ד׳ אייר ע"ד – יצהר

פתיחת זמן קיץ – עוד יוסף חי (בית מדרש זמני)

ניגנו 'שאמיל'. נתחיל עם כמה השלמות מהשיעורים הקודמים, ואחר כך בע"ה נגיע גם לאיזו נקודה ביחס לסוגיא שלומדים כאן בישיבה.

2.              א. פרצוף הנרדפים

3.               המדרש על "והאלהים יבקש את נרדף" – בחירת ה' בנרדפים כקרבנות

ביום חמישי, בטבריה, ביארצייט של רבי מענדלע מויטבסק דברנו על הפסוק "והאלהים יבקש את נרדף" מספר קהלת. נרחיב היות שכאן זה מעשי במיוחד, שכל יום יש חדשות ביחס לפסוק הזה, חידושים בפסוק הזה.

בקהלת רבה חז"ל אומרים שיש עשרה נרדפים הרמוזים בפסוק הזה. בסוף המדרש מקשר זאת לפסוק שבהשגחה פרטית קראנו בשבת, בפרשת אמר, שלקראת קריאה זו התוועדנו בטבריה – "שור או כשב או עז כי יולד". המדרש אומר שמי שנבחר להיות קרבן לה', כלומר מי שנבחר שה' יזכה אותו להתקרב לקב"ה, הוא מי שבטבעו נרדף.

אמרנו בשיעור בשם רבי מענדלע ויטבסקער ש"בהדי כבשי דרחמנא למה לך" – לגמרי למעלה מטעם ודעת למה ה' בוחר במישהו אחד ולא במישהו אחר, ולכן כל אחד צריך להרגיש עצמו שוה לכולם, ואז כאשר ה' בוחר בו ומעלה אותו אליו יתברך הוא מעלה את כולם איתו. ובכל אופן, חז"ל אומרים שיש זכות מיוחדת, לא מכח האדם, שבזכותה ה' בוחר בצדיק ומקרב אותה יותר ממישהו אחר, והיא דווקא מי שהוא נרדף.

לכן ה' בחר בשור, בכשב ובעז – השור נרדף על ידי הארי, העז נרדף על ידי הנמר והכשב נרדף על ידי הזאב (בפסוק כתוב קודם כשב ואחר כך עז, אבל המדרש מביא זאת לפי גודל הרודפים, לכן הוא מקדים את העז הנרדף על ידי הנמר לכשב הנרדף על ידי הזאב[1]). מכיון שאלו הנרדפים – הם נבחרו להיות קרבן לה'. סימן שלפי הטבע, הכח, של כל אחד ככה הרודף שלו – אם אתה שור צריך ארי שירדוף אותך, ה' דואג שיהיה לך...; אם אתה עז צריך נמר אחד, כתוב 'הוי עֵז כנמר', שהעז צריכה נמר שירדוף אותה, ואז העז זוכה לכל הסגולות שלה; אם אתה כבש, כשב (בסוד קדימת שרש המדות לשרש המוחין בכתר עליון, כמבואר בדא"ח), צריך זאב אחד שירדוף אותך.

4.               עשרה נרדפים

זה הסיום, התכל'ס של המדרש, אבל לפני כן הוא אומר שיש עשרה נרדפים מאז בריאת העולם – הם כוללים את כל הנרדפים שישנם, ועל כן כל מי שנרדף ראוי שיזדהה במיוחד עם אחד מעשרת הנרדפים שהיו מאז בריאת העולם. גם, בשביל לעשות פרצוף, כמובן שרצוי שיהיו עשרה. גם אצלנו כדאי שיהיו עשרה נרדפים כנגד העשרה האלה, אבל עשרה זה מספיק – כדי להשלים את הפרצוף.

5.               הבל – הנרדף שנופל בידי רודפו

הראשון שנרדף הוא בפרשת בראשית – הבל. הבל נרדף על ידי קין אחיו, והמדרש אומר שמכיון שהוא נרדף התקיים בו "וישע הוי' אל הבל ואל מנחתו". הוא הביא מהחלב, מהכי טוב, אבל לפי המדרש הזה ה' בחר בו ובמנחתו כי ה' כבר ראה שהוא נרדף. זה גם קשור לקרבן, שבגלל היותו נרדף – הוא הנרדף הראשון, "הכל הולך אחר הפתיחה" – ה' בחר בו ובקרבנו. בסוף הוא בעצמו נפל קרבן לרודף.

כמו שנראה, את רוב הנרדפים ה' מציל – "והאלהים יבקש את נרדף". אצל כולם ה' בוחר בהם מכיון שהם נרדפים, אבל הראשון לנרדפים בסוף נתפס על ידי הרודף והורג אותו. לכן במשך כל הדורות צריך לתקן זאת – זה תיקון האנושות לחטא קין והבל. גם על כך שקין הצליח בסוף לתפוס את הנרדף ולהרוג אותו, וגם כי הבל כנראה חטא באיזה אופן – כמו שחז"ל אומרים – שהציץ בשכינה, שהוא התגאה.

גם כאשר הנרדף רואה שבזכות היותו נרדף מקרבים אותו מהשמים – אל לו להתגאות. בכך הוא עובר על מה שרבי מנחם־מענדל מויטבסק אמר – שהוא לא משווה את עצמו לכולם. כמו הכלל שלנו, שהרבה תופעות מתחילות בתהו ורק אחר כך מגיעות לתיקון, גם כאן – מצד אחד הוא נרדף וזו זכות בשבילו, ה' מקרב אותו, "וישע הוי' אל הבל ואל מנחתו", ומצד שני זחה עליו דעתו ולכן בסוף קין התגבר עליו והרג אותו. זה ראשון הנרדפים.

6.               נח, האבות ויוסף, משה, דוד, שאול ועם ישראל כולו

מי השני? בפרשה השניה של התורה – נח. נח הוא נרדף. מי רדף אותו? אנשי דורו – כל אנשי הדור רדפו אותו. זה מזכיר את אברהם אבינו, שהוא כבר הנרדף השלישי. אצל אברהם כתוב שהוא "אברם העברי", הוא מעבר אחד וכל העולם כולו מהעבר השני, "אחד היה אברהם". כך לגבי נח ועוד יותר, כל הדור שלו רדף אותו. הוא לא נסה יותר מדי לדבר על לבם ולהחזיר אותם בתשובה – זה גם החסרון שלו, כנודע. הוא עדיין לא היה יהודי. יהודי הוא מי שדואג גם למתנגדים שלו, גם לרודפים שלו, ומנסה לקרב את כולם.

בכל אופן, נח הוא השני, וה' הציל אותו – "ונח מצא חן בעיני הוי'" (משמע שלא בזכות ממש רק מצד מציאת חן). הוא לא נפל בידי רודפיו – אדרבא, כולם מתו במבול ורק הוא ובני ביתו נשארו.

מי השלישי? אברהם אבינו, שלפי המדרש הזה הסבה שה' בחר בו – מכל הזכויות העצומות שיש לו – היא כי הוא נרדף. העם היהודי בכללותו הוא נרדף – האחרון מבין העשרה לפי סדר המדרש. כל יסוד האומה שלנו, אבותינו הקדושים, כולם נבחרו מאת ה' יתברך כי היו נרדפים. אברהם נרדף על ידי נמרוד – כמעט נשרף בכבשן האש, והוא יצא חי. ה' בקש אותו, הציל אותו. אחר כך יצחק אבינו נרדף על ידי הפלשתים – ה' הציל אותו. בסוף יעקב אבינו, הבחיר שבאבות, נרדף על ידי עשו אחיו וגם הקב"ה הציל אותו.

מי הנרדף הבא? יוסף הצדיק, "עוד יוסף חי". הוא נרדף על ידי אחיו (כמו שאביו נרדף על ידי אחיו, וכמו שאמרו חז"ל שכל מה שעבר על יעקב עבר על יוסף, ובסוד "גופא ובריתא חשבינן חד"). מי אחר כך? משה רבינו – נרדף על ידי פרעה וה' הציל אותו. מי אחר כך? דוד המלך – נרדף על ידי שאול וה' הציל אותו.

עד כאן היה לפי סדר הדורות, וכעת המדרש חוזר דור אחד – הנרדף הבא הוא שאול. זו הדוגמה היחידה שמי שהופך להיות רודף קודם היה נרדף. כנראה ההתגוננות הפסיכולוגית שלו היא להפוך מנרדף לרודף – זה חלק מהמחלה של שאול, מחלת הפרנויה של שאול. על ידי מי הוא היה נרדף? גם על ידי פלשתים. פלשתים הם רודפים פעמיים במדרש הזה. קודם הפלשתים רודפים את יצחק אבינו ואחר כך הפלשתים רודפים את שאול המלך.

עד כאן תשעה, ואת האחרון כבר אמרנו – עם ישראל הוא נרדף, ומי רודף אותו? אומות העולם. כידוע המאמר – שלא כתוב כאן, בהקשר הזה – שאנחנו כבשה אחת בין שבעים זאבים. שוב, הדימוי שמי שרודף את הכבש הוא הזאב.

7.               סדר הנרדפים בפרצוף

כעת אמרנו את העשרה לפי סדר המדרש. כעת רק צריך לעשות פרצוף – זה די פשוט:

יש פה את האבות שהם חסד-גבורה-תפארת. יש את יוסף הצדיק – הוא היסוד. יש את דוד המלך – הוא המלכות. יש את משה רבינו – הוא הנצח, כמו באושפיזין של חג הסוכות.

מי נשארו? הבל ונח ושאול ועם ישראל כולו.

צריך לומר שהבל, הראשון, הוא הראשון בספירות של המודע שבנפש – החכמה[2]. גם החטא שלו הוא בחכמה, שהוא הציץ בשכינה. גם הוא המקור בקבלה של כל קו ימין, כל הנשמות שמקו ימין יוצאות מהבל. אם נשים את משה רבינו בנצח – משה רבינו הוא גם חכמה, "מן המים משיתהו", אבל החכמה מסתיימת בנצח, קו ימין נמשך מחכמה עד נצח (בפרצוף הזה דרך אברהם אבינו). והיינו כמבואר בכתבי האריז"ל שמשה ר"ת משה שת הבל, שרשו בהבל.

נח הוא הרבה פעמים גם חכמה, אבל הוא יסוד אבא שנכנס ביסוד אמא, בא אל התבה. כשהוא בא אל התבה הוא כבר נכלל ביסוד אמא. אם רוצים להעמיק עוד יותר באותיות של קבלה, הבל הוא סוד "הבן בחכמה", התכללות אמא עילאה באבא עילאה, ואילו נח, שהוא יסוד אבא שנכנס ביסוד אמא, בא אל התבה, הוא סוד ישראל סבא שמתייחד עם תבונה, שעליו נאמר "חכם בבינה". בכל אופן, בפשטות לפי הסדר הבל כאן הוא החכמה ונח הבינה.

עם ישראל כולו הוא דעת, מקור האבות. יש מדרש אחר שכתוב בו שכל האבות נקראו בשם ישראל – אברהם נקרא ישראל, יצחק נקרא ישראל, יעקב נקרא ישראל. בפרט יעקב נקרא ישראל, ואם ישראל בדעת ויעקב בתפארת היינו ישראל מלגו ויעקב לבר (זאת אומרת שישראל הוא נשמת יעקב).

נשאר לנו היחיד שמנרדף הפך לרודף, שאול, שהוא גם מלך. מלך הוא או במלכות או בהוד, "איהי בהוד". זה שהוא מתחיל נרדף זה טוב. אפילו אם נגיד שהממסד כאן הוא מלכות שאול – מתי הוא היה טוב? כשהיה נרדף (ועדיין זה שהוא נרדף מזכה אותו). על זה שהוא רודף נאמר "והודי נהפך עלי למשחית" – ההוד מתהפך מדבר רצוי להפכו. בדיוק מתאים לשאול המלך. זה שהוא נרדף על ידי פלשתים ויצחק גם נרדף על ידי פלשתים מסתדר בדיוק – יצחק בגבורה וההוד הוא ענף הגבורה (וכמו שראינו לעיל בנוגע ליעקב ויוסף בקו האמצעי).

אז כך פתחנו, שיש עשרה נרדפים וראוי שכל אחד ינסה לזהות את עצמו, את מקומו בפרצוף הזה. אחר כך, אחרי עשרת הנרדפים עם הרודפים שלהם, הסיום הוא – שוב – שמי שה' בוחר לקרב אותו, השור והכשב והעז, אלו הנרדפים. ולסיכום:

לחיים לחיים, עד כאן השלמה א' של השיעור בטבריה.

8.               נפילת הנרדף הפרטי הראשון והנרדף הפרטי האחרון בידי רודפיהם

צריך להוסיף שגם שאול בסוף נפל בידי הרודף שלו, במלחמת פלשתים. אם כן, בפרצוף הזה היו שנים שנפלו בידי הרודף שלהם – הבל נפל בידי קין ובסוף שאול נפל בידי הפלשתים. יתכן שהמדרש שינה את הסדר (הקדים את דוד לשאול) מפני ששלמות רדיפת שאול היתה אחרי שרדף את דוד – זה היה עונש על זה שהוא רדף את דוד – יוצא שבתור פרט, בתור איש, הרדיפה הזו היא האחרונה. כמו ש"הכל הולך אחר הפתיחה", הבל, כך שאול הוא האחרון[3]. הראשון נפל בידי הרודף וגם האחרון נפל בידי הרודף.

הבל בחכמה, צריך לומר שהבל הוא חיצוניות החכמה, שרש הישות או פגם הישות שיש בחיצוניות החכמה (כמו שהרבי הרש"ב 'ירד' על הבן החכם של הסדר, של ההגדה של פסח), ואילו שאול הוא "הודי נהפך עלי למשחית", רגל שמאל שעליה כתוב "רגליה יֹרדות מות", זה הסוף. כנראה שהתיקון של זה הוא "אני ראשון ואני אחרון" – תיקון ה'אני' שבע"ה נגיע אליו בהמשך.

9.              ב. סוד החב"ד בספר "פרי הארץ" – הרצון שבמוחין

10.         חדירת הכח במוחין – שרש חב"ד ב"פרי הארץ"

כעת נעשה עוד הקדמה כללית שיוצאת מהספר פרי הארץ לרמ"מ ויטבסקער, בעל ההילולא של ר"ח איר – הוא הדמות של כל חדש איר – איך להבין את הסוד של חב"ד. מה זה להיות חב"דניק לפי רבי מענדלע ויטבסקער, שהוא כידוע הרב-חבר של אדמו"ר הזקן, מייסד חב"ד.

למעלה מהחב"ד יש את הכתר. הכתר הוא הרצון. הכתר חודר בכל המוחין חב"ד, שבעצם כל אחד מהם מבטא סוג אחר של רצון. גם בספר התניא, כשהוא רוצה להסביר את היסוד של מח שליט על הלב, ותמיד "חכמה – מוחא", הוא מסביר שהכח ששליט על הלב הוא "הרצון שבמח החכמה". כאן נסביר משהו עוד יותר עדין, שקשור לעבודה של כל אחד ואחד מאתנו.

11.                       חכמה: הרצון להתאיין

ידוע גם בדרושי חב"ד – באריכות אצל הרבי הרש"ב, בתער"ב ועוד – שחכמה מכונה "אין" (ובינה מכונה "יש"). לפעמים הכתר הוא אין, "אין מזל לישראל", ולפעמים החכמה היא אין. יסוד אבא, שהזכרנו קודם, הוא האין של היש (נח שבא אל התבה כנ"ל). אבל פנימיות אבא – פנימיות עתיק – היא עצם האין. בחכמה יש רצון, והרצון של החכמה הוא רצון להיות אין – הרצון להתאיין. כל רצון כאן הוא סוג אחר לגמרי של רצון. קודם נאמר את כל הרצונות ואז ננסה להסביר את הדקויות בין הרצונות של החב"ד.

12.                       בינה: הרצון לשוב

בכל ספר הזהר הבינה מזוהה עם תשובה, כמו שהפסוק אומר "ולבבו יבין ושב ורפא לו". זה שיהודי רוצה להתקרב לה' – ומה הכוונה להתקרב? כולם רוצים להתקרב, "והאלהים יבקש [ויקרב] את נרדף", מי שנרדף באמת, כפי שהסברנו ביום חמישי. והרי כל יהודי, כל צדיק ("ועמך כלם צדיקים") נרדף על ידי היצר הרע שלו. בכל אופן, הרצון בבינה הוא הרצון לשוב אל ה'. צריך כל הזמן לשוב אל ה' יתברך, להתקרב לה'. שוב, כמו שאמרנו, הרצון של החכמה והרצון של הבינה הם שני סוגי רצון.

13.                       דעת: הרצון לקשר הכל לה׳

קודם נאמר את הרצון השלישי, הרצון של הדעת. דעת היא לשון התקשרות והתחברות, כמו שכתוב בפרק ג בתניא. "בכל דרכיך דעהו" – מקרא קצר שכולל את כל התורה כולה, כך חז"ל אומרים בסוף מסכת ברכות, "אפילו לדבר עברה". "לדעת בארץ דרכך", בפרק שקוראים היום ובכל יום מספירת העמר. הדעת היא מה שמייחד את היהודי – אפילו יותר משני הדברים הקודמים – ואין אותו לגוי כי "אל אחר איסתריס ולא עביד פירין". ומה הרצון שבדעת? ליהודי יש רצון אדיר וחזק מאד לקשר את הכל לה', "דעהו", לקשר את המציאות לה'.

מה שאמרנו בחכמה ובינה נוגע לעצמי – להיות אין, געגועים אדירים לשוב לה'. יכול להיות שבתשובה שלי אני לוקח הרבה שעולים איתי יחד, כמו שדברנו קודם, אך בכל אופן זה אני שב לה'. אבל בדעת, הרצון של הדעת, הוא כמו אחד שמחוץ לחומר הגלם שהוא עובד איתו – ההרגשה שפשוט יש פה עולם, בו ה' שם אותי, ויש לי תשוקה אדירה לקשר את כל המציאות הזו, את כל העולם, לאין סוף. איני חושב על עצמי בכלל. זה הדבר הכי יהודי שיש.

14.         השתלשלות הרצונות – מפעולה ממילאית לבחירה מודעת

נחזור: יש כאן השתלשלות של רצונות. הרצון להתאיין הוא לא בדיוק רצון מורגש – זה בדרך ממילא. הוא לא דחף. רצון הוא איזה מין דחף, אבל בחכמה הרצון לא דוחף – זה פשוט שאיבה טבעית לתוך האין.

בבינה כן יש דחף – געגועים חזקים מאד, אני רוצה לחזור הביתה, לשרש שלי, כמו הדג ששוחה אלפי קילומטרים כדי לחזור למקור. המקור הוא האמא, לכן זה קשור לאמא. אבל גם, יחסית לדעת, זה עדיין משהו טבעי – זה לא רצון שיש בו בחירה.

ככל שמתקדמים מחכמה לבינה לדעת הרצון הוא יותר ויותר מורגש כבחירה של האדם, שאני בוחר – אם אני בוחר הכוונה שאני לא חייב בזה. בחכמה אני אפילו לא מרגיש את הרצון – הרצון פועל בדרך ממילא, הוא הוא תהליך ההתאיינות. אין שם שום רצון גלוי להתאיין. בבינה יש כבר רצון גלוי לשוב, אבל זה משהו טבעי שאני נולד איתו – חלק ממני. אני חייב לחזור להתקרב לקב"ה. אדם שמרגיש את עצמו רחוק צריך לסור מכאן ולהתקרב לשם (כפי שנאמר על משה רבינו בסנה).

ברגע שבאים לדעת – הרצון לקשר את כל המציאות לה', שכולם יכירו ש"אין עוד מלבדו" – זו כבר בחירה, בחירה לרצות בכך. זו עיקר הבחירה היהודית, ומכח בחירה זו "אברהם [היהודי הראשון] התחיל להאיר [לכל באי עולם]" – אברהם שאף בכל מאודו לקרב ולקשר את כל העולם כולו לה'.

כל הרעיון הזה, הווארט הזה, יוצא מכמה מקומות בספר פרי הארץ – איך להבין את מהות החב"ד בעבודת ה'. שה' יזכה אותנו בכל החב"ד, להיות אין ולשוב והעיקר – התפקיד של היהודי בעולם הזה – לקשר את הכל לה'. בלעדי, בסוף איני חייב להיות בתמונה בכלל – העיקר שכל העולם כולו יתחבר לה'. עד כאן השלמה ב'.

ניגנו את ניגון בית הסהר.

15.       ג. "אני ראשון ואני אחרון" – רמזי ׳אין׳ בתורה

16.         הופעות ראשונות של אין-אנכי-אני

התחלנו לדבר על 'אין' – "אַיִן מזל לישראל". אין אותיות אני. דברנו הרבה על 'אני' בזמן האחרון – "אני יוסף", "אני הוי'", "אני אל שדי פרה ורבה". יש הרבה יותר 'אני' בתנ"ך מ'אין', וגם יותר 'אני' מ'אנכי', אבל בסדר התורה קודם מופיעה המלה 'אין' ("ואדם אין"), אחר כך המלה 'אנכי' ("את קלך שמעתי בגן ואירא כי עירם אנכי ואחבא") ורק אחריהן המלה 'אני' ("ואני הנני מביא את המבול מים על הארץ", וללא אות השימוש – "זאת אות הברית אשר אני נתן ביני וביניכם").

'אין' מופיע בתחלת הסיפור השני של מעשה בראשית – "ואדם אין". חז"ל אומרים ש"אתם קרויים 'אדם' ולא אומות העולם קרויים אדם", והאדם הישראלי הוא אין – "ואדם אין". עם ה'אין' שלו הוא עובד את האדמה, "ואדם אין, לעבד את האדמה", ואז "ואד יעלה מן הארץ" ואז "וייצר הוי' אלהים את האדם וגו'" – הכל מתחיל מ"ואדם אין".

17.         ר"ת אין ראשונות בתורה: אלהים-יהי-נפש

עכשיו נתבונן איפה המלה הראשונה בתורה שמתחילה ב-א, המלה הראשונה שמתחילה ב-נ והמלה הראשונה שמתחילה ב-י. לפי סדר המלים נקבל את הצירוף אין (שלו ששה צירופים – לפי סדר אותיות האלף-בית אין הוא הצירוף הראשון ואני הוא הצירוף השני הבא אחריו, בעקבותיו). אם בודקים, הכל מתחיל בספור הראשון של מעשה בראשית, רואים שקודם יש מלה שמתחילה ב-א, אחר כך מלה שמתחילה ב-י ובסוף מלה שמתחילה ב-נ:

המלה הראשונה שמתחילה ב-א זה מאד פשוט – המלה השלישית של התורה, "בראשית ברא אלהים". כשתרגמו את התורה ליונית התחילו עם 'אלקים ברא בראשית', אבל כשה' נתן לנו תורה הוא התחיל בשתי מלים שמתחילות ב-ב ("בראשית ברא") לפני המלה הראשונה שמתחילה ב-א ("אלהים"[4]). כלומר, המלה הראשונה שמתחילה ב-א היא המלה השלישית – אלקים (כשם שהאות השלישית של התורה היא ה-א הראשונה, ה-א של "בראשית"[5]).

המלה הראשונה שמתחילה ב-י, גם די פשוט – "יהי". עד שם אין שום מלה שמתחילה ב-י. "יהי" הוא בעצם ה"מאמר פתוח" הראשון, ולפי הזהר דווקא הוא המאמר הראשון של עשרה מאמרות שבהם נברא העולם. לפי הגמרא, "'בראשית' נמי מאמר הוא", אבל דוקא לפי הזהר הראשון הוא "יהי אור".

כעת השאלה איפה המלה הראשונה שמתחילה ב-נ, שתשלים לנו שלש המלים הראשונות במעשה בראשית שהר"ת שלהן הם אין, ואז נתבונן מה זה אומר לגבי "אין מזל לישראל", "ואדם אין לעבֹד את האדמה". המלה הראשונה שמתחילה ב-נ היא נפש – "נפש חיה" (שבסוף מגיע ל"ויהי האדם לנפש חיה"). בתחלת יום חמישי – היום המשיחי, שצריך לחכות עד אליו – "ישרצו המים שרץ נפש חיה".

ידוע, כפי שתיכף נסביר, שהמלה "חיה" כאן היא המלה האמצעית של כל מעשה בראשית. יש במעשה בראשית 469 מלים, והמלה שבאמצע, המלה ה‑235, היא "חיה" – המלה הראשונה של חיים[6]. המלה שלפניה היא נפש, המלה הראשונה שפותחת ב-נ.

18.         סוד "אין מזל לישראל" – אלהים-יהי-נפש

זאת אומרת שהרמז כאן של אין – "אין מזל לישראל" במעשה בראשית – הוא אלהים-יהי-נפש (רת"ס אותיות איש). האם יש קשר בין אלהים לבין נפש במספר? נפש עולה בדיוק ה"פ אלהים. מה זה חמש פעמים אלקים? חמש גבורות. אלקים הוא שם הגבורה. יש חמש גבורות, וכל חמש הגבורות יחד יוצרות את המלה נפש.

אם כן, ה-א הראשונה היא אלהים וה-נ הראשונה היא נפש – יחד ו"פ אלהים (אלהים פנים ואחור). אבל ה-י היא יהי. כמה שוה הכל יחד? ישראל. אם כן, יש פה רמז יפהפה ל"אין מזל לישראל". ה'אין' הזה הוא בדיוק המזל של ישראל.

אם כן, צריך להתבונן שהמזל שלנו – שרש הנשמה שלנו – הוא "אני אמרתי אלהים אתם" (יש בכל יהודי ניצוץ של אלקים), והאלקים הזה אומר קודם כל "יהי אור", אומר "יהי", שמשהו יהיה, ומה יהיה? אור, שחז"ל דורשים אותו על "אברהם התחיל להאיר". עם האור הזה עושים נפש, "את הנפש אשר עשו בחרן", הדעת שהיא הכח לקרב את כל העולם – גם את כל האנשים שיש בעולם וגם את כל החפצים שיש בעולם.

האריז"ל אומר, כמובא בשער היחוד והאמונה, שבכל דבר – גם בדומם – יש נפש. הנפש מתגלה לראשונה ביום החמישי של מעשה בראשית, בדגים. כנראה לכן צדיקים מתגלגלים בדגים ונוהגים לאכול דגים בשבת קדש. שם המקור של התגלות הנפש. נקרא נפש גם מלשון נפישי, "פרו ורבו", התרבות. אם כן, הגימטריא של "אין מזל לישראל" היא אלהים-יהי-נפש.

19.         רמזים נוספים

נעשה עוד גימטריא: אם נוציא את ראשי התיבות אין ישאר 480. כמה אותיות נשארו, שערכן 480? 8. מה הערך הממוצע שלהן? 60, אחד פחות מ-אין. אין ועוד 60 עולה 121, 11 ברבוע. סה"כ יש 11 אותיות. 121 הוא גם מספר מגן דוד, וגם ישראל הוא מספר מגן דוד. עוד משהו, עוד איזה צימוק.

עוד דבר עיקרי: אם נחבר את המקומות – מיקום שלש המלים האלה. אלקים היא המלה השלישית של התורה, יהי המלה העשרים וארבע וכבר אמרנו שהמלה נפש היא אחד לפני האמצע (235) – היא המלה ה‑234 (ט"פ הוי'). שלשת המיקומים יחד עולים 261, ג"פ 87 (ממוצע המיקומים) – "אני הוי'"!

זה היה עוד ווארט. שנזכה ל"אין מזל לישראל" – שכל אחד יהיה אלקים, עם כח לומר יהי, ומה שהוא אומר מתקיים, ויש לו כח בכך לעשות הרבה נפשות (שכל נפש היא בעצם ה פעמים אלהים, ה פעמים הוא עצמו).

20.         "ואדם אין" – "אין כאל"

נחבר לזה עוד משהו יפה: הפעם הראשונה שיש אין בתורה היא "ואדם אין" כנ"ל. מי זוכר את הפעם האחרונה ֻבחמשה חומשי תורה שכתוב בה אין? "אין כאל ישֻרון רכב שמים בעזרך ובגאותו שחקים". כמה שוה "ואדם אין"? 112. כמה שוה "אין כאל"? אותו דבר. יש פה תופעה של "נעוץ סופן בתחלתן". אומר ש"ואדם" שוה "כאל".

מה אומר המספר 112? רצינו לדרוש זאת בי"א ניסן כשהרבי נעשה בן 112. מה זה 112? שם יבק. בלקו"מ ו יש "בקי ברצוא ובקי בשוב" – מלמטה למעלה ומלמעלה למטה (קשור לסוגיא בגמרא שנלמד בהמשך). מלמטה למעלה, בקי ברצוא, היינו "אין כאל", ומלמעלה למטה, בקי בשוב, היינו "ואדם אין [לעבֹד את האדמה]". זה ווארט נחמד של אין ואין, "אין מזל לישראל".

21.       ד. רמזי "גוי וקהל גוים וגו׳"

22.         "אני אל שדי פרה ורבה וגו'"

לפני הניגון הבא נעשה עוד השלמה, גם חשבון – נגמור עכשיו עם החשבונות. הזכרנו קודם פסוק שדברנו עליו בשיעור קודם. אמרנו אז שיש פעמיים "אני אל שדי" בתורה – "אני אל שדי התהלך לפני והיה תמים" בברית המילה של אברהם אבינו ואחר כך אצל יעקב אבינו כתוב "אני אל שדי פרה ורבה גוי וקהל גוים יהיה ממך ומלכים מחלציך יצאו".

דברנו הרבה על "גוי וקהל גוים", גם בהקשר של "גוי מקרב גוי" של יציאת מצרים. יש ברש"י שלשה פירושים ל"גוי וקהל גוים", והאחרון שבהם – כנראה הכי גבוה – שיהיו לך ילדים שמתנהגים כמו גוים, שמקריבים בחוץ כמו אליהו הנביא בהר הכרמל, שמקיימים "גדולה עברה לשמה יותר ממצוה לשמה", שמקיימים את הפסוק "בכל דרכיך דעהו" (הרצון של הדעת). זה ה"גוי וקהל גוים יהיה ממך" ומכח זה דווקא "ומלכים מחלציך יצאו" (יצאו מהחלוצים שלך) – ככך הסברנו. לא אמרנו שיש בפסוק הזה תופעה מאד יחודית של גימטריא, שאיני מכיר משהו דומה לזה בכלל.

23.         ממוצע חלקי הברכה – ורבה-גוים-ממך

נתחיל רק משמונה המלים האחרונות, שהן עיקר הברכה – "גוי וקהל גוים יהיה ממך ומלכים מחלציך יצאו". כמה שוות שמונה המילים האלה? בדיוק 800. יש פה 8 מלים שהגימטריא הוא 100, ויש פה מלה אחת שזה הערך שלה – ממך. כל הביטוי עולה ח"פ ממך. הייתי חושב שצריך להיות כתוב "יהיו" ולא "יהיה" – כנראה בשביל הגימטריא הזו (בין היתר) כתוב יהיה... יש איזה דגש גדול מאד על המלה "ממך", שדווקא ממך יהיה "גוי וקהל גוים". הסברנו שהפסוק הקודם הוא שינוי השם של יעקב לישראל על ידי ה' – ה"ממך" כאן הוא כבר ישראל (אלהים-יהי-נפש).

שתי המלים הקודמות למשפט הנ"ל הן "פרה ורבה", נוסיף אותן. פרה ורבה שוה אב-אם-בן-בת (י-ה-ו-ה של משפחה יהודית; "פרו ורבו" שוה אבא-אמא-בן-בת) – סה"כ 1298. קודם היתה מלה אחת שמחלקת הכל והיא גם הערך הממוצע – ממך. כעת השאלה היא האם יש כאן מלה אחת שמחלקת את המספר הזה? כמו שיש עשר ספירות (יש כאן עשר מלים) יש כב אותיות – תחלקו ב-כב, ותראו שהמספר מתחלק ל-כב פעמים גוים. צריך לא סתם גוים אלא 22 גוים.

כעת נוסיף את שלש המלים הראשונות – סך הכל 13 מילים – "אני אל שדי פרה ורבה גוי וקהל גוים יהיה ממך ומלכים מחלציך יצאו". סה"כ עולה 1704. האם יש מלה כאן שמחלקת הכל? התחלנו בחלוקה ל‑8 ונחזור לחלוקה ל‑8 – ח"פ "ורבה".

יוצא שאם אני מתחיל מ"אני אל שדי פרה ורבה וגו'" הכל מתחלק במלה "ורבה", אם מתחילים מ"פרה ורבה" הכל מתחלק במלה "גוים" ואם מתחילים מ"גוי" (כל התחלה כאן הגיונית, התחלת משפט) הכל מתחלק ב"ממך". שלשת המחלקים כאן הם ורבה-גוים-ממך. יש כאן איזה רמז שהתמצית כאן, כאשר רוצים לברך את ישראל (שם המעלה של יעקב ושם האומה כולה), היא ורבה (יותר מה"פרה") גוים ממך, שיהיו הרבה גוים ממך (דווקא ממך).

24.         המלה המחלקת – המלה החמישית

עד כאן זה כבר משהו יחודי, אבל אם נתבונן עוד טפה נראה שמשהו לגמרי פלאי: כשמתחילים מ"אני אל שדי פרה ורבה וגו'", איזו מלה מחלקת את הכל? החמישית, "ורבה". כשמתחילים מ"פרה ורבה גוי וקהל גוים וגו'" המלה שמחלקת הכל היא גם החמישית, "גוים". וכן כשמתחילים מ"גוי וקהל גוים יהיה ממך וגו'" שוב המלה החמישית, "ממך", היא שמחלקת את הכל. כבר פלאי פלאים – שכל פעם, איפה שלא מתחילים, דווקא המלה החמישית מחלקת את הכל. זה כבר יכול לרוץ לבחירות של אחת מעשר הגימטריאות הכי מופלאות בתורה. יש הרבה מועמדים לבחירות האלה... בכל אופן, זה משהו מאד מיוחד. המלה החמישית היא כנראה המלה המשיחית.

25.         "פרה ורבה" – "גוי וקהל גוים"

איך רש"י מסביר את ההבדל בין "פרו" ל"רבו" בתחלת התורה? שאם היה כתוב רק "פרו" אז אחד מוליד אחד, וה"רבו" אומר שאחד מוליד הרבה. אם כן, "פרו" הוא האיכות וה"רבו" הכמות. כשמדברים על גוי העיקר הוא כמות. וידוע הכלל שהרבי קבע, דווקא לדור שלנו, דור הגאולה – "כמות מאכט איכות". וממילא דווקא את ישראל (תכלית האיכות של העם היהודי, לי ראש) ראוי לברך "גוי וקהל גוים וגו'". בפרטיות, כתוב "גוי וקהל גוים" – גוי אחד והרבה גוים[7]. אם כן, "גוי" קשור ל"פרה" (ראשית הנקודה שממנה מתפשטת הכמות) ואילו "גוים" קשורים ל"ורבה".

המשפט התמציתי שיצא לנו הוא "ורבה גוים ממך", כאשר עיקר הדגש בסוף שזה "ממך" – אתה אחד, הבחיר שבאבות, ישראל, והיעוד הוא ורבה-גוים-ממך, חמישי-חמישי-חמישי, משיחי-משיחי-משיחי. רמז יפהפה. לחיים לחיים.

ניגנו את "מקימי" השני.

26.       ה. השלמת פרצוף המלכות של מאמרי ריש לקיש (סיום המשך שיעורי ריש לקיש)

כעת נשלים את פרצוף ריש לקיש. היינו באמצע פרצוף המלכות של ריש לקיש – אמרנו את החכמה, הבינה והגבורה[8]. נמשיך עם הדעת של המלכות:

27.                       דעת דמלכות (עיטרא דגבורות): "לעולם אל יפתח אדם פיו לשטן"

28.         "דעת גניז בפומא" – הכח שבפה המלכות

ריש לקיש אומר ש"לעולם אל יפתח אדם פיו לשטן". זה מובא בכמה מקומות בש"ס. מובא שגם תנא אחד אמר זאת – רבי יוסי, שנמוקו עמו והלכה כמותו מחבריו. בכל אופן, בכל פעם כשהגמרא מביאה זאת היא אומר "אמר ריש לקיש" – נמצא שמשמעותי מאמר זה ביותר לגבי (דמותו של) ריש לקיש. כתוב "דעת גניז בפומא" – "מלכות פה" והכח שיש בפה הוא הדעת. דווקא ליהודי יש הרבה דעת, כח בפה (עיקר כחו של היהודי הוא בפיו, וכמו שהובהר לאחרונה עיקר הכח שלנו לנצח במלחמה נגד כוחות הרשע הוא בפינו דווקא), לכן צריך להזהר מאד לשים לב למה שיוצא מהפה שלנו.

בכלל, בנוקבא, עיקר הדעת שלה הוא הגבורות של הדעת, עיטרא דגבורות. לכן היא צריכה להזהר מאד במה שהיא מדברת, שלא תפתח פיה לשטן. חז"ל לומדים זאת מתחלת ספר ישעיהו, שקודם ישעיהו קורא להם סדום, "כמעט כסדום היינו", ואחר כך השכינה עונה "שמעו קציני סדום".

כתבנו לפני כמה ימים שצריך מאד להזהר מה שמדברים, ואף פעם לא לדבר דברים רעים על יהודי, על אף אחד, רק לדבר דברים טובים. מי שחש את זה הוא דווקא ריש לקיש. הוא המלכות, המלכותי, והוא התקיף, "תקיפי ארעא דישראל" – כל כולו בשביל לתקן את המלכות, והוא יודע שהמלכות צריך להזהר לא לפתוח פה לשטן. זה לימוד חשוב לכולם. צריך לומר דברים בתוקף ובנחת (הביטוי שאנחנו משתמשים בו בזמן האחרון[9]) – לומר בדיוק את האמת, אבל האמת היא לא פתיחת פה לשטן, אמת בתוקף ובנחת. זו הדעת של המלכות, הדעת שבתוך הפה של המלכות.

29.                       חסד דמלכות (ועטרא דחסדים שבדעת): "טב למיתב טן דו מלמיתב ארמלו"

30.         מאמר החסד הגורם לקבלת עטרא דחסדים

נעשה את זה מהר. יש עוד מאמר של ריש לקיש, דווקא בשם ריש לקיש ולא אף אחד אחר, שגם קשור לדעת של המלכות אבל יותר מצד החסדים של הדעת. אבל, לכתחילה אין למלכות חסדים בדעתה – היא "עולימתא שפירתא דלית לה עינין" אלא רק עין אחת, עין שמאל, עטרא דגבורות שבדעת. לכן, לפני שהיא נשאת, המאמר של המלכות של ריש לקיש שייך לספירת החסד. כשהמאמר הזה מתקיים והיא נשאת היא מקבלת את העטרא דחסדים של הדעת.

31.         "טב למיתב טן דו" – הזדקקות לנישואין ואהבה

מה המאמר? כולנו זוכרים אותו מתחלת פרק שני של מסכת קידושין – "טב למיתב טן דו מלמיתב ארמלו"[10]. שוב, מאמר מובהק של ריש לקיש, שמובא כמה פעמים בש"ס בשמו. הוא אומר שאשה מעדיפה להתחתן עם מי שלא יהיה – כלומר, שלא כל כך קפדנית עם מי היא מתחתנת – העיקר להיות נשואה. היא רוצה שם של בעל שייקרא עליה.

למה זה חסד? כי יש משהו בטבע שלה שהיא רוצה להיות נשואה, חייבת להיות נשואה (וכמבואר בדא"ח בענין "והיה העטֻפים ללבן והקשֻרים ליעקב", נמצא שהאשה, שזיקתה להנשא היא יותר מזו של האיש עוד יותר שייכת לשרש הקדושה ממנו, וי"ל שזה גם ענין ה"בינה יתירה" שניתנה לה יותר מהאיש),

אבל להיות נשואה בצורה מתוקנת היינו לאהוב את בעלה – לא רק שיהיה לה איזה בעל שלא יהיה, שרק יהיה שמו נקרא עליה. אם כן, יש פה אהבה, ו"טן דו", שני גופים יחד, ודאי קשור לדעת – "והאדם ידע את חוה אשתו". רק שהיא גם מוכנה לכאורה להסתפק במועט, יחסית.

במקרה הרע – לדבר הזה יש גם פן לא טוב, כמה פעמים שזה מצוטט בחז"ל שאשה מתחתנת עם מישהו שלגמרי לא בסדר (מוכה שחין, בורסקי או מישהו אחר שהוא משונה ביותר או שיש לו אמנות מסריחה), ואז חז"ל אומרים שהכל חיפוי, שהיא מזנה תחת בעלה ותולה את הולד בבעל. לכן היא מעונינת להתחתן – ממש פתח לזנות. המאמרים האלה מתחילים במאמר של ריש לקיש, אבל בפירוש רש"י ברור שזה הולך על שאר המקרים ולאו דווקא על המאמר של ריש לקיש – "טב למיתב טן דו" – אלא אם כן רואים בעליל שכל המגמה שלה היא אך ורק שתשב בפומבי ותתפאר-תכריז שיש לה בעל. אבל עצם הנטיה של האשה להנשא היא טובה.

32.         נישואי האשה למעלה מראיה

מה לומדים מכאן בתחלת פרק שני בקידושין? שהיא לא חייבת לראות את הבחור. על הבחור, הבעל לעתיד, כתוב שחייב לראות את המשודכת לפני שהוא גומר ומתחתן איתה, אחרת אם לא תהיה יפה בעיניו הוא יעבור על "ואהבת לרעך כמוך", ה"כלל גדול בתורה" שקראנו בפרשת קדושים. מה שאין כן, האשה מתקדשת גם על ידי שלוחה ולא חייבת לראות קודם את הבחור בגלל הכלל של ריש לקיש, "טב למיתב טן דו מלמיתב ארמלו".

כלומר, יש משהו בטבע של האשה שהנישואין הם למעלה מראיה, לא על פי ראיה. הבחור, החתן, מוגבל – הנישואין תלויים בראיה, הוא חייב לראות. האשה לא חייבת לראות – יש בזה איזו מעלה. זה מתאים מאד לאותו מאמר בזהר שהיא "עולימתא שפירתא דלית לה עיינין" – היא לא חייבת לעיין. שוב, המאמר הזה גם קשור לעטרא דחסדים שבתחלה אין לה, וגם קשור לאופי מדת האהבה של האשה. במקרה הטוב זה למעליותא – יכול להשתלשל לתופעה לא רצויה, אבל במקרה הטוב זו תופעה רצויה של "טב למיתב טן דו". זו השגה של ריש לקיש.

33.                       תפארת דמלכות: "דו פרצופין נבראו"

34.         האשה היא אישיות שלמה לכשעצמה

בתפארת יש גם משהו שקשור לבריאת האשה. יש כמה שסוברים – וריש לקיש ביניהם – ש"דו פרצופין נבראו". האשה היא המלכות, לכן כל הדברים האלה קשורים לפרצוף המלכות של ריש לקיש. האשה לא נבראת בקטנות, לא מפותחת לגמרי – נקודה או בחינת זנב – אלא נבראת לכתחילה, עוד לפני הנסירה, לפני שה' לקח את הצלע מהאדם, כפרצוף שלם. מלכתחילה האשה היא פרצוף, לא נקודה או זנב. זה ה"כתפארת אדם לשבת בית". "כתפארת אדם" היינו תפארת האשה.

מה הכוונה שהיא פרצוף? במלים פשוטות של היום, האשה היא לכתחילה אישיות שלמה. מה זאת אומרת לגבי הנישואין? היום זה דבר מקובל, אבל פעם לא היה כל כך מובן, במיוחד שהיו מתחתנים בגיל צעיר ועושים שידוכים מגיל אפס. היום פשוט מאד שהאשה היא אישיות שלמה, בדיוק כמו שהחתן הוא אישיות – כמו שהוא פרצוף גם היא פרצוף. זה ה"כתפארת אדם לשבת בית". מצד אחד יש משהו בטבע האשה, בדעת שלה וגם באופי האהבה שלה, של "טן-דו". אבל צריך לדעת, בעיקר החתן צריך לדעת, שהכלה לכתחילה היא פרצוף שלם. זו השגה של ריש לקיש.

35.                       נצח דמלכות: "חביבין גרים"

יש שני מאמרים שהולכים יחד ביחס לגרים שמהם אפשר ללמוד כמה ריש לקיש אוהב גרים, עוסק בגרי צדק. זה כבר משהו מלכותי, להעלות גרים מהעולמות התחתונים בי"ע. יש לו מאמר אחד, שקשור לחג שבועות – עוד כמה שבועות – שאומר שגרים חביבים בעיני הקב"ה יותר ממקבלי תורה מסיני. יותר ממה שאנחנו, היהודים המיוחסים, קבלנו תורה מסיני – גרים חביבים לה'.

למה? כי מקבלי תורה מסיני – שוב, זה קשור לטן-דו, נשים את זה בנצח שהוא ענף החסד – קבלו תורה רק בזכות זה שראו, "וכל העם רואים את הקולות", היו צריכים לראות, ואילו גר צדק מקבל את התורה בלי לראות את הקולות והלפידים וכו'. בפנימיות זה ממש בן-זוג של הטן-דו שהסברנו קודם, שיש משהו באשה שמסוגלת להתקשר למעלה מראיה – למעלה מחכמה, למעלה מטעם ודעת. זה מה שמוכיח שהגר יותר חביב מהיהודי שקבל את התורה מהר סיני.

את זה נשים בנצח – תורה בנצח, משה רבינו שנותן תורה. כאן יש שני מאמרי גרים שהם נצח והוד.

36.                       הוד דמלכות: "גר שנתגייר כתנוק שנולד דמי" לענין "פרו ורבו"

בהוד, שהוא הזוג של הנצח, יש עוד מאמר יחודי מאד – מחלוקת בין ריש לקיש לגיסו רבי יוחנן. ריש לקיש אומר ש"גר שנתגייר כתנוק שנולד דמי", לכן הגם שהילדים שנולדו בגויותם יתגיירו איתו הוא לא קיים מצות "פרו ורבו" – הוא לגמרי "כתנוק שנולד דמי" וחייב כעת להתחתן ולהוליד ילדים מחדש. ואילו דעת רבי יוחנן – וכן הלכה – שאם הגוי וגם ילדיו מתגיירים הוא קיים מצות "פרו ורבו". כלומר, ה"יש מאין" של הגר אצל ריש לקיש הוא הרבה יותר חזק, באין ערוך, מהלידה של הגר לפי רבי יוחנן.

אז זה נשים בהוד, כי גיור ומה שמתחולל בגיור – ש"כתינוק שנולד דמי" – שייך להוד. הוא הופך ליהודי, ובאותו רגע כל הגויישקייט מתבטל לחלוטין. הוא נהפך לגמרי (הפוך "מהודי נהפך") – אין שום זכר לגויישקייט שלו. מחד, זה מחייב אותו לקיים מחדש "פרו ורבו", אבל מצד שני אומר שהוא הכי יהודי שיכול להיות. אלה שני מאמרי גרים של ריש לקיש שנמקם אותם בנצח והוד של המלכות שלו.

37.                       יסוד דמלכות: אמת – "אני ראשון ואני אחרון ומבלעדי אין אלהים"

ביסוד שלו, ספירת היסוד של המלכות, נשים מאמר מפורסם יחסית – רק שלא מכירים שהוא דווקא של ריש לקיש. הוא זה שגם בירושלמי וגם במדרש דורש את המלה אמת. אמת היא פנימיות היסוד, כידוע אצלנו, וכאן נראה שמדובר ביסוד נוקבא, היסוד של המלכות. הוא דורש את המלה אמת לפי הפסוק שהזכרנו קודם, "אני ראשון ואני אחרון ומבלעדי אין אלהים". הוא אומר שה-א היא "אני ראשון" וה-ת "אני אחרון" של האלף-בית, וה-מ היא אמצע האלף-בית והיא "ומבלעדי אין אלהים".

איך אני יודע שהוא דווקא מתכוון למלכות? ממה שאמרתי עד כה לא הייתי יודע. אבל "אמר ריש לקיש ולמה הוא אמת אל"ף בראש האותיות מ"ם באמצע תי"ו בסופן לומר 'אני ראשון ואני אחרון ומבלעדי אין אלהים', 'אני ראשון' שלא קבלתי מלכותי מאחר, 'ואני אחרון' שאיני מוסרה לאחר שאינו בעולם, 'ומבלעדי אין אלהים' שאין לי שני". אם כן, הוא מבין שכל ה'אני' בפסוק הזה – אנחנו מדברים על 'אני' – הוא ביחס למלכות. לא קבלתי את המלכות שלי מאף אחד ולא אתן אותה בסוף לאף אחד, וגם באמצע "ומבלעדי אין אלהים"[11]. אם כן, נאמר שזה היסוד של המלכות של ריש לקיש, "נקודת ציון" שלו, הכלי שלו להתברך בכל ברכאן עילאין ולהמשיכן למטה.

יש כאן גם גימטריא יפהפיה: כמה שוה "אני ראשון ואני אחרון"? ריש לקיש. כאן ריש לקיש דורש את עצמו, כמו אצל הרבה חכמים.

38.                       מלכות דמלכות: "גוי ששבת חייב מיתה"

39.         "יום ולילה לא ישבֹתו"

אחרון-אחרון – המלכות של המלכות. נצח והוד של המלכות היו שני מאמרים, שתי השגות, של גרים. אבל במלכות שבמלכות יש מאמר מפורסם, שגם כולנו שמענו, אבל לא זוכרים שהוא של ריש לקיש – לא לגבי גרים אלא לגבי גוי שאינו גר. הוא אומר ש"גוי ששמר שבת חייב מיתה". דווקא ריש לקיש אומר זאת, במסכת סנהדרין.

מאיפה הוא לומד את זה? מהפסוק "לא ישבֹתו" – "ויום ולילה לא ישבֹתו", בפרשת נח, אחרי המבול. מה החידוש? הרי זה דרוש. מה פשט הפסוק? שהיום והלילה לא ישבותו. הוא אומר ש"לא ישבותו" הולך על הגוים. זה לא דבר שמובן מאליו בכלל – דרוש גמור. בלי הדרוש הזה אין את ההלכה הזו שגוי ששמר שבת חייב מיתה (בלי להכנס כרגע מה הכוונה "חייב מיתה", מי צריך לבצע את זה). בכל אופן, עומק ההשגה שלו הוא ודאי בתוך הדרוש.

40.         הגוי הוא טבע והיהודי מחוץ לטבע

במלים הכי פשוטות, מה הדרוש הזה אומר? שהמהות של הגוי היא כמו מהות כל הדברים האחרים בפסוק שקבועים בטבע. ה' נשבע שהטבע לא ישבות – דווקא ממד הזמן של הטבע (והשפעת הזמן על אופי וסגולות שש העונות של השנה ויום ולילה) – ואם ריש לקיש לומד מכך שגם לגוי אסור לשבות, סימן שמהות הגוי היא-היא מהות הטבע, היא-היא הזמן שלא ישבות. זו השגה עמוקה ביותר, שהגוי והזמן וטבע העולם הם אותו הדבר[12].

מה אני לומד מכאן בדרך אגב? שמכלל לאו של הגוי אתה למד הן אצל היהודי, או להיפך (איך שתאמר זאת), שהיהודי לא שייך לטבע. מה שריש לקיש בעצם אומר כאן שהיהודי הוא בעצם לא הטבע והגוי הוא בעצם הטבע. כמו פרעה, שמכיר את שם אלהים – בגימטריא הטבע – ורק "לא ידעתי את הוי'" שמעל הטבע. רק אצל ישראל "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד". פרעה לא יודע כי הוא לא שייך לזה. המלכות של המלכות היא מה שיורד להוות את העולמות התחתונים, את הטבע. זה שהגוי והטבע הם היינו הך זו ההשגה האחרונה, המלכות של המלכות של ריש לקיש, "לא ישבתו"[13].

41.         אחריות הגוי על הטבע ב"לא ישבֹתו" ואחריות היהודי על הטבע בשביתה

מענין, גם בפשט, שמי ששייך לטבע אסור לו לשבות. הפסוק אומר זאת, אבל נתבונן עוד טפה – אסור לו להפסיק, ואם הוא מפסיק הטבע מפסיק. אדרבא, זה תיקון של הגוי – אתה זורם עם הטבע ואתה אחראי על הטבע. זה נותן לו אחריות. אם אתה תפסיק אולי ח"ו הטבע יפסיק – צריכים את הטבע.

אבל יהודי, שהוא לא טבע – אדרבא, מה שמוכיח שהוא לא טבע זה שהוא מפסיק, לא קשור לטבע, לא יום ולא לילה (ודווקא כך הוא מקיים את "יומם ולילה חקות שמים וארץ", הרי השבת היא עיקר הברית בין ישראל להקב"ה, ועליה נאמר, על פי דרשת חז"ל[14], "אם לא בריתי יומם ולילה חקות שמים וארץ לא שמתי". נמצא שקיום הטבע שעל ידי גוי הוא על ידי אי-שביתה, בהיותו מזוהה לגמרי עם הטבע עצמו, ואילו עיקר קיום הטבע שעל ידי היהודי הוא על ידי מה שנראה כשלילת חוקי הטבע, שביתה מחוקי הטבע. והיינו מה שעיקר התהוות העולמות הוא מאור אין סוף הסובב כל עלמין דווקא, המקיף הנבדל מהעולמות, וד"ל). זו שבת בראשית, שבת מנוחה, "באת שבת באת מנוחה נשלמה כל המלאכה". ליהודי יש השגה של מנוחה שמעל הטבע שמשלימה את הטבע. ה-לא משלים את ה-כן[15].

42.         סיכום

לסיום סדרת השיעורים[16], נעשה סיכום של פרצוף המימרות של ריש לקיש (בצירוף המימרות שהוזכרו בשיעור כ"א טבת תשע"א):

כתר: מסירות נפש "בתנו לנו פלוני או שנהרוג את כולכם"; כרובים מעורים בזמן החורבן; פירוש ש"דאשתמש בתגא" היינו ב"מי ששונה הלכות" שהן כתרה שלתורה; שרש גבורת ריש לקיש בכלל.

חכמה: "אין דברי תורה מתקיימין אלא במי שממית עצמו עליהן"; "כל העוסק בדברי תורה יסורין בדילין הימנו"; נשמה יתרה בשבת; "ישראל עזין שבאומות"; תחית המתים מארץ ישראל.

בינה: תשובה הופכת זדונות לשגגות ולזכויות; תפלה מקירות הלב; עדיפות הדורות האחרונים (ולימוד זכות על האחרונים); "שורפין על החזקות"; "אין לך אלא שופט שבימיך".

דעת: "אין מעבירין על המצוות"; "כל הכועס, אם חכם הוא חכמתו מסתלקת ממנו, אם נביא הוא נבואתו מסתלקת ממנו"; "'שלח לך' לדעתך"; "נחזיק טובה לאבותינו שחטאו, שאלמלא הם לא באנו לעולם"; "קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי"; היתר לימוד תורה מאדם לא-כשר.

חסד: שמונה מעלות בצדקה; "בך חותמין"; "אל תקרי 'ויקרא' אלא 'ויקריא'".

גבורה: "סטרו ויצא"; בדיקת אדם כשעובר על הגשר; "לא תגורו" אחרי שמיעת הטענות; פעירת פה הגיהנם למי שבטל אפילו חק אחד (התנגדות לנצרות).

תפארת: "קשוט עצמך תחלה ואחר כך קשוט אחרים"; "יישר כחך ששברת"; "החושד בכשרים לוקה בגופו"; "דין פרוטה כדין מאה"; פירוש "שמע ישראל" ו"ברוך שם" כאמירת השבטים ומענה יעקב.

נצח: "לעולם ירגיז אדם יצר טוב על יצר הרע"; "שני תלמידי חכמים הנוחין זה לזה בהלכה הקב"ה מקשיב להם"; השארות מגלת אסתר והלכות לעתיד לבוא; "אין העולם מתקיים אלא בשביל הבל פיהן של תינוקות של בית רבן"; "אין מבטלין תינוקות של בית רבן אפילו לבנין בית המקדש"; "כל עיר שאין בה תינוקות של בית רבן מחריבין אותה"; "כל המלמד את בן חברו תורה מעלה עליו הכתוב כאילו עשאו"; "בן שלש שנים הכיר אברהם את בוראו".

הוד: חזרת הכתרים לישראל לעתיד לבוא; "אפילו ריקנין שבך מלאים מצוות כרמון"; ה' מקדים רפואה למכה; "יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום"; "הוא שטן, הוא יצר הרע, הוא מלאך המות" (סאטירה על הנצרות); מצורע – מוציא רע; "כל המגביה ידו על חברו... נקרא רשע"; "'ויגרש את האדם' כבת ישראל שמתגרשת שהיא חוזרת לבעלה".

יסוד: התורה כתנאי לבריאה; "בא ליטמא פותחין לו, בא ליטהר מסייעין בידו"; "אין מזווגין לו לאדם אשה אלא לפי מעשיו"; דרשת "נח איש צדיק היה בדורותיו" למעליותא; שבעה רקיעים (חסד שביסוד – חבור תורה ומדע); "'שדי' – שאמר לעולמו די" (גבורה שביסוד); "'נואף אשה חסר לב' זה הלומד תורה לפרקים" (תפארת שביסוד); ניאוף בעינים – "טוב מראה עינים מהלך נפש", "ועין נואף שמרה נשף" (נצח והוד שביסוד); כל יא הארורין נאמרו בנואף ונואפת (יסוד שביסוד).

מלכות: "לא איברי סיהרא אלא לגירסא"; אמירת "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד"; "יהא כפרה על שמיעטתי את הירח"; "פעמים שבטולה של תורה זהו יסוד"; המבול היה גם בארץ ישראל; "ידבר עמים תחתינו" – הנהגה בנחת (חכמה שבמלכות); "אין ישיבה בעזרה אפילו למלכי בית דוד" (בינה שבמלכות); לא לפתוח פה לשטן (דעת שבמלכות – עטרא דגבורות); "טב למיתב טן דו" (חסד שבמלכות ועטרא דחסדים שבדעת שבמלכות); דין מלך בשלשה (גבורה שבמלכות); "דו פרצופין נבראו" (תפארת שבמלכות); חביבין גרים ממקבלי תורה בסיני (נצח שבמלכות); "גר שנתגייר כקטן שנולד דמי" גם לענין "פרו ורבו" (הוד שבמלכות); אמת – "אני ראשון ואני אחרון ומבלעדי אין אלהים" (יסוד שבמלכות); "גוי ששבת חייב מיתה".

עד כאן עשינו סיום בקיצור של מאמרי ריש לקיש. יש עוד הרבה מאד, וכמו שאמרנו בישיבה למטה כאשר התחלנו את הפרצוף, גילינו איזה ספר על ריש לקיש שמאד רוצים שישראל (שיושב כאן) יעבוד עליו, "ובא לציון גואל".

43.       ו. סוגית "הכלב והגדי שקפצו מראש הגג" (פתיחת הזמן)

44.         סיכום הדעות בסוגית "הכלב והגדי"

נאמר ווארט מהסוגיא שלומדים כאן בישיבה, פ"ב של בבא קמא – הכלב והגדי שקפצו מראש הגג ושברו את הכלים, הבעלים משלם נזק שלם. אחר כך הגמרא מביאה ברייתא שאדם ותרנגול שקפצו מלמטה למעלה, מהרצפה לגג, גם חייבים. אחר כך הגמרא מביאה עוד ברייתא, שהכלב והגדי בין מלמעלה למטה בין מלמטה למעלה – יש שם שתי גירסאות, אצלנו בגמרא כתוב פטורים אך לפי גירסת הרי"ף והרמב"ם (לפי רוב המפרשים) כתוב חייבים.

אז כתוב שרב פפא אומר שזה דווקא כאשר קפצו בשינוי, שהדרך של הגדי היא לקפוץ למקום אחר – אחד המפרשים אומר לקפוץ ברקידה, קופץ חפשי – ואילו הכלב קופץ בסריכה, נועץ צפורניו, אם מלמעלה למטה יורד כאשר הוא נסרך בקיר ואז קופץ. כאשר קופצים כדרכם זה תולדת רגל. אבל אם קופצים בשינוי, זו כבר לא תולדת קרן. מדובר שהזיקו את הכלים ברשות הניזק, שאז הם חייבים על תולדת רגל נזק שלם. אבל אם עשו שינוי, לא כמו שרגילים לקפוץ, זו תולדת קרן ואז משלמים רק חצי נזק.

היות שיש פה שתי גירסאות התמונה משתנה לגמרי, בין התוספות והרא"ש שבברייתא השניה כתוב אצלם פטורים (כמו בגמרא שלנו) לרי"ף ולרמב"ם שכתוב אצלם חייבים. נסכם את ההלכה לפי שתי השיטות.

45.         קפיצה מהגג לרצפה ומהרצפה לגג

לפני כן נאמר את הווארט החסידי, שמסירות נפש היא כאשר אומרים לך לקפוץ מהגג לרצפה, מלמעלה למטה, אבל כאשר אומרים לך לקפוץ מהרצפה לגג זה דברים בטלים, כי אתה לא יכול. רואים שהסוגיא כאן היא המקור של הענין הזה (ויש בה גם קפיצה מהרצפה לגג).

יש פה ארבעה שחקנים בסוגיא – כלב, גדי, אדם, תרנגול – כנגד י-ה-ו-ה כמו שתיכף נסביר.

46.         שיטת התוס' והרא"ש לעומת שיטת הרי"ף והרמב"ם

כאשר לומדים את התוס' והרא"ש והטור יוצא שאם הכלב והגדי קפצו כדרכם מלמעלה למטה הוא חייב נזק שלם – תולדת רגל. אבל אם שינו, כלומר שהכלב ברקידה והגדי בסריכה, זו כבר תולדת קרן והם משלמים חצי נזק. הכל כאשר קפצו מלמעלה למטה. אבל אם קפצו מלמטה למעלה זה אונס גמור, אין כזה דבר – אין כזו מציאות – ואם זה פתאום קרה זה אונס.

היום במדע דבר שהוא ניט-שייך ואף על פי כן קורה זה שייך לעולם הקוואנטים – יש כאן איזו נגיעה במכניקת הקוואנטים. אם בכל אופן ראית איזה כלב שקופץ מהרצפה לגג זה אונס גמור, והבעלים פטורים לגמרי. כלומר, לפי התוס' יש שלש אפשרויות – נזק שלם (תולדת רגל), חצי נזק (תולדת קרן, מלמעלה למטה), פטור (אונס, כאשר קפצו הכלב והגדי מלמטה למעלה).

לפי הרי"ף והרמב"ם זה הרבה יותר חמור, לגמרי משהו אחר: אצל הרי"ף והרמב"ם, אם קופצים מלמעלה למטה, לא משנה אם כדרכם או בשינוי – משלמים נזק שלם. כדי שיהיה חצי נזק צריך להיות שנים לגריעותא לשיטתם, כלומר שצריך להיות גם מלמטה למעלה וגם שינוי – ואז זה חצי נזק. כלומר, מה שבשביל התוספות הוא פטור בלא כלום – מלמטה למעלה אפילו בלי שינוי – לרמב"ם הוא חיוב נזק שלם. מתי חצי נזק? אם גם מלמטה למעלה וגם בשינוי. ממש מן הקצה אל הקצה – הדעות בהלכה בין התוס' והרא"ש לרי"ף והרמב"ם.

47.         "אין צד תמות באדם"

נחזור: זה שאדם בווארט החסידי לא קופץ, גם במסירות נפש, מהרצפה לגג – מסירות נפש היא שאדם יקפוץ מהגג לרצפה – אבל כאן, לגבי כולם אין מחלוקת. לגבי אדם ותרנגול אין מחלוקת, בין אם קופצים מלמעלה למטה או מלמטה למעלה, בכל צורת קפיצה, הכל נזק שלם. משני טעמים – התרנגול כי ככה דרכו, קופץ גם מלמעלה למטה וגם מלמטה למעלה. ואדם, לא משנה לי כלום אם זו דרכו או לא דרכו, כי אדם הוא משהו מיוחד – "אדם מועד לעולם".

יש ביטוי שרש"י מביא, שעד כמה שבדקתי זו ההופעה היחידה שלו בסגנון הזה (ברש"י ובשאר המפרשים) ש"אין צד תמות באדם". בדרך כלל המשפט הוא "אדם מועד לעולם", אבל כאן – כדי להסביר טוב יותר – הוא אומר ש"אין צד תמות באדם", אדם לא יכול להיות תם. השאלה מה הוא עושה כשהוא מגיע להגדה של פסח... אבל זה הביטוי.

48.         מחלוקת הגרסאות – מחלוקת בתמונת המציאות

עד כאן הסברנו את המחלוקת בין התוס' והרמב"ם. שוב, כל המחלוקת היא רק בגלל שינוי גרסא. כך לומדים האחרונים, שהתוס' גורסים כמו שכתוב אצלנו, פטורים, ואילו הרי"ף והרמב"ם גורסים חייבים. כמובן שבין פטורים ובין חייבים זה דבר והיפוכו. כל האחרונים, מהתורת חיים (שבין ראשונים לאחרונים) ונחלת דוד והגר"א, אומרים שגרסת הרי"ף יותר טובה, ומתרצת ממילא כמה מקושיות התוספות.

בכל אופן, לא ראיתי אף אחד – וזו משימה של הישיבה שלנו – שעושה חושבים. אחרי שלומדים את כל הסוגיא, עם התוספות, ומבינים שיש שתי שיטות (ועיינו היטב בשלטי גבורים על הרי"ף, ובפוסקים ערוך השלחן בסוף סימן שצ). הכל כאן דיון איך גורסים, אבל אף אחד – שוב, מה שאומרים כעת הוא לכאורה היעוד של הישיבה כאן – לא אומר שהמחלוקת כאן היא בעצם מחלוקת במציאות.

כנראה שהתוספות והרמב"ם, בלי קשר לגרסה, חיים בעולמות שונים לגמרי. יש עולם אחד שכלבים קופצים רק מהגג לארץ, מלמעלה למטה, וזה העולם שבו חיים בעלי התוס'. אך יש עולם אחר (עולם מקביל, בלשון הפיזיקה של היום) שבו הכלבים קוצפים מלמטה למעלה, מהרצפה לגג, והוא העולם של הרמב"ם. שוב, הרמב"ם אומר שזה טבעי ועל זה משלמים נזק שלם – כך הפסק שלו, שאם הכלב קופץ מהארץ לגג הוא משלם נזק שלם ואם הוא קופץ מהארץ לגג בשינוי (כמו גדי) הוא משלם חצי נזק. התוספות אומרים – ראית פעם כלב קופץ מהרצפה לגג? אני לא ראיתי אף פעם, לכן אם זה פתאום קורה זה אונס גמור והוא פטור.

כשלומדים גמרא מדייקים בראשונים וכל הקושיות וכו' – אבל האם מישהו מפסיק ומתבונן במציאות? כאן זו סוגיא מצוינת של התבוננות באיזה עולם אנחנו חיים, עולם של כלבים וגדיים, וכאן יוצאת בסוף מחלוקת מהקצה אל הקצה בנוגע להתנהגות שלהם. כאן השאלה מה בא קודם – שינוי הגרסה או מציאות הכלבים? זה דבר אחד מאד חשוב.

49.         העולם האשכנזי והעולם הספרדי

אם הרמב"ם חי בתוך עולם שכלבים קופצים מהארץ לגג והתוספות חיים בעולם שכלבים לא קופצים – אף פעם לא ראיתי כזה דבר, בשום צורה – מהארץ לגג. מה זאת אומרת? אפשר לבנות תיאוריה שלמה לגבי איזה עולם הרי"ף והרמב"ם חיים בו ובאיזה עולם חיים התוספות והרא"ש. יש עולם אשכנזי ויש עולם ספרדי. בעולם האשכנזי כלבים לא קופצים מהרצפה לגג, אבל בעולם ספרדי – שהוא הרבה יותר עשיר, כנראה שהוא הרבה יותר קרוב לעולם היצירה שהוא עולם יצירתי – הכלבים והגדיים בכיף קופצים מהרצפה לגג.

50.         אדם – מציאות קוואנטית

לגבי אדם, מה אמרנו? שזה לא משנה. לא משנה איך הטבע שלו. כלומר, את האדם דנים כמציאות קוואנטית לכל דבר. מציאות קוונטית הכוונה שכל דבר שבעולם יכול לקרות, הכל יכול לקרות יחד, ואדם מועד לעולם ללא שום צד תמות. כלומר, דנים את האדם לפי המהות שלו ולא לפי המציאות שלו. את כל השאר דנים לפי המציאות. תרנגול קופץ מלמעלה למטה וגם מלמטה למעלה – דנים אותו לפי המציאות שלו. גם את הגדי והכלב דנים לפי המציאות שלהם. את האדם לא דנים כלל לפי מציאותו אלא רק לפי מהותו.

51.         ארבעת השחקנים בסוגיא

לפני כמה ימים, כשדברנו על ריש לקיש, הזכרנו את מאמרו "כשהלכתי לתחום קן נשרייא שמעתי שקוראים לכלה נינפי ולתרנגול שכוי", "הנותן לשכוי בינה להבחין בין יום ובין לילה". האדם הוא חכמה והשכוי בינה (כמו שהאבא של הרבי מסביר באריכות לגבי המקום בו ראה ריש לקיש שקוראים לתרנגול שכוי). מה לגבי הכלב והגדי? בהם עיקר המחלוקת, הם "והנגלֹת", רק עליהם מדברת המשנה. הכלב הוא שם בן, המלכות – "פני הדור כפני הכלב", מלכות (והיא מציאות נסרכת). גדי הוא יסוד. יסוד כולל את כל הו"ק.

כלומר, במשנה מדובר על יחודא תתאה והם קופצים מלמעלה למטה. במשנה אין שום זכר שיכול להיות שיקפצו מלמטה למעלה, שזו גרסת הרמב"ם בברייתא השניה, שאצלו כתוב "חייבים" – בין מלמעלה למטה ובין מלמטה למעלה, סימן שקופצים בשתי הדרכים.

אם כן, ארבעת שחקני הסוגיא הזו הם חכמה-בינה-יסוד-מלכות. כמה זה שוה? איך רבי לויק מסביר את אדם-תרנגול? שתרנגול הוא גם יסוד, אלא שעולה לבינה, כמו "שאול מרחֹבות הנהר". חכמה-בינה יסוד-מלכות (שני יחודים) הוא משיח משיח – זה ממוצע שני היחודים כאן, יחוד חכמה-בינה ויחוד יסוד-מלכות. והם כנגד משיח בן יוסף ומשיח בן דוד.

52.         האם כלל הפסיקה של הבית יוסף תקף גם במחלוקת גירסאות?

ידוע הכלל של הבית יוסף בפסיקתו – שנים מתוך שלשה. כאן הוא באמת פוסק כמו הרי"ף והרמב"ם נגד הרא"ש. אבל מסתמא נידונה השאלה שכעת אומר – אם השנים הם לא שנים של סברא אלא של גרסא האם תקף אותו כלל? אם זה שנים של סברא זה כלל טוב, אבל כאן יוצא שלרמב"ם יש אותה גרסה כמו לרי"ף. לכאורה זה מחליש את הכלל של שנים נגד אחד, אם השנים סוברים כך בגלל גרסא ולא בגלל סברא. צריך לראות אם מישהו מחלק.

כאן נטית הלב שלי – אולי בגלל שאני אשכנזי... – לומר שפטורים (דהיינו כח דהיתירא עדיף). אם יש עולם שכלבים קופצים מלמטה למעלה הוא קצת יותר גבוה (הגם שהוא מקביל כנ"ל) מהעולם הזה שבו שכלבים לא קופצים מהרצפה לגג. כל מציאות יותר חפשית היא יותר גבוהה. כשעולים מעלה-מעלה בעולמות הכל אפשרי.

כשמגיעים למהות, האדם, הוא מועד להכל – בין ער בין ישן. בן אדם, בין ער בין ישן, עושה הכל. מצד המהות הוא עושה הכל. שוב, זו המהות בעולם האצילות. שלשת העולמות למטה, התרנגול והגדי והכלב, כולם מציאות. ככל שעולים עולמות יש הרבה יותר מציאות, הרבה יותר אפשרויות.

53.         מאירי: שאלת הקפיצה תלויה בשיעור הגובה

נסיים בעוד נקודה מאד חשובה שבהשגחה ראיתי במאירי, שגם נוגעת לאיך לומדים סוגיא כאן בישיבה ואיך רוצים לאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא, לפסוק הלכה. רק המאירי אומר, בדרך אגב, במשפט אחד, שלכאורה כל הסוגיא איך קופצים תלויה בגובה. אם לקפוץ מהארץ למעלה היינו לשולחן – אולי באמת כלבים קופצים ככה. אבל אם מדובר מהרצפה לגג – זה אחרת. וכן הוא גם בנוגע לקפיצה מלמעלה למטה, מהגג לארץ. הוא כותב שיש פה משהו פתוח לגמרי, שלא הרמב"ם מזכיר ולא השו"ע מזכיר, והוא ודאי ישנה את ההלכה למעשה לכל דבר. זה כמו שיעור – כל הסוגיא כאן תלויה בשיעור הגובה. באיזה גובה אתה אומר שקופצים מלמעלה למטה ובאיזה גובה אתה אומר שקופצים מלמטה למעלה.

כאן כל מפרשי הסוגיא – אף אחד לא דן בזה. עד כאן כמה הערות לגבי הסוגיא הזו. שוב, עיקר ההערה הוא מה שאמרנו – שפשוט כל אחד בפסיקה שלו, כמה שמדייק בסוגיא, בעצם מצייר לעצמו עולם, מציאות. כאן זה מאד בולט, שיש עולם שכלבים וגדיים קופצים מלמטה ולמעלה ויש עולם שלא קופצים. התוספות לכאורה הרבה יותר ריאליים, אבל אצל הרמב"ם פשוט שקופצים (בכל הכיוונים, ושוברים את הכלים).

אז, אחרי שמבינים שמדובר כאן בשתי תפיסות עולם, דבר שמשנה את הכל, אפשר לחשוב על החבר'ה כאן – איזה סוג כלבים ואיזה סוג גדיים יש כאן (או שמא שהם תרנגולים, והלואי שיהיו בני אדם).

54.         מזל גדי בטבת ו'מזל כלב' באב

כתוב ש"בן עשר קופץ כגדי". גדי הוא גם מזל – המזל של חדש טבת. לאיזה חדש שייך מזל כלב? קודם כל, באותו מאמר של קהלת רבה של "בן עשר קופץ כגדי" באיזה גיל אתה נעשה כלב? כשנולדו ילדים. לפני שאדם מתחתן הוא סוס. אתה נולדת מלך, בגיל שנתים אתה חזיר, בן עשר קופץ כגדי, בן שמונה עשרה סוס שמחפש אשה, מתחתן ונעשה חמור, יש ילדים ואתה נובח ככלב, ובסוף או קוף או מלך. הששי הוא הכלב, קשור ליסוד.

בכל אופן, יש במאמר הזה גם גדי וגם כלב, אבל לגבי מזל – יש מזל גדי, האם יש מזל כלב? מזל גדי הוא טבת, שבט דן. בבית המקדש יש אריה וכלב – אם זוכים האש יורדת כמו אריה על המזבח ואם לא זוכים היא ככלב. כנראה שהכלב הוא הלעו"ז (הפן האחור) של המזל של חדש אב ("טוב כלב חי מהארי המת" – כלב הולך עם אריה).

55.         רמזי כלב-גדי

המשנה מתחלה הכלב והגדי. כלב-גדי שוה טן-דו. נפרק את 69 למרכיבים ראשוניים – ג פעמים חיה, 23. ראשי התיבות הם כג והשאר עולה ב"פ כג – שלם וחצי. יש כאן 2 אותיות ו‑4 אותיות, גם שלם וחצי – גם במספר האותיות וגם בגימטריא שלהן.

נחשב כלב-גדי במספר סידורי, שלא חייב להיות אותה תופעה. כלב במספר סידורי עולה 25 ו-גדי 17, יחד מב. הר"ת עולים במספר סדורי 14 והשאר 28 – עוד פעם שלם וחצי.

נעשה עוד נסיון במספר קטן, שגם לא חייב להיות אותו דבר. כלב במ"ק עולה 7 ו-גדי 8 – יחד 15. השליש הוא 5, שהוא ערך הר"ת, כג, במ"ק. בכל שלש רמות המספר יש פעמיים שלם וחצי, כנראה שהכלב והגדי מאד חברים, אם כי הכלב נסרך והגדי רוקד...

56.         מושגים בסוגיא: מלמעלה למטה ומלמטה למעלה ושבירת כלים

עוד משהו מענין, המושג "מלמעלה למטה" ו"מלמטה למעלה", ביטויים הכי מובהקים בחסידות – כאן המקור העיקרי בש"ס שיש כזו השוואה ביניהם. יש עוד כמה פעמים שתמצאו בש"ס את הביטויים האלה, אבל העיקר שמישהו יורד מלמעלה למטה ועולה מלמטה למעלה הוא בסוגיא הזו.

בכל אופן, הכל חומר למחשבה בלימוד הסוגיא בעיון. יש כמה דברים, כפי שאמרנו, שצריכים לחדש בישיבה שלנו. להבין שהכל תפיסות עולם, ששני חכמים אמיתיים חיים בעולם אחר לגמרי, ושבשביל לפסוק את ההלכה למעשה יש עוד מרכיבים שכלל לא לקחו בחשבון, שאף אחד לא דן בהם, כמו הגובה. בעולם וירטואלי לא משנה כל כך הגובה. ושם, אם אצל הרמב"ם כלבים קופצים מהרצפה לגג – מה זה כבר משנה?!

גם המושג שבירת כלים נמצא פה. לא הגענו לעיקר ה'לומדות' כאן, הסוגיא של "תחלתו בפשיעה וסופו באונס", עם כל המקומות, שיש כמה סתירות ברמב"ם לגבי הכלל הזה. גם אם הוא נפל באונס במקום שהיה יכול לקפוץ אליו ואז לפי הפסיקה שלנו חייב – גם בנפילה הוא חייב (אא"כ הכלים צמודים לקיר, שאז בקפיצה לא היה שובר אותם).

לומדים כלל גדול בסוגיא, שפשיעה היא רק לגבי המציאות. הכל תלוי איפה הכלים ברשות הניזק נמצאים. אי אפשר לומר חד וחלק שכל פעם שהבעלים מעלים את הכלב שלהם לגג זו פשיעה, אם ליד קיר הגג שלו נמצאת רשות הניזק. לא ראיתי מישהו כל כך מסביר זאת – זה כתוב, אבל לא מדגישים – שאם אין כלים ברגע הזה ברשות הניזק זו לא פשיעה.

הפשיעה היא פונקציה של המציאות – שבעל הבית בבית שלו צריך כל הזמן לדעת מה קורה בשטח. כמו היום שיש מצלמות – הוא צריך כל הזמן לצלם את השטח, ומיקום הכלים של הניזק קובעים אם זו פשיעה. [יתכן שהרמב"ם לא פוסק ככה]. נכון, זה עוד סוגיא.

[בקשו דברים חדשים (חוץ מהשלמות) והרב אמר שאם היה יודע שהשיעור הקודם הופץ כדבעי – וכך כל דבר – אז צריכים דברים חדשים...]

57.       ז. שיחת חיזוק עם נשות הישוב

אחת הנשים רוצה לפתוח?

דברנו קודם מה אפשר לעזור, למשפחת מתוקי ולמאבק בכלל. העלינו כמה רעיונות ונשמח לשמוע מה הרב חושב. מה שעלה בינתים – להצטרף לדף של "כולנו יצהר" או להרים דף אחר בפייסבוק. פעילות של טלפונים, לנסות להעיר חברי כנסת. פניה לארגוני נשים – זכויות הנשים, זכויות הילדים, כל הארגונים מהסוג הזה. הכל בסימן שאלה, לפי מה שהרב ינחה. חשבנו על מכתב לנשות השומרון, נשות יש"ע, בכלל לנשים – שירצו להצטרף לתמיכה בנירה והזדהות. וגם עזרה פנימית פה – מה שצריכים, עזרה בבישולים וכו'. נשמח לעוד כיוונים.

58.         "כולם אהובים, כולם ברורים, כולם גבורים, כולם קדושים"

לארגן את כל נשות השומרון זה דבר כדאי מאד, ליצור הזדהות. לגבי הדאגה למשפחה – ודאי יש פה כחות לעשות את זה על צד הטוב ביותר. כמובן שכל הילדים, כל הבנים והבנות, חלק מהענין.

כתוב "כולם אהובים, כולם ברורים, כולם גבורים וכולם קדושים". צריך להזדהות עם התפלה הזאת. קודם צריכה להיות הרבה אהבה בין כולם, שיהיו "כולם אהובים". אחר כך צריך להיות בירור הדעות הנכונות, שכל אחד יבין מה בדיוק נכון, מה האמת, מה התורה רוצה – "כולם ברורים". אחר צריך הרבה גבורה, שכל אחד מוכן להיות חזק, ולפעמים צריך קצת לסבול משהו קטן עבור האמת – צריך להיות גבור. אם גבורים כולם אז מנצחים. אחר כך "כולם קדושים" – קדושים זה שמירת התורה והמצוות, שעושים הרבה מצוות, לומדים הרבה תורה.

59.         להאמין בלידת הרוח החדשה

שוב, בסוף צריכים לקרב את כולם, שכולם יחשבו כמונו וכולם ירצו פה... מה שקורה כאן, כמו שדברנו בשיעורים, הוא חידוש – רוח חדשה. צריך קודם כל לנסות להרגיש את זה, ולהאמין שנולד משהו חדש. זה קשה – דברנו על חבלי לידה, שכל אשה יודעת יותר טוב מהגברים (ככה מישהו העיר בפייסבוק, שזה דווקא נושא לנשים). יש צירים, ובע"ה יוולד תינוק הכי חמוד והכי טוב, שקוראים לו מלך המשיח והגאולה האמתית והשלמה לעם ישראל. בשביל זה יש קצת חבלים, צירים. שוב, צריך לחשוב על המלים האלה – אהובים, ברורים, גבורים, קדושים.

60.         אמירת המסר באופן המתקבל

לגבי דברים מעשיים – כל מה שאמרת זה רצוי. צריך כח אדם בשביל לבצע את זה. אבל יש ברוך ה'. צריכים דפי פייסבוק, כל מה שנקרא הרשתות החברתיות – צריך לנצל את הכל בשביל לפרסם. בתוך הפרסום, צריך לברר בדיוק מה המסר – מה שקראנו "ברורים". יש פה מאבק ויש מסר. אנחנו סובלים בינתים בגלל המסר שלנו. צריך לומר אותו כמה שיותר טוב, כמה שיותר באופן המתקבל כמו שהרבי אומר.

את זה ניתן לגברים לנסח.

אני חושב שנשים גם יודעות לנסח, אולי אפילו יותר טוב.

61.         המסר – יהדות (עם התגברות)

מה המסר?

המסר הוא אידישקייט – אידישקייט בצורה הכי נעימה והכי טובה. אידישקייט, שוב, בלשון הרבי, זה שלמות הארץ, שלמות התורה ושלמות העם. לא מוותרים על אף שעל בארץ ישראל, לא מוותרים על אף יהודי, לא מוותרים על קוצו של י' בתורה. הכל בנעם, בכיף.

משום מה, הרצון הזה, שתהיה פה מדינת גאולה, מפחיד אנשים. זה מעורר בינתים התנגדות, אבל נתגבר על זה, ואדרבא. יש פתגם שכתוב ב"היום יום", שדברים יותר חיצוניים – דברים טובים, כאשר עושים פרסומת למשהו – כל מי שרוצה לקנות בא לקנות. אבל דברים פנימיים וחדשים מפחידים אנשים, אז צריך לצאת – המוכר או הרב, מי שלא יהיה, המשפיע – ולהגיע קרוב לקונה, ולהראות לו שזה לא מפחיד. אם זה בוער כאש – זה לא שורף. זה הווארט. חושבים שאנחנו שורפים – אנחנו לא שורפים. זו אש נעימה, אש קדש.

62.         הפניה לחברי כנסת

מה הענין לגשת לחברי כנסת, אם אנחנו בעצם לא מאמינים בממסד?

בשביל מה? לבקש מה?

זה מה שאני שואלת, אם יש ענין.

השאלה מה המטרה. בשביל לשחרר? ברור גם לנו שהישועה לא תבוא מחברי הכנסת. לא שאסור לדבר איתם, אבל משם לא תצמח הישועה. גם הם יהודים – גם אותם צריך לקרב.

63.         להדביק את העם ברוח הבר

איך עושים את הבירור שהרב מדבר? לאנשים פה קשה. אני מבינה את כל ההשלכות, הקדושה, הארץ-ישראליות, אבל תכל'ס איך עושים בירור? מה זה הבירור?

בירור זה מושג הלכתי, וגם משהו מעשי מאד. כשיש תערובת של בר ופסולת צריך להוציא את הבר מן הפסולת. בכל מציאות יש טוב ורע, אז צריך להתחיל לקחת את הטוב, להדגיש את הטוב. גם אצלנו, כל יהודי הוא טוב, כל מי שנמצא כאן יש לו נקודה טובה.

צריך לקרב את הטוב, אבל יש גם... כתוב "יתבררו ויתלבנו ויצרפו רבים" – פסוק של גאולה (בסוף ספר דניאל). יש אנשים שיותר מרגישים את הטוב. אני חושב שמי שיושב כאן, וכל יצהר, וכל מי שמוסר את נפש – כל החלוצים שמוכנים למסור את הנפש על ארץ ישראל ועל תורת ישראל – הם הבר. צריך להדביק את העם עם הרוח שלנו. זה קשה, כי מי שיושב בתל אביב מאד רחוק ממה שקורה כאן. הוא גם לא מכיר את המציאות כאן בכלל. לכן, עוד רעיון, חוץ מפייסבוק ודברים כאלה – צריך להזמין. אולי עשו פעם. גם יחידים, אם זה חברי כנסת – להזמין אותם לכאן. נשים צריכות להזמין נשים לכאן.

64.         שיעורים חדשים ומרצים מהחוץ

עוד לפני שתפסו את הישיבה בקשתי והצעתי לישיבה שיביאו כל מיני מרצים חדשים, פנים חדשות, חוץ מהצות שלנו כאן. אני חושב שזה גם נכון לגבי הישוב ולגבי הנשים. מה שהנשים יכולות לקבל על עצמן כאן זה להתחזק בשיעורי תורה, לייסד שיעורים חדשים.

כדאי לנסות להזמין נשים גם לא מהנשים שיושבות כאן, בנושאים שמוצאים חן – כל מיני נושאים, זוגיות למשל, כל דבר שיכול למצוא חן. גם להזמין מהחוץ אנשים שלא נתפסים כפאנטים, כקיצונים. ברוך ה' יש לנו הרבה אנשים טובים, וזה יכול למשוך. זה יכול להפוך, להמתיק, את הרושם. זה ברור שאנשים שיושבים כאן – גם על עצמי – אני לא חושב שאני אדם קיצוני במובן הקיצוני שבזה. אני מנסה לברר את הדעות, זה הכל. כמו שאמרנו – כולם ברורים, שיהיו דברים ברורים.

65.         פעילות בתדיר כמו במקודש

אבל הרב, זה משהו שעושים בתדיר. נראה לי הנשים פה בוערות במקודש. בתדיר צריך להביא אנשים ולהתחבר לעם ישראל ולהראות את החן שלנו. זה דברים שכל הזמן צריך לעשות. כעת יש לנו זמן שאנחנו מרגישים שיש מדרון ואנחנו מתחילים לרדת. עוצרים נשים עם ילדים למשך ימים ולאף אחד לא אכפת. כולן בוערות ורוצות לעשות משהו, מנסים להתפלל ולעשות שיעורים – אבל מה חוץ מזה? או שזה התפקיד שלנו?

כל האמצעים שאמרו קודם לפרסם את הדעות. לפרסם, לקרב. לא צריך לעשות חילוק חד בין התדיר והמקודש (אני מקוה שמבינים את המושגים האלה). צריך דברים תדירים, שזה שיעורים, ואם יש הרבה מרץ שיוזמים דברים חדשים ומתרחבים מהר זה כבר מקודש. כמובן שצריך להאמין ש"טראכט גוט וועט זיין גוט" – הכל יהיה טוב, יתהפך לטוב, יהיה בסדר גמור, וגם "דידן נצח" עם דעת תורה, כלומר שדעת תורה תנצח.

אם כל אשה תקבל על עצמה לעשות משהו יותר – כבר תהיה ישועה גדולה. יש לפעמים שמארגנים איזה משהו של נשים שנוסעות למקומות הקדושים, כמו קבר רחל, לומר שם תהלים. כעת יש סיפור סביב קבר דוד בירושלים – אפשר לארגן איזו הסעה.

66.         אחדות הנשים

ברור, אני חושב על הרבה נשים מקורבות שלא מיצהר, שממש שייכות מאה אחוז לקבוצה הזו. אז כל הנשים הקשורות – פי שנים ושלש כו' ממי שיושבות כאן – צריכות להיות יחד. כל הפעולות האלה צריכות להיות יחד. יש באיתמר, יש הרבה מאד בירושלים, יש נשים בבת עין, יש נשים בחברון, יש נשים בכפר חב"ד וברחובות ובתל אביב. כשמארגנים משהו יש מעגלים שונים. כשרוצים לפרסם אז קודם כדאי לברר את המעגל הכי קרוב, שהמעגל הכי קרוב הן כל הנשים שחושבות כמעט אותו הדבר. שוב, זה פי חמש לפחות – אני סתם זורק מספר – ממי שנמצאות כאן. אז צריך שיהיה קשר בין כל הנשים האלה. אחר כך מתפשטים הלאה.

צריך גם להגיע לבנות שלומדות במוסדות החינוך – אם זה מעלה לבונה, או באיתמר, כל מקום שיש לנו השפעה. יש כמה נשים שמלמדות לא באיתמר או במעלה לבונה. כל התלמידות של כל המוסדות, מי שמורה – בכל מקום יש הרבה תלמידות – צריך להדליק את כולן.

67.         העברת מסרים ופעולות מוצאות חן

יש איזו החלטה מעשית שכל אחת יכולה לקבל על עצמה?

אמרתי, אני חושב שלעשות שיעורים חדשים. לחלק תהלים זה תמיד טוב, לומר כמה שיותר תהלים לטובת כולם. לעשות שיעורים חדשים, להזמין חוץ מהמרצים והמרצות המקומיות מהחוץ. אני יכול לעזור להציע את מי אפשר להזמין. ולנסות גם בתוך יצהר, שאם זה מרצה מענין – שכל הנשים תבואנה, לא רק אנ"ש. זה דבר שאפשר לעשות בתוך יצהר למען יותר אחדות. ולהגיע לכל הנשים בכל אתר ואתר.

האמירה היא שאנחנו רוצים גאולה ומנסים להביא דרך הדברים שמוצאים חן?

יש ודאי מה שאמרו קודם, שהגברים יכולים לעזור לנסח מסמכים ומסרים, אבל יש גם הרבה דבור שדווקא שייך לנשים, כמו שכל הזמן אנחנו אומרים שהדוברות הכי טובה לעם ישראל הן "כן בנות צלפחד דוברות" – אין כמו אשה, שיודעת להעביר את המסרים בצורה הכי טובה. צריך לפתוח אתר או דף פייסבוק ולהשתמש בכל הכלים הקיימים להעביר מסרים.

68.         "לפום צערא אגרא"

העיקר לדעת ברור שה' אתנו. כתוב "לפום צערא אגרא" והסימן הכי טוב שאתה עושה משהו טוב – גם דברנו על זה עכשיו, לפני כמה ימים וגם עכשיו בישיבה. כתוב "והאלהים יבקש את נרדף" – זה לא נחמד, אבל זו עובדה, שאם אדם נרדף יש מישהו בצד שלו, הקב"ה. חז"ל אומרים שאברהם, יצחק ויעקב – ה' בחר באבותינו הקדושים בזכות שהיו נרדפים. עם כל הזכויות שלהם, כמה שהיו צדיקים גדולים, אבל כתוב שה' בחר בהם כי היו נרדפים. ה' יעזור שמהר נגמור את השלב הזה של הנרדפים ונהפוך את הנרדפים לנרדף בלשון דקדוק. שמות נרדפים הם דברים דומים. שנזכה שכל היהודים יהיו נרדפים במובן של ביחד, מאוחדים.

69.         כח השמחה

עוד סוד, גם של אחדות וגם של נצחון, הוא שמחה. זה גם בפרק החדש של הרבי – "אם הבנים שמחה". עם שמחה מנצחים את הכל. אסור להיות עצוב – זה דבר ראשון. עם חיוך ושמחה מנצחים. בכל מצב, גם כשקוראים לך לחקירה – בשמחה. הכל עם חיוך על השפתים. לדעת שגם כאשר "עת צרה היא ליעקב" – "ממנה יושע", מתוך ה"עת צרה" גופה. גם אפשר לדרוש לכבוד הנשים ש"ממנה" – בזכות האשה – "יושע". בזכות כל הנשים הצדקניות תבוא הגאולה, וגם כל הישועות תצמחנה מהנשים.

בהרגשה שלנו שהכל ממשיך כי אנחנו לא מגיבים. רוצים משהו של לצאת מהכלים. השאלה אם זה נכון? כי כל מה שהרב אומר הוא בכלים...

צריך לצאת מהכלים, לא לשבור כלים...

אנחנו רוצות לשבור כלים... ללכת, להפגין, להיות אקטיבי – או שזה לא לנשים?

לדעתי פעולה נותנת כח לפועלים – אתה פועל, לא דורכים עליך.

היה סיפור של החיל שדרך את הנשק, הגיע ל‑120 אלף תומכים. זו תופעה של מהפכה. גם כאן צריך להגיע שיהיה בפייסבוק מאה אלף לייקים – זה יותר טוב מהפגנה, זו הפגנה הכי טובה. ככה זה עובד היום. יכול להיות שיש גם מומחים או מומחיות לדברים האלה, שצריכים ליצור איתם קשר.

יש בחורה אחת מתפוח שעצורה, בבית הסהר, מוריה גולדברג תחי'. איתה צריך להביע הזדהות. אם היו עושים הפגנה מול בית הסהר שלה – הייתי שמח.

עלה עוד רעיון לגבי הפגנות, שאם יקראו עוד פעם לנירה לחקירה שנסע להפגין שם.

זה בסדר גמור.

נשים וילדים ללכת להרעיש שם. היום התחושה שלנו שקצת הפקרנו אותה.

זה בסדר, וגם כדאי מראש לדאוג שחוץ מהקול היהודי תהיה שם עוד תקשורת.

70.         דוברות וצניעות

בזה יש לי עוד שאלה, על התקשורת. כשנירה היתה בבית משפט נסענו אוטובוס מיצהר של נשים וילדים. היתה שם תקשורת שהגיעה בלי קשר אלינו. באמת זו שאלה, שאני מרגישה שהגברים הם כרגע מביאי המסר החוצה – במצב כזה, שאין את הגבר שנותן, אם עדיף לא להתראיין בכלל או להגיד מסר אחד ברור ולחזור עליו. גם מבחינת צניעות וגם מבחינת דבור, מבחינת מוחין, שלא נפול בתקשורת.

שוב, במעלה לבונה חשבנו לפתוח מגמה לדוברות. אם יש אחת שטובה בזה – אדרבא.

[ואם אין, לשתוק?]

צריך מהר-מהר לפתוח את המגמה ולסיים את זה, מהיום למחר.

[והענין של צניעות?]

שומרים על כל כללי הצניעות כמה שיותר, אבל אם יש משהו אמתי שצריך לומר – לא צריך להמנע מלומר את האמת. במיוחד אם אין מישהו אחר. בפרקי אבות כתוב (בלשון מליצה) "במקום שאין אנשים השתדלי להיות איש" – פונה גם לנשים, לכל אחד ואחת[17].

יש לי שאלה על השלב של הבירור: הרב אמר שהמעגלים הקרובים הם המקום שהכי קשה לברר אבל הוא הכי חשוב. איך עושים כאן, שיש חמשים נשים וכו'.

צריך לברר, לשמוע, מה כולם סוברים. אם המסרים לא מבוררים לאדם ברור שהוא לא יכול להשמיע החוצה.

71.         חיזוק לנירה מתוקי

נירה בדרך, אם אפשר למסור לה חיזוק ישירות שנמסור לה?

אמרתי לבת שלה, רנני, שכל מה שעובר על המשפחה זה כולם יחד – האבא והאמא וכל הילדים. כולם אהובים וברורים וגבורים וגם קדושים. זה מה שצריך לחזק אותה. קודם כל, שהיא נציגה של הכלל. אם בחרו בה מן השמים להיות הנציגה כאן של כולם – הרי זה יכול להיות כל אחת, זה על כלום – אז בחרו בה להיות הנרדפת, וזה מייצג את כולם.

זה מסר ראשון, שאת הנציגה של כולנו, של כל יצהר וכל נשות עם ישראל וכל עם ישראל בכלל. בגבורה שלך, באהבה שלך, בקול שלך – את מביאה את הגאולה. בזכות נשים צדקניות תבוא הגאולה, וזה יחד עם כולם – עם כל המשפחה, וכל החברים, החברות. שוב, כתוב – גם הרבי תמיד היה חוזר על זה – "לפום צערא אגרא". משפט שצריך כל הזמן להשמיע בראש – שאם יש קצת צער, אז "לפום צערא אגרא", לפי הצער כך השכר. יש קצת צער, ומתוך הצער הזה יהיה הרבה-הרבה שכר, עד בלי די.

שוב, לדעתי השיעור הזה – אפשר להתחיל כבר מהשבוע הזה. שתהיינה מארגנות ויתחיל שיעור חדש, במגמה להזמין את כל נשות הישוב וגם נשים מכל הישובים, מכל השומרון, מכל מקום.

72.         עזרה לנוער – טיול חדשי

לא יודעת אם זו שאלה או לחפש חיזוק מהרב. אני מרגישה שילדים – לי יש חבורת נערים צעירים – מאד מעורבים, ובעצמנו לא יודעים איך לנתב אותם ואת עצמנו. הם מאד מבולבלים, לא יודעים מה לעשות, לפעמים עושים יותר מדי. הם עם המון כחות – מה אני אמורה להגיד להם?

חוץ מהתדיר, הלימודים, אם אפשר לעשות להם טיול כל חודש – טיול שנוסעים לרבי מאיר בעל הנס למשל, או לרשב"י, הכי טוב זה הגליל, ותוך כדי הטיול יש גם דבורים, אנשים טובים שעושים להם שיעורים על המצב, והולכים לצדיק להתפלל. ביחד זה גם כיף, על הכנרת. לעשות טיולים מאורגנים, כמה שיותר. זה הדבר הכי נחמד שיכול להיות.

שוב, שיהיו בשורות טובות ושיהיה דידן נצח – הכל בטוב הנראה והנגלה.

73.         חן – מסר ברור וחיוך על השפתים

אם הרב יוכל להסביר למה כל כך חשוב למצוא חן. לפעמים יש לי הרגשה שאם מחפשים כל הזמן את החן זה ממכר אותנו ויכול לבלבל את המסר.

הביטוי הוא שהמסר יהיה באופן המתקבל. גבורה היא גם דבר שמוצא חן. למה מאז קום המדינה כאן הצבא מוצא חן? כי יש מסירות נפש וגבורים. כאן יש את כל המרכיבים של מציאת חן לנשים, רק צריך שהמסר יהיה ברור. שהמסר יהיה ברור ושכל הזמן יהיה חיוך על השפתים, שמחה, ואז כל החן נמצא. לא צריך לחשוב כל הזמן שאני צריכה למצוא חן. הנתונים של מציאת החן נמצאים כאן. צריך לשמוח, עם אהבת ישראל, הכל יהיה טוב, הכל יהיה בסדר, הכי טוב.