ח׳ תשרי ע"ד – ירושלים

כינוס ילדים

גן ות"ת תורת חיים, בי"ס יעלת חן וישיבת תום ודעת

א. "לחיים טובים ולשלום"

ניגנו "זכרנו לחיים".

יג פעמים "חיים" בעמידה של עשי"ת

שנה טובה ומתוקה לכולם, לכל עם ישראל. כעת שרנו את השיר "זכרנו לחיים..." של כל ההוספות שמוסיפים בשמו"ע בעשרת ימי תשובה. הכל קשור למלה חיים – הרבה חיים. "זכרנו לחיים, מלך חפץ בחיים, וכתבנו בספר החיים, למענך אלקים חיים" וכו' – הכל קשור לחיים. מי שסופר כמה פעמים אומרים "חיים" בכל תפלה שמתפללים בעשרת ימי תשובה – בר"ה, ביו"כ, בשבת, בימי החול – מוצא שיש בדיוק יג פעמים "חיים". כשאומרים את שלש עשרה הפעמים "חיים" מעוררים את יג מדות הרחמים, שה' ירחם עלינו עם כל עצמת הרחמים שלו. סימן שיש קשר מאד הדוק בין חיים לבין רחמים (וכמו שאומרים בברכת "שים שלום", "ורחמים וחיים", לשון נופל על לשון). לכן אומרים "חיים" יג פעמים.

המענה על "לחיים" בהתוועדות: "לחיים טובים ולשלום" ו"לחיים ולברכה"

הפעם האחרונה שאומרים בתפלת עשי"ת "חיים" היא "לחיים טובים ולשלום". ידוע שחסידים – ויהודים בכלל – מתוועדים יחד, כדי לקרב את הלבבות. עיקר המטרה של ההתוועדות, שיושבים יחד כולנו, הוא לקרב את הלבבות, שנאהב אחד את השני מאד-מאד, וכשנאהב אחד את השני נאהב את ה' – אבל קודם אוהבים אחד את השני.

כתוב "גדולה לגימה שמקרבת", וכשאומרים קצת לחיים זה עוזר לפתוח את הלב ולהרגיש את האהבה שבו. לא תמיד מרגישים את האהבה, אז שותים קצת, ואז נפתחים הלבבות והלבבות מתקרבים. כששותים אומרים "לחיים", ויש שני מנהגים מה עונים. לפי מנהג אחד עונים "לחיים טובים ולשלום" – בדיוק הסיום של כל יג פעמים "חיים" שאומרים בעשרת ימי תשובה. זו הפעם ה-יג, שכנגד מדת "ונקה", שכמו שהסברנו לאחרונה שייכת במיוחד לדור שלנו, שאנחנו הדור ה-יג, והמדה המיוחדת שקשורה אלינו היא "ונקה". "ונקה" לשון נקיות, שהכל נקי וטהור, שכל הנשמות טהורות ונקיות. איך אנחנו נעשים נקיים וטהורים ואז בא משיח? "'ונקה' לשבים" – עושים תשובה. תשובה מתוך הלב, תשובה שמתחילה מאהבת ישראל. התשובה הזו מנקה אותנו לגמרי, ואז אנחנו ראויים תיכף ומיד לגאולה האמתית והשלמה על ידי משיח צדקנו.

שוב, בתוך יג "חיים", האחרון, ששייך בפרט לדור שלנו, הוא "לחיים טובים ולשלום" – המנהג של כל עם ישראל לענות על "לחיים". יש מנהג מיוחד שמקורו מהרב המגיד ממעזריטש – התלמיד המובהק וממלא מקומו של מורנו הבעל שם טוב – אותו שמע ממנו אדמו"ר הזקן, הרבי הראשון של חב"ד, שכאשר אומרים לך "לחיים" התשובה היא "לחיים ולברכה". תמיד עונים על "לחיים" ב"לחיים", השאלה מה מוסיפים. מי שפתח יש לו את הכח והחידוש המיוחד של הפתיחה, ולכאורה מי שעונה הוא פחות ממנו – רק עונה – וכדי שיהיו שוים (בחינת "'ונקה' לשוים") מי שעונה צריך להוסיף משהו. הראשון אומר "לחיים" והשני עונה "לחיים טובים ולשלום", או, לפי המנהג השני, "לחיים ולברכה".

מעשה מחסיד הצמח-צדק: המשכת שפע באמירת "לחיים טובים ולשלום"

יש על זה סיפור חסידי, סיפור של אדמו"ר הצמח-צדק:

פעם אחת אחד מחשובי החסידים של הרבי הצמח-צדק, הוא היה ירא שמים גדול, חסיד ולמדן – למד הרבה תורה, נגלה וחסידות – וגם היה איש מצליח (כמו שכתוב על יוסף הצדיק, שהיה "איש מצליח"), הצליח בעסקים, והיה אדם אמיד מאד, עם הרבה כסף, ופזר המון כסף לצדקה. הוא עשה הרבה מצוות ומעשים טובים. לכאורה הוא היה לגמרי מושלם, וכאשר חסידי הצמח-צדק היו יושבים יחד בהתוועדות הוא היה משתתף, אומר לחיים, והכל היה טוב. במשך הזמן הוא התחזק מאד בלימוד התורה, וגם העסקים שלו הלכו כל כך טוב וכל כך הצליח שלא היה צריך להיות בהם הרבה – הכל הלך מעצמו – ואת כל הזמן שלו הוא הקדיש ללמוד התורה. הוא נעשה מיום ליום תלמיד חכם יותר גדול.

יום אחד הוא התחיל לחשוב – הרי יש לי מנהג קבוע שכמה פעמים בשבוע מתוועדים. מנהג חסידים הוא לא כמו מי שלא חסיד, שאין אצלו כזה דבר לסגור את הספרים ולהתקבץ יחד, לעשות התוועדות, לשתות לחיים, לנגן ניגונים ולספר סיפורי צדיקים. אבל אצל חסידים זה משהו מאד חשוב, שיחד עם לימוד התורה וקיום המצוות צריך לשבת יחד כדי לקרב את הלבבות, כמו שאמרנו קודם, וזה המפתח לתשובה אמתית. תשובה אמתית מאהבה לה' מתחילה מאהבה בין החברים, בין כל היהודים, ובזכות זה יבוא משיח.

אבל אותו חסיד שאנחנו מספרים עליו עשה חושבים – מה כבר אומרים בהתוועדויות? אני לא שומע חידושי תורה גדולים. אני משתתף בהתוועדות, מאד יפה, אוהב את כולם – אבל זה ביטול תורה בשבילי. אף על פי שהיה חסיד גדול, המחשבה הזו נקראת מחשבה של מתנגד. הוא חושב שכל ההתוועדויות האלה הן בטול תורה. מוטב שאנצל את הזמן הזה כדי ללמוד עוד דף גמרא, ועוד מאמר חסידות (מאמר חסידות חב"ד) – כך הוא חשב לעצמו.

אבל, חוץ מההשתתפות שלו עם החברים כל הזמן, הוא גם היה מממן את ההתוועדות, כי הוא היה גביר, היה בעל ממון. הוא הבין שאסור לו להפסיק לממן את ההתוועדות. אמר שימשיך לממן את כל ההתועדויות שעושים, ואפילו יוסיף כסף – שהכיבוד בהתוועדות יהיה יותר מהודר – אבל אני לא צריך להשתתף, עבורי זה בטול תורה. כך הוא החליט וכך הוא עשה, התחיל לנהוג, וברגע שהתחיל לנהוג כך – מה קרה לו פתאום? אפשר כבר לנחש. כל העסקים שלו, כל הביזנס שהיה בהם "איש מצליח", התחילו לרדת. כל יום הוא היה מרויח המון כסף, ובמקום להרויח התחיל להפסיד – כל יום יותר ויותר. מה קרה אחר כך? פתאום כל בני הבית, הוא ואשתו והילדים, התחילו להיות חולים ח"ו. מה עוד קרה? הכי גרוע – כולם התחילו לריב בתוך הבית אחד עם שני, הוא והאשה, הילדים. זה הדבר הכי גרוע, שרבים.

הוא ממש היה אובד עצות, מה קרה?! הוא לומד תורה בשקידה והתמדה, וגם עדיין נותן הרבה צדקה ביד רחבה, וגם מממן את ההתוועדויות – אז מה קורה כאן? כמו כל חסיד – בכל זאת הוא חסיד – כשלחסיד יש בעיה הוא הולך לרבי. הוא הלך לרבי, נכנס ליחידות, ופרש לפני הרבי את כל המצב. הרבי חקר מתי היתה התפנית, מתי העסקים התחילו לרדת והבריאות לרדת ושלום הבית לרדת? הוא נזכר שעד תאריך מסוים הייתי נוהג כך וכך, הייתי משתתף בכל ההתוועדויות של החסידים, אבל עשיתי חושבים שחבל על הזמן ולכן התחלתי לנהוג אחרת, כמו שהסברנו. אז הרבי מיד הצביע ואמר לו – זו הסיבה. כל הבעיות שלך באו כי הפסקת להשתתף בעצמך בהתוועדויות החסידים.

ואז הוא אמר לו – תדע לך, כאשר אתה אומר "לחיים" והחבר עונה לך "לחיים טובים ולשלום" (כמנהג העולם), כאשר הוא אומר "לחיים" הוא נותן לך ולכל המשפחה שלך בריאות (בגוף), וכשהוא אומר "טובים" הוא נותן לך פרנסה ברווח, וכשהוא אומר "ולשלום" הוא נותן לך שלום בית, שגם האבא והאמא וגם כל הילדים בבית יהיו בשלום, כולם אוהבים, אף פעם לא רבים, כולם שמחים. זה מה שקורה כשהוא אומר את המלה "ולשלום". [אם אומרים לפי הנוסח השני, "לחיים ולברכה", זה מגביר את החסד על הגבורה, את האהבה על הדינים. זה ממתיק את הדינים. כמו שעכשיו, בתקופה הזאת של עשי"ת, צריך להמתיק את כל הדינים. אז כשאומרים "לחיים וברכה" נמשך כח להגביר את החסדים על הגבורות, להמתיק את הדין. אבל בעיקר הוא אמר שכל מה שקרה לך הוא כי חסרה לך העניה של החבר "לחיים טובים ולשלום".]

דורנו – דור ה-יג – הידור באמירת "לחיים טובים ולשלום"

מה יצא לנו מהסיפור היפה הזה? שהדור שלנו הוא הדור של "לחיים טובים ולשלום". צריך בכל הזדמנות, בפרט בשנה הזאת, לשבת ביחד עם חברים (ובנות עם חברות) – אפשר גם על כוס מיץ לומר "לחיים". אומרים "לחיים" והשני אומר לו בחזרה "לחיים טובים ולשלום" – כשהוא אומר "לחיים" הוא ממשיך בריאות, כשהוא אומר "טובים" הוא ממשיך פרנסה וכשהוא אומר "שלום" הוא ממשיך שלום-בית ואהבה, ושלום-בית גם הולך עם כך שיהיו הרבה ילדים בבית, וכל הילדים יאהבו אחד את השני ויגדלו להיות חסידים יראי שמים ולמדנים. זה סיפור אחד, ענין מאד חשוב שיהיה "לחיים טובים ולשלום". אפילו על כוס מים אפשר לומר – נברך ונאמר.

שוב, איך הגענו לזה? כי זה הסיום של יג פעמים "חיים" בעשי"ת. "לחיים ולברכה" לא כתוב, אבל זה הסיום של כל יג פעמים "חיים" שאומרים בעשי"ת. נשיר את השיר עוד הפעם. [אחרי ששרו:] אמרנו קודם ש"לחיים ולברכה" לא כתוב, אבל מה ה"לחיים" שלפני "לחיים טובים ולשלום"? "ובספר חיים ברכה ושלום" – זה ה"חיים" ה-יב שכנגד הדור ה-יב. היות שכתוב "ובספר חיים ברכה" זה כבר רמז לנוסח הפנימי של "לחיים ולברכה", שקשור במיוחד לדור ה-יב. הדור ה-יג, שלנו, חוזר למנהג של כל עם ישראל – לברך "לחיים טובים ולשלום".

ב. תחלת הלימוד מ"ויקרא" – "הבן יקיר לי אפרים"

מקור "מנהג ישראל תורה" בחביון עז העצמות

ידוע שיש מנהג ישראל שילדים בחיידר, וכך צריך להיות גם בחיידר של הבנות, מתחילים ללמוד תורה מחומש ויקרא. "ויקרא אל משה וידבר הוי' אליו מאהל מועד לאמר", ואז כתוב "אדם כי יקריב מכם קרבן להוי'". ככה, כל יהודי וכל ילדה יהודיה מתחילים ללמוד את תורתנו הקדושה. אף על פי שהתורה פותחת "בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ", אבל ככה המנהג – "מנהג ישראל תורה הוא". המנהג בא מהמקום הכי גבוה. בלשון החסידות, מנהג בא מ"חביון עז העצמות" של ה', שם שרש המנהג.

מגלה עמוקות: "ויקרא" רומז ל"הבן יקיר לי אפרים"

יש פירוש באחד הספרים החשובים ביותר של פנימיות התורה, ה"מגלה עמוקות", שמשליך אור על למה באמת מתחילים ב"ויקרא", מה רמוז שם. הרי יש שבעים פנים לתורה ויש ששים ריבוא פירושים לכל מלה ולכל אות בתורה – לכל נשמה יש את הפירוש שלה. לרוב הפירושים אנחנו לא מודעים, לא מכירים אותם כשלומדים, אבל הכל נמצא. בכתר שלנו, בדרגה הכי גבוהה של הכתר שלנו, בה יש את "חביון עז העצמות" של ה', כל הפירושים נמצאים יחד. אנחנו לא יודעים למה, רק יודעים את המנהג. למה מתחילים מ"ויקרא"? ב"ויקרא" יש א זעירא. בכל התורה יש רק פעם אחת א קטנה, במלה "ויקרא".

מסביר אותו צדיק גדול, בעל ה"מגלה עמוקות", שהמלה "ויקרא" רומז לפסוק מאד חשוב בספר ירמיהו הנביא, הפסוק שחותם את הפטרת היום השני של ראש השנה, שעל שמו נקראת כל ההפטרה – הפטרת "הבן יקיר לי אפרים אם ילד שעשועים". יוצא מזה שכאשר ילד מתחיל ללמוד תורה מהמלה "ויקרא", עם ה-א הקטנה, זה אומר לו "הבן יקיר לי אפרים" – אותיות יקר הן לשון יקיר וה-א הקטנה היא אפרים. הוא בן קטן, "ילד שעשעים", לכן הוא א קטנה (טף, לשון טפה), והוא הדבר הכי יקר שיש לקדוש ברוך הוא, אבינו שבשמים.

התחלת הלימוד – להרגיש את היוקר של כל יהודי

שוב, למה אנחנו מתחילים כך? כדי להדגיש מה הכי יקר לה' בעולם. הכי יקר שיש לה' בעולם הוא הילד הקטן הזה, שקוראים לו אפרים, שבלשון חז"ל אפרים הזה הוא גם שם של מלך המשיח. במדרש, כאשר ה' פונה למשיח הוא קורא לו "אפרים משיח צדקי". כמו שיש ביטוי "משיח צדקנו", אבל כאשר הקב"ה בכבודו ובעצמו מדבר אל משיח הוא קורא לו "אפרים משיח צדקי" (ר"ת אמץ – ה' אומר לו "חזק ואמץ"), זה לשון חז"ל.

אם כן, יש לנו פה פירוש ממש יפהפה, שלא יכול להיות פירוש יותר יפה ועמוק, למה מתחילים את לימוד התורה מהמלה "ויקרא", שבא לומר את הדבר הכי יקר. כמו שהכי יקר לקב"ה הוא אפרים, כך לכל אחד צריך להיות יקר כל יהודי, כל ילד, כל חבר – כל אחד הוא אפרים, 'כולנו אפרים'. "הבן יקיר לי אפרים אם ילד שעשעים". כל מה שקוראים בתנ"ך בראש השנה הוא להגיע לפסוק הזה, "הבן יקיר לי אפרים", וזה כמו להתחיל ללמוד חומש מהמלה "ויקרא".

מה כתוב שם בהמשך? "ויקרא אל משה". לא כתוב מי קרא, כי המדרגה שקוראת כאן היא העצמות, הכי נשגב ונעלם שיכול להיות. לא כתוב 'ויקרא ה' אל משה', אלא רק "ויקרא אל משה". במדרגה הזו ה' אומר "הבן יקיר לי אפרים". קוראים לסגנון הזה תמיהה המתקיימת – מצד אחד זו שאלה, אבל מצד שני אומר שמה שלא יהיה, כמה שלא יהיה שובב, לא משנה בכלל, הוא הדבר הכי יקר שיש לי בעולם[1]. ככה צריכה להיות ההרגשה של כל ילד אצל ההורה, וגם כל אחד יכול לאמץ את ההרגשה הזו כלפי השני. גם בשביל זה צריך להתוועד יחד, שכולנו נרגיש אחד כלפי השני "הבן יקיר לי אפרים אם ילד שעשעים כי מדי דברי בו זכר אזכרנו עוד". בפסוק כתוב "כי מדי דברי בו", כשאני מדבר עליו, אבל כל שכן כשאני מדבר איתו. הבעל שם טוב אומר שכאשר מדברים עם יהודים צריך לזכור מאין הוא בא – הוא בא מאברהם, יצחק ויעקב. החבר הזה הוא אפרים קטן, "זכר אזכרנו עוד".

אפרים ומשה

השם הראשון שמוזכר בפסוק בפירוש הוא לא אפרים אלא משה. בהמשך כתוב שם ה', "וידבר הוי' אליו מאהל מועד לאמר", אבל בהתחלה לא כתוב. מה הקשר בין משה לאפרים? אנחנו יודעים שמשה לקח את עצמות יוסף עמו כאשר הוציא אותנו ממצרים. יש למשה רבינו זיקה מאד פנימית ועצמית עם יוסף הצדיק. מי הבן היקיר של יוסף הצדיק? אפרים. אז אם למשה יש קשר מיוחד וזיקה מיוחדת ליוסף, זאת אומרת שגם לאפרים יש לו אותה זיקה ממש.

נעשה חשבון: כמה שוה אפרים וכמה שוה משה? כולנו פה בקיאים בחשבונות. אפרים שוה 331 ו-משה שוה 345. כמה הם ביחד? 676. מישהו מכיר את המספר הזה? כששני שמות משלימים אחד את השני ליצור רבוע זה סימן מובהק שבאמת הם חברים. מה זה 676? שם הוי' ברבוע. "הוי' הוי' אל רחום וחנון" – הוי' פעמים הוי'. אם כן, לא יכול להיות חבור יותר עצמי מאפרים ומשה.

לפי סדר הדורות קודם נולד אפרים ואז משה. אפילו רמוז בפסוק, "הבן יקיר לי אפרים אם" – "אם" יכול להיות גם קיצור של אפרים, יכול להיות ר"ת של שני האחים אפרים-מנשה, אבל מנשה עצמו רומז למשה עם נ, לכן המלה "אם" בעצמה רומזת ליחוד הזה של אפרים-משה. שוב, אפרים הוא הילד היהודי הכי שובב בתנ"ך, ומשה הוא לכאורה הכי צדיק, הילד הכי טוב, ודווקא הם צריכים זה את זה. כששמים אותם יחד מקדימים את אפרים לפני משה, וכשמחברים אותם יוצא המספר הכי מושלם – הוי' ברבוע.

אדם: אפרים-דוד-משיח

נשאל עוד משהו, אם אפרים-משה הם יחד הוי' ברבוע, כמה ההפרש ביניהם? כמה צריך להוסיף לאפרים כדי לקבל משה? 14. יש מישהו שאתם מכירים ששוה 14? דוד המלך. לפי זה, כמה שוה משה? אפרים-דוד (מי שרוצה לתת שם לילד שהגימטריא תהיה שוה למשה). אפרים דוד הם שני המשיחים. משיח בן יוסף נקרא בחז"ל משיח בן אפרים, וכמו שאמרנו קודם אפילו בתור שם פרטי ה' קורא לו אפרים משיח צדקי, ואילו משיח בן דוד נקרא דוד (כך כתוב בתלמוד ירושלמי, שהמשיח יקרא בשם דוד). אם מחברים אותם יחד, אפרים-דוד, מקבלים משה. על משה רבינו כתוב "הוא גואל ראשון והוא גואל אחרון" – גם הוא משיח.

מה כתוב בהמשך לפסוק "ויקרא אל משה"? אמרנו קודם שהמצוה הראשונה של חומש ויקרא – המצוה הראשונה שילד או ילדה בישראל לומדים – היא "אדם כי יקריב מכם קרבן להוי'". חז"ל אומרים שאדם כאן רומז לאדם הראשון. הרבה פעמים אומרים שאדם ר"ת אדם-דוד-משיח. לפעמים אומרים שאדם ר"ת אברהם-דוד-משיח[2] (היהודי הראשון, אברהם, ולא האדם הראשון). דווקא על יהודים כתוב "אתם קרויים אדם", אז הר"ת אברהם-דוד-משיח. אבל לאור מה שאנחנו לומדים ומתבוננים כעת, אז אדם ר"ת אפרים-דוד-משיח. היות שאפרים דוד שוה משה, אז אפרים-דוד-משיח עולה "ישמח משה" (משיח אותיות ישמח), שהוא עולה המשולש של 37 (מאחד ועד לגילוי של היחידה שבנפש, בחינת משיח).

אם כן, "אדם כי יקריב מכם" מקריב ומקרב את כל כוחות הנפש שלו, כל הנשמה שלו, לה'. כל יהודי צריך לגלות בתוך עצמו את האדם שבו, שמתחיל מאפרים. הרי דוד המלך לא נמצא בחומש – הוא נולד והתגלה הרבה אחרי החומש, אבל הוא רמוז בהפרש בין אפרים ומשה שכן נמצאים בחומש (אפרים בחומש בראשית ומשה רק בחומש שמות). מתחילים מאפרים, מחברים אותו למשה, ואז בא מלך המשיח – אותו אדם נמצא בכל אחד, קודם אפרים, אחר כך דוד ואחר כך משיח. זה בעצם "ישמח משה במתנת חלקו כי עבד נאמן קראת לו".

אם כן, שנזכה לפירוש היפה הזה, דווקא בזמן הזה של עשרת ימי תשובה, שקוראים את הפסוק הזה. עוד יותר, כל חדש תשרי לפי הקבלה הוא החדש של אפרים. הרי לכל חדש בשנה יש שבט אחד מ-יב שבטי י-ה. חדשי הקיץ מתחילים מניסן, "החדש הזה לכם ראש חדשים", שהוא כנגד יהודה – דוד. אבל חדשי החרף מתחילים מחדש תשרי, שהוא החדש של אפרים. אם כן, כל החדש הזה שייך לאפרים, ובפרט עשרת ימי תשובה שהם בסימן סיום הפטרת ר"ה – "הבן יקיר לי אפרים". שוב, לפי פירוש ה"מגלה עמוקות" זה סוד ה"ויקרא אל משה", "אדם כי יקריב מכם קרבן להוי'".

אולי למדנו לפני שנה את "ובכן צדיקים" של חב"ד – מכירים את זה? אולי לפני זה, מה שודאי מכירים – "תרין תפוחין". מהם ה"תרין תפוחין קדישין"? שתי הלחיים. מה כתוב? "תרין תפוחין דנהירין תדירא דחדאן תדירא" – שמאירים תמיד ושמחים תמיד. מתי מכוונים את זה בפרט? כשטובלים את התפוח בדבש. כל החדש הזה אנחנו טובלים את הפרוסה בדבש, עד הו"ר. אפשר לנגן את זה.

עכשיו חלוקת 'לקח', ותוך כדי זה ננגן את "ובכן צדיקים" של חב"ד. כולם צדיקים פה.