ט׳ חשון ע"ד – כפר חב"ד

קבלת פנים לשמואל־צבי ובינה־ברכה שילה

נגנו "קול דודי", "שיר השירים", ניגון שלפני מאמר, החתן חזר מאמר "לכה דודי" תרפ"ט, ניגון אחרי מאמר.

א. רמזי שמות החתן והכלה

ראשית ועיקר הקשר בשנת תשע"ג

לחיים לחיים, בנין עדי עד. נפתח עם כמה רמזים של השמות של החתן והכלה – שמואל-צבי ובינה-ברכה. דבר ראשון, כאשר עושים את הגימטריא של כל השמות יחד – ודאי עשית – זה יוצא תשע"ג. אז לכאורה צריכים להוסיף את הכולל כדי להגיע לתשע"ד, אבל הוא הדבר שדובר כמה פעמים, שעיקר ההתקשרות היא ה'אירוסין', עולם הקנין (זה היה נושא שדברנו עליו במרפסת של משפחת כי-טוב) – כאן מודגש שעיקר הקשר התחיל בתשע"ג, עם כל הרמזים שדברנו עליהם בשנה שעברה, כמו הרמז "רחש לבי דבר טוב". השידוך הזה שייך ל"רחש לבי דבר טוב".

מה זה "דבר טוב"? כמו שהחתן סיים כעת את המאמר "מצא אשה מצא טוב ויפק רצון מה' הטוב". הדבר הטוב הוא החבור בין החתן והכלה, "האומר לדבק טוב הוא" למעליותא, "ודבק באשתו וגו'". קשור גם למשפחת כי טוב, גם "וירא אלהים את האור כי טוב" וגם "ותרא אותו כי טוב הוא" שנאמר על משה רבינו. כתוב שזה גם רמז לשמואל, ששקול כנגד משה ואהרן. שמואל במספר קטן בגימטריא טוב [על שמואל כתוב "הולך בטוב וגו'"]. חוץ מזה ששמואל שוה שנה טובה, רמז מפורסם, שמואל הוא טוב. "ותרא אותו כי טוב הוא" – היא ראתה גם את משה רבינו וגם את שמואל הרמתי כלול בנשמת משה רבינו, שקול כנגד משה רבינו (ואהרן אחיו).

שלמות החתן והכלה – "אתהפכא" של שמואל

הכי מיוחד כאן בגימטריא, שאם מחשבים רק את השם הראשון של החתן – שמואל – הוא 377, אבל כשמצרפים גם את השם השני שלו ואת שמות הכלה מתהפכות הספרות, נעשה 773, תשע"ג. כלומר, זה שהוא צריך לפעול בעצמו "אתהפכא" מתחיל מהשם השני שלו, אבל בלי הכלה זה לא עובד בכלל. כאשר מצרפים את הכלה ל-צבי, השם השני שלו, זה פועל להפוך אותו – להפוך אותו לטובה. מה זה להפוך אותו? להפוך אותו מהמחשבה הקודמת שלו. עיקר האתהפכא הוא במחשבה. היו לו כל מיני מחשבות, אבל הוא התהפך לטובה. שמואל הוא טוב, וזה מכח צבי דווקא שבו, אבל בצירוף הכלה – זה מה שהופך אותו. מ‑377 נעשה 773. שוב, אם אני מחבר את ספרות 377 אני מקבל את המספר הקטן שלו, טוב. אבל כאן ה‑17 רמוז ב‑3 הספרות 377, שבהיפוך – יחד עם השם השני והכלה – זה 773.

סוד 377‑773

רק 37 אני מבין שזה ג"ר וז"ת, שלש ראשונות ושבע תחתונות, אבל מה זה 377? צריך לומר שהכל מדובר בכתר. בכתר יש ג"ר דעתיק, רדל"א, אמונה (בגימטריא צבי), ואחר כך יש ז תיקוני גלגלתא, כאשר הז"ת דעתיק מתלבשים בתוך ז הספירות של גלגלתא דאריך, של מקור הרצון. זה לכאורה הכוונה של 377, שיש 3 ואז יש 7 שמתלבש ב‑7, "שבעה ושבעה מוצקות". אם כן, הכל כאן בשרש מאד גבוה. לפי הרמז הזה, 377 הוא מלמעלה למטה, וכאשר הופכים – 773 – זה אותו דבר מלמטה למעלה. כלומר, שמתחילים מההתלבשות ז"ת דעתיק ב-ז ספירות דגלגלתא דאריך, ז תקוני גלגלתא, ומשם עולים לג"ר דעתיק, אמונה פשוטה, "ריש גלי" שלא מתלבש בשום דבר ("ובני ישראל יוצאים ביד רמה" מתורגם "בריש גלי").

תשע"ד: "אודך בקהל רב בעם עצום אהללך"

בכל אופן, נחזור לזה שההתקשרות כאן, וגם הפיכת המחשבה – שהיא עיקר החידוש בשידוך הזה, תיקון המחשבה של החתן מכח הכלה – הכל היה בתשע"ג. אבל בכל אופן, מתחתנים היום – כבר תשע"ד. אז צריך להוסיף את הכולל – לאריז"ל אין בעיה בכלל להוסיף את הכולל – ואז מקבלים את השנה, תשע"ד, אבל צריך להוסיף בכך איזה רמז שלא דובר עדיין.

מכל הרמזים שאמרנו השנה, יש רמז מאד יפה שטרם אמרנו. תשע"ד בגימטריא פסוק שלם בתהלים של דוד מלכא משיחא (לתשע"ג אין שום פסוק, פסוקים למספרים של פחות מ‑1000 הם נדירים יחסית). אפשר לכוון הערב בצירוף השמות. פסוק בפרק ל"ה בתהלים פסוק ח"י – הסימן לזכרון הוא יהודי חי (ה-חי הופך את ה-יהודי מ‑35 ל‑53) – "אודך בקהל רב בעם עצום אהללך", פסוק של ו מילים ו-כב אותיות. פסוק מאד יפה, באמת מתאים להזמנה של חתונה.

"עם עצום" הוא ביטוי מאד יפה, לשון נופל על לשון. כמה שוה רק הכלה, בינה-ברכה? 294, מספר מפורסם אצלנו (אחד מעשרת המספרים הכי מפורסמים אצלנו...) – "אין מלך בלא עם". הפסוק של תשע"ד הוא לא סתם עם אלא "עם עצום" (ידוע שבשרש עצם ה-צ = מלך נצב בתוך העם). "אודך בקהל רב" – צריך קהל רב וצריך עם עצום – "בעם עצום אהללך". הכלה היא "אין מלך בלא עם" – צריך להחליט מה עיקר הדגש, אם היא המלך או היא העם, אבל היא "אין מלך בלא עם", כנראה שהיא גם זה וגם זה (שרה אמנו, ביחס לאברהם אבינו בפרשתנו היא גם המלך וגם העם).

חמשה שמות קדש בפסוק

בפסוק הזה, חוץ מכך ששוה תשע"ד, יש ריבוי רמזים לשמות קדושים – משהו מאד נדיר. חמשה שמות קדושים רמוזים בפסוק הזה. "אודך", המלה הראשונה, שוה שם א-ל, השם של אברהם אבינו, שם החסד, "חסד אל כל היום", שם של אהבה. בשמות החתן והכלה, אם נקח צבי ו-בינה – השלמה חשובה, כי צבי בגימטריא אמונה ור"ת "צדיק באמונתו יחיה" (קשור לארץ ישראל, "ארץ הצבי"), הוא אמונה חזקה, המניעה את האדם לרוץ כצבי לעשות רצון אביך שבשמים, ואילו בינה היינו "בינה יתרה נתנה באשה יותר מבאיש", "ויבן הוי' אלהים את הצלע", צריך גם אמונה חזקה וגם בינה יתרה – הם עולים יחד אהבה ברבוע (צבי ועוד בינה יתרה = כח ברבוע!). שם האהבה הוא א-ל, שבמספר סדורי גם שוה 13, אהבה, והוא המלה הראשונה של אהבה מדות הרחמים. בכל אופן, בפסוק שלנו "אודך" רומז לשם א-ל.

מה לגבי המלה האחרונה? המלה הראשונה והאחרונה הן שני הפעלים הפסוק – "אודך... אהללך" – מתחברים גם לפי פשט. אלה שתי בחינות, הודיה היא מקיף רחוק, יחידה, והלל הוא מקיף קרוב – שיש בו אור, "יהל אור" – החיה. "אהללך" בגימטריא אלהים, ה'חבר' של שם א-ל, "אל אלהים", חסד וגבורה.

בתוך המלה "אהללך" רק השרש, הלל, שוה שם א-דני. "הן לי לא" ר"ת הלל, מה שאברהם אבינו אמר – הראשון שקרא לה' בשם א-דני (בחת"ת של היום, "אדני אל תעבור מעל עבדך"). אותיות השימוש – א...ך – הן שם אהיה. זו כוונה מפורסמת בכתבי האריז"ל ששם אלהים הוא אהיה-א-דני יחד, ובמלה הזו מתחבר יפה מאד – השרש ואותיות השימוש (ארבע התבות שבאמצע הפסוק – "בקהל רב בעם עצום" – עולות אהיה א-דני ועוד אהיה א-דני בהכאה פרטית).

אם כן, יש לנו כבר 4 שמות – אחד בהתחלה ו‑3 בסוף. כל הפסוק כאן הוא סימטרי, בחן, "אודך בקהל רב – בעם עצום אהללך". אם נקח רק את סוף החלק הראשון ותחלת החלק השני (התייחסנו לתחלת שני החלקים) – "רב בעם" – הם שוים שדי. הפסוק רווי שמות קדושים, פסוק של שנת תשע"ד – שנת החתונה.

חבור שנת השידוך ושנת החתונה

לא כל זיווג מחבר שתי שנים – אפשר בהחלט למצוא היום את בת הזוג, להתארס, ולהתחתן בעוד חדש-חדשיים, בסדר גמור (למי שצריך מהצבור). אבל מן הסתם יש משהו מאד מיוחד שמישהו עושה את קשרי השידוכין בשנה אחת ומתחתן בשנה הבאה. גם, לא צריך להרחיק – אבל אם יוצא ככה... [אצל חז"ל היה ככה תמיד]. כן, אבל היום הרבי רוצה שנקצר בין זה לזה.

אז רק נעשה את הגימטריא הזו – תשע"ג ועוד תשע"ד – עולה 1547, מספר מיוחד היות שהוא גם כפולת 7, גם 13 וגם 17. "כל השביעין חביבין", תיכף נדבר על שבע ברכות, 13 – אהבה, ו‑17 – טוב. שלשה מספרים ראשוניים שאם מכפילים אותם מקבלים תשעג-תשעד יחד. יש פסוק מפורסם ששוה מספר זה – "אשרי יושבי ביתך עוד יהללוך סלה", פסוק שאומרים שלש פעמים כל יום. בכוונות האריז"ל המספר הזה הוא שם הוי' (26) בתוספת כל זך המילויים האפשריים שלו (1521, טל, הוי' אחד, ברבוע).

"ויעבֹד ישראל באשה"

נעשה עוד כמה רמזים יפים: בכל שם של החתן והכלה יש 8 אותיות, יחד 16 אותיות – רבוע של 4, אז אפשר לעשות להם סמל, קמיע, כמו שאנחנו אוהבים לעשות:

ש  מ  ו  א

ל  צ  ב  י

ב  י  נ  ה

ב  ר  כ  ה

שם הכלה הוא שתי השורות התחתונות. נסתכל רק על הפנות – שאבה. יש מילה שמופיעה פעם אחת בתנ"ך, בהפטרה – "ויעבד ישראל באשה ובאשה שמר". קודם כל, זה פסוק טוב מאד – שהוא עבד כדי להתחתן. סימן שצריך לעבוד קשה, הרבה 'עבודה', כדי לזכות להתחתן עם אחת האמהות הקדושות, עם רחל אמנו. אפשר גם לפרש את ה-ב של "באשה" כעל ידי, בזכות – שבזכות ובכח האשה הוא זוכה לעבודה. עד כאן היה רק תלמיד חכם שלמד תורה, אבל עבודה – עבודה שבלב, "בינה לבא" – באה מהאשה. כאשר מתחתנים – מתחתנים כדי לעבוד את ה' בלב, לא רק בשכל. בעצם זה המהפך שלו, עליו דברנו. [14 שנה יעקב היה אצל שם ועבר, למד, ואחר כך 14 שנה "ויעבד ישראל באשה", יד ו-יד, כנגד כח עתים של קהלת].

כתוב "ויעבד ישראל באשה, ובאשה שמר" – חוזר שוב על האשה, "ובאשה שמר", שבזכות האשה הוא גם שומר הברית, המחשבה, הדבור, כל השמירות שיש. יש שלש שמירות – שמירת המחשבה (היא העיקר), שמירת הלשון ושמירת הברית ש"הא בהא תליא". כל השמירות האלה הן "באשה", מכח האשה ש"בינה [סוד השמירה, מקיפים דאמא] יתרה נתנה באשה יותר מבאיש". זה גם רמז נחמד, שפנות הרבוע של החתן והכלה הן באשה – כתוב רק פעם אחת, אז ברור לאיזה פסוק רומז.

עשרה צדיקים בצדיק אחד – עשר ספירות בחתן ובכלה

נעשה עוד משהו לכבוד החתן והכלה, נראה איך יש בתוכם את כל הספירות: מחר בלילה – הלילה הראשון אחרי החתונה – כבר היארצייט גם של רחל אמנו וגם של רבי נחום מטשרנוביל זכותו יגן עלינו, תלמידו הגדול גם של הבעל שם טוב ובעיקר של המגיד, החבר המבוגר של אדמו"ר הזקן במיוחד וכמובן של שאר תלמידי המגיד, צדיקי הדור. בעל התולדות, תלמידו המובהק של הבעל שם טוב, התבטא עליו פעם אחת – "אומרים עליו [על בעל המאור עינים] שהוא צדיק?!". כולם חשבו שהוא מתכוון לגנות אותו, שהוא לא צדיק, אז הוא מיד תפס והסביר את עצמו – "הוא לא צדיק, הוא עשרה צדיקים!".

לכל צדיק בעולם יש מסלול אחד של עבודת ה', דרך אחת הספירות – זה עובד את ה' דרך החסד, זה דרך הגבורה, זה דרך התפארת וכו'. לכל צדיק יש את הספירה שלו, כמו שכתוב גם בקבלה – כל אחד מרכבה, אברהם לספירת החסד וכו'. לכל אחד יש את המסלול איך הוא עובד את ה' יתברך. אבל הוא, רבי נחום מטשרנוביל, עובד את ה' בכל עשר הספירות, וממילא הוא עשרה צדיקים.

אפשר לקשר זאת עם מה שבפעם הראשונה שהוא בא לבקר את הבעל שם טוב, מצד אחד הבעל שם טוב אמר לרעייתו שתכין סעודה מכובדת כי בא אורח חשוב לבקר. אחר כך כשהוא כבר הגיע הוא אמר לרבנית – תזהרי ממנו מאד, הוא גנב. היא מאד התפלאה, מה זאת אומרת שהוא גנב? הרי הוא צדיק. היא גם ראתה, היתה לה טביעת עין של אשת חבר – זה גנב?! זה לא גנב. הבעל שם טוב הסביר את עצמו – הוא גנב, שרוצה לגנוב את כל העולם הבא בשבילו ובשביל צאצאיו. אפשר קצת לקשר זאת עם מה שאמר בעל התולדות, שודאי שמע את הסיפור הזה מהבעל שם טוב, שהיות שהוא עובד את ה' בכל דרך הוא לא משאיר שום דבר לאף אחד – הוא תופס את הכל, אז הוא רוצה לקחת את כל העולם הבא של כל הדרכים האפשריות בעבודת ה' לו ולילדיו.

ארבע ספירות בשמות החתן

בכל אופן, מה זה נוגע לנו? שבשמות החתן והכלה יש את כל הספירות, אז הם יכולים להיות עשרה צדיקים, וגם לזכות לעשרה ילדים שיהיו עשרה צדיקים. החת"ת של היום הוא "למועד אשוב אליך כעת חיה ולשרה בן" – יום מאד מסוגל להתחתן, שהמלאך מיכאל מבטיח ילדים. שרה הצנועה באהל וכו' – כל מה שכתוב בחת"ת היום אפשר לקשר בקלות לחתונה של היום.

כתוב ששמואל שקול כנגד משה ואהרן. באושפיזין משה ואהרן הם נצח והוד, ובפרט כתוב ששמואל מתקן את ספירת הנצח. שמואל אמר "וגם נצח ישראל לא ישקר ולא ינחם כי לא אדם הוא להנחם". אבל היות שכתוב שהוא שקול כנגד משה ואהרן, וגם כתוב בקבלה שנצח הזכר מול הוד הנקבה, ובתיקון הנצח הוא מתקן גם את ההוד, אז שמואל הוא כנגד נצח והוד. צבי הוא צדיק – ר"ת "צדיק באמונתו יחיה" – אבל השרש שלו, "רץ כצבי", הוא ברצון שבכתר ובאמונה (בגימטריא צבי) בראש היותר גבוה בכתר. אז בעצם צבי הוא המשכה מהכתר ליסוד.

שוב, שמואל שקול כנגד משה ואהרן – גם "שקול" שייך לנצח והוד בקבלה, סוד המאזניים. משתי הספירות נצח והוד באה הנבואה, ומשם גם הביצוע של המעשה. סימן שהוא צריך לבצע. לא רק לשבת בישיבה – צריך ללמוד הרבה-הרבה, לעבוד עבודה שבלב, והתכלית היא לבצע. התכלית של שמואל בחיים היא להמליך את המלכים – שאול ואז דוד. כל התפלה והלימוד כדי שיהיה לו כח למשוח את מלך המשיח, נצח והוד, הביצוע. צבי רץ מהר מכתר עליון ליסוד, "בו ירוץ צדיק ונשגב". "מגדל עז שם הוי'" הוא המלכות, הכלה, ו"בו ירוץ צדיק ונשגב" הוא צבי. אם כן, יש לנו כבר ארבע ספירות בחתן לבד.

שש ספירות בשמות הכלה

בינה כוללת כמה ספירות. הכי פשוט – שהיא שם של ספירה. איך הגענו לכל הדרוש הזה? כי אחד השמות הוא שם של ספירה, אז מתבקש שנחפש את כל הספירות בזיווג. הכל מתחיל מבינה – "בינה יתרה נתנה באשה יותר מבאיש". יש לה הרבה בינה, בינה יתרה, "מהוי' אשה משכלת". במקום שיש בינה יש גם חכמה ("אשה חכמה") וגם דעת ("אם אין בינה אין דעת"). יש גם גבורה – "אני בינה לי גבורה". אז אם יש בינה יש בעצם את כל החב"ד וגם את ספירת הגבורה, הכל נכלל בבינה.

מה לגבי ברכה? ברכה היא חסד, מה ששמענו במאמר שהכלה היא מקור הברכה. יש לציין שראיתי בהזמנה שגם לאמא של החתן קוראים גם ברכה – עידית-ברכה – אז יש הרבה ברכה בשידוך הזה. כתוב במאמר שהכלה היא שבת מלכתא ו"מינה מתברכין כולהו יומין". אם כן, ברכה היא גם חסד – "והיה ברכה" שנאמר לאברהם אבינו – וגם הכלה עצמה היא מקור הברכה, המלכות, השבת. אם כן, בינה היא כל הספירות של השכל בתוספת גבורה. כתוב שבכלל מה שמאפיין את השכל לעומת הלב, שיש צמצום – אם יש בינה אז בטוח שכל הלימוד יהיה בסדר, זה מכוסה. אבל הברכה היא חסד ומלכות, "חסד לאברהם" ושבת קדש, יום השביעי, ספירת המלכות, שהיא מקור כל הברכות, "מינה מתברכין כולהו יומין".

החתונה – "כתפארת אדם לשבת בית"

יש ספירה חסרה? תפארת. כיסינו את כל הספירות ורק לא אמרנו את ספירת התפארת. אמרנו דעת, נשמת התפארת, אבל "תפארת אדם לשבת בית" – כאשר מתחתנים ובונים את הבית יחד, עצם החבור של החתן והכלה הוא התפארת. "כתפארת אדם לשבת בית" הולך בפשט על האשה, והאדם השלם הוא האיש והאשה יחד. יש בשמות ג בתים – ג אותיות ב: צבי, בינה, ברכה – כנראה כנגד בית המקדש השלישי והמשולש, כל שלשת הבתים יחד.

שמות המשפחה ושמות המחותנים

אחרון אחרון: שמות החתן והכלה יצאו לנו 773, מה אם נחבר את שם המשפחה – שילה (שייך דווקא לשנה הזו, "עד כי יבא שילה", דווקא בשנת ע"ד בא שילה להתחתן)? יוצא "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד" (עולה גם "הילכו שנים יחדו בלתי אם נועדו" ו"הוי' הושיעה המלך יעננו ביום קראנו" – "כתוב בתורה, שנוי בנביאים ומשולש בכתובים"). משהו יפה מאד, פסוק היחוד, המספר הראשון שהוא כפולת שם הוי' ושם אלהים ("הוי' אלהינו הוי' – אחד"). שילה הוא משה ("יבא שילה" – משיח).

יש כמה מקרים וספורים – לא המנהג, אבל מקרים יוצאי דופן – שלקחו דווקא את שם הכלה (כשהיו צריכים לברוח מרוסיה וכיו"ב), ויתכן שכאשר יבוא המשיח זה יהיה המנהג, כאשר "נקבה תסובב גבר". אז אם כבר דרשנו לכבוד שם המשפחה של החתן, מה היה קורה אם היו מאמצים את שם המשפחה של הכלה? תשע"ג ועוד כי טוב שוה 820 – גם אחד המספרים המצוינים אצלנו, מ במשולש, ששוה בין היתר "ואהבת לרעך כמוך" ("מעין המתגבר" ועוד). אחר כך תעשו את החשבון אם באמת יוצא ככה – אם נחבר את החתן והכלה עם המחותנים (צריך להסתכל בהזמנה) – מקבלים גם מספר שאנחנו מאד אוהבים, חן פעמים מב (זוג מספרים שהולכים יחד, וביחד הם יפי, 100, יפ"י). את זה אפשר לדרוש לכבוד המחותנים, לעשות את החשבון הזה.

עד כאן חשבונות, תיכף נגיע לעוד כמה סיפורים ובינתיים אפשר לשיר עוד משהו. נוהגים לנגן את ניגוני הרביים, והיות שהחתן חזר את המאמר של הרבי הקודם – שהוא אמר בחתונת הרבי – אפשר לנגן את "הבינוני" של הרבי הקודם ואת "שאמיל" של הרבי.

החלוקה הפנימית בחיבור השמות

עוד רמז יפה שלא אמרנו: אם לוקחים רק את שני השמות הראשונים של החתן והכלה, שמואל-בינה, זה יוצא יחד מקדש, 444. בונים יחד בית מקדש. אם לוקחים את שני השמות השניים, צבי-ברכה, זה כבר 329, שכט, ז פעמים כי טוב ("כל השביעין חביבין", שבע ברכות).

חב"דניק יודע שזה הסימן בשו"ע או"ח שהרבי הכי אהב – סימן שכט, שיוצאים על עסקי קש ותבן אפילו בשבת, הסימן בשו"ע של שלמות ארץ ישראל (אפילו בחוץ לארץ, וכ"ש וק"ו בארץ ישראל). אבל מה שמחליט את הרמז הזה הוא מה קורה אם לוקחים את הר"ת והס"ת של כל ארבעת השמות יחד – שמואל צבי בינה ברכה – גם עולה מקדש. ממילא אמצעי התיבות הם שכט, ז"פ כי טוב. משהו יפהפה, אותה חלוקה בשתי צורות שונות שאין כל קשר ביניהן. זה נקרא "על פי שני עדים יקום דבר" – יש פה שני עדים שיש בחתונה הזאת מקדש וסימן שכ"ט באורח-חיים (ז"פ כי טוב). כנראה שכדי לזכות לבנין בית המקדש, שיבנה בית המקדש במהרה בימינו, צריך את ה-ז פעמים כי טוב, סימן שכט.

ב. סיפורי רבי מאיר מארים זצ"ל – בעל ההילולא (י׳ חשון)

דרך חסידות סלונים – "אֹהב צדיקים"

כעת נספר כמה סיפורים של צדיק שהיארצייט שלו ב-י' חשון (הלילה, החתונה עצמה): יש צדיק גדול מאד, מחסידי סלונים, ומסופר עליו בספרי הסיפורים של סלונים. יש כמה ספרים מאד יפים וחשובים של סלונים – ספורים של כל הצדיקים, "הוי' אוהב צדיקים".

כאן המקום לציין, לא יודע אם פעם אמרנו בפירוש, שהחסידות הכי מקיימת את מה שאנחנו מדברים עליו, מנסים לחנך את התלמידים, בפרט הילדים – "הוי' אוהב צדיקים" – היא סלונים. יש להם את הרבי שלהם, ויש אליו התקשרות עצומה כמו בכל חסידות – כמו בחב"ד או בברסלב – ויחד עם זה התענינות ואהבה ואפילו נסיעה לכל הצדיקים, זה רק בסלונים. יתכן שקשור לכך שבסלונים אין קפידא שהרבי הבא חייב להיות בנו של הקודם – אלא מי שלענין, מי שהכי ראוי להיות רבי, הרבי הבא. אם יש ירידת הדורות לפעמים הדבר הזה משתבש, אבל בעקרון זה גם יחוד של סלונים.

ב"ה זכיתי (בהיותי בחור, בטבריה) להיות שנה שלמה בין חסידי סלונים ויש מאד קרבה. כמו שאמרנו, דווקא היום יצאו 3 ספרים חשובים מאד של סלונים של סיפורי צדיקים. בדייקנות בסיפורים הם מאד מדייקים, כמו בחב"ד.

יום החתונה – הילולת רבי מאיר מארים (בעל "ניר" על הירושלמי)

למה כל זה? היארצייט של הלילה, י' חשון, החתונה, הוא של רבי מאיר מארים, החסיד הכי חשוב של רבי משה מקאברין (חוץ מבעל יסוד העבודה). הוא כתב את ספר ניר על תלמוד ירושלמי – ספר חשוב. כבר כדאי שיהיה לך אותו – ספר של החתונה. הוא היה עילוי גדול, מונה לרב בגיל 15. הוא היה אצל רבי משה מקאברין, שממנו יוצאת סלונים (קרלין-לעכאוויטש-קאברין-סלונים). נספר עליו כמה סיפורים שכתובים בספרים, בדגש על מה שאפשר ללמוד ולהזדהות אתו לענין חתונה.

שמחת ערב יום הכיפורים – הפושע הגדול שמח במחילת העוונות

פעם אחת נכנס אחד מחשובי הקהילה של קאברין שהיה מתנגד ורצה לראות מה הרב – שהוא חסיד – עושה בערב יום כיפור. הוא מצא אותו שמח מאד. לא כתוב שהוא לקח משקה – יכול להיות שכן, כמו שנהוג בעוד מקומות – אבל הוא מצא אותו מאד שמח. הוא תמה עליו – ערב יום כיפור, היום הכי רציני בשנה, יש דין – לשמחה מה זו עושה?! כך הוא שאל אותו. הוא אמר לו – אמשול לך משל. היה מלך גדול ויום אחד בהיר המלך הוציא כרוז בכל המדינה שלו שמחר הוא הולך למחול לכל הפשעים של כל הפושעים במדינה שלו. כזה דבר הוא חידוש נפלא. כשכולם שומעים את הכרוז – מי הכי שמח? הכי שמחים הם הפושעים, והכי-הכי שמח הוא הפושע הכי גדול, ודי למבין.

מחילת עוונות החתן והכלה

מה הסיפור הזה קשור? בחתונה מוחלים לחתן ולכלה על כל הענינים הבלתי-רצויים שלהם. המחילה שמוחלים לחתן ולכלה ביום החתונה על הכל היא גם לימוד לכל החיים, שהחתן והכלה צריכים תמיד למחול זה לזו. בכל אופן, אם הערב הולכים למחול את כל העוונות שלי – צריך להיות מאד שמח, תוך כדי הצום. בערב יום כיפור אוכלים והיום צמים, זה משלים. בכל אופן, עיקר המחילה היא בערב, בחופה, כשמתחתנים ממש.

אפשר אפילו לחדד עוד יותר, להעמיק עוד יותר בסיפור הזה, בשני דברים. שם רק הפושע הכי גדול הכי שמח, כי הוא יודע שהוא חייב את ראשו למלך. בלי החידוש המופלא הזה הוא גמור, הוא חייב היפך החיים, והנה המלך מוחל לכולם מחילה גמורה. אבל כאן החידוש שזה לא רק אני אלא גם הכלה שלי. כלומר, כאן המחילה היא מכח זה שאני הופך מפלג-גופא, הופך מחצי להיות שלם. זה לא שמוחלים לי – לי לא היו מוחלים – אבל כשאני נושא אשה ונעשים גוף שלם, אדם השלם, אז לנו מוחלים. ממי לומדים זאת? מ"מחלת", הכלה, לא החתן (עשו, שהוא עצמו הפושע הכי גדול). זה ווארט אחד נחמד של רבי מאיר מארים זכותו יגן עלינו.

הכרת פסיעות הזולת – ביטוי של אהבה

כשהוא נתמנה להיות רב בגיל 15, בשבת הראשונה שהכתירו אותו הוא קבל את כל הקהל, הרבה אנשים – אמר גוט שבת לכל אחד ואחד, קבל את כולם בסבר פנים יפות. בפעם הבאה שהקהל באו אליו, או שחשובי הקהל באו אליו הביתה, לקבל ברכה או לדון במשהו, הוא לא הסתכל עליהם בכלל. שוב, זה נער בן 15 שהוא כעת רב הקהילה. הוא בשלו, לומד, ופנה עורף. הוא יושב עם הפנים לקיר וכולם באים לקבל את פניו והוא לא מסתכל על אף אחד. אחר כך מישהו שאל – איך אתה מבזה את הקהילה שלך על היום השני שאתה רב פה? הוא אומר שמהיום הראשון שכולם באו אלי אני כבר מכיר כל אחד ואחד לפי הפסיעות שלו. התייחסתי לכולם – כל אחד שנכנס אני מכיר בפסיעות. יש עוד סיפורים על כך (הכרת פסיעות) מגדולי הצדיקים. זה גם כמובן משקף חכמה ודעת, אבל גם משקף אהבה. יש כמה סיפורים של הכרה, דווקא אצל בני זוג – להכיר אחד את השני לפי הפסיעות. "קול דודי הנה זה בא" – קול הפסיעות שלו, סוד עקבתא דמשיחא (הכנה לביאת המשיח). זה הדבר הראשון – שמכירים אחד את שני לפי הפסיעות, כמו רבי מאיר מארים בגיל 15.

"שש אנכי על אמרתך כמוצא שלל רב"

עוד משהו, עוד ווארט נחמד שלו: הוא אהב כל פעם כשהיה איזה חג או יומא דפגרא לחזור על ווארט ששמע מרבו, רבי משה מקאברין. כנראה שהוא כל כך התעצם איתו עד שכתוב על שמו, אבל בעצם חזר על מה ששמע על הפסוק "שש אנכי על אמרתך כמוצא שלל רב". גם כאן משל – למה הדבר דומה? כשאדם פתאום נופל על שלל רב הוא מיד מתחיל לקחת כמה שיכול ולשים בכיסים שלו, בכלים שיש לו. אבל אם זה שלל רב באמת אין לו מקום להכניס, אז יחד עם הששון – היות שזה אין סוף, אני רוצה לקחת יותר ואין לי כיסים – הוא גם מאד מתוסכל. כך היה אומר, שככה צריך להיות – זו ההרגשה של "אמרתך".

"שלל רב" בשמחת החתונה

חז"ל דורשים "אמרתך" בפרט על ברית מילה – קשור לברית, על ברית מילה נכרתו יג בריתות. אדמו"ר הזקן כותב בשו"ע שראשית כניסת הנפש האלקית היא בברית והגמר בבר-מצוה, בן יג למצות. עוד פעם יש ברית כשמתחתנים – ברית הנישואין (סוד "אמרתך" – אמ"ר, אור מים רקיע, המשכת הזרע וסוד העיבור; במספר סדורי א= 1, מ = 13, ר = 20, רמז לברית מילה, בר מצוה וחתונה). "שש אנכי על אמרתך כמוצא שלל רב". יש פה אורות, אפשר אריינכאפען, לחטוף כאן אורות בלי סוף – צריך להרגיש שיש בחתונה אין סוף אורות ושפע ברכה, אני מנסה למלא את הכיסים אבל אין לי מקום, אין לי מספיק כלים. זה נקרא שבוכים מרוב שמחה. יש את הכלה שבוכה תחת החופה וכו' – צריך להרגיש כמה אין סוף שלל רב ("שלל" זה כמו "שילה").

תיקון "שלל צבעים"

יש ביטוי "שלל צבעים", פסוק בשירת דבורה שאמרה אם סיסרא. זה בעצם פסוק של חתונה מדומה של הלעומת-זה, שצריך לתקן אותו – "יחלקו שלל רחם רחמתים לראש גבר שלל צבעים לסיסרא שלל צבעים רקמה צבע רקמתים לצוארי שלל". אם יש "שלל רב" רומז לאותו פסוק שיש בו ארבע פעמים שלל – שלל פנים ואחור (4 הוא מספר של עזות דקדושה, כמבואר לאחרונה[1]). שם הפשט של "שלל צבעים" הוא לא כמו היום, הרבה צבעים, אלא שלל של בגדי צבעונים. בכל אופן, זה המקור של הביטוי "שלל צבעים" גם היום. מה לגבי "שָׂשׂ"? גם רומז לתחש של המשכן שהוא ססגונא, שש בגוונים הרבה, ססגוני. שש הוא המספר שש. יש שבע ברכות – צריך לומר שכאן הן ה"שש" ועוד ה"שלל רב" (השביעי). כמדומני שהיה פעם שיעור על שרש שלל – מלה מאד מיוחדת. יש כמה וכמה מילים בשער של, השרש הזה הוא גם לשון שלילה (יש כך גם בתנ"ך).

חותם ברכות יעקב לבניו

השלל הוא תכלית הברכות של יעקב אבינו. עוד רמז שלא אמרנו: רק שמואל-צבי-בינה (שלשת השמות מתוכם יוצאת הברכה) – צבי-בינה עולה אהבה ברבוע ו-שמואל גם כפולת אהבה – עולים ג"פ יעקב (ממוצע כל שם), הבחיר שבאבות, שמברך את בניו. בסוף הברכה הוא כולל את כל הבנים יחד. מה המלה האחרונה בברכות יעקב, ש"הכל הולך אחר החיתום"? שלל ("... ולערב יחלק שלל" בברכת בנימין הצדיק, בחינת יסוד נוק', נקודת ציון). אחר כך הוא כולל את כולם יחד, כולם זוכים להכל, אבל בפרט סוף הברכה הוא שלל. זו ה"שלל" הראשון בתורה – "הכל הולך אחר הפתיחה". כלומר, פתיחת השלל בתורה היא חיתום הברכות של יעקב לבניו, יעקב חותם בפתיחת ענין חדש שלא נודע עד הנה, נעוץ סופן בתחלתן וכו'.

"ושלל לא יחסר"

מה יעקב מלמד לחתן וכלה (החתן הוא הפותח בברכה, ברכת השלל, סוד "מהר שלל חש בז", שמו של מלך המשיח, שהוא הוא הבן הנולד לחתן ולכלה, ואילו הכלה היא "גן נעול אחתי כלה גל נעול מעין חתום", חתימת הברכה; "ולערב יחלק שלל" בימי מרדכי ואסתר, "ותהי לו לבת" לבית, "ביתו זו אשתו", הם החתן והכלה)? קודם כל, איך אני יודע שחתונה היא שלל (חוץ מכל המתנות שמקבלים...)? "אשת חיל מי ימצא ורחוק מפנינים מכרה. בטח בה לב בעלה ושלל לא יחסר". האשת חיל, החתונה, היא שלל. שמחים על זה "כמוצא שלל רב". השער כאן הוא של, מלה של שייכות – שלי, שלך, שלה – "שלי שלה, שלה שלי", "שלי שלה, שלה שלה". החסיד בפרקי אבות אומר "שלי שלך, שלך שלך" – הכל שלך. מה זה שלל? של זה שייך ל... מכאן אפשר ללמוד שצריך רק חשבון בנק אחד – שייך לחתן לכלה ביחד. זה ווארט של חתונה, שהיא כמו ברית מילה, של "שש אנכי על אמרתך כמוצא שלל רב".

להפוך את הטענות בדין תורה

עוד ווארט: פעם נכנסו שני אנשים לדין תורה אצל רבי מאיר מארים – הוא היה רב העיר – אבא ובן. (ליהודה – אפשר לעשות מזה הצגה). אבא ובן נכנסים לדין תורה אצל רבי מאיר מארים זכר צדיק לברכה. מה טוענים? מה הבעיה? לבן יש חנות והאבא עובד אצלו בחנות, והחנות לא בדיוק מצליחה. האבא טוען – הבגד שלי קרוע, זה לא עושה רושם טוב בחנות, ועליו, הבן, לתפור לי בגד חדש. הבן טוען שהחנות כושלת, אין רווחים, כל יום רק יותר הפסדים וחובות – אין לי כסף לתפור לאבא שלי בגד. רבי מאיר חושב רגע ואומר להם – תחזרו מחר, אבל כשתבואו מחר תטענו הפוך (קשור למה שאמרנו קודם, צריך לעשות סוויצ' במחשבה [ובדבור], אתהפכא), שהאבא יטען את טענת הבן והבן את טענת האב. בסדר, כך אמר הרב, אז הם מגיעים מחר. הרב מזמין למועד של הדין כמה גבירים מהעיר שיהיו נוכחים. הם יושבים כאן ושומעים שמגיעים אבא ובן. הבן אומר שאבא שלי הולך עם בגד קרוע ואני חייב לתפור לו בגד והאבא אומר שהחנות כושלת, כל יום יש הפסדים, אין לך כסף לתפור לי בגד – לא צריך כעת. הרב שומע את הטענות שלהם ופונה לגבירים שהזמין, ואמר שאני פוסק שאתם תתפרו בגד לאבא, וכך היה.

המשכת שפע רב מהשמים על ידי הפיכת הטענות

קודם כל, לומדים מהסיפור הזה איך צריך ללמוד תורה, איך צריך להיות רב. מצד אחד, "כמוצא שלל רב", צריך לשלול את התואר רב. רק "שש אנכי על אמרתך", אבל "שלל רב". יחד עם זה, צריך שמישהו יהיה רב. מי שצריך להיות רב צריך לדעת לדון דין תורה כמו הדין הזה, שהוא דין אמתי – "גדול המעשה יותר מן העושה", "מעשין על הצדקה". מה אפשר ללמוד מזה לחתן וכלה? גם, שלפעמים הפתרון הוא להפוך את הטענות. אז מי הרב? הרב כאן הוא רב חסיד – חסיד הוא תפלה. אם הופכים את הטענות ואז מתפללים לה' – אז מיד השפע יורד מן השמים, מיד ה' נותן הכל, "אין מחסור ליראיו". שוב, אפשר לאמץ את הסיפור הזה על חתן וכלה מאד יפה.

אהבה וכבוד לא-מעושים

אחרון אחרון חביב: פעם אחת בקר אצלו רבי שמואל סלנט, הרב של ירושלים (כשהיה בחו"ל) – הוא החשיב אותו כרב מאד חשוב והתארח אצלו בבית. היות שהוא לא היה חסיד רבי מאיר מארים רצה לקחת אותו לרבי, שיראה מה זה רבי, מה זה צדיק. הוא הסכים – אין בעיה, שיכיר עוד יהודי. הלכו ביחד והגיעו לבית של הרבי, רבי משה מקאברין. כשרבי מאיר מארים רק החזיק את ידית הדלת ידיו החלו לרעוד מתוך פחד. רבי שמואל סלנט הסתכל עליו ואמר – איני מבין אותך, אתה יותר גאון ממנו וגם בצדיקות אתה לא נופל ממנו (מסופר על רבי מאיר מארים שהיה בעל רוח הקדש וגם כינו אותו הרב הצדיק, תואר יקר בימים ההם), אז מה ה'שטיק' הזה שאתה רועד בידים. הוא אמר לו רק שלש מילים באידיש – "סאיז נישט געמאכט", זה לא מלאכותי.

זה ווארט שמאד מאפיין את קאברין וסלונים – נקודת אמת. מה שאמרנו קודם, שהקשר הוא "את הוי' אלהיך תירא' לרבות תלמידי חכמים" אין לשער אצלו, אבל העיקר הוא "סאיז נישט געמאכט", זה לא מלאכותי. לא משנה כמה שאני גאון וכמה שהוא גאון, כמה שאני צדיק וכמה שהוא צדיק – ככה זה, הוא הרבי, רבי אמיתי. זה בעצם מה שאנחנו קוראים מודעות טבעית. אם רוצים לאמץ גם את הסיפור הזה לבני זוג – יש כמה סיפורים כאלה של רעד, אבל לאו דווקא שצריך להיות רעד – צריך להיות כבוד טבעי, כבוד אמתי. לא כבוד מעושה, לא כבוד מלאכותי. העיקר אצל חסיד, שזה מדת האמת, "סאיז נישט געמאכט", לא עשיתי את זה, זה לא מעושה. ככה צריך להיות היחס.

[בסיפור של המצורעים כתוב שהיה הרבה שלל ואחרי שהטמינו תפסו את עצמם והבינו ש"יום בשורה" וכו'. כשיש הרבה שלל לא צריך להצטער – אפשר לחלק לכולם]. לכן מזמינים הרבה אורחים לחתונה. [ר' צדוק אומר שזה היה תיקון המצורעים, אבל אלישע לא תפס זאת ודחה את גיחזי בשתי ידים, לכן הלך לדמשק]. בתנ"ך, הפועל שבא עם שלל הוא הרבה פעמים לחלק – צריך לחלק את השלל לכולם.

סיפור מרבי ישראל מרוז'ין – ה' (הכל) סובל הכל והצדיק (החלק) לא

לפני שבוע היה היארצייט של רבי ישראל מרוז'ין, דער הייליגע רוז'ינער. יש סיפור שצריך להבין אותו לאור איך שכתוב בחב"ד בשם הבעל שם טוב שהתופס בחלק מן העצם תופס בכולו, והרי כל יהודי הוא "חלק אלוה ממעל ממש", חלק של ה', ומי שתופס ביהודי תופס בה' – חשוב מאד לכל חתונה, שכל אחד הוא הכל, החלק הוא הכל.

פעם בא יהודי פשוט אבל מבין ענין קצת וישב בטיש של הרוז'ינער. בטיש היו לו הרבה בלבולים – לא היה מרוכז בכלל, יושב כאן מישהו שלא מרוכז בכלל, לא שומע כלום, רק חושב על השטויות שלו. היות שבכל אופן הוא יהודי שיש לו טפת שכל, אז הוא חשב – איך אני יושב מול הצדיק וחושב שטויות?! אז הוא עשה מאמץ גדול לסלק את המחשבות הזרות, כמו בתפלה, ולהיות רציני – לנסות להקשיב מה קורה פה. הוא החזיק מעמד כמה דקות, אבל אחר כך כנראה היה קשה לו מאד. שייך קצת ל"נישט געמאכט", מה בצורה מלאכותית אני מנסה להחזיק ראש? הרי כל היום אני מול רבונו של עולם וכל היום חושב שטויות, אז איני יכול לשבת מול הצדיק הזה ולחשוב שטויות?! תלמיד חכם... אז הוא חזר לחשוב שטויות, הצדיק הזה לא יותר מרבונו של עולם.

מיד הרגיש הרוז'ינער במה שקורה אצלו, פנה אליו ואמר – אני אסביר לך את ההבדל. רבונו של עולם, שהוא הכל, גם סובל את הכל. אבער איך בין נאר א חלק – אני רק חלק ממנו – וחלק לא סובל את המחשבות שלך. זה נקרא "יחלק שלל".

היחס בין "חלק מהעצם" ו"העצם" בגלוי ובהעלם

איך זה מתאים לכך שכתוב בשם הבעל שם טוב שהיהודי הוא חלק מן העצם והחלק הוא הכל? אם החלק הוא הכל למה אתה אומר חלק? תאמר הכל. מה שהחלק הוא הכל זה בממד מאד נסתר, בהעלם – בהעלם שאינו במציאות – והוא דבר על המציאות. במציאות החלק הוא לא הכל. גם חשוב מאד לדעת, שבמציאות אי אפשר לומר שהחלק הוא הכל, אבל בהעלם שאינו במציאות – שהוא גם מציאות באיזה ממד אחר – כן התופס בחלק מן העצם תופס בהכל, החלק הוא הכל. גם בין איש ואשה צריך לדעת, לכבד ולהתחשב בחלק כחלק עם המעלות של החלק וגם הדרישות של החלק – ההגבלות וגם ההקפדות של החלק – ויחד עם זה לדעת שבהעלם שאינו במציאות, המתבטא ב"דור ישרים יבורך" (סיום המאמר), יש את כח האין סוף, החלק הוא הכל.

[יש סיפור על שוחט שראה איזה רבי הולך מולו, וחשב שילך לביתו לחדד עוד קצת את הסכין לבדיקה. אז הוא חשב – לשחוט הייתי שוחט בלי זה, אז לחדד בשביל הבדיקה?! כשהרבי בדק את הסכין הוא אמר לו – אם בשביל ריבונו של עולם זה טוב גם בשבילי זה טוב]. זה כדי להכשיר את השחיטה, אבל את השטויות לא צריך להכשיר...