אור לכ׳ טבת ע"ד – כפר חב"ד

שבע ברכות ידידיה ודורית ניימן

2.              א. רמזי החתן והכלה

3.               "אשה כשרה עושה רצון בעלה"

נתחיל מרמז של החתן והכלה, אם כי כבר כתבנו להם כמה רמזים. קודם כל, שם הכלה שוה כתר. זה רמז ראשון – "אשת חיל עטרת בעלה", האשה הטובה היא כתר על ראש בעלה. כתר זה היינו מה שנאמר "איזו היא אשה כשרה? העושה רצון בעלה". כתר הוא רצון והיא עושה-מתקנת את רצון בעלה. כשרה – כשֹרה, כמו שרה אמנו, עליה כתוב "כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקֹלה", היא מעצבת את הרצון של אברהם אבינו. הרצון של אברהם אבינו הוא לקרב את כל העולם כולו לאמונה בה', אבל גם את זה צריך לעצב – איך עושים את זה בצורה מתוקנת – ואת העיצוב הזה עושה שרה (חוש העיצוב הוא חוש נשי).

4.               שילוב החתן והכלה – שלשה ידידיה ושני דורית

משהו חדש, שלא כתבנו: בשם של החתן – ידידיה – אפשר לומר שכל השם הוא שלבי יחוד וחבור בין החתן והכלה, כי הוא ר"ת ידידיה-דורית-ידידיה-דורית-ידידיה וב-ה בסוף הם נעשים אחד. כתוב שהכוונות של המתקת ה-ד שהיא הופכת ל-ה. אפשר גם לכוון ידידיה-דורית-ידידיה-דורית-יה – בסוף י-ה של שכינה ביניהם, י של האיש ו-ה של האשה. בכל אופן, עיקר הרמז הוא ידידיה-דורית-ידידיה-דורית-ידידיה – מה זה אומר? שצריכים שלשה ידידיה ושני דורית. נעשה כל מרכיב בפני עצמו:

ידידיה הוא גדול, אבל כמה עולה ג"פ ידידיה? 129 – "הוי' הוא האלהים", שאומרים שבע פעמים בסוף נעילת יום כיפור. זה כי – כך כתוב בכוונות האריז"ל – ש-ידידיה הוא שם הוי' ועוד שם אהוה (שם ה-טוב, המחבר שמים וארץ, חתן וכלה וכו'), "טוב הוי'", וכן ידידיה עולה חצי אלהים. כשאומרים "הוי' הוא האלהים" יש שם הוי'-הוא ה-אלהים, הוי'-הוא ה (צירוף אהוה) שוה ידידיה ו-אלהים עוד ב"פ ידידיה.

מה הן פעמיים דורית? שני כתרים. לפעמים יש שלשה כתרים, כמו בפרקי אבות, ולפעמים ארבעה ("וכתר שם טוב עולה על גביהם"), אבל כאן יש שני כתרים. לפעמים בקבלה שני כתרים הם עתיק ואריך, תענוג ורצון (כתר אחד, כתר סתם, היינו רצון כנ"ל, אך בתוכו יש עוד כתר, תענוג). אבל יש עוד פירוש, שעוד יותר מתאים לעניננו, כמו שנסביר – "כתר עליון איהו כתר מלכות" (כך כתוב ב"פתח אליהו"). יש "כתר עליון" ויש "כתר מלכות", כתוב ש"איהו" (הוא הוא), אבל בכל אופן זו המשכה – כתר עליון נמשך מעולם העליון ומתגלה בעולם הזה ככתר מלכות, "אין כתר אלא למלך".

לכן אפשר לומר שיש קודם כל דורית, כתר עליון, למעלה בהפשטה. אבל התכלית היא "כתר עליון איהו כתר מלכות", להמשיך את הכתר למטה, שיהיה כתר מלכות ממש, בעולם שלנו – לפקוח עינים ולראות ש"הנה הנה מלך המשיח בא" עם כתר על הראש שלו.

לפני שנמשיך נעשה כעת את הגימטריא הכוללת, ונראה שזה משהו מאד מכוון – ידידיה-דורית-ידידיה-דורית-ידידיה. קודם כל, קוראים לזה שילוב – צריך לשלב פעמיים את הכלה בתוך החתן. כמה זה ביחד? 1369 – מספר מושלם, ריבוע, "ומספר את רבע ישראל" – הרבוע הראשון שמופיע בתורה, בפסוק השני, "ורוח אלהים מרחפת על פני המים", זו רוחו של מלך המשיח, שעולה לז (יחידה שבנפש, בחינת משיח) ברבוע. גם מבנה האותיות כאן – יש ידיד אותיות, משולש של ז (כמו מספר האותיות של הפסוק הראשון בתורה, שגם מתחלק ליד-יד, "בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ" וכן מספר האותיות של פסוק הכותרת של עשרת הדברות, "וידבר אלהים את כל הדברים האלה לאמר").

5.               שלשה ידידיה – הכנעה-הבדלה-המתקה

עד כאן הרמז, כעת הענין (חוץ מענין "הוי' הוא האלהים" כנ"ל, שזה גם תוכן – יחוד הלמעלה מן הטבע, הוי', עם הטבע, אלהים): אם יש שלש פעמים אותו שם, אותו אחד, צריך לומר שזה אותו אחד שעובר שלשה שלבים. כלומר, על החתן להיות ידידיה א', אחר כך להיות ידידיה ב' ובסוף עיקר התכל'ס להיות ידידיה ג' (גם הידידיה הראשון – שלמה המלך – עבר שלש תקופות בחייו, מלך הדיוט מלך, אך כאן נפרש את שלשת השלבים באופן אחר). כל תהליך של שלשה שלבים אצלנו הוא לפי הכלל בעבודת ה' של הבעל שם טוב שצריך להיות קודם הכנעה, אחר כך הבדלה ובסוף המתקה. באמת מתאים לכך שבסוף במקום יד הופך להיות יה – יד-יד-יה – כי ה-ה היא ההמתקה של ה-ד כנ"ל.

ברור שהידידיה האחרון הוא המתקה, השני הוא הבדלה והראשון הוא הכנעה. ידידיה עוד לפני שיש דורית – כולו הכנעה. ידידיה בהתחלה, בלי דורית, זה הכנעה – גארנישט.

אחר כך באה דורית, כתר – נסביר מה זה – ופועלת הבדלה. מהי הבדלה? גילוי הנפש האלקית, גילוי עצם הטוב שלו. המתקה היא שהטוב מתגבר כל כך עד שיוצא החוצה וממתיק את מה שהיה לא-טוב קודם. אבל קודם צריך הבדלה, לגלות את הטוב. יש דורית אחת, ואז בא ידידיה ב', שהוא כבר ידידיה של הבדלה.

אבל כדי שידידיה של הבדלה יגיע לידידיה של המתקה צריך עוד פעם דורית. דורית בפעם השניה היא המעבר בין ההבדלה להמתקה. זה מתאים למה שאמרנו קודם על פעמיים כתר. הגילוי של "כתר עליון" הוא הבדלה. כתר עליון הוא לגלות את הנבדלות לטובה, את הקדושה (נבדלות היא קדושה), הקדושה העצמית של הנשמה, של היהודי, של ידידיה. אבל המתקה היא להמשיך זאת למטה, על ידי שכתר עליון נעשה כתר מלכות. אז ידידיה השני יכול להתחזק ולהתגבר ולהיות הידידיה השלישי, שבעצם בסוף שניהם מתחברים לגמרי בשם י-ה – תכלית ההמתקה.

6.               שתי דורית – גילוי בחינות האין שבין בחינות היש

מה שנשאר להסביר, עוד טפה, אם יש תהליך של שלשה שלבים – כאן יש חמשה שלבים, כי יש פעמיים דורית בין שלש פעמים ידידיה. האם פעם למדנו שהכנעה-הבדלה-המתקה זה בעצם חמשה שלבים, שצריך בין ההכנעה להבדלה עוד משהו להקפיץ מהכנעה להבדלה ואחר כך עוד משהו להמשיך מהבדלה להמתקה? מי שרוצה ללמוד טוב את היסוד הזה בחסידות – זה המאמר הראשון והשני בפלח הרמון, על פי המאמר הראשון של אדמו"ר האמצעי בתורת חיים, שהוא יסוד היסודות בחסידות, שבין כל שתי מדרגות של יש חייב להיות אין באמצע. האין הוא גילוי העצמות של ה' ממש, יותר מכל המדרגות של היש. זה מה שמוסבר שם באריכות.

האין הזה, שבין היש ליש, הוא-הוא המושג כתר. כתר הוא אין (האין האמיתי). לכן כאן יש גילוי של האין הנעלם, המחבר את המדרגות של היש – את הידידיה הראשון לשני על ידי האין של כתר עליון והידידיה השני לשלישי על ידי האין של מה ש"כתר עליון איהו כתר מלכות" ("כתר עליון איהו כתר מלכות" = עד פעמים הוי', "עד הוי' בכם", ביחוד החתן והכלה, והוא עולה בן פעמים יחידה, בחינת משיח, "בני אתה וגו'"). כל חמש הדרגות של שילוב שמות החתן והכלה (כרמוז הכל בשם החתן, ידידיה) עולה יחד "ורוח אלהים מרחפת על פני המים" (יחידה ברבוע כנ"ל) – זה רוחו של מלך המשיח.

עד כאן מתנה לדרשה לחתן ולכלה, על השמות שלהם, בנוסף לרמזים ששלחנו במייל לשווער. [הרב שי: השווער הקמצן, שלא העביר לחתן ולכלה עדיין...]. זה נוגע לנושא השני:

7.              ב. הלכות דעות – הלכות הנישואין

8.               הלכות דעות – הנהגת "והאדם ידע את חוה אשתו"

בהשגחה פרטית אנחנו כעת ביארצייט של הרמב"ם, יום העשרים (עשרים = כתר = דורית) של חדש טבת. על נישואי חתן וכלה כתוב "והאדם ידע את חוה אשתו", בחינת דעת. יש אצל הרמב"ם בספר הראשון של היד החזקה, ספר המדע, "הלכות דעות". הוא קורא למדות הלב דעות. יש ממפרשי הרמב"ם שחוקרים למה הוא קורא למדות הלב בשם דעות, אבל ככה המינוח שלו. הוא כתב את ספר היד שלו. קודם כל, ידידיה שייך לספר ה-יד – הוא צריך ללמוד אותו שלש פעמים, ובפעם השלישית הופך להיות י-ה, נוסף שם איזה ספר, תורה חדשה של מלך המשיח. בכל אופן, יש לומר – לא רק יש לומר, אם מתבוננים רגע זה מאד מתיישב – שהלכות דעות, יותר מכל חלק בהלכה, קשור באמת לנישואי חתן וכלה. מהן הלכות דעות? תיקון מדות.

9.               לימוד שבעת פרקי הלכות דעות בשבעת ימי שבע ברכות

כמה פרקים יש בהלכות דעות? שבעה פרקים. הרבה פעמים אמרנו שיש נוהגים שחתן וכלה בימי השבע ברכות לומדים אחד הימים של ה-ז בטעלרס (שברכו את החתן והכלה בשבעת ימי המשתה שלהם) של רבי נחמן, רק שאז ביום השביעי צריכים להשלים – את הבעטלר בלי רגלים, שהוא המשיח, בחינת שמשון הגבור.

כעת מתחדש – בינתים אי אפשר לומר "יש נוהגים", אבל בפעם הבאה כבר יהיה אפשר להגיד בע"ה... – מנהג טוב שהחתן והכלה וההורים וכל הידידים (ידידיה על שם ידידים – "יבא ידיד [שלמה המלך, שנקרא ידידיה, שם החתן] בן ידיד [אברהם אבינו, ה'גבור' של הלכות דעות, כמו שיתבאר] ויבנה ידיד [בית המקדש, בית נאמן בישראל] לידיד [הקב"ה, השותף השלישי שביניהם, וכמו שיתבאר בסוד 'שכינה ביניהם'] בחלקו של ידיד [בנימין, מי שמבין בימין, בשלמות ארץ ישראל] ויתכפרו בו ידידים [ישראל – 'כל ישראל חברים']") ילמדו במשך השבע-ברכות כל יום פרק אחד בהלכות דעות של הרמב"ם. תמיד אפשר להשלים – מי שלא הספיק בשבע ברכות, בקדשים הלילה הולך אחר היום [ובכלל "לא אמרינן..."[1]].

10.         הלכות יסודי התורה – לימוד חסידות בתקופת הרווקות

הלכות דעות הן ההלכות השניות ברמב"ם. קודם יש הלכות יסודי התורה, בהן יש עשר מצות ועשרה פרקים. בהלכות דעות יש יא מצוות ו-ז פרקים (סוד ספירת ימי טהרת המשפחה דאורייתא: ז-יא, "חי חי הוא יודך [איהי בהוד, מקום גילוי מלכותו יתברך וכן מלכות חזקיהו, שראוי היה להיות משיח, וכמו שיתבאר] כמוני היום, אב לבנים [ז אותיות] יודיע אל אמתך [יא אותיות]", למשך כל החיים).

מספר הפרקים של הרמב"ם הם משהו מאד מדויק, כידוע שיש בספר יד החזקה לרמב"ם בדיוק אלף פרקים – "האלף לך שלמה [שלמות, ושלמה הוא ידידיה, שלומד רמב"ם כנ"ל]". הוא לא מציין זאת בהקדמה שלו, כי גם כתב את ספרו בכמה מהדורות – לאלף פרקים הגיע רק במהדורה האחרונה (סוד דורית, מהדורת הכתר). הוא מציין יד ספרים ו-פג הלכות (יד פג = מהיטבאל, כמו שיתבאר), אבל המספר הכי משמעותי הוא ה‑1000 (בדיוק כמו אותיות ק"ש בלי הפסוק הנוסף "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד").

אם הלכות דעות – הלכות חיי נישואין, סוד ה"מתקלא" של עולם התיקון (שבו אשגחן בני הזוג אפין באפין) – הן השניות, מתי הזמן להיות בקי בהלכות יסודי התורה. כעת אנו מסבירים שכל הנישואין הם להיות בקי ולקיים הלכה למעשה את הלכות דעות. מה לגבי הלכות יסודי התורה? מה הן היום הלכות יסודי התורה בהרחבה? חסידות. מתי זה? כנראה כשאדם רווק, לפני שהוא מתחתן. לפני שאתה מתחתן צריך להיות בקי בהלכות יסודי התורה (הרבי הקודם רק לקח חתנים שהיא בקיאים בכך וכך מאות מאמרי דא"ח), אבל להתחתן זה כבר דעת ועיקר הבקיאות צריכה להיות בהלכות דעות.

11.         לדרוש רמזים במשנה תורה

איך הרמב"ם מתחיל הלכות דעות? נאמר את המשפט הראשון. נספר את הסיפור הידוע שרבי חיים ויטאל כותב מה קנה אותו אצל האר"י הקדוש. הוא היה מקובל גדול לפני שהוא בא לאר"י, מה קנה אותו? שהאר"י עשה גימטריאות מהארמית של הזהר. הוא לא האמין שאפשר לעשות גימטריאות מהארמית של הזהר, וזה קנה אותו.

אומרים שהרמב"ם מאד התיימר כאשר קרא לחבור שלו משנה תורה, לכן ברוב העולם לא קוראים לו משנה תורה אלא רק היד החזקה. בכל אופן, ודאי מה שהוא אמר – הרי "ממשה עד משה לא קם כמשה" – במדה מסוימת זה בודאי ראוי להקרא בשם משנה תורה. כמו שכל אות בתורה שבכתב מדויקת, וממילא אפשר לעשות גימטריאות ורמזים בלי סוף, ככה גם ברמב"ם. ידוע גם שהוא המחבר הראשון שרומז שם הוי' בתחלת החבור – "יסוד היסודות ועמוד החכמות" – ויש עוד רמזים נפלאים בגימטריא של המשפט הזה, דברים שכתובים אצלנו.

נעשה משהו דומה, לכבוד היארצייט שלו, במשפט הראשון של הלכות דעות (שהן הלכות חיי נישואין, ברית הנישואין): המשפט הראשון הוא 8 מילים ו‑27 אותיות – "דעות הרבה יש לכל אחד ואחד מבני אדם".

12.         הלכות דעות – "דרך הוי'" שקדמה לתורה (בתוך התורה)

רק שנבין את הענין. יש שבעה פרקים, אבל היחידה הראשונה היא להסביר את המדות ומתוך כך את קיום מצות עשה "והלכת בדרכיו", והיא שלשת הפרקים הראשונים. בהם הוא מגדיר את המדה הבינונית – הדרך האמצעית – ובסוף הוא מסביר שהמדה הבינונית הזו, הדרך האמצעית, נקראת "דרך הוי'". הוא מביא את הפסוק "כי ידעתיו וגו'". אנחנו יודעים שאצל הרמב"ם יש שני גיבורים – משה רבינו ואברהם אבינו. לפעמים אברהם אבינו עולה על משה רבינו אצלו. כאן, בהלכות דעות, ברור שכך. אם כי יש כאן יא מצוות דאורייתא מתוך תריג מצוות – תריג בגימטריא משה רבינו, כל המצוות הן בחינת משה – בכל זאת יש משהו בהלכות דעות שהן "דרך ארץ קדמה לתורה" (גם נישואין הם "דרך ארץ קדמה לתורה").

בסוף פרק א' הוא אומר שעל "דרך ה'" – תיקון המדות שמתאר כאן – נאמר "כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך הוי' לעשות צדקה ומשפט למען הביא הוי' על אברהם את אשר דבר עליו" (סוד "אב לבנים יודיע אל אמתך"). כך הוא מסיים את הפרק הראשון. את הפרק השני הוא מסיים בביטוי ממשלי – "וכל דרכיך יכֹנו", שאדם יכוון את כל המדות שלו לפי המדה הבינונית. את הפרק השלישית הוא מסיים בעוד ביטוי ממשלי, יותר ידוע לנו, "בכל דרכיך דעהו" – הוא מביא אותו כפסוק מהתנ"ך על מאחז"ל "כל מעשיך יהיו לשם שמים".

13.         החכם של הרמב"ם – שכל ומדות כאחד

כעת אנו אומרים רק את הכללים כאן. בפרק הראשון הוא כותב עוד משהו – מבדיל בין חכם לחסיד, דיוק מאד חשוב. הוא אומר שמי שמתקן את המדות שלו – כלומר, שמגיע לאמצע בכל מדה – נקרא חכם. אבל מי שעושה לפנים משורת הדין, שבכל מדה הוא קצת מטה – לא בדיוק באמצע, לכאן או לכאן, ויש שתי מדות שצריך להטות עד הקצה האחרון, כעס וגאוה – כבר נקרא חסיד, לפנים משורת הדין. אחר כך, בהלכות מלכים, יש עוד פעם "חכמי אומות העולם" לעומת "חסידי אומות העולם". רואים שההבדל בין חכם לחסיד מאד חשוב לרמב"ם.

אבל הכי מענין שהחכם אצלו הוא לא מי שיש לו הרבה שכל. ממש פלא. כמו ששואלים למה הוא קרא למדות הלב דעות – זו אותה שאלה, למה מי שמתקן את מדות הלב שלו, שלא כועס, נקרא חכם. אם הוא לגמרי לא כועס, אף פעם, הוא נקרא חסיד. אבל אם הוא לא כועס יותר מדי הוא חכם. רואים שאצל הרמב"ם, אין שכל בלי מדות ואין מדות בלי שכל – משהו חסידי מאד. תיקון המדות הוא חכמה. היות שאצל הרמב"ם זו מצות עשה דאורייתא – לפעמים כתוב בחסידות שהמצוה הראשונה של הבעל שם טוב היא להיות פקח, להיות חכם, אף על פי שזו לא מצוה בתורה, אבל אצל הרמב"ם זו כאן מצוה בתורה, אדם צריך להיות חכם לתקן את המדות.

14.         דגש על ניהול כספים בהלכות דעות

נחזור לווארט, שלכאורה כל הלכות דעות נעשות רלוונטיות רק אחרי החתונה. לפני החתונה לומדים חסידות, הלכות יסודי התורה. אבל כל זה שהאדם לא יכעס, ושלא יתגאה, ובמיוחד – בהלכה הראשונה של הפרק הראשון הוא מתאר את המדות שהוא הולך לדבר עליהן בהמשך, ויש שם בדיוק תשע מדות שונות, שלכל אחת שני קצוות לכאן ולכאן. יש תשע מדות כאלה בהלכה הראשונה של הלכות דעות. מתוך התשע שלש הן ניהול חשבון בנק, ניהול כספים, התייחסות לכספים. זה ממש ללא שום פרופורציה, למי שקורא שם. גם מאד מענין שבכל ההלכה הראשונה, שהוא מתאר את כל מדות האדם לכאן ולכאן, הוא לא מביא שום פסוק, חוץ מבענין אחד – למי שצובר הון, שעליו כתוב "אהב כסף לא ישבע כסף".

כשקוראים מאד בולט:

דעות הרבה יש לכל אחד ואחד מבני אדם וזו משונה מזו ורחוקה ממנו ביותר יש אדם שהוא בעל חמה כועס תמיד ויש אדם שדעתו מיושבת עליו ואינו כועס כלל ואם כעס יכעס כעס מעט בכמה שנים ויש אדם שהוא גבה לב ביותר ויש שהוא שפל רוח עד מאד ויש שהוא בעל תאוה לא תשבע נפשו מהלוך בתאוותה ויש שהוא טהור גוף ביותר לא יתאוה אפילו לדברים מעוטים שהגוף צריך להן ויש בעל נפש רחבה שלא תשבע נפשו מכל ממון העולם כענין שנאמר אוהב כסף לא ישבע כסף ויש מקצר שדיו אפילו דבר מעט שלא יספיק לו ולא ירדוף להשיג כל צרכו ויש שהוא מסגף עצמו ברעב וקובץ על ידו ואינו אוכל פרוטה משלו אלא בצער גדול ויש שהוא מאבד כל ממונו בידו לדעתו ועל דרכים אלו שאר כל הדעות כגון מהולל ואונן וכילי ושוע ואכזרי ורחמן ורך לבב ואמיץ לב וכל כיוצא בהן.

מה השלשה? בעל נפש רחבה ומקצר, מסגף עצמו ומאבד ממונו, כילי ושוע (יש על זה לחם משנה). בכל אופן, זה מאד בולט. מתי אדם עוסק בכסף? אחרי החתונה. אבל את כל המדות צריך לתקן סביב החתונה – "כי ידעתיו".

15.         חותם הלכות דעות – "ולא תטר"

סוף כל הלכות דעות – ש"הכל הולך אחר החיתום" – הוא מצות "[לא תקֹם] ולא תטֹר". עיקר ישוב העולם הוא שמוחקים לגמרי את הפגיעה שהשני פגע בי. וכך לשון הרמב"ם בגדר איסור נטירה: "... לפיכך הקפידה תורה על הנטירה, עד שימחה העוון מלבו כלל ולא יזכרנו". זה שייך ביותר לבני זוג, "הכל הולך אחר החיתום" – למחוק לגמרי את הפגיעה, שזה לא היה ולא נברא. וממשיך הרמב"ם: "וזו היא הדעה הנכונה שאפשר שיתקיים בה יישוב הארץ ומשאם ומתנם של בני אדם זה עם זה". כשבני הזוג חיים לא בעולם התיקון (עד דלא הוה מתקלא) יש יצר הרע לבני זוג לנקום ולנטור[2].

16.         רמזי המשפט הראשון

נחזור רק למשפט הראשון: "דעות הרבה יש לכל אחד ואחד מבני אדם". נעשה את החשבון ונראה אם יתגלה לנו משהו – 1261. המספר הזה הוא כפל של שני מספרים ראשוניים. קודם כל, צריך לראות שזה כפל של 13. איך מיד רואים כל מי שיודע קצת חשבון? כל אחד צריך לראות. איך? מורידים את ה‑1 מכאן ואת ה‑1 מכאן ונשאר 26. זה שיעורי בית...

1261 מתחלק ב‑13 – 97 פעמים 13. גם 13 וגם 97 נמצאים במשפט. 13 – אחד. 97 הוא בכלל אחד המספרים האהובים אצלנו, מהיטבאל, והוא יחוד בן ו-מה – סוד עולם התיקון – בן אדם. סוד עולם התיקון, יחוד מה ו-בן, נעשה כשיש נישואין. המשפט הזה הוא אהבה פעמים מה-בן – משפט מובהק של נישואין. רק ראשי התיבות עולים 97. הכל עולה אחד פעמים מהיטבאל והר"ת הם מהיטבאל אחד... הרמב"ם חשב על זה? זה רק לומר שהמשנה-תורה הוא לא סתם, אפשר לדייק כל מלה וכל אות. הרמז שרצינו הוא הקשר לנישואין.

אם לוקחים את המשפט הזה ומחברים אותו לפסוק שהוא מביא בסוף הפרק הראשון על מי שקיים את המצוה הזו, אברהם אבינו – "כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך הוי' לעשות צדקה ומשפט למען הביא הוי' על אברהם את אשר דבר עליו" – קודם כל יוצא רבוע של אותיות, 121 (11 ברבוע), והחשבון יוצא טוב פעמים דעות. המלה הראשונה היא דעות, ו-טוב (להיות טוב, בפרקי אבות "לב טוב" כולל את כל תיקון המדות, היא ה"דרך טובה" שידבק בה האדם) פעמים המלה הראשונה עולה המשפט הראשון ועוד הפסוק בו הוא מסיים את הפרק.

17.       ג. פרצוף הדעות

18.         תשע דעות בדברי הרמב"ם

כעת מתקרבים לעיקר. אבל עוד לפני כן: אם יש בתחלת הלכות דעות תשע דעות שצריך לתקן אותן – להיות חכם או, יותר טוב, להיות חסיד – צריך להיות כאן איזה סדר, איזה מבנה פנימי. אחר כך, הוא כותב בהמשך הפרק הראשון, על הפסוק "והלכת בדרכיו" – "מה הוא... אף אתה..." הוא כותב שם עשרה דברים, ועל זה יש לנו פרצוף. הוא כותב יותר דברים ממה שמופיעים בחז"ל, למשל "מה הוא קדוש אף אתה קדוש" ו"מה הוא חזק אף אתה חזק". אין לנו עדיין פרצוף של ההלכה הראשונה – של תשע המדות שבכל אחת יש מן הקצה אל הקצה.

הוא מתחיל מכעס. התיקון הראשון של בני זוג הוא לא לכעוס, כידוע (אחרת – אם לא זכו – "אש אוכלתן" ר"ל, היינו אש הכעס). מי שקרא את הספר של ר' אשר – גם כדאי, מנהג אחרון, לקרוא אותו בימי השבע ברכות – יודע שלא צריך לכעוס, אסור לכעוס. זו המדה הראשונה שהרמב"ם כותב.

מה יש שם? כעס, גובה לב, תאוה, נפש רחבה (שכאן בהקשר הזה היינו רדיפת כסף; במקום אחר אצל הרמב"ם זה תאוה והמפרשים שואלים על כך), מסגף את עצמו לעומת מאבד ממונו (הגענו לכל זה כי אמרת שהשווער קמצן...) – אחר כך הוא מפסיק, ואז אומר שיש עוד כמה וזורק לנו עוד ארבעה – מהולל ואונן (מהולל היינו מי שכל הזמן צוחק בלי סוף, ובהמשך הוא כותב שצריך להיות שמח כל הזמן – לא לצחוק כל הזמן, וכמובן לא לבכות, אלא להיות שמח; מי שנוהג באמצע הוא חכם, לכן הווארט שלנו – שמבוסס על הזהר – שחכמה היא חכ-מה, חך לשון חיוך-מה, לא חוכא גדולה), כילי ושוע, רחמן ואכזרי, רך לבב ואמיץ לב (מה שהוא קורא אחר כך שצריך להיות חזק כמו שה' הוא חזק).

19.                       בינה, חסד, תפארת, גבורה: מהולל־אונן; כילי־שוע, אכזרי־רחמן, רך לבב־אמיץ לב

נעשה ביחד. זה מאד לא פשוט לעשות כאן פרצוף, לכן מתחילים מאלה שהכי פשוט וברור: נתחיל מהסוף, האחרון אצלו הוא רך לבב לעומת אמיץ לב – זה גבורה. או שהוא גבור או שהוא חלש. דווקא אלה שהוא זורק בסוף יותר קלים למקם. רחמן ואכזרי – בתפארת. מהולל ואונן – מי שיותר מדי שמח או כל הזמן מדוכא – שייך לבינה-שמחה (אך מינה דינין מתערין – עצבות, היפך השמחה). אמרנו שיש שלשה דברים כאן שהם קשורים לכסף. איפה מתכת הכסף? בחסד. גם הפסוק שמביא "אוהב כסף וגו'", אהבה היא פנימיות ספירת החסד. כילי לעומת שוע – שוע הוא נדבן חיובי, זה בחסד עצמו (והכילי הוא פגם בזה). לכאורה את ארבעת האחרונים הכי קל למקם.

20.                       מלכות: גבה לב־שפל רוח

כעת צריך לחזור לראשונים: איפה למשל נשים גובה לב לעומת שפל רוח? בסוף הוא אומר שלמי שבאמצע במדה הזו קוראים ענו, ולא טוב להיות רק ענו – שזה חכם – אלא "מאד מאד הוי שפל רוח". דווקא במדה זו הוא כותב שאסור להסתפק בלהיות חכם, אלא להיות כמו משה רבינו, עליו נאמר "והאיש משה ענו מאד", "מאד מאד הוי שפל רוח". אולי בחור לפני שהוא מתחתן מספיק שיהיה ענו, אבל אחרי שהוא מתחתן זה לא מספיק – אז "מאד מאד הוי שפל רוח".

יש מישהו מהאחרונים ששואל קושיא על הרמב"ם, איך הבאת בנשימה אחת שעל משה רבינו כתוב "ענו מאד" ומיד מוסיף שחז"ל אמרו "מאד מאד הוי שפל רוח" – אז היה צריך להיות כתוב בתורה "והאיש משה ענו מאד מאד"... יש מי שאומר שלהיות חכם זו מצות עשה דאורייתא – לקיים את מצות "והלכת בדרכיו". להיות חסיד זו כבר מצוה מדרבנן. לפי זה, ואם נצרף את קושית אותו אחד למה לא כתוב על משה "ענו מאד מאד", משה רבינו הידר בדאורייתא, אבל השאיר את הדרבנן – "מאד מאד הוי שפל רוח" – "מקום הניחו לנו אבותינו".

איפה גאוה מול שפלות? במלכות – "והייתי שפל בעיני". המלכות של הסט"א היא גאוה, גובה לב, והמלכות של הקדושה היא ענוה ושפלות. בעצם, גם בקדושה, על המלך הצדיק מבית דוד (שאמר על עצמו "והייתי שפל בעיני"), יהושפט, נאמר "ויגבה לבו בדרכי הוי'" ("דרכי הוי'" לעומת "דרכי חשך", ראה בהמשך דברי הרמב"ם, בתחלת פרק ב, שמביא את הפסוק "העֹזבים ארחות יֹשר ללכת בדרכי חשך", "דרכי חשך" = 562 = עולם התהו וכו'). אז יש לנו מלכות, שהיא בעצם העיקר (בפרט למי שדר ופועל בארץ ישראל, וכמבואר בשיעור הקודם בענין חיוב הזכרת מלכות בברכות, דעת רבי יוחנן, מרא דארץ ישראל).

21.                       הוד: כעס והיפוכו

הכי רע אצל הרמב"ם הן מדת הגאוה ומדת הכעס, וכידוע הקשר ביניהן, ש-כעס עולה י"פ גאוה. בתניא, בפרק א, כעס וגאוה שניהם מיסוד האש שנגבה למעלה – היסוד הרע הראשון שהוא מונה. לפעמים, כמו בהלכה הראשונה, הוא מקדים את הכעס לגאוה. בהמשך, בפ"ב (הלכה ג), הוא מקדים את תיקון הגאוה לתיקון הכעס. אם הגאוה היא המלכות, איפה הכעס? אם לא היה שום דבר בגבורה אולי היינו אומרים שהכעס שייך לגבורה.

בהמשך הרמב"ם אומר – רק על הכעס – "בעלי כעס חייהם אינם חיים" (בפרט חיי הנישואין שלהם). לאיזה ספירה זה מתאים? הוד. הוד עולה גאוה וי"פ הוד עולה כעס. על הוד כתוב "הודי נהפך עלי למשחית". בגוף ההוד הוא המערכת החיסונית. שם האדם הורס את עצמו, הרס עצמי – להתנקם בעצמך. זה פגם ההוד. אדם, ביודעין או שלא ביודעין, הורג את עצמו. הכעס הוא הרס עצמי והרס עצמי הוא הפגם של ספירת ההוד – "הודי נהפך עלי למשחית".

איפה פגע השר של עשו ביעקב אבינו? ברגל שמאל, בהוד. כלומר, הפגיעה של השר של עשו (הס"מ) היא להכניס ליהודי כעס. גוי הוא רוצח ויהודי אינו רוצח – "כלי חמס מכורותיהם", לקחו מעשו – מאיפה זה הגיע? מאותו שר שנגע ופגע בכף ירך יעקב אבינו. יש גאוה במלכות וכעס בהוד – "איהי בהוד".

22.                       יסוד: תאוה לעומת טהרת הגוף

אחר כך כותב, הדבר השלישי בסדר שלו, תאוה. אותו סדר של תניא בהתחלה, שמתחיל מיסוד האש – כעס וגאוה – ואז יסוד המים, שהם תאוות. איפה התאוות? ביסוד. משהו מאד מענין שלמי שאין לו תאוה הוא קורא "טהור גוף ביותר" – זה ביטוי שממש תפס אותי, ממש תיקון הברית.

23.                       נצח: נפש רחבה לעומת מקצר

נשארה "נפש רחבה" – אוהב כסף לעומת מי שמקצר ואינו רודף אחר כסף כלל. כעת הגענו לאנשי ההון שלנו – באיזה ספירה זה "אהב כסף לא ישבע כסף". איפה אדם פוגם כשהוא "אהב כסף לא ישבע כסף"? רוב הפרצוף תפוס, לא קשה... זה בנצח. מי שיש לו שאיפות – עינים גדולות, "נפש רחבה" כאן, שחומד את כל העולם כולו – זה בעצם לנצח את כל העולם. מי שהוא בעל הון ואוהב כמה שיותר כסף זה פשוט מדת הנצח – שככה הוא מנצח את כולם.

24.                       חכמה: קובץ־מקמץ לעומת מאבד הונו

הבעיה שהוא מוסיף עוד אחד של כסף – אמרנו שנדבנות (שוע לעומת כילי) בחסד ואהבת כסף לא ישבע כסף בנצח, אבל יש עוד אחד (ממש מוגזם כמה כסף יש פה בדעות בני אדם, בולט מאד כנ"ל) – שנשאר לו רק מקום אחד. היה אפשר לומר או דעת או חכמה, אבל ברוב הפעמים לא סופרים את הדעת וכאן כל עניני הכסף הם בקו ימין, אז צריך לומר שהמדה הזאת האחרונה שלנו – קמצנות (עד כדי כך שמסגף את עצמו כדי שלא יצטרך להוציא פרוטה) לעומת איבוד כל ממונו – שייכת לחכמה. למה קמצנות יכולה להיות פגם בחכמה?

נפש רחבה צריך לנצח את המציאות וזה שמולו הוא בטלן, לא צריך לעשות שום דבר בחיים – חסר לו במדת הנצח. מדת הנצח היא מעשה, כח המעשה לפעול במציאות ולכבוש את המציאות. יש אחד שכל הזמן צריך לנצח את המציאות ויש אחד שאין לו את זה בראש ובלב שלו כלל. אחריו יש מי שיש לו כסף בבנק, יש לו חשבון בנק, אבל הוא מקמץ ביותר או שהוא מפזר ביותר. הראשון ("אהב כסף לא ישבע כסף") הוא אחד שאין לו בדווקא חשבון גדול בנק אך הוא רודף שיהיה לו הרבה כסף לעומת מי שלא איכפת לו אם יהיה לו או לא יהיה לו. השני זה אחד שיש לו כסף בבנק ואז או שחבל לו על כל פרוטה או שאם יש היום כסף – מחר כבר לא יהיה. אמרנו שהזוג הראשון שייך לנצח והשני לחכמה.

למה חכמה? מה הווארט? לכאורה מה שחכמה – י – היא צמצום (תחלת הבריאה). קמצנות היא גם צמצום, כמה אתה מצמצם את מה שיש לך. בחכמה יש צמצום וגם אבוד – שאתה מבטל את מה שיש לך. חכמה היא אין – יש כסף? אין כסף, לא יכול להיות שיש כסף, הוצאתי את כל הכסף, או שאני מצומצם, מרכז את הכסף. ככה הצטייר לי. אמרנו שאת המדות-הדעות הראשונות שהרמב"ם מונה כאן הרבה יותר קשה להקביל לספירות.

25.         סכום הפרצוף

זה היה מעבר – לעשות כאן פרצוף, ולסיכום:

26.       ד. "שכינה ביניהם" – שכינה בין הדעות השונות

27.         שכינה בין הדעות השונות (המדה הבינונית)

כעת נגיע לעיקר: כתוב "זכו – שכינה ביניהם". כשהחתן והכלה זוכים אז ה-יה של ידידיה שורה ביניהם. איני זוכר אם פעם פרשנו ככה, אבל כעת נפרש משהו שנוגע לסיפור שהיה עם החבר'ה הטובים שלנו בזמן האחרון – בירור נושא. החתן והכלה הם שני אנשים שונים בהתחלה, כל אחד עם הדעות שלו. איך הרמב"ם מתחיל? דעות הרבה יש לכל אחד ואחת מבני הזוג. לכל אחד ואחת יש הרבה דעות, והן מנוגדות – לא אותו דבר. גם אברהם ושרה, רואים שלא אותן דעות – לו יש את הדעות שלו ולה את הדעות שלה, לכן ה' צריך לומר "כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקֹלה".

מה זה "שכינה ביניהם"? הרי מי שיודע שצריך ללכת על הדרך האמצעית, שהיא "דרך הוי'", מבין וחש שהשכינה – רצון ה' – היא ביניהם, בין הדעה שלי לבין הדעה שלך. לא הדעה שלי מחויב להיות ולא מחויב להיות הדעה שלך. לפעמים, אם הקב"ה יבוא ויאמר בפירוש שיש על האחד לבטל את דעתו לגמרי לדעת השני, כמו שאמר לאברהם "כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקֹלה וגו'" – מילא, אין מה לעשות. אבל הכלל הגדול הוא "זכו" – שכל אחד זכה וזכך את עצמו ואת דעותיו מספיק שהוא מבין ש – ה"שכינה ביניהם". לא אני, לא כמו שאני חושב, ולא כמו שאת חושבת, אלא דווקא בין שנינו (מכח המתח החיובי והבונה של שני הקטבים; וכידוע ש"שכינה ביניהם" עולה 502, "כימי השמים על הארץ", כל מה שבין דעת עליון, שמים, לדעת תחתון, ארץ, דהיינו בעצם סוד היחוד של שמים וארץ).

בלשון חז"ל, הדעה של כל אחד בפני עצמו – איש ואשה או כל שני חברים, שני יהודים – היא הוה-אמינא. השכינה לא נמצאת אצלי ולא אצלך כפרט בפני עצמו. צריכים לזכות להבין את זה, שהשכינה (האמת לאמתו) היא לא בדעה שלי ולא בדעה שלך, אלא רק בינינו – שכינה ביניהם. זו החתירה לדעה הבינונית, רק שהרמב"ם מדבר על הדעה הבינונית באדם עצמו, וכאן אנחנו מדברים על שנים. אנחנו אומרים שהלכות דעות הן הלכות נישואין – האדם אצל הרמב"ם הוא אדם השלם, איש ואשה – והדעה הבינונית היא כשמבינים שהאמת נמצאת בינינו, "שכינה ביניהם".

28.         המציאות האפורה והפאנטיות הרווקה (וסוד "שלם וחצי" בהלכות דעות)

הכלל הזה, בהפשטה, הוא לגבי כל קיטוב והבדלה בעולם על פי תורה. נאמר בקיצור נמרץ – צריך קצת לקצר – אין במציאות של העולם הזה שחור-לבן, כל המציאות כולה היא אפור – הכל אפורים. את זה צריך להבין. כל אחד שהוא פאנאטי במשהו, לא משנה מה, זה סימן שהוא... היום הוא היום של הרמב"ם, וכמה שיש לו דעות חזקות – לכל רב יש – הוא לא פאנאטי. למה? בגלל הלכות דעות שלו. צריך קודם כל להגיע לאמצע.

יש אצל אבולעפיא את הכלל של שלם וחצי. כאן בהלכות דעות יש לכך פירוש חדש. צריך קודם ללכת לכיוון השני עד הקצה – דרך שלמה – ואז לחזור לאמצע, חצי דרך. אם יש לך את הסוד של שלם וחצי אתה חכם, אם אתה ממשיך עוד קצת לכאן או לכאן אתה גם חסיד.

שוב, זה הווארט העיקרי, שהמציאות – העולם שלנו – היא מציאות אפורה, לא שחור ולא לבן. בשביל זה צריך לזכות. עיקר הזכות, ה"זכו", הוא להבין זאת טוב-טוב, לחיות לפי זה ולשאוף להגיע למדה הבינונית. בשביל זה אדם מתחתן. בחור לא יכול ללמוד הלכות דעות – לא יעזור. רק הלכות יסודי התורה. אבל כשמתחתנים כבר מגיעים להלכות דעות. שבע ברכות הן כל השבעה פרקים. פרק ד הוא כבר פרק מיוחד בשביל האשה – כלכלת הבית, בישולים. זה הפרק האמצעי, היום האמצעי של השבע ברכות – תזונה נכונה בבית. זה ודאי לא ענין בשביל בחור, כל מה שכתוב שם בפרק ד.

[כל הדעות שבעולם? גם מי שלא שומר מצוות ויש לו דעה אחרת, לא להיות איתו פאנאט?]. זה הווארט, עם כל יהודי להגיע ל"שכינה ביניהם". [אין דעה משובשת שלא צריך איתה שלום?]. בהתחלה הוא אומר על מדת הכעס – שעל דברים גדולים כן כועסים. בהמשך הוא מתאר שאין שום כעס, וכל הכעס הוא הצגה. כתבנו על זה עם יוסי, שכנראה שאדמו"ר הזקן חולק על זה כשאומר שלאפרושי מאיסורא משה רבינו כן כעס (לא רק כהצגה). בכל אופן, ברור שהרמב"ם היה חזק בדעותיו, כמו שאמרנו קודם.

ככל שמתקרבים יותר ויותר למשיח צריך יותר ויותר להכנס לאזורים האפורים של המציאות עם דעות. למשל, אם היה אפיקורס אמתי אולי היה צריך ללכת איתו כאסח, אבל הרבי הקודם אמר שכבר אין יותר כאלה – יש רק תינוקות שנשבו. לכן עם כולם צריכים לנהוג בדרך של "שכינה ביניהם". עוד פעם, מי שפאנטי הוא רווק – זה הסימן המובהק שהוא רווק. מי שכבר התנסה בחיי נישואין מתוקנים צריך להבין את הסוד הזה.

נשמור עוד ווארט אחד לאחרי ברכת המזון, כדי לצאת לדרך.

29.       ה. הוד בפרצוף עניני משיח – גילוי מלכות ה׳ העצמית בהוד

30.         "איהי בהוד"

היינו באמצע לפרש את כל הווארטים של אדמו"ר הזקן לגבי משיח, ויש כידוע קשר בין הרמב"ם לאדמו"ר הזקן, שימי ההילולא שלהם חלים בסמיכות זה לזה – כ' טבת ו-כ"ד טבת, בתוך אותו "היקף" בלשון הרשב"א. אמרנו את כל הספירות חוץ מהנצח וההוד. כעת, לכבוד החתן והכלה, בפרט הכלה, נשלים את ההוד. גם קשור למה שאמרנו קודם בשם הרמב"ם בהלכות דעות, שהתיקון הכי חשוב אצלו הוא תיקון הכעס, תיקון ההוד. הוא מביא בשם חז"ל ש"כל הכועס כאילו עובד עבודה זרה", וידוע שזה לא בש"ס ולא במדרש אלא רק בזהר הקדוש – אחת האסמכתות לכך שלפני הרמב"ם היה ספר הזהר.

31.                       הוד: "גלה כבוד מלכותך עלינו מהרה" – גילוי המלכות העצמית בהוד דעתיק

הווארט של אדמו"ר הזקן של משיח ששייך להוד הכי מפורש מכל הווארטים. זה קשור לדרוש שלו בסידור עם דא"ח על ל"ג בעומר, הוד שבהוד. שם הוא מביא את לשון התפלה "גלה כבוד מלכותך עלינו מהרה" ואומר שגילוי "מלכותך" – המלכות העצמית של ה' (שתיכף נסביר מה הכוונה) – הוא בהוד דעתיק. בספירת ההוד דעתיק מתגלה המלכות העצמית של ה', והגילוי הזה הוא גילוי של בחינת משיח. זה הווארט שהוא כותב בסידור. לפי זה ברור שבפרצוף משיח של אדמו"ר הזקן מה ששייך לספירת ההוד בכלל ולהוד שבהוד בפרט הוא ששם המלכות העצמית של ה', על ידי מלך המשיח, מתגלה.

32.         עבודת משיח – תמימות, אמונה פשוטה, הודיה

ב"היום יום" לפני כמה ימים היה כתוב שהמשיח יגלה לכל את מעלת מדת התמימות ושעכשיו, בתקופה לפני ביאת המשיח, לקראת ביאת המשיח, צריכים כל היהודים להתחזק במדת התמימות. זו אחת הסבות שהרבי הרש"ב קרא לישיבה "תומכי תמימים", שכל תלמיד יהיה תמים. הוא מסביר שם שתמימות הוא אחד שמסלק את החכמה שלו, את העבודה על פי טעם ודעת שלו, והולך תמים עם ה'. הוא כותב בפירוש שזו עבודת ה' בהודיה. קורא לזה גם אמונה פשוטה. הוא אומר שהודיה, אמונה פשוטה ותמימות כולן אותו ענין. זה הכלי וההכנה למשיח וגם מה שהמשיח עצמו יפיץ בעולם – תמימות, אמונה פשוטה, הודיה. כאן, בווארט הזה של הסידור, הוא כותב שהמלכות העצמית מתגלה דווקא שם – בהוד – ולא בשום ספירה אחרת.

33.         המלכות העצמית

מהי המלכות העצמית? יש שני פירושים. או שהמלכות העצמית היא מה שנקרא בכל מקום בקבלה מלכות דאין סוף. הרבה פעמים כתוב ששרש משיח הוא מלכות דאין סוף. אבל שם, בתוך מלכות דאין סוף, היה הצמצום הראשון. כלומר, מלכות דאין סוף היא בעצם המדרגה האחרונה של אור אין סוף שלפני הצמצום.

אבל יש פירוש ידוע של הצמח-צדק, ש"מלכותך" (כמו "מלכותך מלכות כל עולמים") אינה מלכות דאור אין סוף, אלא מה שאם עולים מעלה-מעלה בספירות שלפני הצמצום – מלכות, יסוד, הוד וכו' עד כתר – הצמח-צדק כותב שכאשר עולים עד ועד בכלל מגיעים למלכות שמעליה אין כלום, אין מעליה יסוד ושאר ספירות, וזו "מלכותך", ממש עצמותו יתברך. שאם רוצים לכנות לשון ספירה לה' בעצמו – הכינוי הוא "מלכותך"[3].

בשביל זה ה' ברא את העולם, להיות לו יתברך דירה בתחתונים, בתור מלך על כל הארץ. הטעם הכי גבוה, טעם הבריאה, "נתאוה", לפי ארבעת הטעמים שלנו, והטעם הכי נמוך, "אין מלך בלא עם", נעוץ סופן בתחלתן ותחלתן בסופן – שמה שנתאוה הוא "והיה ה' למלך על כל הארץ וגו'".

34.         גילוי המלכות העצמית בהוד שבהוד (על ידי הרחקה מהכעס)

בנפש הגילוי של "גלה כבוד מלכותך עלינו מהרה" הוא בתוך ההוד, בתוך ההוד שבהוד, ובענין חתן וכלה היינו בכלה. איהו בנצח ואיהי בהוד. לפי מה שלמדנו בהלכות דעות, עיקר התיקון שלו קשור לספירת הנצח אבל עיקר התיקון של הכלה – החתן והכלה, ובעיקר הכלה – הוא בהוד. כמו שבבקר קמים ואומרים דבר ראשון "מודה אני לפניך" – זה האדן הבונה את כל עבודת היום – וזה הכלי של משיח, התמימות, ההודיה, האמונה הפשוטה. כמו שאמרנו, זה גם מה שמשיח יפיץ בעולם, וגם הכלי של כל יהודי פשוט (וכיהודי פשוט) של הבעל שם טוב לקבל את המשיח. מה פוגם בזה יותר מכל דבר אחר? כמו שאמרנו קודם – כעס. מה שפוגם במשיח, שלא נותן ל"מלכותך" להתגלות במקום ההוד – ההודיה, התמימות, האמונה הפשוטה של היהודי הפשוט, מה שמתסכל את זה – זה כעס.

35.         "בינה עד הוד אתפשטת" בקליפה – מקפידא לכעס

נאמר משהו שלא אמרנו קודם: התחלת הכעס היא להקפיד, קפידא. על קפידא יש לנו אריכות גדולה מאד ב"שכינה ביניהם". קפידא היא חיצוניות אמא, שבקדושה "אמא עד הוד אתפשטת" וגם בקליפה "את זה לעמת זה" – "מינה דינן מתערין" נמשך עד לכעס בהוד. קפידא היא הסתכלות של דינים על המציאות, והדינים האלה הם מקור הכעס בפועל – פגם ההוד – והיינו "בינה עד הוד אתפשטת" בלעו"ז.

המוסר השכל של כל זה, שאם רוצים לעשות כלי לגילוי משיח – הכלי הוא ההוד – צריך לנקות אותו לגמרי מכעס, לא מיניה ולא מקצתיה כלל וכלל. לגבי גאוה יש שתי דעות, אם מותר שמינית שבשמינית או "לא מיניה ולא מקצתיה" והרמב"ם פוסק בפירוש בהלכות דעות "לא מיניה ולא מקצתיה". בכעס אין שתי דעות – פשיטא לכולי עלמא. רק אמרנו שאם יש הזדמנות של לאפרושי מאיסורא צ"ע אם משה רבינו באמת כעס – לכאורה הוא ודאי כעס, לכן "כל הבא לכלל כעס בא לכלל טעות", שנאמר על משה, אבל בשאלה אם ראוי להכניס את עצמך לכלל טעות או לא – זה הדיון שהזכרנו קודם בין הרמב"ם לאדמו"ר הזקן.

מענין שהרמב"ם כאן הוא החסיד למופת ואילו אדמו"ר הזקן הוא – בלשון הרמב"ם – קצת חכם, לא רק חסיד. זה, כמו שאמרנו קודם, שכינה ביניהם – לא להיות קיצוני בשום דבר, טפה לאיזה כיוון. בכל אופן, שנכוון לרצון ה' יתברך.

זה היה בקיצור השלמת ספירת ההוד של המשיח. התיקון המיוחד של "איהי בהוד", הכלה בהוד. מה שנשאר לנו בע"ה בשביל להשלים את הפרצוף בקבר רחל, ביום חמישי – כ"ד טבת, היארצייט של אדמו"ר הזקן – יהיה הנצח של משיח.

כולם מכירים את הניגון של "מודה אני" לילדים בחדר? [שרו "מודה אני"].