מוצאי ב׳ אדר א׳ ע"ד – בית שמש

מרבין בשמחה

שבע ברכות אריה־יהודה והודיה פרל

2.              א. "מרבין בשמחה" – פרצוף השמחה בתורת הבעל שם טוב

לחיים לכולם, מזל טוב ליהודה והודיה, שיבנו בית נאמן בישראל – לחיים לחיים.

3.               שמחה מתוך חידוש

"משנכנס אדר מרבין בשמחה", בפרט שחתן וכלה מתחתנים בתחלת חדש אדר – אז הרבה "מרבין בשמחה", בשמחת השבע ברכות, שמחת כל השנה הראשונה, "ושמח את אשתו", "כי יקח איש אשה חדשה וגו' ושמח את אשתו אשר לקח". עיקר השמחה הוא מהחדוש, "אשה חדשה". כל הזמן, כל השנה וכל החיים, צריך להתחדש. מתוך ההתחדשות באה השמחה. "כי יקח איש אשה חדשה... ושמח את אשתו אשר לקח" – שכל הזמן יהיו אשה חדשה ואיש חדש, כל הזמן יהיה חידוש, וממילא תהיה שמחה כל הזמן[1].

השנה הזו יש לנו שנה מעוברת, אז יש ששים ימים רצופים של שמחה – כך כתוב. לפי הכלל של "בטל בששים" – כתוב שכל דבר לא רצוי מתבטל בששים ימי השמחה, בדרך ממילא. הכל בטל בתוך השמחה. עלינו רק לקיים (בהידור) את הענין של "מרבין בשמחה".

בלשון חז"ל שנה מעוברת קשורה ל"סוד העבור" – ביטוי שבעצמו שוה שמחה (וגם שוה "סוד הוי' ליראיו", קשר בין יראה, "עבדו את הוי' ביראה", ושמחה, "עבדו את הוי' בשמחה", וכמו שיתבאר). השמחה היא הסוד של העבור, שיהיו הרבה ילדים, בנים ובנות עוסקים בתורה ובחסידות בשמחה. "ליהודים היתה אורה ושמחה וששון ויקר כן תהיה לנו".

4.               פתגמי שמחה של מורנו הבעל שם טוב

מה שנעשה הערב – נקח פתגמים של הבעל שם טוב שמדברים בענין השמחה, עבודת ה' בשמחה, וכדרכנו נעשה מזה פרצוף של עניני שמחה, "מרבין[2] בשמחה". זה גם הנושא הכי טוב והכי מתאים שחתן וכלה שמתחתנים בימים האלה ידברו תוך כדי השבע ברכות, כהנחת אבן פנה לכל החיים – שיעסקו בעניני שמחה, ילמדו אודות שמחה. כמו שהרבי אומר שמי שרוצה להביא משיח – ששייך בעצם לשמחה, יִשמח ויְשמח – ילמד עניני גאולה ומשיח. כך כשיש זמן שצריך להרבות בשמחה צריך להתבונן בעניני שמחה, ללמוד עניני שמחה.

הבעל שם טוב הוא "תורה חדשה" – שהיא תורה שמחה – "מאתי תצא". לכן הכי מתאים להתבונן בפתגמים וווארטים של מורנו הבעל שם טוב, הכי שמח. נתחיל לפי סדר הספירות:

5.     כתר: שמחה – תנאי לדבקות

6.               הדבקות שבכתר

הספירה הראשונה היא כתר, והרבה פעמים בחסידות כתר מזוהה עם דבקות. כשיהודי דבק בה' – בתפלה שהוא מתפלל לה' ובתורה שהוא לומד – הוא בכתר. כתוב שהדבקות היא למעלה מטעם ודעת. ראשית העבודה היא מהתבוננות, פנימיות אמא. מזה זוכים להסתכלות – "לאסתכלא ביקרא דמלכא" – פנימיות אבא. ממנה עולים לדבקות עצמית, שהיא כבר כתר עליון.

7.               שמחה כתנאי לדבקות

יש מאמר של הבעל שם טוב, שבלי שמחה אי אפשר להגיע לדבקות[3]. כדי להגיע לדבקות צריך להיות יהודי שמח. כמובן שהדבר הזה מתקשר ישירות לחתונה – כתוב "ודבק באשתו והיו לבשר אחד". בשביל הדבקות, שהיא ענין הכתר – "והיו לבשר אחד" היינו כמו כתר אחד לשניהם – צריכים קודם כל שמחה, להיות מאד שמחים. כל מה שמדברים על שמחה, היות שאין שמחה אלא ביין ובשר, כדאי כל פעם – קצת להרבות בחדש אדר בשמחה – לומר לחיים.

שוב, מי ששמח יכול להגיע לדבקות. זה הווארט הראשון של הבעל שם טוב, וכמו שהסברנו נשים אותו בכתר כי דבקות היא כתר.

8.               חד בדרא

עוד ווארט של הבעש"ט – כאשר ראש הדור בשמחה אז כל העולם בשמחה[4]. לכאורה כך לגבי כל המדות, כאשר הרבי 'רציני' כולם 'רציניים' וכו'. אך יש לומר שבהקשר זה יש מעלה מיוחדת דווקא במדת השמחה, שהיא עצם התפשטות החיות בכל אברי העולם, וממילא היא מורגשת ביותר (יותר מאשר בנוגע לשאר המדות). הנהגת הרבי, "ראש בני ישראל", שייכת גם היא לספירת הכתר. הצדיק המכתיב את התנהגות הדור הוא ה"חד בדרא"[5], שפירושו גם "חד" מלשון חדוה ושמחה – המנהיג השמח בדור ושמחתו חודרת בכל הדור ומשמחת אותו[6].

9.     חכמה: שמחת החידוש בתורה

10.         השמחה בחידוש תורה

בחכמה, היות ש"אורייתא מחכמה נפקת", יש שמחה מיוחדת כשיהודי לומר תורה. כתוב בתהלים "פקודי הוי' ישרים משמחי לב" – התורה היא מקור השמחה. בפרט, אומר הבעל שם טוב[7], כשאדם זוכה לחדש חדוש בתורה – חדוש אמתי – הוא מיד מתמלא שמחה רבה ועצומה[8]. נקשר זאת עם הפסוק "אאלפך חכמה"[9], שה' מאלף אותנו חכמה מהפלא העליון, "גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך" – חכמה היא חידוש, ברק המבריק על השכל – ואז מקבלים שמחה עילאה. "פקודי הוי'" גם לשון פקידה – כשלומדים תורה יש פקידה וזיווג בין נותן התורה ללומד התורה. על כך נאמר "פקודי הוי' ישרים משמחי לב".

11.         חידושי תורה אחרי החתונה

כמו שאמרנו קודם לגבי "כי יקח איש אשה חדשה... ושמח את אשתו" – שעיקר השמחה בא מהחידוש – גם התורה נמשלה לאשה, וכל פעם צריך לטעום טעם חדש בתורה. "אילת אהבים ויעלת חן דדיה ירוֻך בכל עת באהבתה תשגה תמיד". לכן מאד חשוב שחתן וכלה ילמדו תורה וגם יחדשו בתורה.

יש חידושים מיוחדים שאפשר לחדש ולהשיג רק אחרי הנישואין. לכן יש אצלנו הרבה בחורים שרוצים להתחתן מהר, כדי שישיגו חידושי תורה. אדמו"ר האמצעי רצה להתחתן כדי לשמוע דרושים מאבא שלו. יש עוד סבה, שכדאי להתחתן כדי להתחיל לחדש חדושי אמת בתורה, שאי אפשר לחדש – "עין לא ראתה אלהים זולתך" – לפני החתונה, אלא רק אחרי החתונה. זו השמחה המיוחדת של החכמה, השמחה של חדושי תורה, "כי הם חיינו ואורך ימינו".

12.         שמחת הצמצום – גבורה דעתיק במו"ס דאריך

בתורה מרגישים גם כי "מיום שחרב בית המקדש אין לו לקב"ה בעולמו אלא ד' אמות של הלכה" – ה' מצמצם עצמו בד' אמות של הלכה, ושם אני פוגש אותו ומתיחד עמו בלימוד התורה, ויש במפגש שמחה עצומה[10]. עצם מדת הצמצום שייכת לגבורה, אך ידוע שבפנימיות החכמה נמצאת גבורה דעתיק, וכח הצמצום הזה מתבטא בנביעת האין סוף טיפין טיפין – חידושי תורה המשמחים את הנפש. והוא סוד ה-י של שם הוי' ב"ה, שמקורה ב"טפה לבנה" ר"ת טל – "טל תורה מחייהו" – כידוע מרבי אברהם אבולעפיא.

אותיות י-ה-ו-ה הן סוד צמצום-התפשטות-המשכה-התפשטות, נמצא שה-י של הוי', חכמתו יתברך, הוא מה שהשי"ת צמצם את עצמו בתורה דנפקת מחכמה, ב-ד אמות של הלכה (שכנגד ד אותיות השם המיוחד, סוד "הוי' [כל שם הוי'] בחכמה").

13.         "תורת הוי' תמימה – משיבת נפש"

יש עוד ווארט של הבעל שם טוב על הפסוק "שש אנכי על אמרתך כמוצא שלל רב". דברנו על "פקודי הוי' ישרים משמחי לב", אבל עוד לפני כן כתוב "תורת הוי' תמימה משיבת נפש". חז"ל אומרים ש"תורת הוי' תמימה משיבת נפש" היינו סדר נשים – קשור לחתונה – עוד לפני "פקודי הוי' ישרים משמחי לב", הפקידה של האיש את אשתו. עצם החופה והקידושין הם "תורת הוי' תמימה משיבת נפש".

איך הבעל שם טוב מפרש[11]? שכמה שלמדתי התורה נשארה תמימה, אני ככלב המלקק מים מהים שלא מחסר כלום – וכשאני יודע שהתורה (נשארת) תמימה היא משיבת נפש. זה בעצם הסוד של "כי יקח איש אשה חדשה" – היא תמיד חדשה כי עוד לא נגע בה, "תורת הוי' תמימה". האשה היא התורה.

14.         שמחת הלימוד עם תסכול האין סופיות – חיבור הכתר והחכמה

אומר הבעל שם טוב את הווארט הזה על "שש אנכי על אמרתך כמוצא שלל רב" – שיחד עם זה שאדם מצא אוצר בלום, ומכניס כל מה שהוא יכול לכיסים שלו ושמח בו, ויחד עם זה יש אוצר אין סופי שהוא רואה לפניו ומרגיש שאיני מסוגל לקחת זאת. רק טפה, גארנישט, ומה עם כל השאר? אני אלך מכאן ואשאיר את כל השאר מאחורי. כאילו שתוך כדי השמחה העצומה יש לו איזה מין תסכול, איזו עגמת נפש, שלא יכול לקחת הכל[12]. זה ה"תורת הוי' תמימה". מה שהוא שמח במה שהוא לקח – זה "פקודי הוי' ישרים משמחי לב". אבל לפני כן יש את התסכול של "תורת הוי' תמימה משיבת נפש".

אם "פקודי הוי' ישרים משמחי לב" הם ה-י, עצם החכמה, אז "תורת הוי' תמימה" היא קוצו של י – מה שאמרנו בתחלה שבלי שמחה אי אפשר להגיע לדבקות. התסכול שאיני יכול לקחת רק אפס קצהו מהאוצר האמתי של ה', שמונח כאן לפני, מעלה אותו למעלה מטעם ודעת (פשוט מוציא אותו מדעתו) – זה הקוצו של י, שמביא אותו לדבקות אמתית בה', דבקות בעצם. אם כן, כבר היו לנו כתר וחכמה, כעת עשינו השלמה לקשר את הכתר והחכמה, הקוץ של ה-י.

15.                       בינה: "שכר מצוה מצוה" – שמחת קיום המצוות

16.         שמחת המצוה גדולה "מכל חיי העולם הבא"

בבינה יש פירוש של הבעל שם טוב, שאדמו"ר הזקן מביא ומסביר בספר התניא – הביאור של "שכר מצוה מצוה"[13]. הבעל שם טוב אומר ששכר המצוה הוא המצוה עצמה – כך מובא בתניא, ומקורו מהבעל שם טוב[14]. הוא אומר שמי שזוכה לקיים מצוה כדבעי הוא כל כך שמח ויש לו כל כך הרבה תענוג בעצם קיום המצוה עצמה, שזה יותר מכל העולם הבא – "יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעולם הזה מכל חיי העולם הבא".

17.         תשובה מאירה את המצוות

תשובה היא עולם הבינה, "ולבבו יבין ושב", ומי שזוכה לעשות תשובה עוד לפני שמקיים מצוה – סימן שצריך לעשות תשובה לפני כל מצוה – ואז בזכות התשובה בא מעשה טוב, מעשה מאיר, שיותר טוב ליהודי מכל חיי העולם הבא. על זה נאמר "שכר מצוה מצוה". זה שייך לספירת הבינה, שהיא עולם הבא בקבלה, "עומק אחרית".

18.         טהרה ממחשבות זרות

הבעל שם טוב מלמד עוד כי לימוד בשמחה ממעט מחשבות זרות[15]. כלומר, השמחה פועלת טהרת המחשבה, וכל טהרה בבינה (מקום המחשבה – "ואי זה מקום בינה"). לב טהור ("לב טהור ברא לי אלהים" ר"ת טבל וגם בטל, כוונת המקוה כנודע, סוד הטבילה ביסוד אמא, "מקום בינה") הוא לב שמח, ומבואר בתניא שרק על ידי שמחת הלב וטהרתה מכל נדנוד עצב אפשר לנצח במלחמת היצר (החל מביטול מחשבות זרות, המטרידות ביותר בשעת העבודה שבלב זו תפלה, בחינת "בינה לבא ובה הלב מבין"), וכמו שנראה עוד בספירת הנצח אי"ה.

19.                       דעת: השמחה לצורך עבודת היחודים

20.         "תרי בדחי" – הפצות עם בדיחה

כעת נגיע לספירת הדעת. בספירת הדעת הבעל שם טוב מביא מאמר חז"ל, ספור שחז"ל מפרשים, שהיו "הני תרי בדחי" – היו שני יהודים שהיו מסתובבים ברחוב, עושים דוכן באמצע הרחוב, ומזמינים יהודים שיבואו ויניחו תפילין או משהו אחר, ותוך כדי היו מספרים להם בדיחות. היו מבדחים אותם. כך היו מסתובבים ומבדחים את כל היהודים. יצאה בת קול שהני תרי בדחי יש להם חלק לעולם הבא, מזומנים לחיי העולם הבא.

מה הגדולה של הני תרי בדחי? סימן שכאשר עושים הפצות – כמו שנריה עושה הפצות ואתה (פריסמן) עושה הפצות, וכולם עושים הפצות – עם כל הפצה צריך בדיחה. לא עושים הפצה בלי בדיחה. זה נקרא "הני תרי בדחי". מזה גופא אפשר ללמוד שהכי כדאי לכתחילה לעשות הפצות בזוגות – "תרי בדחי", שני בדחנים כל פעם. מה הם השנים? תרין עטרין של הדעת. צריכים "עטרא דחסדים" ו"עטרא דגבורות".

21.         עבודת היחודים עם כל יהודי

מה הם עשו? איך מסביר הבעל שם טוב את המעלה המופלאה של הני תרי בדחי? הוא אומר[16] שהם היו פוגשים יהודי, וכל יהודי שהיו פוגשים היו מתחילים לדבר איתו – כמו שהיה מנהג הבעל שם טוב עצמו – לשאול מה נשמע, איך הולך בעבודה וכו'. תוך כדי השיחה שהיו מדברים עם היהודי על כל נושא שבעולם היו מייחדים יחודים.

אנחנו יודעים שהכח לייחד יחוד הוא הכח של ספירת הדעת. לכל ספירה יש פנימיות, והכח לעשות יחודים ברוחניות הוא כח הדעת. יחודים בגשמיות הם בכח ספירת היסוד, שכנגד הדעת במדות הלב. התחלנו בכתר ותחת הכתר יש דעת – כתר הוא בעל-מודע ודעת היא הופעת הכתר במודע, ושם עושים יחודים.

22.         שמחה מכשירה את האדם לדעת

כל מה שאותם שני בדחנים צדיקים עשו הוא יחודים, אבל אם היו נתקלים ביהודי ששרוי בצער – היתה לו בעיה, עצבות – כמה שידברו איתו, אי אפשר לעשות איתו שום יחוד. הוא לא בנוי ליחוד. יהודי שמצטער לא בנוי ליחודים – הוא לא שם. אז איך מוציאים אותו מהצער? על ידי בדיחות. כל המטרה של הבדיחות, של הבדחי שמשמחים את היהודים, היא לעשות את היהודי ראוי לעבודת היחודים. מיניה וביה, בתוך עצמו – הם היו עושים לו את היחודים, אבל אי אפשר שהם יעשו לו יחודים אם הוא שרוי בצער. לכן דבר ראשון צריך לפקח את דעתו – הכל קשור לספירת הדעת – כדי שהוא יהיה ראוי לעבודת היחודים, שגם היא דעת.

כל הווארט הזה של הבעל טוב הוא שהשמחה מכשירה את האדם לדעת – "אתה הראת לדעת". כמו שאמרנו שבלי שמחה אי אפשר להגיע לדבקות – יחוד הוא הכח המקביל, אבל בדעת, במודע של הנפש. כדי שיהודי יוכל לקיים את צואת דוד המלך לשלמה בנו, "דע את אלהי אביך ועבדהו" – ותכלית הדעת היא לעשות יחודים בעולם הזה – הוא קודם כל צריך להיות שמח. אסור שיהיה עצוב. זה פירוש הבעל שם טוב לסיפור בגמרא של "הני תרי בדחי" שנשים בספירת הדעת.

23.         מילתא דבדיחותא מעלה מקטנות מוחין

עוד דוגמה לכח מפקח הדעת של השמחה והצחוק יש בהנהגה לומר מילתא דבדיחותא לפני הלימוד כדי להעלות את התלמיד מקטנות מוחין לגדלות מוחין (מקור הביאור הוא מהבעש"ט[17], והוא מובא בדא"ח בדרוש החתונה – שייך לשמחת שבע ברכות).

בתורה אחרת[18] אומר הבעש"ט שכאשר נופלים לקטנות מוחין אז כדי לא לגלוש לדבורים ומעשים אסורים ח"ו צריך להתעסק במלאכה, ועל כך נאמר "יפה ת"ת עם דרך ארץ כו' וכל תורה שאין עמה מלאכה כו'". לפי הנ"ל, על ידי בדיחותא אפשר לחזור לגדלות מוחין וממילא לקצר ולמעט בצורך להתעסק במלאכה.

הדבר קשור גם לתורת הבעש"ט על "פעמים שבטולה של תורה היא קיומה", כמו שעת שינה ורגיעה מסוגלת לאגור כוחות חדשים ורעננים, אך כנ"ל על ידי בדיחותא אפשר לקצר בזה (מי ששמח לא צריך הרבה לישון וכו').

24.         העלאת הקטנות לה' על ידי שמחה

יש עוד ווארט של הבעש"ט שאפשר לצרף כאן לדעת: על "[קח נא את] בנך את יחידך אשר אהבת את יצחק והעלהו גו'", מלמד הבעל שם טוב[19] כי היינו העלאת צחוק הבחרות על ידי שמחה לצחוק דתכלית הקדושה, וכן "ויקח את שני נעריו" כו' היינו שלקח את השנים של הנערות והעלה הכל לה', והוא סוד "נער ישראל ואוהבהו", שעל ידי שמחה היהודי מעלה את כל הנערות והקטנות לה', הכל כנ"ל שעל ידי בדיחותא מעלים מקטנות לגדלות.

25.                       חסד: המשכת שפע בתפלה מתוך שמחה

26.         שמחת התפלה

חסד הוא מדת האהבה, הוא נתינה, רצון להשפיע. יש הרבה פתגמים של הבעל שם טוב שכאשר יהודי מתפלל הוא צריך להיות שמח. קודם דברנו על שמחת הלימוד, במיוחד כשאדם מחדש משהו בתורה – "פקודי הוי' משמחי לב". גם כשיהודי מתפלל הוא צריך להיות שמח. יש גם שמחה של מצוה, "שכר מצוה מצוה" כנ"ל. בכל מה שיהודי עושה יש את השמחה של אותו קו בעבודת ה', אותו עמוד, תורה תפלה או חסד. כשיהודי מתפלל – בפרט צדיק, "ועמך כֻלם צדיקים" – הוא מתפלל כדי להמשיך אור ושפע ליהודים, "שפע רב בכל העולמות", ושכל היהודים יתברכו בבני חיי ומזוני וכולהו רויחי.

אומר הבעל שם טוב[20] שיש הרבה אנשים שלא מצליחים להמשיך שפע ברכה בתפלתם כי חסרה להם השמחה הבאה מתוך אמונה שאכן ה' משתוקק לתפלה שלי. אני לא חייב להיות צדיק גמור, אבל "ועמך כֻלם צדיקים" – "הוי' אוהב צדיקים", הוא אוהב את כולם ומשתוקק לכולם – ומובטח שכאשר יהודי מתפלל תפלתו פועלת למעלה, גם אם לא מרגיש, וממשיכה שפע ישועה וברכה למטה.

אפשר לפרש כך לשון הפסוק (שנדרש על אברהם אבינו, מדת חסד והגדולה) "האדם הגדול בענקים", שדווקא כאשר האדם מחזיק את עצמו גדול הוא מסוגל להמשיך ולהעניק לעולם שפע רב. לעומת זאת, אם האדם מחזיק עצמו קטן ושפל (בשפלות וענוה של שקר), שאינו נחשב וממילא אינו מסוגל להמשיך לעולם שפע רב.

גם ה' יתברך מחזיק את עצמו גדול לשם המשכת שפע רב, ו"במקום גדולתו שם אתה מוצא ענותנותו", וכיוצא בכך ב"ועמך כֻלם צדיקים" הענוה האמיתית היא להחזיק את עצמו גדול[21] כדי להיטיב לכלל ולפרט באהבה רבה, אהבה גדולה של אדם גדול (ולשם כך צריך לחנך ילדים להיות 'גדולים', לא כמו שזה נתפס אצל מתנגדים).

27.         הכנה לתפלה – אמונה בכחה להיטיב

קודם דברנו על הכנה למצוה (על ידי תשובה), וכעת אומרים שצריכים הכנה לתפלה – אמונה. צריכים אמונה חזקה שה' רוצה שאתפלל ומתאוה לתפלתי, ובטוח שהתפלה תמשיך ברכה לעם ישראל ותעשה טוב ליהודים. כך צריכים לעמוד ולהתפלל, מתוך שמחה של אמונה שהתפלה שלי ודאי פועלת במציאות לטובה.

שוב, אני חוזר – מתפללים שיהיה טוב ליהודים. מתוך מה? מתוך אהבה, לכן שמים זאת בחסד. איך אני יכול לעשות טוב ליהודים? אם יש לי כסף בכיס אני יכול לתת לו צדקה. אבל אני יכול להמשיך לו – בטוח שאני מסוגל להמשיך לו – על ידי התפלה שלי. צריך להאמין בזה ולשמוח, וככל ששמחים יותר כך התפלה פועלת יותר. את זה נשים, שוב, בחסד, כי בא מתוך מניע של אהבת ישראל.

28.                       גבורה: צחוק ממתיק דינים

29.         צוחקים על הנופל – המתקת הדין

בגבורה יש המתקת הדין. יש ווארט מפורסם של הבעל שם טוב[22], שהוא שואל למה באופן ספונטאני – 'מנהג העולם' – שכאשר מישהו מועד ונופל צוחקים. לא יפה, למה לצחוק על יהודי מסכן שנפל? אומר הבעל שם טוב שצוחקים ספונטאנית כי יש משהו מושרש שעל ידי הצחוק הזה נמתקים הדינים.

זה שצוחק לא יודע – יתכן שהוא שואל על עצמו למה צחקתי – אבל מושרש שהצחוק ממתיק את הדין שגרם לנפילה. על אותו יהודי שנפל היה דין, לכן הוא נפל, וכדי שיוכל מיד לקום – "שבע יפול צדיק וקם", להמשיך הלאה ביתר שאת ויתר עז – צריך מישהו לצחוק. טוב שצחקתי כדי להמתיק את הדין.

כאן יש יסוד שצחוק ממתיק דין. צחוק הוא יצחק, ששייך לגבורה. הכח של צחוק להמתיק דין – שאני צוחק עליך אפילו, זה ממתיק את הדין שעליך – הוא כח של יצחק בספירת הגבורה. יש כאן דין, אבל המתקה של הדין, שהיא דווקא בשרש הדין (ששם הכל טוב), פנימיות ועצמיות ספירת הגבורה.

30.         "בנפול אויבך אל תשמח"

הוא אומר שהיות שצחוק ממתיק דין, לכן כתוב "בנפול אויבך אל תשמח". אסור לשמוח, כלומר – אם אתה לא רוצה להמתיק מעל האויב שלך את הדינים – אז אל תצחק כשהוא נופל (כי בכך אוטומטית הדין נמתק). אם אתה צוחק עליו אתה עושה לו טובה – ממתיק לו את הדין.

הפשט של המשך הפסוק – "בנפֹל אויבך אל תשמח ובִכשלו אל יגל לבך. פן יראה הוי' ורע בעיניו והשיב מעליו אפו" – אומר שזו עצה מאד פרקטית. גם בפרקי אבות רק הפסוק עצמו, ללא שום הסבר נוסף, הוא משנה שלמה בפני עצמה (של שמואל הקטן), וכך גם המאמר של הבעל שם טוב – כנראה שזה פסוק מאד מיוחד. פסוק ששייך לספירת הגבורה.

על יהודי רצוי להמתיק דין על ידי צחוק, אבל מי שהוא אויב באמת – אל תצחק עליו, אל תשמח כשהוא נופל. אתה תמשיך בעניניך – צריך להמשיך ללמוד תורה, "השכם והערב עליו בבית המדרש" בלי לחשוב עליו – והוא נופל מעצמו. "מכלל הן אתה שומע לאו ומכלל לאו אתה שומע הן" – מכן אפשר ללמוד את עצמת השמחה, גם להמתיק דין על הזולת (הן לטובה והן למוטב)[23]. את זה שמנו בגבורה.

31.         המתקת הדין בלידת יצחק

כאשר יצחק אבינו נולד אמרה שרה אמנו "צחוק עשה לי אלהים כל השמע יצחק לי". לפי הווארט הזה אפשר לפרש שזה שצוחקים לי – או איתי או גם עלי – עוד יותר ממתיק את הדין. כל הדינים שהיו לי כל החיים – שרה אמנו, שהיתה עקרה וכו' – נמתקים כאשר צוחקים. יש צחוק אחד גדול, יצחק אחד גדול.

32.                       תפארת: לשמוח בשמחה שאני גורם לה׳

33.         עבודת ה' במדת ההתפארות

ביחס לספירת התפארת, אומר הבעל שם טוב שעבודת ה' מתוך תפארת היא לעבוד את ה' כדי שה' יתפאר בנו. עבודת ה' מתוך מודעות ורצון לעשות נחת רוח לה', כדי שיהיה לו תענוג מאתנו. לעבוד את ה' במדת האהבה היינו שאני אוהב אותו, ובמדת היראה – שאני ירא ממנו, ירא אותו. אבל מה הכוונה לעבוד את ה' בתפארת? לעבוד את ה' מתוך רצון שהוא יתפאר בי. כמו בן, שאם הוא הולך בדרך הישרה האבא מתפאר בו. אם הבן עושה בפירוש מתוך כוונה ותקוה שהאבא יתפאר בו – זו עבודת ה' במדת התפארת.

34.         "שוש אשיש בהוי'"

מה זה לגבי שמחה? הבעל שם טוב מפרש[24] פסוק בנבואת ישעיהו – "שוש אשיש בהוי'". מה פירוש "שוש אשיש"? שאני שמח שאני גורם שמחה בה' – "אשיש בהוי'", שאני מוסיף שמחה בה', כמו "ויספו ענוים בהוי' שמחה". "שוש אשיש בהוי'" – אני שמח שאני עושה שמח לה'.

ההתבוננות הזו, שמתוך שמחה אמתית אני ארגיש (כמו שבווארט הקודם ששמנו בחסד אמרנו שצריך שאדם יאמין שהוא באמת פועל ישועות בקרב הארץ בתפלתו, כך צריך להאמין חזק) שכאשר אני עושה משהו טוב אני משמח את הקב"ה, ומכך אני שמח. זה על דרך איך שהוא מפרש עבודת ה' בתפארת – לכן נשים את הפירוש הזה בתפארת[25].

35.                       נצח: השמח מנצח

36.         סיום אגרת הבעש"ט – שמחת חתן וכלה

ספירת הנצח בפרצוף השמחה של הבעל שם טוב הוא משהו מיוחד. אפשר לומר פשוט שבטחון תלוי בשמחה, ופנימיות הנצח היא בטחון – "כי בו ישמח לבנו כי בשם קדשו בטחנו" – אני שמח בזכות הבטחון, וכמו כן על ידי שמחה אני בא לבטוח בבטחון חזק בה'.

אבל כעת נגיד משהו חדש, שיוצא מאגרת הקדש שמורנו הבעל שם טוב שלח לארץ ישראל לגיסו, רבי גרשון קיטוב[26]. המכתב התעכב וכנראה כלל לא הגיע ליעדו ולכן זכינו לו – המכתב על עלית נשמה וכו', כששאל את פי המשיח "אימתי קאתי מר" וענה לו "בזאת תדע[27]... לכשיפוצו מעינותיך חוצה...". הבעל שם טוב הצטער מתי זה יוכל להיות, וקצת כדי להניח את דעתו המשיח גלה לו שלשה שמות קדושים ועוד שלש סגולות, שעל ידם אפשר לזרז את הגאולה, אבל אסר עליו לגלות אותם כל ימי חייו.

אחר כך, כותב הבעל שם טוב לגיסו שהוא רוצה לגלות לו שעיקר העבודה היא ביחס לשלשת הממדים שבעולם – עולמות, נשמות, אלקות – וצריך בכל אות ומלה בתורה ובתפלה לכוון להעלאת העולמות, התקשרות הנשמות ויחוד האלקות. אז הוא אומר שהשמחה העצומה שנגרמת על ידי כך היא דוגמת שמחת חתן וכלה. כלומר, הוא מסיים את האגרת בשמחת חתן וכלה, שהיא המשל לכל מה שהוא למד עד כה.

37.         אגרת שכולה שמחה

כתוב שהיו צדיקים – רבי מרדכי מנעשכיז ועוד צדיקים – שהיו קוראים את האגרת הזו כל יום (כמו הנחת תפלין כל יום וכו').

מי שקורא את האגרת קצת בעיון – כולה שמחה. קודם כל, בעלית הנשמה הזו הוא ראה – דבר ראשון – שיש נשמות שעולות מגן עדן לגן עדן דרך העמוד הידוע, בשמחה רבה ועצומה. בסוף, כשהוא נכנס להיכל של משיח – לפני שהוא שואל אימתי קאתי מר – כתוב שהוא ראה בהיכל משיח שמחה גדולה עד מאד, והוא לא ידע לשמחה מה זו עושה, לא הבין מה השמחה הגדולה. הוא חשב שהשמחה הגדולה היא כי הוא מסתלק מהעולם הזה. אחר כך אמרו לו – לא, כל כך שמחים בעבודתך למטה, שמשאירים אותך למטה. עד היום הזה, הוא כותב שם, לא הבנתי מה השמחה הגדולה כל כך שהיתה שם. אבל מי שקורה בעיון – יש עוד שמחה באגרת.

כל האגרת הזו מלאה שמחה, "מרבין בשמחה" – אפשר לומר שאין אגרת של מרבין בשמחה כמו שם. הכל שם שמח מאד, כל כך שמח למעלה מהשגת הבעל שם טוב עצמו.

שוב, יש שם משפט אחד שצריך לקרוא כמה פעמים כדי לתפוס למה הוא מתכוון. הוא אומר שתוך כדי כל השמחה הזו הוא ראה את הס"מ בכבודו ובעצמו מתקרב וצועק-מקטרג על עם ישראל – על קהילות ועל יהודים יחידים – והשטן בא בשמחה גדולה, קטרג ופעל כ"ל.

שוב, כשקוראים את המשפט הזה כמה פעמים מאד ברור שהכח של הס"מ לפעול את הקטרוג שלו הוא כי הוא היה כל כך שמח. מה זה קשור כעת ל"משנכנס אדר מרבין בשמחה? זה מזכיר את הנאמר בהמן הרשע (המקטרג הגדול) – "ויצא המן ביום ההוא שמח וטוב לב". למה המן כל כך שמח? כי גם הוא טיפוס שמח.

יש באגרת הרבה שמחות: שמחת חתן וכלה (שכעת חוגגים, והיא המשל להבין את כל מה שקורה בעולמות העליונים – הכל על דרך שמחת חתן וכלה בקטנות ובגשמיות). זו השמחה הבסיסית, שלגבי המדרגות שמעליה אין לנו בהן השגה אמתית. מעל זה יש שמחת עלית כל העולמות, ומעל זה שמחת עלית הנשמות דרך העמוד מגן עדן לגן עדן.

שוב, את הכל הוא מתאר כשמחה רבה ועצומה שאין לשער. למעלה מהכל – השמחה הכי גדולה, מה שראה בהיכל משיח וכלל לא הבין מה מהות שמחה זו. אלה ארבע שמחות כנגד י-ה-ו-ה (משיח, נשמות, עולמות, חו"כ בגשמיות). אבל כנגד השמחה ב-ה עילאה (נשמות) יש קטרוג, בסוד "מינה (ה עילאה) דינין מתערין" – הס"מ מגיע, גם מאד שמח, ומתוך השמחה מקטרג על היהודים, ור"ל מצליח לו.

38.         המלחמה על השמחה

מה מוסר ההשכל של כל הסיפור הזה? למה שמים אותו בנצח? כי יוצא משם שמי שמנצח בסוף – יש לנו מלחמה עם הס"מ – הוא מי שיותר שמח. המלחמה היא מי יהיה יותר שמח, ומי שיותר שמח מנצח[28]. בדיוק כמו כאן. כאן הכל יהודים – מי יותר שמח? כל המקטרגים מאד שמחים. אם אנחנו נעבעכים ומסכנים ואומללים ונדכאים וכו' וכו' וכו' – אין לנו סיכוי, כי הם שמחים. מי שיותר שמח – הוא זה שמנצח.

לכן צריכים ששים ימים של פרצוף שמחה רבה ועצומה שאין לשער, שמחה רבה ועצומה עד מאד – זו השמחה שהיתה בהיכל משיח – שיותר שמח משמחת המקטרג. ממילא זה ינצח, יבטל וימתיק את כל הדינים של המקטרג, ובא לציון גואל.

אז את הווארט הזה של השמחה המנצחת נשים בנצח. לכן, כשעושים מבצעים, כולם צריכים להיות יותר שמחים. ככל שיש יותר מקטרגים שמחים – אנחנו צריכים להיות עוד יותר שמחים. רק בשביל זה מגיע לחיים. לחיים נצחיים!

39.                       הוד: שמחה בכל מצב

40.         שמחה גם תוך כדי הנפילה בחטא

בספירת ההוד יש ווארט מהבעל שם טוב, שגם הפך להיות פרק שלם בתניא. כל המקובלים – ובראשם האריז"ל – הרחיקו את העצבות מאד מאד, שהיא הדבר שהכי פוגם בעבודת ה'.

אבל, מוסיף הבעל שם טוב, שהגם ש"ידע איניש בנפשיה" – שכל אחד מכיר בעצמו שיש לו פגמים וחטאים, ואפילו תוך כדי עבירה – גם כשיהודי עושה עבירה (לא ברצון, הוא נפל, נכשל) שלא יתעצב ח"ו. צריך מיד לקום ("כי נפלתי – קמתי" מיד, ועל דרך המשך הפסוק "כי אשב בחשך הוי' אור לי", בתוך החשך ממש) ולהמשיך לעבוד את ה' בשמחה[29].

בתניא הוא מסביר שיש זמנים מיוחדים – קריאת שמע שעל המטה וכיו"ב – שהוא יכול להתבונן בעומק לפני מי הוא חטא. אז יש זמן קצר וקצוב ביממה שהוא מתמרמר כדי לעשות תשובה – תשובה בסיסית, תשובה תתאה – אבל כל היום כולו לא לחשוב על זה. שוב, אפילו תוך כדי נפילה – לא להתעצב.

41.         תיקון ההוד

על העצבות – ויותר מדי עצבות גובלת ביאוש ר"ל – מכך שאדם נופל נאמר "הודי נהפך עלי למשחית", "כל היום דוה". זה פגם ההוד. צריך לשוב על כל נפילה (הקימה עצמה היא ראשית התשובה), אבל לא להתעצב – צריך לקום ולהמשיך לעבוד את ה' בשמחה. זה תיקון ספירת ההוד, השמחה של שרש קו השמאל – שבכל מצב, לא משנה מה, צריך להמשיך להיות שמח.

יש ביטוי "השמחים ביסורים" – יש יסורים גשמיים שאדם ר"ל סובל ממשהו, אבל (אומר הבעל שם טוב) יש גם יסורים רוחניים. היום אומרים יסורי מצפון. צריך להיות שמח, כל הזמן להיות שמח, אחרת "הודי נהפך עלי למשחית". [שמחים באיסורים ב-א...]. שייך ל"הוי' מתיר אסורים" – אמרנו לאחרונה שה' גם מתיר אסורים וגם שמח בהם, לכן מעשה מרכבה שייך לאסור.

42.                       יסוד: עבודת ה׳ באבר חי

43.         להוליד מצוות באבר חי

היסוד הוא מהאוורטים הכי מפורסמים של הבעל שם טוב. מה היה לנו בקו האמצעי? בכתר היתה לנו דבקות – שאי אפשר להגיע לדבקות בלי שמחה. בדעת – שאי אפשר לעשות יחודים בלי שמחה. המפיצים שלנו, שעושים הפצות ומסתובבים, לא יכולים להתייחד עם האדם ולא לייחד את עניניו שלו בלי שמחה. בתפארת היה טפה אחרת, "שוש אשיש בהוי'", שאני עושה את ה' שמח. היסוד חוזר לדעת. זה מה שהבעל שם טוב אומר שכל מצוה צריך לעשות עם אבר חי, עם חיות ושמחה, ואחרת אינו מוליד[30].

הרי עיקר תולדותיהם של צדיקים הוא מעשים טובים. כדי להוליד צריך אבר חי, שבאה על ידי חיות של שמחה. אחרת זה אבר מת ולא מוליד שום דבר. כתוב ש"אל אחר איסתריס ולא עבידן פירין" – הצד השני, הקליפה, הוא סריס ואינו מוליד. למה אינו מוליד? כי הוא עצוב. הקדושה בעצם שמח, ואפילו הס"מ בעצמו – כל הכח שלו הוא דווקא כשהוא שמח. אז יש סכנה, ח"ו שיצליח לעשות משהו מכח השמחה שלו.

44.         כח הריכוז – "בכל דרכיך דעהו"

מה הדגש של אבר חי? חוץ מעצם הדבר, חיות ושמחה, זו חיות ושמחה עם עוד ממד – ריכוז, שאדם מרוכז ומכוון על מה שהוא עושה. מדברים על מישהו שיהיה מרוכז בעשיה שלו.

יש ווארט של הרבי הרש"ב, שכאשר אדם מתלבש הוא צריך לחשוב שכעת אני מתלבש. כל מה שאתה עושה, כל דבר קטן, צריך להיות מרוכז במה שאתה עושה. זה חלק מעבודת ה'. בלי הריכוז הזה אי אפשר לקיים את "בכל דרכיך דעהו" – שצריך לדעת אותו בכל מה שאתה עושה.

להיות מרוכז טוב בכל מה שאתה עושה זה האבר חי שבא מהשמחה – שיש לך חיות. גם בעניני חול – יש לך חיות. כשזוג מתחתן יש הרבה עניני חול, שבעצם אמור להיות מצוה – "בכל דרכיך דעהו" – וכדי שכל מה שעושים בבית יהיה מצוה צריך הרבה שמחה. מתוך השמחה יש אבר חי, ריכוז, חיות, והכל הופך להיות רצון ה' – מצוה, לשון צוותא חדא.

45.                       מלכות: תפלה שמחה

46.         השראת השכינה מתוך שמחה

במלכות יש כמה מאמרי הבעל שם טוב על מאמר חז"ל מפורש ש"אין השכינה שורה לא מתוך עצבות וכו' אלא מתוך שמחה של מצוה"[31]. השכינה היא המלכות, וכאשר חתן וכלה בונים בית בישראל רוצים – ובע"ה בבית הזה יתקיים – שכינה ביניהם. צריך שמחה כדי להשרות את השכינה בישראל.

השראת השכינה היא ענין הפרשות שאנחנו בהם, החתונה היתה בפרשת תרומה, "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם", וכעת בפרשת תצוה, לשון יחוד וזיווג, צוותא חדא, המשכת מלאכת המשכן בבגדי כהונה וכו', ובסוף יש את מזבח הקטרת, עיקר היחוד והזיווג בקדש, במשכן, "בחד קטירא אתקטרנא", אז כל הזמן הזה הוא זמן של "ושכנתי בתוכם", בתוך הלב של כל יהודי, בפרט בתוך בית יהודי שמקימים חתן וכלה.

כדי שתהיה שכינה שרויה ביניהם – אין השכינה שרויה מתוך עצבות אלא מתוך שמחה של מצוה. זה ממש "ואתה תצוה" – צריך את השמחה של צוותא חדא שיש בכל מצוה.

47.         לשמוח כדי לנצח

שנזכה לכל פרצוף השמחה, מרבין בשמחה. העיקר שננצח את כל אלה ששמחים בסטרא אחרא – שנהיה יותר שמחים מהם. זה כבר אתגר – כשאתה צריך לנצח מישהו זה עוד יותר כיף. כל פעם עכשיו ששמחים צריכים לחשוב שאני צריך לנצח בשמחה שלי את כל השמחות שעליהן באמת נאמר "לשמחה מה זו עושה".

48.         שמחה ויראה

הרבה פעמים שמחה הולכת יחד עם יראה. יש שני פסוקים – "עבדו את הוי' בשמחה" ו"עבדו את הוי' ביראה". יש גם ווארט של הבעל שם טוב, שאם רוצים להבחין שהשמחה באמת שייכת לקדושה, הסימן הוא שעל השמחה שורה יראת ה'[32]. שמחת הקדושה היא רבה ועצומה, אבל על השמחה הזו יש גם תחושת בושה בפני ה' – כמה שזו שמחה עצומה מאד, שמחה פורצת את כל הגדרים, יש גם יראה. יראה תתאה, מלכות, וגם יראה עילאה, ירא בשת. אז יש את שני הפסוקים יחד – יראה ושמחה יחד.

יש עוד ווארט: אם אמרנו שצריכים לפעמים להבחין בין שמחה אמתית לשמחה של הוללות, אז במקום אחד הוא אומר שאם יחד עם השמחה יש בושה ויראה זה ודאי סימן שהשמחה היא מהקדושה[33]. זה לא מפחית בכהוא זה את השמחה, ואדרבא, יתכן שמוסיף בשמחה. במקום אחד[34] הוא כותב שיראה ושמחה הם יחודא עילאה – יראה מצד החכמה ושמחה מצד הבינה.

49.         תפלה בשמחה – בקשת שר לפני המלך

יש עוד ווארט יפה שנוסיף למלכות: המלכות היא שהשכינה שורה מתוך שמחה. המלכות היא גם תפלה – "ואני תפלה" – ויש הרבה פתגמים שכאשר יהודי מתפלל הוא צריך להיות שמח. הבעל שם טוב אומר שהתפלה היא כתפירת לבוש למלך, ועל האדם לשמוח שהוא תופר בגד למלך[35] (וכן כל ענין הלבוש שייך לספירת המלכות).

בזהר הקדוש כתוב שהתפלה הכי גדולה היא "תפלה לעני כי יעטוף ולפני הוי' ישפוך שיחו". כאן יש ווארט של הבעל שם טוב, שיהודי לא צריך להתפלל כמו עני מסכן אלא כמו שר שמח[36]. מה ההבדל? קשור למה שאמרנו בחסד, שאתה זוכה בתפלה להמשיך שפע בכל העולמות ולעשות טובה ליהודים.

כאן הוא אומר עוד ניואנס, עוד ווארט – הוא אומר שכאשר עני בא להתפלל למלך, כמה שהוא עני ומסכן ובוכה, המלך מרחם עליו ונותן לו מתנה יפה, אבל לא מרעיף עליו אוצרות. הוא עני, וזה לא מתאים לבקשה שלו. הוא נותן לו מתנה הגונה לפי ערכו של העני. אבל כשבא שר אל המלך בשמחה עצומה, ויש קרבה – קודם כל הוא אומר כמה הוא שמח לראות את המלך, ומשבח את המלך מאד מאד, ומספר סיפורים של גדולה, ואחרי כל זה אומר שצריך כך וכך, מתנה גדולה למטרה מסוימת, שהיא גם מטרה של המלך – אז המלך מיד פותח את האוצר ונותן לו מליונים. לא כמו שנותן לעני כמה גרושים.

50.         גיוס כספים – כמו עני או כמו שר

בכלל, מהתורה הזו של הבעל שם טוב אפשר ללמוד איך מגייסים כסף. יש מי שמגייס כסף כמו עני מסכן. בסדר, במקרה הטוב יתנו לך מתנה הגונה לפי ערכך – כמה לירות. אבל אם אתה רוצה שיתנו לך מליונים אתה צריך לבוא כמו שר, לא כמו עני, ולשבח את המלך – לשבח גם את הגביר, וכמובן לשבח את הקשר בין הגביר למפעל שעבורו אתה מגייס, העיקר הרבה שבח אמתי – ואז אומרים לגביר שצריכים מליון והוא מיד נותן לך את המליון בכיף.

זה ווארט של הבעל שם טוב, שצריכים להתפלל מתוך שמחה, כמו גביר, ואז אתה מקבל עד בלי די – "והריקותי לכם ברכה עד בלי די".

51.         "אנא נסיב מלכא"

נחזור רגע: איך זה באמת לא סותר את הזהר, שהזהר אומר שעיקר התפלה היא "תפלה לעני"? במדרש מתפרש שבקשת העני היא "אנא נסיב מלכא". אם העני מבקש נדבה – נותנים לו נדבה קטנה ושלום על ישראל. אבל אם העני מבקש – "תפלה לעני כי יעטוף ולפני הוי' ישפוך שיחו", שהבקשה שלו שתמיד אוכל לשפוך שיחי לפניך, שאוכל לעמוד מולך, וזה בעצם "אנא נסיב מלכא" – התפלה הזו היא יותר מהכל, גם יותר מהמליונים, כי יש לו את המקור של הכל.

בכל אופן, מי שצריך כסף שילך בדרך הנ"ל שלמד הבעל שם טוב (וסוף הכבוד לבוא, שסופו לזכות גם במלך עצמו). מי שכעת ממש צריך את המלך בעצמו (שאינו יכול להתקיים לרגע בלי המלך אתו עמו) – זה מבואר בשאר דרושי החסידות. אבל גם זה תלוי בשמחה. מי שאינו שמח בעצם לא מסוגל לומר "אנא נסיב מלכא" (הרי יש בזה עזות דקדושה, ואין עזות ללא שמחה, כמו שנאמר "עז וחדוה במקומו"). נמצא שהכל תלוי בשמחה, שיהיה "מרבין בשמחה" – לחיים לחיים.

52.         מאסף לכל המחנות

ישנו משל נוסף של הבעש"ט[37] השייך למלכות: חותם המלך נאבד, כולם מצטערים ומחפשים כו' אך מחמת זריזותם עוברים על החותם, ורק בן כפר פשוט הולך לאט ומוצא את החותם ושמח להחזיר למלך אך אינו מבין כלל את גודל השמחה של כל אחד ואחד מהאחרים כו'[38].

כחו של בן הכפר הפשוט למצוא את האבדה הוא בסוד המלכות המתפקדת כ"מאסף לכל המחנות". כל הספירות העליונות ממהרות ולכן עוברות על החותם. רק המלכות, הנוהגת "כמי השילוח ההולכים לאט", מסוגלת למצוא את החותם. שרש המלכות הוא בראש העליון של הכתר, רדל"א – הוא אינו יודע בדיוק מה קורה כאן אך שמח בשמחת כולם, "כל הנחלים הולכים אל הים".

53.       ב. "ששה דברים מרפאין את הגוף"

54.         הכרובים – התחדשות בני הזוג

לפני שבוע דברנו על הכרובים בקדש הקדשים. מעל הארון בקדש הקדשים יש את הכרובים, שהם החתן והכלה. חז"ל דורשים על הכרובים שהם כרביא – פנים של תינוקות. מצד אחד הם "כמער איש ולויות", חתן וכלה, ומצד שני כילדים קטנים. קשור למה שאמרנו קודם על "כי יקח איש אשה חדשה... ושמח את אשתו אשר לקח" – התחדשות היא כל הזמן להיות "כתינוק שנולד דמי".

בתורה כתוב כרֻבים חסר ובנ"ך כתוב כרובים מלא. אם כותבים עם ו, כרובים מלא, המלה שוה לגימטריא של החתן והכלה, עם שני כוללים של החתן והכלה. אתם שני כרובים.

55.         "ששה דברים מרפאים את החולה... הכרוב וכו'"

לפני שבוע[39], כשדברנו על הכרוב, אמרנו שלא מופיע בתנ"ך הירק כרוב, אבל בחז"ל הוא כן מופיע. יש כמה וכמה מאמרי חז"ל על כרוב. אחד מהם, אולי הכי נחמד מכולם – "ששה דברים מרפאים את החולה מחוליו ורפואתם רפואה, ואלו הם – כרוב ותרדין וסיסין יבשין קיבה והרת ויותרת הכבד, ויש אומרים אף דגים קטנים"[40].

56.         "ורפואתן רפואה" גם בשינוי הטבעים

יש ששה דברים שחז"ל אומרים שהם לא סתם רפואה, אלא שהם "מרפאים את החולה מחוליו ורפואתם רפואה", ביטוי מאד נדיר – תדע לך שהרפואה כאן היא רפואה. אפשר לומר שיש הרבה דברים בחז"ל שכתוב עליהם שנשתנו הטבעים, ולכן מה שהיה בזמן חז"ל לא פועל בזמן הזה. אבל היות שיש רק פעם אחת בחז"ל הביטוי החזק הזה "ששה דברים מרפאים את החולה מחוליו ורפואתן רפואה" – מה ההדגשה "ורפואתן רפואה"? שכנראה שגם בדורות הבאים, עם כל שינויי הטבעים, הרפואה של הדברים האלה נצחית (כמו שהתורה נצחית והמצוות נצחיות).

57.         "ששה דברים" כנגד הו"ק – שלשה מהצומח כנגד שלשה מהחי

מה הראשון? "הכל הולך אחר הפתיחה", כנראה הראשון הוא הכי חזק – הרפואה הכי בדוקה ומנוסה – הוא כרוב. הזוג שלנו כרובים, אז "רפואתן רפואה" – כל הענינים מתרפאים, מגוף ועד נפש, "ורפואתן רפואה". אם יש ששה דברים שמרפאים את החולה מחוליו ורפואתן רפואה הם מן הסתם כנגד ו"ק.

בין ששת הדברים יש שלשה מן הצומח – כרוב, תרדין, סיסין יבשים (סוג של עשב; במקום אחד כתוב מי סיסין יבשין). ואחריהם שלשה מן החי, מן הבהמה – קיבה, הרת (רחם הבהמה) ויותרת הכבד.

בזהר הקדוש כתוב בכלל שכבד הוא הזכר ויותרת הכבד הנקבה, האשה. כמו ש"הכל הולך אחר הפתיחה", שהדבר הראשון שרפואתו רפואה הוא כרוב, כך הדבר האחרון, "הכל הולך אחר החיתום", הוא יותרת הכבד – "אשת חיל עטרת בעלה".

58.         רפואה שלמה מתוך אהבת בני הזוג

בכל אופן, הווארט היה לברך את הזוג שיהיו כמו שני הכרובים על ארון הקדש, ובסגולה שלהם, ביחוד שלהם, בהקמת בית נאמן בישראל שלהם, יהיו מקור של רפואה בכל הענינים, כמו שהכרוב הוא רפואה בטוחה. שוב, אם כנגד הו"ק לפי הסדר יוצא שהכרוב הוא מצד החסד ואהבה – הפשט של הכרובים, שהם סמל של אהבה בתענוגים, מעל הארון בקדש הקדשים.

הארון והכרובים הם הדבר הכי הכי פנימי, "לפני ולפנים" בלשון חז"ל, "אחת בשנה". על חתן וכלה כתוב "נקי יהיה לביתו שנה אחת ושמח את אשתו אשר לקח" – יש "שנה אחת", ויש גם "אחת בשנה", יום כיפור, שאז הכהן הגדול נכנס לפני ולפנים ורואה את הכרובים מעורים יחד באהבה רבה בתענוגים.

הדבר הזה הוא מקור הרפואה. כמו שיש תשובה מיראה ויש תשובה מאהבה, כנראה שגם ברפואה כך – יש רפואות שהן פחד ויש רפואות שהן כיף, שהן אהבה. הרפואה שהיא הכי כיף, הכי נחמד, היא הכרוב. כרוב אותיות ברוך. זה שכרוב הוא הכלל הגדול במרכבה כתוב במפרשים, שכרוב אותיות רכוב – לשון מרכבה, כללות המרכבה העליונה.

59.         סגולת "ששה דברים" – ריפוי מעשה בראשית

אם כבר הגענו לזה, נתבונן בתחלת אותו מאמר חז"ל של רפואה שמתחיל "ששה דברים". כנראה יש איזו סגולה ב"ששה דברים" – למה דווקא? כנראה שעצם ענין הרפואה קשור לשש. "ששה דברים מרפאים את החולה מחוליו ורפואתן רפואה". כל החליים, תחלואי הנפש והגוף, הם תוצאה מששת ימי בראשית. ה' ברא את העולם, "על מילואו נברא", "אלה תולדות השמים והארץ בהבראם", "באברהם", לו נאמר "והיה ברכה" (כרוב-ברוך), אבל אם יש איזה פגם במעשה בראשית צריך "ששה דברים" שירפאו את מה שלכתחילה נברא בריא ושלם בששה ימים. "ורפואתן רפואה" לעולם ועד. שוב, הראשון, החסד, יום ראשון של מעשה בראשית, "יהי אור", הוא הכרוב[41].

60.         "ששה דברים" במקדש

נתבונן בביטוי "ששה דברים" – כמה שוה (עוד לא עשינו גימטריא)? 861 – שוה בית המקדש (וגם ראש השנה ועוד הרבה דברים חשובים, אבל לעניננו בפרשת תרומה-תצוה היינו בית המקדש), "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם". סימן שבית המקדש קשור לששה דברים. למה? האם יש איזה רעיון?

אכן בית המקדש בנוי ומורכב מששה דברים – מעשה מרכבה. בתחלת פרשתנו, פרשת תצוה, נאמר: "ואלה הבגדים אשר יעשו חשן ואפוד ומעיל וכתנת תשבץ מצנפת ואבנט" – ששה דברים (בגדים). בעל הטורים מסביר שלא נזכר מכנסים מפני שנאמר "לכבוד ולתפארת" ולא נזכר ציץ מפני שלא היה מין בגד. עשו את הבגדים מחוטי "תכלת וארגמן תולעת שני ושש משזר" כאשר כל חוט וחוט מהם היה "כפול ששה" (ועוד חוט של זהב עם כל אחד מהם).

כל זה בבגדי כהונה, אבל מהם ששה דברים בכלי המקדש? זה נוגע למה שדברנו בשבוע שעבר, מחלוקת הרמב"ן ורש"י, האם הארון והכרובים הם דבר אחד או שנים. כאן נראה רמז מובהק לדעת הרמב"ן. אם הארון והכפרת והכרובים נחשבים לכלי אחד, הכל דבר אחד, אז יש בקדש הקדשים רק דבר אחד. בקדש יש שלשה דברים ובחצר שנים (כיור וכנו הם דבר אחד, ומזבח העולה). אז יש ששה דברים-כלים במקדש.

ובהקבלה לספירות העליונות: הארון נקרא "ארון העדת" אותיות דעת, אך יחד עם הכפרת והכרובים הוא כולל את כל הג"ר (או הד"ר – כתר חכמה בינה דעת); מנורה – חסד; שלחן – גבורה; מזבח הקטרת – תפארת; כיור וכנו – נצח והוד; מזבח העולה ויסוד המזבח – יסוד ומלכות. גימטריא מאד יפה שיש ששה דברים בבית המקדש, שהוא גם המשולש של 41.

אם כותבים את שמות ששת הדברים כל אחד במלה אחת – ארון מנורה שלחן מזבח כיור מזבח – הכל עולה 1296, שלמות של 36 ברבוע, דהיינו 6 (ששה דברים) בחזקת 4! ראשי התיבות של ששת הדברים עולים אמת (21 ברבוע) והם כוללים 25 אותיות (5 ברבוע; כמו "שמע ישראל" – 6 תבות 25 אותיות).

61.         ששה מנהיגים בגאולה

[איך זה קשור ל"שלשה דברים יחד" של רבי אברהם אבולעפיא?] ששה דברים הם ששה צירופים של שלשה דברים יחד. אבולעפיא אומר ש"בראשית" עולה "שלשה דברים יחד", ר"ת שדי, "שאמר לעולמו די"[42]. רק "שלשה דברים" עולה 30 יותר מ"ששה דברים" – 891, יציאת מצרים, נעשה ונשמע, כלות הנפש ועוד הרבה דברים חשובים.

אבל זה גם "שלשה דַבָּרים" – שלשה מנהיגים – משה, אהרן, מרים. אף על פי שכתוב "דבר אחד לדור ולא שני דברים לדור", אנחנו דורשים ששנים אמנם לא אבל "שלשה דברים יחד" כן. כעת נראה שבדור של משיח צריכים ששה דברים, ששה מנהיגים. משה אהרן ומרים הם שני גברים ואשה (הגדולה ביניהם) לשם האיזון. ששה דברים הם ששה צירופים של שלשה דברים יחד, אבל אנחנו נדרוש כעת אחרת.

אם יש מלה של שש אותיות, כמו בראשית, כמה צירופים יש (כמו שנדרשו הרבה צירופי בראשית בתקו"ז)? 720. איזה זוג בתורה שוה 720? 720 עולה י"פ חסד, שם עב. איזה זוג חשוב בתורה עולה 720? משה צפרה[43], מספר צירופי בראשית. על משיח כתוב ברעיא מהימנא שיש שלש מהדורות – לא רק משיח בן יוסף ומשיח בן דוד, אלא גם משה רעיא מהימנא (השיא של משיח, אחרי משיח בן דוד).

אם כל אחד נשוי – בדור של מלך המשיח "'ונקה' לשבים", לשוים בקומתן, ואם יש מנהיג יש גם מנהיגה, יש מלך ויש מלכה. פעם היה אפשר להסתפק בשלשה – כעת חייבים ששה. יש עוד כמה אפשרויות איך להגיע לששה מנהיגים – זו אחת מהן. פשוט שלשה זוגות, משיח בן יוסף ואשתו, משיח בן דוד ואשתו והזוג הכי טוב ("ותרא אתו כי טוב הוא" שנולד מהול, הוא ושרש אשתו, עטרת היסוד, יחד), משה רעיא מהימנא ואשתו.

62.         כרוב נקי

בזכות ה"ששה דבּרים" האלה נגאל בקרוב ממש. אבל הראשון שלהם הוא כרוב – הגענו ל"ששה דברים" מתוך "ששה דברים מרפאין את החולה מחליו ורפואתן רפואה", והראשון שבהם כרוב. המנהיגים האלה באים לרפא את עם ישראל מכל תחלואיו. יש ששה מנהיגים – שלשה צמחונים ושלשה בשריים (רואים בפירוש שהם שלשה ושלשה). הראשון הוא הכרוב, מדת האהבה בתענוגים של שני הכרובים שמעל הארון בקדש הקדשים.

אמרנו בשיעור לפני שבוע שצריך להזהר מהתולעים – לקנות עם הכשר הכי טוב או לבדוק הכי טוב. כל תולע בגימטריא שור – שור קטן שמטייל בתוך הכרוב.

שיהיו כרובים כשרים, שרפואתן רפואה. יש מישהו שמגדל כרובים ביצהר? [מפחדים מתולעים]. אפשר לעשות כרוב נקי.

מה זה "נקי יהיה לביתו שנה אחת"? שאם דואגים שכל הירקות יהיו נקיים שנה שלמה, חזקה שכל החיים הכל יהיה נקי, ואז "ושמח את אשתו" כל החיים. [אם יש חזקה אז לא צריכים לבדוק אחר כך?]. שאלה טובה. היו צדיקים שבדקו והיו שלא בדקו.

63.       ג. שמחת הבריאה (מלכות)

64.         שמחה גשמית ככסא לשמחה רוחנית

חוץ מאגרת הקדש של הבעל שם טוב, שהוא כותב לגיסו, יש עוד אגרת קדש שהוא כותב לתלמידו המובהק, בעל התולדות[44]. הוא כותב שהוא קבל ממנו מכתב והוא נדהם ונפעם מקריאת השורות הראשונות של המכתב, כשהוא ראה שבכוונתו לסגף את עצמו ולהתענות קשה, ושומו שמים, חס וחלילה, זה נגד כל דרך החסידות שלמדתי אותך, שכל מה שאדם יסגף ויענה את עצמו זו עצת הבעל דבר, ממקור המרה השחורה של הנפש, והרי כל דרך החסידות היא רק לעבוד את ה' בשמחה, והשמחה למטה גורמת שמחה למעלה.

אפילו עונג שבת, הוא מסביר[45], נועד לפעול שמחה בעולמות העליונים שממשיך שפע – "מינה מתברכין כולהו יומין", ולשם כך עושים שמחה מלמטה. על דרך זה מפרש הבעל שם טוב את הפסוק "ושבתה הארץ שבת להוי'" ומסביר כי "ושבתה הארץ" היינו מנוחה ושמחה גשמית, שממנה באים ל"שבת להוי'", מנוחה ושמחה רוחנית כו'.

חס ושלום להתענות, לעשות סיגופים, כך הוא כותב לו בתכלית התוקף. גם קשור למלכות, שהיות שרגליה יורדות להיפך החיים, מי ששייך למלכות יש לו הו"א שצריך לסגף ולענות את הגוף – הו"א של המלכות. לכן צריך לבוא הבעל שם טוב ולומר ח"ו – הדרך לתקן את המלכות ולהמשיך את השכינה, שתהיה שרויה, היא רק שמחה, כולל גם שמחה של דברים גשמיים ממש.

קודם אמרנו ש"אין שמחה אלא ביין" ו"אין שמחה אלא בבשר". הבעל שם טוב אומר[46] ש"אין שמחה אלא בבשר" היינו השמחה שעולה מבשר ודם – כל אדם הוא בשר ודם, ואם הוא עובד את ה' בשמחה הבשר שלו שמח והשמחה עולה למעלה, עושה שם שמחה וממשיכה כל הברכות למטה.

הוא לא כותב, אבל ידוע שבשר גם לשון בשורה – אליהו הנביא מבשר הגאולה, בשורת הגאולה. שהחתן והכלה ילמדו עניני שמחה – לשם כך דברנו על שמחה – ויהיה הרבה כרוב של אהבה רבה בתענוגים ורפואת רפואה, ובא לציון גואל. שבזכות השמחה למטה – גם בקטנות ובגשמיות, כמו שהבעל שם טוב כותב על שמחת חתן וכלה – תהיה שמחה למעלה ותמשך הגאולה האמתית והשלמה, משיח אותיות יִשמח ויְשמח.

נגנו "קול דודי".

65.         הבריאה בשמחה

יש ווארט בעולם שמי שצוחק אחרון הוא המנצח. מה שהסברנו כעת, שלא רק מי שצוחק אחרון, אלא מי שצוחק יותר חזק כל הזמן, תוך כדי. זו העבודה שלנו. יש גם ווארט של הבעל שם טוב[47] שאם ה' ברא את העולם, למה הוא לא ברא אותו קודם (כמו שהאריז"ל שואל בתחלת העץ חיים)? הבעל שם טוב אומר שה' ידע שהבריאה היא טובה, אבל חכה לברוא את העולם עד שיהיה מאד שמח בו. אפשר לדעת שמשהו טוב, אבל עוד לא מגיעים לשיא השמחה. ברגע שה' הגיע לשיא השמחה מבריאת העולם הוא ברא אותו.

בתוך העולם יש גם את הגלות של עם ישראל – זה גם חלק מהבריאה. צריך לדעת שאם ה' לא היה שמח מאד לא היה קורה כלום, לא היה שום דבר במציאות – אני לא הייתי פה, אתה לא היית פה, לא היה כלום. כל מה שה' עושה הוא מתוך שמחה רבה, כי הכל מביא לידי גאולה – לידי החשק שלו, התאוה שלו, לדירה בתחתונים. את זה מיישמים חתן וכלה שמתחתנים, הם ההמחשה שכל מה שה' ברא הוא בשביל דירה, "ועשו לי מקדש", וממילא הכל בלול וחדור שמחה – שמחת ה'.

66.         "אשגחן אפין באפין" בלימוד תורה

הבעל שם טוב גם אומר[48] שהשמחה של היהודי שהוא יודע שכל אות שהוא אומר בתורה, שהוא מתפלל, ה' נמצא בתוכה. כמו שכתוב באגרת הקדש, שיש עולמות-נשמות-אלקות, אבל התכלית היא שבורא עולם נמצא בתוך כל אות (צואת ריב"ש), וכשאני אומר אות צריך לחשוב שברגע זה ה' מסתכל עלי ואני מסתכל עליו ואנחנו שמחים. שתמיד יהיה "אשגחן אפין באפין" לחתן וכלה, כמו הכרובים שמסתכלים אחד על השני באהבה רבה, כך ה' מסתכל עלינו ואנחנו עליו, אומרים את האותיות שלו מתוך שמחה רבה, ובא לציון גואל.