כ"ו טבת ע"ד – כפר חב"ד

ברית שניאור־זלמן עיני

א. תכלית הברית – כל יהודי יהלֹם

שני-אור – "ויאמר אלהים יהי אור ויהי אור"

לחיים לחיים, מזל טוב. לרך הנימול קוראים שניאור-זלמן, על שם אדמו"ר הזקן, שיום ההילולא שלו (כ"ד טבת) חל בין יום הלידה (י"ט טבת) לברית מילה (כ"ו טבת). השם שניאור רומז לפסוק השלישי של התורה, שיש בו שני אור – "ויאמר אלהים יהי אור ויהי אור"[1], אור ישר ואור חוזר, אור של יחודא-עילאה ("הנסתרֹת להוי' אלהינו", חלק הנסתר של התורה) ואור של יחודא-תתאה ("והנגלֹת לנו ולבנינו", חלק הנגלה של התורה).

אור-מילה – לגלות בברית את האור היהודי

ידוע שאותו פסוק – "ויאמר אלהים יהי אור ויהי אור" – מורכב כולו משבע אותיות, אור ועוד 4 אותיות, מילה, רמז למצוה הראשונה של היהודי הראשון. אברהם אבינו, היהודי הראשון, קבל את מצות ברית מילה. עוד קודם יש בתורה את המצוה להתחתן ולהוליד ילדים, "פרו ורבו", המצוה שנאמרה לאדם הראשון ולנח. חז"ל מלמדים אותנו שלאחר מתן תורה גם המצוה הזו התייחדה לעם ישראל. עיקר התכלית של מצות "פרו ורבו ומלאו את הארץ וגו'" הוא להוליד כאן למטה דמות אלקים, "להרבות את הדמות", והרי עיקר הדמות-אלקים בעולם היא היהודים.

כדי לגלות את היהודי, את הצלם ודמות אלקים שבו, עושים לו ברית מילה – זה מגלה את העצם שלו, מיהו, את מסירות הנפש שלו, גם את החכמה שלו, החכמה המיוחדת של היהודי גם מתגלה בברית. אור-מילה – שבע האותיות המרכיבות את הפסוק "ויאמר אלהים יהי אור ויהי אור", הפסוק של שני-אור – עולה ד"פ חכמה (גילוי החכמה האלקית בארבעה עולמות אבי"ע, בעצם השויון הפנימי שבין כל סוגי היהודים, וכמו שיתבאר להלן).

"אור במושבֹתם"

אנחנו בפרשת בא, הפרשה ה-יה מבראשית. י-ה הוא שם קדוש. חוץ מהאור של מעשה בראשית, עיקר ההזכרה של המלה אור בתורה היא אצלנו, במכת חשך, המכה התשיעית מעשר מכות, המכוונת כנגד ספירת החכמה, הספירה התשיעית מלמטה למעלה. הרי המכות מכוונות כנגד הספירות מלמטה למעלה. לאחר ה"ויהי חשך אפלה" במצרים שלשת ימים ועוד שלשת ימים, סיום המכה הזו הוא בביטוי "ולכל בני ישראל היה אור במושבֹתם". אחרי האור של מעשה בראשית, זו ההופעה העיקרית בכל התורה כולה של המלה אור.

אדמו"ר הזקן בצעירותו – כשהיה נער – למד בליואוויטש. כרבי הוא לא היה שם – היה בליאזנא וליאדי – אבל הבן שלו, אדמו"ר האמצעי, כבר היה בליובאוויטש, ומאז חסידות חב"ד נקראת על שם ליובאוויטש. יש רמז שליובאוויטש בגימטריא מצרים, ושם כתוב "ולכל בני ישראל היה אור" גם בהיותם במצרים. שם חי יעקב את השנים הכי טובות שלו – "ויחי יעקב בארץ מצרים שבע עשרה שנה" – טוב שנים, "וירא אלהים את האור כי טוב".

430 שנה של "מושב בני ישראל" במצרים

בהמשך הפרשה כתוב "ומושב בני ישראל אשר ישבו במצרים שלשים שנה וארבע מאות שנה". המספר הזה, 430, קשור ליום ההולדת של הרך הנימול – 430 הוא הגימטריא של יט טבת. ידוע שלפעמים כתוב שגלות מצרים היא 400 שנה ובפועל ממש היתה הגלות 210 שנה. פעם אחת כתוב "שלשים שנה וארבע מאות שנה"[2]. חז"ל מסבירים שזה המספר מברית בין הבתרים ועד יציאת מצרים. זה חשבון יום ההולדת של התינוק.

בכל אופן, למה הבאנו את הפסוק הזה? כי מתחיל במלה "ומושב", קשור "ולכל בני ישראל היה אור במושבתם". אם כן, יש אור במעשה בראשית – האור של הגאולה, "ויאמר אלהים יהי אור" (החשך הוא הגלות ואחר כך יש אור, "ברישא חשוכא והדר נהורא"). והנה, אפילו במצרים, במכת חשך למצריים, יש אור ליהודים. יש חשך אפלה למצרים "ולכל בני ישראל היה אור במושבתם".

לתת מושב טוב ליהלום היהודי

על הפסוק הזה של פרשתנו יש ווארט של אחד מגדולי הצדיקים של החסידות, תלמידי המגיד, רבי מנחם־מענדל מבאר (שמובא בצמח-צדק בענין אחר שאנחנו אוהבים לצטט), שמי שחזר את הווארט הזה בשמו הוא נכד הבעל שם טוב, רבי ברוך ממעזיבוז.

הוא אומר שכל יהודי הוא 'דימנט' – כל יהודי יהלום. כל יהודי הוא אור, "ולכל בני ישראל היה אור". מה הבדל בין יהודי ליהודי? "במושבותם". כשיש יהלום צריך לשים אותו בתוך איזו מסגרת, איזה מושב. אם שמים את היהלום במושב יקר וטוב ומבהיק כמו זהב אז הוא מבריק ומגלה את האור היקר, אור יקרות, של היהלום. אבל אפשר לשים את היהלום גם במושב אחר, אפשר לשים אותו בכסף, ופחות רואים את האור כי טוב של היהלום. אפשר לשים אותו בחרס, בחרסינה, אפשר לשים אותו במשהו עוד יותר גרוע.

כך הווארט, כל יהודי הוא יהלום, והכל תלוי "במושבותם", באיזה מושב שמים את האור הזה. אם המושב-הכלי-המסגרת טוב רואים את האור כי טוב של היהלום, ואם חלילה לא טוב האור דועך, עד כדי כך שהאור יכול להסתתר לגמרי וכל עצם מציאות היהלום מתעלם לגמרי – לא רואים שיש פה יהלום, לא רואים שיש פה אור, לא רואים ניצוץ יהודי, חס ושלום. זה הווארט – "ולכל בני ישראל היה אור [האור העיקרי אחרי 'ויאמר אלהים יהי אור ויהי אור' במעשה בראשית, אבל תלוי] במושבותם".

הגילוי של הברית: כל יהודי – יהלֹם

מה זה קשור לברית? אמרנו שהפסוק הראשון מורכב מאותיות אור-מילה, ו-מילה צירוף אותיות יהלֹם (כך כתוב בתורה, באבני החשן, בלי ו). אז מה בעצם מתגלה כשעושים לתינוק ברית מילה? תכלית ברית המילה היא "גילוי העטרה", שהוא הגילוי שכל יהודי יהלום. יש גם סיפור מפורסם של הרבי הרש"ב על כך שכל יהודי הוא יהלום, שצריך להיות 'מבין' ביהלומים. נתבונן רגע בביטוי 'כל יהודי יהלֹם'. כמה שוה כל יהודי? יהלֹם בדיוק! האות הראשונה והאחרונה של יהלֹם – המסגרת-המושב שבתוך היהלום גופא – היא 50, בגימטריא כל. אבל פנימיות היהלֹם שוה יהודי[3].

עבודת אדמו"ר הזקן – לעשות מושב טוב ליהלומים

עיקר העבודה שלנו הוא רק לעשות מושב טוב, מושב שראוי ליוקרת היהלום שלנו, שיגלה את היהלום. כנראה שזה מה שאדמו"ר הזקן – שניאור-זלמן – עושה. חסידות חב"ד, שמתחילה ברבי שניאור-זלמן, על שמו נקרא הרך הנימול של היום, בונה כלים ל"אור כי טוב" של עצם נשמת היהודי.

אחרי ההסתלקות של המגיד ממעזריטש, ידוע שהתכנסו כל תלמידי המגיד – עשו אסיפה – ואם כי אדמו"ר הזקן היה הצעיר מביניהם, אבל הוא היה מוכר כגאון שביניהם, וגם כתלמיד החביב והנבחר של הרבי-המגיד, ולכן מינו אותו להיות המזכיר של כל התלמידים הגדולים שרובם היו מבוגרים ממנו בהרבה. באסיפה הזה הוא קרא לכל התלמידים שעכשיו, אחרי הסתלקות הרבי, התפקיד והשליחות שלנו הם להרבות בכלים שיכילו את ה"אור כי טוב" שכבר זכינו אליו – אור הבעל שם טוב ואור הרב המגיד.

אורות הבעש"ט והמגיד גם רמוזים בשני-אור של שניאור-זלמן, שהוא עושה את המושב לשני האורות האלה. הוא עושה את המושב הטוב שבעצמו יפיק את האור כי טוב של האבן הזו. ידוע שהשם השני, זלמן, הוא אותיות לזמן – כך רמזו הרביים. הוא ממשיך את שני האורות – אור הנסתר ואור הנגלה – לתוך הזמן, למציאות שלנו. לעניננו זה להמשיך את האור של היהלום – כל יהודי – לזמן הזה של העולם הזה התחתון, לזמן של גאולה, לזמן של משיח.

ב. פרשת בא – ברית־אש

בא – ברית-אש

נחזור לפרשת בא: כתוב "בא אל פרעה". יש רמז מפורסם אצלנו ש"בא אל פרעה" היינו חבר את המלה "בא" למלה "פרעה" ואז תראה שבא-פרעה שוה משיח. אם כן, יש פה רמז של פרשה משיחית – משיח וגאולה. זו פרשה של גאולה – גאולת עם ישראל.

מה זה רק "בא"? ה-ב של בא רומזת למלה ברית. מה לגבי ה-א? כתוב בתקוני הזהר שאחד מצירופי המלה "בראשית" היא ברית-אש (שתי אותיות מהתחלה ומהסוף הן ברית ובאמצע יש אותיות אש). לכן כתוב בתיקוני זהר שראשית בריאת העולם וראשית כל התורה, שכוללת את כל התורה כולה – "מגיד מראשית אחרית" – היא ברית-אש.

כל התורה כולה היא גם אור ("תורה אור") וגם אש. יש גם פסוק "באור אש". יחסית אור הוא חסד ואש היא גבורה, וצריך לחבר את שניהם יחד, כמו בעקדת יצחק – לעשות ברית-אש שיש בה גם אור. התורה מתחילה ברית-אש ומיד באים שני האורות, "ויאמר אלהים יהי אור ויהי אור". ברית אש ר"ת בא – יש משהו בפרשה שמחזירה אותנו למעשה בראשית.

פתחנו את הדברים שדווקא בבראשית ואצלנו יש את המלה "אור", במעשה בראשית ובמכת חשך, "ולכל בני ישראל היה אור במושבתם", אור היהלום של "ויאמר אלהים יהי אור ויהי אור" (פסוק המורכב משבע אותיות אור מילה שהוא אור יהלם כנ"ל). יש סימן של מלך המשיח שאש יוצאת מהברית שלו, אצל מי שמקדש את הברית שלו. קדש היינו יקד-אש, ואצל מי שהברית שלו היא קדש יש אש קדש שיוצאת מהאות ברית קדש. גם זה רמוז בברית-אש – שוב, רמז למלך המשיח.

שניאור – "באור אש" – האש והאור אצל משה

בשם שניאור יש גם אור, שני-אור, ובעצם, אם אני מחלק את השם שניאור לשתי מילים, שני-אור, ראשי התיבות הן אש. שניאור עצמו הוא "באור אש", יש שם גם אור וגם אש. כאשר ה' אומר למשה רבינו "בא אל פרעה", הוא צריך להתמודד עם קליפת פרעה, "התנים הגדול הרובץ בתוך יאוריו". משה הוא חכמה ופרעה הוא הכתר (של הקליפה), לכן משה מפחד מפרעה וה' צריך לומר לו "בא" – אל תפחד, אני בא איתך. לשם כך משה צריך ברית אש.

אחר כך, בהר סיני, משה נותן לנו "תורה אור". אבל כדי להכניע את קליפת מלך מצרים, הכתר של הקליפה, צריך גם את הגבורה של האש. כאשר משה רבינו נולד כתוב "ותרא אותו כי טוב הוא" – כי נתמלא הבית אורה, "האור כי טוב". יש שם שני פירושים, שנולד מהול ושנתמלא הבית כולו אורה, שהם בעצם אותו דבר – היות שהוא נולד מהול נתמלא כל הבית אורה, "האור כי טוב". האש של ברית המילה שלו האירה אור שמלא את כל הבית, וזה הסימן שלו כגואל – "הוא גואל ראשון והוא גואל אחרון". זה נרמז בר"ת של פרשת בא – ברית אש.

השויון היהודי של 430

נחזור למספר לו שוה יום ההולדת – יט טבת – 430. "ומושב בני ישראל אשר ישבו במצרים שלשים שנה וארבע מאות שנה". מהו המספר הזה? חוזר ל"כל יהודי יהלֹם". המספר הזה שוה גם "צדיק יסוד עולם", גם "יודע ספר", גם "חסיד שמח" וגם "יהודי פשוט". אחת הגימטריאות הכי מופלאות שישנן. בכל עולם יש יהודי אחר, אבל כולם שוים – "'ונקה' לשוים" – שוים אותה גימטריא.

למה הם שוים? בזכות הישיבה במצרים, ממנה יצא בסוף שכל היהודים שוים – שוים למספר הזה, "שלשים שנה וארבע מאות שנה". יש יהודי מעולם האצילות, עולם אלקי, ששוה "צדיק יסוד עולם". יש יהודי מעולם הבריאה, עולם של שכל, ששוה "יודע ספר" – אותו מספר. יש יהודי מעולם היצירה, עולם של לב, שכתוב בו "נתתה שמחה בלבי" – הוא "חסיד שמח", אותו מספר. אחרון אחרון חביב – הכי חביב מכולם, היהודי הפשוט של הבעל שם טוב – הוא יהודי מעולם העשיה, שנקרא "יהודי פשוט", ושוה גם הוא אותו דבר, 430.

בשביל זה ישבנו – כל אחד במושב שלו – 430 שנה במצרים. המושב של היהודי הכי פשוט הוא בעולם העשיה, ובישיבה שלו שם, במעשים הטובים שהוא עושה שם, הוא מזכך את המקום שלו, ואדרבא – תכלית הכוונה של דירה בתחתונים היא בעולם העשיה. התכלית היא לגלות שכולם אותו יהלֹם, אותה ברית מילה. אם כן, בזה סגרנו את המעגל של הווארט הזה, ש'כל יהודי יהלֹם'. יש יהודי כאן ויהודי כאן, בכל עולם, וכולם שוים בדיוק אותו דבר. זה מה שרמוז ביום ההולדת.

רמזי יום הלידה ויום הברית

יש כמה וכמה סבות לנתינת השם הזה לרך הנמול, אבל עיקר הטעם הגלוי הוא שמיום ההולדת עד לברית יש את יום ההילולא רבא של אדמו"ר הזקן. הענין מתחיל מ-יט (המילוי של שם מה) ונגמר היום ב-כו (שם הוי' עצמו) – ביחד יט ו-כו עולים מה, שלמות האדם, זה הסוד של שם מה בכתבי האריז"ל.

אם מחברים את שם החֹדש לכל אחד – יט טבת ועוד כו טבת – מקבלים מספר שהוא שלש פעמים טוב ברבוע. איפה כתוב טוב ברבוע בתורה? אחרי "בראשית", ברית-אש, בא "ברא אלהים" שעולה טוב ברבוע. כמה פעמים כתוב "בָרָא אלהים" בתורה ובכל התנ"ך? ג"פ "ברא אלהים".

הפסוק הראשון של מעשה בראשית הוא "בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ", הפסוק האחרון של מעשה בראשית – "אשר ברא אלהים לעשות". עוד פעם אחת בחומש דברים, "למן היום אשר ברא אלהים אדם על הארץ". יש בתורה ג"פ הביטוי "ברא אלהים" – כל אחד עולה טוב ברבוע. "בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ", "אשר ברא אלהים לעשות" – חז"ל אומרים שהפירוש של "לעשות" הוא "לתקן", לעשות ברית מילה – ו"למן היום אשר ברא אלהים אדם על הארץ". שלשת אלה בתורה.

יש בנביא פסוק שדורש הבעל שם טוב – "אנכי עשיתי ארץ [ולשם מה?] ואדם [יט-כו] עליה בראתי [בראתי את האדם בשביל 'בראתי', בשביל תריג מצוות. יש ברית מצוות ממצות ברית מילה שניתנה לאברהם אבינו ועד סוף התורה, ויש עוד מצוה אחת לפני בריתו של אברהם אבינו שנתיחדה לנו במתן תורה בזכות מצות ברית מילה, "פרו ורבו"]". ה' ברא את האדם בשביל "בראתי", בשביל שילך בדרך ה' ויקיים את תריג המצוות, ובכך ישלים את הדמות – עם זה הוא יגלה את האלקות בעולם, "והיה הוי' למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה הוי' אחד ושמו אחד".

שניאור זלמן שלנו, שגם בתוך המשפחה הוא ה"צדיק יסוד עולם" של המשפחה – הילד התשיעי, כן ירבו. האדם הזה – יט-כו – אשר בראתי, שהתגלה שמו בישראל, שניאור-זלמן, שממשיך את שני האורות עם האש שלהם ביחד לתוך המציאות, ובא לציון גואל.