מוצאי כ"ה תשרי ע"ד – חוות מעון

    הילולת הקדושת לוי – עזות דקדושה

ניגנו את ניגון ר"ח כסלו. זה הניגון של מעון המקורי (למי שזוכר את הערב של הפינוי). בפעם הזאת זה כבר "דידן נצח" – אז כדאי להמשיך את הניגון הזה עם "דידן נצח".

2.              א. הילולת הקדושת לוי והחתם סופר

3.               "ויפן כה וכה" – הקדושת לוי והחת"ס, עמודי הנסתר והנגלה של כ"ה תשרי

היום כ"ה בתשרי, ההילולא של שני גדולי עם ישראל – הרבי הגדול שהוא סנגורן של בני ישראל, אוהב ישראל באמת, הרבי ר' לוי־יצחק מברדיטשוב, זכותו יגן עלינו ועל כל ישראל, ומי שמקובל בעולם כפוסק האחרון שהתקבל על כל תפוצות ישראל, בעל החתם סופר. ככלל,

אם יש שני עמודים, אחד יותר של נסתר ואחד יותר של נגלה, בספירות העליונות הם חסד וגבורה ובמדות הלב הם אהבה ויראה. כמובן, כל אחד כלול משניהם. חוץ מהאהבה המופלגה של הברדיטשובר, הקדושת לוי, יש גם הרבה סיפורים על גודל יראת השמים שלו (שאולי תיכף נספר קצת). וגם החתם סופר, שהיה מאד חרד לדבר ה', לשמור על הגדרים והגבולות של תורתנו הקדושה – דבר שבא מתוך יראת שמים טהורה – היה יחד עם זה אוהב ישראל גדול מאד. אז יש התכללות, ובכל אופן אפשר לומר שהצדיק של החסידות הוא בעיקר הרחימו, מדת האהבה, וגדול ישראל של הלכה כמותו – שוב, האחרון שהתקבל על כל עם ישראל כפוסק – הוא בעיקר יראת ה' טהורה.

אם כן, יש ביום הזה שני עמודי תווך, של דחילו ורחימו, שניהם ב-כה תשרי. הסימן הוא "ויפן כה וכה וירא כי אין איש ויך את המצרי ויטמנו בחול". משה רבינו פנה כה ו-כה, אם יש לו שני עמודים יחד – גם הברדיטשובר וגם החתם סופר – הוא יכול לצאת ל"ראשית דרכו של גואל ישראל" (כמבואר אצלנו באריכות[1]) ולהתחיל את תהליך הגאולה. תחלת תהליך הגאולה היא שפונים כה וכה ורואים שאין איש ואין כח בעולם שיכול לעמוד בפני הכח הרוחני של שני עמודי ה"כה" של הקדושה, שני ה-כה של כה בתשרי, של השנה הזו – תשע"ד – שנתחיל להסביר מה המיוחד בה, ותהא שנת גאולה זה בטוח, בזכות כל צדיקי עולם ובמיוחד בזכות שני הצדיקים של היום הזה, "כה וכה".

לכבוד שניהם נפתח עם שני סיפורים קצרים:

4.               שלשת 'פשעיו' של רבי לוי־יצחק מברדיטשוב

לפני שהקדושת לוי נתמנה להיות הרב של ברדיטשוב הוא היה רב בכמה עיירות, וגם בכמה ערים חשובות בישראל. לפני ברדיטשוב הוא היה רב בפינסק, עיר ואם בישראל, וממנה גרשו אותו בשלב מסוים בבזיון הכי גדול שיכול להיות. בני העיר גרשו אותו בערב שבת, בלי יין ובלי לחם (כך מסופר), והוא הסתובב בחוצות – מחוץ לעיר – בלי שום דבר, עוד מעט שבת. גרשו אותו בלי כלום – הרב של העיר. למה? על מה גרשו אותו? מסופר שמצאו בו ג' עוונות חמורים, ועל שלשת העוונות האלה גרשו אותו מהעיר.

העוון הראשון, שפעם אחת גדולי הקהילה – מ-ז' טובי העיר – נכנסו אליו הביתה, נכנסו לסלון שלו בהפתעה, וראו כוס מים על השלחן אך לא ראו אף אחד. פתאום שמעו קול שואג מאיזה מקום את ברכת "שהכל נהיה בדברו" – ועדיין לא רואים אף אחד – וכעבור רגע רואים אותו, רב העיר, קופץ מתחת המטה שלו, אוחז את כוס המים ושותה את המים. משוגנער... זה העוון הראשון שמצאו בו, בגללו בסוף גרשו אותו מהעיר.

העוון השני שמצאו בו: באותו מקום היו לו שני ידידים, האחד רבי שלמה מקרלין (שבאותה תקופה גר בפינסק) ורבי צבי בנו של הבעל שם טוב (שגם גר בפינסק). רבי שלמה מקרלין נעשה בסוף רבי גדול, ואילו רבי צבי בן הבעל שם טוב נשאר כל ימיו צנוע, צדיק נסתר. הם היו נוהגים להתוועד יחד, לשבת ולדבר. והיה מאד "קשה עלי פרידתכם", במיוחד בשביל הברדיטשובר, כשהיו יושבים יחד ובאיזה שלב – באיזו שעה בלילה – רבי צבי צריך ללכת בלילה היתה קשה הפרידה. פעם אחת רבי צבי היה חייב לצאת – היו לו אורחים בבית או משהו – ולא היה נעים לו, ידע כמה כואבת לברדיטשובר הפרדה. הוא חכה להזדמנות שהברדיטשובר יצטרך לקום לאיזה מקום, מקום מכובד, ובאותו רגע שהוא קם הוא יצא והסתלק מהבית (היה חייב ללכת).

כשרבי לוי־יצחק חוזר לחדר, פתאום רואה שרבי צבי לא נמצא, הוא נבהל והצטער מאד – "נפלאה אהבתך" של שני הצדיקים האלה – אז הוא פתח את הדלת ורץ לרחוב לצעוק, 'צבי, לאן נעלמת? איפה אתה? תחזור'. מרוב בהלה הוא לא לבש את המעיל העליון, יצא בטלית הקטן שלו. בתוך הבית הוא נמצא רק עם טלית קטן – אולי עם גופיה וטלית קטן וזהו – בלי הבגד העליון. רב צריך להיות מכובד. כשהוא יצא כל הקהילה רואה שרב הקהילה יוצא עם הפיג'מה, עם טלית קטן בלי בגד, בלי צורה. זה העוון השני שלו.

העוון השלישי, שנתפס בקהילה כעוון הכי חמור – שהוא באמת 'הפרת חוזה' – שכאשר הוא התקבל להיות רב בפינסק הקהילה התנו איתו שכאן מתפללים נוסח אשכנז, וחלילה וחס עם מישהו משנה, נוגע בנוסח. כידוע, החסידים היו מתפללים נוסח ספרד – זה חס ושלום, קו אדום לגמרי. הוא קבל את התנאי ונעשה רב של העיר. פעם אחת – כנראה שאחרי הסיפור הזה היה יותר מדי וגרשו אותו – בשבת קדש, בתפלת מוסף, הוא עצמו היה עובר לפני התיבה, היה חזן והתפלל בהתלהבות עצומה כידוע, וכשהגיע לקדושת מוסף ברוב התפעלות קדש הוא צעק "כתר". בנוסח אשכנז לא אומרים "כתר". אפשר כבר לקשר את זה עם הסיום. אנחנו פה כי אנחנו אוהבים להיות פה, אבל יש גם סבה – עושים סיום על חסדי דוד הנאמנים ומתחילים מחדש. אחד הנושאים הכי חשובים של הקבלה, של כתבי האריז"ל, הוא הכתר – יש עליו ודאי הרבה בספר. בכל אופן, הוא ודאי ידע יותר מהכתר, הוא צעק "כתר" – זה היה העוון השלישי, ובכך נגמרה הקריירה שלו בפינסק.

5.               התכללות האהבה והיראה בשני הצדיקים

נסכם את הסיפור הזה: אמרנו קודם שאם רוצים להשוות את רבי לוי־יצחק לחתם סופר – זה בעל נסתר וזה בעל נגלה (גם החתם סופר היה די חסיד, לא עם רבי ממש, אבל היתה לו הו"א באיזה שלב כן לנסוע לחוזה או לאיזה רבי מצדיקי פולין, כי הוא עצמו למד אצל בעל ההפלאה, רבי פינחס, תלמיד מובהק של המגיד, וביחד עם זה אצל רבי נתן אדלר שנהג בדרך הקבלה בכל דבר. בכל אופן, הוא לא החזיק עצמו חסיד, אבל ידע שיש כזה דבר בעולם ואפילו השתוקק בגיל מבוגר לקחת לעצמו רבי, אבל כנראה מהשמים לא נתנו זאת) – הם אהבה ויראה, ואמרנו שיש התכללות ביניהם.

רק בווארט הזה, שלשת העוונות של הברדיטשובר, בעל ההילולא של היום, מה הסיפור שהוא קפץ מתחת המטה? כוס המים על השלחן, הוא רוצה לשתות ואומר ברכה בהתלהבות, אבל מתחבא תחת המטה שלו. רק בסוף, כאשר חייב לשתות את המים לאחר הברכה, הוא קופץ. מה זה? סיפור למופת של היראה שלו. הוא עצמו אמר שכמו שלעתיד לבוא, "ובאו במערות צורים ובמחילות עפר מפחד הוי' ומהדר גאונו", כך היתה הדרגה שלו – פחד ה' אמתי.

6.               שלשת העוונות: יראת ה', אהבת רעים, אהבת ה'

אם כן, העוון הראשון הוא בעצם עוון של יותר מדי יראת ה' בשביל האנשים הנורמאליים של הקהילה. יותר מדי יראה זה שגעון, אי-שפיות, טירוף דעת. מה העוון השני שלו? שמתוך אהבת רעים, שהוא כל כך אוהב את החבר שלו והוא פתאום נעלם לו, בלי לחשוב פעמיים הוא רץ החוצה – לא משנה איך הוא נראה, באיזה לבוש – וצועק לחבר שלו 'איפה אתה? בא תחזור, אנחנו באמצע התוועדות רעים'. זה פשוט אהבת ישראל מופלגה. הכל למעלה מטעם ודעת. ה"פחד הוי'" של הסיפור הראשון הוא פחד שלמעלה מהשכל, למעלה מטעם ודעת. הסיפור השני, שלא שם לב לעצמו בכלל, איך הוא נראה ושהוא אמור להיות אדם מכובד – אבל יש פה חבר והוא חייב את החבר שלו – הוא דוגמה של אהבת ישראל.

הסיפור השלישי הוא כבר אהבת ה' – שהוא לא יכול לשלוט, באיזה מקום גם בשכל שלו הוא יודע שאסור לו לומר במקום הזה "כתר" ויודע שזה יהיה הסוף שלו כאן, אבל הוא לא יכול לשלוט בעצמו כי הוא מגיע לאהבת ה' שלמעלה מטעם ודעת. אז הוא חייב לצעוק את ה"כתר יתנו לך". בכללות זו אהבת ה', ובפרטות זו אהבת ה' להמליך את הקב"ה למלך, כמו כל העבודה שלנו בחדש הזה, חדש תשרי, מראש השנה והלאה – להמליך את ה', "המלך הקדוש", "כתר יתנו לך". זו אהבה עצומה לה', שברא את העולם בשביל "והיה הוי' למלך".

7.               סדר שלשת העוונות

אם כן, אפשר להסביר ששלש העבירות שלו הן פחד ה' למעלה מטעם ודעת; אהבת רעים – כשהבעל שם טוב יסד את החסידות הוא רצה שכאשר שני יהודים נפגשים ברחוב הם יתחבקו ויתנשקו בצורה הכי ספונטאנית, וגם כאן יש "אהבה שאינה תלויה בדבר" כאהבת דוד ויהונתן – שגם היא למעלה מטעם ודעת, וכל דבר שלמעלה מטעם ודעת נתפס בעיני אנשים שפויים כשגעון; אחרון חביב – אהבת ה' למעלה מטעם ודעת. כנראה יש פה סדר – כך מסופר, שהעוון הראשון עם כוס המים, השני שיוצא בלי בגד עליון והשלישי שצועק "כתר" בקדושת שבת. כנראה זה הסדר, שקודם צריך פחד ה' למעלה מטעם ודעת, ואחר כך אהבת רעים שלמעלה מטעם ודעת (כל אחד צריך שיהיה לו כזה חבר – חוץ מאהבת כל היהודים – כמו שקוראים בצעטיל קטן של רבי אלימלך; מאד חשוב שלכל אחד יהיה כזה חבר, רע, כמו "רעה המלך" אצל דוד המלך, מישהו שהוא חולק איתו את כל המשברים והחויות שלו. כתוב "דאגה בלב איש ישחנה", "ישיחנה לאחרים", וכתוב בלוח "היום יום" שצריך להשיח למי שאוהב אותו באמת. לכל אחד חשוב שיהיה כזה רע, ולברדיטשובר זה היה רבי צבי).

מפחד מגיעים לאהבת רעים שלמעלה מטעם ודעת, ומאהבת רעים שלמעלה מטעם ודעת מגיעים להכתרת ה' – "כתר יתנו לך" – למעלה מטעם ודעת. כתר הוא כבר למעלה מטעם ודעת. למה האנשים היותר שפויים בכלל לא אומרים "כתר" בנוסח התפלה? כי זה מפחיד. להם המלה כתר היא מפחידה, כי כתר הוא כבר חויה למעלה מטעם ודעת, למעלה מהשכל. אז שיהיה לנו כתר – יש שלשה כתרים, "קדוש קדוש קדוש", אנחנו עושים לה' שלשה כתרים, אחד הוא שם בראשו ושנים מחזיר לנו, "כתר יתנו לך".

היות שצריכים לעלות למעלה משכל אפשר לנגן "לכתחילה אריבער", ניגון חב"ד שאומר שצריך תמיד להיות למעלה מהשכל.

8.               שלשה דברים שאמר החתם סופר על עצמו

נספר מה שהחתם סופר אמר על עצמו. הוא אמר שלשה דברים:

דבר ראשון, שמיום שעמדתי על דעתי – כנראה בגיל צעיר מאד, ילד אפילו – לא עבר יום בחיים שלי שלא חדשתי חידוש תורה. זה דבר ראשון. כל יום ויום בחיים צריך לחדש חידוש תורה. כמובן שצריך ללמוד הרבה, גם נגלה וגם חסידות, אבל, כמו שמבואר גם בספר התניא, לכל אחד יש בנשמתו מה לחדש בתורה, כל אחד יש לו אות בספר התורה, והחידוש שלו הוא גם בנגלה וגם בפנימיות, בקבלה וחסידות. עד כדי כך הוא כותב, שאם אחד לא מחדש מה שהוא אמור לחדש – הוא צריך לחזור בגלגול. אנחנו פה בשביל לחדש, לחדש חידושי תורה. בפרט כשאנחנו זוכים להיות צבור בארץ ישראל, צריך לחדש חידושים שנוגעים לכתר – כמו הסיפור של ה"כתר" – איך להכתיר את הקב"ה, שיהיה מלך עלינו כאן בארצנו הקדושה, כולנו יחד, "יחד שבטי ישראל". זו צריכה להיות הרוח של כל חידושי התורה שלנו, של כל אחד ואחת מאתנו, שזוכים לחיות בדור הזה, דור של גאולה, דור של קיבוץ גאולה.

שוב, הדבר הראשון – שמאז שעמדתי על דעתי לא עבר יום בחיי שלא חדשתי חידוש בתורה. דבר שני, הוא אמר דבר שאף אחד מאתנו לא יכול להתדמות אליו כלל וכלל, נשמע לא מעלמא דין בכלל – שאף פעם לא היתה לי מחשבה זרה בתפלה. שוב, זה נשמע איזה מלאך מן השמים, אבל ככה הוא העיד על עצמו – שאף פעם בחיים לא באה לו מחשבה זרה בתוך התפלה. יכול להיות שהדבר השני תלוי בדבר הראשון – שמי שמחדש חידוש תורה כל יום, אולי זה שומר אותו שהתפלה שלו תהיה זכה ונקיה ממחשבות זרות. "אין עומדין להתפלל אלא מתוך דבר הלכה" – לא מתוך פלפול, כי אם אתה מתפלל מתוך פלפול אתה עשוי להמשיך לחשוב עליו תוך כדי התפלה, וזה גם עשוי להחשב לך מחשבה זרה (ומזה יכול להשתלשל מחשבות זרות ממש). אבל מי שעושה חידוש אמת בהלכה – שוב, מה הענין של החתם סופר? החידושים שלו היו הלכות פסוקות, שהתקבלו על כל עם ישראל – אין לו מחשבות זרות בתפלה.

מה הדבר השלישי? כנראה שכל שלשת הדברים הם איזו מקשה אחת ש"הא בהא תליא". הדבר השלישי הוא גם משהו מאד גדול, שמדובר עליו הרבה בחסידות. הרי הוא היה ראש ישיבה, וכל יום ויום אמר דרשות בפני תלמידיו, וגם היה רב העיר ואמר דרשות בכל שבת וביומי דפגרא – כל הזמן דרש. הוא אמר שאף דרשה שדרשתי ברבים – לא היתה לי זחיחות הדעת מהדרשה שאני דורש.

9.               הקשר בין שלשת הדברים והעזות דקדושה של החתם סופר

אלה שלשת הדברים שהוא אמר על עצמו, החתם סופר, בעל ההילולא של היום, וכנראה שיש קשר ביניהם – שמי שמחדש חידושי אמת, במיוחד חידושי הלכה פסוקה, לא חושב מחשבות זרות, יכול להתפלל לה' באמת, עם מחשבה צלולה רק בענין התפלה, וגם אין לו שום גאוה, שום זחיחות הדעת. לכן הוא גם יכול להתפאר.

בכלל, איך הוא יכול לומר על עצמו את שלשת הדברים האלה, שנשמעים גאוה? מזכיר את החידוש של רבי נחמן שענוה אמתית היא כמו משה, שכותב בתורה "והאיש משה ענו מאד", וכמו רב יוסף שאומר על עצמו "לא תתני ענוה דאיכא אנא". אלה הדוגמאות שרבי נחמן מביא להראות שמי שבאמת ענו אין לו בעיה לומר זאת על עצמו, כי לא מתפעל מכך בכלל, כמו הווארט השלישי כאן – שאין לו זחיחות הדעת מכל מה שמחדש ודורש בתורה. אז צריך לחדש בתורה, צריך להתפלל בצלילות דעת וצריך לדרוש ברבים – אסור להצטנע, מי שיכול לדרוש ברבים צריך לעשות זאת, וצריך גם לומר דברים עזים, כמו שנסביר בהמשך.

מהן דרשות בפני העם (חוץ משיעורים בפני הישיבה)? לומר דברים כדרבנות, דברים עזים, וגם להוכיח את העם. אנחנו מסבירים מתחילת השנה[2] שתשע"ד היא תהא שנת עזות דקדושה. לחתם סופר היתה המון עזות דקדושה, מבר המצוה שלו – איך נהג בפרהסיא – הוא היה איש מופת של עזות דקדושה. איפה זה התבטא בכלל? בדרשות שלו, בדבור שלו.

אם כן, זה משהו מאד יפה של החתם סופר – שלשת הדברים שיש ביניהם קשר, כאמור. כל יום לחדש, להתפלל בצלילות הדעת, בלי מחשבות זרות, ולדרוש ברבים בלי שום זחיחות הדעת (כנראה שצלילות הדעת בתפלה מונעת את זחיחות הדעת כאשר דורש ברבים). כלומר, שהדרשה היא באמת לשם שמים. גם נשתמש בביטוי מפורסם של רבי נחמן – הכל להרבות בכבוד שמים ולמעט בכבוד עצמו, רק להרבות בכבוד שמים. המופת הוא בעל החתם סופר של היום.

10.       ב. ביאור רבי לוי־יצחק למדות התבה

11.         להגיע לכתר ולמסור אותו לה'

נחזור לרבי לוי־יצחק מברדיטשוב: יש מצוה "לחיות עם הזמן", התחלנו היום את פרשת נח, אז נקח איזו תורה קצרה ממנו על פרשת נח ונסביר אותה לאור מה שאמרנו, שכל העבודה שלו – ובכלל בחסידות – היא עבודה להגיע בסוף לכתר, והכתר בנפש הוא למעלה מטעם ודעת. המטרה היא להגיע לכתר ולהכתיר את ה' – "כתר יתנו לך". מי "יתנו לך"? המלאכים ועמך ישראל קבוצי מטה. כדי לתת לה' כתר אני צריך לעשות לה' כתר, כמו שכתוב במדרש. איך אני עושה כתר לה'? רק אם הגעתי למדרגת הכתר, ואז אני יכול לעשות כתר ולתת אותו לה', למלך. קודם אני צריך להיות אמן, לדעת את האמנות איך עושים כתר.

12.         מדות התבה – הדוגמה המפורשת הראשונה בתורה לשלשה ממדים

נקרא תורה קצרה מתוך הקדושת לוי, שהיות שקשורה עם מספרים גם יכולה לשמש תרגיל מאד יפה לילדים בחדר. ה' אמר לנח לעשות תבה, להציל אותו ואת המשפחה שלו ואת כל החיות ממי המבול. הוא אמר לנח בדיוק מה צריכות להיות המדות של התבה, ואמר לו ככה: "שלש מאות אמה אורך התבה, חמשים אמה רחבה ושלשים אמה קומתה".

בכלל, בממדי מקום – כמו שנסביר בהמשך – יש שלשה ממדים של מקום. חוץ משלשת ממדי המקום יש גם ממד רביעי של זמן, שרק לאחרונה השכל האנושי תפס, בזכות יהודי אחד, שהמרחב כולל באופן לגמרי עצמי את כל ארבעת הממדים יחד. תמיד ידעו שיש מקום ויש זמן, אבל לא ידעו שיש יחוד אמתי ועצמי בין המקום והזמן – את זה השכל האנושי תופס רק במאה השנים האחרונות.

בכל אופן, דוגמה מובהקת לשלשת הממדים יש במדות התבה שה' אומר לנח. זו בעצם הפעם הראשונה – הכל הולך אחר הפתיחה – שיש בפירוש שלשה ממדים, אורך-רוחב-קומה (כמו אורך-רוחב-עומק). שוב, מה המדות (ודאי מאד משמעותי)? האורך 300, הרוחב 50 והקומה (עומק/גובה) 30. אותן מסביר בעל ההילולא של היום.

13.         מדות התבה – הדרכות לתבות התפלה

הרבי של הרבי של הקדושת לוי, מורנו הבעל שם טוב, כבר אמר שכל ההוראות על תבת נח, אליה הוא צריך להכנס, אלה הוראות ליהודים איך להתעצם עם התבה-המלה שלו ואיך להכנס אליה – כל הכח שלנו הוא הדבור, התבות, המלים. מי שנכנס לתוך התבה הוא נפש, וכל השנה תמימה שהוא נמצא בה היא זמן, אז יש פה יחוד של עש"ן – "הר סיני עשן כולו" – עולם-שנה-נפש. התבה היא העולם (בעל שלשת הממדים של אורך רוחב וקומה), השנה שהיו בה היא השנה (ממד הזמן) והנפשות שבה (במיוחד נח עצמו) הם הנפש.

14.                       קומת התבה – התבוננות (כללית) ברוממות א־ל

שלש מאות אמה אורך התיבה חמשים אמה רחבה ושלשים אמה קומתה. כי כשהאדם מדבר איזה דיבור אזי בתחילה צריך לחשוב רוממות וגדולת הבורא יתברך [ההתחלה היא התבוננות ברוממות א-ל. במקום אחר כתוב שאי אפשר להתבונן כמה ה' גדול בלי לראות כמה אני קטן, לכן הביטוי שמתבוננים ברוממות א-ל ושפלות אדם. בכל אופן, הפעולה הראשונה כשאני פותח את הסידור ומתחיל להתפלל – אי אפשר בלי להתבונן. לכאורה רואים כאן יסוד של חסידות חב"ד, שכולה ככה – שהדבר הראשון של עבודת ה' הוא קודם לחשוב, צריך להתבונן. רק שההבדל הוא שבחסידות הכללית – שהברדיטשובר מייצג הכי טוב – די בהתבוננות כללית. צריך להתבונן, כל חדא וחדא לפום שיעורא דיליה, אבל מספיק בכללות. חסידות חב"ד מדגישה שצריך התבוננות פרטית. מה בדיוק ההבדל? לא כאן המקום. אבל זה רק לומר שגם כאן עבודת ה' מתחילה ממחשבה, כך תמיד.]

15.                       רוחב התבה – אהבה ויראה

ואחר כך מגיע לאדם אהבה ויראת שמו יתברך [לפי המחשבה שלו באות לאדם אהבה ויראה. קודם דברנו על שני עמודי התווך – אהבה עמוד הנסתר ויראה עמוד הנגלה, ימין ושמאל. למה אהבה ויראה מגיעות רק לאחר המחשבה? כל מי שלומד טפה קבלה וחסידות – חסדי דוד הנאמנים – יודע שהמוחין הם אבא ואמא שמולידים את המדות. בפרט אמא, בינה, שמבינים משהו טוב – מבינים דבר לאשורו – אז משהו מתחיל להתבשל, להתרקם, להתעבר בתוך יסוד אמא. אז בסוף, בזכות הדעת – התקשרות הדעת החזקה לעובר הזה, שמתרקם בתוך אמא – היא מולידה בסוף את המדה מתוך ההתבוננות. מה המדה? אהבה ויראה. זה מה שהוא כותב כאן במילים ספורות, שקודם צריך לחשוב את רוממות א-ל, גדולת ה', ואחר באות לאדם אהבה ויראה. מי שלומד חסידות חב"ד זה לא חידוש – פשוט שקודם מתבוננים ואחר כך מולידים מתוך כך מדות. עיקר החידוש מה שהוא אומר עכשיו:] ואחר כך מגיע לעולם התענוג [לא מספיק להשאר עם אהבה ויראה. מתוך אהבה ויראה צריך להגיע בסוף לעולם התענוג. מה זה? זה בדיוק מה שצריך להבין כאן, למה הוא מתכוון.

16.         לעג רבי ברוך ממעזיבוז לעבודת רבי לוי־יצחק כדי להציל מקטרוג

בעל הקדושת לוי זי"ע הוא האב-טיפוס של צדיק שמתפלל באהבה גלויה, עובד את ה' בריש גלי.

נספר עוד סיפור בינים:

היה עוד צדיק גדול מאד באותו דור, הרבי ר' ברוך ממעזיבוז, נכד הבעל שם טוב. מאד מענין שספרנו קודם שבצעירותו הברדיטשובר היה הרע הכי טוב של ר' צבי, בן הבעל שם טוב. אבל היה את נכד הבעל שם טוב, הרבי ר' ברוך, שעל פניו היה 'מתנגד' לרבי לוי־יצחק (היה רבי חסידי, לא מתנגד לחסידות – חסיד לגמרי, נכד הבעל שם טוב) – כאילו התנגד לדרכו בקדש של הרבי ר' לוי-יצחק, עד כדי כך שהיה עושה ממנו צחוק. להרבה צדיקים היה בדחן – איפה הוא נמצא? לא הגיע הערב, יש לנו גם כן – והיה לו בדחן. הוא היה טיפוס רציני מאד, גם היה כעסן, רגזן, והוא היה מצווה כל שבת לבדחן לעלות על השלחן (לכן צריך שלחן חזק, שאפשר לעלות עליו ולרקוד עליו) ואמר לו לעשות 'חוזק' (צחוק, חיקוי) מאיך שרבי לוי־יצחק מתפלל.

באמת בברדיטשוב – משהו אמתי – היה תיאטרון חילוני לחלוטין, שהיו מציגים בו את רבי לוי־יצחק מברדיטשוב. אבל כאן זה לא היה תיאטרון חילוני אלא תיאטרון של מי שהרבה החשיבו אותו לצדיק הכי גדול באותו דור. היה לו אחד שזה היה ענינו, לעשות בדחנות מאיך רבי לוי־יצחק מתפלל.

מענין לענין, תלמידי הברדיטשובר אמרו שהוא גלגול של רבי עקיבא.. מה הדמיון? מה פתאום? כי כתוב בגמרא שכאשר רבי עקיבא היה מתפלל בינו לבין עצמו היו מניחים אותו בזוית זו ומוצאים אותו בזוית אחרת – מרוב 'שגעון' הוא היה נזרק.

דרך אגב, לפי זה אפשר לומר שגם אדמו"ר הזקן, בעל התניא, הוא גלגול רבי עקיבא – היו צריכים לרפד את קירות חדרו כדי שלא ישבור את העצמות כשהתפלל ביחיד. בצבור הוא התאפק, אבל רבי לוי־יצחק גם בצבור לא התאפק. היות שרוב תלמידי רבי עקיבא לא האריכו ימים, תלמידיו הגדולים של רבי לוי־יצחק הקפידו לא לקרוא לו רבי – לכן הוא נקרא בעם ישראל דער בערדיטשובער-רב, לא רבי. אחד מתלמידיו הגדולים היה הרבי מאווריטש, הבת עין. יש ישוב לא רחוק מכאן שנקרא בת עין, על שם האווריטשער-רב, מחבר ספר בת עין, מרא דאתרא של ארץ ישראל אחרי רבי מנחם־מענדל מויטבסק, מהצדיקים הגדולים שהגיעו לארץ. הוא היה בצפת, והוא אחד מאלה שנזהרו לא לומר בפירוש שהוא תלמיד של רבי לוי־יצחק מפחד זה שתלמידי רבי עקיבא לא האריכו ימים. בכל זאת, הוא אמר שכאשר הוא רוצה להשתטח על ציון רבו, רבי לוי־יצחק מברדיטשוב, הוא הלך לטבריה והשתטח על ציון רבי עקיבא, כי הוא החזיק שרבי לוי־יצחק הוא עצמו רבי עקיבא.

הגענו לזה מכך שרבי ברוך היה עושה ממנו 'חוזק'. פעם אחת התארח אצל רבי ברוך הבן של רבי מיכל מזלוטשוב, מגדולי תלמידי הבעל שם טוב – הרבי מזוויהל, צדיק גדול מאד. הוא ראה את המחזה הזה, שזעזע אותו – הוא הכיר טוב את הברדיטשובר וקדושתו, ומאד הוציא אותו מהדעת שעושים כאן משחק וצוחקים עליו. עד כדי כך הוא ישב ליד השלחן, הוא לקח את הבגד או את הרגל של הבדחן הזה ומשך אותו להוריד אותו מהשלחן שיפסיק. הרבי ר' ברוך, כדרכו, הקפיד מאד. אמר שאם אני הייתי מתארח אצלו – מילא, הוא יכול לומר דעה – אבל אצלי לא אומרים דעות! בכל אופן, לכבודו זכינו לדעת מה הרבי ר' ברוך חושב. הוא אמר שכעת יש עת רצון בשמים להביא את הגאולה, להביא משיח ולבנות את בית המקדש, רק שיש מקטרג בשמים שאומר – בשביל מה צריך בכלל את בית המקדש? הרי את כל העבודה של הכהן הגדול בבית המקדש עושה הברדיטשובר, אז לא צריך בית המקדש. ככה מקטרגים כעת בשמים, אז כדי להוריד את הקטרוג אני צריך לעשות ממנו צחוק – לזלזל בעבודתו – כדי שיבוא משיח ויבנה בית המקדש במהרה בימינו. ככה הסביר הרבי ר' ברוך. בכל אופן, היום הדרך פנויה – אין הבעיה הזו.

17.         התכלית – המשכה מעולם התענוג

נמשיך את התורה הקצרה: זה שקודם צריכים לחשוב, ואחר כך מתוך המחשבה מגיעים לאהבה ויראה בלב – מובן. אבל הוא אומר שזה לא התכלית. איך הגענו לסיפור? הוא עצמו ודאי התבונן. לא כתוב כמה זמן הוא התבונן – יכול להיות שבשבילו די ברגע כמימרא, שניה להתבוננות ברוממות א-ל, ומיד להגיע לאהבה עצומה. הוא הרי צדיק של התניא. אז הייתי חושב שההגעה שלו לאהבה עצומה, אין סופית, היא תכלית העבודה. כאן הוא מחדש שתכלית העבודה היא לא האהבה והיראה בלב, אלא צריך להגיע לעולם התענוג. צריך להבין מה הוא עולם התענוג.]

ובזה משפיע שפע על העולמות [מה התכלית של הצדיק, וגם של כל הספר קדושת לוי וגם של רוב ספרי החסידות הכללית (כמו נעם אלימלך ועוד)? בשביל מה ה' ברא צדיקים? צדיק הוא צנור כדי להמשיך שפע רב וברכה רבה בכל העולמות. להשפיע לנו, גם בגשמיות – בני חיי ומזוני רויחי, וגם ברוחניות – אורות נעלים. בשביל זה יש צדיק.

הוא אומר שההגעה של הצדיק לאהבה רבה היא שלמות עבודתו בינו לבין עצמו, אבל הוא עדיין לא אותו צנור להמשיך שפע ברכה בכל העולמות. לשם כך הוא צריך להגיע, אחרי האהבה שלו, לעולם התענוג – כי כל הברכות וכל השפע יורדים מעולם התענוג, הכל המשכה של תענוג. כשהוא מגיע לעולם התענוג הוא מסוגל להמשיך אין סוף שפע ברוחניות ובגשמיות לכל עם ישראל, לכל העולמות. עד כאן כלל, לפיו עבודת ה' של הצדיקים ("ועמך כֻלם צדיקים") כוללת שלשה שלבים – התבוננות, אהבה ויראה, המשכה מעולם התענוג. אפשר לומר שיש אהבת עולם ואהבה רבה, ועולם התענוג הוא "אהבה רבה בתענוגים" ממנה אפשר להמשיך שפע בכל העולמות.

18.         סיום-סיכום התורה

כעת החידוש שלו ששלשת השלבים האלה רמוזים בשלשת הממדים של תבת נח, אורך-רוחב-קומה:]. ועל אלו השלשה רומז הכתוב קומה היא בהחשב רוממות האל יתברך [עיקר הקומה, "ואולך אתכם קוממיות", הוא הראש. עומק הוא העמקת הדעת. קומה היא קומה זקופה – בעיקר ראש. הוא אומר שהקומה היא ההתבוננות. התורה אומר מהסוף להתחלה – 300 אורך, 50 רוחב, 30 קומה. הוא אומר שסדר העבודה בדיוק הפוך. קודם צריך את ה‑30 קומה, שהם ההתבוננות. אחר כך, מתוך ה‑30 קומה, מגיעים לרוחב:] רוחב אהבה ויראת שמו יתברך והוא מצפון לדרום [זה ה‑50 רוחב. ובסוף:]. אורך, היינו התענוג והשפעה מהבורא על העולמות והוא ממזרח למערב [בכלל שאלה גדולה אם אורך הוא דרום-צפון או מזרח-מערב. הייתי חושב, כשמסתכלים במפה – ויש אפילו רמז בכמה מקומות ברש"י – האורך של ארץ ישראל הוא צפון-דרום והרוחב מזרח-מערב. כנראה אפשר לומר ככה ואפשר לומר ככה. אולי בהמשך נאמר גם שהאורך הוא צפון-דרום, כמו גם בצורת ארץ ישראל. כאן הוא אומר שהרוחב הוא צפון-דרום מפני שבספירות העליונות צפון-דרום היינו כנגד עיקרי המדות שבלב, חסד-דרום וגבורה-צפון, אהבה ויראה – כך הוא מסביר את ענין ממד הרוחב בנפש. ואילו ההשפעה מעולם התענוג יורדת דרך הקו האמצעי של הספירות העליונות, שבלב היינו תפארת ויסוד, שכנגד הרוחות מזרח ומערב, ממד האורך, ודוק].

19.         עולם התענוג – כח ההשפעה של ה"צדיק יסוד עולם" (אבר התענוג)

עיקר מה שצריך להבין בדבריו מהו עולם התענוג. קודם מישהו אמר כאן – כנראה שלמדו בחסדי דוד הנאמנים – שתענוג בחסידות הוא פנימיות הכתר. דברנו על הכתר של רבי לוי־יצחק מברדיטשוב. שכל הוא חב"ד, ובכתר יש רצון בחיצוניות ותענוג בפנימיות. הייתי יכול לפרש את דבריו כאן שאחרי הולדת מדות אני עולה לכתר, ולא סתם לכתר אלא לפנימיות הכתר. אבל קצת קשה להסביר כך, כי צריך להיות פה איזה סדר מסודר ומובן – קודם שכל, אחר כך מדות, ואז מהמדות קופצים לפנימיות הכתר? מה הדינמיקה כאן? מה בדיוק קורה? אלא מה, ברור שכאשר הוא מדבר על עולם התענוג הוא מתכוון לספירת היסוד – ה"צדיק חי עלמין", אבר התענוג.

באמת, למה היסוד הוא אבר התענוג? כי הוא מקבל מפנימיות הכתר – פנימיות הכתר משתקפת ביסוד, וזה עיקר ענין הצדיק-יסוד-עולם. הספר הזה, כמו רוב ספרי החסידות הכללית, הוא "ספרן של צדיקים" – תכלית הצדיק היא להמשיך ברכה לעם ישראל. הצדיק הוא ספירת היסוד, ומה העצם שלו ועיקר הענין שלו? לא השכל – שהוא רק הקדמה – וגם לא מדות הרגש. כמה שהוא מתלהב במדות, ההתלהבות היא רק שלב, מעבר, אבל עיקר ענין הצדיק הוא התענוג של ההשפעה, כח המשפיע שלו, היסוד שלו. זה ש"ועמך כֻלם צדיקים" היינו מה שאמר הבעל שם טוב שכולנו צריכים לעבוד את ה' עם אבר חי, בחשק ותענוג. אם עובדים כך את ה', בכל מה שעושים ממשיכים ברכה לתוך המציאות. התפקיד של כל עם ישראל הוא לברך, מתחילה ב-ב, לשון ברכה, וה' ברא את העולם "בשביל ישראל שנקראו ראשית" – שיהיו יהודים שימשיכו ברכה למציאות. איך? על ידי חשק, תענוג, אבר חי. אם כן, אבר התענוג הוא ה"צדיק חי עלמין".

20.         מוחין-מדות-השפעה

אז הכל לפי הסדר: קודם חב"ד – יש התבוננות כללית והתבוננות פרטית, אבל כל עבודה צריכה להתחיל עם התבוננות ברוממות א-ל – ואם ההתבוננות היא טובה ("מחשבה טובה" בלשון חז"ל) היא מולידה בדרך ממילא מדות. כמו אצל רבי לוי־יצחק עצמו, שמתבונן שניה בגדולת ה' ומיד מוליד אין סוף אהבה. אהבה היא כבר יותר תיקון מהמחשבה, כי היא מתקנת את הגוף – התלהבות האדם בלב מתקנת את הגשמיות שלו. אבל ה' לא ברא אותו רק כדי לתקן את עצמו מתוך אהבה, אלא כדי להמשיך ברכה לכל העולמות – איך? שהוא מגיע לעולם התענוג. עולם התענוג הוא ה‑300 אורך. תיקון המדות הוא ה‑50 רוחב. ומה השכל, ההתבוננות בהתחלה? ה‑30 קומה. עד כאן התורה שלו.

21.         התאמת מדות התבה להסברו של רבי לוי־יצחק

נתבונן במספרים – איך מתאים למספרים (הוא לא כותב): למה השכל הוא שלשים? חב"ד כפול 10. הרווחנו משהו מאד גדול, שאם אומרים שהשלב השלישי אצלו – שהוא העיקר – הוא ברכת הצדיק למציאות. איך הוא מברך? במלה שלו (כמו שהחתם סופר דורש ברבים), והוא צריך שהמלה תהיה בתענוג, באבר-חי, יסוד. כמה מדות יש לפני כן? 5. איך הן אהבה ויראה? איך הן נקראות בקבלה (למי שלומד את חסדי דוד)? יש ה חסדים ו-ה גבורות, חמש צורות שונות של אהבה וחמש צורות שונות של יראה, שמתפשטות ב-ה קצוות מחסד עד הוד. לכן מאד מתאים שכמו שהשכל הוא שלשים אמה קומה, כך כללות התפשטות ה החסדים ו‑ה הגבורות ב-ה קצוות הלב היא 50, 50 אמה רוחב. התכלית היא להגיע לספירת היסוד.

22.                       אורך התיבה – המשכת התענוג מפנימיות הכתר

איך אני יודע שאורך רומז לספירת היסוד? חוץ מזה שתענוג בא מפנימיות הכתר, שנקרא עתיק, איך הוא יורד? איך התענוג מגיע מפנימיות הכתר לספירת היסוד, ל"צדיק חי עלמין"? דרך יסוד אבא. מה הביטוי בקבלה? יסוד אבא רחב? עמוק? "יסוד אבא ארוך"! "יסוד אבא ארוך ומסתיים ביסוד ז"א" והוא הממשיך את התענוג מפנימיות הכתר לצדיק, כדי לברך את המציאות. לכן הלשון היא בפירוש אורך, לא רוחב או קומה. האורך הוא 300 – הסברנו את ה‑30 קומה ו‑50 רוחב, מה לגבי 300? מגיעים לספירת היסוד ופתאום קופצים. מ‑30 ל‑50 זה לא הרבה, הפרש של 20, אבל ל‑300 יש כאן דילוג של 250. אפשר לומר באמת שהאבר-חי הוא חיות. התענוג הוא גם סוג של מוחין, פנימיות מוחין.

איפה יש תענוג? אמרנו שיש תענוג בפנימיות הכתר, ויש גם תענוג בלחלוחית שבחכמה (זה הביטוי בקבלה ובחסידות). התענוג הוא תכונה של מים, "מים מצמיחים כל מיני תענוג". אפשר לומר שהוא חוזר ל‑30, ו‑300 הוא עוד כפולה של כתר – איך שהוא מאיר במוחין וכל זה נמשך ביסוד – אבל אפשר לומר עוד משהו מאד פשוט. בקבלה כתוב שלהגיע מהמדות – אהבה ויראה – ליסוד, זה בעצם לצייר את צורת האות ש, 300. כעת נעשה מ‑300 אות. הרי מדברים כאן על תיבה, ותיבה מורכבת מאותיות.

יש רמז מפורסם – שכתוב[3] – ששרש המדות כאן הוא אותיות המלה לשֹׁן, ל קומה, ן רוחב, ש אורך. בכל אופן, יש סוד בקבלה שה-ש היא בעצם האות שלוקחת את כל המוחין ואת כל המדות וממשיכה אותן לתוך היסוד. מה התבוננות צורת האות ש? שיש למעלה שלשה יודין, שלש נקודות, ואחר כך יש שלשה קוים – והכל מתרכז ומתקבץ יחד בתוך נקודה אחת למטה. אז כתוב שה-ש בעצם לוקחת את כל שלשת הקוים – היודין למעלה הם החב"ד והקוים הם החג"ת – וממשיכה את כולם לתוך היסוד. זה סוד צורת האות ש, ואם כן מתאים שה-ש יסמל את היסוד.

23.         יחסים רמזיים בתוך מדות התבה

כעת נראה עוד כמה דברים יפים, לפני שנגיע לעיקר התרגיל לילדים בחיידר במספרים האלה: אם נתרגם את המדות האלה לאותיות נראה שני יחסים חשובים. יש פה ל, נ ו-ש – במדות התבה. אם אני כותב את האות במילוי, למד ועוד נון (הקומה והרוחב) עולה 180. כמה שין שוה במילוי? 360. מה היחס? יחס הכי אהוב על המקובל רבי אברהם אבולעפיא – "שלם וחצי". ב‑30, 50, 300 לא הבנתי את הקשר בין המספרים, אבל כשאני כותב כאותיות במילוי יוצר יחס נחמד.

עוד משהו נחמד: יש פעולה חשובה מאד של אותיות שנקראת מספר קדמי. כשאני לוקח את סכום כל האותיות מ-א עד אותה אות ועד בכלל. ל במספר קדמי היא כל האותיות עד אליה – א, ב, ג, ד, ה, ו, ז, ח, ט, י, כ, ל – והיא שוה 105. כמה שוה נ? 195. אז יחד הם שוים 300 – ש (לא במספר קדמי). אם כן, יש פה עוד משהו נחמד, ש-ל ועוד נ בקדמי שוות ל-ש עצמה. אלה שני תרגילים פשוטים, שרק מראים קשר בין המספרים האלה – "על פי שני עדים".

24.         תרגיל לילדים: סדרת מדות התבה

כעת נראה את הדבר העיקרי: קודם כל, מה יוצא לנו כאן מהתורה של הברדיטשובר? שאף על פי שהתורה מסדרת אותם אורך-רוחב-קומה, מהמספר הגדול ועד למספר הקטן – סדר עבודת ה' הוא מהמספר הקטן עד למספר הגדול, קודם 30, אחר כך 50, אחר כך 300. אלה מספרים עולים ואפשר לעשות מהם סדרה.

אם אמרנו שה‑300 מגיע עד ליסוד, עד לתענוג, וכך הצדיק ממשיך שפע ברכה בכל העולמות – אז מה רוצים שיהיה בסוף? להגיע למלכות. זו תוספת של תורה שבעל פה, רוצים להגיע לכתר מלכות, "כתר יתנו לך". אז צריך להוסיף כאן עוד מספר. התבה כאן שטה על פני המים, כדי לברך את המציאות. מה יהיה המספר שאחרי התבה, שהיא העולם המתברך מפי הצדיק שאומר את התבה ונכנס אליה? צריך לעשות סדרה רבועית ולראות מה המספר הבא בסדרה.

איך עושים זאת? זה בשביל כתה ב' (עד כה דברנו על כתה א' או גן) [כאן מעון...]. מעון הוא משהו מאד גדול, מגיעים שם מאד רחוק. עושים סדרה על ידי הפרשים: בין 30 ל‑50 ההפרש 20, בין 50 ל‑300 ההפרש 250. מה ההפרש בין ההפרשים? 230. כעת צריך להוסיף 230 ל‑250, אז קבלנו 480, אותם צריך להוסיף ל‑300. אז המספר הבא הוא 780. מה המיוחד של המספר הזה? קודם כל, הוא משולש. גם 300 הוא משולש – כל המספרים מ‑1 עד 24, משולש כד. אבל 780 הוא משולש עוד יותר חשוב – משולש טל, כל המספרים מ‑1 עד 39, "הוי' אחד".

אם אמרנו שהמספר שבא אחריו הוא העולם שמתברך מפי הצדיק – אז מתגלה שהעולם הזה הוא משולש של "הוי' אחד" (וכמו שדרשו חז"ל שאלופו של עולם אחד ב-ז רקיעים וארץ וב-ד רוחות העולם). 780 הוא גם כפולה של המספר הראשון, 30 – 30 פעמים הוי'. מ‑30 הגענו לפי 26. נחבר את כל ארבעת המספרים יחד – 30, 50, 300, 780 – 1160. זה ממש המכה בפטיש שיש כאן משהו מובהק קשור לענין. כל הענין שלנו הוא נח, "ונח מצא חן בעיני הוי'". המספר הזה הוא כפולה של נח, עשרים פעמים נח (כך שממוצע כל מספר כאן הוא ה"פ נח-חן, כנגד "חמשה שמות נקראו לה נפש רוח נשמה חיה יחידה", כל אחד מוצא חן בעיני הוי'). אם כן, בסוף תבת נח כולה אומרת נח ו-חן – "דברי פי חכם חן". כל תורה של הבעל שם טוב שמביא בעל התולדות הוא חותם ודפח"ח. התבה שבונים עם 30 קומה, 50 רוחב ו‑300 אורך – בסוף כל ד המדרגות יוצאות 20 פעמים נח בעצמו, 20 פעמים חן (גם כנגד 20 הדורות מאדם עד אברהם, דרך נח). שוב, זה תרגיל יפה לילדים.

25.         תכלית תבת נח

נעשה עוד הפסקה. הווארט העיקרי של בעל הקדושת לוי הוא שתכלית כל תבה שאתה מוציא מהפה – היא צריכה לעבור את כל השלבים האלה, לבנות תבת נח. לא לומר שום דבר לפני שאתה חושב את גדולת ה', לפני שאתה מתלהב בלב באהבה ויראה, ולפני שאתה מגיע לעולם התענוג שאז המלה שלך ממשיכה ברכה למציאות, משנה את המציאות, מביאה מלכות היום במציאות של עם ישראל בארץ ישראל. תבת נח = תכלית, שנגיע לתכלית של תבת נח.

26.         מעון – להפוך ל"חיות אש ממללות" ע"י "עתים חשות עתים ממללות"

לגבי מעון, לפני שנשיר: יש שבעה רקיעים, שאחד מהם נקרא מעון. מי נמצא שם לפי חז"ל במסכת חגיגה? מן הסתם דברנו על זה בעבר, בפעמים הקודמות שהיינו כאן. אלה שיושבים במעון איך קוראים להם? חשמלים. ה' שם את החשמלים במעון, אז כל מי שקשור לחשמלים הוא במעון. מה זה חשמל? מי שיודע לדבר, ששותק לפני שהוא מדבר. לכן מי שנמצא במעון צריך להתמחות [בשתיקה בחקירה?] – לדעת מתי לשתוק ומתי לדבר בעזות דקדושה.

אם כבר, נאמר שיש שני פירושים בחז"ל. חז"ל אומרים שמי שנמצא במעון הוא חשמל. באותה סוגיא בחגיגה שואלים מי החשמלים שגרים במעון ויש שני פירושים. פירוש אחד – "חיות אש ממללות". בלי השתיקה בחקירה, רק חיות אש ממללות יש כאן. לפי הפירוש השני, החשמלים הם מלאכים ש"עתים חשות עתים ממללות" – יודעים מתי לשתוק ומתי לדבר. יש בזה תהליך – קודם שותקים ואחר כך מדברים. אפשר לומר שיש שני פירושים ולא משנה הרבה, אבל אי אפשר לומר כך – אם חז"ל אומרים שני פירושים, כמה שהם דומים, הם שני פירושים שצריכים להשלים. צריך לומר שהתכלית היא להיות חית אש ממללת – התכלית היא לא לשתוק. צריך להיות חיות אש ממללות בעזות דקדושה. כך אנחנו נהפוך את המדינה, עם "חיות אש ממללות", אבל כדי להגיע לכך צריך גם ללמוד את האמנות של "עתים חשות עתים ממללות", שיש תהליך.

כמו שאמרנו שכאן מובן מאליו שאי אפשר להתבונן ברוממות א-ל בלי שפלות האדם, צריך הכנעה. ה"עתים חשות עתים ממללות" הוא תהליך שמכשיר ומאפשר את הפירוש הראשון, שפשוט תהיינה כאן "חיות אש ממללות" (גם החיות בדיר...). עיקר הכח שלנו הוא בדבור, החל מהרחמי שמעוררות הצאן, הצאן-קדשים שבמעון. הדבור של הצאן הוא "בקש רחמים כעני בפתח" – סופי תיבות משיח. לא צריך להיות "כרחל לפני גוזזיה נאלמה" אלא להיות "חיות אש ממללות".

27.       ג. להאמין בעצמנו – תורות עזות דקדושה ב"קדושת לוי" לפרשת נח

28.         "נח מקטני אמנה היה" – לא האמין בכחו לבטל גזרות

אמרנו שהשנה הזאת תהא שנת עזות דקדושה. עיקר העזות היא בדבור. רש"י כותב שנח היה מקטני אמנה, קטני אמונה. מסביר הקדושת לוי בתורה יותר ארוכה כאן, שלא נקרא בפנים[4], שהפירוש שהוא היה קטן אמונה – הכוונה שהוא היה קטן באמונה בעצמו. פירוש מאד חשוב. יש צדיק – שוב, "ועמך כֻלם צדיקים", ובמיוחד "לעולם יירשו ארץ", יהודים שזוכים ליישב את הארץ, להיות כאן במעון (הרבי מהר"ש כבר אמר שיהודי פשוט בארץ ישראל הוא יותר מאיזה רבי מפורסם בחו"ל, יהודי פשוט שרועה את הצאן כאן במעון) – שלא מאמין בכח של עצמו מספיק. יכול להיות שהוא פועל, עושה הרבה דברים טובים, אבל לא מאמין שהוא יכול לבטל גזרות, לא מאמין שהוא יכול להפוך את המדינה. יכול להקים ישוב חמוד ואהוב במעון, אבל להפוך את כל המציאות בארץ? הוא לא מאמין בעצמו מספיק. ככה כותב כאן הקדושת לוי.

כתוב שהקב"ה גוזר והצדיק מבטל, הצדיק גוזר והקב"ה מקיים. יש צדיק שלא מאמין שיש לו את הכח הזה, לבטל גזרות או לעשות גזרות (כנ"ל שעיקר העזות הוא בדבור). המוסר השכל של פרשת נח לתת לצדיק – "ועמך כלם צדיקים", בפרט מי שנמצא כאן – את האמונה בעצמו, בכחות שה' נותן לו.

29.         עזות דקדושה: להנהיג את הדבור – נבואת משה רבינו לעומת שאר הנביאים

יש עוד תורה קצרה כאן, על פרשת נח, על "וזה אשר תעשה אֹתה"[5]. כל התורות כאן הם שיש שני סוגי צדיקים – כך גם בנעם אלימלך וגם בקדושת לוי. הוא אומר שיש צדיק שהדבור מנהיג אותו ויש צדיק שהוא מנהיג את הדבור. הוא אומר שההבדל בין הצדיק שהדבור מנהיג אותו לצדיק שמנהיג את הדבור הוא ההבדל בין נבואת כל הנביאים, שהתנבאו ב"כה אמר הוי'", לנבואת משה, שהתנבא ב"זה הדבר אשר צוה הוי'". לכן "וזה אשר תעשה אותו" אומר שצריך לעשות את הדבור שלך שיהיה בבחינת "זה". לא רק שאתה צדיק, לא רק שאתה נביא כשאר הנביאים, אלא אתה צריך להיות נביא כמו משה רבינו, בחינת זה שמנהיג את הדבור. מי שמנהיג את הדבור אומר דברים חותכים, "זה", ולא "כה".

מה הכוונה שיש מי שמנהיג את הדבור? דבור בכלל הוא הנהגה, "דבר אחד לדור". מי שהדבור מנהיג אותו מקבל דבור מה' ועושה מה שאומרים לו. הוא גם מאמין בהשגחה פרטית וגם נוהג כאליהו הנביא, שצריך לנהוג כבוד במלכות – אפילו מלכות אחאב, מלכות הרשעה. הוא עושה דברים – אליהו הנביא הוא דוגמה לעזות דקדושה, ואף על פי כן יש לו איזו כניעה, הוא לא בחינת משה רבינו ממש. באיזה מקום, כמו שנסביר, המדינה מנהיגה אותו. צריך כזה דבור בעזות, שלא מנהיגים אותך אלא שאתה מנהיג את הדבור, אתה מנהיג את המנהיגות. שוב,

הדבור עצמו הוא המנהיגות, ויוצא כאן שאתה צריך להנהיג את הדבור ולא שהוא ינהיג אותך. לא מספיק להיות כשאר הנביאים, אלא כמשה רבינו – עליו כתוב "ויהי בישורון מלך". מי שלא מאמין בכך הוא מקטני אמונה, כמו נח, ולכן כתוב שנח עצמו צריך לחזור בגלגול כדי שמשה רבינו יתקן אותו. הוא לא האמין שהוא יכול לבטל את הגזרה, להנהיג את הדבור.

30.         להתהלך "לפני האלהים" – להמתיק את הדין

יש כאן עוד תורה, הכל סובב סביב אותו ציר, על "את האלהים התהלך נח"[6] – הוא הולך עם מדת הדין, שם אלקים. הוא מרגיש את מדת הדין, אבל לא מאמין שיש לו כח לשנות את הדין, להמתיק את הדין. לכן הוא לא מתפלל על הדור, לא לומד מהחיות-אש כאן בדיר, לא מבקש רחמים כעני בפתח. לכן לא פועל את הפעולה של הפיכת מדת הדין למדת הרחמים, את שם אלקים לשם הוי'. על האבות כתוב שהתהלכו לפני האלקים, שהנהיגו את הדבור, הגזרה, של שם אלקים – שהפכו את הדין לרחמים. נח משלים עם הדין, משלים עם המדינה (דין היינו מדינה).

31.         עזות דקדושה – לתקן את המציאות מכח הדבור

יש כאן כמה תורות של בעל ההילולא שסובבות סביב אותו ענין, והעיקר לא להיות מקטני אמונה – להאמין בכח של עצמנו. עיקר הכח, העזות, הוא בדבור. כתוב שאם משה רבינו היה נכנס לארץ לא היה זקוק לכלי זין – היה כובש הכל בכח הדבור שלו (כמו "ברוח שפתיו ימית רשע" של מלך המשיח). לכן מתחילים את התורה בבראשית, שנדע שכמו שה' ברא את העולם בדבור יש לנו כח לעשות כאן שמים חדשים וארץ חדשה – מציאות חדשה כאן בארץ. מה הכוונה? פשוט לומר שאנחנו העם הנבחר וארץ ישראל היא הארץ הנבחרת, וה' נתן את הארץ הנבחרת לעם הנבחר. כמו ברש"י הראשון, "כח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גוים". צריך לדעת איך לומר – עם חיוך ובאופן המתקבל, אבל בעזות דקדושה, עזות שמחה. רבי נחמן אומר ששמחה היא המביאה לעזות דקדושה – מי ששמח הוא עז בקדושה.

32.         הבריח התיכון: עזות דקדושה – עזות עם בושה

כתוב שצריך להיות כמו "בריח התיכון המבריח מן הקצה אל הקצה" – גם עם עזות דקדושה וגם עם בושה. אנחנו גם "עזין שבאומות" וגם "ביישנים" – צריך את שתי המדות, שתיהן של יצחק, גם עזות וגם בושה (וכמו שהסברנו לגבי "העז והענוה לחי עולמים" – עז ענוה = יצחק). מי שהוא רק עז, בלי בושה, זו עזות דסט"א.

יש פסוק במשלי – "אח נפשע מקרית עז". חז"ל דורשים זאת על קרח, שהיה עז דקליפה וחלק על התורה הנקראת "עז". וההמשך הוא "ומדינים כבריח ארמון" – דורשים חז"ל שהוא לא יודע שהוא עושה דין עם אלה שיש להם עזות דקדושה, משה ואהרן, שהם כמו הבריח של הארמון. מהו הארמון? בית המקדש. על הבריח של המשכן כתוב שהוא מבריח מן הקצה אל הקצה, ומוסבר בחסידות – כמו שאמרנו כרגע – שהוא מבריח מהעזות לבושה ומהבושה לעזות, והעזות של מי שמבריח מן הקצה אל הקצה יותר חזקה ומנצחת מהעזות דקליפה, שהיא עזות בלי בושה. כלומר, הניגוד בבריח של הארמון, הבריח שמבריח מן הקצה אל הקצה, מנצח את ה"אח נפשע מקרית עז", מי שיש לו עזות דקליפה ומי שמורד ובוגד בתורה שנקראת "עז" (כך חז"ל אומרים), "הוי' עז לעמו יתן הוי' יברך את עמו בשלום".

33.       ד. עזות דקדושה באמרי אמת

34.         עזות דקדושה – רק בספרי החסידות

שוב, מדברים מתחלת השנה הרבה על עזות דקדושה, אחד מסימני תשע"ד. בסוכות, לכבוד היארצייט של רבי נחמן, אמרנו שהמושג עזות דקדושה מופיע יחסית הרבה פעמים בלקו"מ. יש ארבע תורות שונות שהנושא שלהן הוא עזות דקדושה. כשעושים חיפוש קל בתקליטור על הביטוי עזות דקדושה – כל פעם התקליטור מתחדש, אז המספרים לא קבועים (חוץ מהתנ"ך, שהוא קבוע), אבל לפי הגרסה במחשב שלי כשעושים חיפוש בכל אלפי הספרים – יש 496 פעמים עזות דקדושה, כמנין מלכות.

פלא ראשון, שכל ה‑496 פעמים הן במדור החסידות. יש שם כל מיני מדורים, מחשבת ישראל וכו', אבל אין שום "עזות דקדושה" – רק אצל חסידים... כתוב ברמ"ח אותיות – כתב פנימי בחב"ד – שהדבר הראשון שחסיד צריך (מבין שלש תכונות) הוא עזות דקדושה. אם אין לו עזות דקדושה הוא לא יכול להתחיל להיות חסיד. כמו שרבי נחמן מסביר, ובעצם כל הספרים מסבירים, שבעולם הזה, עולם השקר, אי אפשר להתקרב לאמת, לקדושה, בלי עזות דקדושה. תיכף נסביר טפה יותר.

35.         רוב העזות דקדושה – בספרי ברסלב

בכל אופן, עולה 496 פעמים "עזות דקדושה", הכל במדור החסידות, אבל הפלא הוא שמתוכן 466 בספרי ברסלב, החל מלקוטי מוהר"ן. שוב, 466 פעמים מתוך 496 הם רבי נחמן. מי כתב את התורות ואחר כך פיתח אותן? רבי נתן, התלמיד המובהק, הסופר. הוא כתב ספרים גדולים בשם לקוטי הלכות, ובלקוטי הלכות שלו יש 363 "עזות דקדושה". כלומר, המרבית הגדולה של ההופעות בברסלב היא בלקוטי הלכות, אבל יש הרבה פעמים בלקוטי מוהר"ן וגם בשאר הספרים במדור ספרי ברסלב.

אחד מסודות המלה מלכות בקבלה היא שני שבטים שאחד ירש בתוך השני, כפי שקראנו בפרשת וזאת הברכה – "שמע הוי' קול יהודה". שמעון שוה 466 ו-יהודה (שבט המלכות) 30 – יחד 496. זה אחד מהסודות של מלכות. בעזות דקדושה, המלכות – הכל בהשגחה פרטית, במהדורה הבאה יכול להשתנות, אבל כך בינתיים... (גם לציין שלמרבית הכלימה והבושה של התקליטור אין שם ספרי חב"ד; מקוה שבאיזה שלב ישימו גם ספרי חב"ד ואז יגדלו מספרי עזות דקדושה, אבל בינתים אין להם את העזות לשים ספרי חב"ד...). בכל אופן, כך בהשגח"פ נכון למחשב שלי היום. על ברסלב דברנו בסוכות, איך רבי נחמן מסביר את העזות דקדושה בספרי ברסלב.

36.         רוב ההופעות הנוספות – ב"אמרי אמת"

מה עם השלשים האחרים? פלא שמתוך אותם שלשים עשרים וחמש הופעות הן בספר אחד של חסידות הכללית – ספר של חסידות גור, אמרי אמת. הבן של השפת אמת, מי שבמסירות נפש עלה לארץ ישראל. הוא נפטר באמצע מלחמת השחרור, לכן לא יכלו לקבור אותו בהר הזיתים, לכן הוא קבור באמצע ירושלים (ואת הבן הצעיר שלו קברו לידו). ידוע שבחב"ד יש ענין מאד גדול לגאול ספרים וכתבי יד. לאחרונה היה שלב מסוים של "דידן נצח" בזה. האמרי אמת כתב הרבה ספרים, בכל מקצועות התורה. לפני השואה, לפני שהוא עלה לארץ, הוא קבר את הכל בוורשה. מאחרי השואה עד עצם היום הזה מחפשים את הכתבים שלו – הרבה מאד – ועדיין לא מצאו. צריך לומר לחיים שימצאו.

הספר שיש לנו, חמשה כרכים על התורה (ועוד כרך ליקוטים), הוא רק מה שהתלמידים רשמו מפי השמועה, מה שזכרו מהדברים שלו. מה שהוא עצמו כתב – המון – נעלם (בינתיים). גם הספריה שלו היתה ענקית – הוא כנראה התחרה עם הרבי הקודם של חב"ד בגודל הספריה, והיה לו ידע עצום בכל הספרים שהיו לו. הוא אמר שלא הכניס לספריה שום ספר שלא עבר עליו מהתחלה עד הסוף. הספריה של הצמח-צדק היתה ענקית, ולא רק שעבר על כל ספר אלא ידע את כל הספרים בעל פה. בכל אופן, האמרי-אמת שם הוא השני לברסלב בשימוש בביטוי "עזות דקדושה" – משהו מענין מאד.

37.         עזות דקדושה מתוך אמת

מאיפה גור זכאי לעזות דקדושה? מקוצק. החידושי הרי"מ, הסבא של השפת אמת, דאג לקחת את הנכד שלו כאשר היה תינוק פעמיים לקוצקר. אז לא היה מקובל לקחת ילדים קטנים לרבי. בכל אופן, הוא נמק זאת בכך שהוא רצה שהילד יתרשם, יראה פעם בחייו א אמתער איד, יהודי אמתי. יהודי אמתי הוא אחד שיש לו עזות. לא הזכרנו בסוכות שחוץ מלקו"מ יש את ספר המדות. בלקו"מ רבי נחמן אומר שהשמחה מביאה לעזות דקדושה – מתאים ל"זמן שמחתנו". אבל בספר המדות שלו הוא כותב שמה שמביא לעזות דקדושה הוא מדת האמת. מי שהוא אמת, מי שדובר אמת, מתוך הדבקות במדת האמת באה לו עזות דקדושה.

שוב, רק על ידי עזות דקדושה אפשר להתקרב לה' יתברך, אפשר להתקרב לקיום היעדים שלנו, ובמיוחד היעד שלנו היום – להפוך את המציאות שלנו למציאות של תורה בארצנו הקדושה. מה שהוא כותב בספר המדות שצריך אמת בשביל עזות דקדושה מאד מתאים לקוצק, כידוע – "אמת מארץ תצמח", "אמת מקאצק תצמח", מדת האמת הצרופה. מתוך האמת הצרופה באה העזות דקדושה.

מענין שהביטוי עזות דקדושה היה שגור על לשון האמרי אמת – הספר נכתב מפי השמועה – ומענין שבשפת אמת של אביו אין הביטוי עזות דקדושה. לא שאין את הענין – הוא קבל זאת מהקוצקר והוריש לבנו שאמר זאת – אבל מענין שאין אצלו את הביטוי. מענין מאד שנמצא דווקא אצל האמרי אמת, שהוא עלה והעלה את מי שהצליח להציל לארץ ישראל. הרבה מאד צדיקים של אותו דור, כולל הרבי הקודם בחב"ד, לא הגיעו לכאן (על מנת להשתקע) אלא לאמריקה. הוא רצה לכאן. יש הרבה מה לומר, אבל בכל אופן הווארט המענין ששגור על לשונו הביטוי עזות דקדושה.

38.         עזות דקדושה בחגים דרבנן – חנוכה ופורים

באיזה הקשר? יש שני הקשרים עיקריים שהוא מדבר על עזות דקדושה. אחרי שאנחנו גומרים את כל החגים של חדש תשרי, החדש השביעי שמושבע בחגים ומצוות מיוחדות, לאן מועדות פנינו? לחנוכה. אנחנו כעת בכיוון לחנוכה. אחרי חנוכה פורים. מה שיוצא מהאמרי אמת שעיקר העזות דקדושה היא בשני החגים האלה, שתקנו רבנן. אנחנו דברנו שהיות ששמחה מביאה לידי עזות דקדושה, בתוך חדש תשרי עיקר מה שמביא לעזות דקדושה הוא הסוכה וארבעת המינים – הסברנו שחג הסוכות הוא חג של עזות דקדושה. אבל באמרי אמת מוסבר שעיקר העזות דקדושה הוא שני החגים שהתחדשו לאחר החגים דאורייתא על ידי רבנן, חנוכה[7] ופורים[8]. כל עזות דקדושה היא בעצם מלחמה נגד עזות דלעומת זה.

39.         חנוכה – "הוי עז כנמר" כנגד הנמר דקליפה

מה זה חנוכה? המלחמה נגד הנמר של הקליפה. בנבואה של דניאל הנמר הוא מלכות יון. בחנוכה המלחמה נגד היונים, ובתוך היהודים גופא נגד המתיוונים. כמו שיש יוונים, יש קליפה אפילו יותר קשה לנצח – היהודים המתיוונים, שהולכים אחרי המדע והתרבות וההגיון-השכל של יון. אם יש משהו שמאפיין את הדור החילוני – תמיד צריך להדגיש שהרבי לא אהב מלה זו, כי אין יהודים שהם באמת חול, כולנו מאמינים – הוא המלחמה של חנוכה. מכל החגים, הבעל שם טוב הכי אהב והזדהה עם האור של חנוכה – תמיד להרבות אור, להדליק עוד נר ועוד נר. המלחמה של חנוכה היא כנגד הנמר של קליפה. צריך להיות "הוי עז כנמר".

מי אמר "הוי עז כנמר", מה שפותח את השו"ע שלנו (דברי רבנן פותחים בכך)? יהודה בן תימא, שיש אומרים שהוא יהודה המכבי (יהודה בן מתיא – מתתיהו), או על כל פנים רומז אליו. הוא אומר כמה דברים, אבל ההתחלה היא "הוי עז כנמר" – עזות דקדושה, שבאה במובהק כנגד עזות דקליפה, הנמר של הקליפה, יון.

40.         יון ועמלק – עזות השכל (מדע) וסתם חוצפה (מדינה)

זה חידוש, כי תמיד כשאנו חושבים שצריך להיות עז כנגד העז של הקליפה – העז של הקליפה בדרך כלל הוא עמלק. חג פורים הוא מלחמה נגד עמלק. אז בעצם יש שתי קליפות של עזות דקליפה. איך נגדיר אותן? יש את העזות של השכל (היוון, המתיוון, של הקליפה), שצריך עזות דקדושה כדי לנצח אותו – "מסרת גבורים ביד חלשים ורבים ביד מעטים". זו עזות, אנחנו החלשים והמעטים, ובעזות הולכים נגד האימפריה של העולם, נגד השכל שלהם והיפי שלהם שכל כך משכנעים (ה"יפת אלהים ליפת", שייך לפרשת נח – עזות לומר שהוא "ישכון באהלי שם", יש לנו כח לגייר אותו, את הניצוצות שאפשר להציל ממנו, אך צריך קודם להלחם נגדו).

היום יון ועמלק הם המדע (יון, האוניברסיטה, שצריך עזות דקדושה לתקן אותו) והמדינה (המן, מי שמולך אצל אחשורוש, מלך שאחרית וראשית שלו). כתוב שעמלק הוא חוצפה של קליפה – לא שכל. מה ההבדל בין יון לעמלק, שני העזות דקליפה? אחד הוא שכל ואחד הוא חוצפה.

41.         עזות מרדכי ועזות אסתר

לא הסברנו מספיק את העזות בפורים: העזות של מרדכי היא "ומרדכי לא יכרע ולא ישתחוה" – הוא הכי עז. אבל גם אסתר היא עזה, בכך שהיא מזמינה את המן – כך הוא כותב באמרי אמת, שלהזמין את המן למשתה זו עזות נוראה, וכל האופן בו היא מתכננת את מפלת המן. רמז יפה: עזות-אסתר = מרדכי במילוי (= מד פעמים הוי').

42.                       תשע"ד – תהא שנת עקבתא דמשיחא – "חוצפא יסגא" בקדושה

יש עוד רמז של תשע"ד שלא אמרנו: בגמרא בסוף סוטה כתוב שבעקבתא דמשיחא חוצפא יסגא. החוצפה שם היא עמלק, אבל דורשים – בקוצק דווקא דרשו כך[9] – שחוצפא יסגא היינו שצריך להיות עזות דקדושה. תשע"ד – תהא שנת עקבתא דמשיחא (רק שרוצים כבר לעבור זאת), אז צריכים הרבה חוצפה דקדושה, חוצפא יסגא[10], עזות דקדושה נגד החוצפא יסגא של הקליפה. חוצפא יסגא היא קליפת עמלק, ואיפה היא מתבטאת בעיקר? בפוליטיקה. איפה העזות דקליפה של יון מתבטאת? כמו שאמרנו, באוניברסיטה. יש ודאי יחסי גומלין ביניהם. כנגד שני אלה יש שני חגים.

[עוד ווארט: משיח שרפי קדש של גור, כשמביאים ש"בעקבתא דמשיחא חוצפא יסגא" זו העזות דקדושה, יש שם איזה גערער-חסיד, שכותב בסוגרים שכך אפשר להסביר את ההמשך בסוטה – "בת קמה באמה", שזו בת שמתחנכת בבית יעקב וקמה באמה בעזות דקדושה ומסבירה לה שלא מהדרת בכל המצוות כמו שצריך, וכך הבן שלומד בישיבות – "בן מנוול אב" – ומחזיר אותו בתשובה (הוא לא מביא את הפסוק "והשיב לב אבות על בנים", "על ידי בנים", כמו שהרבי תמיד אומר). זו דוגמה שהוא מביא לעזות דקדושה. כשקראתי את זה חשבתי על המוסדות שלנו בירושלים, במיוחד יעלת-חן, שאפשר להדפיס את התורה הזו משיח שרפי קדש – שהבנות תעשינה את העבודה בבית. יש לציין שגם הרבי דרש כך את "בת קמה באמה".]

43.         עזות פנים כנגד יון ועזות מצח כנגד עמלק

לפני פורים, המלחמה עם עמלק, קוראים תמיד את פרשת תצוה עם בגדי כהונה. האמרי אמת מסביר באריכות[11], מה שכתוב גם בחב"ד, שיש בגד אחד של הכהן הגדול שהוא העזות של הקדושה כי הוא על מצח אהרן – ציץ נזר הקדש. בתורה אור בחב"ד מוסבר באריכות שמלחמת עמלק היא מכח הציץ. מה שמנצח את עמלק הוא הציץ, ומי הוא? "הוי עז כנמר", עמך נזר (ככה אבולעפיא אוהב להחליף אותיות), קוראים לו, "נזר הקדש". הציץ הוא הכח להעיז מצח – לא רק פנים, מצח הוא למעלה מהפנים בהם יש חלוקת ימין ושמאל, הוא בכתר – נגד עמלק.

אפשר לומר שהעזות נגד יון היא יותר עזות פנים (פנים = עינים, סוד "עיניך יונים" דקליפה, "יוָנים נקבצו עלי"; העינים מבטאות את השכל, וכן הפנים, גילוי הפנימיות, היינו גילוי המוחין, השכל), אבל העזות נגד עמלק היא יותר עזות מצח.

שוב, כל הנושאים האלה של העזות קשורים דווקא עם החגים דרבנן, וממילא מסביר למה השולחן ערוך – דרבנן, תורה שבעל פה – מתחיל ב"הוי עז כנמר". הנושאים האלה לא מוסברים בלקוטי מוהר"ן אלא דווקא באמרי אמת, לגבי חנוכה ופורים (ופרשת תצוה).

44.         בחירת שבט לוי בשל עזות דקדושה – להענות לקריאת משה

הוא מסביר זאת עוד פעם אחת[12] לגבי בחירת ה' בשבט לוי אחרי חטא העגל (גם קוראים לפני פורים). משה רבינו, הכי עז של הקדושה, מכריז "מי להוי' אלי" – שיבוא אלי, ואם צריך יהרוג את אביו וכו', כמו שכתוב שם. מי בא אל משה רבינו? כל בני לוי, כל שבט לוי. בגלל זה ה' בחר בשבט לוי לשרת בקדש. עזות דקדושה היא הכח בנפש להתקרב לקדושה. כתוב שבודאי היו עוד יהודים חוץ משבט לוי שלא עבדו את העגל, אבל לא היתה להם את העזות לבוא למשה כשצעק "מי להוי' אלי". לא היתה להם את העזות להקשיב למשה רבינו – תמיד, בכל דור, יש משה רבינו. הוא קורא, ונראה מי יבוא – יבוא עם נכונות למסור את הנפש. מי שבא אל משה רבינו יש לו את העזות דקדושה והוא ראוי להבחר ולהיות לוי משרת לה'.

בכל ההקשרים האלה מביא האמרי אמת את המושג של עזות דקדושה. לחיים לחיים, שנזכה לעזות דקדושה בשנת עקבתא דמשיחא, שזה כבר עקבתא דעקבתא דמשיחא, שכבר תהיה הגאולה האמתית והשלמה על ידי משיח צדקנו.

45.       ה. "שלשה עַדים" בסיום התורה (המשך משבת בראשית)

46.         "שלשה עַדים" וארבע רוחות

נאמר עוד משהו בקיצור נמרץ: תהא שנת עד. דברנו לאחרונה[13] שבסוף התורה כתוב ג"פ "עד", כאשר ה' מראה למשה רבינו את ארץ ישראל. בחתן תורה שקוראים בשמחת תורה, קודם כתוב שה' הראה את כל הארץ: "את הגלעד עד דן", הפסוק הבא שהראה את ארץ יהודה "עד הים האחרון", והפסוק השלישי אומר שהוא הראה את הנגב ואת בקעת ירחו עיר התמרים "עד צער". יש שלשה "עד", "על פי שלשה עַדים יקום דבר". בשבת הסברנו ש"עד דן" הוא צפון, "עד הים האחרון" מערב ו"עד צער" במזרח. אמרנו שיש פה שלש רוחות וקצת חסרה הרביעית, אבל באמת בפסוק של צער כתוב קודם כל נגב – אבל צער במזרח. מה זה? צריך לומר שצער הוא מזרח-דרום, לכאורה, לפי הפסוק.

47.         "שלשה עַדים" של ממדי המקום ו"עַד" אחד של ממד זמן

אבל כעת, לאור מה שלמדנו בקדושת לוי, יש הסבר הרבה יותר טוב מה הם שלשת ה"עַדים", בשים לב שכעבור עוד כמה פסוקים יש עוד פעם אחת את המלה "עד" – הפעם האחרונה בתורה: "ולא ידע איש את קבורתו עד היום הזה".

מה ההבדל בין "עד היום הזה" לשלשת ה"עדים" הקודמים? שלשת הקודמים הם גדר של מקום ו"עד היום הזה" גדר של זמן. מה זה אומר? ה"עד" האחד הוא "לא יקום עַד אחד באיש", אבל מה שכן – "על פי שני עדים או על פי שלשה עדים יקום דבר" – הם שלשת העדים של המקום. מה כתוב לפני ה"עד" הראשון של המקום? "הגלעד עד". השירה של התורה היא משהו מאד עדין ופנימי, הכל לשון נופל על לשון. בפסוק הראשון נאמר "ויראהו הוי' את כל הארץ את הגלעד עד דן" ורש"י מפרש "'את כל הארץ'. הראהו את כל א"י בשלותה והמציקין העתידין להיות מציקין לה". אבל תיכף ל"את כל הארץ" מתמקד הפסוק על נקודה אחת – "את הגלעד עד דן". יש כאן משחק מלים: גל-עד-עד-דן (גם דן ממשיך את ה-ד של עד), הכל דוגמה לשירה של התורה.

כמה שוה "הגלעד עד"? מקום. יש מקום ויש זמן. מה שעכשיו רוצים לומר ששלשת ה"עדים" של המקום הם לא רק הרוחות, אלא כנגד ממדי המקום. הוא הראה למשה רבינו את ארץ ישראל בשלשת ממדי המקום. הזמן הוא הכי נעלם, לכן עליו כתוב "לא ידע איש את קבורתו עד היום הזה". ממד הזמן הוא רדל"א, נעלם. אפשר לומר יותר עמוק, שלא מוצאים את הקבר של משה רבינו כי הוא לא במקום בכלל, אלא נמצא בממד הזמן. לפי זה אפשר להסביר את מאמר חז"ל שמשה רבינו לא מת – במקום הוא לא מת, ומה שכתוב בתורה שהוא מת ונקבר היינו בממד הזמן, שהיום, בזמן, לא רואים אותו, לא הוא ולא קברו, שהרי אי אפשר לראות את ממד הזמן. "ולא ידע איש את קבורתו עד היום הזה" – בסוף בא ממד הזמן.

48.         הקבלת ה"שלשה עַדים" לאורך-רוחב-עומק

מתוך שלשת ממדי המקום, מה העומק? בו עיקר החידוש – בתמונה על הקיר רואים שני ממדים, אבל בתלת-ממד יש עומק. אמרנו בשבת ש"עד דן", "עד הים האחרון" ו"עד צער" משלימים – יוצא 31 ברבוע. מבין שלשתם, מה יהיה העומק? לפי מה שמסבירים עכשיו יוצא שדן הוא לא רק בצפון, אלא שהוא מסמל את ממד צפון-דרום, כי כתוב שם "את כל הארץ, את הגלעד עד דן" ורש"י אומר ש"כל הארץ" היינו כל ארץ ישראל כנ"ל. באמת הפסוק השלישי מתחיל "את הנגב", אבל קודם כל הוא הראה את כל הארץ עד דן. איזה ממד זה יהיה? לכאורה ממד צפון-דרום. מה זה שהוא מראה לו את אפרים ומנשה ויהודה עד הים האחרון? מזרח-מערב. אז מהי בקעת ירחו עיר התמרים? עומק, המקום הכי נמוך בכל כדור הארץ, אין עומק כזה. כדי להגיע לעומק, כמו העמקת הדעת, צריך צער – "לפום צערא אגרא". והוא ענין "כי מנסה הוי' אלהיכם אתכם לדעת", כמבואר בחסידות שדווקא על ידי צער הנסיונות מגיעים להעמקת הדעת באלקות.

49.         "עד דן" מתפרש מחדש בכל דור

למה קודם כל הוא מראה לו "עד דן", "את כל הארץ את הגלעד עד דן"? רש"י אומר שהוא הראה לו איך בני דן עובדים עבודה זרה. אמרנו שכתוב פעמיים בתורה "עד דן" – אברהם אבינו רדף את המלכים עד דן, ורש"י אומר ששם תשש כחו כי ה' הראה לו את בני דן עובדים את העגל של ירבעם (וכמו שכתוב בפירוש בספר מלכים "וילכו העם לפני האחד עד דן"). שם הדיוק שמדובר בעגל של ירבעם, וכאן רש"י כותב שראה שבני דן עובדים עבודה זרה (ע"ז דקליפה), והולך על פסל מיכה כמו שממשיך רש"י "שנאמר ויקימו להם בני דן את הפסל" – כבר מתחלת הכניסה לארץ (וממשיך רש"י "והראהו שמשון שעתיד לצאת ממנו למושיע", והיינו שאצל אברהם הראה לו רק את החטא מה שגרם לו לתשישות כח משא"כ אצל משה ה' מראה לו את הצרה ואת הישועה שעתידה לצמוח מתוך הצרה, בסוד "עת צרה היא ליעקב וממנה יושע", סוד משה מלגאו ויעקב מלבר).

מהו "עד דן"? בכל דור צריך לפרש את התורה בהתאם לדור שלנו. ה' מראה למשה רבינו "עד דן" – הוא מראה לו שתקום כאן מדינה (דן לשון מדינה כנ"ל), מדינת ישראל (שמקורו בממלכת הצפון, ממלכת ירבעם "עד דן"), ובה יעבדו עבודת אלילים (היהודים הטובים, שיהיו בריאים כל היהודים, שכולם יחזרו בתשובה שלמה).

50.         "שלשה עַדים" עד הסוף הטוב

דבר ראשון הוא מראה למשה רבינו את המדינה, עם כל העבודה הזרה שלה [מעסיקים ערבים זו עבודה זרה] נכון. אחר כך הוא מראה לו "עד הים האחרון" – מה קורה בתל אביב (גוש דן, נמצא שדן הוא לא בדיוק מקומי, הוא יורש בשני מקומות שונים). אבל הוא אומר לו (לפי הדרוש של חז"ל) "עד היום האחרון" – יהיה טוב, גם גוש דן, יחזרו בתשובה ויבוא מלך המשיח. אבל כדי שיבוא מלך המשיח צריך עומק – צריך "עד צער". בשבת דרשנו שלהגיע עד צער זה צער גידול בנים – צריך לגדל דור חדש, דור של מעון. יש את "היום האחרון", יבוא משיח, אבל כדי להביא את המשיח צריך "עד צער". קודם רואים את המדינה, אחר כך רואים ומאמינים שיבוא משיח – יעשו תשובה – אבל "עד צער", צריך "לפום צערא אגרא", ועיקר הצער הוא צער גידול בנים. צריך לגדל פה דור חדש. צריך להגיע "עד הלֹם" (לשון מלכות, והוא מאמר דוד מלכא משיחא "מי אנכי א-דני הוי' ומי ביתי כי הביאתני עד הלם") – זה כבר השנה הבאה (וכן חיבור שנת "עד" לשנת "הלם" = עה).

[מכאן השלמות (מיד אחרי השיעור):]

51.       ו. עזות – ארבעה (שלשה ועוד אחד)

52.         עזות בדבור – "שיר מרובע"

אמרנו שעיקר העזות בדבור. לפי הזהר הדבור נקרא "שיר מרובע" – התענוג שבדבור. כדי להשפיע (בדבור, להנהיג את הדבור כנ"ל) צריך תענוג, אבר-חי, כמו שדברנו. יוצא מזה שהעזות קשורה למספר ארבע, "שיר מרובע". הרמב"ם הכי אהב את המספר ארבע (הרבי אהב את המספר שלש, "שיר משולש", התענוג שבמדות). זה משהו מאד עמוק שצריך להבין – הקשר בין ארבע לעזות. זה מתקשר למה שדברנו בסוכות – העזות של ארבעת המינים.

יש כמה מצוות בתורה שהן ארבע, אבל המצוה המפורשת של ארבע היא דווקא ארבעת המינים – שכתוב בפירוט "ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר כפת תמרים וענף עץ עבֹת וערבי נחל". אין עוד מצוה כזו שמפרטים ממש ארבעה דברים והם מצוה אחת. בדרך כלל הארבע הוא דרבנן – כמו ארבע כוסות בליל הסדר – מתקשר למה שאמרנו שעזות היא דרבנן. רוב הארבע הם ענינים דרבנן או בתורה שבעל פה, אבל הארבעה העיקריים המפורשים בתורה הם ארבעת המינים. גם בהם יש חלוקה של שלש יחד ועוד אחד מצטרף.

53.         "ארבע כנפות" ו"ארבעה ראשים"

יש עוד מצוה של ארבע – לא ארבעה דברים שונים, אלא בגד של ארבעה, "גדִלים תעשה לך על ארבע כנפות כסותך אשר תכסה בה". על זה כתוב בפירוש בחז"ל שלא תגרע ממנו ולא תוסיף עליו – לא שלש ולא חמש. יש תופעה מאד מענינת בתורה לגבי ארבע, שהפעם הראשונה שהמספר ארבע מופיע הוא "ומשם יפרד והיה לארבעה ראשים" – ארבעת הנהרות – והפעם האחרונה היא "גדלים תעשה לך על ארבע כנפות כסותך" בכי תצא. הפלא ש"ארבעה ראשים" שוה בדיוק "ארבע כנפות"! "הכל הולך אחר הפתיחה" ו"הכל הולך אחר החיתום" שוים אותו דבר (כאן נאמר "ארבעה" לשון זכר וכאן נאמר "ארבע" לשון נקבה – הראש זכר והכנף נקבה, והוא סוד "וארבע [וארבעה קרי] לא ידעתים". הנביא מבשר שבכל "כנף איש יהודי" יחזיקו "עשרה אנשים מכל לשנות הגוים", ס"ה ארבעים גוים לכל "ארבע כנפות" של יהודי – הגוי מחזיק בפן הנקבי של היהודי. והוא סוד הטלית קטן של בעל הקדושת לוי הנ"ל).

54.         ארבע כנפות, ארבעת המינים וארבעה ראשים

כעת יש שלשה פסוקים שרוצים לייחס כל אחד לשני: "ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן ומשם יפרד והיה לארבעה ראשים", שלפי דרכנו "והיה לארבעה ראשים" זה איזה יסוד של עזות. הקשר בין ציצית לבין מה שדברנו על הציץ הוא ש'איהו ציץ ואיהי ציצית'. כמו שאמרנו שמי שיוצא עם לולב ובונה סוכה בחוץ יש בכך הפגנת עזות דקדושה, אם יש איזו מצוה תמידית שיש בה איזו עזות היא שיהודי מסתובב עם ציצית. זה קשור לסיפור של הברדיטשובר, שיצא החוצה רק עם ציצית. מחד הסיח דעת מהבגד העליון, אבל מאידך זה חלק מהעזות דקדושה – שיוצאים עם הציצית החוצה.

אז יש לנו "ארבעה ראשים", שוה "ארבע כנפות", ובאמצע ארבעת המינים. יש בפסוק של ארבעת המינים 20 תבות ו‑80 אותיות. יש פה שלש בחינות של ארבע, משהו מובהק. מספר המילים של הפסוק, 20, מתחלק ב‑4 ומספר האותיות הוא 20 פעמים 4, וממילא היחס בין התבות לאותיות הוא א-ד, היחס המושלם בין תבות לאותיות. זו עוד בחינה של ארבע – "ואד יעלה מן הארץ" – שמתחיל בתורה בנהר א שיוצא ונפרד ל-ד. יש הרבה רמזים של גימטריא וכו', אבל הכי מרשים שאם מחברים את שלשת הפסוקים יחד מקבלים את המספר 13056 שהוא כפולה של 256 – 4 בחזקת 4 (51 פעמים 256, אמונה פעמים "עד דן" [ב בחזקת ז]). "ארבעה ראשים" זה עלמא דפירודא, עזות דלעומת זה, ג"ק הטמאות וקליפת נגה – גם ארבע שמתחלקות לשלש ואחת. צריך לתקן עם עזות דקדושה, ארבעת המינים וארבע כנפות.

55.         שלש קליפות ועוד אחת בעזות המדינה

כמו במאמר הראשון של קומי אורי, "הזמן לפצח את האגוז", יש ג"ק של המדינה וק"נ של הצבא – הכל זה עזות של הצד השני. בצבא יש עזות מיוחדת, כמו שרואים היום, שדווקא קליפה נגה מפגינה איזו עזות מיוחדת. קליפת עבודה זרה היתה התקשורת, הכי קליפה טמאה, אבל בקליפת נגה – שלכאורה הכי קרובה לקדושה – יש עזות אופינית, שבמדה מסוימת עולה על כולנה.

56.         שלש קליפות ועוד אחת בעזות הדתות: נצרות-איסלאם-דתות המזרח והמדע

אבל חוץ מזה רצינו להתחיל מהלך חדש, שאיני זוכר אם דברנו פעם, שאם חלקנו בין עמלק-מדיניות ליון-מדע, אז צריך רק בעזות של המן-עמלק לעשות "המן-טאש", משולש של המן, כנגד עזות אחת של יון. כלומר, שיש משהו בעמלק שמתחלק לשלשה, ואז גם יהיה ארבעה – שלשה חלקי עמלק וחלק אחד יון. ועוד, אם כי הסברנו שעמלק זה מדינה – מה שקשור למדינה וחברה ותרבות – באיזה מקום עמלק הוא גם דת אחרת. יש דעת ב-ע ויש דת בלי ע, עמלק – דתות, משרד הדתות (מבואר בדא"ח שעמלק הוא כנגד הדעת של הקדושה, עם מלק במקום הדעת להפריד בין הראש ללב, בחינת "ראשית גוים עמלק", "ראשית דעת" של הלעומת זה, רק שבאמת "אל אחר אסתריס", ואין לו דעת באמת, אלא הוא כופר בדעת אמת ועל ידי זה מוליד דתות כוזבות).

בשביל לעשות חלוקה לשלש – נושא גדול מאד, שאפשר ללמוד עליו הרבה, עד שנעשה את התיקון של משרד הדתות – יש את האיסלאם, הנצרות והדתות של המזרח (יש כמה, אבל בכללות זה אחד). היום, אם מחפשים בויקיפידה או בכל מקום לגבי דתות, כוללים גם את האגנוסטים והאתאיסטים בתור דת – זו בעצם דת של מדענים (הלעומת זה של דעת עליון, המחברת חכמה לבינה, כאשר עמלק הוא הלעומת זה של דעת תחתון, המחברת שכל למדות, והיינו בסוד "חותם המתהפך" שבשרש עמלק הוא עזות מצח בעוד שיון הוא עזות פנים כנ"ל). גם המדע נחשב כדת – דת של לא מאמינים באלקים פרסונליים (אלא לכל היותר באלקים של שפינוזה, כפי שהתבטא איינשטיין). זה אחוז גדול יחסית בתוך ה'עוגה' איך שהם מחלקים את האנושות לפי דתות – החלק הכי הגדול הוא הנצרות (איזה שלשים אחוז מהאנושות), אחר כך האיסלאם, ולפני הפירוט של המזרח יש את מה שכעת אנחנו קוראים דת יון של היום, דת המדע.

בכל אופן, זו חלוקה של ארבע קליפות, שיש בהחלט שלש דתות ועוד אחת שהיא לא בדיוק דת כמו השאר אך בכל זאת מצטרפת אליהן בתור קליפה רביעית. היא מתיימרת להיות דעת ב-ע, רק ש"אל אחר איסתריס ולא עביד פירין", ובאמת אין לה דעת אמתית אלא רק מאפיינים של דעת. לפי זה דתות המזרח הן ה"אף עשיתיו", עדיין עם עבודה זרה ממש, פסלים שמשתחווים להם. הנצרות צריך להיות כנגד קליפת עולם היצירה, שגם יש סמלים, ובעיקר זה עיוות מדות – אהבה, רחמים וכו'. האיסלאם בטהרתה היא דת שמתיימרת להיות מונטואיסטית – זה "בורא חושך", הכי הרבה חושך שם. לפי זה יון הוא כמו קליפת האצילות, "ופילגשו ושמה ראומה".

זה לפתוח נושא עצום של כל מה שיש בעולם, כל האנושות, שככל שכל אחד מביע את עצמו, את האמונה שלו, זו עזות. כמובן שכל רצון להשתלט ונסיון להשתלט הוא עזות. כנגד כל העזות של כולם צריכה להיות העזות של הקדושה, לנצח את כל העזויות האלה.

57.         רמזי "עזין שבאומות"

רמז יפה שלא אמרנו: כתוב ש"ישראל עזין שבאומות", ובאותה גמרא כתוב שכלבים עזין בחיות, "והכלבים עזי נפש". רבי צדוק מביא – וכתוב בעוד מקומות – שהכלב הוא עמלק, שייך לפורים. אבל הוא כותב שיש גם כלב של הקדושה, שהוא גם עז, כמו אליהו בגימטריא כלב (עם העזות של "פינחס זה אליהו" במעשה פינחס) או כמו כלב בן יפנה שעז בדבורו ("ויהס כלב את העם", "היתה רוח אחרת עמו"). מכיון שאנחנו הכי עזים אנחנו ננצח.

מה זה עזים? שמכירים את בוראנו ולא מתביישים לעמוד לפניו בתפלה, נגשים אליו. כל הגשה לקדושה תלויה בעזות דקדושה כנ"ל. הגימטריא: ישראל ועוד עזות שוה 1024, לב ברבוע (מדות המזבח, מספר האותיות של קריאת שמע, מספר מאד אהוב אצלנו), שהוא עצמו הגימטריא של ארבעת המינים – אתרוג ערבה לולב הדס (סוד "אעלה בתמר"). רמז יפהפה שארבעת המינים הם הביטוי של העזות דקדושה. בציצית יש לב חוטין – קשור ל-לב ברבוע (שהוא ד פעמים ד בחזקת ד כנ"ל, דהיינו ד בחזקת ה).

"בתלת זימני הוי חזקה" אבל ארבעה זה כבר עזות, לא סתם חזקה (לדעת רבי יש כבר חזקה בשתים). ארבעה-עזות = "לעיני כל ישראל", מספר השראה של 20. זה מה שמשה מנחיל לנו – "לעיני כל ישראל" נותן לנו עזות-ארבעה.

58.         עזות – ללדת בן רביעי

על נח כתוב "אלה תולדת נח... ויולד נח שלשה בנים את שם את חם ואת יפת". בקדושת לוי[14] הוא מסביר שהוא הוליד רק שלשה בנים, ואילו אברהם עשה ריבוי גרים. מאותה סבה, נח לא יצא מעצמו לגייר את העולם ולכן עשה רק שלשה. מתקשר למה שאנחנו אומרים עכשיו. בהמשך פרשת נח חם סרסו או רבעו (לשון ארבע) כי לא רצה שנח יוליד בן רביעי – אמר שמספיקים (די והותר) שלשה. להוליד בן רביעי זו כבר עזות.

באמת, לפי הווארט של הקדושת לוי, לא מגיע לו – אין לו עזות, זו הבעיה שלו, מה שהוא לא מאמין בעצמו מספיק. ליעקב, הבחיר שבאבות, יש את העזות לשאת ארבע נשים (וידוע מה שאמר בעל הדברי חיים על עצמו) ובכך להעמיד ארבע מחנות-דגלים של צבאות הוי', וכמו שה' מברך אותו בתחלת דרכו "ופרצת ימה וקדמה וצפנה ונגבה". והוא סוד ה-ד רבתי של "אחד". וכן התורה פותחת ב-ב רבתי (השרש של ד רבתי) של "בראשית" – כל אות רבתי היא עזות, כמו פתיחת השו"ע "הוי עז כנמר".

59.         לשונות השמחה של הרגלים

גימטריא יפה שלא אמרנו בסוכות, שגם מקשרת בין 3 ל‑4: כתוב שסוכות הוא "זמן שמחתנו" כי כתוב ג"פ שמחה בסוכות. פעם ראשונה בפרשת אמור, בלולב, שבהמשך למצות לקיחת ארבעת המינים כתוב "ושמחתם לפני הוי' אלהיכם שבעת ימים" ואחר כך בסוף פרשת ראה כתוב פעמיים: "ושמחת בחגך... והיית אך שמח". בלקוטי מוהר"ן רבי נחמן אומר ששמחה מביאה לידי עזות. העזות של הקדושה, "ישראל עזין שבאומות" היא כי יש לנו דעת ("נפש חיה" הנאמר באדם פירש"י "דעה ודבור").

הרמז, אם נחבר את לשונות השמחה – "ושמחתם", "ושמחת", "שמח" (כמו שכתוב) – שלש המילים של השמחה עולות ד"פ דעת (שמתחילה ב-ד). משלש שמחה באים לארבע דעת. אם מחברים את כל ג הרגלים יחד – בפסח לא כתוב שמחה, בשבועות כתוב פעם אחת שמחה ובסוכות שלש פעמים שמחה. זה גם ארבע שמתחלק לשלש ואחד. השאלה למה לא עושים שמחת תורה בשבועות – יש בזה רמז. הרי לא כתוב שמחה בשמיני עצרת, אבל אם נקח את השמחה משבועות ונשאיל אותה לסוף סוכות, כמו האתרוג שמחברים לשלשת המינים האחרים, יהיה לנו שמחה של "זמן מתן תורתנו" בשבועות ונזנב-נסנף אותו לשלש השמחות של סוכות, ואז תהיה לנו השמחה הכי גדולה – שמחה תורה של שמיני עצרת. כל השמחות של כל החגים מתרכזות בסוכות, לכן גם בשמיני עצרת ממשיכים לומר "זמן שמחתנו" – יש דברים שהוא חלק מסוכות ויש דברים שהוא "רגל בפני עצמו" ששייך לבחינת ארבע, גם שלש וגם ארבע.

בכלל, כל חג הסוכות – אם אנחנו אומרים שהוא הקשר בין דעת ועזות. סוכות הוא חג של דעת, של חב"ד, בו נאמר "למען ידעו דורותיכם" – צריך לדעת שהסוכה רומזת לענני הכבוד. מחזק את הרמז ששלש השמחות של סוכות הן ד"פ דעת.

60.       ז. מדרושי החתם סופר לפרשת נח

61.         ההפרש בין נח ל-חן – תקופת מציאת החן

נאמר איזה חידוש נחמד של החת"ס לכבוד היארצייט שלו על "ונח מצא חן בעיני הוי'". נח-חן הם אותו הדבר, הפוך, אבל אפשר לעשות גם גימטריא אחרת – ש-נח עולה 58 ו-חן עולה 708 (כשה-ן הסופית היא 700). הוא אומר שההפרש בין נח ל-חן הוא 650 (שהוא בעצם ההפרש בין נ כפופה ל-ן פשוטה, בין 50 ל‑700). הוא אומר שנח נטע כרם וכו' בדיוק חמישים שנה אחרי המבול, וממילא הוא היה אז בן 650 – עד אותו גיל הוא מצא חן בעיני הוי', אבל ברגע שהוא משתכר וכו' הוא לא מוצא חן בעיני ה'. כלומר, בין נח ובין חן הוא "מצא חן בעיני הוי'", אבל אחר כבר לא.

62.         סוד שרש שחת בפרשת נח

עוד אומר החתם סופר ש-חן – כשה-ן הוא 700 – שוה שחת. השרש שחת מופיע לראשונה בתורה בתחלת סיפור המבול, "ותשחת הארץ לפני האלהים". הוא לא אומר שאם מחפשים את שרש שחת בכל הפרשה – שרש החטא של דור המבול, וכמו שאומרים היום שמשהו או מישהו מושחת, כל המדינה מושחתת – הוא מופיע ז"פ בפרשה, "כל השביעין חביבין" (גם במושגים שליליים בתורה). קודם מופיע רצוף שלש פעמים, שחטא דור המבול היה שהשחיתו. בתגובה לזה ה' אומר שהוא מביא את המבול לשחת כל בשר. יש פעמיים שחת (של המבול עצמו) כנגד ג"פ שחת של חטא דור המבול. אח"כ יש עוד פעמיים שחת, בברית הקשת, כשה' אומר שלא ישחת עוד את העולם.

אם נקביל לספירות, השלש שבהן דור המבול השחית את דרכו – כנגד חג"ת האבות. ביאת המבול לשחת את הארץ כתוב פעמיים – זה הפועל היוצא. לומדים מהתופעה הזו שהחטא עצמו מביא את ההשחתה. אם המצוה/החטא הוא בחג"ת השכר/העונש הוא בנו"ה (אפשר לומר ככלל). אחר כך כשבאה הברית, ה' נשבע לא לשחת את הארץ. כאן יוצאת חלוקת זהב – חלוקת ז ל-ה של חטא ועונש ו-ב של הברית והשבועה, יסוד ומלכות, לא לשחת עוד את הארץ.

63.         "באר שחת" למעליותא – שלום-חיים-תורה

נחזור לחתם סופר (שאוהב רמזים וגימטריאות וראשי תיבות): הוא אומר ש-חן עולה שחת, ומחדש שיש גם שחת טוב – שלום-חיים-תורה. השלישיה הזו מופיעה בפרק "הרואה" בברכות – "הרואה באר בחלום" יש שלשה מ"ד, אחד אומר שיצפה לשלום, שני לתורה ושלישי לחיים, ומביאים את פסוקי יצחק שמצא באר מים חיים. הבאר היא "באר מים חיים" שזה גם שלום, גם חיים וגם תורה – כל אחד דורש את מציאת יצחק בצורה אחרת. הוא מביא פסוק שלא כתוב בגמרא – שלא עושה את ראשי התיבות – "באר שחת". לא מביא שזה כתוב בתהלים נה בסוף הפרק – "ואתה תורידם לבאר שחת אנשי דמים ומרמה לא יחצו ימיהם ואני אבטח בך" (סוף השיר "פדה בשלום" של חג הגאולה י"ט כסלו). נוסיף לדרשה שלו ש"בראשית ברא אלהים" – "ברא" אותיות באר ו"אלהים" בגימטריא בחלום, "הרואה באר בחלום" – וזה סימן של שלום-חיים-תורה. בחינת שם אלקים, הכל שייך לבארות יצחק.

64.         "אלה תולדֹת נח נח" – חיי נח עד שאברהם היה בן נח

אחר כך הוא מביא עוד ווארט, גם משהו יפה: כתוב בחז"ל, במדרש, שכאשר אברהם אבינו היה בן נח – מת נח. זה חשבון מדויק, אם עושים את חשבון השנים נח מת כאשר אברהם היה בן נח. כך הוא דורש את הפסוק הראשון של פרשתנו, "אלה תולדת נח נח", שעיקר תולדות נח הן שזכה לראות את אברהם אבינו יוצא ממנו עד גיל נח. אז הוא דורש – ממש דרוש חסידי (לא כל כך קשור לפשט) – ש"אלה תולדת נח נח", ה"נח" השני הוא אברהם אבינו שהגיע לגיל נח, והוא ראה שהוא "איש צדיק תמים" אשר היה "בדֹרֹתיו", זכה לראות את אברהם אבינו בסוף חיי עצמו, ואז "את האלהים התהלך נח", היה מוכן ושמח למות, להסתלק מהעולם הזה, ברגע שראה את אברהם אבינו מגיע לגיל נח. דרוש מענין מאד.

נוסיף לדרוש הזה כמה דברים מופלאים: הוא אומר שהנח השני הוא כבר אברהם אבינו, ו"אלה תולדת נח נח" עולות ד"פ אברהם בדיוק, כלומר שאברהם הוא הערך הממוצע של ארבע התבות! זו תוספת נעלה ביותר לווארט שלו. אברהם הוא עזות דקדושה – שייך לארבעה (משא"כ נח, הוא התבה השלישית בפסוק). סוף הפסוק, ארבע המילים האחרונות שהן משפט בפני עצמו, "את האלהים התהלך נח" עולה ב"פ שרה (היתה בת מח כשנח הסתלק, כנראה שהיא תיקון של שרש חם בן נח בתוך נח עצמו).

65.         "צדיק תמים" – רק מי שמסור לדורו

עוד ווארט יפה שהוא אומר: בהתחלה כתוב "צדיק תמים" ואחר כך כתוב "אותך ראיתי צדיק בדור הזה". חז"ל אומרים שאומרים כל שבחו שלא בפניו ומקצת שבחו בפניו. הוא אומר ווארט אחר לגמרי. הפסוק הראשון הוא לפני שה' גלה לו שהוא הולך להשחית את העולם ושהוא יעשה תבה וכו' – אז הוא עדיין היה בחזקת צדיק תמים. הפעם השניה, "אותך ראיתי צדיק", הוא אחרי שיודע מגזר הדין ועושה בדיוק כל מה שה' אמר לו – אבל הוא לא התפלל על דורו (היה מקטני אמונה, כמו שמסביר רבי לוי־יצחק – הווארט הזה של החתם סופר הוא הקשר הכי טוב בין שני הצדיקים של כ"ה תשרי).

הוא אומר ש"צדיק תמים" היינו מי שמתמם את הצדקות שלו בכך שהוא משפיע על אחרים. אם הוא לא דואג לדור, לא מתפלל ולא משפיע ולא מברך את הדור, הוא צדיק לעצמו, אבל לא "צדיק תמים". בהתחלה הוא עדיין היה בחזקת "צדיק תמים" – "ונח מצא חן בעיני הוי'" – אבל אחר כך היה "צדיק", שעשה בדיוק מה שה' אמר לו, כמו מתנגד שמקיים את השו"ע בדיוק, אבל הוא לא "תמים". ווארט יפה של החת"ס שאפשר לצרף לתומכי תמימים – מסביר מה זה להיות תמים, אחד שמסור לזולת, לצבור.

אם למשל השנה היא "שנה תמימה" זו גם שנה מיוחדת להשפיע. כנראה נותנים עוד חדש אדר – כפול שמחה, כפול עזות דקדושה – כדי לומר דברים ולהשפיע על הצבור. לשם כך נותנים שנה תמימה. הוא גם מביא מדרש שחז"ל אומרים על "ונח מצא חן בעיני הוי'" – שהוא מצא חן אבל הקב"ה לא מצא חן. למה? הוא אומר שאותו מדרש לפי מאן דאמר ש"בדרתיו" היינו לגנאי. ממש כמו הקדושת לוי וכל הספרים – שלא מצא חן כי לא דאג לדור. הוא עושה הכל בסדר, אבל לא דואג לאחרים וממילא זה לא החן המושלם של הקב"ה. נחבר את שתי הדרשות שלו יחד: יש "חן" שהוא בסדר אבל נותן מקום ל"שחת", להשחית כל בשר את דרכו על הארץ שנגזר מזה.