אור לכ"ב כסלו ע"ד – תום ודעת, ירושלים

  קבלת פנים חנניה־יהודה ורננה פורט

2.              א. רמזי החתן והכלה

נתחיל מכמה רמזים של החתן והכלה. לחתן קוראים חנניה-יהודה ולכלה רננה – שיזכו לבנות בית נאמן בישראל, דור ישרים יבורך, בנין עדי עד. יש מעלה שעושים עכשיו את קבלת הפנים, שהחתן יכול לומר לחיים (משא"כ ביום החופה שצמים). לחיים לכל החתנים שנמצאים כאן.

3.               "נקבה תסובב גבר"

רק השם חנניה הוא מספר מאד חשוב בחב"ד היום – שוה יחי המלך. חתן דומה למלך וכלה למלכה. המלך בעם ישראל הוא יהודה, שבט יהודה, "גור אריה יהודה".

מחברים את שני השמות של החתן יחד – מקבלים את המספר 153, שהוא משולש (סכום כל המספרים מ‑1 עד) טוב. גם שייך לחתן – "איהו טוב ואיהי טובה", "אמרו צדיק כי טוב", "וירא אלהים את האור כי טוב". כל המספרים מאחד עד טוב הם שם החתן.

אם עושים את החשבון של הכלה, 305, מקבלים יחס מאד מיוחד – ודאי חלק מההשגחה הפרטית שה' שדך יחד את השידוך הזה, הרי הקב"ה הוא המשדך של כל השידוכים, רק הוא יודע איך עושים שידוכים טובים. מה היחס בין 153 ל‑305? 153 הוא הנקודה האמצעית של 305. אם יש 305 נקודות, 305 תפוחים, התפוח האמצעי הוא מספר 153. זאת אומרת שהחתן הוא הנקודה האמצעית של הכלה. זה הדבר הראשון שרואים כאשר מתבוננים במספרים שלהם.

מה זאת אומרת שהחתן הוא הנקודה האמצעית של הכלה? מה המסר שבזה? הדבר הראשון שבא לראש קשור ליעוד של לעתיד לבוא – "כי ברא הוי' חדשה בארץ נקבה תסובב גבר" (כידוע ש"נקבה תסובב גבר" שוה בדיוק ארץ ישראל). החתן הוא הנקודה שבתוך הכלה, הכלה סובבת את החתן, כמו שתחת החופה – למנהג אשכנזים עכ"פ – הכלה מקיפה את החתן שבע פעמים[1]. הוא הנקודה האמצעית והיא הסובבת. היא ממשיכה לחיי הנישואין את כל הסיבות (גילוי השגחה פרטית) בלשון החסידות, כמו שאהב לומר ר' אשר. היא אור הסובב כל עלמין והוא באמצע, אור הממלא כל עלמין (ובסוד "כל השרוי בלא אשה שרוי בלא חומה" – "חומת אש [של אשה] סביב"). זה רמז אחד.

4.               שידוך של נחת

כעת נחבר את החתן והכלה יחד – הם יוצאים 458, חתן, ועוד יותר חשוב, שניהם יחד, נחת. השידוך הזה הוא שידוך מובהק של נחת. עוד לפני שיש ילדים, שמקבלים נחת מכל ה"דור ישרים יבורך", כמו שאמרנו – קודם, כמו שהרבי אמר הרבה פעמים, כל אחד מבני הזוג צריך לקבל נחת מהשני. שהחתן יקבל נחת מהכלה והכלה תקבל נחת מהחתן. בשבע ברכות קודם מברכים "משמח חתן וכלה", שהשמחה עוברת מהחתן לכלה, כלומר שהכלה מקבלת נחת מהחתן. אבל בסוף – לעתיד לבוא, עיקר ה"נקבה תסובב גבר" – אומרים "משמח חתן עם הכלה", שהנחת באה מהכלה לחתן. אם כן, זה שידוך של נחת.

5.               קשר השידוך לבעל שם טוב

שידוך של נחת קשור גם לבעל שם טוב, שכידוע נולד בשנת נחת, והסימן שנתנו ללידת מורנו הבעל שם טוב הוא "עיר וקדיש מן שמיא נחִת"[2]. הוא העיר, הוא בא לעורר, כמו שהוא בעצמו אמר שבא לעורר את כל נשמות עם ישראל. הוא, הקדוש מרחם אמו, בא לעורר את ישראל לקדושת ישראל העצמית, מה ש"קדש ישראל להוי'", והיינו "עיר וקדיש מן שמיא נחת".

אם כן, הזוג הזה הוא זוג של נחת. כדאי שמהיום הראשון של החתונה יהיו בבית החדש שלהם שלשת הספרים שהרבי הרש"ב אמר שצריכים להיות בכל בית – קודם כל כתר שם טוב של הבעל שם טוב, ואור תורה של המגיד וספר התניא[3]. אבל קודם כל, הספר הראשון, הוא כתר שם טוב. כמו שנראה תיכף, יש עוד רמז מאד יפה של הבעל שם טוב בשידוך הזה. צריך שהבעל שם טוב יהיה פה בין בני הזוג, בתוך הבית של בני הזוג.

6.               אלף אורות

נעשה את הרמז היפה שגם רומז לבעל שם טוב: בשם החתן יש שני שמות ובכל שם יש חמש אותיות. שם הכלה הוא שם אחד של ארבע אותיות, אבל החתן הוא חנניה-יהודה, חמש ועוד חמש. כשיש שתי מלים עם מספר שוה של אותיות אפשר לעשות עוד פעולה חשבונית, חוץ מלחבר את הגימטריא יחד – אפשר לעשות הכאה פרטית. כלומר, שמכים-מכפילים אות כנגד אות. נעשה ככה לגבי חנניה-יהודה – ח פעמים י, נ פעמים ה, נ פעמים ו, י פעמים ד, ה פעמים ה – יצא 695. נחבר את רננה – יוצא יחד המספר הכי שלם שיכול להיות, בדיוק 1000 – "האלף לך שלמה [לשון שלמות]" – אלף אורות של מתן תורה (דברנו על זה בי"ט כסלו), אבל אצל חסידים 1000 היינו ישראל בעל שם טוב. 1000 שוה גם תלמיד ותיק, ש"כל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש כבר נאמר למשה מסיני" – מי התלמיד ותיק שעתיד לחדש חדוש אמתי בתורה? ודאי מורנו הבעל שם טוב.

אם כן, ביחד הם נחת, שנת לידת הבעל שם טוב, ובחשבון המיוחד שעשינו כעת הם בדיוק ישראל בעל שם טוב, 1000, אלף אורות של מתן תורה עליהם נאמר "ישמח משה במתנת חלקו" (שהרי אלף האורות נטלו ממנו בחטא העגל וחוזרים אליו בכל שבת). אם כן, שיהיו כל אלף האורות בשידוך הזה.

מתי כל חתן וכלה מכוונים אלף אורות? החל מהחופה ואחר כך במשך כל שבעת ימי המשתה של החתן והכלה – שבע ברכות בגימטריא בדיוק 1000. כל חתן וכלה זוכים לאלף אורות, אבל במיוחד השידוך הזה, שיש להם חשבון פרטי של אלף אורות – עשר פעמים עשר פעמים עשר.

אחרון אחרון חביב: נחבר את שני החשבונות יחד ונעשה את הממוצע שלהם – 1458 חלקי שנים 729, גם מספר מאד מושלם, זך ברבוע, שהוא גם 9 בחזקת 3 שהוא גם 3 בחזקת 6. יש הרבה מאד דברים במספר הזה – 729. יש הרבה שלישיות. נאמר רק אחת מהן, ששייכת לפסח – פסח, מצה, מרור. יש עוד הרבה מאד דברים. בכל אופן, זה מספר מושלם, גם מבחינה חשבונית וגם יש בו הרבה-הרבה כוונות. עד כאן כמה רמזים של החתן והכלה. שוב, שיהיה בנין עדי עד.

7.              ב. דעת בפרצוף עניני המשיח – "גדול שימושה של תורה יותר מלימודה"

8.               קנין הדעת

בי"ט כסלו התחלנו ללמוד נושאים מאדמו"ר הזקן בענין משיח, לעשות מהם פרצוף שלם של עניני משיח. בקיצור – לא בשלמות, אבל בקיצור – עשינו כתר-חכמה-בינה. גם כן, בקיצור נמרץ, רק נוסיף הערב דעת. גם מפני שדעת קשורה לזיווג בין החתן והכלה, "והאדם ידע את חוה אשתו". הקשר – ההתקשרות וההתחברות – בין החתן והכלה. "דעת קנית מה חסרת" – כל הקידושין הם קנין. עיקר הקנין שצריך בחיים הוא דעת, עד לתכלית של ביאת משיח – "כי מלאה הארץ דעה את הוי' כמים לים מכסים", קנין של דעת.

9.     דעת: על ידי "גדול שימושה" מגיעים למשיח

אומר אדמו"ר הזקן באחד המאמרים שלו[4], שבחינת משיח היא "גדול שימושה של תורה יותר מלימודה". העולם הזה, לפני ביאת משיח, הוא עולם שלומדים בו. "אמרתי ימים ידברו ורֹב שנים יֹדיעו חכמה" – כל יום לומדים, עוד פרק משנה, עוד דף גמרא, עוד מאמר חסידות[5]. כמה שלומדים זה חשוב. כל אחד צריך לדעת, כל תלמיד ישיבה – בהשגחה פרטית שמרו לנו את הפירוש הזה בשביל הישיבה כאן – צריך כל יום להוסיף בלימוד תורה. אבל, כמה שמוסיפים ללמוד עוד ועוד זה "עד ולא עד בכלל" ביחס לביאת משיח. איך אפשר לזכות ממש לביאת משיח? אומר אדמו"ר הזקן – על ידי "גדול שימושה יותר מלימודה", בזה זוכים למשיח ממש, שיבוא ויגאלנו תיכף ומיד ממש.

10.         "גדול שימושה" – כח לעמוד על דעת רבו וסגולה ליראת שמים

מה הווארט? למה באמת "גדול שימושה של תורה יותר מלימודה"? קודם כל הוא אומר, גם חידוש, שמה שכתוב ש"לא קאים איניש אדעתיה דרביה עד ארבעין שנין" זה ללא שימוש, אבל מי שמשמש את הרב יכול כבר לעמוד על דעתו, מה שאין כן בלימוד. בשימוש של הרב מתקשרים לעצם הנשמה של הרב, לעצם הדעת של הרב. ועוד יותר, אומר אדמו"ר הזקן, הוא אומר ששימוש – הרבה יותר מלימוד – הוא סגולה ליראת שמים, ויראת שמים פשוטה, שיהודי הוא ירא שמים, היא בחינת משיח.

מה יש בכתר? הכתר הוא מעל הדעת, ובכתר אמרנו שיש "והריחו ביראת הוי'". משיח הוא "מורח ודאין", חוש הריח, אבל במה הוא זוכה לחוש הריח שלו? ביראת שמים. הבעל שם טוב, כמה שהוא מיוחד לגמרי באהבת ה' ואהבת ישראל, אבל כתוב – אדמו"ר האמצעי כותב זאת מאד חזק – שעיקר מה שלא היה ולא יהיה עד ביאת משיח הוא יראת השמים של הבעל שם טוב, שהיא ממש בחינת משיח. כותב אדמו"ר הזקן ששימוש הוא הסגולה הכי גדולה ליראת שמים, וממילא זו סגולה ובחינת משיח.

11.         שימוש החתן את הכלה ושימוש הכלה את החתן

אמרנו שכאשר חתן וכלה מתחתנים זה ענין של דעת. זה ששימוש קשור לדעת – כי דעת היא המח האחורי. כשאני לומד – אני לומד בעיקר עם הפנים, עם חכמה ובינה. אבל דעת הוא צד האחור, ראש חוט השדרה. רוב הנושאים של אדמו"ר הזקן ביחס למשיח קשורים לתפלה – משיח הוא בחינת תפלה (כמו שכבר דברנו), ותפלה היא חוט השדרה שיוצא ממח הדעת, מח האחור. השימוש הוא כמו קשר של תפלין, במקום הדעת, באחור. גם התקשרות החתן והכלה, מצד אחד היא צריכה להיות התקשרות פנים בפנים, אבל הדעת – "דעת קנית" – היא השימוש. נאמר במילים הכי פשוטות, המלה שימוש הוא גם מלה של זיווג בין חתן וכלה.

הכי פשוט, כשמתחתנים, כל אחד גם צריך כמובן ללמוד מהשני – "מכל מלמדי השכלתי", "איזהו חכם הלומד מכל אדם" – החתן צריך ללמוד מהכלה והכלה צריכה ללמוד מהחתן. אבל, גם כל אחד צריך לשמש את השני (שבכך הוא מפנים ומתעצם עם מה שלמד וכנ"ל בענין קאים אדעת רביה). לא רק שהאשה משמשת אותו, "עזר כנגדו", אלא – כמו שתמיד אומרים – היא "עזר כנגדו", כמה שהוא עוזר היא עוזרת. בכך שהבעל משמש את האשה והאשה משמשת את הבעל קושרים את קשר הדעת ביניהם ועל ידי כך מולידים משיח, שהזרעא חייא וקיימא שיוצא מהזווג הוא בחינת משיח. גם דובר הרבה פעמים שכל זוג שמתחתן צריכים לחשוב שהולכים להוליד את המשיח – שהילד שלנו יהיה ממש משיח, של כל עם ישראל. כוונה הכי חשובה.

עד כאן רק ווארט, בקיצור, שאדמו"ר הזקן כותב ש"גדול שימושה יותר מלימודה" הוא בחינת משיח. את הבחינה הזו נשים בדעת, תחת "והריחו ביראת הוי'" ששמנו בכתר.

12.       ג. פרצוף פירושי השלשלת ב"וימאן"

13.         שלשלת – שלש עליות ב"וימאן"

כעת נגיע לנושא העיקרי שלנו הערב, מפרשת "וישב". י"ט כסלו היה ביום ששי, ואז קראנו בתורה על הנסיון של יוסף, שבזכות עמידתו בנסיון הוא זכה להיות הצדיק ב-ה הידיעה לדורי דורות, "צדיק יסוד עולם". שם עיקר העמידה בנסיון שלו הוא במלה אחת. עוד לפני שהוא נכנס באותו יום הביתה לעשות מלאכתו ושהיא תפסה לו את הבגד "וינס ויצא החוצה". עוד לפני כן, כשהיא תבעה אותו בפעם הראשונה, מה כתוב? "וימאן, ויאמר אל אשת אדֹניו וגו'". יש שם תופעה מאד מיוחדת – על המלה "וימאן" יש טעם מיוחד, טעם מאד נדיר בתורה, שלשלת. ההטעמה, המנגינה של השלשלת, היא לעלות ולרדת שלש פעמים. גם הצורה בה כותבים את השלשלת היא 'זיגזג' של שלש עליות. כמובן, הכי פשוט כששומעים את הבעל-קורא קורא בתורה "וימאן" עם השלשלת מבינים שמשהו מאד רציני קורה כאן, משהו מאד מיוחד, מאד מרגש ה"וימאן" עם השלשלת. אבל מה בדיוק זה אומר, מה הרמזים שיש בזה – זה מה שרוצים ללמוד הערב.

14.                       חסד: העלאת המדות

15.         פירוש המגיד – העלאת המדות

עוד לפני שנסתכל כאן בקדושת לוי – שבעצם הבן של הקדושת לוי כותב כאן – מגוון מאד גדול ויפהפה של פירושים על השלשלת של ה"וימאן", נאמר פירוש של המגיד, שהוא בעל ההילולא של י"ט כסלו. מן הסתם רבי לוי־יצחק עצמו שמע את הפירוש הזה, שהוא לא אחד מ-יא הפירושים שיש כאן. קצת פלא שפירוש המגיד לא מופיע פה. לכן מאד מובן מה שזה דווקא לא מהקדושת לוי עצמו אלא מהבן שלו.

מה הפירוש של המגיד? המגיד מקשר את השלשלת עם מה שחז"ל אומרים – וגם רש"י מביא בפשוטו של מקרא – שמה שעזר ליוסף, מה שהציל אותו בעצם, שהוא ראה את דמות דיוקנו של יעקב אבינו, אבא שלו. מסביר המגיד מה פנימיות פירוש זה של חז"ל – לא רק שהוא ראה בחזיון תמונה של אבא שלו, דמות של אבא שלו, ואז הוא נחרד ועמד בנסיון, אלא שהפירוש הוא שהוא העלה את התשוקה שלו, את האהבה שלו, את היפי שהוא ראה בעולם הזה, לשרש.

כלומר, שכאן יש יסוד מאד גדול למה שכתוב בכל ספרי החסידות הכללית – שבתניא כתוב שזה בעיקר עבודת הצדיקים – על העלאת המדות. השלשלת, כך הוא אומר, היא כח לקשר את התופעה למטה לשרש למעלה. "דמות דיוקנו של אביו" הכוונה שהיה לו כח לקשר את מה שהוא חווה למטה עם השרש שלו למעלה, וככה הוא ניצל מהחטא, כי מה שלמטה רק משתלשל – שלשלת – מלמעלה, טפל ובטל לשרש (שבקדושה). אם אני תופס את התאוה של המטה אני בעצם מפריד, קורע, מנתק את הקשר, בין המטה ובין המעלה – את זה הוא בשום פנים ואופן לא מוכן ולא רוצה לעשות.

16.         שלש עליות – השתלשלות-התלבשות-השראה בהעלאת המדות

נקח את הווארט הזה של המגיד וטפה נפתח אותו. היות, שכמו שאמרנו, בטעם של השלשלת, יש שלש עליות וירידות וכך גם כותבים אותו (נראה בפירושים הבאים ששלשלת גם לשון שלש), אז אם צריכים לקשר את האהבה הנפולה לאהבה בשרש, שזה בעצם לתקן את שבירת הכלים – הרי כל המדות הנפילות הן תוצאה של שבירת הכלים, וברגע שבא צדיק ויכול לקשר את התופעה הנפולה לשרש הוא מתקן את השבירה. מהי שבירה? ניתוק, שהקשר נשבר. מה זה השלשלת? טעם שמהדק את הקשר. אבל מה הענין של השלש בזה? אפשר להסביר זאת על דרך היסוד של תורת הבעל שם טוב, שיש השתלשלות-התלבשות-השראה (רבי אייזיק מהומיל מסביר שאלו המונחים העיקריים שמופיעים בספר התניא). בעצם אנחנו מסבירים שהן כנגד שלש קבלות – קבלת הרמ"ק בסוד ההשתלשלות, קבלת האריז"ל בסוד ההתלבשות ובסוף עצם קבלת הבעל שם טוב בסוד ההשראה.

17.         השתלשלות – לראות שהתאוה הנפולה באה ממקור קדוש

אפשר לומר ככה, שכאשר יוסף הצדיק מקשר את האהבה הנפולה לאהבה בשרש – קודם שלשלת מלשון השתלשלות. כלומר, הוא מכיר שמה שנמצא למטה – שוב, התופעה הנפולה, החויה הנפולה שלי של אהבה זרה – משתלשל מהשרש שלו למעלה. אפשר לומר שרק השתלשלות לא מספיקה כדי להציל אותו מהחטא, שיעמוד בנסיון הקשה. אחר כך הוא צריך עוד הפעם להעלות את התאוה לשרש. מה שרוצים להסביר כאן, אפשר לפרש שכדי לעשות את התיקון של "וימאן" צריך ממש לעלות שלש פעמים ולרדת שלש פעמים. צריך פעם ראשונה לעלות לשרש של ההשתלשלות, ואחר כך לראות איך זה משתלשל ויורד מלמעלה למטה, עד שזה מגיע לאהבה הזאת.

18.         התלבשות – להאיר את המקור הקדוש לתוך התופעה הנפולה

אחר כך צריך עוד פעם לעלות – זה כבר לא השתלשלות, אלא כדי להוריד את השרש בסוד התלבשות, שהשרש ממש יתלבש בתוך התופעה הנפולה למטה, מה שכבר מכניס חיות אלקית, נשמה, בתוך הגוף המת של התאוה הזו שהיתה קודם. שוב, ההשתלשלות רק אומרת שהתופעה המתה משתלשלת משרש וגם קשורה לשרש (ויש בה הארה מועטת מאד מהשרש, בסוד קיסטא דחיותא), אבל זה עוד לא חי ממש. מהי התלבשות? שהשרש יורד, או הארה מהשרש יורדת ומתלבשת בתוך הגוף. לשם כך צריך שוב לעלות ולרדת.

19.         השראה – לבטל את התופעה הנפולה בתוך ריבוי אור אלקי

אבל יש פעם שלישית. השתלשלות-התלבשות-השראה הם כמו הכנעה-הבדלה-המתקה. הפעם השלישית, שהיא עיקר התכל'ס. דרך אגב, נאמר שיש בעלי קורא שמתעצלים לעשות את הפעם השלישית – או שקצת קשה להם הנשימה – ואפילו נכנס קצת למנהג שלא משלימים את שלש הפעמים, אבל זה לא טוב. צריך כן להשלים את שלש הפעמים, כי דווקא הפעם השלישית היא עיקר החסידות. הפעם הראשונה היא קבלת הרמ"ק, הפעם השניה היא קבלת האריז"ל, אבל אם אתה רוצה להיות חסיד – העיקר הוא הפעם השלישית. הפעם השלישית היא שלא רק שהתאוה הזו משתלשלת מהתאוה העליונה – מה ש"נתאוה הקב"ה להיות לו יתברך דירה בתחתונים" – ולא רק שהתאוה הזו מתחילה לחיות באיזו חיות אלקות, אלא יש השראה אלקית ממש. השראה היינו "גאט איז אלץ ואלץ איז גאט", הכל אלקות. השראה שיש כאן כל כך גילוי אלקות שהתופעה לגמרי מוקפת באלקות, לגמרי נתפסת באלקות, עד שהתופעה הזו בטלה ברוב – ברוב גילוי אלקות, גם מבחוץ, ולא רק שיש נקודת חיות בפנים. ככה אפשר לפתח את הווארט של המגיד מהי השלשלת על המלה "וימאן".

20.         "וימאן" – תיקון האהבה

לפני שנתחיל נעשה כמה רמזים: נקח את המלה "וימאן" – כמה היא שוה? 107. נצרף ל"וימאן" את הניקוד, זה רמז ראשון. מה הניקוד של "וַיְמָאֵן"? פתח, שבא-נע (שבא נע לכל הדעות מצרפים לחשבון, לגבי שבא-נח יש שתי דעות – או שמצטרף או ש"כמאן דליתא דמי"), קמץ, צירה. כל קו הוא ו (6) וכל נקודה היא י קטנה (10), אז הניקוד שוה 62. יש כמה דוגמאות בספה"ק שמצרפים את הניקוד לאותיות – הניקוד הוא החיות. כאן עולה ביחד 169 – אהבה ברבוע. אמרנו את הרמז הזה רק כממתק לפירוש העיקרי שאמרנו, שזו העלאת האהבה. כשנעשה כאן פרצוף של כל הפירושים, נשים את הפירוש הזה בחסד – הוא תיקון האהבה.

21.         "וימאן ויאמר" – דמות דיוקן "יעקב יעקב"

נעשה עוד שני רמזים: כתובים שני פעלים יחד. אחרי שלשלת, מה יש תמיד (למי שמכיר את טעמי המקרא)? פסיק. כאן, במקרה שלנו, יש פועל, "וימאן", פסיק, ומיד עוד פועל – "ויאמר". כמה שוה "וימאן ויאמר"? 364 – הממוצע הוא 182, יעקב, שאת דמות דיוקנו ראה יוסף. אסמכתא כמעט מפורשת לדברי חז"ל. הרי כתוב "יעקב יעקב", עם פסיק באמצע, "פסיק טעמא בגוויהו", וגם כאן יש "וימאן ויאמר" ששוה "יעקב יעקב" עם פסיק טעמא בגוויהו. כשיש "יעקב יעקב" או "אברהם אברהם" או "שמואל שמואל" עם פסיק טעמא בגוויהו זה אומר שיש את הנשמה בשרש ויש אותה למטה, ויש איזה פסיק, איזו פרסה, בין האצילות (השרש למעלה) לבי"ע. אצל משה אין את הפרסה – הוא מאיר למטה כמו למעלה – אבל אצל אברהם ויעקב ושמואל יש את הפרסה הזו. מה זה אומר? שיש את התפארת – יעקב – וגם את האהבה למטה, ויש גם למעלה, ומקשרים ביניהם.

מה הוא עוד המספר הזה? הרי יעקב הוא ז"פ הוי'. נקח את המדה שהתורה נדרשת בה, "גורעין ומוסיפין ודורשין", אבל בגימטריא. כשמורידים שם הוי' אחד מיעקב מקבלים יוסף וכשמוסיפים שם הוי' אחד ליעקב מקבלים יצחק. ידוע שיעקב-יעקב הוא יוסף-יצחק. על מי נאמר "וימאן ויאמר"? על יוסף, ובזכות זה יוסף-יצחק, בסוף הוא מוסיף צחוק ושעשוע בכל העולמות, וגם לעצמו, שהוא זוכה להיות "צדיק יסוד עולם", לצחוק (= צדיק) הכי גדול.

22.         רמז לטעם השלשלת בלשון הפסוק

נעשה את הרמז האחרון (כל שלשת הרמזים האלה הם רמזים יפהפיים): כתוב "וימאן ויאמר אל אשת אדֹניו". כמה שוה "ויאמר אל אשת אדֹניו"? 1060 – שלשלת. זה שצריך להיות כאן טעם שלשלת רמוז בביטוי הבא אחריו – "ויאמר אל אשת אדֹניו".

23.         פירוש המגיד בחסד – משלים את פרצוף הפירושים

נתחיל לקרוא בפנים. אמרנו שהפירוש המקורי של המגיד הוא חסד בפרצוף שאנחנו בונים, אהבה. אף על פי שזה יעקב, והייתי יכול לחשוב שזה תפארת, אבל עיקר הווארט הוא שמעלים את האהבה הנפולה למעלה, לשרש. תמיד מובא כך, בכל כתבי הבעל שם טוב, שעיקר העלאת המדות היא להעלות את מדת האהבה. שוב, מה שיפהפה, שכאשר קוראים את כל הפירושים כאן, כל פירוש יוצא מכוון כנגד אחת מהספירות חוץ מהחסד – אין פה חסד – שעל כן צריכים לייבא את פירוש חסד ממקום אחר, ממקור ראשון יותר. ככה זה יוצא בהשגחה פרטית.

24.                       גבורה: מיאוס ברע

"וימאן ויאמר אל אשת אדוניו" [עד כאן הוא מביא את הפסוק] וכו'. הטעם על "וימאן" שלשלת, ושלשלת הוא הרמת קול כאדם אשר ממאס בדבר ומרים קול במאוס הדבר ההוא.

זה פשט, עוד לפני שהוא מתחיל פירושים יותר עמוקים, שהשלשלת הוא הרמת קול של מיאוס.

25.         בחינת הצדיק – שנאת הרע ומיאוסו

זה קשור לספר התניא, של בעל הגאולה של י"ט כסלו. איך הצדיק נבחן? הוא כותב שאי אפשר לדעת ישירות אם אהבת הצדיק לה' היא במאה אחוז. אהבת הצדיק לה' נבחנת דווקא בהיפך – האם הוא ממאס ברע בתכלית המיאוס. זו ההבחנה וזו גם המלה שלו – הוא גם כותב שנאה וגם מיאוס, שהוא שונא וממאס ברע. המיאוס הוא יסוד מאד חשוב בספר התניא. כאן הוא דווקא פותח בו. מן הסתם הבן של הברדיטשובר קרא את התניא. מענין שקוראים לו ישראל – מן הסתם על שם הבעל שם טוב. אם כן, כתוב בתניא שהצדיק נבחן במיאוס שלו, וכאן השלשלת היא הרמת קול של מיאוס – כמה הוא ממאס ברע. אפשר אפילו לרמוז שבמלה "וימאן" האותיות מא – עיקר התחלת השרש – הן גם התחלת המלה מאוס. אם מחליפים את ה-נ ב-ס, האותיות שאחריה, זו כל המלה מיאוס. אם לא, ה-נ יכולה להיות של שנאה. ועוד, "וימאן" בגימטריא מִאוס.

26.         מיאוס ודחית הרע ב"שמאל דוחה"

איפה ראוי לשים את הפירוש הזה? בגבורה. איך נאמר זאת במלה אחרת ממיאוס? השלשלת אומרת שהוא דוחה זאת בכל התוקף (ובפעם אחר פעם, שהרי היה צריך לדחות אותה, ואת יצרו, יום אחר יום, כמו שכתוב "ויהי כדברה אל יוסף יום יום[6] ולא שמע אליה לשכב אצלה להיות עמה"). המיאוס הוא "שמאל דוחה" – אתה מאוס עלי, אני שונא אותך, תסתלק מכאן. מה זה שייך להרמת קול? למה הרמת קול היא גבורה? הרמת קול היא בחינת הלוי – הלויים מרימים קול. בדרך כלל מרימים קול ברוב שירה וזמרה, במקדש, אבל כאן זה הכח להרים קול במיאוס ושנאה ותסתלק מכאן – לצעוק על מישהו חזק זה גבורה, גבורה של שבט הלוי (וראה בספר התניא פרק כט איך שצריכים לצעוק על היצר הרע). בשבילו זה הפשט.

27.                       חכמה: בטול יוסף בזכות אבות

או יבואר שלשלת לשון שלשה. עיין זוהר פרשת ויקרא דף יו"ד ע"ב "יו"ד אתקשר בג' קשרין כו' ודא הוא יו"ד תלת קשרין [הוא לא מביא את הלשון כאן, אבל באות י יש קוצא-גזעא-שבילא, שלש בחינות בנקודה המצוירת של האות י] ועל דא שלשלת אקרי" עיין שם [כתוב בזהר שהשלשלת היא ג הקשרין, שלשת הקשרים, שבתוך האות י – הכל באות י]. וגם יש לו ג' דרגות בכתיבות הטעם [כמו שאמרנו קודם, שבכתיבה רואים את שלש המדרגות] ובהרמת קול [גם בנעימת השלשלת יש שלש עליות וירידות, כמו שאמרנו בהתחלה. מה כל הפירוש הזה רוצה לומר? שהשלשלת כאן רומזת לשלש ושרש השלש הוא ב-י. ה-י היא חכמה וחכמה נקראת אבא, ולכן רוצה לומר:], כלומר שעמד לו זכות שלשה אבות אברהם יצחק יעקב, לזה "וימאן".

הפירוש הזה הכי קרוב לחז"ל, שראה דמות דיוקנו של אביו. הוא אומר ששלשלת היא שלשה, והשלשה הראשון אצל יהודי – כמו ב"אחד מי יודע" – הם שלשת האבות, ואומר שבזכות שלשת האבות הוא מיאן[7].

28.         זכות אבות – הבטול שבפנימיות אבא

איפה נשים את הפירוש הזה? בחכמה, באבא, זה פשוט. אם היה אומר רק את הסוף, התכל'ס של הפירוש, לא הייתי יודע שזה אבא. אמנם שלשה אבות – אב באבא – אבל שלשה אבות יכולים להיות חג"ת. אבל כאן הוא מקדים ואומר שהשלשלת היא האות י – הכל שלש נקודות, קשרים, שיש בתוך האות י, אבא, וזה המקור לכך שיש כאן זכות שלשת האבות. איך אומרים זאת בחסידות חב"ד? אם האבות הם חג"ת – זה מדות. אבל אם האבות הם ג קשרין של האות י – מהי חכמה בחב"ד? איזו זכות עמדה לו? מה המדה הפנימית של החכמה? בטול. כאן יוצא שהאבות הם בטול לאלקות, ג קשרים – קוצא וגזעא ושבילא – ג בחינות של בטול לה'. הבטול הזה לה' מציל את יוסף. אפשר לומר שלכן הוא כותב זאת מיד לאחר הפשט, כי הבטול הוא הכח למאן. מאיפה הוא ירש את מדת הבטול? מהאבות.

29.                       תפארת: זכרון קריאת כל ישראל על שם יוסף

או יבואר שלשלת, כי כל ישראל מכונים בשם יוסף, כנאמר (עמוס ה, טו) "אולי יחנן ה' את שארית יוסף", עיין רש"י [כך חז"ל אומרים, וזה הפשט כאן] שם, כל ישראל מכונים בשם יוסף. וישראל הם שלשה, כהנים לוים ישראלים. וזכר יוסף את זה שכל ישראל יקראו בשמו לפיכך "וימאן".

30.         זכרון העתיד – רגישות לפוטנציאל

הפירוש הקודם היה שבזכות האבות הוא ניצל. לא שהוא זכר את האבות וניצל אלא שבזכותם הוא ניצל – הוא ירש משהו, יש לו זכות אבות, משהו בגנים שלו שמקבלים אותו מאבא, הבטול. כאן, ויש עוד כמה פירושים כאלה בהמשך, הוא כותב שהוא זכר משהו. הזכרון לא חייב להיות דווקא במודע – יכול להיות בהעלם הנפש, שאנו קוראים לו על-מודע או לא-מודע. כאן הוא זכר את העתיד, הוא זכר שכל ישראל עתידים להקרא על שמי – מתי? אם אהיה צדיק. אם חלילה וחס אפול כאן בנסיון הזה אני אפסיד את זה שכל ישראל יקראו על שמי. מה הזכרון כאן, וכן בפעמים הבאות שכתוב שהוא זכר דבר שעתיד להיות – זכרון הוא רגישות למה שיש לי בכח, בפוטנציאל.

לכל אדם יש את זה. מאד חשוב שכל אדם, כל יהודי, ירגיש כמה יש לו בכח להגשים בעולם הזה ולעתיד לבוא. מתי הוא נקרא "שארית יוסף"? לא בגלגול הראשון, הרבה אחרי זה, אבל הוא זוכר את הפוטנציאל שלו. לזכור את הפוטנציאל שומר את האדם מכל הנפילות שיש בעולם, מכל הפגמים. זה דבר מאד חשוב. שוב, הוא זוכר כאן שכל ישראל עתידים להקרא על שמו וזה מה שמציל אותו. מה הכוונה כאן מציל? נותן לו כח לעמוד בפני הפיתוי של אשת פוטיפר.

31.         "תפארת ישראל"

איפה נשים את זה? תפארת, כי כל עם ישראל הוא תפארת. יש כאן התכללות של כהנים לוים וישראלים, כאשר הכל יחד הוא "תפארת ישראל". כמו שקודם היו שלשה – שלשה אבות – ושמנו אותם בחכמה. כאן כל השלשה בתפארת. מה הרמז של כהנים-לוים-ישראלים? כלי. במדות, שרש הכלים הוא בחסדים המגולים שמתחילים להתגלות בתפארת. למעלה מזה יש אורות יחסית. כל הכלי הזה הוא הכלי של התפארת, "תפארת ישראל" כנ"ל (קודם דברנו על נקודה אמצעית, ראוי כאן לציין שישראל הינו הנקודה האמצעית של תפארת – התפארת, רוב הגוניות שבעם ישראל, כהנים לוים ישראלים, סובבת ומלבישה "לכבוד ולתפארת" את עצם הנקודה הפנימית של ישראל). למה אחרי התכללות השלשה בחכמה הוא מביא את התכללות השלשה בתפארת? "מה שמו ומה שם בנו כי תדע", היחס בין האב והבן. האב הוא זכות אבות והבן הוא כללות כל שלשת הסוגים של עם ישראל – כהנים-לוים-ישראלים[8].

32.                       מלכות: זכרון נתינת השנים לדוד המלך

או יבואר שלשלת, כי שלשלת דמות למ"ד [עלית השלשלת היא כמו ל. קודם הוא אמר שקשור ל-י. בהלכות סת"ם כתוב שאם כותבים י מדי גדול ג הקשרים הופכים להראות כמו ל. צריך להביא תינוק שיבחין בין האות הכי קטנה לאות הכי גדולה. כאן הוא אומר שהשלשלת היא כמו ל, כמו סולם.

33.         שלש עליות וירידות בסולם

כשאמרנו קודם שהשלשלת רומזת לשלש עליות ושלש ירידות, איזה דימוי בתורה יש לעליה וירידה? הוא לא כותב, אבל מתבקש – "מלאכי אלהים עולים ויורדים בו". כשחושבים על שלשלת, כמו סולם, שעולה שלש פעמים ויורד שלש פעמים, זה מיד מתקשר לסולם יעקב (קודם היתה הדמות של יעקב וכעת סולם יעקב). איזה מלאכים עולים ואיזה יורדים ומה זה אומר? בתורה זה כתוב פעמיים – שהמלאכים עולים ויורדים – בתחלת פרשת ויצא ובסוף פרשת ויצא. בתחלת פרשת ויצא מלאכי א"י עולים ומלאכי חו"ל יורדים ובסוף הפרשה להיפך, מלאכי חו"ל עלו ומלאכי א"י ירדו ללוות את יעקב ולהכניס אותו לארץ. מה יכול להיות בפעם השלישית?

נקשר זאת למה שאמרנו קודם, ששלש הפעמים הם השתלשלות-התלבשות-השראה: זה שמלאכי א"י עולים ומלאכי חו"ל יורדים מה זה? העלאת המדה לשרש ואחר כך היא משתלשלת למטה. בהשתלשלות למטה אלה כבר מלאכי חו"ל, "יורדים". עוד פעם, העלאת מלאכי ארץ ישראל זה עצם העלאת המדה, ששרש המדה הזו בקדש (התחושה שבעצם ראוי רק לאהוב את ה', ובפנימיות אני – מצד החלק אלוה שבי – אוהב רק את ה'. אהבה זו היא מלאך ארץ ישראל שעולה להתחבר בשרשה באלקות ממש), אבל זה בדרך העלאה – מסתלק.

מה עם מה שיורד אחר כך מהשרש בדרך השתלשלות? כל דבר שיורד בדרך השתלשלות מגיע רחוק – הלואי שישאר קשור ולא יתנתק. זה מגיע מארץ ישראל לחוץ לארץ, זה כבר מלאכי חוץ לארץ (התחושה שאני נמצא במקום התאוה הזרה, במקום חרון אף של מקום כו', אך השרש בקדושה שומרת עלי). אחר כך התלבשות היא הפוכה – מלאכי חוץ לארץ עולים ומלאכי ארץ ישראל יורדים. זו כבר חיות של קדושה בתוך התופעה, כמו שהסברנו קודם – חיות של קדושה בתוך האהבה הנפולה.

מה היא הפעם השלישית? הפעם השלישית צריך להיות כבר משיח, חסידות, השראה. הפעם השלישית שכל המלאכים שבעולם עולים והקב"ה בכבודו ובעצמו יורד, זה כבר משיח, השראה (וכידוע שהבעל שם טוב הביא את המלך עצמו לעם, דהיינו השראת אלקות ממש, לא רק 'סיפור' אודות ה' של השתלשלות ולא רק 'תמונת ה'' של התלבשות). לזה אנחנו מחכים. לכן צריך מאד להקפיד בנעימת השלשלת לעלות ולרדת שלש פעמים. לעתיד לבוא עתידים לומר "קדוש" לפני הצדיקים, שמחיצתם תהיה פנימה ממחיצת המלאכים. לעתיד לבוא כל המלאכים הם 'כסף קטן', והגילוי הוא גילוי אלקות – כל המלאכים מסתלקים והקב"ה מתגלה.

34.         המשכת שנים מיוסף לבנין מלכות דוד

היינו באמצע, ששלשלת היא כמו ל] ויש בו שלשה דרגות, עיין זוהר פרשת וישלח דף קס"ח ע"ב [וכתוב בזהר ש]חיי דוד מן אברהם יעקב יוסף [אברהם נתן לדוד המלך חמש שנים, חמש שנים שהוא חי פחות מיצחק. יצחק לא נתן שום דבר – הוא חי את מלוא שנותיו. יעקב נתן כח שנים – מה שהוא חי פחות מאברהם. ואחר כך נתן יוסף לז שנים – הכי הרבה, כמו שהוא יאמר – כמנין הבל, יחידה, מה שהוא חי פחות מיעקב אביו. הכל יחד הם 70 שנה של דוד המלך. אפשר לעשות חשבון פשוט שהכל יוסף – יצחק חי 180 שנה ויוסף 110, ההפרש הוא 70 שנה, רק שמתחלק ל‑5, 28 ו‑37. מה עם מה שכתוב שדוד קבל 70 שנה מאדם הראשון? זה בחיצוניות, אבל בפנימיות הוא קבל את השנים מהאבות, רק שיוסף נכנס במקום יצחק. כל זה כתוב בזהר.]

ורוב שנותיו מן יוסף, דהיינו מן יוסף ל"ז שנים מן אברהם ויעקב [ביחד, ה ועוד כח] ל"ג שנים. והנה על דוד רומז אות למ"ד [שהיא השלשלת] כמאמר רבותינו ז"ל "מלכות נקנית בל' מעלות". וכן שלשה [שלשלת לשון שלשה, כנ"ל, גם] רמז על דוד בשמואל א' כ"ג "אלה שמות הגבורים אשר לדוד ראש השלישי" [הוא עדינו העצני. זה כינוי לדוד, "יושב בשבת תחכמוני ראש השלישי".], עיין רש"י שם [שמסביר בשם חז"ל שהוא הראש, האב] "בנוי בחכמה ובגבורה כו'" [הראש בשלשלת הדברים האלה], כמו שנאמר (שמואל א' טז, יח) "ונבון דבר ואיש תואר וגבור חיל" [בן כמה יוסף כאן בשעת מעשה? בן 17 שנה סה"כ. מתי נתן לדוד את ה‑37 שנים? כשהוא מת, הסתלק, בגיל 110. עוד כמה שנים יש לו לחיות אחרי הנסיון הזה? עוד 93 שנים. אבל הוא כבר זוכר – כמו שאמרנו קודם מה זה זוכר, שיש לו רגישות לבכח שלו, ליעוד שלו, והיעוד של יוסף הוא להכין את הכסא לדוד. כמה שיוסף הוא משיח בן יוסף, הוא מכין גם את משיח בן דוד, וקודם כל הוא מחיה את דוד עצמו, עוד לפני משיח בן דוד.]. וזה זכר יוסף שיתן משנותיו לדוד ולא רצה ומאס מלעשות חס ושלום עבירה זאת [עוד פעם הוא משתמש במלה מיאוס].

הוא זכר שהוא עתיד לתת משנותיו לדוד, וכדי שלא יפסיד זאת הוא מאס בעבירה. איפה נשים את הפירוש הזה? במלכות, מלכות דוד. למה הוא חוזר על מיאוס? כי בנין המלכות מהגבורות.

35.                       דעת: התקשרות יוסף לה׳

או יבואר שלשלת לשון התקשרות, כי שלשלת הוא דבר המקשר, שיוסף היה קשור אל ה' ומנעו ה' מלעשות עבירה זאת.

36.         הקשר לה' מונע מעבירה

כאן זה כבר לא זכרון ולא בזכות. יש כמה בחינות. יש בחינה שהוא ניצל בזכות אבות, שיש לו גנים של האבות, בטול טבעי. יש כמה פירושים שהוא זוכר משהו שעתיד להיות. כאן יש עוד משהו – שפשוט הוא קשור לה', וה' מונע ממנו לעשות את העבירה הזאת. זה אפילו לא גנים של זכות אבות, אלא שליהודי יש "חלק אלוק ממעל ממש", יש לו חלק מה', הוא קשור לקב"ה, ולפעמים הנשמה שלו כולה מתגלה וזה שומר את האדם. כלומר, הקב"ה – כמו שגם למדנו הרבה פעמים – שמה שבתניא יש נפש אלקית, הרבה פעמים הנפש האלקית היא פשוט הקב"ה. כלומר, זה אפילו לא משהו פנימי. הוא קשור לה' וה' מונע ממנו מלחטוא, מלעשות עבירה.

איפה נשים את הפירוש הזה? איפה יש התקשרות? התקשרות היא דעת.

37.                       בינה: שמירת כח פתרון החלומות

או יבואר שלשלת, כי הוא היה צריך לפתור החלומות [שוב משהו על שם העתיד, אבל לא העתיד הרחוק אלא העתיד הקרוב. מיד אחרי הסיפור שהוא עומד בנסיון זורקים אותו לבור, וכעבור עשר שנים הוא פותר את החלומות של שר האופים ושר המשקים וכעבור עוד שנתיים את חלומות פרעה. ידוע שיוסף הוא בעצם פותר חלומות (פותר אותיות פורת, "בן פורת יוסף"), נגיד לאיפה שייך. בחלום הראשון שהוא פותר יש שלשה:], שנאמר בו "ובגפן שלשה שריגים", עיין גמרא חולין דף צ"ב ע"ב [הוא יודע שאם יעבור את העבירה יפסיד את החוש שלו בפתרון חלומות. כמו איש מקצוע שאם יעשה משהו יאבד את המקצוע, לא כדאי. צריך לשמור על החוש בפתרון חלומות.], ועל זה "וימאן".

38.         חוש פתרון החלומות בבינה

כתוב שהוא זכר שצריך לפתור חלומות. איפה החוש של פתרון חלומות? בינה. כשהוא פתר את החלום של פרעה כתוב "אין נבון וחכם כמוך" (כאן ה"חכם" טפל ונכלל ב"נבון", סוד "חכם בבינה"). פתרון חלומות הוא בעיקר הבנת דבר מתוך דבר, לא הברקה של חכמה גרידא (רק שבתוך ההבנה יש הארה של הברקת החכמה כנ"ל). כתוב "תשמע חלום לפתור אותו" – הוא שומע את החלום (שמיעה בבינה, וכמו שפרש רש"י: "תאזין ותבין חלום לפתור אותו. 'תשמע' לשון הבנה והאזנה כו'"), הוא מבין דבר מתוך דבר (והיינו סוד נהר פרת, "בן פֹרת יוסף" כנ"ל, "והנהר הרביעי הוא פרת", "הוא מעיקרא" היינו הנהר היוצא מעדן, סוד הבינה היוצאת מהחכמה כנודע בסוד ענג ר"ת עדן נהר גן. והוא סוד "שאול [המלך של עולם התהו שכנגד ספירת היסוד, בחינת יוסף] מרחובות הנהר [נהר פרת]" כמבואר בכתבי האריז"ל).

אפשר לומר, בדרך מליצה, שזה גם מה שכתוב אצל משה (שדאג לקחת את עצמות יוסף עמו, שיהיה עמו עצם הכח והמקור, ה"בכח", של פתרון חלומות[9]) "נבונים לא אשתכחו" – הוא מצא חכמים, אבל לא מצא פותרי חלומות (בפועל). הוא חפש מי שיכול לפתור לו את החלום – כנראה גם לו היו חלומות – ולא מצא, כמו שגם פרעה בתחלה לא מצא מי שיפתור לו את החלום לשביעות רצונו. את זה נשים בתבונה-בינה.

39.                       עטרת היסוד: שלשת שמות יוסף

על ההמשך לא כתוב "או יבואר", אבל זה עוד פירוש:

וכן זכר שיהא נקרא בשלשה שמות [שוב עתיד, דברים שעדיין לא נולדו במציאות] יוסף יהוסף צפנת פענח, עיין תרגום אונקלוס "גברא דמטמרון [אתגליין ליה] כו'", ועל זה "וימאן" [עם טעם השלשלת, לשון שלשה, שלא יפסיד את הפוטנציאל שלו להקרא בשלשה שמות].

40.         נתינת השם – גילוי העטרה

מענין שהוא לא מביא כאן את השם "אברך" – כנראה כך קראו לפניו אבל זה לא שם שלו. יוסף, יהוסף וצפנת-פענח אלה שלשה שמות שלו, שלהן רומזת ה"שלשלת". איפה נשים את זה? זה הכי קשה... [יסוד?]. קשור ליסוד, אבל יהיה לנו פירוש יותר מובהק של יסוד. מתי נותנים לתינוק שם? [עטרת היסוד]. נכון, כשנותנים לתינוק שם יש גילוי העטרה, ועצם גילוי העטרה הוא השם שלו – בחינת אפרים. עטרת היסוד, העטרה. הרי שם הוא גם מלכות – זה שרש המלכות ביסוד. מה שקוראים לו יוסף, יהוסף וצפנת פענח אלה ג בחינות של עטרת היסוד.

41.                       נצח: שלש בחינות נצחון עמלק לעתיד לבוא

או יבואר "וימאן", עיין רמב"ן הקדוש פרשת בשלח (שמות יז, ט) בפסוק "ויאמר משה אל יהושע"[10], זה לשונו, "והנה כל אשר עשו משה ויהושע בראשונה יעשו אליהו ומשיח בן יוסף עם זרעם [של עמלק] על כן התאמץ משה בדבר" עיין שם [הרמב"ן כותב שמשה ויהושע מתגלגלים באליהו ומשיח בן יוסף. כלומר, משה מתגלגל באליהו הנביא ויהושע במשיח בן יוסף, הרי יהושע הוא מיוסף. ככה כותב הרמב"ן. הרמב"ן כאן הוא באריכות, וזו השורה האחרונה שלו, ראוי ללמוד את כולו]. והנה אחר משיח בן יוסף יבוא משיח בן דוד [לא די באליהו הנביא ומשיח בן יוסף, שכנגד משה ויהושע, צריך שיבוא משיח בן דוד] והם שלשה. אליהו, משיח בן יוסף, משיח בן דוד, וזה שלשלת על "וימאן" כאשר זכר יוסף את זאת [כאן הזכרון שהוא ממש מצייר את משה רבינו ויהושע, שהופכים להיות באחרית הימים אליהו ומשיח בן יוסף, ואחר כך בא גם משיח בן דוד, וכל השלשה האלה נותנים לו את הכח ל]"וימאן".

[איך משיח בן דוד רמוז? הרי הרמב"ן לא מזכיר את משיח בן דוד. איפה נמצא כאן משיח בן דוד? קודם אמרנו שיוסף נותן חיים לדוד המלך ובכך הוא בונה את המלכות. כאן כתוב שגם משיח בן דוד מתייחס ליוסף. מה שהוא לא כותב, שיש כמה וכמה מדרשים שלמשיח בן דוד קוראים אפרים, "אפרים בני". כמו שבתלמוד ירושלמי כתוב שהשם הפרטי של משיח בן דוד הוא דוד, יש מדרשים שהשם של משיח – סתם משיח הוא משיח בן דוד – הוא אפרים. איפה באמת משיח בן דוד רמוז כבר ביוסף, באפרים? הוא מביא כאן משהו מאד יפה:]

וזהו (בראשית נ, כג) "וירא יוסף לאפרים בני שלשים", מ"ם סתומה מן "שלשים" מאתוון רברבין [אצלנו הסופרים כבר לא כותבים את ה-ם הזו כאות גדולה, אבל יש מסורה עתיקה שכך צריך לכתוב. אם תסתכלו במנחת שי על הפסוק, הוא מביא שהוא ראה כך באיזה מקום. כמובן הוא אומר שלא כותבים כך, אבל אומר שראה איזה ספר שכתוב כך. מענין שכאן יש קצת אסמכתא שחסידים היו כותבים את כל האותיות הגדולות שלמעשה רובן ככולן לא נוהגים רוב הסופרים בזמננו לכתוב אותן.

בדרך כלל בתופעה כזו צריך להסתכל בהיכל הברכה של הרבי מקאמרנא. כאן – בפסוקים האחרונים של חומש בראשית (פסוק זה פותח את המפטיר של פרשת ויחי) – הוא כותב "יש כותבים מם רבתא ואין למחות בידם". שוב, הרמב"ן אומר שכך כתוב ב-ם סתומה של "שלשים", ומן הסתם כך כתב בספר תורה שלו. ומה הענין כאן של ם סתומה?],

כי מ"ם סתומה רומזת על כסא דוד ועל ממלכתו, כנאמר (ישעיה ט, ו) "למרבה [עם ם סתומה באמצע המלה, "לםרבה"] המשרה כו' על כסא דוד ועל ממלכתו", עיין רבותינו ז"ל (סנהדרין צד.) "למרבה" מ"ם סתומה, כי משיח בן יוסף הוא מאפרים [אבל סוף ה"שלשים" של אפרים רומז למשיח בן דוד, הרי אפרים שייך כאן לשלשה – אליהו, משיח בן יוסף, משיח בן דוד], עיין מדרש רבה פרשת נשא (במדבר רבה יד), ורמז יוסף זה אחר משיח בן יוסף יבא משיח בן דוד, עיין בזוהר פרשת משפטים דף ק' ע"א.

אם כן, כל השלשה – אליהו, משיח בן יוסף, משיח בן דוד – שייכים ליוסף. איפה נשים את זה? כדי להבין איפה לשים את זה צריך לחזור להתחלת הפירוש. הכל יוצא מפירוש על מלחמת עמלק ("ויאמר משה אל יהושע בחר לנו אנשים וצא הלחם בעמלק"). אז איפה צריך לשים את זה? בנצח.

42.                       יסוד: שלש קדושות בזכות גדר ערוה

או יבואר שלשלת, עיין רש"י פרשת קדושים, "כל מקום שאתה מוצא גדר ערוה אתה מוצא קדושה", וישראל משלשים בשלש קדושות לקדוש. ועיין פייט יום א' דראש השנה, "קודש קדושה ומידו יתן שתי קדושות", עיין פירושו שם. מצינו שתי קדושות בישראל וקדושה אחת בהקדוש ברוך הוא [פסיק טעמא אחרי ה"קדוש" הראשון ואז עוד שני "קדוש קדוש", המשל שעשו שלשה כתרים – שנים נתן בראש בניו ואחד לקח לעצמו. בזה מתחיל המשך ע"ב. שייך גם ל"קדושים תהיו כי קדוש אני" – "קדושים תהיו" היינו שתי קדושות שלכם ו"כי קדוש אני" היינו "קדושתי למעלה מקדושתכם" לפי הפשט.], נותן בראשו אחד ובראשן של ישראל שתים.

43.         עמידת יוסף בנסיון – עשית עטרות לקב"ה

איפה זה? פשוט – ביסוד, "כל מקום שאתה מוצא גדר ערוה אתה מוצא קדושה". הפירוש הזה הכי קרוב לפשט – יוסף עמד בנסיון, גדר את עצמו מהערוה, ובכך הוא קדש את עצמו, נעשה קדוש בכל שלש הקדושות. לכן יש שלשלת, שהוא זכה כאן בכל שלש הקדושות, רק שאחת ה' לוקח לעצמו ושתים מחזיר לו.

[איך מה שהקב"ה לוקח לעצמו שייך ליסוד?] גם הקב"ה הוא "צדיקו של עולם", גם גודר עצמו מהערוה. הוא נתן לה' את כל השלשה. מה שה' לוקח לעצמו אחד – שה' מתפאר בו. כמו שבעקדת יצחק ה' בקש מאברהם שיעמוד לו בעוד נסיון אחד כדי שיהיה לו מה לענות לשטן ולאומות העולם. כך, כאשר צדיק עומד בנסיון ה' מתפאר בכך, בשבילו זה כתר, אור גדול שלמעלה מטעם ודעת, שהבן שלי עמד בנסיון. זה פשט, התפארות. פשוט שהפירוש הזה כנגד היסוד.

44.                       כתר: התקשרות יוסף לשם אהי׳ ולציון

עד כאן לא היו רמזי גימטריא, כעת יש כאן רמז גימטריא יחיד ומיוחד מבין הפירושים:

או יבואר שלשלת, סוד התקשרות כי יוסף במספר קטן גימטריא שם אהיה [קודם דברנו על התקשרות, וכעת שוב התקשרות. קודם ההתקשרות היתה בדעת, והכי קשור לדעת הכתר – כמו שנראה שלשם שייך פירוש זה. אהיה הוא שם של הכתר.] אשר בשם זה קשור כל שמות ה' עיין בשערי אורה [בשם אהיה יש א, שכולל א-ל, א-להים, א-לוה, וגם כל השמות של י-ה והוי' וכו'. כל שמות ה' נכללים דווקא באהיה, השם של הכתר. הכתר נקרא "כליל" שכולל-מקיף את הכל, ולעניננו שכולל את כל שמות ה', שכנגד עשר ספירות בלימה].

וכן יוסף [במספר רגיל] גימטריא ציון, ונאמר (הושע יד, ו) "אהיה כטל לישראל", ונאמר (תהלים קלג, ג) "כטל חרמון שיורד על הררי ציון", ושם כוז"ו [האותיות שאחרי י-ה-ו-ה, שכותבים אחרי המזוזה] אשר במזוזה גימטריא טל, עיין זוהר פרשת פקודי דף רס"א ע"ב, ובמספר קטן [כוז"ו] גימטריא אהיה [אז בעצם יש כאן "אהיה אשר אהיה", שתי כוונות של שם אהיה, יוסף וכוז"ו. בחשבון רגיל, הערך הממוצע של כל אחת מארבע אותיות יוסף עולה כוזו, נמצא שהיחס בין כוזו ליוסף הוא היחס המושלם של א:ד, בסוד "ואד יעלה מן הארץ" לפני יצירת אדם הראשון – אדם במספר קדמי עולה יוסף.].

וזהו שלשלת, שהיה מקשר עצמו בשם אהיה [בהתקשרות של הדעת כתב שיוסף היה קשור לה' – הוא בעצם קשור לה', וה' מנע ממנו מלעשות. כאן הוא כותב משהו אחר, שהיה מכוון זאת, מקשר את עצמו לשם אהי'] אשר בו כלול כל שמות ה' יתברך וגם [קשר את עצמו] בציון שנאמר (ישעיה לג, יד) פחדו בציון וכו' [שם הפירוש הוא לגריעותא, שמי שחוטא יש לו פחד, ההיפך מתורת הבעל שם טוב שאסור לפחד משום דבר. מי שהולך בדרך החסידות, מי שאין לו חטא – אין לו פחד. אבל מי שיש לו חטא – חטאים פוחדים. אז היות שהוא ציון, והוא לא רוצה שיהיה אצלו "פחדו בציון", הוא שמר את הברית ולא חטא. ההתקשרות בדעת היא משהו עצמי, בדרך ממילא. בסוף לא הוא עשה אלא ה' עשה, הוא קשור לה' וה' מנע ממנו. כאן הוא מקשר את עצמו לשם אהיה, שם הכתר, שכולל את כל השמות, וגם מקשר את עצמו לציון, שלא יהיה מצב של "פחדו בציון חטאים"], ועל ידי זה "וימאן".

גימטריא יפה: כמה שוה "פחדו בציון חטאים"? רק כאן הוא עושה גימטריא, אז נעשה גם אנחנו גימטריא. הכל שוה 324, חטא ברבוע (גם חי ברבוע, אבל לעניננו זה חטא ברבוע). כל שלש המלים כאן הם סדרה של רבוע – "פחדו" הוא רבוע כפול של 7, "פחדו בציון" 16 ברבוע (4 בחזקת 4 כו', סוד אהרן), והכל עולה חי ברבוע. אמרנו שפירוש זה הוא כנגד הכתר (וכן ידוע הגימטריא בקבלה שאהיה באתב"ש: תצמצ = כתר).

45.                       הוד: להפרד ממות

מה צריך להיות האחרון? הוד. זה האחרון שנשאר. והנה, למרבית הפלא, באמת מתאים להוד:

או יבואר שלשלת, כי בזונה כתיב [בתחלת ספר משלי] (משלי ה, ה) "רגליה יורדות מות" [על איזו ספירה זה נאמר? או מלכות או הוד. כתוב ש"רגליה יֹרדות מות" הולך על רגל שמאל, ספירת ההוד.], וזכר יוסף את זה להפרד ממות [הרי על הוד כתוב "הודי נהפך עלי למשחית", "כל היום דוה"] ולהדבק בחיים.

והנה שם י"ה קשור בארץ החיים [יה שוה הוד, אבל בדרך כלל י-ה הוא חכמה ובינה או שם החכמה. "ארץ החיים" היא בדרך כלל בינה, אבל "בינה עד הוד אתפשטת"] ישעיה ל"ח בתפילת חזקיהו "יה בארץ החיים" [לעניננו, זה מה ש"בינה עד הוד אתפשטת". וגם אם "ארץ החיים" היא ארץ תתאה, מלכות, זה "איהי בהוד" (סיום תפלת חזקיהו שם היא "חי חי הוא יודך" – שייך להוד, וגם ל-חי ברבוע הנ"ל. כאן נאמר "[אמרתי לא אראה] יה יה בארץ החיים". שני הלשונות שבהם כפל לשון של תבה של שתי אותיות משלימים זה את זה: "יה יה בארץ החיים" "חי חי הוא יודך" עולה 484 = 22, כב אתוון דאורייתא, "ואני אבטח בך", ברבוע. "יה יה בארץ החיים" = 18 פעמים 22, ואילו "חי חי הוא יודך" = 4 פעמים 22. ועוד, "יה יה" ו"חי חי" = 3 פעמים 22, ואילו "בארץ החיים" "הוא יודך" = 19 פעמים 22).].

וזה שהוסיפו ליוסף אות ה' על שמו, עיין סוטה דף ל"ז ע"ב, "אמר רב חנא בר ביזנא אמר ר' שמעון חסידא יוסף שקידש שם שמים בסתר הוסיפו לו אות אחת משמו של הקדוש ברוך הוא", היינו אות ה' ["בינה עד הוד אתפשטת". ה במשולש, סוד שלשלת, עולה יה שעולה הוד כנ"ל] על אות יו"ד שיש בו [זה מכבר] משמו של הקדוש ברוך הוא. וזהו שלשלת, להיות קשור בשם יה בארץ החיים [השם הקדוש ששייך לספירת ההוד הוא אלהים צבאות שעולה הוד פעמים טל, הוי' אחד, סוד השם כוזו הנ"ל השייך ליוסף].

46.         סיכום

אם כן, יש לנו ממש פנינה יפהפיה – אחד עשר פירושים. איך יצאו לנו 11 ספירות בלי חסד? כי הוספנו את עטרת היסוד, ומנינו גם כתר וגם דעת. החסד הוא הפירוש המקורי, כמו שאמרנו. ולסיכום:

לחיים לחיים. שהחתן יהיה כמו יוסף הצדיק והכלה כמו אסנת הצדקת. שנזכה לביאת אליהו הנביא ומשיח בן יוסף ומשיח בן דוד – כל השלשלת.