א׳ תמוז ע"ד – קבר רחל

יֹפי רחל ולאה

כינוס ילדות לרפואת רחל בת נעמה ומרים צפורה בת נעמי גאולה (ג)

א. "יפה שעה אחת" – לה׳ או לעם ישראל

תפלה על הגאולה בקבר רחל

שלום לכל הבנות, אנחנו פה במקום מאד קדוש – קבר רחל אמנו. כל התפלות שאנחנו מתפללים כאן ה' מיד שומע, כי רחל אמנו מעלה את כל התפלות לה'. לכן, זה המקום הכי טוב לבקש מה' את הגאולה. גם כל מי שצריך גאולה פרטית, כמו הנערים החטופים, שה' יחזיר אותם במהרה בימינו בריאים ושלמים, ובכלל צריכים להתפלל על הגאולה של כל עם ישראל – שנזכה לביאת משיח צדקנו במהרה בימינו, תיכף ומיד ממש (כפי שהרבי היה אומר, 'תיכף ומיד ממש').

"יפה שעה אחת... בעולם הזה" – לה' ו"יפה שעה אחת... בעולם הבא" – לנו

אתמול, בשבת, למדנו פרקי אבות פרק רביעי. שם כתובה משנה של רבי יעקב, שאומר "יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעולם הזה מכל חיי העולם הבא ויפה שעה אחת של קורת רוח בעולם הבא מכל חיי העולם הזה".

לכאורה הוא אומר שני דברים שונים, שאפילו אפשר לחשוב שאחד סותר את השני:

מצד אחד הוא אומר שהשעה הכי טובה שיש בעולם, "שעה אחת", היא להיות כאן בעולם הזה, בעולם שלנו, ולעשות תשובה ולעשות מעשים טובים – וזה יותר טוב מכל חיי העולם הבא.

אחר כך הוא מיד אומר משהו לכאורה הפוך, ש"יפה שעה אחת של קורת רוח בעולם הבא וכו'". מהי "קורת רוח"? כמו הביטוי 'נתקררה דעתו'. כשהנשמה של אדם מגיעה לעולם הבא הוא סוף כל סוף מבין כל מה שהיה בעולם הזה, איך שהכל היה לטובתו הנצחית, ובכלל כל המצוקות שהיו לו בעולם הזה נגמרו – הכל טוב, הכי טוב. ו"יפה שעה אחת של קורת רוח בעולם הבא מכל חיי העולם הזה". כל תענוגי העולם הזה הם כלום, אין ואפס, ביחס לשעה אחת של קורת רוח בעולם הבא.

"יפה שעה אחת... בעולם הזה" – לה' ו"יפה שעה אחת... בעולם הבא" – לנו

איך באמת אפשר להבין את זה? כתוב בחסידות שה"שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעולם הזה" ש"יפה... מכל חיי העולם הבא" – היא השעה הכי טובה, למי? לאבינו שבשמים, לקדוש ברוך הוא. הקב"ה ברא את העולם בשביל שיהיו פה יהודים, בעולם הזה, וכמו שאמרנו קודם – בעולם הזה יש קשיים, לא כל דבר הוא קל ופשוט – ואף על פי כן יהודים פה עושים תשובה, רוצים לחזור ולהיות קרובים לה', עושים מעשים טובים. ה"שעה אחת" בשביל ה', שבורא אותנו בכל רגע, היא השעה הכי טובה ויפה שיש.

לעומת זאת, מה שכתוב בהמשך, "יפה שעה אחת של קורת רוח בעולם הבא מכל חיי העולם הזה" היא מצדנו – שאנחנו נרגיש הכי טוב, הכי כיף שיכול להיות, זה ב"שעה אחת של קורת רוח בעולם הבא", יותר מכל מה שאנחנו חווים ומרגישים וגם מתענגים לפעמים בעולם הזה.

זה פשט, הפשט של החסידות. יש הרבה פירושים על המשנה הזו, איך שתי הבבות – שני החלקים של המשנה – לא סותרות זו את זו. אבל כך מוסבר בחסידות, כמו שאמרנו עכשיו.

ב. רבי יעקב: "יפה שעה" של רחל ו"יפה שעה" של לאה

"יפה שעה" – "אין אשה אלא ליפי"

יש עוד דיוק במשנה הזו, שהרבי מדייק – המלה "יפה". יכולה להיות שעה אחת שהיא טובה – כמו בביטוי "שעה טובה ומוצלחת", ניב בלשה"ק של 'שעה טובה' – אבל כאן הביטוי הוא "יפה שעה", כלומר שמדובר כאן אודות 'שעה יפה'. יש איזה יפי בשעה הזו, יפי מיוחד שאין בשום שעה אחרת. הרבי אומר שיש איזה יפי מיוחד ב"שעה אחת", גם של "תשובה ומעשים טובים בעולם הזה" וגם של "קורת רוח בעולם הבא".

יש מאמר חז"ל לגבי בנות ונשים בכלל ש"אין אשה אלא ליפי". ברגע שאומרים את המלה יפי (כמו כאן – "יפה שעה") – זה מיד קשור לבנות. היפי שיש בעולם – גם בעולם הזה וגם בעולם הבא – הוא מושג מאד חשוב, שה' רוצה שהכל יהיה יפה, והוא מושג של בנות. מי עושה כאן שיהיה יפי? שתהיה "יפה שעה אחת"? הבנות, אתן, הנשים עושות את היפי.

רבי יעקב ויעקב אבינו

מי אמר את המאמר שאנו לומדים? בכל מאמר חז"ל מתבוננים מי בעל המימרא, ואולי אפשר לקשר בין בעל המאמר לבין תוכן המשנה שלו. כאן מי שאמר משנה זו הוא רבי יעקב. רבי יעקב כמעט ולא מופיע בחז"ל, רק פעמים בודדות מאד יש את התנא הקדוש הזה שנקרא רבי יעקב. ברגע שאומרים רבי יעקב, את מי זה מזכיר לנו? כמובן, את יעקב אבינו.

דבר מענין, שיש כמה וכמה צדיקים גדולים בזמן חז"ל שקוראים להם יצחק – רבי יצחק. רבי אברהם, על שם אברהם אבינו, אין בתקופת חז"ל. רבי יעקב, בתקופת התנאים, כמעט שאין, אבל יש כאן בפרקי אבות תנא בשם רבי יעקב. צריך לומר, כאשר מתבוננים כאן, שאותו רבי יעקב שאומר כאן "יפה שעה אחת" הוא באמת שייך – בקבלה מדברים על "גלגול", שחוזר שוב לעולם שלנו – ליעקב אבינו.

"יעקב אבינו לא מת"

בעוד יומים, ג' תמוז, הוא יום מיוחד של התקשרות לרבי. על ההתקשרות הזו לרבי – הנשיא של הדור – תמיד הרבי בעצמו הסביר זאת ביחס ליעקב אבינו, עליו אמרו חז"ל "יעקב לא מת". ידוע שבפסוק "תתן אמת ליעקב" אפשר לצרף את האותיות "אמת ליעקב" גם כ"יעקב לא מת". "אמת" היא דבר תמידי, נצחי, שלא נפסק אף פעם. כתוב דווקא על יעקב "תתן אמת ליעקב" – הוא אמתי. כתוב ש"על שלשה דברים העולם עומד, על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים". תורה היא בחינת יעקב אבינו, עבודה – תפלה – היא בחינת יצחק אבינו וגמילות חסדים היא בחינת אברהם אבינו. העמוד הראשון הוא האב האחרון – יעקב אבינו.

הביטוי של חז"ל על כך ש"יעקב לא מת" הוא "מה זרעו בחיים אף הוא בחיים". אם הילדים שלו, הבנים והבנות, בחיים – הולכים בדרך החיים, בדרך התורה, עושים תשובה ומעשים טובים – זאת אומרת שהוא בחיים. כל זה שייך ליעקב אבינו, וצריך לומר שכאן רבי יעקב – שממשיך אותו – הוא עצמו הסוד הזה של "מה זרעו בחיים". הוא כמו הזרע, הוא מסמל את כל הזרע של יעקב, ש"מה זרעו בחיים אף הוא בחיים".

לאה ורחל ליעקב – שידוך העולם הבא ושידוך העולם הזה

אם יש כאן באמת קשר בין רבי יעקב, התנא הנדיר מאד שמופיע במשנה הזו, לבין יעקב אבינו, ואם הרבי כותב ש"יפה שעה אחת" היינו יפי מיוחד של השעה – לא סתם שעה טובה או שעה מלאה, מלאת תוכן (הייתי חושב שמלאת מעשים טובים או מלאת קורת רוח) – מה אנחנו יודעים לגבי יעקב אבינו, שבכך הוא מיוחד לגבי שאר האבות? יעקב היה נשוי לשתי נשים – לאה ורחל.

כאן אנחנו אצל רחל אמנו, בקבר רחל, אבל לרחל יש את האחות הגדולה שלה. כתוב "שם הגדֹלה לאה ושם הקטנה רחל". יש אחת שהיא הגדולה, אחות גדולה, לאה אמנו, ויש את רחל אמנו. יעקב חשב שהוא מתחתן רק עם רחל, אבל ה' לא רצה ככה – ה' עשה, על ידי 'סבה' (הסבה היתה הרמאות של לבן הארמי-הרמאי, אבל הכל מאת ה' יתברך בהשגחה פרטית) שיעקב צריך להתחתן קודם עם לאה ואחר כך עם רחל. ומהן, יחד עם השפחות שלהן, בלהה וזלפה, נולדים יב שבטי י-ה, שעליהם נאמר "מה זרעו בחיים אף הוא בחיים".

הפסוק אומר "שם הגדֹלה לאה ושם הקטנה רחל", ואפשר לקרוא 'שם ה גדולה ושם ה קטנה רחל' – מה זה ה גדולה ו-ה קטנה? בשמו של הקב"ה, אבינו שבשמים, יש ארבע אותיות – י-ה-ו-ה. ה-ה הראשונה היא ה גדולה וה-ה האחרונה היא ה קטנה. יש ביטוי "מן העולם ועד העולם", וגם כתוב שהעולם הראשון, העליון, הוא ה עילאה, ה ראשונה, והעולם התחתון הוא ה תתאה, ה אחרונה.

במלים הכי פשוטות: כתוב שלאה אמנו היא כנגד העולם העליון, שהוא העולם הבא, ואילו רחל אמנו היא כנגד העולם התחתון, העולם הזה. כאשר יעקב בא לחרן הוא התאהב ברחל, חשב שהוא מתחתן רק איתה, ואכן היא בת הזוג שלו בעולם הזה. הוא לא הבין שהוא גם צריך להזדווג עם בת הזוג ששייכת לעולם הבא, שזו לאה. ה' אמר – אדרבה, קודם צריך להתחתן עם העולם הבא ואחר כך תתחתן עם העולם הזה. קודם תתחתן עם לאה ואחר כך עם רחל, וצריך בסוף לחבר את לאה עם רחל יחד[1].

אשת מורנו הבעל שם טוב – לאה-רחל

איך קראו לאשתו של הבעל שם טוב, מחולל ומייסד החסידות? מישהי זוכרת? לאמא של הבעל שם טוב קראו שרה, ולאבא קראו אליעזר. לפעמים הבעל שם טוב חתם 'ישראל בן אליעזר' ולפעמים חתם – כשכתב קמיע, סגולה לרפואה שלמה – 'ישראל בן שרה'. אבל לאשתו של הבעל שם טוב קראו לאה-רחל, חבור של העולם הבא והעולם הזה (היא היתה בתו של רבי אפרים. הבעל שם טוב הקפיד שלא יכתוב רבי אפרים בשטר התקשרות השידוך שביניהם שום תוארים עליו רק ישראל בן אליעזר. והנה, ישראל בן אליעזר ועוד לאה רחל בת אפרים = ז פעמים לאה רחל!).

כל נשיא של עם ישראל, כל רבי אמתי, הוא "ניצוצו של יעקב אבינו" (ובפרט מי שנקרא בשם ישראל, שהוא ה"לי ראש" של יעקב אבינו). תכלית הנשיא היא לחבר את ה"יפה שעה אחת" של העולם הזה עם ה"יפה שעה אחת" של העולם הבא.

יפי העולם הזה ויפי העולם הבא

על רחל אמנו כתוב שהיא הכי יפה, "יפת תאר ויפת מראה". על לאה כתוב "ועיני לאה רכות", ותרגום אונקלוס מתרגם שהכוונה שהעינים שלה היו יפות. כתוב ש"כל כלה שעיניה יפות כל גופה אין צריך בדיקה" – היא כלה יפה. אבל העינים הן בחינה של העולם הבא. על רחל ראו בחיצוניות שהיא יפת תאר ויפת מראה, ואילו אצל לאה היפי הוא מאד פנימי – "ועיני לאה רכות ורחל היתה יפת תאר ויפת מראה".

שוב, מה כאן ה"יפה שעה אחת" של העולם הזה, שיש בה תשובה ומעשים טובים? היפי של רחל, עליו מדבר כאן רבי יעקב (ויש לומר שה"יפת תאר" של רחל כנגד "תשובה" וה"יפת מראה" שלה כנגד "מעשים טובים"). ואילו "יפה שעה אחת של קורת רוח בעולם הבא מכל חיי העולם הזה" הוא היפי של לאה. וכך לימדונו חז"ל שאין לאדם קורת רוח אלא מאשתו הראשונה, וה' סבב שלאה תהיה אשתו הראשונה של יעקב, ובסוד "מן העולם ועד העולם", קודם לאה ומלאה לרחל, כנ"ל (ומה שנאמר "ויאהב גם את רחל מלאה" היינו שאהבת רחל השתלשלה מלאה).

ג. חיבור העולמות – "הנה זה בא"

עולם ה"זה" ועולם ה"בא"

באיזה ביטוי בתנ"ך רואים שיש לחבר את העולם הזה לעולם הבא? יש ביטוי מאד פשוט: אם רוצים לקחת את העולם הזה ולומר במילה אחת – המילה היא "זה", "כזה ראה וקדש", דבר שאני רואה מולי ברור ויכול להצביע עליו. לא סתם קוראים לו "העולם הזה" – הוא עולם של "זה". כתוב שמשה רבינו התנבא ב"זה", "זה הדבר אשר צוה הוי'". כל הנביאים לא התנבאו באספלקריא המאירה, לא ראו ברור מה צריך לעשות כאן ועכשיו, בעולם הזה. רק משה רבינו התנבא ב"זה", כל המצוות בתורה הן "זה הדבר". הייתי חושב שמשה רבינו מאד רוחני, שייך לעולם הבא, אבל משה רבינו שייך לעולם הזה – נותן לנו תורה ומצוות לקיים בעולם הזה.

אם העולם הזה הוא עולם של "זה", מהו עולם הבא? גם נקצר למלה אחת של שתי אותיות – מהי? עולם הזה – זה, עולם הבא – בא. יש עולם שכולו אומר 'זה' ויש עולם שכולו אומר 'בא'[2]. "בָּא" אפשר לקרוא גם בֹּא (וכמו שה' אמר למשה, שמדתו "זה" – "בֹּא [יחד אתי] אל פרעה וגו'" – כדי להתגבר ולהכניע את קליפת פרעה צריך לבוא אליו עם כח נצחי של העולם הבא).

"הנה זה בא"

יש עולם של 'זה' ויש עולם של 'בא' – מישהו זוכר פסוק בתנ"ך שכתובות יחד שתי המלים הפשוטות האלה, "זה בא"? "זה" היינו "יפה שעה אחת של תשובה ומעשים טובים בעולם הזה מכל חיי העולם הבא" ו"בא" היינו "יפה שעה אחת של קורת רוח בעולם הבא מכל חיי העולם הזה".

זה פסוק בתחלת שיר השירים, שמדבר על הגאולה, על גאולת מצרים ובעיקר על גאולת משיח – אולי מישהי זוכרת את הפסוק – "קול דודי הנה זה בא": "הנה", תראו, שיש יחוד בין "זה" (העולם הזה, רחל, ה"יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעולם הזה מכל חיי העולם הבא") ל"בא" (העולם הבא, לאה, ה"יפה שעה אחת של קורת רוח בעולם הבא מכל חיי העולם הזה").

כל יהודי צריך להשתדל לחבר בין "זה" ו"בא" ומי שהכי יעשה זאת הוא המשיח – "קול דודי". בפרט, "קול" רומז ליעקב אבינו – "הקֹל קול יעקב" – הנשוי לרחל ("זה") ולאה ("בא") ו"דודי" רומז ל"דוד מלכא משיחא". משה רבינו הוא הנשמה הפנימית של יעקב אבינו, שיש לו את שתי הנשים, ה"זה" וה"בא", ו"הוא גואל ראשון והוא גואל אחרון"[3].

היחס בין "זה" ל"בא"

נעשה תרגיל קטן בחשבון: כמה שוה בא? 3. כמה שוה זה? 12. מה היחס, כמה בא יש בתוך זה? 1 ל‑4. תרגיל פשוט מאד. אם אני אומר "בא" ו"זה" היחס ביניהם הוא שב"זה" יש ארבע פעמים "בא".

מישהי זוכרת איזה דבר בתחלת התורה, במעשה בראשית, שדבר אחד מתחלק לארבעה? כתוב בחסידות שזה הסוד של הנהר שיוצא מעדן להשקות את הגן – "ונהר יוצא מעדן [המקור של גן עדן] להשקות את הגן [ואחרי שהנהר משקה את הגן] ומשם יפרד והיה לארבעה ראשים" – כאשר הנהר יוצא מהגן הוא מתחלק ונעשה ארבעה נהרות, ארבעה ראשים. "שם הראשון פישון", אחר כך "גיחון", אחר כך "חדקל", "והנהר הרביעי הוא פרת", שעל שמו נקראת כל ארץ ישראל.

בכל אופן, זו התופעה העיקרית שיש משהו בשרש שיורד למטה, למציאות התחתונה, לעולם הזה, ומתחלק לארבעה. זה היחס בין בא ל-זה, וצריך לחבר את שניהם יחד ב"קול דודי" – "קול דודי הנה זה בא, מדלג על ההרים [בזכות האבות, אברהם-יצחק-יעקב, שנקראו הרים, ובזכותם המשיח מדלג ובא אלינו] מקפץ על הגבעות [בזכות האמהות, שרה-רבקה-רחל-לאה, שנקראו גבעות]". משיח בא בזכות שהבנים הולכים בדרך האבות והבנות בדרך האמהות.

חבור רחל ולאה בגאולה

אם כן, זה המסר שרצינו לומר היום, מה שגם צריך להתפלל כאן בקבר רחל. רחל מאד רוצה להיות יחד עם לאה יחד עם יעקב. כעת רק לאה נמצאת במערת המכפלה, יחד עם יעקב אבינו. רחל מסרה את נפשה – כמו שמסרה את נפשה לתת את הסימנים ללאה, שלא תתבייש (זה עיקר מסירות נפשה של רחל) – להקבר לא ליד יעקב אלא בבית לחם. כך חז"ל מספרים, שכל פעם היא יוצאת מהקבר ומבקשת רחמים על בניה – "רחל מבכה על בניה". אבל כשיבוא משיח תיכף ומיד רחל ולאה תתחברנה – כמו האשה של הבעל שם טוב – וביחד תתחברנה ליעקב. על זה נאמר "קול דודי הנה זה בא מדלג על ההרים מקפץ על הגבעות".

כן תהיה לנו, שנזכה לשני ה"יפה": היפי של העולם הזה, "יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים", שהוא היפי של רחל, וגם היפי של העולם הבא, "יפה שעה אחת של קורת רוח בעולם הבא", שהיא הנאה אמתית (לא הנאה של לאכול גלידה בעולם הזה), הנאה להיות יחד עם הקב"ה שיותר יפה מכל הנאות העולם הזה. ששניהם יתחברו יחד.

סוד השעות בתפלת החסידים הראשונים

נאמר עוד רעיון: מתי עוד כתוב הביטוי "שעה אחת"? יש מאמר חז"ל שחסידים הראשונים – וכולנו אמורים ללמוד להיות חסידים מהחסידים הראשונים – היו שוהים שעה אחת לפני שהיו מתפללים, מתפללים שעה אחת, ושוהים עוד שעה אחת אחרי התפלה.

בקיצור הכי נמרץ, ה"שעה אחת" לפני התפלה היתה כדי להתעלות עד לעולם האצילות, העולם העליון, ושם להתפלל לה'. עולם האצילות הוא עולם שבו אנחנו יחד עם ה' לגמרי, "אין עוד מלבדו". אחר כך ה' רוצה שנרד חזרה לעולם הזה, לעשות מעשים טובים, אז יורדים. בעצם ה"שעה אחת" לפני התפלה וה"שעה אחת" לאחר התפלה הן בעצמן "שעה אחת בתשובה ומעשים טובים" – תשובה היא תנועה של עליה ממטה למעלה ומעשים טובים הם תנועה של ירידה לעולם הזה, להאיר את העולם הזה במעשים טובים ("טובים" היינו "מאירים", כמו שנאמר בתחלת הבריאה "וירא אלהים את האור כי טוב").

אז גם התשובה וגם המעשים טובים מקיפים לפני ואחרי התפלה, אבל כשאדם זוכה, כשצדיק זוכה והוא מגיע למקום של התפלה, עולם האצילות, שם הוא בבחינת "קורת רוח" – שם הוא בבחינת לאה, בעולם העליון, עולם הבא. כשהוא עולה לשם וגם כשהוא יורד משם הוא בבחינת רחל, שזה "תשובה ומעשים טובים".

שתהיינה הרבה שעות יפות לבנות. הבנות הן היפות ותהיה "שעה אחת" יפה של העולם הזה ו"שעה אחת" יפה של העולם הבא, ובא לציון גואל. שרחל, יחד עם כל האבות והאמהות, יעוררו רחמים רבים ונזכה לגאולה עכשיו – גאולת הפרט וגאולת הכלל.

[מכאן השלמה:]

שלש הופעות "זה בא" בתנ"ך

הביטוי "זה בא" (רמז ליחוד העולם הזה והעולם הבא) מופיע שלש פעמים בתנ"ך ("בתלתא זימני הוי חזקה"), פעמיים בנבואת ישעיהו ופעם אחת בשיר השירים (כנ"ל), פעמיים בהקשר של "נגוף" לגוים הרשעים ופעם אחת בהקשר של "ורפוא" לישראל – והסימן ב-א:

על מפלת בבל נאמר "והנה זה בא רכב איש צמד פרשים ויען ויאמר נפלה נפלה בבל וכל פסילי אלהיה שבר לארץ" (יש כאן שתי נפילות, נפילה בידי אדם, מדי ופרס, ונפילה בידי שמים – כך פרשו המפרשים – והיינו נפילה מכח "זה" ונפילה מכח "בא", ודוק).

על מפלת אדום נאמר "מי זה בא מאדום חמוץ בגדים מבצרה זה הדור בלבושו צעה ברב כחו אני מדבר בצדקה רב להושיע".

בגאולה נאמר "קול דודי הנה זה בא מדלג על ההרים מקפץ על הגבעות".

בפעם הראשונה נאמר "והנה זה בא", בפעם השניה "מי זה בא" ובפעם השלישית (העיקרית) "הנה זה בא". ראינו לעיל שהיחס בין "זה" ל"בא" הוא ד ל-א. וכך בדיוק היחס בין "הנה" ל"זה בא" (דווקא בחיבור שתי הבחינות של "זה בא" יחד, יחוד רחל-לאה), סימן של שלמות דווקא בפסוק זה השלישי, ודוק.

רמזי "זה בא"

"זה בא" = יה, סוד "בטחו בהוי' עדי עד כי ביה הוי' צור עולמים", ודרשו חז"ל "ב-י נברא העולם הבא וב-ה נברא העולם הזה". נמצא שלאה, בחינת העולם הבא, 'נבראת' ב-י, ואילו רחל, בחינת העולם הזה, 'נבראת' ב-ה. והנה, נתבאר לעיל שלאה ורחל מצד עצמן הן כנגד ה עילאה ו-ה תתאה שבשם (בסוד "ושם הגדֹלה לאה ושם הקטנה רחל"). נמצאנו למדים שה-ה עילאה שבשם 'נבראת' מכח ה-י שבשם (חכמה) ואילו ה-ה תתאה שבשם 'נבראת' מכח ה-ה עילאה שבשם (בינה).

ג פעמים "זה בא" (בתנ"ך כנ"ל) = מה-אדם ("זה בא" = ה במשולש, ג"פ "זה בא" = ט במשולש). י"ל שג"פ "זה בא" רומז ל"זה בא", "זה בא" במילוי – זין הא בית אלף (ע"כ = תורה = "רצוא ושוב"), "זה בא" במילוי המילוי – זין יוד נון הא אלף בית יוד תו אלף למד פא. הכל יחד = 2025 = 45 – ג פעמים "זה בא" – ברבוע! ועוד, יש כאן 45 (בשרש ובמילוי יש "זה בא" אותיות, ובמילוי המילוי יש ב"פ "זה בא" אותיות) – ג"פ "זה בא" אותיות, נמצא שהערך הממוצע של כל אות = ג"פ "זה בא"!

רמזי הפסוק "קול דודי"

בפסוק "קול דודי הנה זה בא מדלג על ההרים מקפץ על הגבעות" יש לז אותיות (מספר שבת וגם מספר מגן-דוד) כמנין "זה בא" כל תבה בהכאת אותיות (לה ועוד ב – להב). כל הפסוק עולה 1568, הרבוע הכפול של 28 שעולה "שעה אחת" (בגימטריא "פעלת צדיק [לחיים – בעולם הזה ובעולם הבא]", כמבואר במ"א), סוד החיבור של "יפה שעה אחת של תשובה ומעשים טובים בעולם הזה מכל חיי העולם הבא ויפה שעה אחת של קורת רוח בעולם הבא מכל חיי העולם הזה"! והוא עולה "בכל דרכיך דעהו והוא יישר ארחתיך" (ה"פרשה קטנה שכל גופי תורה תלוין בה" – ליחד, לדעת, את ה', בכל מה שהאדם עושה, על ידי היחוד של עלמא דאתגליא לעלמא דאתכסיא).

נצייר את הפסוק בצורת מגן דוד:

ק

ו  ל

ד  ו  ד  י  ה  נ  ה

ז  ה  ב  א  מ  ד

ל  ג  ע  ל  ה

ה  ר  י  ם  מ  ק

פ  ץ  ע  ל  ה  ג  ב

ע  ו

ת

כפי שכל הפסוק עולה רבוע כפול (של 28), כך שש הכנפים לחוד עולות 968 = הרבוע הכפול של 22, כאשר המשושה הפנימי = 600, היהלום של 24 ("דודי" = ב"פ "זה" = ח"פ "בא"), ודוק. לתלמיד הממולח – יש כאן כלל מתמטי שעליך לגלות.

יש ע – חיי דוד (= ה פעמים דוד, סוד ע פנים לתורה) באמצע המגן-דוד כאשר שאר אותיות המגן-דוד = דוד פעמים מגן-דוד!

שש האותיות המקיפות את ה-ע הפנימית = 86 = אלהים = כוס, עם יין (ע) בפנים, סוד יוסף (בדילוג אותיות: יס וף – יין כוס) הצדיק כנודע (וסוד שם הוי' ב"ה בניקוד אלהים, כאשר הניקוד עולה יין).