ה׳ תמוז ע"ד – בית הרב

"שלשה כתרים הם"

יארצייט אבי הרב, ר׳ שמשון־יעקב גינזבורג ז"ל

[אור לה' תמוז אחרי תפלת ערבית:]

ניגנו ניגון הכנה. לחיים לחיים, בשורות טובות, רפואה שלמה לכל מי שצריך.

2.              א. הקדמה לפרקי אבות – מספר הפרק במשנת הפתיחה

מאז שבועות אנחנו לומדים פרקי אבות ומתבוננים בהם. משנה אותיות נשמה, יש בזה כח מיוחד של גילוי אור נשמה בגוף (וכן לפעול עילוי הנשמה), כידוע.

3.               סוד הוי' במשנה הפותחת את פרק ד

בשבת האחרונה למדנו את פרק ד שמתחיל "בן זומא אומר, איזהו חכם?... איזהו גבור?... איזהו עשיר?... איזהו מכובד?..." – ארבע מדרגות, כנגד י-ה-ו-ה. כאן יש פירוש של האריז"ל עצמו[1]. חכם הוא בחינת חכמה, כמובן. גבור הוא בינה – "אני בינה לי גבורה". עושר הוא תפארת – כנגד מזבח הקטרת – והרבי מסביר שעושר הוא לשם השפעה (יהודי צריך להיות עשיר כדי להשפיע הרבה לזולת), ה-ו של שם הוי'. האחרון, "איזהו מכובד", הוא מלכות – כבוד מלכות, "כבוד מלכים חקֹר דבר", "כל מה שברא הקב"ה בעולמו לא בראו אלא לכבודו שנאמר 'כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו'", כסיום פרקי אבות. ולסיכום:

י  איזהו חכם? הלומד מכל אדם

ה  איזהו גבור? הכובש את יצרו

ו  איזהו עשיר? השמח בחלקו

ה  איזהו מכובד? המכבד את הבריות

4.               תיקון המלכות – כבוד הבריות

מוסבר ש"בשמי" הוא רזא דאצילות ו"לכבודי" הוא בפרט מלכות דאצילות. כעת אנחנו בענין של לתקן את המלכות – הלואי שנהיה בענין הזה – ולתקן את המלכות היינו לתקן את הכבוד, שהכל יהיה לכבודו יתברך. כמו הביטוי המפורסם של רבי נחמן, "להרבות בכבוד שמים ולמעט בכבוד עצמו", שצריך להיות "בורח מן הכבוד" העצמי כדי להרבות בכבוד שמים. אז "הכבוד רודף אחריו" – הכבוד שאתה רוצה, להרבות בכבוד שמים, "והיה הוי' למלך על כל הארץ".

הרבי מסביר[2] שכבוד הוא דבר שנותנים לך, שאתה מקבל, בחינת מלכות. כמו שהעושר הוא מה שאתה משפיע כך הכבוד הוא מה שאתה מקבל – ו של שם הוי' ו-ה תתאה של שם הוי'. כדי להיות ראוי לקבל כבוד אתה צריך לכבד את הזולת – "איזהו מכובד? המכבד את הבריות", מדה כנגד מדה, הכל סוד המלכות.

לפי זה, כדי לתקן את המלכות גם כאן בארץ צריך הרבה מאד לכבד את הבריות – צריך לכבד את כל היהודים ולכבד (במובן של לטאטא) את כל הזרים המסכנים את קיומנו כאן בארצנו. כל מי שצריך לטאטא אותו צריך לכבד אותו, כמו שהרבי אמר (אחרי מלחמת ששת הימים) לתת לכל אחד עשרה שקלים ולכבד אותו מכאן. בכל אופן, צריך לכבד את הבריות כדי שתהיה ראוי לכבוד – זה תיקון המלכות.

5.               פתיחת פרקים ב-ג-ד מתאימה למספר הפרק

מה רואים כאן? שדווקא פרק ד, פרק רביעי של פרקי אבות, פותח עם משנה של ארבעה דברים, י-ה-ו-ה, שהאריז"ל מדגיש שהם כנגד שם בן ארבע אותיות.

זה כבר מעורר את המחשבה לחזור לפרק ג ולראות איך הוא מתחיל – "עקביא בן מהללאל אומר הסתכל בשלשה דברים ואין אתה בא לידי עברה וכו'". כלומר, פרק שלישי מתחיל במפורש עם שלשה דברים.

מה לגבי פרק ב? הוא מתחיל "רבי אומר איזוהי דרך ישרה שיבור לו האדם, כל שהיא תפארת לעושיה ותפארת לו מן האדם" – שתי נקודות מבט על כל מעשה, שכל מעשה צריך לבחון משתי נקודות מבט, שתי זויות. אם כן, פרק ב מתחיל משני דברים. בהמשך הוא אומר שלשה דברים – "הסתכל בשלשה דברים ואין אתה בא לידי עברה, דע מה למעלה ממך עין רואה ואזן שומעת וכל מעשיך בספר נכתבים" – אבל מתחיל עם משהו שאם מתבוננים (אף שהוא לא נוקט את המספר בפירוש) רואים שהוא תובנה של שני דברים, שתי זויות מבט ביחס למעשה אחד.

6.               פרק ראשון – "חד ולא בחושבן" ו"אחד המנוי"

נחזור לפרק א – בסוף המשנה הראשונה שבו גם הוא מגיע לשלשה דברים (כמו בפרק שני), "הם אמרו שלשה דברים וכו'", אבל מתחיל ב"משה קבל תורה מסיני ומסרה ליהושע וכו'", משה הוא אחד ומוסר ליהושע שהוא אחד[3] (אחר כך קופץ מאחד לרבים, מיהושע לשבעים זקנים, ואז לנביאים – חז"ל אומרים ש-מח נביאים ו-ז נביאות עמדו להם לעם ישראל – ואחר כך 120 אנשי כנסת הגדולה).

אפשר לומר שמתחיל משלשה אחדים: "משה קבל תורה מסיני", סיני הוא אחד, וגם עולה י"פ אחד להדגיש שכולו אומר אחד. יש את מקור התורה, "הוי' אחד", ומשה רבינו האחד שמקבל ממנו, ומוסר לעוד אחד לפני שמקבלי התורה מתחילים להתרבות. אם יש משה ויהושע, משה לגבי הזקנים שיבואו בהמשך הוא המופלא שבסנהדרין, האחד שמעל השבעים באין ערוך. יהושע הוא גם אחד, אבל הוא מסוג הזקנים, לא לגמרי באין ערוך לגביהם. משה הוא באין ערוך, הוא מופלא.

איך אומרים זאת? יהושע הוא "אחד המנוי" – הוא אחד, אבל הוא מנוי – כלומר, לפי ערך – עם הרבים של אותו דור, הזקנים, שממשיכים גם אחריו. משה רבינו הוא אחד הלא-מנוי, "חד ולא בחושבן" – מה שהרבי תמיד אהב להסביר את הענין של 11 לגבי 10. ב‑10 יש אחד המנוי, חיצוניות הכתר, אריך, אבל פנימיות הכתר הוא עתיק, "חד ולא בחושבן", אחד שאינו מנוי.

7.               משיח – הממוצע בין דרגות משה ויהושע

בכל דור יש משה, "אתפשטותא דמשה בכל דרא ודרא", כלומר בכל דור יש "חד ולא בחושבן". צריך להבין, יש משהו במלך ישראל שדווקא טוב שהוא מזוהה עם העם, לא לגמרי נבדל. כמו שאפילו לגבי משה רבינו דברנו בשיעור האחרון שהוא חייב להיות "איש האלהים" – צריך להיות גם איש, גם אנושי, "מחציו ולמטה איש", ובזכות זה הוא זוכה ל"מחציו ולמעלה אלקים". יש פה בכל אופן זיקה לכלל.

כל שכן משיח, שכנביא אינו כמשה רבינו, ולכן אפשר לומר שהוא ממוצע המחבר בין ה"חד ולא בחושבן" לבין אחד המנוי, בין משה ליהושע. יש לו את שתי המעלות, של "פני משה כפני חמה", מעלה גדולה, אבל גם "פני יהושע כפני לבנה" זו מעלה מיוחדת. רק חמה בלי לבנה זה לא מספיק – הרי העם כולו נמשל ללבנה, שנמשלו ללבנה ומונים ללבנה ועתידים להתחדש כמותה. דווקא יהושע מכניס אותנו לארץ, אז צריך גם את הדרגה שלו. משיח הוא הממוצע בין דרגת משה לדרגת יהושע, וכידוע הכלל ששרש הממוצע הוא למעלה משני הדברים שהוא מחבר יחד – זו המעלה של מלך המשיח.

8.               חמש ושש בפתיחות פרקים ה-ו

בכל אופן, אנחנו רואים שפרק א מתחיל מאחד, ומגיע – מהר מאד, עד סוף המשנה הראשונה – לשלש. פרק ב הוא משנים לשלש. שוב, לא כתוב המספר שנים, רק שצריך לקרוא נכון – "תפארת לעושיה ותפארת לו מן האדם". מתחיל בשנים ומגיע לשלש. בפרק ג כבר מפורש שמתחיל "הסתכל בשלשה דברים". פרק ד לא נוקט במספר, אין פה מנינא, אבל ברור מאד – כמו שאמרנו, האריז"ל עושה ענין גדול מכך שמתחיל בארבע.

נמשיך: מה עם פרק ה בפרקי אבות? הוא מתחיל מ-ה מלא – הה, סוד מערת המכפלה – "בעשרה מאמרות נברא העולם".

עד כאן חמשה פרקי מסכת אבות, ואחר כך יש את פרק קנין תורה – "שנו חכמים בלשון המשנה". מי יכול למצוא בו את המספר שש? [יש עשרים וארבע וארבעים ושמונה מעלות]. כפולות של שש, בסדר – גם שלשים מעלות הוא כפולה של שש. המכנה המשותף של מה שכתוב בהמשך הפרק הוא שש. זה יפה, אבל רוצים למצוא ממש בהתחלה – כמו בשאר הפרקים.

הדבר הראשון שמתחיל משבח המשנה, משהו כללי לגבי המשנה – "שנו חכמים בלשון המשנה ברוך שבחר בהם ובמשנתם" – והיינו ששה סדרי משנה. אמנם זו ברייתא, אבל מתחיל מ"שנו חכמים בלשון המשנה וכו'", שמתעצמים כאן עם המשנה שהיא שש. הדבר הכי מפורסם בקבלה שהוא שש הוא הדעת, שכוללת את כל שש מדות הלב – "מפתחא דכליל שית" בלשון הזהר. והנה, שתי המלים הראשונות של הפרק הזה, "שנו חכמים", בגימטריא דעת (ששוה שש פעמים דעה, "מפתחא דכליל שית"). אז יש כמה רמזים שגם פרק ו הולך לפי הסדר הנ"ל.

9.              ב. רמזי לשונות הפתיחה של פרקי אבות

10.         החכמים בפתיחת פרקים ב-ג-ד

אם כבר אנחנו מתבוננים בפתיחות של ששת הפרקים של פרקי אבות – עושים עוד הקדמה לפרקי אבות (כתבנו כמה הקדמות לפני שבועיים[4]), שרואים את התפתחות המספר בפתיחת הפרקים – יש משהו מיוחד בפרקים ב-ג-ד שמתחילים בשם חכם שאומר: "רבי אומר", "עקביא בן מהללאל אומר", "בן זומא אומר". נוהגים לקרוא לפרקים לפי המלה הראשונה, אז אלה שמות שלשת הפרקים האלה.

פרק א גם מתחיל משם, אבל בלי "אומר" – "משה קבל תורה מסיני". בהמשך כתוב "הם אמרו שלשה דברים", כשמגיע לאנשי כנסת הגדולה, אבל בסגנון 'רבי פלוני אומר' פותחים רק שלשת הפרקים הנ"ל. פרק ה' מתחיל "בעשרה מאמרות נברא העולם", בלי שם של חכם. פרק ו' מתחיל "שנו חכמים בלשון המשנה וכו'", ורק אחר כך "רבי מאיר אומר".

נעשה כמה רמזים יפים. הראשון הוא רמז לכבוד ג' תמוז שהיה אתמול: רבי אומר, עקביא בן מהללאל אומר, בן זומא אומר – עולה בדיוק 1430, הכל פעמים הוי', שעולה יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד. כנראה שאדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח הוא הרכב של רבי, עקביא בן מהללאל ובן זומא – הרבה חומר למחשבה... זו יחידה בפני עצמה.

11.         שלמות פתיחות כל הפרקים

נוסיף את התחלות פרקים א ו-ה, שבסגנון אחר – "משה קבל תורה מסיני" ו"בעשרה מאמרות נברא העולם". קבלנו מספר מושלם לגמרי – סימן שודאי מישהו חשב על זה כשהוא חבר את פרקי אבות – 4356, 66 ברבוע. 66 עולה היה הוה יהיה (שלמות גלגל הזמן), וכן בן דוד, בין היתר.

מה קורה אם מוסיפים את הפרק הנוסף של הברייתא, שמצטרף למשנה – "שנו חכמים בלשון המשנה"? מקבלים 5618, פעמיים 2809, 53 ברבוע. אז יש כאן רבוע כפול, גם מושלם. זה דווקא רבוע כפול כי יש פה שני מרכיבים – פתיחות המשנה ופתיחת הברייתא המצטרפת. הממוצע שלהם הוא בדיוק רבוע. כשיש תופעה כזו יש 'כנף' – המרחק מהאמצע, 53 ברבוע, לכל כיוון. כאן ה'כנף' מאד משמעותית, עולה 7 פעמים 13 פעמים 17, בגימטריא "אשרי יושבי ביתך עוד יהללוך סלה" ועוד.

12.         "ראשו כתם פז"

בכל אופן, זה היה פרפראות עד כמה הפתיחות של הפרקים מכוונות ומחושבות. חומר להתבוננות בפתיחה של הפרקים של פרקי אבות. עוד ענין – כמה אותיות יש בכל לשונות הפתיחה הנ"ל? פז אותיות. הכלה בשיר השירים מתארת את החתן "ראשו כתם פז". מה הן הפתיחות האלה? הראש של כל הפרקים. יש עוד רמז מפורסם של "ראשו כתם פז" שתכף נאמר.

מה יש עוד פז מפורסם בתורה? לא פז אותיות אלא פז מילים – הפתקה שנפלה מן השמים, תפלת "ברוך שאמר" (שהיא גם ראש התפלה, "ראשו כתם פז"). ובתורה, בפרשת חקת (שקראנו בשבת האחרונה) יש פז פסוקים.

אם רוצים לצייר פז אותיות בצורה גיאומטרית סימטרית זה יוצא משולש מקוטע – משולש של 14 שקוטעים את המשולש של 3 בכל פנה. מי שרוצה להתבונן בזה יצייר בצורה כזו את פז אותיות הראש של פרקי אבות:

מ  ש  ה  ק

ב  ל  ת  ו  ר

ה  מ  ס  י  נ  י

ר  ב  י  א  ו  מ  ר

ע  ק  ב  י  א  ב  ן  מ

ה  ל  ל  א  ל  א  ו  מ  ר

ב  ן  ז  ו  מ  א  א  ו  מ  ר 

ב  ע  ש  ר  ה  מ  א  מ  ר  ו  ת 

נ  ב  ר  א  ה  ע  ו  ל  ם  ש 

נ  ו  ח  כ  מ  י  ם  ב  ל 

ש  ו  ן  ה  מ  ש  נ  ה

נשים לב עד כמה צורה זו מתבקשת: יה האותיות של "משה קבל תורה מסיני" תופסות בדיוק שלש שורות. אחר כך "רבי אומר" – שורה רביעית. אחר כך "עקביא בן מהללאל אומר" – עוד שתי שורות. אחר כך "בן זומא אומר" – עוד שורה. אח"כ "בעשרה מאמרות" – עוד שורה!

13.         שכינה במערב

נראה עוד כמה רמזים (לפני שנחזור ל"ראשו כתם פז"): רק האות הראשונה מחמשת פרקי המשנה – מ, ר, ע, ב (מענין ששמו של כל חכם שכתוב כאן פותח באות אחרת, ארבע אותיות מערב – יב צירופי הוי'), ב – אותיות במערב, שם שדי. הביטוי הכי מפורסם של חז"ל עם "במערב" הוא "שכינה במערב", המלכות, השכינה, מתייחדת עם היסוד שבמערב. אנחנו מסבירים[5] בעומק שבכל נקודת יקום אפשר לעשות קוביה קטנה, עד קטנה עד אין סוף, ובכל נקודה במציאות "שכינה במערב" – כך עושים שלום בין "שכינה בכל מקום" ל"שכינה במערב".

למה רצינו את הרמז הזה? לומר שללמוד פרקי אבות שפרקיו מתחילים מאותיות במערב, זאת אומרת שהשכינה נמצאת בלימוד הזה. אז אם למשל אחד זקוק לשלום בית, עליו כתוב "שכינה ביניהם", אז סגולה נפלאה להתעסק בפרקי אבות. דברנו על שיעורי פרקי אבות במיוחד עם ילדים – וגם זוגות, "שכינה במערב", השכינה נמצאת דווקא בתוך הלימוד, גם השינון וגם ההתעמקות, בפרקי אבות.

14.       ג. שתי שיטות בסוד כתר תורה כתר כהונה וכתר מלכות

15.         "ראשו כתם פז" – שלשה כתרים

נחזור לפסוק "ראשו כתם פז": מה הרמז המפורסם של כתם? [כתר-תפארת-מלכות]. אם אמרת זאת, ראש-תוך-סוף של הספירות, נזכיר את הרמז המפורסם שכתר-תפארת-מלכות עולה 13 (אהבה) בחזקת 3 – הכאת ג האהבות כאחד, אהבת ה' (אהבה רבה בתענוגים, כנגד כתר כהונה – "עבודת מתנה אתן את כהונתכם", כמבואר בתניא) אהבת התורה (תפארת, עץ חיים, כנגד כתר תורה) אהבת ישראל (כנסת ישראל, מלכות, כנגד כתר מלכות). אבל לא לזה התכוונו, אלא למשנה מפורסמת בפרק שלנו – מן הסתם המשנה הכי מפורסמת בפרק 'בן זומא', מאמר רבי שמעון ש"שלשה כתרים הן, כתר תורה, כתר כהונה וכתר מלכות" ואז "וכתר שם טוב עולה על גביהן". כתוב בספרים ש"ראשו כתם פז" רומז לכהונה-תורה-מלכות – שלשת הכתרים שהם "ראשו" (של החתן העליון של שיר השירים, ומשם נמשכים על ראש בני ישראל, למי שזוכה אליהם).

16.         שלשה כתרים ועוד כתר

מצד אחד יש את פתיחת פרק ד' עם ד דברים, אבל גם כאן באמצע הפרק יש ד – "רבי שמעון אומר שלשה כתרים הן [אף שהפרק פתח בארבע, יש לו שלשה] כתר תורה וכתר כהונה וכתר מלכות [אבל אז מוסיף כתר רביעי] וכתר שם טוב עולה על גביהן". לכן, כמעט כל המפרשים שואלים למה הוא לא אמר "ארבעה כתרים" אלא "שלשה כתרים". הפשט, שהיות ש"כתר שם טוב עולה על גביהן" – יש בו משהו שקובע ברכה לעצמו, הוא באין ערוך ביחס לשאר הכתרים, אינו מצטרף אליהם, בלשון דלעיל הוא "חד ולא בחושבן" – לכן הוא לא נמנה יחד איתם, אלא עומד בפני עצמו.

17.         משה-אהרן-דוד ומשיח

אחד ההסברים הפשוטים הוא שבכתר תורה זכה משה, והוא הנחיל אותו לכולם, כי כתר תורה מונח לכל מי שיתמסר ללימוד תורתנו הקדושה – כתר תורה מונח הפקר לכולם, כמו שהרמב"ם מביא כהלכה בהלכות ת"ת. בכל אופן, מי שזכה בכתר זה בתחלה הוא משה רבינו, אותו משה רבינו שבו פרקי אבות מתחילים, "משה קבל תורה מסיני" (נמצא שתחלת פרקי אבות הוא מכתר תורה – ומה שמסיים "הוי' ימלך לעֹלם ועד" י"ל דהיינו בסוד כתר מלכות שעולה ונכלל בכתר שם טוב, וכמו שיתבאר).

אחר כך, מי זכה בכתר כהונה? אחיו הגדול של משה, אהרן, שהנחיל אותו לכל בניו הזכרים אחריו. מי זכה לכתר מלכות? לקח הרבה זמן. אהרן זכה לכתר כהונה אחרי שמשה זכה לכתר תורה – הסדר קודם כל כתר תורה, למשה, ואז סמוך לו זכה אהרן בכתר כהונה (מכח תורת משה), ואז זה לקח הרבה דורות עד שבא דוד המלך וזכה בכתר מלכות (אחרי נסיון כושל קודם – נסיון כושל שתוכנן על ידי ה', כמו שתהו קודם לתיקון, היינו מלכות שאול שקדם למלכות דוד).

דוד זכה לכתר מלכות לבניו אחריו – לא לכולם אלא למי שממלא את מקומו. כך מוסבר אצלנו בסוד הוי' ליראיו, שאהרן זוכה לכל הצאצאים שלו בפועל, ודוד זוכה שמישהו מצאצאיו יבוא ויהיה מלך – זה נקרא בכח, לא בפועל (ואכן מצאנו את בני דוד רבים על מי יירש את כס המלכות ויזכה בכתר מלכות). בכל דור יש צאצא שראוי להיות ממשיכו של דוד המלך – לא לכולם כמו הכהונה – וזה נמצא אצלו בהעלם שישנו במציאות (אם ברור מראש מי עתיד למלוך) או שבהעלם יותר עמוק, העלם שאינו במציאות, עד שבמשך הדורות אפילו לא כל כך מוכר מיהו צאצא דוד (כמבואר[6] על "ויצא חטר מגזע ישי ונצר משרשיו יפרה" כפירוש המלבי"ם – שחוטר מהגזע הוא יחסית העלם שישנו במציאות והנצר מהשרשים, תת-קרקעי, הוא העלם שאינו במציאות).

אהרן זכה לצאצאיו בפועל ודוד זכה לצאצאיו בכח. כמו שנסביר לכל יהודי יש זיקה גם לכהונה וגם למלכות, בסוד הערבות. כל יהודי הוא גם בחינת כהן, כבן לאברהם אבינו, "אתה כהן לעולם", והוא גם מלך ("כל ישראל מלכים") – "ממלכת כהנים" – כל אחד בעם ישראל הוא גם מלך וגם כהן. בכל אופן, מה שבפשטות מונח הפקר לכולם הוא כתר תורה, הכתר הראשון, שעל פי פשט הוא המעולה שבשלשת הכתרים, כמו שגם הרמב"ם מביא בהלכות ת"ת.

בכל אופן, רצינו לומר את המיוחד של כתר שם טוב – כתוב שאחרי שיש משה-אהרן-דוד, לפי סדר הזכיה בכתרים שלהם, כתר שם טוב הוא הכתר הניתן למלך המשיח. הוא זוכה לכתר שם טוב, ולא בכדי שזה כינוי של מורנו הבעל שם טוב, ממנו החלה התנוצצות מלך המשיח – "לכשיפוצו מעינותיך חוצה". [ידוע שבספר השל"ה שנמצא כאן בארון (משנת נח"ת, שנת לידת הבעל שם טוב) – אפשר אחר כך להסתכל בזהירות – יש את התמונה המפורסמת של שלשת הכתרים, על ראשי משה-אהרן-דוד, עם הילד הקטן שבצד, הנער הצעיר מלך המשיח, עם כתר שם טוב שעולה על גביהם.] הכתר של מלך המשיח מכונה "מאד", שיא העליות שלו לעתיד, כמ"ש "הנה ישכיל עבדי ירום ונשא וגבה מאד", ובזה רמז ברור שהוא כולל את כל שלשת הכתרים הראשונים, שהרי משה אהרן דוד ר"ת מאד (לפי סדר זה וכנ"ל), ועוד, כאשר כותבים דויד מלא (כמו שכתוב בדברי הימים, הספר שנכתב לכבודו, כלומר 'לכתרו') אזי משה אהרן דויד עולים בגימטריא 625 שהוא כה ברבוע ו-ה בחזקת ד ועולה מאד במילוי: מם אלף דלת!

18.         שתי שיטות בהקבלת הכתרים לראשי הכתר – "נוצר חסד" ו"סוד ה' ליראיו"

אם כן, מה שאנחנו רוצים ללמוד הערב וגם מחר – נתחיל עכשיו ונמשיך מחר בע"ה – הוא להתעמק במשנה הזו. שוב, המשנה הזו היא המשנה המרכזית המפורסמת של פרק ד, ובמדה מסוימת, היות שרמוז ב"ראשו כתם פז", היינו ראש וכתר של כל פרקי אבות.

אנחנו רוצים ללמוד שני פירושים: פירוש הרבי מקאמרנא, "נוצר חסד", שמעמיק לפרש בדיוק לפי הקבלה, כתבי האריז"ל, ודווקא בפירוש המשנה הזו הוא מכניס את רוב יסודות כל הקבלה והחסידות. וגם, בספר שלנו שהזכרנו קודם – סוד הוי' ליראיו – יש נספח לשער הראשון, שכולו עוסק ב-ג רישין שבכתר, ומתחיל בשלשה פרקים מלאים וגדושים של הסבר המשנה הזו (בה פותח הנספח).

למה צריך פה את שני הספרים האלה? כי בהשקפה ראשונה יש פה שתי שיטות שונות – שניהם מוסמכים ו"אלו ואלו דברי אלהים חיים" כמובן. לכן, אם רוצים להעמיק בלימוד מאד כדאי להבין טוב את המהלך של הרבי מקאמרנא, וגם את המהלך שאנחנו נקטנו בו, בעיקר על פי ספרי חב"ד, ובמיוחד – כידוע שהרבה מאד מיסודות הספר כאן הם דווקא מאמרים מפלח הרמון, הסולת הנקיה של חסידות אדמו"ר הזקן, אדמו"ר האמצעי ואדמו"ר הצמח-צדק, שלשת הדורות הראשונים של חב"ד.

19.         ג רישין בעץ חיים

בקיצור, רק בתור הקדמה, השינוי כאן הוא האם נוקטים במבנה היסודי שכתוב בעץ חיים לגבי ג רישין. פשיטא שהמושג כאן "שלשה כתרים הן" שייך בזהר, בקבלה, למושג ג רישין שבכתר. אם רבי שמעון אומר שיש שלשה כתרים כנראה שזה מקביל.

אבל, באותם שלשה ראשים שבכתר יש את השיטה הפשוטה של העץ חיים, ששלשת הרישין שבכתר – "דא לגו מן דא ודא לעילא מן דא" – הם (מלמטה למעלה) מוחא סתימאה (כח המשכיל של הנפש, בלשון החסידות), גלגלתא (שניהם באריך, חכמה וכתר דאריך), שעליהם נאמר "דא לגו מן דא", הגלגלתא מתלבש בתוך המוחא, אבל "דא לעילא מן דא" הוא הראש הגלוי, שלא מתלבש, לכן הוא "לעילא", והוא רדל"א, רישא דלא ידע ולא אתידע, שהוא הג"ר דעתיק. זה כבר לא תענוג מורכב שמתלבש בכח אחר אלא עונג פשוט שלא מתלבש בשום כח אחר בנפש. ככה מוסברים ג הרישין בעץ חיים.

20.         ג רישין בעמק המלך

אבל, יש ספר מקביל של כתבי האריז"ל, שנקרא עמק המלך, ואם נראה דברים שונים ומחודשים בעמק המלך צריך תמיד ליישב ולהסביר זאת גם לפי עץ חיים, שלא תהיה סתירה. בכל אופן, יש אצלו באופן משמעותי דברים חדשים ותפיסה מחודשת.

אותו רבי הלל, שאמרנו שרוב הדברים שלנו על פיו, היה מחזיק בשקית טו"ת שלו עמק המלך, כידוע הסיפור. אדמו"ר הזקן קבל מהמגיד והבעל שם טוב שהספר הזה הוא שפיץ קבלת האר"י – מוסמך לגמרי – הגם שאינו כתב של רבי חיים ויטאל. לכן יש מקובלים שמסבה זו לא פותחים את הספר הזה כלל. גם הרבי מקאמרנא, שהוא חסיד ואולי היה אמור לקבל את המסורת מהבעל שם טוב, לא קבל מסורת זו – גם הוא לא מסתכל ולא משתמש בספר עמק המלך. כמה שהוא מקובל עצום, הרבי מקאמרנא, הוא לומד אך ורק – כרוב חכמי ספרד (לא כולם, אבל רובם ככולם) – רק את כתבי מהרח"ו [הוא אומר בחריפות ללמוד רק שמונה שערים, לא?] גם הרש"ש אמר כך, ודי מוכח שכן הסתכל במקומות האחרים.

בעמק המלך שלשת הראשים – מלמעלה למטה – הם רדל"א, רישא דאין ורישא דאריך. כל הדרך בעבודת ה' לקחנו דווקא על פי זה, כי כחות הנפש לפי זה הם אמונה-תענוג-רצון – רדל"א (אמונה פשוטה), רישא דאין (תענוג אלוקי), רישא דאריך (רצון עליון). ברצון כלול כל פרצוף אריך – גם הגלגלתא, גם מוחא סתימאה, גם האוירא שביניהם.

מה עיקר החידוש? שבעמק המלך יש עוד פרצוף שלם בין אריך לעתיק, שנקרא "רישא דאין". תיכף נראה שאצל הרבי מקאמרנא "רישא דלא ידע ולא אתידע" ו"רישא דאין" הם היינו הך. אצלו, לאורך כל הספרים שלו, הוא קורא לרדל"א פעמים רדל"א ופעמים רישא דאין. אבל בעמק המלך לא כתוב ככה – אצלו רדל"א לחוד ורישא דאין לחוד.

שוב, לכל הפרצוף של רדל"א אנחנו מייחסים בנפש את כח האמונה (שהוא בעצם התענוג הנעלם שלעתיד לבא), שם גם כח מסירות הנפש של היהודי, רישא דאין הוא התענוג היהודי ורישא דאריך הוא הרצון (שכולל גם את כח המשכיל). כמו שאמרנו, "אלו ואלו דברים אלהים חיים". אחרי שנעמיק בשניהם צריך לעשות יחוד. אבל קודם צריך להבין טוב-טוב כל שיטה בפני עצמה.

21.         הקבלת שלשת הכתרים בסוד הוי' ליראיו בשיטת עמק המלך

השיטה שלנו, אמונה-תענוג-רצון, בגימטריא כתר שם טוב, ש"עולה על גביהן". זה עיקר כל הלימוד שלנו, אמונה תענוג רצון, וההסבר שהאמונה היא כתר כהונה, התענוג כתר תורה והרצון כתר מלכות. רדל"א – כתר כהונה, רישא דאין – כתר תורה, רישא דאריך – כתר מלכות. אריך הוא לשון ריכא, מלך בארמית. אבל לשיטת הנוצר חסד יש סדר אחר.

השיטה שלנו היא פשט, כי הסדר הוא לפי "ראשו כתם פז" (וסדר זה הוא גם פשט, שעוד לפני משה-אהרן-דוד הנ"ל, שרשי שלשת הכתרים הם באברהם-יעקב-יהודה, לפי הסדר של כהונה תורה מלכות, ודוק). במשנה הסדר אחר – נסביר למה – תורה-כהונה-מלכות – אבל ברמז של "ראשו כתם פז" הסדר הוא כהונה-תורה-מלכות.

הכהן הוא המאמין, כמו שנאמר באברהם אבינו ("אתה כהן לעולם", "ראש כל המאמינים"), "והאמן בהוי' ויחשבה לו צדקה". כך משרתים את ה', מכח האמונה הטהורה בו יתברך (וכך זוכים לברך את עם ישראל באהבה, וכמו שנאמר לאברהם אבינו "והיה ברכה") – כולנו כהנים. לימוד תורה הוא "לולי תורתך שעשועי", השעשועים העצמיים של ה' שמשתעשע בתורה הקדומה. המלכות היא מצוות – מצוות הן רצון ה'. רק שאם זה הסדר צריך להבין איפה נכנס כתר שם טוב, שהרי כבר אמרנו את כל שלשת הכתרים. לשם כך צריך ללמוד בספר סוד הוי' ליראיו.

22.       ד. פירוש נוצר חסד – המבנה הכללי

נתחיל עם לימוד הרבי מקאמרנא בנוצר חסד. כי באמת, לפי הסדר, צריך קודם להיות בקי בעץ חיים ורק אחר כך לפתוח את שקית הטו"ת של רבי הלל ולבדוק מה מוחבא אצלו בפנים. אחר כך הדבר המוחבא הזה הופך להיות אצלנו עיקר הפשט בכל מקום.

23.         שלשה כתרים ושם סא"ל

ידוע שהרבי מקאמרנא, חוץ מזה שהוא בקי מופלא בכל כתבי האריז"ל וכמובן בכל כתבי הבעל שם טוב, הוא גם מעצמו עושה תלי תלים – אלפי אלפים, אם לא רבבות – רמזים של גימטריאות וסודות. אז עוד לפני שמתחיל את התוכן הוא מתחיל ברמז:

שלשה כתרים, בטעם שם סא"ל [צריך להתבונן קודם שכל שלשת הכתרים האלה רמוזים בשם קדוש, שהוא אחד מ-עב שמותיו של הקב"ה, שכותבים אותו סאל. בין עב השמות של ה' יש לו גם מיקום מיוחד – הוא שם ה-מה.

בדרך כלל שמזכירים את השם הזה, מי שזוכר קצת כוונות זוכר שכתוב לכוון זאת ב"פותח את ידיך" שאומרים שלש פעמים בכל יום ב"אשרי" (פסוק שהזכרנו קודם). הפסוק העיקרי שצריך לכוון בו – בשלו קבעו לומר זאת ג"פ ביום – ומכוונים שראשי התיבות "פותח את ידיך" עולים פאי, שילוב הוי'-אד', אמן, משולש יג, וסופי התיבות "פותח את ידיך" השם הקדוש חתך, שם הפרנסה, שה' חותך חיים לכל חי. כדי שהס"ת יהיו שוים לר"ת אומר האריז"ל שצריך להחליף את אותיות חתך באתב"ש ואז יוצא סאל לפי הסדר, השם ה-מה של עב השמות הקדושים שיוצאים מהפסוקים ויסע-ויבא-ויט לפני קריעת ים סוף ושירת הים.

עוד מקום שמכוונים בו שם זה – בפרשה השניה של ק"ש מכוונים את עב השמות על עב התבות הראשונות, אז את שם סא"ל מכוונים במלה ה-מה, שהיא אולי המלה הכי לא-טובה בפרשה זו, "אחרים" של "ועבדתם אלהים אחרים". את שם עב נהוג בקבלה לכתוב ב‑9 שורות של שמונה-שמונה שמות. זאת אומרת שלכל שם יש טור שלם ממעלה למטה שהוא בתוכו (יש גם שורה וגם טור). שם סאל עומד למטה משם אני, המתחיל את החצי השני של שם עב – השם ה-לז. הוא מתחיל את "השמרו לכם", התחלת החלק שיש נוהגים לומר אותו בלחש. כשמגיעים שם למלה הכי לא-טובה, אחרים, מכוונים שם סאל – כנראה שבכחו לעשות איזה תיקון ל"אלהים אחרים" האלה. או, במלים פשוטות, לחזור בתשובה על עבודת ה"אלהים אחרים". "אלהים אחרים" שוה מקרה, הלעומת-זה של משה. מקרה הינו מי שהולך בקרי עם ה' – חי במקרה, לא הולך בעצם עם האלקות, עם ההשגחה הפרטית של הוי' אחד, וזה נקרא שהוא "עובד אלהים אחרים". בכל אופן, זה שם קדוש, הוא איזה תיקון.

מה עוד כתוב לגבי שם זה, שאמור להיות ידוע ומפורסם לכולם? מאמר חז"ל "סוף אדם למות וסוף בהמה לשחיטה" – "סוף אדם למות" ר"ת סאל, וקשור בעצם לשם הקדוש הזה, יוצא ממנו. אמרנו שזה שם ה-מה של עב שמות – מה עולה אדם והשם ה-אדם רומז ל"סוף אדם למות", כנראה כי עבד "אלהים אחרים" (הלך במקרה עם ה', וכמו אדם הראשון שמשום כך נפל ואכל מעץ הדעת טוב ורע לפני הזמן – אחרת היה חי לעולם). ברגע שיתקן זאת הוא יקום לתחיה – "דוד מלך ישראל חי וקים".

עד כאן רמזים מפורסמים לגבי השם הזה, אבל פה הוא מתחיל ואומר שכל שלשת הכתרים – שהם אולי המושג הכי גבוה כאן בכל פרקי אבות, שלשת הכתרים של רשב"י – רמוזים בשם סא"ל. איך?] סמ"ך פעם א"ל [אם מחברים את אותיות סאל יוצא צא, אבל אם עושים כפל – ס פעמים אל – מקבלים 1860. דברנו לאחרונה[7] על אלקנה, בגימטריא מקום. המספר הזה הוא י"פ מקום, אבל זה לא מה שהוא רוצה – הוא אומר לחלק לשלש, ואז מקבלים כתר-כתר-כתר. הוא אומר שהשם הזה הוא המקור שיש כזה דבר שלשה כתרים. כנראה שבכל הרמזים שהזכרנו יש איזה מקור נסתר, דווקא של המושג הכי גבוה, שלשה כתרים.].

24.         "אין כאל ישרון"

נמשיך את הרמז שלו: ס פעמים אל עולה ג"פ כתר, אז כל כתר הוא כ פעמים אל. כמו שיש את השם הקדוש הזה, שאינו מלה בתנ"ך, סאל, מה לגבי כאל? הוא מופיע בתורה: "אין כאל ישרון". בתורה זו מלה שמופיעה פעם אחת, בסוף התורה, סוף פרשת ברכה – "אין כאל ישרון, רֹכב שמים בעזרך ובגאותו שחקים". לפי ההגיון הנ"ל של הנוצר חסד, אם סאל הוא שלשת הכתרים יחד, אז כל כתר הוא "כאל".

כתוב "אין כאל" – איזה כתר רמוז בכך במיוחד? רישא דאין. בשביל הרבי מקאמרנא רישא דאין הוא רדל"א, הכי גבוה, אבל בשבילנו – בשיטת עמק המלך – זה הראש האמצעי. בשביל הרבי מקאמרנא, כמו שנראה, רישא דאין הוא כתר שם טוב. בשבילנו בהתחלה הוא כתר תורה, התענוג, השעשועים העצמיים. כמה שוה כאל? 51. נחלק ל‑3 – ממוצע כל אות – ונקבל טוב. מזכיר לנו "כתר שם טוב", אבל יש מאמר חז"ל מפורש בהמשך פרקי אבות – בפרק "קנין תורה" – ש"אין טוב אלא תורה". אז גם כתר תורה הוא טוב – כנראה כל הכתרים הם טוב.

נעשה כזה תרגיל: כתוב "אין כאל". נעשה הכאה פרטית – א פעמים כ, י פעמים א, נ פעמים ל – ונקבל 1530, בדיוק ל פעמים "כאל". אם כאל רומז לכתר (כ פעמים אל), אז יש כאן לא רק שלשה כתרים אלא שלשים כתרים (כל כתר מתפתח לפרצוף שלם של עשרה כתרים). נעשה עוד תרגיל: נכתוב "אין כאל ישרון" במילוי – אלף יוד נון כף אלף למד יוד שין ריש וו נון – יוצא בדיוק אותו מספר, 1530 ("אין כאל" בהכאה פרטית). עד כאן הפתיחה שלו, הרמז שהשם הקדוש סאל הוא השם של המשנה הזו.

25.         כתר מלכות (גלגלתא) למעלה מכתר תורה (מו"ס)

הוא ממשיך ואומר:

והבן, ויש בהם רזי דרזין אין כאן מקומו, ואכתוב כמציץ בין החרכים לצורך עבודה התמימה [הוא מתחיל:] תלת רישין אתגלפן דא לגו מן דא, ודא לעילא מן דא [שלשה ראשים חקוקים, אחד בתוך אחד והשלישי למעלה משניהם.], רישא חדא חכמתא סתימאה דאתכסיא, [איזה כתר זה משלשת הכתרים שלנו? צריך להיות כתר תורה, כי זו חכמה, "אורייתא מחכמה נפקת". במה כבר רואים את ההבדל? אצלו כתר תורה, שלפי הפשט – כמו ברמב"ם – הוא הכתר הכי מעולה מכולם, הכתר של משה שיותר מאהרן ודוד, יוצא הכי נמוך מכולם. בשיטת עמק המלך אין לכאורה את ה'בעיה' הזו, כי מוחא סתימאה הוא לא אחד משלשת הכתרים בכלל, אלא רק חלק מרישא דאריך שהוא רצון – רצון הוא כבר "כתר מלכות", וכתר תורה גבוה ממנו, רישא דאין. הוא למטה מכתר כהונה, אבל הוא הממוצע שבשרשו גבוה משניהם, והוא השני לפי הרמז של "ראשו כתם פז".] כתר תורה, וחכמתא דא סתימאה [לכן נקראת חכמה סתימאה], רישא לכל רישיה דשאר חכמות [כל שאר החכמות שיש בסדר השתלשלות. זה הכתר הראשון מלמטה],

השני רישא עלאה עתיקא קדישא, סתימא דכל סתימין, גלגלתא, מקיף עליון, כתר מלכות [מהי הגלגלתא אצלו? היא נקראת "רישא עילאה" – באריז"ל, כמו שכתוב בסוד ה', זה "כתרא עילאה" סתם – זו הגלגלת, כתר דאריך. איזה כתר זה? כתר מלכות, שרואים שהוא בשבילו הרבה יותר גבוה מכתר תורה. למאי נפק"מ? לכל פרט קטן כאן יש הרבה נפקא-מינות. רק מכך שאני תופס שאצלו כתר מלכות הוא יותר מכתר תורה – הוא כל החיים למד תורה, ובכל אופן יודע שכתר מלכות יותר מכתר תורה. מה זה אומר לנו? שבשביל התנועה, להקים פה מלכות, מותר קצת לסגור את הגמרות – כדי לצאת ולעבוד על "כתר מלכות", שלפי פירושו כאן גבוה מ"כתר תורה".

[איך זה מסתדר עם פרק ו?] נחכה שנגיע לשם. כעת אנחנו בפרק ד לפי שיטת הרבי מקאמרנא. פרק ו הוא כמו שספר דברי הימים מוקדש לשבח דוד המלך, שלא יגנה אותו ורק ישבח אותו, כך כל ענין הפרק האחרון של פרקי אבות, פרק קנין תורה (שהוא ברייתא ולא משנה, ודוק), הוא להעלות מעלה-מעלה את התורה, שאין למעלה ממנה. זה הענין שלה].

26.         מבנה תורה-כהונה-מלכות ממטה למעלה

אחרי שהוא אומר שהמקיף העליון הוא כתר מלכות הוא מחדש משהו מאד יסודי, שהזכרנו בדרך אגב אבל לא בפרטיות. הוא אומר שבין הגלגלתא למוחא סתימאה יש עוד מדרגה באמצע, שנקראת אוירא. ותחת האוירא, בין האוירא למוחא, יש את הקרומא דאוירא, אחד מ-ז תיקוני גלגלתא. האריז"ל כותב בעץ חיים שלפעמים כאשר מדברים על שלשת הכתרים בצמצום היינו רק שלשת הכתרים שבתוך אריך. "דא לגו מן דא ודא לעילא מן דא" היינו שלשת הראשים בגדול – מו"ס, גלגלתא, רדל"א – אבל יש שלשה ראשים רק ברישא דאריך, בלי רדל"א: גלגלתא, אוירא, מוחא סתימאה.

כדי לתת לזה ערך של שמות קדושים – שתמיד האריז"ל עושה – בגלגלתא יש את שם עב, במו"ס את שם מה, ובאמצע, באוירא, את שם סג. לפי זה האוירא קצת פחות מהגלגלתא ויותר ממו"ס. בכל אופן, עוד משהו, כתוב שאותו רדל"א – שהוא כבר באין ערוך, משהו אחר לגמרי, נבדל מכל השלשה האלה – מראה את האור שלו בתוך האוירא. זה אחד המקורות שרואים שהממוצע יותר גבוה משני הדברים שהוא מחבר. על פי פשט האוירא הוא בין הגלגלתא למוחא סתימאה, פחות מהגלגלתא, אבל דווקא בו יש הארה של הרדל"א.

נעשה כבר את המבנה השלם שלו: לפי הרבי מקאמרנא מוחא סתימאה, חכמה דאריך, הוא שרש כתר תורה – "אורייתא מחכמה נפקת". הגלגלתא, שהיא עצמות אריך – הגלגלתא היא עצם (בחינת "עז ותעצומות", "ויתן עז למלכו") – היא כתר מלכות, תיקון המלכות. אבל באמצע, האוירא – שבין שניהם, אבל יש בו גילוי מהרדל"א – הוא כתר כהונה. ואם כן, מהו רדל"א? הוא כבר כתר שם טוב – רדל"א פנוי להיות הכתר הרביעי של משנתנו. למה באמת הוא אומר שלשה כתרים ולא ארבעה? פשוט מאד – שלשת הכתרים הם סוג בפני עצמו, כולם באריך, ג' רישין רק באריך ולא נוגע לעתיק כלל, ואילו כתר שם טוב הוא רדל"א, ג"ר דעתיק, משהו אחר לגמרי.

27.         עיקר החידוש: משיח הוא מלך עם כתר שם טוב

עד כאן אפשר להבין טוב, תיכף נקרא בפנים, אבל נקדים מה עיקר החידוש שלו. הוא אומר שמה שלעתיד לבוא יתעלה לכתר שם טוב, שהוא סוד המשיח, זה לא האוירא שגם עכשיו מקבל אור מהרדל"א, מכתר שם טוב (כתר כהונה כעת מקבל הארה מכתר שם טוב), אלא עיקר היעוד לעתיד לבוא הוא שכתר מלכות, הגלגלתא, יעלה ויתכלל לגמרי עם כתר שם טוב. זה כבר חידוש – חידוש מופלא, כנראה שלו.

מה שיוצא מהמשנה הזו הוא שעיקר ענין משיח היינו מה שכתר מלכות – הגלגלתא – עולה להתייחד עם כתר שם טוב. הוא לא משתמש במילים הכי פשוטות, אבל איך לומר זאת במילים הכי פשוטות? שלמלך יהיה שם טוב. זה משיח. שאין שחיתות, אין לשון הרע. זה החידוש המופלא, שלא כתוב אצלנו בספר, ורק בשבילו כבר כדאי ללמוד את השיטה שלו. זה מה שיוצא מכאן, שעיקר התיקון הוא שהמלכות עולה לשם טוב.

28.         כתר כהונה וכתר שם טוב

כעת נקרא את כל זה בפנים. אחרי שהוא הסביר שמו"ס הוא כתר תורה ושהגלגלתא כתר מלכות הוא אומר] ותחתיו [תחת הגלגלתא] אור מקיף הקטן [הגלגלתא היא אור מקיף הגדול, כמו היחידה של פרצוף אריך, אבל יש אור מקיף קטן, שהוא החיה של פרצוף אריך. הוא לא מביא, אבל כתוב בתקו"ז שבתוך האוירא יש חיה – ששמה ישראל – והוא סוד החיה שבנפש], מוח אוירא, מגדל הפורח באויר, כתר כהונה, [במהדורה זו של נוצר חסד יש משהו מטעה, כאילו שייך להמשך אבל שייך לקודם, ואז ממשיך] וכתר שם טוב עולה על גביהן רישא דלא אתיידע [שעולה על כל השלשה האלה, שמצד אריך. ומהו?], רישא דאין [כמו שאמרנו בפירוש שלשיטתו רדל"א ורישא דאין הם אותו דבר], דלא אתדבק בחכמתא ולא בסוכלתנא [בלשון החסידות – למעלה מטעם ודעת, לכן נקרא רדל"א, לא ידע ולא אתידע. אולי רומז שלרישא דאין היינו שאין לו מגע בשום חכמה ושום שכל. ולהגיע לשם הוא על ידי], "והחיות רצוא ושוב" [נוגע ואינו נוגע. עד כאן הגדיר את הכתרים]

29.         התלבשות ה' בשלשה ראשים לצורך השגת התחתונים

והענין, כי האין-סוף יתעלה [שאצלו היינו עצמות ומהות], טרם התלבשו ברצונו הפשוט [יש ה' ויש רצונו הפשוט, ולפני שה' מתלבש ברצון הפשוט], ברצון ולא בחיוב [ההתלבשות הזו היא רצונית, והוא מתלבש ברצון – ה' לא מחויב להתלבש ולא מחויב במה יתלבש, כמו שתמיד מוסבר בחב"ד, הכל בחירה חפשית] אין מי שישיגנו כלל ועיקר, ולכן, כדי שיהיה אפשרות בתחתונים להשיג מתיקות, ידידות, עריבות, נעם זיו והדרו, מעט מן המעט, על ידי קיום התורה והמצוה [לשם כך ה'] המתלבש בתלת רישין.

הכל כאן כביכול מה שה' מתלבש ברצון הפשוט שלו כדי שתהיה לנו איזו אפשרות להשיג, "אפס קצהו תראה וכולו לא תראה" ממתיקות ידידות וכו'. הוא לוקח זאת מספר הפרדס, מכתבי האריז"ל ומכל החסידות – שכל סוד הכתר הוא הממוצע בין אין סוף לנאצלים ונבראים ונוצרים ונעשים. בספר הפרד"ס יש את השער המפורסם "האם הכתר הוא האין סוף". היו ראשונים שסברו כך, אבל הפרדס כבר שולל זאת ואומר שהוא לא האין סוף אלא העלה הראשונה שמשתלשלת מהאין סוף. בא האריז"ל ואומר שהכתר מחובר מפנימיות וחיצוניות כדי לחבר את הא"ס עם הנבראים. אם כן, כל מה שאפשר להשיג את הקב"ה – גם בשכל וגם בלב, בעבודה – תלוי בתלת רישין שבכתר. זה מה שהוא אומר לנו.

30.       ה. שמונה מערכות משולשות כנגד שלשה כתרים

הוא ממשיך ואומר שיש שבע שלישיות מקבילות, ובסוף יוסיף בפירוש עוד שלישיה אחת. לכן אמרנו שבפירוש הזה שלו יש את כל יסודות הקבלה והחסידות, יותר מכל פירוש אחר על פרקי אבות:

31.         יחוד-ברכה-קדושה

שרש יחוד, ברכה, קדושה.

שלישית המושגים הכי קדומה בספרי הסוד, סוד יב"ק (יבק בגימטריא "אין כאל" שהזכרנו קודם). גם כאן יש "עולם הפוך ראיתי". בחב"ד, כמו בשער היחוד של אדמו"ר האמצעי עם ביאור רבי הלל עליו, הוא גם מסביר סוד זה – מהסודות הכי ראשונים בקבלה, עוד לפני הזהר, בספרי ההיכלות. לפי חב"ד קדושה הכי גבוהה – היא חב"ד, הברכה חג"ת והיחוד נה"י (במלים הכי פשוטות). הקדושה היא מוחין, הברכה יניקה והיחוד מוטבע – מוחין-יניקה-עיבור וכו'. אבל אצלו בדיוק הפוך – היחוד הכי גבוה, הברכה באמצע והקדושה הכי נמוך. הקדושה אצלו כנגד התורה, וראינו שהתורה אצלו הכי נמוכה – פלא שככה יוצא לו. בכל אופן, זו השלישיה הראשונה.

32.         תורה-מצוות-כוונה

השלישיה השניה:

תורה, מצות, כונה.

כל השלישיות האלה הן התלת רישין של אריך, שעליהם רבי שמעון אומר "שלשה כתרים הן, כתר תורה כתר כהונה וכתר מלכות", בלי "כתר שם טוב".

33.         הקבלת הכתרים לשתי השלישיות הראשונות

כבר נאמר, כדי שלא נתבלבל, אם יחוד-ברכה-קדושה מלמעלה למטה אז יחוד הוא כתר מלכות, ברכה כתר כהונה (פשוט, ברכת כהנים) וקדושה כתר תורה ("אין קדושה כתורה"). כשקראתי בהתחלה, בלי ההמשך, לא היה ברור לי בכלל שכך דעתו – כי בחב"ד זה תמיד הפוך, קדושה זה הכי גבוה. יחוד-ברכה-קדושה הם השמות אהיה-הוי'-אד' (שגם עולים יחד יבק), אבל אצלו יוצא כאן הפוך.

השלישיה השניה היא תורה-מצוות-כוונה. כאן מלמטה למעלה או מלמעלה למטה? מלמטה למעלה אצלו. תורה היא כתר תורה, מצוות הן כתר כהונה וכוונה כתר מלכות. זה הולך טוב עם כך שכתר מלכות הוא יחוד – כוונה היא "לשם יחוד", כוונות הן יחודים. על הדרך יצא שבשביל כתר מלכות, בשביל התנועה, צריך לעשות הרבה כוונות ויחודים. אנחנו אומרים שעבודת היחודים בדורנו היא לייחד בין צבורים, בין יהודים. פעם היתה עבודת הבירורים, שיזכיר בהמשך, אבל היום צריך לייחד יהודים (יהודים-יחודים) – כל הכוונות הן בשביל להקים את המלכות, הגלגלתא כאן.

34.         עולמות-נשמות-אלקות

השלישיה הבאה היא כבר מאגה"ק של הבעל שם טוב:

עולמות, נשמות, אלקות.

יוצא שעולמות הם כתר תורה – גם חידוש נפלא, שדווקא עולמות הם תורה. נשמות הן כתר כהונה וכתר מלכות הוא אלקות – בשביל מלכות צריך אלקות, לא יעזור, לא עולמות (ה' הוא מלך העולם, לכאורה מלכות שייכת לעולמות דווקא, אך לא כך לפי דעתו). הבעיה של המלכות לפי זה שהיא שקועה היום רק בעולמות – גם לנשמות לא מגיעה. עולמות הן העלם אלקות, בדיוק ההיפך מכתר מלכות.

יוצא מדבריו שתיקון העולמות – תיקון ההעלם, לגלות אור מני חשך – הוא על ידי התורה. הנשמות הן הכהנים – כל עם ישראל, כל הנשמות, הם "ממלכת כהנים". אבל גילוי אלקות ממש זה כתר מלכות. איך הבעל שם טוב אומר על זה (הוא לא מביא)? העולמות עולים – עלית העולמות היא על ידי התורה כפי שיוצא מדבריו. הנשמות מתקשרות (זה הלשון באגרת הבעל שם טוב) והאלקות "מתייחדים" – זה שייך למלכות, ליחוד. תיקון המלכות הוא משהו אלקי לגמרי.

35.         הכנעה-הבדלה-המתקה

אחר כך עוד שלישיה חשובה מהבעל שם טוב:

הכנעה, הבדלה, המתקה.

למה דווקא כתר תורה הוא הכנעה? כשאתה הולך ללמוד תורה בכולל בבקר, אם אתה לא הולך בהכנעה ולא נשאר בהכנעה זה לא שוה. אין התורה מתקיימת אלא במי שממית עצמו עליה, מי שעושה עצמו כאילו אינו ועושה את עצמו כמדבר. זה גם כלל גדול אצלו – הרבי מקאמרנא הוא סופר-פאנט נגד מתנגדים, נגד קליפת תניא, שהיא קליפה של תלמידי חכמים (כמבואר באר"י), כפי שרואים על כל צעד ושעל בפירושו. אם אתה לומד תורה לא בהכנעה גמורה היא הופכת להיות סם היפך-החיים.

גם ווארט מאד חשוב: שכתר תורה הוא הכנעה, כתר כהונה הוא הבדלה – כהנים נבדלים, כל נשמות ישראל נבדלות – וכתר מלכות הוא המתקה. איך מסבירים המתקה בכל מקום? הכח שיש לך לחזור למציאות ולהאיר אותה באור אלקי. זה גם הענין של יחוד האלקות – בשלישיה הקודמת – לייחד את האלקות בתוך המציאות (לא בינו לבין עצמו). אם כן, תיקון המלכות – בכל העולם ובארצנו הקדושה בפרט – הוא לעשות המתקה, אתהפכא. בשביל לתקן היום את המלכות צריך לעשות הכל ממותק.

36.         תורה-עבודה-גמ"ח

עוד שלישיה שמתחילה גם היא בתורה, והיא בעצם המשנה השניה בפרקי אבות:

תורה, עבודה, גמילות חסדים.

תורה היא יעקב, האב הקטן בין האבות, עבודה היא יצחק וגמילות חסדים אברהם. גם ממטה למעלה – יעקב הוא מו"ס, כתר תורה. יצחק הוא האוירא, מגדל הפורח באויר (בעקדה פרחה נשמתו כו'), ואברהם הוא המקיף הגדול, גלגלתא (והוא נקרא "האדם הגדול בענקים" – גלגל קיצור של גדל-גדל). יוצא שתורה היא הכנעה, עבודה היא הבדלה וגמ"ח היא המתקה. מה קשור לתיקון המלכות, כתר מלכות? גמילות חסדים – צריך לעשות הרבה גמ"ח.

37.         דין-שלום-אמת

עוד שלישיה מסוף פרק א של פרקי אבות:

דין, שלום, אמת.

דין הוא מו"ס, שרש הדין – יש שם את גבורה דעתיק (בוצינא דקרדוניתא, קו המדה) – כתר תורה. שלום הוא בין שנים, תמיד שייך לממוצע – הממוצע בין מו"ס לגלגלתא, האוירא – הוא סוד השלום, אהרן הכהן שאוהב שלום ורודף שלום, כתר כהונה. אבל האמת המוחלטת היא דווקא כתר מלכות. עוד חידוש, שמלכות לא מתפשרת (כידוע הווארט של צדיקי פולין על נשיאי חב"ד שאנו צדיקי הדור ועל כן אנו יכולים להתפשר אבל הם מנהיגי הדור ולהם אסור להתפשר).

חושבים שפוליטיקה היא רק להתפשר. המלכות האמתית, שמצד אחד כולה גמ"ח, כולה המתקה, ומצד שני כולה אמת. על הגאולה העתידה נאמר "והאמת והשלום אהבו" ולפי דבריו זה מלכות וכהונה – המקיף הקטן בתוך המקיף הגדול. המקיף הגדול הוא אמת ובתוכו יש מקיף קטן של שלום – אוירא בתוך הגלגלתא.

38.         כלים-ניצוצין-אורות

אחרון חביב כאן, מושג בכתבי האריז"ל שמקביל לעולמות-נשמות-אלקות:

כלים, ניצוצין, אורות.

זה המבנה המוכר כאנ"ך (בסדר מלמעלה למטה). יוצא שתיקון הכלים על ידי תורה, העלאת הניצוצות על ידי כהונה, אבל אורות זה מלכות. מה זה אומר לנו? שרק אנשים שהם 'באורות' יכולים ליזום משהו לתקן את המלכות. צריך להיות באורות גדולים.

39.         גוף-צלם-נשמה

אמרנו שבהמשך הוא מוסיף עוד שלישיה – גוף, צלם, נשמה – לקראת הסוף. יש גוף ונשמה וביניהם יש צלם. הגוף הוא התורה, כמו "גופי תורה", הצלם הוא הכהונה – צלמים – והנשמה הפנימית, שהיא "חלק אלוה ממעל ממש", היא האורות, המלכות. בשביל המלכות צריך את עצם הנשמה.

הגענו לשמונה שלישיות הכי בסיסיות ויסודיות שיש בקבלה וחסידות, וגם בנגלה, כאן בפרקי אבות גופא – "על שלשה דברים העולם עומד" ו"על שלשה דברים העולם קים" – והשרש של הכל הוא תלת רישין שבכתר, מה שמביא אלינו את האין סוף.

40.       ו. ביאור כתר מלכות

עוד לפני שיגיע לכתר שם טוב הוא ממשיך ואומר כמה רמזים חשובים על כל אחד משלשה אלה, תלת רישין דאריך:

41.         מקומות התגלות ג רישין

אמנם הראש הראשון כתר מלכות, יש שם שלשה יו"ד ה"י וי"ו ה"י [ציטוט של עץ חיים, האריז"ל. יש בגלגלתא שלשה שמות הוי' במילוי עב], ואותו הויה כתר מלכות נגלית בפה,

יש לנו פה עוד רמזים חשובים מאד, שקודם נסביר ואז נקרא:

הוא אומר שהגלגלתא – כתר מלכות – מתגלה בפומא קדישא דאריך. זו הגלגלתא דאריך, ובפומא קדישא דאריך – תיקון "וחטאה" של יג תיקוני דיקנא – בדעת דגניז בפומא, עיקר התגלות הגלגלתא. מה לגבי האוירא? עיקר התגלותו בדיקנא, שערות הדיקנא, בעיקר מזל עליון ומזל תחתון, "נוצר חסד" ו"ונקה". התגלות מוחא סתימאה היא כמובן בספירת החכמה, חכמה עילאה.

שוב, מתחת שלשת הרישין יש שלשה מקומות של התגלות שלהם – גלגלתא בפומא, אוירא בדיקנא, מו"ס בחכמה עילאה (שמקבל מהמזל העליון, שהרי אבא יונק מהמזל העליון "נצר חסד לאלפים").

מה זה עוזר לנו? עוד לפני שנקרא מה הוא כותב, זה עוזר לו שהוא שם כתר מלכות בגלגלתא וכעת הוא אומר שהוא מתגלה בפומא – זה חיזוק בשבילו. למה? איפה הייתי רוצה לראות את המלכות מתגלה? בפה – "מלכות פה" (לא מגיע להמשך, ל"תורה שבעל פה קרינן לה"), "באשר דבר מלך שלטון". לשם גילוי הגלגלתא צריך דוברות, צריך מלכות-פה. בשביל מלכות צריך לדבר. כמו שכהונה שייכת לברכה, כי היא שייכת לזקן – "זקן אהרן". למה חכמה שייכת לתורה? פשיטא. "מן המים משיתהו", בחינת משה רבינו.

כי הוא עצמו שורש הדעת דגניז בפומא דמלכא [אריך אנפין הוא מלכא, ופיו פומא דמלכא, ושרש הדעת שיש בו הוא הגלגלתא], דביה איתלבשין נביאי מהימנא [הוא אומר שכל נביאי האמת מתלבשים בהבל הפה של אריך. כל הנבואה מתלבשת בהבל הפה, בדעת שמתלבשת שם, ושרשה בכתר מלכות שבגלגלתא. ראוי לציין שבמ"א מבואר שהדעת דגניז בפומא קדישא דאריך מקורה בהארת הדעת דרדל"א שמאיר באוירא, לא בגלגלתא כמו שהוא מסביר כאן, ואכמ"ל],

42.         "על דאטפת אטפוך וסוף מטיפיך יטופון" – מלכות, דוברות ונבואה

כעת הוא לוקח משנה של הלל הזקן בפרק ב ונותן לה פירוש מופלא – גם משנה בארמית:

והוא "גלגלת אחת שצפה על פני המים", ש"שופכין לבם כמים נכח פני הוי'" "על דאטפת" בנבואה [לשון הטפה, הנביא מטיף מוסר לעם ישראל] "אטפוך [כמו יהיב חכמה לחכימין, אתה מטיף אז מטיפים לך יותר] וסוף מטיפיך יטופון" בהתגלות רישא דלא אתיידע ואז "ונבאו בניכם [ובנותיכם]", "ומלאה הארץ דעה את הוי'" "כי כולם ידעו אותי למקטנם ועד גדולם" [הוא אומר שהנבואה, או הנביאים שמתלבשים בהבל הפה, זה אריך. מכחם ומזכותם יש יותר ויותר הטפה].

אם קודם דברנו על דוברות, מכאן משמע שדוברות לענין מלכות הולכת יחד עם נבואה. הדוברות האמתית הולכת עם נבואה. קודם כל, לפני ביאת המשיח, הנבואה צריכה לחזור לישראל. כתוב שאחד מסימני משיח – שהרבי הזכיר הרבה – שהנבואה חייבת לחזור, כדי שתהיה פה מלכות.

43.         עלית כתר מלכות לכתר שם טוב

הנבואה לא חוזרת לכולם בבת אחת. היעד שהיא תגיע לכולם – "ונבאו בניכם ובנותיכם" – אבל קודם מתחילה מיחידי סגולה, כמו הרבי. אבל אחר כך הטפה גוררת הטפה – הכל מהגלגלת (לשון גלגול, על דרך גלגול שבועה) שצפה על פני המים, הגלגלתא שלמעלה ממוחא סתימאה (המים) ו"על פני המים" היינו למעלה מהאוירא. הכל בא מהגלגלת שצפה על פני המים, ממשיך לפומא שם מתלבשים נביאי האמת, ושם ההטפה מתגברת – והיא מתגברת כל כך עד שמעלה את השרש שלה.

אמרנו שזה עיקר החידוש, שמכח הדוברים, הנביאים, שרש המלכות עולה לכתר שם טוב, לרדל"א, לרישא דאין האמתי לפי השיטה שלו. איך נאמר את זה? קודם אמרנו שאם התכלית של משיח היא שכתר מלכות יהיה עם שם טוב, בזכות מי זה? בזכות הבנות, הדוברות, בנות צלפחד ("כן בנות צלפחד דֹברֹת"), הנביאות. מח נביאים ו-ז נביאות עמדו להם לעם ישראל. צריך "ונבאו בניכם ובנותיכם", ומכח זה – מכח הדוברות – יש השפעה מלמטה למעלה בסוד אור חוזר, שרש המלכות בגלגלתא עולה ומעלה את הגלגלתא לכתר שם טוב (נמצא ששרש הנבואה הוא ברדל"א, כתר שם טוב, ולפי זה ד הכתרים מלמעלה למטה לפי שיטתו הם בחינת: נביא מלך כהן חכם = 296 = 4 פעמים עד-דע, "דע את אלהי אביך ועבדהו בלב שלם ובנפש חפצה וגו'"):

והבינהו אחי מאד [פונה לכל אחד מאתנו] מתוקין מילין מדובשין, וההבל הזה היוצא מן הפה העליון, הוא הבל מקיף [כי יוצא מהמקיף העליון, ולכן], מתלבשים בו נביאי מהימנא, והבל הזה גלגולתא, כתר מלכות, הוא מצד ההוא רישא דלא אתיידע [השרש הכי עליון, מה שלמעלה מכתר מלכות, כתר שם טוב], ד"סוף מטיפיך יטופון" לעתיד [כתר שם טוב], בהתעלות המלכות להאי רישא דאין, דלא אתיידע [התכלית של הכל שהמלכות תעלה לכתר שם טוב], כתר שם טוב, שהיא מטיף הכל [כל רוה"ק, הנבואה, ההבל], ומשם ואילך [מכתר שם טוב לגלגלתא ומשם] אל הפה והכל מכחו עתיד לאתלבשא מלכא משיחא, והאי הבל ה"ה בי"ת למ"ד [במילוי בן, שוה] מלכות [שוב, בשבילו הכתר העליון ביותר של שלשת הכתרים הוא כתר מלכות (התורה מתחילה "בראשית ברא" = כתר מלכות). המלכות היא ה]דעת [דגניז בפומא], כתר, גלגלתא, רישא עילאה,

44.         כתר מלכות במערכות המשולשות

כעת הוא חוזר על המקום של "כתר מלכות" בכל השלישיות שהוא הזכיר:

משם שורש יחוד, שורש כוונות וחיות אלהות ממש שבתורה ומצות, "כי על כל מוצא פי הוי' יחיה האדם" ממש אלהותו יתברך, שבכל הדברים לית אתר פנוי מיניה, המתקה של כל הדברים, כי שם נמתקין כל הדינים, כי הוא שרש גמילות חסדים [דברנו הרבה שתיקון המלכות קשור למה שנקרא 'מדינת סעד' – אבל מדינת סעד אמתית] שם יו"ד ה"י וי"ו ה"י העולה חסד דאין [חסד של פרצוף עתיק שמתלבש בגלגלתא דאריך. אצלו האין הוא כל עתיק. ג"ר דעתיק הוא רדל"א, הוא רישא דאין, אבל כל עתיק הוא אין] אשר אור זה מאיר מסוף העולם ועד סופו, ואינו משתנה חלילה [רבי אייזיק מדבר על זה, שכל גילוי של חסד דעתיק הוא בבחינת "אני הוי' לא שניתי" בלי צמצום ובלי שינוי לעולם], כי הוא ממש אלהותו יתברך, נמתקין כל הדינים בסוד אמת [בדין-שלום-אמת, הדין מתמתק באמת, לכן המלכות צריכה להיות אמתית.],

45.         מלכות ישראל ושמירת שבת

כעת הוא מביא את לשון המדרש:

"ברכו במאור פניו של אדם"

זה מדרש על "ויברך אלהים את יום השביעי ויקדש אותו". אנחנו זוכרים את רש"י, שמביא מתחלת אותו מדרש, "ברכו במן וקדשו במן", על שם העתיד. הברכה שירד כפלים מן בערב שבת, בזכות השבת, ו"קדשו במן" בכך שבשבת המן לא ירד בכלל. בהמשך יש עוד כמה דעות על "ויברך... ויקדש", ואחת מהן "ברכו במאור פניו של אדם", שבשבת –מוחין דאבא, "חכמת אדם תאיר פניו" – כל יהודי מקבל אור פנים מיוחד, שאין לו בששת ימי המעשה. מה שכתוב על שבת "ויברך אלהים את יום השביעי ויקדש אותו" היינו "ברכו במאור פניו של אדם וקדשו במאור פניו של אדם" – יש במאור פניו של אדם אין סוף ברכה ואין סוף קדושה.

הוא אומר שתופעה זו היא המתקת כל הדינים בסוד אמת. יתכן שגם מרמז לכך ששבת היא יום של אמת, שאפילו עם הארץ לא חשוד לשקר בשבת. זו גם בעיה של הפוליטיקאים שלא שומרים שבת, כי לא יכולים לא לשקר – הא בהא תליא. חוץ מהדוברות, יוצא שעיקר תיקון המלכות הוא שמירת שבת – שתהיה שמירת שבת במדינה, ואז יהיה "ברכו במאור פניו של אדם" וכל הדינים יתמתקו באמת של האלקות, "הוי' אלהים אמת הוא אלהים חיים ומלך עולם", זה הפסוק.

46.         ההכרח בהרגשת מתיקות נועם זיו השכינה

והוא מסיים את ההקבלה הזו:

לא יכול להסתכל בפני חוזה, כתר מלכות, [אולי רומז לקירון עור פני משה, שאור הפנים כל כך גדול שאי אפשר להסתכל. והפה שלו הוא] "פום ממלל רברבן" [פה המלך] וכל המשכת נבואה וחיות אלהות, הכל על ידי התגלות אין סוף בהאי רישא [הכל לגילוי אין סוף, אבל זה העיקר], כתר מלכות דגלגלתא, הנתגלה בפה אריך, פום ממלל רברבן בסוד מלכות פה,

[כעת מסיים כדרכו:] ומי שאינו טועם טעם מתיקות נועם זיו השכינה בתורה ומצות, נבלה טובה הימנו, [לכל אחד יש קטעים שלא יכול בלעדיהם... גם אצלנו יש כאלה. אבל אומר תיקון לזה:] אם לא שהוא דבוק לצדיק אמת להעלותו [אם הוא דבוק לצדיק אמת יש לו תיקון, לנבלה...].

עד כאן להיום. קודם הוא הסביר את כל הרישין, וכעת פירט את הראש העליון – כתר מלכות. אחר כך הוא צריך להמשיך לפרט את הענין של אוירא, שזה כתר כהונה, ואחר כך התורה, ואז לחזור לכתר שם טוב. יהיו פה עוד הרבה דברים מענינים. עשינו בפירוש שלו קצת פחות מחצי וצריך להמשיך בע"ה מחר.

[ה' תמוז אחרי תפלת שחרית:]

47.       ז. השלמה לביאור משנת "על דאטפת" בפירוש נוצר חסד

אתמול למדנו את "רישא עילאה" לפי שיטת הרבי מקאמרנא – "כתר מלכות". תוך כדי הוא דרש את המשנה שכתובה קודם בפרקי אבות, של הלל הזקן, עליה האריז"ל אומר שהוא גלגול של משה רבינו והגלגלת שצפה על פני המים היא הראש של פרעה – זה הדרוש של האר"י. אבל הוא דורש שהגלגלת שצפה על פני המים היא הראש העליון של אריך, ואת "וסוף מטיפיך יטופון" הוא מסביר שסוף כתר מלכות לעלות לכתר שם טוב – רדל"א – ולהכלל בו.

על אתר, בפרק ב, הוא אומר אותו דבר אבל גם מוסיף כמה ווארטים שכדאי לקרוא:

48.         העליה לרדל"א – גלוי הידיעה (גם ברדל"א עצמו) ובטול הבחירה

הוא שוב אומר שכתר מלכות רוצה לעלות לשרשו ברדל"א:

ובאמת תבין סוד גלגלת, כי קודם התיקון היה הכל בסוד גלגלת, בהיותה בסוד נקודה בלי גוף, ורוצה לעלות אל שרשה, לבחינת גלגלתא דאריך, רדל"א, כמו שעתידה המלכות [כאן הוא לא כותב כתר מלכות] להתעלות עד שם בביטול הבחירה [זו התוספת העיקרית כאן], ובהתגלות הידיעה לעין כל חי [רק ידיעת ה', שיודע הכל, הוא שישאר גלוי, וגם, כפי שהוא יסביר, הידיעה הפנימית – אז נדע מה שמתרחש בתוך רדל"א.

בעולם הזה יש חמשה ספקות ברדל"א – אולי הדבר הכי עמוק וגבוה בכתבי האריז"ל – לא יודעים בדיוק מה יש שם. הוא אומר שכל זמן שיש לנו בחירה חפשית, הבחירה החפשית שלנו מונעת מאתנו לדעת מה קורה בתוך רדל"א. ברגע שהבחירה החפשית תתבטל – כשהגלגלתא-המלכות תעלה לרדל"א – ואז תתגלה הידיעה, כולל הידיעה מה ההרכב הפנימי של רדל"א. ווארט נחמד, ומתקבל על הדעת, שבחירה יש כאשר יש ספקות. אם אין ספקות אין בחירה, אם יש ספקות צריך לבחור בין זה לזה].

"כי עין בעין יראו", "ונבאו בניכם" [פסוקים שהביא גם אצלנו] "כי כולם ידעו אותי" "ומלאה הארץ דעה את השם" ואז יתיידע מה דאית בגו האי רישא [יוצא מדבריו שהכינוי רדל"א – רישא דלא אתידע – הוא כינוי זמני, אבל לעתיד לבוא הוא כן יתידע (רישא דאתידע = 1000, שלמות הגילוי של אותם אלף אורות שנמסרו למשה רבינו במתן תורה לפני חטא העגל, סוד נשמת ישראל בעל שם טוב כנודע). איני זוכר שמישהו אחר אומר כזה ווארט], וכל דבר שהוא בלתי תקון, הוא מופשט מן הלבוש, ויכול לעלות למעלה, וכעת האי גלגלת צפה ומכסה ומחפה, ועבדית חופאה, וצפוי להאי בקר של החסדים, ומקבל הנבואה והאורות.

הוא אומר עוד כמה דברים, ואז מסביר:

וסוף לעתיד מטיפיך יטופון כטעם "ברח לך אל מקומך" [פסוק מפרשתנו] שיחזור ויתעלה להאי רישא דלא אתיידע [התעלות כתר מלכות להכלל בתוך רדל"א], והאי רדל"א מטיף את הכל לעתיד בהתגלות (עיין לק"ת ממרן האר"י), ואכ"מ לפרש יותר, והמשכילים יזהירו.

49.       ח. ביאור "כתר כהונה"

נחזור למשנה שלנו – הגענו עד רישא תנינא, שלפי דרכו היינו כתר כהונה, עם כל שמונה הדרגות המקבילות שקראנו אמש:

וסוד רישא תניינא נגלית בשלש עשר מדות [של ה]זקן, זקן אהרן [כמו שהסברנו גם אתמול], כתר כהונה, [האריז"ל כותב שיש שם שלשה שמות סג. בגלגלתא שלשה שמות עב, באוירא שלשה שמות סג ובמו"ס שלשה שמות מה] ושורשו שלשה שמות יו"ד ה"י וא"ו ה"י משלשה יודי"ן [של שלשת שמות סג] אלו נמשך ברכה, ברכת כהנים [במערכת של יחוד-ברכה-קדושה, לפי דרכו זו המדרגה האמצעית – הברכה, שרומזת לברכת כהנים], ונקרא מח אוירא, שורש כל הנשמות [במערכת עולמות-נשמות-אלקות. מתאים גם למה שהזכרנו אמש, שבתיקוני זהר כתוב שבתוך האוירא יש חיה ש"ישראל שמה", שם שרש כל נשמות עם ישראל.], שלש עשרה מדות, דמינה חיות כל הדברים, ונקרא קרומא דאוירא,

50.         שתי מערכות של ההארה המתגלה מהאוירא

בכתבי האריז"ל מצוטט במקום אחד מהקדמת פירוש הראב"ד לספר יצירה, שהוא עובר על כל האנטומיה של הראש – כמו בהלכות שחיטה בתחלת יו"ד – והוא כותב שם שבעצם יש שני קרומים, יש קרום שדבוק ממש בגלגלת, למעלה מהאוירא, שאינו מוזכר בזהר בפירוש, ויש קרום שבין האויר למו"ס, והוא המוזכר בזהר בפירוש. למה זה חשוב? כי מהאוירא, בכתבי האריז"ל, יוצאים יג נימין (קשור לנימין של הכינור של מלך המשיח – אנחנו אוהבים לדבר על שיר, וגם הוא יזכיר שיר). במקום אחד כתוב שיש תי נימין. נים אינו רק שערה אחת אלא אגודה של שערות. בנים של כינור שזור הרבה שערות יחד לעשות נים.

נאמר עוד כלל בכתבי האריז"ל, שהוא קצת רומז לו, ואם קוראים בהשקפה ראשונה נראה שלא מסתדר – אחרי שנסביר יסתדר. הכלל הראשון שמהשמות בגלגלתא ואוירא ומו"ס יוצאים תופעות מסוימות – מכל אחד תופעה אחרת של יג (כאשר ג"פ יג = הוי' אחד):

מהגלגלתא יוצאים יג חוורתי – שטחים לבנים על הגלגלת, שמתחלקים ד-ד-ד-א.

מהאוירא יוצאים יג נימין.

מהמוחא יוצאים יג תיקוני דיקנא.

מה ההבדל בין התיקונין לנימין? התיקונים הם שערות הזקן ואילו הנימים הם שערות הראש – מה שנמצא בין החוורתי של הגלגלתא. אם נימין אלו באים מהאוירא ויוצאים מהגלגלתא הם צריכים לעבור דרך הקרום העליון שבין האוירא לגלגלתא, הקרום שכלל לא מוזכר בכתבי האריז"ל. אם היה מדובר על הדיקנא, באמת היה יוצא דרך הקרום התחתון, שהוא המכונה קרומא דאוירא בכל מקום – ובפנימיותו יש את תפארת דעתיק ב-ז תיקוני גלגלתא (ג"ט קע"ר פ"ח[8]).

מה הבעיה? שאתמול למדנו שהוא כותב כאן שהאור של הגלגלתא מגיע לפומא, והרגע קראנו שהוא מייחס את הזקן – דיקנא דאריך – לאוירא. זה לכאורה סותר את מה שכתוב בכל מקום, כי בכל מקום בכתבי האריז"ל כתוב שהדיקנא בא ממו"ס. יש באמת שערות מהאוירא, אבל לא שערות הדיקנא אלא שערות הראש, יג נימין.

אלא מה? פשיטא שיש כאן שתי מערכות, ואין כאן באמת בעיה. כי הוא לא מזכיר את החוורתי (כיוצאים משמות עב שבגלגלתא) כאן בכלל, אם כן הוא לא מדבר כאן על המושג חיוורתי-נימין-תיקונין כנגד ג רישין דאריך, אלא אומר שאור הגלגלתא יורד עד הפומא – לא מתגלה בחוורתי אלא משהו אחר לגמרי. כמו שאור הגלגלתא מופיע בתוך הפומא הוא אומר שאור האוירא יורד עד לדיקנא. איני זוכר כרגע אם יש לו מקור, אבל זו מערכת אחרת (לעיל הערנו שבמ"א מוסבר שהדעת דגניז בפומא מקורה מהארת הדעת דרדל"א המאירה באוירא, לא מהגלגלתא). מה שכן, הוא מערבב את שתי המערכות, כי גם מזכיר את הנימין של האוירא וגם מדבר על הירידה שלו להאיר בזקן. שוב, הוא כותב שהנימין צריכים לעבור את הקרומא.

51.         תריג עצות

הוא ממשיך בביאור ההארה מהאוירא:

סוד וא"ו [כל נים הוא ו, וה-ו של שם סג – השם של האוירא – כתוב ואו ועולה יג], וכל נימין ושערות שהם המשכת [הנשמות [במערכת עולמות-נשמות-אלקות]] הם ווי"ן, והם בני ישראל, ומשם חיות ושורש כל התרי"ג מצות [במערכת תורה-מצוות-כוונה], תרי"ג עצות [כמו שכתוב בזהר שהן תריג עיטין. למה הוא מזכיר זאת? מביא עוד ווארט מכתבי האריז"ל בלי להסביר, שהן:], נצח והוד [כליות יועצות.

איך מגיעים לכאן נצח והוד, מה הקשר בכלל? הרי קרומא דאוירא הוא מתפארת דעתיק. עתיק אצלו הוא אין. כאן הוא כותב בלי לומר מה שהוא מתכוון, אבל בכתבי האריז"ל כתוב בפירוש שנצח והוד דעתיק – שהם המקור של העצות בתוך עתיק, ה"כליות יועצות" של עתיק, של אין – מתלבשות באודנין ועינין דאריך, ומשם יש אור חוזר שחוזר דרך הקרומא דאוירא. כאן מה שחוזר דרך הקרומא דאוירא הוא באמת הקרום התחתון – עולה מהאזנים והעינים של אריך, שבתוכם נו"ה דעתיק (פרקים עליונים באזנים דווקא ופרקים תחתונים בעינים), אל האוירא דרך הקרומא, ומשם מוציא את הנימין והשערות דרך הגלגלתא.], בני ישראל [ישראל הוא תפארת ובני ישראל הם נצח והוד],

52.         גאות הים

ונקרא רקיע השמים [האוירא הוא הרקיע, כמו אויר], המבדיל בין מים למים [בין גֻלֹת עלית לגֻלֹת תחתית, גלגלתא ומו"ס], [וכל זה עיין בעץ חיים שער אריך ובקול ברמה], ושם שורש עבודה [במערכת תורה-עבודה-גמ"ח. של מי העבודה?] של הכהנים והלוים [להם בפרט נמסרה העבודה במקדש. קודם דבר על כל המצוות, וכעת על החלק של] עבודת מצות הקרבנות [לכהנים] ושיר הלוים [הוא לא מסביר בפירוש, אבל זה מה שאמרנו קודם שהנימים הם גם נימי הכינורות של הלוים (וגם של כינור המשיח).]

"הוי' מלך [רומז לכתר מלכות, גלגלתא] גאות לבש [כוונה בכתבי האריז"ל ש-גאות היינו תי נימין שיוצאים מהאוירא]", [ה"לבש" הוא הלבוש שנקרא אדרת – ] "האדרת והאמונה לחי העולמים", [עיין לק"ת על פסוק אתה מושל בגאות הים [בשוא גליו אתה תשבחם. האריז"ל מפרש זאת, לפי דרכו, מלמטה למעלה – ש"אתה" הוא מו"ס ו"גאות הים" הוא אור חוזר שמוציא את ה-תי נימין משרשם באוירא דרך הגלגלתא. יש "גאות הים" והוא אומר ש"בשוא גליו אתה תשבחם" – גל הוא גאות הים, והר"ת "גליו אתה תשבחם" הם גאֻת. קודם כתוב "אתה מושל בגאות הים", הגלים, ו"בשוא גליו אתה תשבחם". יש שתי גאות – אחת במפורש ואחת ברמז, בר"ת, וההבדל שהמפורשת מלא ו והרמוזה חסר ו. הוא אומר שזה ההבדל בין קדוש לקדש, כלומר, שהגאֻת השניה, בגימטריא קדש, גבוהה מהגאות הראשונה, בגימטריא קדוש. ה"קדש מלה בגרמיה" יותר גבוה ועצמי מהקדוש. על כל זה הוא אומר להסתכל בלקו"ת להאריז"ל על הפסוק. כל מה שהוא רוצה לומר שהגאות הזו, הנימין, יוצאת מהאוירא]]

53.         כח החבור והשלום באוירא

ושם הוא השלום [במערכת דין-שלום-אמת. יש כאן הרבה הקבלות שבהשקפה ראשונה לא הייתי סובר בכלל, אבל כך 'יוצא' – אם יוצא, מהקבלת כל המערכות, חייבים להצדיק ולהסביר שזה יעבוד. למשל, מה הקשר בין עבודת הקרבנות ושירת הלוים לשלום? סימן שזה משהו מיוחד שעושה שלום. לגבי שיר יכולים לנמק, כדרכנו, שמה שמסוגל לעשות שלום כאן בציבור הוא ריבוי נגינה. תורה-עבודה-גמ"ח ודין-שלום-אמת הן שתי מערכות של פרק א בפרקי אבות.

למה יש סגולה באוירא לעשות שלום, "גדול השלום"?], כי מוח אוירא נמשך מבחינת האי רישא דאין [כפי שהסברנו אתמול, שיש משהו מיוחד במח אוירא, אף שהוא למטה מהגלגלתא, אבל לכתחילה – לפני עלית הגלגלתא לרדל"א – דווקא באוירא יש אור דרדל"א. הוא לא כותב, אבל בפרט זו הדעת דרדל"א – המדרגה האחרונה של רדל"א (ב"וארבעה לא ידעתים", כנגד ד"ר דרדל"א, היינו סוד "דרך גבר בעלמה", כמבואר באריכות אצלנו במ"א) מאירה את אורה באוירא, ולכך יש מעלה באוירא מעל הגלגלתא ומו"ס, ולכן הוא ממוצע המחברם (אף שבשמות הקדש השם שלו הוא סג שלמטה מ-עב).

כאן הוא מסביר, הסבר טוב, שאם אני רוצה לומר שהאוירא הוא המקור של שלום – זה מפני גילוי רדל"א בתוכו. הכח לעשות שלום בא מהרדל"א. הוא לא כותב מאיזו בחינה, אבל בפרט זה בא מהדעת – חבור הפכים הוא תכונה של דעת (ובפרט, השלום רומז לשלום בית בין האיש והאשה שיחודם מכונה דעת בתורה – "והאדם ידע את חוה אשתו", היינו דעת דרדל"א, סוד "תכלית הידיעה אשר נדע שלא נדע", וד"ל).],

54.         חבור הכהונה והמלכות

ואחזי נהורא בהאי רישא אוירא, שהוא כתר, מקושר באחדות עם כתר מלכות [כמו שהסביר, כתר כהונה הוא מקיף קטן שמקושר לגמרי למקיף הגדול שמעליו, הגלגלתא. את זה שמלכות וכהונה הולך יחד מביא דווקא מפסוק קשה ממגילת איכה:], "וינאץ בזעם [אפו] מלך וכהן [הם יחד בשל סמיכות כתר מלכות וכתר כהונה (ברמז הנ"ל שג"פ יג = הוי' אחד, שני ה-יג של המקיפים, גלגלתא ובתוכו אוירא, מצטרפים לחשבון הוי', בעוד שה-יג של המוחא סתימאה, שרש האור הפנימי, נשאר לחוד – אחד, ודוק), שניהם יחד.

יש מקומות שמביאים גם מההלכה, שיש רק מקרה אחד שהמלך הולך לכהן, כשהוא צריך לשאול באורים ותומים – אז המלך מטריח עצמו ללכת לכהן – אבל כל פעם שהמלך צריך להתייעץ עם הכהן אז הכהן הולך למלך. בכל אופן, הם אמורים להיות צמד-חמד. הוא אומר שהשרש הוא גלגלתא ומו"ס, שמו"ס כלול בגלגלתא.]"

ולא נשאר אלא התורה [כאשר יש זעם על הצמד-חמד של מלך וכהן, אז נשאר רק כתר תורה, שלמטה משניהם. גם כשזועמים על המלכות ועל הרבנות הראשית שמטעם המלכות – כאן יש רמז שהכהונה מטעם המלכות, "רבנות [שירות דת] מטעם" – אז ברגע שזועמים על זה אוטומטית זועמים על השני, הולכים יחד. כשזועמים על שניהם נשארים רק הכוללים של החרדים, התורה, הישיבות (אנחנו אוהבים כוללים...). כמו שאמרנו אתמול, התורה מונחת הפקר לכל אחד ממשה רבינו, אף שהיא הכתר התחתון – הכתר הזה נשאר.],

55.         השמירה מהצלם הרע

וכשמתגלה אורו יתברך [מה שאמר קודם שהאין-סוף מתלבש בתוך התלת רישין, בכל מקום לפי הענין של אותו מקום. אומר שכאשר האין סוף, עצמותו יתברך, מגלה את אורו] לנשמות ישראל [במערכת עולמות-נשמות-אלקות] להשפיע עליהם ברכה ושפע, ולהאיר להם אור אלהותו לעושי רצונו, ומקיימי מצוותיו [מדרגת המצוות], להבדילם מעצת היצר הרע [על ידי כל המצוות שהן עצות טובות, כנ"ל], שלא יעברו רצונו [הוא מאיר לנו כאשר עושים רצונו ושומר אותנו ומבדיל אותנו מהיצר הרע שלא נעבור רצונו], לשמור עצמם מצלם רע [כעת מכניס את המערכת האחרונה, שטרם כתב אלא רק יוסיף בסוף, של גוף-צלם-נשמה.

הצלם הוא בין עצם הנשמה לגוף, "אך בצלם יתהלך איש". אחד הכללים הגדולים שלו, בכל מקום וגם בפרקי אבות בכמה מקומות, שיש צלם טוב וצלם רע. מסביר זאת באריכות על משנת "חביב אדם שנברא בצלם". אם תסתכלו שם בפירושו, הוא צריך לשלול ש"חביב אדם שנברא בצלם" לא הולך על גוים – הוא נוקט בקנאות בשיטת מהרח"ו – אבל אומר שיכול להיות צלם מעורב, צלם רע, שהוא ערבוביא בין טוב ורע, כמו קליפת נגה. רק רע אינו צלם, אבל אם יש עירוב טוב ורע זה צלם רע. כמובן שיש צלם טוב, של צדיקים, שהצלם שלהם מבורר – רק טוב. אור ה' שמופיע באוירא שומר עלינו מהצלם הרע.

אם הצלם הרע הוא קליפת נגה, תערובת, כמו שיוצא מהפירוש שם – בעניני המדינה הסברנו שזהו סוד הצבא (היום, כרגע). כל מושג הצבא, שייך לנו"ה – שם "צבאות" – שמשפיעים כאן על האוירא. לענינו אפשר לחבר את מושג האוירא לצבא ישראל. קודם דברנו על חיה ששמה ישראל וכאן העיקר צבא ישראל. בצבא יש צלם – מאד קל לחוש את הקשר בין צבא לצלם (צבא נוט' צלם בא = נצח הוד). למשל, במרגלים כתוב על הכנענים "סר צלם" – אם הצלם סר הם כבר טרף לקדושה. כלומר, הם כבר בגדר צלמות. כל זמן שהצלם קים הוא חי וגם מנצח, כל פעולת הצבא – החילים והמפקדים והאלופים והרמטכ"ל – הם בחינת צלם, הכל צלמים, וצריך לדעת אם זה צלם מבורר, "והיה מחניך קדוש", או צלם לא מבורר (ולא להשתחוות לצלם).

56.         עבודת הבירורים

אז אור האוירא שבא לברך ולהשפיע שפע לעם ישראל – נותן שפע למי שעושה רצונו של מקום – וגם מבדיל מהרע, לשמור מצלם רע], של ניצוצין רעים, של יצר הרע [אבל הכל של יהודי, תערובת, לא ג"ק הטמאות לגמרי. לכן, היות שזה תערובת, מה העבודה שם? עבודת הבירורים, להוציא רפח ניצוצין, את הטוב מהרע], ולברר ולהעלות [מהיצר הרע] נפשות בצלם טוב של יצר הטוב [כל עבודת הבירורים היא מצוות. בגלגלתא היו יחודים נטו, וכאן בירורים. תמיד אנחנו מדברים על עבודת הבירורים לעומת עבודת היחודים, וכאן זה כתר כהונה לעומת כתר מלכות. עבודת הקרבנות היא העלאת ניצוצות – להעלות את הנקודות הטובות שיש בצלם הרע ולחבר אותן לצלם הטוב. סוד חבור זה – צלם טוב וצלם רע = תריג, כללות סוד מצות התורה],

[בזמן שיש קרבנות עיקר עמוד העבודה הוא עבודת הקרבות, ובזמן הזה (וגם תמיד) העיקר הוא] "ולעבדו" בעבודה שבלב זו תפלה ["שעת צלותא שעת קרבא", שייך לחילים, וכל הענין של החילים הוא לשלול שלל. לשלול פירושו גם להפשיט את הטוב מהתפיסה שלו ברע, לגאול את הטוב, ולברר את הבירורים.

57.         העלאת ניצוצות והמשכת שפע אלקי

לפי זה כתר כהונה הוא גם מצוות וגם תפלה. הרבה פעמים תפלה ומצוות הם שני דברים שונים לגמרי. בדרך כלל מצוות הן כמו צדקה, המשכה ממעלה למטה, ותפלה היא העלאה ממטה למעלה. אבל בתוך המצוות גופא יש את החלק שהוא כמו תפלה, עבודת הקרבנות, שהיא עיקר כתר כהונה. הייתי חושב שכהן הוא איש חסד, המשכה, אבל עבודתו היא העלאה – בחינת תפלה. אבל היות שיש רצוא ושוב (ובפרט ברישא האמצעי, אוירא, שרץ למעלה להכלל בגלגלתא ושב למטה לוסת את כח המשכיל שבמוחא סתימאה, כמבואר בדא"ח), על ידי ההעלאה באה ההמשכה, ומהי ההמשכה?],

להמשיך שלום [כמו השלמים. עיקר ההעלאה היא הקרבת הקרבן, אבל התכלית היא המשכת שלום (כמו שגם התכלית של ברכת כהנים, שכולה המשכה, הוא "וישם לך שלום").], לברר ניצוצין טובים, [וכאשר ה' יתברך רוצה להאיר כך את אורו לנו אזי] נתגלה הארתו בכתר כהונה, מוח רישא אוירא, להשפיע אורו על נשמות ישראל, לקיים מצותיו באור ושמחה ודביקות אלהות, ולהשפיע להם פרנסה וברכה בהרחבה [כל מה שאמר קודם], ובאנפין נהירין ושוחקות [כך ה' מאיר לנו, לפי דבריו, דרך האוירא – דרך קיום המצוות שלנו ודרך התפלות שלנו. מתי יש אפשרות לראות את ה' מאיר לי פנים שוחקות? כשאני מתפלל או מקיים מצוה בשמחה של מצוה, בדבקות ושמחה. אז אני יכול להרגיש שה' מאיר לי פנים שוחקות.

יש כאן רמז, לפי המסורת החב"דית מאדמו"ר הזקן, לעבודת חדש אלול שאז ה"מלך בשדה", במקום 'אוירא' (אויר צח שבו אפשר להריח את הריח המיוחד של חדש אלול – אוירא = ריח), ואז המלך מקבל כל או"א בסבר פנים יפות ומראה לו פנים שוחקות – הכל קשור לגילוי יג מדות הרחמים בחדש אלול, שלדברי בעל הנוצר חסד כאן בהם מאיר אור האוירא (וכך יש לישב את ה'סתירה' הנ"ל ולפרש את ההבדל בין גילוי יג מדות הרחמים בכל השנה כולה להתגלותן בחדש אלול, חדש הרחמים והסליחות, שבכל השנה כולה התגלותן היא מבחינת מו"ס ואילו בחדש אלול התגלותן היא מבחינת אוירא, ודוק).], אדם, שלום, כלי מחזיק ברכה,

58.       ט. ביאור "כתר תורה"

עד כאן היה רישא תנינא, אוירא, וכעת עובר לראש השלישי:

59.         מוחא סתימאה – שרש העולמות

וסוד רישא תליתאי, נגלית בסוד קדושה [ביחוד-ברכה-קדושה. כמו שאמרנו אתמול באריכות, בחב"ד הקדושה הכי גבוהה ואצלו זה הפוך.], בסוד שלשה שמות יו"ד ה"א וא"ו ה"א [מילוי שם מה], זאת התורה, אדם, כתר תורה, מוח [של אריך], חכמה סתימאה [חכמה של אריך], [החידוש הוא שהתורה דווקא היא] שורש עולמות וכלים [זה שמו"ס הוא שרש עולמות זו סוגיא שלמה שחוזרת על עצמה בכתבי האריז"ל:

ממו"ס יוצא שם אל, המדה הראשונה של יג מדות הרחמים, שמתחלק לשלשה – אל שדי, אל הוי', אל א-דני – שרש שלשת העולמות התחתונים בי"ע. כלומר, כלל גדול בכתבי האריז"ל בכל מקום הוא שממו"ס יוצאים שלשת העולמות התחתונים. כל עולם האצילות מתייחס לגלגלתא, "זכר חסדו" – עולם זכרי, שהוא חסד דעתיק בגלגלתא דאריך – והוא שרש כל עולם האצילות, שלפי האריז"ל דווקא עליו כתוב "עולם חסד יבנה". לעתיד לבוא, כשהכל יתעלה לאצילות, כל המציאות תהיה "עולם חסד יבנה". כעת העולמות התחתונים הם חשך, עד חשך כפול ומכופל, וכל זה יוצא דווקא ממו"ס, שבו יש בוצינא דקרדוניתא, גבורה דעתיק, שהיא כח של צמצום – זה שרש המציאות התחתונה. אל שדי בעולם הבריאה, מקור עולם הבריאה; אל הוי' בעולם היצירה, מקור עולם היצירה; אל א-דני בעולם העשיה, מקור עולם העשיה (הערך הממוצע של ששת השמות – אל שדי [= משה, שזכה בכתר תורה] אל הוי' [שביחד עם אל שדי = בן עמרם = איש האלהים] אל א-דני = "הוי' הוי' אל", שרש ותחלת יג מדות הרחמים היוצאים ממו"ס כנ"ל. "הוי' הוי' אל" = "אגלי טל" = חמלה, וד"ל).

כל זה להסביר שמו"ס הוא שרש העולמות, שהוא כתר תורה. לכאורה הוא הכי נמוך כאן, אבל אם מתבוננים רואים שיש בו כח שאין בכתרים האחרים – כח לתקן את העולמות התחתונים ולהכשיר את המציאות התחתונה ממש לתכלית הבריאה, "להיות לו יתברך דירה בתחתונים". כדי להגיע לתחתונים צריך את מו"ס.]

60.         שני סוגי אתכפיא – הכנעה עצמית והכנעת תאוות ומדות רעות

ושורש למוד התורה בהכנעה [במערכת הכנעה-הבדלה-המתקה, כפי שהסברנו. "אין התורה מתקיימת אלא במי שממית עצמו עליה", מי שעושה עצמו כאין וכמדבר – כל מאמרי חז"ל שצריך ללמוד תורה בהכנעה. היא העמוד שכנגד יעקב אבינו, ה"קטן" מבין האבות.], ולהכניע כל תאות רעות [חוץ מלימוד התורה בהכנעה יש עוד משהו – אני צריך להיות בהכנעה ואני צריך להכניע את כל סוגי התאוות שלי. אלה שני סוגי הכנעה (הכנעה-הכנעה היינו סוד הקנ-קן שבו יין ישן נושן).

איך אנחנו מסבירים זאת תמיד, החל מ"פרק בעבודת ה'"? חידוש בשביל חב"דניקים שלא לומדים טוב תניא. כאן הוא מסביר שהכח לעשות אתכפיא בא ממו"ס – כלל גדול מאד בחסידות, כל עבודת הבינוני בחסידות היא לעשות אתכפיא, וזה בא ממו"ס (שבו הגבורה דעתיק – "איזהו גבור הכובש את יצרו", התחלת פרקנו בפרקי אבות), לא מאוירא או גלגלתא או רדל"א. אבל מה החידוש? מה שאמר בהבלעה, שיש שני סוגי אתכפיא. יש אתכפיא כמו "דאגה בלב איש ישחנה" לפי הפשט – שצריך להשפיל את עצם הדאגה על ידי שאתה משפיל את עצמך, שאז אוטומטית אתה משפיל את הדאגה, כמבואר אצלנו באריכות. יש את מה שנקרא אתכפיא, אבל הוא שלב שני – אתה רוצה לאכול ומחכה, מתאפק, רוצה לדבר דברים בטלים ולא מדבר (כובש את יצרך). יש אתכפיא שאני בהכנעה, אני מכניע את כולי, ויש אתכפיא לכפות יצר מסוים (היינו אתכפיא בכלל ואתכפיא בפרט, כאשר הכלל צריך לפרט והפרט צריך לכלל).

את הענין הזה הוא כתב בשני משפטים – ללמוד תורה בהכנעה היינו שאני בהכנעה. אוטומטית, אם אתה בהכנעה יש לך גם כח וגבורה לעשות אתכפיא על כל התאוות שלך (השפלות האמיתית מגלה את כח הבוצינא דקרדוניתא, הגבורה דעתיק, שבך). [כמו גברא וחפצא?] דומה. הכלל שיש אתכפיא לגבי גאוה ואתכפיא לגבי תאוה, והיחס בין גאוה לתאוה הוא יחסית כמו גברא וחפצא. באוירא הגאות היתה דבר מצוין, אבל כאן הגאוה היא הדבר הכי גרוע – שאין אני והוא יכולים לדור יחד.

עיקר הווארט כשלומדים תניא הוא להסביר שלא שייך לדבר על אתכפיא לגבי אוכל ודברים חיצוניים אם אינך עושה אתכפיא על עצמך, אם אינך בהכנעה בעצם, שאין לך שפלות והכנעה עצמית. אז כל האתכפיא בחיצוניות היא גארנישט, אחיזת עינים. אם יש לך אתכפיא פנימית אז יש ענין לעשות אתכפיא על המעשים (ואז ב"פ אתכפיא = לב ברבוע, שלמות תיקון הלב, להיות לב בשר, שאז "מבשרי [בשרי = אתכפיא] אחזה אלוה", וד"ל) – הכל בא ממו"ס.

[אבל מתחיל בתניא מאתכפיא על מעשים] לא, כל התניא הוא "איזהו חכם המכיר את מקומו". אחרי שאתה יודע שאתה בינוני אפשר לדבר על פרטים. התניא מתחיל מ"היה בעיניך כרשע", מאתכפיא כללית ופנימית, לא מאתכפיא על מעשים. האתכפיא על עצמך היא ההתחלה של התניא, וכל הפרטים נמשכים מזה. [היו שיעורים שהרב הסביר שאתכפיא היא הבדלה] נכון, לפעמים אנחנו מסבירים שהאתכפיא הראשונה (האתכפיא בכלל) היא הכנעה והשניה (האתכפיא בפרט) היא כבר הבדלה. כאן שניהם נכללו בהכנעה (כלומר שהשניה היא בבחינת הבדלה שבהכנעה, ודוק). לימוד תורה בהכנעה היינו הכנעה עצמית – "זאת התורה אדם כי ימות באהל", והכנעה זו צריכה להיות תמיד, שאל לתלמיד חכם למוש מתוך האהל, וכמו שנאמר ליהושע (שלא מש מתוך האהל, אהלה של תורה, אהלו של משה רבינו) "והגית בו יומם ולילה". צריך להיות כל הזמן בהכנעה, וכנראה שגם הא בהא תליא, שמי שלומד תורה יומם ולילה מקבל כח להיות בהכנעה עצמית],

ומדות רעות [עוד חילוק: יש לא לאכול, אתכפיא ממש יחסית חיצונית. לא לדבר דברים בטלים כבר יותר קשה ויותר חשוב מאשר לא לאכול, אם כי שבתניא מזכיר את שניהם. לא לדבר דברים בטלים מתחיל להיות תיקון מדות – לעשות אתכפיא על מדות רעות בין אדם לחברו.],

61.         תורה שבכתב ותורה שבעל פה – עולם רושם התורה ותורה רושם העולם

והתורה הוא רושם העולם, והעולם רושם התורה [איני יודע מקורו. רבי אייזיק מביא ממקור בקבלה הראשונה שהעולמות רושם התורה והתורה רושם האלקות. כאן הוא אומר משפט שאיני יודע מהיכן הוא לוקח – שהתורה רושם העולם והעולם רושם התורה. רבי אייזיק מביא את החלק השני, שהעולם רושם התורה, אבל כאן הוא אומר שהתורה היא רושם העולם. מה יכול להיות ההסבר? בסדר שהעולם רושם התורה – "אסתכל באורייתא וברא עלמא". מה ההסבר ש"התורה הוא רושם העולם"? לכאורה כמו תורה שבכתב – שהעולם רושם התורה – ותורה שבעל פה היא רושם העולם, היא יוצאת מהעולם, מהמציאות. לכן ה' לא רצה שזה יכתב, כדי שכל פעם יוכל לצאת מהמציאות מחדש.],

62.         המתקת הדינים בשרשם

וחכמה שורש הדין [לא שהוא דין. החכמה היא שרש הדין – פנימיות חכמה סתימאה דאריך היא גבורה דעתיק.], רק שהם נכפים במקום התורה [כשיש תורה כל הדינים נכפים. כלומר, התורה עושה אתכפיא – כמו "אם פגע בך מנוול זה משכהו לבית המדרש", שהתורה עושה אתכפיא על היצר הרע.], ואתכפיין לכל מארי דינא, להמתיק הדין בשורשו [זה דין, אבל כפית הדין ועד להמתקת הדין.],

63.         קידוש הכלים ורפואת הגוף

וכשישראל מקדשין כלים שלהם על ידי עסק התורה לשמה [בסוף הוא יאמר שהכלים היינו הגוף ממש. כלומר, שרק בכח לימוד תורה לשמה יש כח לתקן את הגוף. איזה מאמר חז"ל אומר ככה?

עבודה-תפלה לא פועלת על הגוף אלא על ה"אך בצלם". איך אני יודע שתפלה קשורה לצלם? צלותא, "סֻלם דא צלותא" (סלם-צלם, כמו שהסברנו לאחרונה). התפלה מתקנת את הצלם של האדם. יש אנשים שרואים 'אורות' על בני אדם – צלמים, כל מיני צבעים יפים. לתקן אותם זה על ידי תפלה ועבודה.

אבל תיקון הגוף ממש, שצריך רפואה, הוא רומז כאן שזה על ידי תורה. רומז שלרפא את הגוף, גם בגשמיות, שייך לתורה לשמה. קודם דברנו על מי שעוסק בשירה – מוזיקאים שייכים לאוירא, רישא תנינא. אבל אנשים שעסוקים ברפואה, כל שיטות הרפואה, שייכים למו"ס – לכך צריכים תורה. איך יודעים שתורה ורפואה הולכות יחד? "החש בראשו יעסוק בתורה... החש בכל גופו יעסוק בתורה". התורה פועלת על הגוף ממש, אבל מתי? כשלומדים בהכנעה. אנשים לומדים ולא מתרפאים כי לא לומדים בהכנעה – צריך להיות בתכלית ההכנעה ("חש בכל גופו" – חש של חש-מל-מל, להיות בתכלית ההכנעה).

64.         קדושה – כח מו"ס לקדש את החולין

מה הביטוי שהוא משתמש בו? לקדש את הכלי. זה נותן לנו קצת הבנה למה הוא שם את הקדושה הכי למטה. יש עבודת הקרבנות, רישא תנינא, אבל לשם כך צריך כלים מקודשים – לקדש את הכלים לפני העבודה. זה החבור בין קדושה לעולמות, לכלים (במערכת של אורות-ניצוצות-כלים). לא צריך לקדש אורות וניצוצות – הם כבר קדושים ועומדים – אלא לקדש כלים. לפי זה אפשר להגדיר שקדושה הכי למטה – ביחוד-ברכה-קדושה – היינו כח לקדש דבר שאינו קדוש מצד עצמו.

הקדושה כיכולת לקדש דבר שהוא חול – כמו אצלנו חולין על טהרת הקדש, תורה ומדע – זה למטה. יוצא שכל מה שאנחנו מנסים לחבר תורה ומדע תלוי במו"ס. למה יש אנשים שלומדים תורה ולא מבינים שתכלית הכוונה של התורה היא לקדש את החולין, את הכלים? כי לא לומדים תורה בהכנעה. אם היו לומדים תורה בהכנעה היו הולכים על מכון רקיע וכו'... העיקר ללמוד תורה בהכנעה, עד כדי כך שאתה יודע שהתורה היא רושם העולם – אז ודאי אתה רוצה ללמוד מדע, כי התורה יוצאת מהמדע לפי זה, לא רק המדע מהתורה.],

65.         המשכת קדושה לעולמות

ומקיימין כל העולם ע"י ברית התורה ["אם לא בריתי יומם ולילה חקות שמים וארץ לא שמתי", "והגית בו יומם ולילה"] להמשיך להם קדושה [ברישא תנינא, האוירא, ההמשכה היתה ברכה ופרנסה ברווח. הייתי חושב שפרנסה היא כלים, אבל לפי ההקבלות שלו לא כך. להמשיך לתוך המציאות זה עיקר תיקון הכלים, זה על ידי התורה.

המשכת ברכה ופרנסה ברווח זה כמו להמשיך צלמים – שתהיינה אורות יפות על הראש... זה צבא קבע (נוט' צבע), עם משכורת גבוהה – אם הוא מוכן להקריב עצמו מגיעה לו משכורת. רק שהנביא אמוץ אמר לא לקחת חילים בשכר – זו דוגמה מצוינת של חילים עם צלמים רעים – אם יש להם צלמים רעים לא צריך לשכור אותם. צריך רק חילים עם צלמים טובים. לא הסברנו בשיעור מה קרה אחר כך – אותם חילים התרגזו שפטרו אותם, והחלו לעשות שמות, להרוס ולהרוג. הוכחה גמורה מהמקרא שהיו לחילים האלה צלמים רעים.],

66.         קידוש ה' – גילוי מעלת ישראל לעיני העמים

לקדש ולטהר כל רמ"ח אברים שלהם [הגוף] ע"י עסק התורה, מתגלה אורו יתברך [שוב, כפי שאמר שכל הרישין הם ממוצע לגלות את אור האין סוף, האור העצמי ממש. ואז ה' מתגלה], בהאי כתר תורה, מוח, חכמה, להאיר לכל העולמות, בשביל עמו ישראל, העוסקין בתורה לשמה [החידוש כאן שהתורה היא לגלות לכל העולם את מעלת ישראל.

האוירא הוא ברכה בשביל ישראל, אבל לא עושה – מושג שהוא לא משתמש – קידוש ה'. אף אחד לא מבין טוב בשביל מה צריכים גוים בעולם, והתשובה שצריכים גוים בשביל קידוש ה' – קידוש ה' הוא דווקא לעיני הגוים. אין קידוש ה' רק בין יהודים. זה פלאי פלאים, שהדבר הכי גדול שיש – לקדש את ה' – הוא לעיני הגוים. בשביל קידוש ה' גם צריכים יהודים – "ונקדשתי בתוך בני ישראל" – אבל הוא לעיני הגוים. יש שם פרהסיא של יהודים, אבל קידוש ה' הגדול הוא לעיני הגוים.

הוא אומר שהכל בא ממו"ס, הראש של הקדושה. זה שכתוב "בראשית", בשביל ישראל, זה גילוי לאומות העולם ולכל העולמות שהעולם נברא בשביל ישראל. זה על ידי התורה שלומדים בהכנעה ומקדשים בה את כל רמח איברי הגוף. הגוים צריכים להבין שהעולם נברא בשביל ישראל שעוסקין בתורה לשמה – אז אם יהודים לא עוסקים בתורה לשמה, בהכנעה, הגוים לא מבינים],

67.       י. ביאור "כתר שם טוב"

עד כאן היה הכתר השלישי מלמטה, וכעת עולה לשרש הראשון:

וסוד כתר שם טוב, רישא דאין [אצלו רדל"א ורישא דאין הם היינו הך, ואם רוצים לדייק אז אין הוא כל פרצוף עתיק ורישא דאין הוא ג"ר שלו, ג"ר דעתיק, שהוא רדל"א. מי זוכה לזה? לא כל ישראל אלא רק צדיקים גמורים.] עבודת הצדיקים, להיבטל במציאות

68.         הזיקה בין כתר תורה לכתר שם טוב

מה הדבר הכי הגיוני בפירוש שלו? שהמשנה לפי הסדר ממטה למעלה – כתר תורה, כתר כהונה, כתר מלכות וכתר שם טוב עולה על גביהם.

כשהוא פרט הוא הסביר את שלשת הכתרים של אריך מלמעלה למטה – כתר מלכות, כתר כהונה, כתר תורה – וכעת קופץ ועולה למעלה. סימן שיש איזה זיקה בין כתר תורה לכתר שם טוב, הגם שכל היעוד אצלו הוא עלית כתר מלכות לכתר שם טוב.

אנחנו יודעים שהתורה כולה שמות של הקב"ה, שם הטוב, לכן התורה מתחילה "בראשית ברא אלהים [= טוב ברבוע] את השמים ואת הארץ", הכח לקדש את המציאות, אז לכאורה הכי מתאים שהתורה תהיה שם הטוב – "אין טוב אלא תורה".

עיקר הווארט שלו לגבי כתר תורה היה ללמוד תורה בהכנעה. הוא אמר שתורה-כהונה-מלכות הן הכנעה-הבדלה-המתקה, שכנגד "לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך", ולפי זה יוצא שכתר שם טוב הוא "אל הארץ אשר אראך" – הכנעה שבאה אחרי הכל. זה כתר שם טוב ושם "ואעשך לגוי גדול... ואגדלה שמך". שם טוב יהיה לך בארץ. זה הקשר בין כתר תורה, הכנעה בתחלה, לכתר שם טוב, הכנעה שבסוף. תכל'ס, ההמתקה מתחברת עם ההכנעה שאחריה, עם האין, אבל במושג של עבודה פשוטה מה שהכי דומה לאין – לכן קורא לזה רישא דאין, פשוט להיות אין, "אין מזל לישראל" – היא עבודת התורה, הכנעה, התורה מתקיימת רק במי שעושה עצמו אין. מאמר חז"ל מפרש שהתורה קשורה לאין, וזה כתר שם טוב (הממוצע בין תורה ושם טוב הוא כב – אתוון דאורייתא, טובה – ברבוע, ודוק).

69.         בטול במציאות – בין חב"ד לחסידות הכללית

אורות ויחודים [אורות באנ"ך ויחודים ביב"ק], להיות אין ממש [אין ממש שוה אמת – כאן מדובר ברדל"א, אבל אליו מתחברת האמת של הגלגלתא, של דין-שלום-אמת. יש לומר שבכתר שם טוב הוא "אמת לאמתו" (והקשר שלו לכתר תורה הוא "כל הדן דין אמת לאמתו נעשה שותף לקדוש ברוך הוא במעשה בראשית", ודוק)], כרמש קטן [בחב"ד בטול במציאות ממש הוא לא רק כמו רמש קטן. כאן בטול במציאות הוא כמו שפלות גמורה. הוא לא מבחין ביניהם, בעוד אנחנו בחב"ד לגמרי מבחינים – אין ממש היינו שאינו מרגיש עצמו כלל וכלל ושפלות היינו להרגיש את עצמו כמו תולעת ורמש קטן. אצלו אין ממש הוא להרגיש עצמו כתולעת – זה לא חסידות חב"ד. זו נקודה מאד חשובה. אצל צדיקי פולין אין ממש הוא רמש קטן (והרמז: הערך הממוצע של אין ורמש קטן הוא ממש!).

למה זה טוב? רק בכך שאנחנו אומרים שבמדה מסוימת משיח יותר דומה לדוד המלך, שפלות, מאשר למשה רבינו שהוא בטול, שלא מרגיש עצמו קיים. מה ה' יותר אוהב? מי שלא מרגיש עצמו כלל ומי שמרגיש עצמו כמו תולעת? תולעים... זה "תולעת יעקב", הקטן בין האבות כנ"ל.],

בלתי מקוה לשום דבר [איך הרבי הרש"ב אומר את זה, שלחסידי פולין אין את הבטול במציאות כמו שיש בחב"ד? הוא אומר שכל הצדיקים של פולין הם משם בן ורק אדמו"רי חב"ד הם שם מה. מי ששרשו בשם מה יש אצלו מושג של בטול מוחלט, אבל צדיק הכי גדול שיש – ששרשו בשם בן, מציאות – האין ממש שלו הוא בדיוק כפי שמתאר כאן, כרמש קטן. לא שהוא לא מרגיש את עצמו, אבל הוא כל כך מסכן שלא מקוה לכולם. כמו בפרק בעבודת ה', גם לא מגיע לו כלום. כמו בפירוש הנ"ל של "סוף מטיפיך יטופון" היינו שאין לו יותר בחירה. זה בטול הבחירה בשם בן – הוא כל כך גארנישט שלא רוצה כלום. כדי לבחור משהו צריך לרצות, אבל אם אתה לא רוצה כלום גם אין לך בחירה.

שוב, הכל כפי שהוא בשם בן. בשם מה אפשר להגיע לתכלית גילוי אלקות ועדיין לא לסתור לגמרי את הבחירה (שהופכת בחירת ה' עצמו בי). שם בן הוא או-או, או בחירה או ידיעה.], בטל במציאות [הוא משתמש בביטוי בטל במציאות, אבל לא כמו בחב"ד.].

70.         עלית המלכות לרישא דאין

[כעת מגיע לעיקר החידוש שלו כאן, כפי שאמרנו, שכתר שם טוב הוא עלית המלכות לרדל"א:] וזה מעלת המלכות לעתיד, שתתעלה עד רישא דלא אתיידע, רישא דאין "עטרה בראש כל צדיק [אמת]" "והיתה לראש פנה" [ה"אבן מאסו הבונים", הרמש הקטן, "היתה לראש פנה".], אורה גדול מן השמש, ע"י עבודת הצדיקים בביטול המציאות אין ממש, כתר שם טוב, מלכות (טוב) כולו טוב עולה על גביהן, ואינו בא במספר, כי הוא שורש כולם [כפי שהזכרנו אתמול, שלא נכנס ב"שלשה כתרים" כי הוא ערך אחר.], ומאיר לכלם ושורש כולם, ואינו נכנס במספר, כמו דהאי רישא דאין אינו נכנס במספר, כי אין ממש אין לו מספר ולא יבוא במספר "אשר לא ימוד ולא יספר" ["אין ממש" = "אין מספר".],

71.         סוד האין בבנין המקדש

[מוסיף כאן עוד ווארט:] והוא מקדש של עתיד [להגיע למדרגה שהמלכות תתעלה להכלל ברדל"א זה לבנות את בית המקדש (השלישי והנצחי). זה ווארט שמצטרף מאד לכל המאמרים שלנו על מי יבנה את בית המקדש, בסוף מלכות ישראל. יש שם מאמר יפה מאד שישראל כתב – כל השיעורים שמבוססים על מה שכתוב בחסידות, במיוחד מה שהרבי אומר, שיש שתי בחינות, ש"משיח בונה מקדש" מלמטה (כשיטת הרמב"ם) ושהמקדש יורד באש מלמעלה (כשיטת רש"י).

מאד חשוב שכל אחד אצלנו שעוסק בעניני מקדש יבין ויפנים זאת טוב-טוב. המקדש שלעתיד הוא בחינת אין, לא מקדש של יש – הוא אין אמתי, המקדש הוא אין. למה? כי המקדש השלישי הוא כנגד יעקב אבינו, הרמש-קטן, אין ממש כנ"ל.] שקראו יעקב אבינו אין כנודע ממדרש [אנחנו יודעים שאברהם קראו הר, יצחק קראו שדה ויעקב קראו בית. כאן הוא מביא מדרש שבציונים למטה אומר שאינו יודע מקומו, שיעקב קרא לבית המקדש אין (יתכן שעל פי הפסוק "מה נורא המקום הזה אין זה כי אם בית אלהים וזה שער השמים" שעולה לה פעמים אין).

מה הוא רוצה לומר? לא שלא יהיה בית מקדש, אלא שכדי לבנות בית מקדש אתה צריך להיות אין, לזכות לכתר שם טוב שעולה על גביהם של שלשת הכתרים הראשונים. כאן הוא מסביר שבנין המקדש הוא על ידי צדיקים, וצדיקים זוכים לכתר שם טוב, שהם אין, אז רק מי שהוא אין יכול לבנות את בית המקדש.], ונבנה ע"י צדיקים שהם אין ממש [בית המקדש הראשון נחרב כי נבנה גם על ידי גוים – לא רק שלא נבנה על ידי צדיקים. בית המקדש השני נבנה ברשות כורש, רשות של גוים. אבל בית המקדש השלישי צריך להבנות לא סתם בעבודה עברית אלא בעבודת הצדיקים. אם נגיע לעבודה עברית כנראה שכל הפועלים יהיו בחינת אין.], עפר ואפר "ונחנו מה" [מחבר את שתי בחינות הבטול כאן, "עפר ואפר" ו"ונחנו מה". אבל אז:] לבם כאש להבת שלהבת, בטל ובוש לפני בריאה קטנה [לא רק שהוא כרמש, אלא אם רואה איזה ג'וק הוא מתבייש בפניו.], פחות לפני כל הפחותים,

72.         כפולות שם א-ל במבנה

[מסיים בגימטריא, כדרכו:] כתר שם טוב שעולה על גביהן, רישא דלא אתיידע, ברוך הוא וברוך שמו חי וקיים לעד אמן ואמן, וזהו סוד "ראשו כת"ם פז" תורה כהונה מלכות [פעם ראשונה שהוא מביא את הרמז המפורסם לשלשת הכתרים, אך כותב כסדר המשנה. כדרכו רומז לסיים בגימטריא, שאצלו היא גימטריא מופלאה:] ומספר כת"ר תור"ה כת"ר כהונ"ה [כותב כהונה מלא, אף שעל פי דקדוק צריך להיות בלי ו] כת"ר מלכו"ת על [טעות הדפוס שבספר גם על מסומן – לא חלק מהחשבון] כת"ר ש"ם טו"ב, עולה [4030. המספר הזה הוא כפולת שם הוי' – 155, קנה (כמו "קנה חכמה קנה בינה", "אמת קנה ואל תמכֹר") פעמים הוי'.

אם כן, זה שי פעמים אחד – 10 פעמים 13 כפול 31. פלא שלא מציין זאת. איך הוא פתח את פירושו? שג"פ כתר עולה ס פעמים אל. התחיל מ-ס פעמים אל ומסיים ב‑130 פעמים אל. ג"פ כתר עולה ס פעמים אל, וד"פ כתר עולה פ פעמים אל, ויוצא שכהונה-תורה-מלכות-שם-טוב עולה בדיוק עוד 50 פעמים אל. כלומר, המספר שיוצא בסוף בעצם קשור לכתר – כתוב בכל מקום ש-יש הוא חצי כתר (שעולה ישיש), "להנחיל אהבי יש" היינו החצי התחתון של הכתר (שבעצמו מתחלק ל-קנה ו-קנה, "קנה חכמה" ו"קנה בינה", המזל העליון והמזל התחתון של הדיקנא, שאבא יונק מהמזל העליון ואמא יונקת מהמזל התחתון) – בעצם קשור לכתר. יצא לו מספר שקשור בכתר מצד עצמו, כי כל הכתר הוא כפולת שם אל, וגם תורה-כהונה-מלכות-שם-טוב עולה נ פעמים אל – כבר משהו מופלא.

73.         תיקון המלכים דמיתו

הוא רוצה לתת לזה עוד גימטריא: שם מב מתחלק – כמו בכוונת ספירת העמר – לשבעה שמות פרטיים, כאשר בכל שם יש שש אותיות. הוא אומר שלכל אחד משבעת השמות הפרטיים צריך להוסיף שילוב הוי' אהיה, כפי שתיכף יסביר. הוא אומר שהמספר שיצא, 4030, הוא בדיוק שם מב, עם ז"פ הוי' אהיה:] אב"ג ית"ץ יהו"ה אהי"ה, קר"ע שט"ן יהו"ה אהי"ה, נג"ד יכ"ש יהו"ה אהי"ה, בט"ר צת"ג יהו"ה אהי"ה, חק"ב טנ"ע יהו"ה אהי"ה יג"ל פז"ק יהו"ה אהי"ה, שקוצי"ת יהו"ה אהי"ה [באמת יוצא בדיוק 4030. כלומר, אם הייתי מחבר רמז זה עם הרמז הראשון הייתי מקבל יג פעמים כתר – כך קבלתי יג פעמים חצי כתר.], וסודו ידוע בסוד שורש כל מלכין קדמאין שנתקנו ע"י יחוד יאההויה"ה [יחודא עילאה, אבא ואמא, "תרין ריעין", שמתקנים את ז מלכין קדמאין שרמוזים ב-ז שמות של שם מב.],

74.         סיכום המערכות ורמז סיום

ונעשה מהם כתרים לתורה ומצות. אורות, ניצוצין, כלים. גוף, צלם, נשמה [כאן מוסיף את המערכת הזו]. עולמות, נשמות, אלהות. לית אתר פנוי מניה, ברוך שמו עדי ע"ד

ובסוד שם ככ"ה [מביא עוד שם לקינוח, השם הכי אהוב על הבעל שם טוב – ככה, אזוי און ניט אנדערש, ככה ולא אחרת] המעלה את הנשמות כתר כל הכתרים [כתר שם טוב שהוא כתר שלשת הכתרים של רבי שמעון. מתי מכוונים זאת? בקדושת כתר. כשאומרים "כתר יתנו לך" מכוונים לפי הבעל שם טוב את השם הקדוש ככה. מכוונים שזה ר"ת כתר כל הכתרים ועושים את הגימטריא, ששוה:] אלף משה [1000 אורות שנתנו למשה. חסיד של הבעל שם טוב מכוון שה‑1000 אורות היינו נשמת ישראל בעל שם טוב, שכאשר ניתנו למשה הוא כתר כל הכתרים, ולכן הבעש"ט נקרא על שם כתר שם טוב], והבן.

הוא פתח את הפירוש שלו בשם סאל ומקנח בשם ככה. נוסיף לקינוח הקינוח ששני השמות משולשים – סאל היינו משולש 13 ו-ככה משולש 9. עיקר הקינוח, שכאשר מחברים אותם מקבלים גם משולש (זה כבר כלל מתמטי מתי יוצא כך) – משולש 16, קול (צום, ממון), העיקר "הקֹל קול יעקב [הרמש קטן שבבחינת אין ממש]".

עד כאן. צריך עדיין להסביר את שיטתנו בסוד ה' ליראיו (שעל פי ג הרישין של עמק המלך), בהזדמנות, אבל השיטה הזו של בעל הנוצר חסד היא טובה ומאלפת. בעצם יש כבר את הביאור של השיטה שלנו בשיעורים בסוד הוי' ליראיו. שיהיה עילוי נשמה – גם לאבא, גם לבחורים, גם לכל שוכני עפר של עם ישראל, שיתקיים בקרוב "הקיצו ורננו שוכני עפר". שתהיה רפואה שלמה לכל מי שזקוק לכך מכח לימוד התורה בהכנעה – עיקר ההכנעה הוא שלא הבנתי מה שכתוב... בחב"ד אומרים – השכל שלי והשכל של החתולה אותו דבר ביחס לשכל של התורה (וגדולי העוסקים בה לשמה).