מוצאי ז"ך אדר א׳ ע"ד – מרכז שמים, ת"א

מה התפקיד שלי?

"אני ואתה נשנה את העולם" (א)

א. שרש פקד – למצוא את התפקיד שלי

פרשת פקודי – הזמן למצוא את התפקיד

ערב טוב. בעזרת ה' הנושא שלנו הערב הוא איך עושים שינוי חיובי בכלל – שינוי לעם ישראל בארצנו הקדושה. כמו כל נושא על פי חסידות, ראוי ורצוי לקשר אותו לפרשת השבוע. יש ביטוי "לחיות עם הזמן" – כל מה שהיהודי חי, גם בחייו הפרטיים וגם בחיים הציבוריים, צריך לקשר לזמן, למה שקוראים בפרשה.

השבוע קוראים פרשת פקודי – "אלה פקודי המשכן משכן העדת אשר פֻקד על פי משה ביד איתמר בן אהרן הכהן". לכן נדבר הערב בעיקר על המשמעות הפנימית של עבודת "פקודי", ונקשר זאת עם המושג המאד חשוב ורווח בשפה – תפקיד. לכל אחד יש תפקיד בחיים. התפקיד הוא גם לגבי, לגבי המשפחה שלי, לגבי הפרט, וגם יש תפקיד של כל אחד ואחד לגבי הכלל.

ריבוי התפקידים במשכן

בפסוק הזה הכלל מכונה משכן – "משכן העדֻת" (רמז ל"עדת ישֻרון"). הקמת המשכן היא כדי שהשכינה תשרה בתוכנו, בתוך כל עם ישראל ביחד. זה התיקון האמתי, התכלית של חיי הצבור – לזכות למשכן. "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" – בתוך כל אחד ואחת מהם ובתוך הכלל כולו, בתוך כנסת ישראל. לשם כך צריך "פקודי" – צריך פקודים, שכאן נפרש קודם כל כבעלי תפקיד, כל מי שמכיר את התפקיד שלו.

הפשט כמובן הוא שמונים כאן את החומרים, הכסף והזהב שהיו במשכן. אנחנו כעת נעמיק במשמעות המלה "פקודי" בדגש על המושג תפקיד. אם כי שהפשט הוא שפוקדים-מונים את החומרים של המשכן, התפקיד מודגש מאד מהפסוק הראשון – "אלה פקודי המשכן משכן העדת אשר פֻקד על פי משה", יש בעל תפקיד ראשי שהוא משה רבינו, וכל בעלי התפקיד הם תחתיו. "עבודת הלוים ביד איתמר בן אהרן הכהן" – יש כאן בעלי תפקידים, הלוים, תחת איתמר שהוא בעל התפקיד מעליהם.

אחר כך כתוב "ובצלאל בן אורי בן חור למטה יהודה עשה את כל אשר צוה הוי' את משה". זה תואר מעולה, שיש כאן יהודי שעשה "את כל אשר צוה הוי' את משה" – בפשט הכוונה שהוא עשה את כל עניני המשכן, אבל הביטוי "את כל אשר צוה הוי' את משה" אומר שהוא עשה את כל תורת משה. הוא גם בעל תפקיד – בעל תפקיד ראשי באמנים של עם ישראל. עם ישראל זקוק לצות של אמנים – אם זה נגנים, אם זה בעלי מלאכה, צריך אמנים. יש מישהו שעומד בראש, בעל התפקיד הראשי של האמנים, שנקרא בצלאל.

אחר כך כתוב "ואתו [מישהו מצטרף אליו] אהליאב בן אחיסמך למטה דן וגו'". בכל תחלת הפרשה הרוח היא שיש הרבה בעלי תפקיד במלאכת המשכן, וכל אחד צריך להכיר את התפקיד שלו וכמובן לקיים את התפקיד שלו. שוב, מדובר בתפקיד כלפי הכלל.

התבוננות בשרש פקד

אחרי ההקדמה הזו נתבונן בשרש בלשון הקדש – שרש מאד חשוב, מאד עשיר, מאד מענין, עם הרבה משמעויות – שרש פקד. כשרוצים להתבונן בענין צריך להתבונן בשרש שלו בלשון הקדש, שהיא הכלי שלנו לתקשר. האדם קשור לחברה מיסודו, וכשה' ברא אותו כתוב "וייצר הוי' אלהים את האדם עפר מן האדמה ויפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה". עיקר תכלית בריאת העולם הוא שהאדם יהיה "לנפש חיה", והתרגום מתרגם "לרוח ממללא" – שהאדם מדבר. לכן לאדם קוראים "מדבר" (ולא "משכיל" או משהו אחר) – המהות שלו היא מדבר.

האדם מדבר בשפה, והשפה שלנו – עם ישראל, שאנחנו עם נבחר לה' – היא שפת הקדש. לכן ההתבוננות הראשונה היא להתבונן בשרשים של השפה שלנו – מכאן אפשר ללמוד את הכל. כעת נתבונן בשרש פקד. כשמתבוננים בשרש המקור הראשון שמסתכלים בו הוא ספר השרשים של הרד"ק, מגדולי הראשונים, שהוא גדול המדקדקים. יש לו שני ספרי דקדוק – ספר המכלול על הדקדוק של לשון הקדש וספר השרשים על משמעויות כל שרש בתנ"ך.

כשפותחים שרש פקד רואים שהוא מקדיש לו כמה עמודים, כמעט יותר מכל שרש – אומר שזה שרש מאד חשוב. הוא מזהה בתוך השרש הזה ששה ענינים שונים (למשמעות הוא קורה ענין). יש פה שש משמעויות, אבל כמובן הן קשורות, כי זה אותו שרש. קודם נאמר אותן, ואחר כך ננסה להסביר קצת:

פקד – מינוי

משמעות אחת, ענין אחד – פקד לשון מינוי. למנות מישהו לתפקיד, לתת למישהו תפקיד. עוד מעט קוראים מגלת אסתר, שם כתוב "ויפקד המלך פקידים". מישהו נותן תפקיד ומי שמקבל את המשרה הוא פקיד, כי הוא מקבל תפקיד. יש עוד ניב לכך בתנ"ך – מילוי ידים. כשנותנים למישהו משרה ממלאים את ידיו. תפקיד הוא כמו משרה. בספר ישעיהו מתארים את מלך המשיח "ותהי המשרה על שכמו"[1] – מלך המשיח הוא בעל משרה, בעל תפקיד. זו משמעות אחת של השרש פקד.

פקד – זכירה עם התעוררות לפעול

ענין שני, שהוא בעצם הפעם הראשונה בה כתוב שרש זה בתנ"ך – פתיחת קריאת התורה בראש השנה, בתחלת שנה חדשה – "והוי' פקד את שרה כאשר אמר"[2]. הוא פקד את העקרה. ש"עקרת הבית" תהיה "אם הבנים שמחה הללויה". "והוי' פקד את שרה". מה הפירוש "פקד את שרה"? שהוא זכר אותה, השגיח עליה והתעורר להושיע אותה. מסבירים ש-פקד במשמעות זו היא זכירה, לזכור מישהו, אבל לא סתם זכירה בשכל – לזכור עם התעוררות נפשית פנימית לעשות לו משהו.

יכול להיות לעשות לו משהו טוב, כמו בפעם הראשונה. "הכל הולך אחר הפתיחה", הפעם הראשונה בה שרש זה מופיע בתנ"ך היא בפסוק הזה. אבל גם יכולה להיות פקידה של מישהו לא לטובה, כמו "פוקד עון אבות על בנים" – פקידת עון. אם מחפשים בתנ"ך את המשמעות הזו יש לכאן ויש לכאן – יש לפקוד מישהו לטובה או להיפך. הרבה פעמים בתנ"ך הפקידה היא לפקוד עם – יש לפקוד עם לעונש. הנביא משתמש הרבה פעמים בפקידה לעונש.

לדוגמה, יש ביטוי בנביא "יושבי פקוד" – פקוד הוא כינוי או לכל ארץ בבל או לעיר מסוימת בבבל. למה הוא נקרא פקוד? כי ה' פוקד עליו את עוונו, עתיד לתת לו את העונש המגיע לו. לכן שמו פקוד. נחזור לדבר מהענין הזה, שמכל הארצות בתנ"ך שרש פקד שייך דווקא לבבל – כנראה קשור גם לתלמוד בבלי. שוב, בע"ה נחזור לזה.

פקד – מצוה־פקודה

אחרי המשמעות השניה, של פקד בתור זכירת מישהו עם התעוררות לעשות לו משהו, המשמעות השלישית היא "פקודי הוי' ישרים משמחי לב" – מצוה, פקודה. כמו בצבא – נותנים פקודה. כמובן, פקודה ותפקיד הם מושגים מאד קרובים – כשנותנים לך פקודה, מצוה, יש לך תפקיד לקיים אותה. בכל אופן, הרד"ק מבין – וכך השכל הפשוט מבין – שהמושג מצוה קובע ברכה לעצמו. כלומר, זה בהחלט עוד ענין בשרש פקד – "פקודי הוי'" או כל פקודה-מצוה.

פקד – מנין

מה עוד יש לנו בשרש פקד? כמו בפסוק הראשון של פרשתנו, "אלה פקודי המשכן", לשון מנין. כל חומש במדבר, החומש הרביעי של חמשה חומשי תורה, נקרא "חומש הפקודים"[3]. גם מכאן רואים כמה חשוב השרש הזה, שהוא שם של אחד מחמשה חומשי תורה. למה הוא נקרא חומש הפקודים? כי מונים את החילים. כל העם הוא "צבאות הוי'", כולם החילים של ה', וצריך למנות ולספור אותם. כתוב שכל פעם שה' סופר אותנו זה סימן של חבה. מה שאוהבים סופרים. מי שמאד אוהב כסף כל הזמן סופר את הכסף שלו. גם כאן, "אלה פקודי המשכן" היינו מנין של חבה. אם כן, יש פקד במשמעות של מנין. יש פה שני מושגים קרובים – מינוי ומנין[4], שני דברים שונים אבל ודאי קשורים.

פקד – חסרון

אחר כך יש פקד מלשון חסרון – "ויפקד מקום דוד"[5], שהוא היה חסר. "לא נפקד ממנו איש" – לא נחסר ממנו איש. זו בעצם הברכה הכי גדולה של אותם פקודים אנשי החיל ו"לא נפקד ממנו איש"[6]. שוב, זו משמעות אחרת, לשון חסרון[7]. אבל זה מצטרף למנין, כי או שאתה נמצא בתוך המנין כשמונים אותך, או שמנסים, רוצים למנות אותך, אבל לא מוצאים אותך – שאתה נחסר מתוך המנין. בכל אופן, לפי הרד"ק – וכך לפי השכל הפשוט – אלה שני דברים, לשון מנין ולשון חסרון.

פקד – פקדון

אחרון חביב – נושא מאד חשוב בחז"ל, במשנה ובגמרא וכו' – פקד לשון פקדון. להפקיד משהו אצל מישהו כדי שישמור לך את הדבר. יש בש"ס פרק "המפקיד" – אחד הפרקים הראשונים שכל ילד יהודי לומד. קשור לשרש פקד.

פקדון ישראל בארץ פקוד "עד יום פקדי"

נחזור לפסוק שאמרנו קודם, לפיו ארץ בבל נקראת ארץ פקוד. חז"ל רומזים שארץ בבל נקראת פקוד כי עם ישראל באו לשם והושמו שם לשם פקדון, עד שה' יפקוד אותנו (במשמעות השניה שאמרנו, יזכור אותנו לטובה) ויוציא אותנו משם. יש פסוק בנביא "בבלה יובאו ושמה יהיו עד יום פקדי". בבל עצמה נקראת "פקוד", כי ה' הולך לפקוד לה את העון שלה, אבל "עד יום פקדי" היינו עד היום שאפקוד את עם ישראל לטובה להוציאם משם. בינתים, מה המציאות של עם ישראל בארץ פקוד? שהם שם בתור פקדון[8]. כשהרד"ק רוצה להסביר את הפשט של פקדון הוא אומר "הנחה וגניזה" – שמניחים חפץ או משהו במקום מסוים לשם גניזה, בינתים, עד שנוציא אותו.

"בית רבינו שבבבל"

נפתח באיזה שעשוע של רמז, גימטריא (מיוחדת בשביל חב"דניקים, כפי שנראה). נכתוב את הפסוק: "בבלה יובאו ושמה יהיו עד יום פקדי" – שבע מילים ו‑26 אותיות (רק כדי שיכתבו נכון...). נראה מי יכול לחשב את הגימטריא של שבע המילים האלה, אפשר גם לנחש... הפסוק בגימטריא 770. איך הרבי כנה את 770, הבית שלו? "בית רבינו שבבבל".

לגבי הפסוק הזה – שהוא פסוק מאד חשוב לעניננו בתור יושבי ארץ ישראל, לא יושבי פקוד – חז"ל חלקו האם מותר לנו בזמן הזה לצאת מהגלות ולחזור לארץ. היה אמורא מאד גדול, רב יהודה, שאסר על תלמידיו לעלות לארץ בגלל הפסוק הזה. כתוב "בבלה יובאו ושמה יהיו" – כאילו שה' גוזר ששם את עם ישראל כפקדון בבבל, עד שאחליט להוציא אתכם משם. לכם אסור ליזום עליה "עד יום פקדי"[9].

אבל היה לו תלמיד, רבי זירא, שאף על פי שהרבי שלו אמר ככה, ולימד אותו, והקפיד[10] עליו – הוא התגנב לו ויצא משם. לא רק שהוא יצא משם ועלה לארץ, הוא אפילו צם מאה צומות לשכוח את כל התלמוד הבבלי שהוא למד, כדי שיהיה לו ראש נקי ללמוד תלמוד ירושלמי, שהרי "אין תורה כתורת ארץ ישראל". רב יהודה היה יותר גדול, אבל רבי זירא היה יותר חמוד...

בכל אופן, הכל קשור לפסוק הזה. באמת הרבי לא עלה לארץ בעצמו, הוא קיים את הפסוק הזה ונשאר ב"בית רבינו שבבבל" "עד יום פקדי", עד שה' יפקוד אותנו. לא בכדי הפסוק הזה שוה 770. 770 שוה בית משיח. בינתים זה שם, כך הרבי אמר.

נגלה ופנימיות התורה – התחלקות והתכללות

אם כן, אמרנו כעת את כל שש המשמעויות – כל ששת הענינים – של השרש פקד. אמרנו אותן לא לפי הסדר שהרד"ק כותב אלא לפי הסדר שאנחנו רוצים להסביר במקביל לספירות העליונות.

קודם נקדים הקדמה פשוטה אבל חשובה ביותר, שחלק הנגלה שבתורה בכלל בא לחלק בין דברים שונים, בין דינים שונים. אבל החלק הפנימי של התורה, "נשמתא דאורייתא", בא להכליל, לכלול ולחבר, בין אותם דברים שהחלק הנגלה, ה"גופא דאורייתא", חילק.

המשכת קו התורה לחלל החיים

נאמר את הרעיון הזה באותיות של קבלה: כתוב שלאחר שה' צמצם את האור-אין-סוף שלו ויצר מעין חלל, מקום פנוי, כדי לברוא שם את כל העולמות, הוא המשיך-הקרין קו של אור אין סוף לתוך החלל הפנוי, ומסביב לקו הזה כל העולמות נאצלו ונבראו ונוצרו ונעשו. הקו הזה של האור, שבוקע לתוך חלל הצמצום – "אז יבקע כשחר אורך" – הוא סוד התורה, כך כתוב בקבלה. הקו הוא התורה של ה' – הקו שבוקע לתוך החלל.

אפשר מיד לתרגם את הרעיון הזה לחיים של כל אחד ושל כולם יחד. אם יש חלל אצלי, בחיים שלי – מאד קל שחיים יהפכו להיות חלל, כי חיים שוה בגימטריא חלל – אז צריך קרן אור לפקוד את החלל, למלא את החיים במשהו. הקו הזה הוא התורה. אם כל הצבור נמצא במצב של חלל בחיים הציבוריים שלו – גם זקוקים לקו. פתאום "אז יבקע כשחר אורך" – הקו בוקע לתוך החלל וממלא אותו אור. אבל לא מספיק שהוא ממלא את העולם באור – סביב הקו צריכה להווצר מערכת שלמה של עולמות, של ממשות, כל המוסדות שמדינה מתוקנת זקוקה להם.

חיצוניות ופנימיות הקו – התחלקות והתכללות

בכל אופן, זה מושג מאד חשוב בקבלה – שהקו הוא התורה שבוקעת לתוך המציאות. אבל בקו יש חיצוניות ופנימיות. כך הביטוי – חיצוניות הקו ופנימיות הקו. כל ממד של הקו פועל משהו אחר. חיצוניות הקו, שהיא חיצוניות התורה – "גופא דאורייתא" – פועלת התחלקות במציאות ש"לא כל אפין שוין", לא כל אחד הוא אותו דבר. אדרבא, מאד חשוב ש"כשם שאין פרצופיהן שוין כך אין דעותיהן שוות", כל אחד הוא משהו אחר. מי עושה שכל אחד יהיה משהו אחר, אישי, וחשוב בפני עצמו? חיצוניות הקו, הנגלה של התורה. אבל פנימיות הקו פועלת התכללות. זה הביטוי בקבלה וחסידות, שחיצוניות הקו-התורה פועלת התחלקות ואילו פנימיות הקו-התורה פועלת התכללות[11].

לעניננו, זה שבא אחד גדול ולוקח משהו שנדמה לי שהוא אחד – לא ידעתי שלשרש פקד יש כל כך הרבה גוונים שונים, כמו קשת – ופתאום הוא חוקר, מתבונן היטב בכל התנ"ך, ורואה שלפעמים השרש הזה מתפרש כך ולפעמים אחרת, לששה ענינים שונים. מה שמענין – הוא לא מנסה בכלל לקשר בין הענינים. כשהסברנו כבר התחלנו לראות קשרים בין הענינים, אבל אצלו לא מוזכר – רק מחלק.

שויון חיובי – מבט פנימי (דרך מודל פנימי) לאחר התחלקות הנגלה

השכל הוא לחלק, אם רואים מיד שהכל אותו דבר זה לא שוה. כמו היום, אם מיד אומרים שאין חילוק אלא רק שויון – הכל שוה – זה לא שוה שום דבר. כמו שויון בנטל – תיכף נגיע לזה. אם יש רק שויון לכתחילה, בלי חילוק, אותו שויון לא שוה. מתי שויון באמת שוה? כשהוא בא מתוך מבט פנימי על מציאות חיצוניות שנוצרה, על ידי הנגלה של התורה, המחלק בין גוונים – בין אנשים, בין כל מה שיש בעולם. אבל התכלית היא ההתכללות אחרי ההתחלקות. מי שלומד רק נגלה חסר את התכלית, שהוא העיקר.

איך באים להתכללות? קודם כל לוקחים את הדברים שחלקת אותם, ואם אפשר למצוא להם מודל פנימי, כמו שננסה להקביל אותם לספירות העליונות (שגם מקבילות לכחות הנפש של כל אחד מאתנו) – המודל של הפרטים השונים והמחולקים הוא המפתח והדרך לאחד אותם, לכלול אותם, להגיע להתכללות ביניהם, לגלות שהכל בעצם דבר אחד, כמו שאדם הוא דבר אחד עם איברים שונים. עם ישראל הוא גוף אחד – יש הרבה גוונים אבל "כל ישראל ערבים זה בזה". היד צריכה את הרגל והרגל צריכה את הראש, כל אבר צריך את האחרים כדי לתפקד – הכל לשם תפקוד מלא. לכן אמרנו את ששת הענינים לפי סדר מדות הלב, שהן כנגד ששת ימי בראשית.

נסביר בקיצור את ההקבלה:

חסד: מתנת התפקיד – לזכות במכרז התשובה

אמרנו שלמנות מישהו לתפקיד – "ויפקד המלך פקידים" – היינו למלא את ידיו. כלומר, זה בעצם לתת לו מתנה. ההשגה הראשונה שצריכים להבין כאן היא שכאשר נותנים לך תפקיד זו מתנה מהשמים. אם אין לך תפקיד בחיים אתה מסכן, החיים שלך הם בעצם חלל אחד גדול. אף אחד לא הושיט לך כפפה, למלא את ידך, לתת לך תפקיד.

שוב, הדבר הראשון שצריך להבין הוא שתפקיד זה מתנה, ומתנה היא חסד שה' עושה. כתוב "מימינו אש דת למו" – מיד ימין כביכול של ה' הוא ממלא את ידי בתפקיד ("אש דת למו").

יש מאמר חז"ל שכל יום בת קול יוצאת בשמים ומכריזה "שובו בנים שובבים". במודע שלי איני שומע את הבת-קול, אבל בעל-מודע שלי – שרש הנשמה שלי – אני שומע את הכרוז הזה, שכל הזמן מכריז לעשות תשובה. איך קוראים היום לכרוז הזה? מכרז. כל הזמן יש מכרז בשמים – מי יזכה להיות בעל תשובה. להיות בעל תשובה היינו לקבל תפקיד. מי שאינו בעל תשובה – פשוט לא זכה במכרז לקבל את התפקיד.

שוב, זו דרך מאד טובה להבין מהי תשובה – פשוט לזכות במכרז. כאן בעולם שלנו, עולם העסקים, רבים על מכרז. יש הרבה מה לפתח את הווארט הזה, אבל נשאיר את זה ככה – כולנו תפסנו כבר.

כל זה כדי להבין שלתת תפקיד היינו לזכות מישהו – זה חסד. אמא שיש לה תפקיד בבית – זה חסד שיש לה תפקיד. חסד הוא "יומא דאזיל עם כולהו יומין" – הספירה הראשונה מבין ספירות הלב, כנגד "יום אחד" של מעשה בראשית, ובששת פירושי פקד נשים את המשמעות הזו, של תפקיד, בספירת החסד.

גבורה: פקידת ה׳ את האדם על פי מעשיו – היכל הזכות

הפירוש השני הוא זכירה שיש בה התעוררות למעשה. הרד"ק קורה למשמעות הזו השגחה – שה' פוקד ומשגיח – והשגחה היא כדי לעשות משהו עם המושגח, או לטוב או לרע. ההתעוררות הזו שיש בפקד לטוב או לרע מוזכרת לראשונה בפסוק הראשון שקוראים בתורה בראש השנה – "והוי' פקד את שרה". למה כתוב "והוי'"? חז"ל אומרים שה-ו מרבה, "הוא ובית דינו". אף על פי ששם הוי' הוא שם הרחמים, "והוי'" אומר שיש כאן דין – לכן קוראים את זה ביום הדין, ראש השנה הוא יום הדין.

כנגד הספירות יש בקבלה מושג של "היכלות". ההיכל של הגבורה נקרא "היכל הזכות" ובו יושב בית דין של מעלה, ודנים כל אחד לזכות או להיפך – איך לפקוד אותו. לכן נמקם את הפירוש שפקידה במובן של השגחה וזכרון בגבורה. לפקוד, לזכור ולהשגיח, זה דבר מאד חיובי לכאורה, אבל יכול להיות לטובה או להיפך – תלוי למה דנים אותו (שוב, זה שייך לראש השנה, יום הדין).

התעוררות לפעולה – כח של גבורה

עוד סיבה שהפירוש הזה מתאים לספירת הגבורה, כי כתוב שזו זכירה עם התעוררות – שהזכירה הזו לא תשאר מופנמת אצלי, תיאורטית, אלא תצא לפועל. כל התעוררות להוציא משהו לפועל – כך מוסבר בחסידות – חייבת לבוא מכח הגבורה של הלב. זו התגברות, כמו "גבורות גשמים" – להוריד גשם, לעשות משהו בפועל שירד מהשמים (אנחנו ב"שמים" עכשיו), כדי שירד מהשמים לארץ, יגיע לתכל'ס, שהגשם יתגשם, צריך גבורה.

זה כלל גדול מאד, אם רוצים לעשות משהו במציאות – דורש מינוי במציאות – חייבים לפקוד את המציאות, להתעורר לעשות משהו (כמו שאומרים 'לעשות משהו בחיים'), ואחד שאין לו גבורה לא יעשה אף פעם משהו בחיים, כי אין לו גבורה, אין לו התעוררות. זו עוד סבה שהפירוש הזה של לפקוד שייך לספירת הגבורה.

חטא העגל – להורות תשובה לצבור

בשבת הקרובה לא קוראים רק את פרשת פקודי, אלא זו גם שבת שקלים. יש משהו מאד מיוחד בשנה שלנו, שנה מעוברת, שפרשת שקלים חלה יחד עם פרשת פקודי. פרשת שקלים היא בעצם הפסוקים הראשונים של פרשת כי תשא, שקראנו לפני כמה שבועות. מה הפסוק הראשון? כולו אומר פקודי. הפסוק הראשון של שקלים – לתת מחצית השקל לבית המקדש "לכפר על נפשֹתיכם", לכפר על חטא העגל.

חטא העגל הוא חטא של צבור, וחז"ל אומרים שהצבור לא היה ראוי לחטא הזה – אלא רק כדי להורות תשובה לצבור. זה בדיוק הנושא שלנו הערב. יש תשובה של יחיד, של פרט, ויש תשובה של צבור. זה שהפרט מסוגל לעשות תשובה בכל מצב לומדים מדוד ובת שבע, חטא בת שבע, ש"לא היה ראוי דוד לאותו חטא אלא כדי להורות תשובה ליחיד" – כלומר, ללמד שכל יחיד בכל מצב יכול לעשות תשובה. אף על פי שדוד המלך הוא דמות כללית לגמרי, "דוד מלך ישראל חי וקים", בכל אופן חטאו היה להורות תשובה ליחיד. אבל על חטא העגל, שכל עם ישראל השתתף בו, גם כתוב ש"לא היו ראויים לאותו חטא" רק ש"נורא עלילה על בני אדם" כדי "להורות תשובה לרבים" – שצבור שלם מסוגל לעשות תשובה.

אף על פי כן, "וביום פקדי ופקדתי" – קשור לפירוש הזה, שביום שה' יזכור, כל פעם שאנחנו עושים משהו לא בסדר ה' נותן טפת עונש מחטא העגל.

בכל אופן, הכפרה הכללית של חטא העגל היא פרשת שקלים שאנו הולכים לקרוא בשבת. על ידי הצדקה שנותנים למשכן – אמרנו שהמשכן מסמל את חיי הצבור שלנו – מכפרים על חטא הרבים וממילא עושים תיקון לרבים, לצבור.

שרש פקד בפרשת שקלים

איך זה מתחיל? "כי תשא את ראש בני ישראל לפקֻדיהם ונתנו איש כֹפר נפשו להוי' בפקֹד אֹתם ולא יהיה בהם נגף בפקֹד אתם". כתוב שלש פעמים שרש פקד בפסוק הראשון – "בתלת זימני הוי חזקה". בהמשך הפסוקים יש עוד פעמיים – סה"כ חמש פעמים.

כמה פעמים מופיע שרש פקד בתחלת פקודי? "אלה פקודי המשכן משכן העדֻת אשר פֻקד על פי משה" – פעמיים. אם כן, פרשת כי תשא היא אפילו יותר 'פקודי' מפרשת פקודי. בפסוקים הראשונים של פקודי יש ארבע פעמים פקד ובתחלת כי תשא חמש פעמים פקד. בכל אופן, יש פה צד שוה מאד חזק שהכל אומר פקד.

רבינו בחיי: כפל הביטוי "בפקֹד אֹתם" במשמעות שונה

מה שמענין בפרשת שקלים, שלא רק שיש שלש פעמים פקודי, אלא ששתי הפעמים האחרונות הן בדיוק אותו ביטוי – "בפקד אתם". "ונתנו איש כפר נפשו להוי' בפקד אתם ולא יהיה בהם נגף בפקד אתם". כאן יש דוגמה יפהפיה איך התורה משתמשת בדיוק באותו ביטוי – במשמעות אחרת. זו ממש פנינה.

מי מסביר את הפנינה הזו? רבינו בחיי על התורה. הוא אומר שה"בפקד אתם" הראשון הוא פקד לשון מנין, שהוא ספר אותם, אבל "בפקד אתם" (בדיוק אותו ביטוי, לא רק אותו שרש) בפעם השניה הוא פקד לשון השגחה. מבין ששת עניני שרש פקד "בפקד אתם... בפקד אתם" אלה שני ענינים.

לא טוב להתבלט כפרט

איך הוא מסביר? נסביר יותר לעומק, עם דגש על הענינים הציבוריים שלנו. כאשר מונים מחלקים – הענין של חיצוניות הקו, חיצוניות התורה. המנין מחלק אנשים, ולכן ידוע שכאשר מונים יכולה לשלוט עין הרע באנשים. לכן לא מנו את האנשים אלא את השקלים – זה הענין הפשוט של השקלים, לקבל מכל אחד את מחצית השקל שלו וכך לדעת את מנין האנשים.

מה ה' אומר כאן בפסוק הראשון? "ונתנו איש כפר נפשו להוי' בפקד אתם", ובזכות נתינת מחצית השקל "בפקד אתם" – נתינה למשכן, לכלל, לצבור כולו – לכן, אף על פי שמנו וחלקו בין הפרטים "לא יהיה בהם נגף בפקד אתם". כשמונים פרטים יש התעוררות של דין, כי ה' בודק את הזכויות של כל פרט, ואז מדת הדין יכולה להתעורר על האדם. אבל אם כבר נכללו בכך שנתנו את מחציות השקל "בפקד אתם" אז "לא יהיה בהם נגף [מהיכל הזכות, מהגבורה] בפקד אתם".

חכמת נשים – "בתוך עמי אנכי יושבת"

כדי להמחיש זאת מביא רבינו בחיי את מה שהאשה השונמית אמרה לאלישע הנביא. היא עשתה לו טובה גדולה מאד – עשתה לו עלית קיר, עלית גג, ושם שמה לו כל מה שהוא צריך, מטה שלחן כסא ומנורה, וכל פעם שהוא עבר שם הוא סר לעלית הגג שלה והיה שם בכיף.

הוא שאל אותה, דרך התלמיד שלו, גיחזי, מה לעשות לה – אולי לדבר לך אל המלך? אולי חסר לך משהו? הציע שימליץ טוב בפני המלך. היא אמרה – לא אדוני, אל תעשה לי שום דבר, "בתוך עמי אנכי יושבת", אני מסתדרת יפי בלי פרוטקציה, לא צריך פרוטקציה אצל המלך. אחר כך אנחנו זוכרים שגיחזי אומר לרבי שלו, אלישע, שאין לה בן – היא עקרה וצריך לפקוד אותה, כמו את שרה (לכן קוראים את הספור הזה כהפטרת "והוי' פקד את שרה"). אבל קודם היא אמרה לאלישע שלא צריכה שום דבר כי "בתוך עמי אנכי יושבת".

מסביר רבינו בחיי שנח לאדם להיות כלול ובטל בתוך צבור, "בתוך עמי אנכי יושבת", מאשר שהמלך ידע מעצם הקיום שלו בפרטיות. כל מה שהמלך יודע שמישהו פרטי קיים – זה כבר דין, זה "בפקד אתם". אף על פי שהמלך יעשה לו איזה טובה – מי יודע מה יהיה הסוף. מוטב שלא ידעו ממני בכלל, "בתוך עמי אנכי ישבת". איזו טובה שלא תפעל שהמלך יעשה לי בזכות שיכיר שאני קיימת – מוותרת על זה.

קודם כל, רואים שכנראה התחושה הזו היא חכמת נשים, ההבנה שלכתחילה רצוי שהפרט יהיה כלול בתוך הכלל ובטל בו. שיודעים ממך זו 'בליטה' – חסידים מאד לא אהבו בליטות. למה זה באמת מתאים ל"בינה יתרה נתנה באשה יותר מבאיש"? כי על אשה כתוב "כל כבודה בת מלך פנימה", אשה היא מדת הצניעות. "בתוך עמי אנכי יושבת", לא צריכה שהמלך ידע ממני אפילו בשביל לעשות לי טובה. את כל זה מסביר רבינו בחיי על הפסוק הראשון של פרשת שקלים, שנקרא בשבת.

שוב, שקלים זה פרטי אבל גם אנונימי, כי "העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט", כולם נותנים אותו דבר – מחצית השקל. אבל נחזור, דווקא בפסוק הראשון של מחצית השקל שרש פקד כתוב שלש פעמים, ואילו בפסוק הראשון של פרשת פקודי הוא כתוב פעמיים.

תפארת: "פקודי הוי׳ ישרים משמחי לב"

אמרנו שלפקוד במובן של לזכור כדי לעשות משהו שייך לגבורה, ואילו לתת תפקיד היינו חסד. מה המשמעות השלישית? פקד לשון מצוה, "פקודי הוי' ישרים משמחי לב". התורה והמצוה שייכות לתפארת. "איזו היא דרך ישרה שיבור לו האדם? כל שהיא תפארת לעושיה ותפארת לו מן האדם". כתוב שיושר, ובכלל מצוות התורה, שייכים לתפארת. לכן פקד במובן של מצוה שייך לתפארת.

למה זה "משמחי לב"? באותיות של קבלה, שמחה היא פנימיות אמא והבינה מתגלה בתפארת שבלב. תפארת היא עושר של ריבוי גוונים, הרבה מצוות, ו"פקודי הוי' ישרים משמחי לב". יהודי שמח בפקודות, במצוות – זה חוש יהודי – והמצוות מיישרות לו את הלב. שוב, זו מדת התפארת.

נצח והוד: מנין וחסרון

מה לגבי מנין? הפירוש הרביעי הוא מנין והפירוש החמישי הוא חסרון. אמרנו שדווקא שני אלה, המנין והחסרון, הם זוג – או שמונים אותך, מוצאים אותך בתוך המנין, או שמונים ורוצים למצוא אותך ופתאום מגלים שאתה חסר, לא נמצא. איך קוראים לזוגיות הזו? נצח והוד. לכן האריז"ל כותב בפירוש שפקודים – "כל העֹבר על הפקֻדים" – הם נצח והוד.

יש מי שפוקדים אותו והוא חי. גם בתורה, כשה' פוקד את היהודים זה הרבה פעמים מנין אחרי מגפה ל"ע, לגלות מי נשאר בחיים. יש למנות מי חי, ואז – תוך כדי המנין – בדרך ממילא מתגלה מי לא נמצא כאן. שוב, שני הפירושים האלה, מי חי – מה שהמנין קובע – בנצח, ומי חסר בהוד. כתוב "והודי נהפך עלי למשחית".

יסוד: שמירת (הבל) הפקדון עבור המלכות

אחרון חביב – פקדון. האריז"ל כותב בפירוש שכל פקדון בספירת היסוד. הדוגמה שהוא מביא לזה היא הפעם הראשונה שכתוב פקדון בתורה. כאשר יוסף הצדיק צבר את כל האוכל בארץ מצרים כתוב "והיה האֹכל לפקדון לארץ". ארץ בקבלה היא מלכות, ומי ששומר את האוכל שצריך בסוף להגיע לארץ-למלכות – שומר בינתים, כפקדון שמונח וגנוז אצלו (כמילים של הרד"ק) – הוא ספירת היסוד.

ליתר דיוק, מסביר האריז"ל, מה שעתיד להגיע למלכות – כנסת ישראל – הוא המושג ה גבורות. כל פקד הוא מצד הגבורות של המוחין ויש ה גבורות שמתפשטות ב-ה קצוות, מחסד עד הוד, והכל מגיע ליסוד כפקדון עבור המלכות, ועל זה כתוב "והיה האֹכל לפקדון לארץ".

יש עוד תופעה יפהפיה, שהמלה פקדון מופיע רק שלש פעמים בתנ"ך – כולן בחמשה חומשי תורה – ותמיד עם אות שימוש לפניה. הפעם הראשונה – "לפקדון", השניה – "בפקדון", והפעם השלישית – "הפקדון". מה ראשי התיבות של אותיות השמוש? הבל (מלמטה למעלה, מהסוף להתחלה). האריז"ל כותב – בלי הרמז היפהפה – שסוד הפקדון שיש ביסוד עבור המלכות נקרא הבל.

ברוח הקדש הוא כוון לרמז הזה. מי זה היסוד? יוסף הצדיק, עליו נאמר שהוא שמר את כל האוכל ושמר אותו כדי לחלק לארץ לאט-לאט מתי שצריך. בקבלה גם יוסף עצמו הוא משרש הבל, הבן של אדם הראשון, אבל השפע שניתן מהיסוד למלכות נקרא הבל. לפעמים הבל בקבלה הוא הארה, אור או שפע. שוב, יש כאן רמז יפהפה של לפקדון-בפקדון-הפקדון.

סיכום

מה שעשינו עד עכשיו – עברנו בקיצור על ששת עניני שרש פקד ואיך להקביל אותם לשש הספירות העליונות, שש מדות הלב:

ברגע שיש כזה מכלול של הקבלה מאד קל גם לחבר בין הענינים (כפי שכבר התחלנו) ולראות איך הכל בסופו של דבר הוא מקשה אחת. מה התכלית שלנו? לקחת את הראשון, ה"יומא דאזיל עם כולהו יומין", התפקיד – ולשייך אליו את הכל. כל הפירושים האלה צריכים לצאת מהראשון, התפקיד, ועיקר מה שרוצים להגיע אליו – אחרי הפסקה של "ברוב שירה וזמרה" – הוא איך להבין את הכל כתפקיד, ולקבל איזו השראה או מסר לגבי התפקיד שלנו ביחס לכלל, תיקון הכלל, שינוי הכלל. כאן, היום, אנחנו פה יושבי ארץ ישראל.

ב. תפקיד טבעי־חברתי־תורני

תפקיד – מילוי אחריות ופקודה – מושג כלל-עולמי

אמרנו שהפירוש העיקרי של פקד הוא תפקיד. כשאדם מקבל תפקיד הוא מקבל אחריות. בעצם בתפקיד הוא ממלא אחר פקודת מי שנתן לו את התפקיד – זה הקשר בין תפקיד ל"פקודי הוי' ישרים", למצוות. כמו שכאן מודגש דווקא אצל בצלאל – "ובצלאל בן אורי בן חור למטה יהודה עשה את כל אשר צוה הוי' את משה" (כנ"ל). הוא קיים את כל המצוה, מלא את התפקיד שלו.

כשמדברים בעולם הגדול, הכללי, שגם יכול (לעת עתה) להיות רחוק מהתורה ומצוותיה, המושג תפקיד הוא מושג כלל-עולמי, כלל-אנושי – יש תפקיד לא רק לכל אדם, אלא אפילו לכל יצור בבריאה יש תפקיד שהוא צריך למלא נאמנה.

התפקיד הטבעי (מוטבע) – קיום המין

לדוגמה, בעולם החי עיקר התפקיד של כל בעלי החיים נקרא קיום המין. צריך לקיים את המין – זה התפקיד הבסיסי שעומד בשרש כל התפקידים שיש בעולם. גם בתורה רואים שזה התפקיד הראשון. מה המצוה הראשונה בתורה? "פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשֻה ורדו בדגת הים ובעוף השמים ובכל חיה הרֹמשת על הארץ". אם כן, הרמה הכי בסיסית של תפקיד היא לשם קיום המין (וגם התרבות המין), גם בקדש וגם להבדיל בחול.

המודעות לקיום המין היא מודעות טבעית לגמרי – היא בעצם אינסטינקט – השייכת לרמת המוטבע של הנפש. בנפש יש מוטבע, מורגש ומושכל. כל האינסטינקטים – גם לאדם יש אינסטינקטים, אבל אצל חיות הם העיקר ולאדם יש רמות יותר גבוהות, אבך בכל אופן זה הבסיס – הם המוטבע. בעולם החי המוטבע הוא הצורך, עד כדי מסירות נפש, לקיים את המין – שבעל חי מוכן אפילו למות כדי לקיים את המין, להוליד ילדים. יש ביטוי של הרבי הקודם מחב"ד – 'על ילדים [כדי ללדת ילדים] צריכים מסירות נפש'.

בעצם זה האינסטינקט, הטבע, הבסיסי ביותר, שהוא מכנה משותף לכל בעלי החיים כולל האדם: ה' ברך קודם את הדגים והעופות ב"פרו ורבו", ביום חמישי של מעשה בראשית. אחר כך, ביום ששי, הוא הוסיף לברך את האדם ב"פרו ורבו". אחר כך ה' חוזר על הציווי הזה בפרשת נח, אחרי המבול. יעקב אבינו זכה עוד פעם שנאמר לו "פרה ורבה" – זה משהו מיוחד לעם ישראל, בני יעקב אבינו. יש לאדם וחוה, יש לנח ויש ליעקב אבינו[12], ועוד לפני כן יש לדגים ולעופות. בעולם הצומח לא צריך אפילו ברכה מפורשת, רק שכל עשב הוא "מזריע זרע למינהו" – זה עצם הגדר של הצומח, כלול בתוך גדר הצומח. המשיח נקרא צמח – "צמח שמו ומתחתיו יצמח". הדבר הראשון שיש בתוך מהות הצומח הוא היותו "מזריע זרע".

התפקיד האנושי – אחריות חברתית

יש רמה שניה של תפקיד, שהיא כבר רמה אנושית. אם מוצאים לה דוגמה גם אצל יצורים אחרים זו איזו מין התכללות. אמרנו שהאדם בעצם נקרא מדבר, הוא חברתי. הוא פועל במציאות מתוך חברה – לפעמים אומרים בתוך מדינה – בעיקר באמצעות הדיבור שלו. גם על המלך שמנהיג את המדינה כתוב "באשר דבר מלך שלטון" – הוא מנהיג בכח הדיבור שלו. לכן החוש של שבט יהודה, שבט המלוכה בעם ישראל, הוא חוש הדבור לפי קבלה – החוש הראשון מבין יב החושים בהם חונן האדם לפי ספר יצירה. גם "הכל הולך אחר הפתיחה" – עוד לפני חוש המחשבה (החוש השני, השייך לשבט יששכר) יש את חוש הדבור, האדם נקרא "מדבר" עוד לפני שהוא נקרא "משכיל".

שוב, מה התפקיד כאן? יש מודעות של אדם, אחר כך של יהודי, שיש לו אחריות ותפקיד כלפי החברה. אם אמרנו שהרמה הבסיסית של תפקיד היא לשם קיום המין, הרמה השניה של תפקיד היא תיקון החברה. לכן, מבין שבע מצוות בני נח – השייכות לכל האנושות – המצוה השביעית (לפי הסדר על פי קבלה) היא מינוי בית דין, שישפוט את כל האנשים לפי שש המצוות האחרות. בכלל, שש המצוות הללו כוללות המון דינים ומשפטים – הכל לשם תיקון החברה. לכן תיקון החברה הוא עדיין לא משהו יהודי ייחודי אלא משהו כלל עולמי.

אם אמרנו שלשם קיום המין דרושה לפעמים מסירות נפש ממש, כי זהו ערך כל כך פנימי עד שצריך למסור עליו את הנפש, גם תיקון החברה – לא רק אצל יהודים – לפעמים דורש מסירות נפש. מתי? אם צריך להתגייס לצבא. בכל עם ומדינה יש צבא וצריך להתגייס. חיל שמתגייס עומד מוכן ומזומן למסור את נפשו – יש כאן מסירות נפש, ערך עליון שלא נתפס בשכל. לא נתפס בשכל איך אדם מוכן למות בשביל משהו.

התפקיד החברתי במורגש

אמרנו שעדיין לא הגענו בכלל ליחוד היהודי. היו עד כאן רק שתי רמות. בהחלט אפשר לומר שכמו שהתפקיד של קיום המין שייך למוטבע שבנפש כך התפקיד השני – תיקון החברה – שייך למורגש של הנפש. הרי מה שמקשר בין אנשים הוא רגש, דבור. עולם הדבור מקביל בקבלה לעולם הרגש, לא לעולם השכל.

אף על פי שאדם גם אמור לדבר דברי טעם, דברי שכל, בכל אופן השכל של הדבור הוא שכל שמתאים להביע, לשדר, לתקשר את הרגשות שלי – להביע מה שיש לי בלב ללב החבר שלי. הרי הביטוי הידוע הוא "דברים היוצאים מן הלב נכנסים אל הלב ופועלים את פעולתם". כלומר, עיקר הדבור הוא מלב אל לב, מרגש אל רגש. צריך לשם כך שכל, אבל הוא נקרא שכל השייך למדות. לכן כל הדחף בנפש לתקן את החברה, עד כדי נכונות למסור את הנפש כדי לתקן את החברה, למעלה מטעם ודעת, הוא תפקיד ברמה של המורגש שבנפש.

לא לשכוח את התפקידים הבסיסיים

כעת צריך לעלות עוד קומה, להגיע למודעות לתפקיד שהוא באמת יהודי-ייחודי. אם לא מגיעים לרמה השלישית הזו, ונשארים בשתי הרמות הראשונות – או נאמר שנשארים ברמה השניה, של תיקון חברה – אז באמת נוהגים כל מיני מושגים, שלכאורה הם מושגים טובים, כמו "שויון בנטל". מושג מעולה – ברמה של תיקון החברה נטו, של כל עם ועם. אנחנו גם רוצים לכלול את הפן המוסרי של החברה.

לא תמיד תיקון החברה, ואפילו הרמה הנמוכה ממנו, קיום המין, הולכים אוטומטית יחד. אם היום החברה מוכנה לקבל סטיות מיניות, שהן נגד קיום המין הבסיסי ביותר של אדם, זאת אומרת שלא אכפת לחברה. יכולה להיות חברה כזו לא מתוקנת – יש מושג תיקון, עולם התיקון – ויכול להיות מישהו שימסור את הנפש על התיקון (איכות חיים, בטחון במדינה, חינוך), אבל את הרמה של קיום המין הוא שכח לגמרי, זה לא בתוך התודעה שלו.

לכן צריכים להגיע בסוף לכך שבתוך התורה – הרמה האמתית של היהודית – כלולות באמת שתי הדרגות התחתונות. אי אפשר שם, ברמה העליונה, לשכוח מהרמה הבסיסית של קיום המין. לכן, כמו שאמרנו קודם, המצוה הראשונה בתורה היא מצות "פרו ורבו ומלאו את הארץ" – לשם כך האדם נברא בעולם הזה, "להרבות את הדמות". בלשון אדמו"ר הזקן 'יהודי צריך לעשות עוד יהודי'.

זה כל כך מושרש בעצם שלו, שהחיים שלו הם לא חיים – הם חלל אחד גדול, כמו שאמרנו קודם – אם הוא לא פרה ורבה, עושה כל מאמץ עד מסירות נפש לפרות ולרבות. אם לא הולך לו בשום פנים ואופן זו גזרה מהשמים, אבל הוא מצדו עושה כל מאמץ אפשרי לקיים את ה"פרו ורבו". אם לא, הוא נמצא בחלל – חלל הוא גם לשון מת, היפך החיים.

תפקיד יהודי-יחודי – קיום מצוות

שוב, יש לנו רמה בסיסית של קיום המין. יש רמה שניה של תיקון חברה – שלכולם יהיה טוב, או לפחות שירגישו, שידמה להם, שטוב להם. עבור יהודי כאשר טוב לכולם כמו שטוב לגוי – איכות חיים וכו' – זה באמת לא טוב, מאד לא טוב. הכל לא טוב לו והוא הופך להיות הכי מתוסכל שבעולם כי לא טוב לו, הוא בחלל. מה הרמה היהודית-היחודית?

קודם נאמר מאמר חז"ל מאד יפה. כתוב במגלה שנקרא עוד שבועיים "איש יהודי היה בשושן הבירה ושמו מרדכי". חז"ל אומרים ש"איש יהודי" הוא "איש יחידי", שהוא איש יחודי. דורשים "יהודי" כאילו היה כתוב "יחידי" במובן של "יחודי". כלומר, יהודי הוא יחודי לגמרי, וצריך לגלות את היחודיות שלו.

לרמה השלישית נקרא פשוט – בביטוי שמזכיר את הביטוי הראשון, קיום המין, וגם כאן יש עוד פעם קיום – קיום מצוות, קיום מצוות הבורא יתברך. יש מודעות שאני פה, יש לי תפקיד, כמו חיל. יכול להיות שהתפקיד שלי הוא להיות רמטכ"ל – הוא גם חיל. גם המלך הוא חיל. התפקיד שלי הוא לקיים מצוות. אבל לא שהמפקד שלי הוא החברה ולא שהמפקד שלי הוא הטבע.

תפקיד במוטבע – למלא את פקודות הטבע – בני חיי ומזוני

ברמה הראשונה המפקד, מי שנותן לי את התפקיד, הוא הטבע. הטבע אומר שכל בעל חי צריך לשמור על המין, כל בעל חי צריך להוליד עוד אחד בדמותו. כשאדם הולך לאוניברסיטה ולומד מדעים מדויקים מה הוא לומד בעצם? את חוקי הטבע. מהם חוקי הטבע בסופו של יום? מה שהטבע גם מצוה עלי לעשות. כלומר, כל לימודי המדע שיש בעולם הם מוחין של המוטבע שבנפש. בלשון הקבלה, אלה מוחין דנה"י (נצח-הוד-יסוד, שלש הספירות התחתונות, שהן המוטבע).

מי שלומד ומכיר ומזדהה עם חוקי הטבע ורוצה לחיות לפי הטבע הוא עם הרבה שכל – זה מאד יפה, מאד מענין – אבל איזה מוסר יוצא מזה? כנראה גם הטבע דורש ממני משהו, ואני צריך להיות נאמן ולמלא את התפקיד שהטבע הטיל עלי. הטבע מטיל עלי קודם כל לקיים את המין. אולי יש עוד כמה פקודות שהטבע מטיל עלי. כדי לקיים את המין אולי הטבע גם מטיל עלי להיות בריא. אם איני בריא איני יכול להוליד ילדים. צריך לשמור על הבריאות.

שואלים ילד קטן – מה אתה שואף להיות? איזה תפקיד אתה רוצה לקבל כשתהיה גדול? יש ילד ששואף להיות רופא. או מתוך רחמנות, שהוא רוצה לעזור לאנשים. נאמר ככה – ילד טוב שראה חבר חולה או שהיה חולה בעצמו מבין שצריך לעזור לרפא אנשים ורוצה להיות רופא. זה אידיאל נשגב. ממי הוא מקבל את הפקודות? בכך אנחנו מתבוננים כעת. ברמה הכי פשוטה שמי שנותן לו את הפקודות הוא הטבע. לכן באמת, אם כבר, הכי טוב להיות רופא טבעוני... התפקיד להיות רופא הוא להיטיב עם הטבע – גם רופא גוף, ואפילו רופא נפש – שאדם יהיה בריא.

שוב, גם בריאות – "חיי" בלשון חז"ל – וגם "בני", להוליד ילדים, הולכים יחד. הייתי יכול לחשוב ש"מזוני", פרנסה, כבר שייך לתיקון חברה. אבל לא – כל שלש הברכות הבסיסיות שמבקשים, "בני חיי ומזוני", שייכות לרמת המוטבע, לטבע. כדי להיות בריא צריך לאכול. בלשון המדוברת – צריך שתהיה פרנסה כדי לשים לחם על השלחן, שיהיה מה לאכול. אם יש מה לאכול אתה בריא ואם אתה בריא אתה יכול להוליד ילדים. הכל מעגל אחד.

תפקיד במורגש – למלא את פקודות החברה (משפטים או צבא)

כמו שאותו ילד ששואלים אותו מה אתה רוצה להיות והוא אומר רופא – זה טוב, אבל בסופו של דבר זה ברמת תיקון הטבע, "בני חיי ומזוני" – מה יענה ילד טפה יותר גדול? איזה מקצוע הוא יבחר להיות אם מה שמענין אותו באמת הוא תיקון החברה? כבר רמזנו את זה. [ראש הממשלה?]. עד שהוא מגיע להיות ראש ממשלה – יש שני מסלולים. או ללמוד משפטים או ללכת לצבא, לקורס קצינים.

רוצים להמחיש מה שאנחנו מדברים: אם בראש שלך יש תיקון חברה – הרמה השניה של לקבל תפקיד – או שאתה נכנס למסלול של לימוד משפטים, שגם אצל בני נח זה תיקון החברה (המצוה להקים בתי דין), או שאתה מתגייס לצבא ורוצה לעלות מדרגה לדרגה. אז אולי בסוף גם תהיה ראש ממשלה.

איפה כתובה פרשת מלך, "שום תשים עליך מלך"? בהמשך לפרשת שופטים – "שפטים ושטרים תתן לך בכל שעריך". כותרת הפרשה היא תיקון משפט, ומתוך כך מגיעים גם למלך – "שום תשים עליך מלך". בכל אופן, זה ראש של אחד שנמצא במסלול של תיקון חברה. משהו מאד חשוב.

מצות מינוי מלך (בחירת העם) – ראשית מצוות הצבור

המצוה של מינוי מלך – אמרנו שהפירוש הראשון של תפקיד הוא מינוי, יש מצות מינוי שופטים ויש מצות מינוי מלך – היא הראשונה מבין מצוות הצבור. כתוב שיש שלש מצוות צבור, המצוות הכלליות, שהראשונה ביניהן היא מינוי מלך. כמו שנסביר עוד יותר – אם הצבור רוצה להכנס למודעות של תיקון הצבור, לקבל את המכרז של תשובה, שתהיה תשובה צבורית (ולא רק תשובה פרטית), הדבר הראשון הוא להכנס לראש שאנחנו בוחרים להעמיד מלך.

מינוי מלך הוא גם מכח הבחירה שלנו, גם ה' בוחר אותו – "אשר יבחר הוי' אלהיך" – וגם אנחנו בוחרים אותנו, "מקרב אחיך תשים עליך מלך". הפסוק עצמו אומר שהמלך צריך להבחר מלמעלה ולהבחר מלמטה. הרבי תמיד הדגיש שהמלך צריך לקבל את הכתר שלו מלמעלה, שמהשמים יכתירו אותו, וגם מלמטה צריך שיכתירו אותו. הוא לא יכול למלוך בלי הכתרה מלמטה, "מקרב אחיך תשים עליך מלך". ברגע שהצבור נכנס לרצון ושאיפה למנות מלך הוא כבר מתחיל לחזור בתשובה צבורית, כי כתוב שזו המצוה הראשונה של צבור.

אנחנו מתחילים להגיע לסוף הדרך – לראות איך שבתורה יש את כל שלש הרמות של קבלת תפקיד, קבלת אחריות. אמרנו שהבסיס הוא מצד הטבע, בעיקר קיום המין, אבל כעת הרחבנו שכל הבני חיי ומזוני – כל צרכי הקיום של האדם – הם ברמה הזאת. למעלה מזה יש את המורגש, הרמה הכללית בה אני חי בתוך עמי באמת, אני חי בצבור ויש לי אחריות כלפי הצבור (בתחלה נדמה שרמה זו היא "ככל הגוים", לאו דווקא תפקיד יהודי יחודי, אך בהמשך מתברר איך שממסד המלך וצורת הנהגת מלכותו בתורה הוא באמת יחודי לעם ישראל, תוך כדי שהוא כולל באמת את הרמה של תיקון החברה השייך לכללות האנושות). מה שיש לי דבור הוא כדי לתקשר ולתקן את הצבור. גם להנהיג "דבר אחד לדור ולא שני דברים לדור" – זו הנהגה.

תפקיד במושכל – למלא את פקודות בורא עולם

מה הרמה העליונה? עצם המושכל, מוחין בעצם. זה לא פשוט בכלל, קונטרה-אינטואטיבי, שמוחין בעצם הם ראש שיש לי אחריות כלפי הבורא. מול מי אני עובד? אם אני מול הטבע זה המוטבע שבנפש, אם אני מול החברה זה המורגש שבנפש, ואם אני מול בורא העולם – כי אני מאמין, ולפי ההתבוננות גם אפשר לחוש את בריאת העולם יש מאין בכל רגע – זה המושכל שבנפש. במושכל יש קצת חזרה לטבע, לבריאה, נעוץ סופן בתחלתן ותחלתן בסופן.

אחריות מול הבורא, שהוא נותן לי את התפקיד, היא בעצם קיום מצוות התורה. זה התפקיד האמתי, הספוק האמתי של יהודי, שבלעדיו הוא יהיה חלל – גם אם יקיים את המין ויתגייס לצבא. אלה באמת דברים טובים, אדרבא, התורה רוצה אותם. אבל אם אין את הרמה העליונה הוא ישאר ריק. הרמה הגבוהה היא קיום מצוות. נמצא שיש קיום המין, יש תיקון חברה ויש קיום מצוות הבורא.

הבורא היטיב אתנו בכך שהוא הטיל עלינו הרבה תפקיד. למה? כל תפקיד הוא מתנה. תריג מצוות הוא נתן לנו במתנה במתן תורה, וליהודי יש תפקיד לקיים את כל התורה. כמו בצלאל כאן – "ובצלאל בן אורי בן חור למטה יהודה עשה את כל אשר צוה הוי' את משה". על פסוק זה חז"ל אומרים שבצלאל ידע ברוה"ק (דעת) אפילו דברים שמשה לא מסר לו בפירוש. אך העיקר הוא לא שבצלאל ידע אלא שהוא עשה זאת. "עשה את כל אשר צוה הוי' את משה" – כך כתוב על בצלאל, האמן הגדול שעשה את המשכן. המשכן הוא בית לאומי, אבל בית לאומי שכולו מוקדש לה' – "ועשו לי מקדש", "בית קדושה לשמי".

תשובת הצבור – קיום מצוות מתוך ערבות

זה הסיכום של מה שרצינו לומר: יש תפקיד של הטבע, יש תפקיד של החברה ויש תפקיד של הבורא. בתפקיד של הבורא יש משפטים, שמובנים בשכל – הרבה מצוות בין אדם לחברו, שכולן מעין תיקון חברה. אבל עדיין אפשר לתפוס, גם את המצוות האלה – לא תרצח, לא תנאף, לא תגנוב בעשרת הדברות – שרק היחיד, כל יחיד בפני עצמו, מוזהר לא לרצוח וכו'. זו עדיין תשובת היחיד. אבל ברגע שהוא דואג שבחברה שלנו אף אחד לא ירצח זה כבר תיקון הכלל.

מה עיקר המעבר בין הפרט לכלל? אם אדם רק מקבל את מכרז התשובה כאשר אומרים "לא תרצח" ו"לא תנאף" וכו' – שהוא מקבל זאת, נזהר, כשיש לו יצר לעשות משהו לא טוב הוא מתגבר, עושה אתכפיא, "איזהו גבור? הכובש את יצרו" – הכל עדיין תיקון הפרט. מתי מתחיל תיקון הכלל? כשהוא דואג שכל החברה תנהג כך, מתוך הרגשתו שכל ישראל ערבין זה בזה וזה לזה.

אם מישהו אחר רוצח – הוא אחראי, זו גם בעיה שלו. כאילו הוא קצת שיתף פעולה, אם הוא לא דאג מראש – בבחינת "מקדים רפואה למכה" – לכך שבחברה שלנו לא תהיה כזו תופעה, חס ושלום, של רצח. באמת הרמב"ם כותב שעיקר תפקיד המלך הוא שלא יהיה רצח במדינה שלו.

לחזור להאמין במלכות – למלא את החלל

שוב, מהו תיקון חברה? שאת כל המצוות כולנו נשמור, כי כולנו ערבים. מי שמעורר ככה – גם חשק בכולנו לשמור – הוא המלך הצדיק, המיוחל. מרוב אכזבות של העולם – גם הכללי וגם היהודי – מכל מיני מלכים שהיו בהסטוריה, שלא תפקדו נכון, העולם בזמן שלנו איבד אמון טוטאלי בכל הממסד שנקרא מלכות. בכל אופן צריכים לבנות מהיסוד את החשק למלכות. לפעמים בנין חשק הוא מתוך יאוש ממשהו אחר – שיטת ממשל קיימת שלא עובדת, שבאמת משאירה אותנו, עם כל הדמוקרטיה והדברים הטובים לכאורה, בחלל אחד גדול, עם כל המשמעויות של המלה חלל.

ג. התפקיד התורני הכולל – להצטיין בכל הרמות

הכל ה' – מחויבות אחת לשלשת התפקידים

מה אם כן הווארט האחרון של כל זה? גם מי שלומד תורה, זה עוד לא אומר שהוא תופס אותה ככוללת גם את שתי הרמות שתחתיה. יש בהחלט מושכל בנפש שמחויב, מקבל תפקיד מה', בעל תשובה. מה הכוונה? הוא מקיים מצוות, את כל המצוות, אבל הוא שכח שיש מחויבות כלפי החברה. הוא שכח, אולי, בדומה למי שמרגיש מחויבות לחברה ושכח שיש מחויבות כלפי הטבע.

לא שיש ליהודי שלש רשויות, חס ושלום – שיש לו מחויבות כלפי ה', כלפי החברה וכלפי הטבע. הכל צריך להיות דבר אחד, כי ה' עצמו כולל – צריך להתפס אצל היהודי ככולל – הכל. ה' כולל החברה, כולל הטבע. ידוע הרמז המפורסם ש-אלהים בגימטריא הטבע. אלה רמות שונות של אלקות, שהכי גבוה הוא שם הוי' והכי נמוך שם אלקים, אבל אנחנו מאמינים ומצהירים ש"הוי' הוא האלהים". כמו שעם ישראל צעק פעמיים כאשר אליהו הנביא הוריד בהר הכרמל אש מן השמים – "הוי' הוא האלהים, הוי' הוא האלהים".

זה אומר שכאשר ה' הוריד לנו מחויבות זה כולל גם את המחויבות שלנו כיצורים לקיום המין. וזה כולל לא רק אותי ובני משפחתי, אלא שכולם יהיו בריאים – כולם ימלאו את המחויבות שלהם. שכולם ישמרו את התורה והמצוות, שטובים לכולם. אמרנו שיש מצוות שנקראות משפטים – נתפסים בשכל. יש חוקים שלמעלה מטעם ודעת, כמו פרה אדומה ושעטנז. אם לומדים חסידות צריך לעשות התכללות, שמה שמובן בשכל יהיה כלול ממה שלמעלה מהשכל וגם שממה שלמעלה מהשכל יהיה נתפס משהו בשכל.

אבל התכל'ס, מה שאנחנו רוצים, שה' – מי שמחייב אותנו, מי שנותן לנו תפקיד – כולל גם את החברה, מה שהחברה דורשת מאתנו, ומכל מצוות התורה זו בעיקר מצות מינוי מלך. זה לא רק מלך אלא שיתוף פעולה של כל הצבור – כל הצבור חייב לרצות זאת ולבחור בו. מתוך זה יש את תיקון כל המערכות, כל המוסדות, כל מחלקות המדינה – חנוך, משפטים והכל, וגם בריאות. כל המשרדים, גם בריאות, ששייכת לטבע, צריכים להיות כלולים בתורה.

כלל גדול לימדונו חז"ל: "כל המקבל עליו עול תורה מעבירין ממנו עול מלכות [חברה] ועול דרך ארץ [טבע]". לא צריך להיות לאדם שלשה עולים, רק עול אחד – עול תורה. אך כאשר היהודי מקבל על עצמו עול תורה באמת אזי נכלל בתורה הטוב והרצוי שבמלכות ודרך ארץ.

הרי "דרך ארץ קדמה לתורה" והיא בעצם המצוה הראשונה שבתורה – "פרו ורבו". ולגבי המלכות – "קבלו מלכותי ואח"כ קבלו גזרותי" ("עול מלכות שמים תחלה ואחר כך עול מצות"). רש"י מפרש שקבלת עול מלכות תחלה היא ענין הדבר הראשון של עשרת הדברות, "אנכי הוי' אלהיך וגו'". וביחס למלך ישראל, המצוה הראשונה של הצבור, היינו כפירוש הזהר על "שום תשים עליך מלך" – קודם צ"ל "'שום' לעילא" ואחר כך "'תשים' לתתא".

את כל זה אפשר ללמוד מדיוק המשך המשנה הנ"ל בפרקי אבות, "וכל הפורק ממנו עול תורה נותנין עליו עול מלכות ועול דרך ארץ", מכאן מובן למשכיל בלשון חז"ל שכל עוד שהאדם קבל על עצמו עול תורה היו המלכות ודרך ארץ כלולים בתוך התורה, אך כאשר הוא פורק מעל צוארו עול תורה אזי שני העולים האחרים חוזרים ונעורים.

ארבעת המינים – הצטיינות מתוך התמקדות בתפקיד אחד

נסיים בעוד משהו: יש אנשים שחושבים שאני לא יכול להתמסר להרבה דברים יחד. למשל, כדי שנבין זאת – יש מצוה בסוכות ליטול ארבעת המינים. כתוב שכל אחד מארבעת המינים הוא כנגד סוג אחד של יהודים. יש יהודים שיש בהם טעם וריח – טעם הוא תורה וריח הוא מצוות מעשיות, מעשים טובים – הם כנגד האתרוג, יהודי שלומד תורה ועושה הרבה מצוות ומעשים טובים. יש אחד שיש לו טעם ואין לו ריח כל כך, הלולב, התמרים. יש אחד שיש לו ריח ואין לו כל כך הרבה טעם – ההדסים. יש אחד שאין לו לא טעם ולא ריח – הערבות. צריכים לאגוד יחד את כל הסוגים כדי לקיים את המצוה. אם מין אחד חסר – אין מצוה בכלל.

כתוב כזה דבר: שזה שיש לו טעם ואין לו ריח – הלולב, עליו מברכים, ולא על האתרוג ("על נטילת לולב") – ויש אחד שאין לו טעם ויש לו ריח. כתוב שהטעם של הלולב הוא יותר מהטעם של האתרוג, שיש לו גם טעם וגם ריח. כך גם ריח ההדס, שיש לו רק ריח ואין לו טעם, הוא יותר טוב מריח האתרוג שיש לו גם טעם וגם ריח. מה זה רוצה לומר? אמרנו שיהודי הוא ייחודי. הרבה פעמים אם אתה מיוחד במשהו, אף על פי שאתה חסר משהו אחד – כמו שאמרנו ש-פקד גם לשון חסרון – לפעמים החסרון מבליט את מה שאתה טוב בו, ואתה יותר טוב ממישהו שיש לו הכל. כי אתה יחודי – אתה רק טעם, או אתה רק ריח, והטעם או הריח שלך טוב ממי שיש בו גם טעם וגם ריח[13]. זה ווארט מאד חשוב.

האם יתכן שבעל תפקיד חברתי מוסרי יותר מבעל תפקיד תורני?

מה זה אומר לנו? שבדרך כלל בני התורה – אנחנו אומרים שכעת צריך לכלול בתורה את כל הרמות, אבל אולי אחד שאין לו את הרמה העליונה (לא לומד תורה ומקיים מצות) וגם לא את הרמה התחתונה (לא אכפת לו מסטיות מיניות, למשל) – הוא רק אלוף בצבא או רק משפטן טוב. אולי כי הוא רק בזה, מוסר את החיים שלו על הענין הזה – יש אנשים שמוסרים את החיים שלהם על אתיקה (לא אתיקה של תורה אלא אתיקה של כללות האנושות) – אולי אם כל החיים שלו הם רק זה, מבקר עד ערב, אולי הוא יותר מוסרי מאיזה תלמיד חכם גדול שיש לו את כל הרמות.

זו נשמעת שאלה כפרנית כזו, אבל היא יוצאת מתוך התפיסה שלפעמים אם האדם טוב רק במשהו אחד הוא יותר טוב ממי שטוב בהרבה דברים. אולי חיות יותר טובות בלשמור את פקודות הטבע, לקבל את החוקים מהטבע, מבני אדם. לכן יש גם הרבה דברים שבני אדם יכולים ללמוד מחיות, ואפילו בתורה כתוב כך. אולי הן יותר טובות ממני בזה, כי הן רק חיות.

האם אפשר לוותר על חלק מהתפקידים?!

אם כך הם פני הדברים זה מאד מתסכל אותי. אני לא מוכן לקבל מה שאמרתי עכשיו. איני יכול לוותר ולומר שאחד שנמצא בתורה פחות מצטיין כי יש לו הרבה תפקידים: הוא גם בתורה – יש לו אחריות מול ה' המופשט, הסובב כל עלמין; יש לו אחריות גם מול החברה, כי גם זה כלול בתורה – בקיום "שֹפטים ושֹטרים תתן לך בכל שעריך" ו"שום תשים עליך מלך"; ויש לו גם אחריות מול הטבע – בקיום מצות "פרו ורבו", ולשם כך צריך להיות בריא וצריך פרנסה. לכן ה' ברא את האדם בסוף, כדי שכל הפרנסה תהיה מזומנת לו – הוא בריא ושלם, "עולם על מילואו נברא", וכעת הוא יכול לפרות ולרבות ולהתפשט כמה שיותר ("ומלאו את הארץ וכבשֻה ורדו וגו'"). יש מצוה כזו – אבל היא עדיין רק מצוה אחת.

אז מה, בסוף החיה תשאר יותר טובה מהאדם?! או מישהו שרק עוסק כל חייו באתיקה או משפט או בצבא – ואינו מאמין, אין משהו אחר בעולם שלו – יהיה יותר טוב מהמלך שאנחנו רוצים בסוף, שצריך גם את כל תריג המצוות?! שוב, איני מוכן לקבל את זה.

"בא חבקוק והעמידן על אחת" – להחזיר את כל התפקידים לאמונה

אז מה באמת הפתרון? הפתרון של הבעיה הזו הוא מה שכתוב בתניא פרק לג, ספר היסוד של החסידות. כתוב שם שלפעמים כל העול – ברמת המושכל שבנפש התפקיד הוא "עול מצוות" – הוא כבד מאד על האדם. לפעמים יהודי מתבונן בכל התפקידים שלו – תריג תפקידים, תריג מצוות – והעול כבד עליו, הוא מרגיש שהוא מתמוטט תחת העול הכבד של כל המצוות שעליו.

למצב הנפשי הזה אדמו"ר הזקן מקדיש בתניא פרק שלם, מהחשובים בספר התניא, והוא אומר שאותו יהודי שמגיע למצב הזה צריך לחשוב שאין עלי שום מצוה ושום אחריות ושום תפקיד בעולם – רק להאמין בה' אחד. רק בשביל זה ה' ברא אותי בעולם הזה, יש לי רק תפקיד אחד – להאמין בה'. זה הכל.

הוא אומר שאם אתה תקיים זאת נאמר על כך "בא חבקוק והעמידן על אחת, שנאמר 'וצדיק באמונתו יחיה'". לפעמים גדול עלי תריג מצוות, והוא העמיד הכל רק על מצוה אחת – אמונה. על זה כתוב "וצדיק באמונתו יחיה" – "יחיה" בבחינת תחית המתים ממש. על ידי תחית המתים הוא חוזר בכח מחודש לקיים את כל המצוות.

לעלות מעולמות בי"ע (מושכל-מורגש-מוטבע) לאין של האצילות

בתחית המתים הכל באמת נכלל בתוך האתרוג, "ועמך כלם צדיקים", והלולב לא יותר טעים ממנו וההדס לא מריח יותר ממנו. כנראה יש איזו מעלה בערבות, שאין להן לא טעם ולא ריח, שודאי אין באתרוג – אבל לעתיד לבוא גם זה נכלל באתרוג באמת, בשלמות.

כדי להגיע למצב שנקרא תחית המתים צריך לעבור מצב של אין. שלש הרמות שאמרנו – חוץ מכך שהן מוטבע-מורגש-מושכל – מקבילות לשלשת העולמות התחתונים עשיה-יצירה-בריאה. עולם האצילות, העליון העליון, הוא עולם של אין, שהאדם הוא אין. בעולם הבריאה האדם מרגיש התחייבות כלפי הבורא – מרגיש שכל העולם, כולל אותי, נברא בכל רגע יש מאין. אני יוצא מהאין, ולא שאני בעצמי האין. עולם האצילות הוא עולם האין, עליו כתוב "אין מזל מישראל".

סוד פקד – אחורי שם עב – המשכת האין מאצילות לבי"ע

נסיים עם רמז מופלא ששייך לכך, מהכי יפהפיים בתורה. אבל קודם נחזור לשרש פקד ונאמר מה האריז"ל אומר עליו. האריז"ל מסביר את הגימטריא של פקד, 184, ואומר שהמספר הזה הוא משמות ה' – האחוריים של שם עב, שם החכמה. כדי להבין צריך לכתוב. אפשר למלא את שם הוי' – י-ה-ו-ה – בכמה צורות. הדרגה הכי גבוהה, החכמה, היא למלא הכל ביודין, באות י: יוד (זה תמיד אותו דבר, שוה 20, בהמשך יכולים להיות שינויים, ובשם עב ממלאים הכל ב-י:), הי, ויו, הי. אז חשבון כל המילוי הזה שוה עב, 72, מספר מאד חשוב בקבלה והוא מיוחד גם בחכמת המספר (בהיותו גם יהלום וגם רבוע כפול).

כמו שכותבים את השם הזה, 72, הוא הפנים שלו – הפנימיות שלו. אבל לכל מלה ולכל שם יש גם אחוריים, צד האחור, כמו החיצוניות שלו. איך כותבים אותו? שלוקחים את האות הראשונה בפני עצמה, מוסיפים עוד אות ועוד אות וכו'. בדוגמה שלנו: יוד, יוד הי (רק יוד-הי צירוף אותיות יהודי; גם רק יוד – א איד – היא יהודי באידיש), יוד הי ויו, יוד הי ויו הי. כל זה יחד שוה 184, פקד. דרך אגב, לא אמרנו שפקד היא גם סיסמת הגאולה – גאולת מצרים, "פקד יפקד", "פקד פקדתי"[14] – עוד סבה שזו מלה מאד חשובה. היא סיסמת הגאולה, אבל גאולת מצרים ולא גאולת משיח[15].

שוב, האריז"ל אומר שסוד המלה פקד היא האחוריים של שם עב, שם החכמה. מה זאת אומרת? שהשם הזה בעצם מעביר את התחושה של האין שבורא את היש לתוך מציאות היש הנברא. עצם תחושת האין, ההזדהות עם האין במקום האצילות, בעולם האצילות שלמעלה מכל שלש הרמות שדברנו, הוא שם עב עצמו – פנימיות אבא (שם עב גם נקרא אבא, כמו "אבינו שבשמים"). אבל שם קפד – פקד – הוא האחוריים של אבא, הוא המעביר את תחושת האין לתוך היש, לתוך כל שאר הפרצופים, הספירות והעולמות.

מי שמביא את האין למחויבות לתורה, לה' – עולם הבריאה ("בראתיו"), המושכל שבנפש – הוא שם פקד. מי שמביא אותו עוד יותר, לעולם היצירה ("יצרתיו") – עולם המורגש, בו המחויבות והתפקיד הם כלפי החברה – הוא גם השם הזה. מי שמביא זאת עוד יותר למטה, לעולם העשיה ("אף עשיתיו", "אף" = טבע) – המחויבות לטבע, קיום המין – הוא גם השם הזה. אבל בשרש הוא אין.

סוד האין בפסוק הראשון של פקודי

נחזור לפסוק הראשון של הפרשה: "אלה פקודי המשכן משכן העדת אשר פקד על פי משה עבודת הלוים ביד איתמר בן אהרן הכהן". אם סופרים רואים שיש בפסוק 61 אותיות – אין (גם אני, ויכול להיות עוד הרבה דברים, אבל כעת נראה שהתורה רומזת כאן דווקא לאין).

איך אני יודע שהתורה רוצה לומר שזה אין? האות הראשונה של הפסוק היא א. אני חוזר, הולכים לראות אחד הרמזים הכי יפים של התורה. האות הראשונה כאן היא א, האחרונה היא ן, ואם יש 61 אותיות – מספר לא זוגי – יש גם אות אמצעית. כאן היא האות ה‑31 מכל כיוון. אם תספרו כאן 31 אותיות מכל כיוון תגיעו ל-י של "על פי משה". כלומר, הראש-תוך-סוף של הפסוק הראשון של פרשתנו הוא אין – "אלה פקודי המשכן משכן העדת אשר פקד על פי משה עבודת הלוים ביד איתמר בן אהרן הכהן" – ויש בו בדיוק אין אותיות. משהו פלאי, יפהפה.

מה הרמז הזה רוצה לומר? יש אחד מספרי הקבלה שאומר שאף על פי ש-פקד הוא האחוריים של החכמה, דווקא בחכמה האחוריים קשורים בעצם לפנימיות שהיא אין.

מהאין-תפקיד של עולם האצילות להצטיינות בכל התפקידים בבי"ע

נחזור ונסביר מה הכוונה: כל מה שדברנו הערב על קבלת תפקיד, אפילו ברמה הכי גבוהה – קבלת תפקיד מבורא עולם – יש משמעות של גבורה, של דין. לכן יש אנשים שלא רוצים בכלל תפקיד. על זה לא דברנו. יש אנרכיסטים שלא רוצים לשמוע בכלל מהמלה תפקיד. זה רע מאד, אבל גם לדברים הרעים יש שרש. איפה מותר לך להיות בלי תפקיד? אפשר לחשוב שאולי בעולם הבא, "מצות בטלות לעתיד לבוא". אבל אולי יש עולם הבא גם בעולם הזה. איפה? בעולם האצילות.

אם אדם הוא אין הוא מצד אחד בלי תפקיד, אבל שם השרש והמקור האמתי של כל התפקידים. זו האצילות – משם יורדים באחוריים כל התפקידים. גם התפקיד הכי עליון מתוך מחויבות לה'. כדי להגיע לאותו אין יש רק דרך אחת – לא דרך קיום המצוות. איך מגיעים לאותו אין? רק דרך אמונה פשוטה. אמונה פשוטה היא מעבר מהעולם הזה לעולם הבא, לתחית המתים, שאז מצוות בטלות. אבל אז מקבלים גם בעולם הזה את החיות המחודשת שאמרנו קודם, שכל התפקידים יהיו אחד – שבאמת ה' הוא הכל והכל הוא ה'.

כשהכל אחד אפשר להתמסר מאה אחוז, כמו אותו גנרל גדול שאין לו בראש שום דבר – לא תורה ולא טבע, רק צבא – והוא מצליח להיות איש הצבא הכי גדול בעולם. אנחנו רוצים את המדרגה שלו, אבל גם עם תורה. איך אפשר להגיע לזה? גם דרך אמונה פשוטה. שחוזרים לאותו אין שהוא השרש של "אלה פקודי המשכן משכן העדת אשר פקד על פי משה עבודת הלוים ביד איתמר בן אהרן הכהן".

משיח – לקחת אחריות על כל התפקידים

בזה אנחנו נסיים הערב, שמהיש שלנו העכשוי צריך – עם כח של אמונה – להגיע לאין. גם לפני כן אמרנו שאיש תורה אמתי יכול להבין שהתפקיד של קיום תורה חייב לכלול לגמרי את התפקיד של תיקון חברה ואת התפקיד של קיום המין, מה שהטבע מכתיב (הטבע הוא ה' ומה שהוא מכתיב הוא גם רצון ה').

כמו שאמרנו, הטבע הוא לא כדי שהחזק ישרוד – הטבע רוצה שכולם יהיו בריאים ושכולם יולידו. יש עוד משהו חשוב שלא אמרנו קודם – הטבע רוצה שכולם יהיו יפים. איך אני יודע? כל מי שיודע קצת ביולוגיה יודע שיפי הוא סגולה אמתית להולדה. היות שהטבע מעונין שכולם יולידו, אז יש דבר אחד שהוא טוב בשביל הולדה – יפי. אז הטבע מעונין שכולם יהיו יפים ובריאים ועם פרנסה – זה הכל מצד הטבע.

שוב, החברה דורשת תיקון – ערבות. התורה דורשת ציות לה', קבלת עול מלכות שמים. אבל שוב, הכל בא מהאין של האצילות, ודווקא שם אפשר להגיע לאחדות האמתית של כל הרמות האלה. זה כבר משיח, מה שאנחנו רוצים.

כל הווארט כאן הוא שנקח אחריות לתקן את החברה. ברמה של הטבע זה גם שנקח אחריות על האקדמיה, כי אמרנו קודם שמדע הוא ברמה של הטבע – אחריות כלפי הטבע. אם מישהו לומד באוניברסיטה מדעי החברה הוא חושב על החברה, אבל מדעי הטבע – כשמם כן הם, שייכים לטבע. כדי לכלול את כל הרמות שדברנו צריכים להיות גם מדענים מאד גדולים ולחיות עם מה שאתה לומד. כמו שבתורה אי אפשר לקיים בלי לקיים, כך בכל הרמות צריך לקיים.

שה' יעזור שנצליח בכל הרמות האלה, שנגיע לאין של האצילות, ונוכל להיות אתרוג כזה שטעים כמו הלולב, עם ריח טוב כמו ההדס ושהוא גם גארנישט כמו הערבות.