ג׳ מנחם־אב ע"ד – כפר חב"ד

ברית מנחם־מענדל הרשקוביץ

א. גבורת הנולדים בזמן מלחמה

ניגנו "צמאה לך נפשי".

היות שהרך הנימול נקרא על שם הרבי, כדאי שישמע את כל השירים שהרבי שר. אחד מהם שרנו כעת – "צמאה לך נפשי", שהרבי לימד, והיה מקובל במשפחה שבא מאדמו"ר הזקן (אך החסידים לא הכירו קודם). כדאי שהילד יגדל עם כל השירים שהרבי היה שר.

קנאה ושלום – תיקון היסוד

שמענו מהסבא על גבורה, על קנאה ועל שלום – שקנאה של קדושה מביאה לידי שלום אמת, "והאמת והשלום אהבו". "תורת אמת היתה בפיהו" – נאמר על "פינחס זה אליהו" – "ורבים השיב מעון".

פינחס מצד אמו הוא צאצא של יוסף הצדיק, והאר"י אומר שקנאה שוה יוסף, ו פעמים הוי', כנגד המדה הששית, היסוד. הקנאה של הקדושה באה דווקא מהמקום הזה, מהיסוד. גם על שלום כתוב בספר יצירה ש"תמורת שלום מלחמה" ביסוד. גם קנאה וגם שלום באים מהיסוד. ברית מילה היא תיקון היסוד, שיש בו גם את השלום של הקדושה וגם את הקנאה של הקדושה, אמת ושלום. פנימיות ספירת היסוד היא מדת האמת. אחד מפירושי "תתן אמת ליעקב" הוא 'תתן יוסף ליעקב' – "אלה תלדות יעקב יוסף".

גבורת החילים שמסרו את הנפש נכנסת בנולדים

כל בן זכר שנולד בתקופה שעם ישראל נמצא במלחמה – שהיא גם פן של יסוד, כנ"ל, במלחמה צריך להיות "חרב נוקמת נקם ברית" – הוא משהו מיוחד. הרך הנמול שלנו גם נולד בתקופה הזו וגם נימול בתקופה הזו. קודם כל, זו סגולה שהילד הזה יהיה גבור. הוא מקבל את כח של כל החילים הקדושים שמסרו את הנפש שלהם בפועל ממש בימים האלה – הגבורה שלהם ומסירות הנפש שלהם נכנסות לתוך הנשמה של כל ילד שנולד בימים האלה.

הוספת כח בגבורה של מעלה – מקור ל"תורה חדשה" מפי הגבורה

את התורה החדשה של מלך המשיח נשמע "מפי הגבורה", כפי שקבלנו את התורה בהר סיני "מפי הגבורה". אף על פי ש"נאך אמאל מתן תורה וועט ניט זיין", לא יהיה עוד פעם מעמד הר סיני כפי שהיה אז, בכל זאת "מפי הגבורה" יישאר.

התורה החדשה שתתגלה על ידי מלך המשיח במהרה בימינו תהיה כן "מפי הגבורה", אז יתגלה ממד חדש ופנימי יותר של אותה גבורה. גבורה כאן היא כינוי לעצמותו יתברך ממש הנושאת הפכים ("אחת דבר אלהים [שם הגבורה] שתים זו שמעתי כי עז לאלהים" – "זכור ושמור בדבור אחד נאמרו"), אבל יש את גילוי העצמות כמו שהיה במתן תורה ויש כמו שיהיה לעתיד לבוא. שוב, לא יהיה עוד פעם מתן תורה, למעליותא – יתגלה ממד יותר פנימי של אותה גבורה, שמפיה נזכה לתורה החדשה של מלך המשיח.

בכל דור ודור יש גבורה בישראל. הגבורה של הנשמות בעם ישראל מצטברת ומוסיפה גבורה בגבורה של מעלה – "תנו עז לאלהים". מכך גופא שהגבורה שלנו מוסיפה בגבורה של מעלה יוצאת התורה החדשה מפי אותה גבורה.

ב. המשך ביאור משנת "כל העוסק בתורה לשמה" (ג)

ברכת "העוסק בתורה לשמה זוכה לדברים הרבה" לרך הנימול

ב"שבת מברכין" ממנה התברכה הלידה ההורים היו כאן בכפר חב"ד, ודברנו אז על פתיחת פרק "קנין תורה". לאחר "שנו חכמים בלשון המשנה וגו'" הפרק פותח ב"רבי מאיר אומר כל העוסק בתורה לשמה זוכה לדברים הרבה ולא עוד וכו'" – התבוננו בכל קטע מהמשנה המופלאה הזאת ולא סיימנו. כנראה באיזה מקום היתה מחשבה שאם יוולד בן זכר נשלים זאת – נמשיך, כנראה שלא נשלים – בסעודת ברית המילה.

קודם כל, דברנו כעת על מדת הגבורה – גם רבי מאיר היה גבור גדול. הילד שלנו, שיזכה לתורה החדשה שיוצאת מפי הגבורה, יזכה בע"ה לעסוק בתורה לשמה. גם אבא שלו משתדל, וסבא שלו ודאי, וגם הדודים שלו – כולם משפחה של עוסקים בתורה לשמה – אז הוא יזכה בכל אותם הדברים שאומר רבי מאיר שמגיעים למי שעוסק בתורה לשמה, כולל (איני יודע אם נגיע לביאור של קטע זה) "מגלין לו רזי תורה", שהיינו ממש "תורה חדשה מאתי תצא", תורת משיח, רזין דרזין דאורייתא.

מעלת הנאמן

בשבת שלפני הלידה הגענו לקטע במשנה זו – "ומכשרתו להיות צדיק חסיד ישר ונאמן". הארכנו מהו צדיק, ויותר ממנו חסיד, ויותר ממנו ישר, והכי גבוה נאמן. נקשר את הכל להיום – הסברנו שמי שנאמן לעם ישראל, חיל הנאמן לעמו, הוא כמו בעל שנאמן לאשתו וכמו אשה שנאמנת לבעלה, לאישה, הנאמנות האמתית היא עד כדי מסירות נפש, נכונות למסור את הנפש. לכן הנאמן כאן יותר גבוה מהכל – יותר מצדיק, יותר מחסיד, יותר מישר. צריך להגיע לנאמן.

יש הרבה מפרשים על פרקי אבות – אז דברנו במיוחד על פירוש עבודת ישראל של המגיד מקאזניץ – שכל המשנה הזו מדברת על "כל העוסק בתורה לשמה" שזוכה להיות כמשה רבינו, וכל מה שהתקיים במשה מתקיים בו, "זכרו תורת משה עבדי". מכל התארים האלה, צדיק-חסיד-ישר-נאמן, השיא הוא כינוי של משה רבינו דווקא – "בכל ביתי נאמן הוא". כך בכל מה שרבי מאיר אומר – הכל כדי לזכות לאותו כתר תורה, שהוא כתרו של משה רבינו.

"מעלין בקדש"

אחרי שמגיעים לנקודת השיא של "נאמן", מה בא בהמשך? כל קטע כאן צריך להיות "מעלין בקדש". ההמשך נשמע קצת ירידה, משהו פשוט – "ומרחקתו מן החטא ומקרבתו לידי זכות". התורה לשמה מרחיקה את האדם מהחטא ומקרבת אותו לידי זכות. צריך לתת לזה איזה פן יותר פנימי, איך אחרי שהוא צדיק-חסיד-ישר-נאמן – רק כעת התורה מרחיקה אותו מהחטא ומקרבת אותו לידי זכות.

מכלול חטא-זכות בפרקי אבות – זכות הרבים והחטאת הרבים

קודם כל, נשים לב שזוג המושגים כאן הוא חטא מול זכות. לא תמיד ה'מכלול' הזה של מושגים הולך יחד – יש חטא ומצוה, כף זכות וכף חובה – אבל כאן יש חטא מול זכות, צריך להתרחק מן החטא ולהתקרב לידי זכות.

האם ראינו קודם בפרקי אבות דווקא את הצמד של חטא-זכות? כן, בסוף הפרק הקודם – פרק ה, הפרק האחרון של משנת פרקי אבות, לפני פרק "קנין תורה" (שהיא ברייתא) – שכתוב בו, דווקא על משה רבינו (אליו רוצים להתדמות כאן), ש"זכה וזיכה את הרבים", ולעומתו ירבעם בן נבט "חטא והחטיא את הרבים". אצל משה רבינו "זכות הרבים תלוי בו" ואצל ירבעם "חטא הרבים תלוי בו".

אם כן, מצאנו קודם את הזוג של זכות-חטא, והחידוש היה שזכות וחטא אינם רק לאדם עצמו, אלא שהעיקר הוא לזכות את הרבים. גם אצל רבי מאיר אפשר להסביר, שאחרי שכתוב שהוא זוכה להיות צדיק-חסיד-ישר-נאמן, עדיין צריך להתרחק מן החטא ולהתקרב לידי זכות.

"זכות על ידי זכאי"

קודם כשאמרנו שלפעמים זכות הולכת יחד עם חוב, יש מאמר חז"ל ידוע ש"מגלגלין זכות על ידי זכאי" ו"מגלגלין חוב על ידי חייב". גם שם, כשאומרים ש"מגלגלין זכות על ידי זכאי" זה "זכה לעצמו וזיכה את הרבים". בחסידות דורשים שזכות לשון הזדככות – שצריך לזכך את הלב שלי, את המדות שלי, שיהיה לב טוב (כללות ה"דרך טובה שידבק בה האדם", כמו שיתבאר). אבל תכלית הזכות היא זכות מתגלגלת – הסימן של מי שזך בפנים הוא שמזכה את הרבים. מזכה את הרבים גם לשון זיכוך – מזכך את הרבים.

זיכוי או החטאת הרבים – אחריות המנהיג

אצלנו החידוש הוא הניגוד בין זכות לחטא, כמו במשנת "זכה וזיכה את הרבים" לעומת "חטא והחטיא את הרבים". ירבעם בן נבט היה מלך ישראל, והחטיא את הרבים בעגלי הזהב. מי שהכי יכול להשפיע על הצבור הוא המלך, המנהיג. גם משה רבינו הוא מלך – "ויהי בישֻרון מלך" – מנהיג של עם ישראל.

בהמשך דברי רבי מאיר כתוב "ונותנת לו מלכות וממשלה וחיקור דין". לפני כן כתוב "ונהנין ממנו עצה ותושיה בינה וגבורה, שנאמר 'לי עצה ותושיה אני בינה לי גבורה'" ואז "ונותנת לו מלכות" וכו'. סימן שבעל תורה שעוסק בתורה לשמה צריך להגיע למלכות – אחרי שנהנין ממנו עצה ותושיה. כל זה אחרי שמרחיקה אותה מן החטא – גם החטא שלו, וגם, ובעיקר, אם החטא שלו גורם להחטאת הרבים. בהיום-יום כתוב שכל בעל תורה ורב בישראל צריך לראות שגיהנם פעורה תחתיו – או שהוא ממזכי הרבים או ממחטיאי הרבים ח"ו. צריך לדאוג שהתורה תרחיק אותי מהחטא.

חטא – חסרון והחטאה

מהו בכלל חטא? כתוב שחטא הוא לשון חסרון, וגם סטיה מהמטרה האמתית (חטא לשון החטאה, "קולע אל השערה ולא יחטיא"). חסרון הוא חלל ריקן, סימן שזכות היא למלא את כל החללים – שאין מקום ריקן. חטא הוא חור בנפש, מקום ריקן, ומתוך אותו חור האדם מחטיא את המטרה.

נחשוב על מי שהוא רב – כל המשנה כאן מדברת על רבנים, בעלי תורה. אמרנו שכל מה שכתוב כאן במשנה הם סימנים מובהקים ל"העוסק בתורה לשמה", ואם, כדוגמה, לא מגלים לך רזי תורה סימן שאתה לא לומד תורה לשמה. כל מה שכתוב כאן במשנה הוא סימן מובהק האם אתה לומד תורה לשמה או לא לומד תורה לשמה.

שוב, מה פירוש שהתורה מרחיקה אותי מהחטא? גם שאין חורים – "תורת הוי' תמימה" ואז היא "משיבת נפש", תמימה היינו שלמה, ללא חורים – וממילא גם אין החטאות, ומה שאני קולע הוא "קולע אל המטרה ולא יחטיא", ללא סטיות וטעויות. שוב, כשהוא אומר חטא הוא מתכוון גם לחטא שלי וגם ליכולת ההשפעה שלי, שאם אני לומד תורה ויש לי חטא אוטומטית אני עלול להחטיא את הרבים – אלף פעמים, מליון פעמים, יותר גרוע מכך שאחטא בעצמי.

"נהנין ממנו" – מה"נאמן" המרוחק מהחטא – "עצה ותושיה"

אמרנו שכל המשנה היא להתדמות למשה רבינו, וממש קודם כתוב על משה ש"זכה וזיכה את ישראל, זכות הרבים תלוי בו, שנאמר 'צדקות הוי' עשה ומשפטיו עם ישראל'" – "מגלגלין זכות על ידי זכאי". זה גם הפשט של חז"ל, אם מגלגלים חוב ואיני יודע אם האדם הסבה לדבר הוא צדיק או רשע – אני יכול לדעת לפי התוצאה. אם יצא ממנו חוב – סימן שהוא חייב. אם יצאה ממנו זכות – סימן שהוא זכאי.

כנראה ששני הדברים האלה, ש"מרחקתו מן החטא ומקרבתו לידי זכות", הם דווקא במי שזכה להיות נאמן – צדיק, חסיד, ישר וגם נאמן. אז התורה מרחיקה אותה לגמרי מהחטא ומקרבת אותו לידי זכות. מכאן יובן ההמשך, ש"נהנין ממנו עצה ותושיה" – אפשר לסמוך על הרב הזה. עד כאן אי אפשר היה לסמוך עליו, ללכת להתייעץ אצלו, אבל כעת יש לי מישהו שאפשר לסמוך עליו ואז "נהנין ממנו עצה ותושיה בינה וגבורה".

"[אם אין] אני לי [מי לי]" – "אני בינה לי גבורה"

במשנה זו מביא פסוק כאסמכתא רק לזה ש"נהנין ממנו וכו'" – הפסוק "לי עצה ותושיה אני בינה לי גבורה". לפני שבוע למדנו הרבה על המשנה בפרק א של פרקי אבות, מאמר הלל הזקן "אם אין אני לי מי לי", ופרשנו הרבה דברים. מכאן יוצא פירוש חדש מאד יפה:

כשצדיק ותנא מדבר יש לו בראש את כל התנ"ך, כל התורה, "תורה תמימה", וכשאומר ביטוי ודאי מכוון למקור שלו בתנ"ך. מאמר הלל הקודם ל"אם אין אני לי מי לי" הלך על כתר תורה – "ודאשתמש בתגא חלף" – ואז אומר "אם אין אני לי מי לי". מה הוא יכול לכוון? אפשר לומר שהכל הולך על התורה – "אם אין אני לי" היינו אם אין לי תורה, בה נאמר "אני בינה לי גבורה". צריך לזכות ל"נהנין ממנו עצה ותושיה בינה וגבורה, שנאמר 'לי עצה ותושיה אני בינה לי גבורה'".

עצת הבינה וגבורת התושיה

מכאן יוצא משהו חדש – אם התורה נותנת לך גבורה, מאיפה זה בא? שהתורה ניתנה מפי הגבורה ובסוף היא נוסכת בך רוח גבורה. כתוב על משיח "ונחה עליו רוח הוי', רוח חכמה ובינה, רוח עצה וגבורה, רוח דעת ויראת הוי'". "עצה וגבורה" היינו ראש וסוף "לי עצה ותושיה אני בינה לי גבורה"? עצה וגבורה כוללות הכל.

איך המפרשים מסבירים "לי עצה ותושיה אני בינה לי גבורה"? אומרים שיש כאן שני זוגות של מושגים מקבילים:

"לי עצה" כנגד "אני בינה" – כדי לתת עצה צריך בינה. בזמן משה "נבונים לא אשתכחו" (מלבד משה, ש"זכה לבינה"). ה' מחפש "איש כלבבו" – שהוא "דוד מלכא משיחא" – וגם משה רבינו מחפש תלמידים כלבבו. אשרי הרב שמוצא תלמידים כלבבו (שמדבר על "אודנין דשמעין", שייך במיוחד לחדש מנחם אב שהחוש שלו הוא חוש השמיעה). משה רבינו היה נבון, אבל לא מצא נבונים, נעבעך. מיהו נבון? מה משה עשה? הקים שופטים, סנהדרין. משה רצה שהשופטים יהיו גם יועצים. נבון הוא מישהו שאפשר לבוא ולהתייעץ איתו, אפשר להנות ממנו עצה ותושיה בינה וגבורה.

שוב, מסבירים שבינה כנגד עצה ואילו גבורה כנגד תושיה. יש הרבה פירושים מהי תושיה. לפעמים מסבירים לשון התשה – שהתורה מתישה את יצה"ר, תוך כדי שנותנת גבורה ליצר הטוב. רוב המפרשים כאן מסבירים ש"תושיה" היינו התחזקות – שהתורה מחזקת אותך בעצה הטובה שהיא נותנת לך (וכידוע שכל תריג מצות התורה נקראו בספר הזהר תריג עיטין, תריג עצות, "עצה טובה קמשמע לן"). כמו שכתוב ששלשה או ארבעה דברים צריכים חיזוק, והראשון שבהם הוא תורה – כל אחד צריך להתחזק בלימוד התורה, שיקיים "והגית בו יומם ולילה" (צווי ליהושע, בו נאמר "חזק ואמץ").

התורה צריכה לתת לכל אחד תושיה – התחזקות מצד העצה הטובה שלה. יש פתח תקוה, אבל צריך לקום ולעשות (כמו שגם שמענו קודם מיהודה). לא מזמן הוא למד מאמר שלנו בשם "בידי מי מפתח הגאולה" – מכך קבל את ההשראה לדבריו, שהכל תלוי בנו. צריך עצה כזו שנותנת תושיה, שזה תלוי בך, תקום ותעשה. מה התושיה לפי זה? כנגד הגבורה (כמו שהבינה כנגד העצה). ככה התורה אומרת – "לי עצה ותושיה אני בינה לי גבורה" ו"אם אין אני לי מי לי".

ארבע רוחות המשיח

אם נחזור לפסוק של המשיח, כתוב "ונחה עליו רוח הוי' וגו'". יש כאן ארבע רוחות, סוד ארבע רוחות העולם של מלך המשיח – "ונחה עליו רוח הוי', רוח חכמה ובינה, רוח עצה וגבורה, רוח דעת ויראת הוי'", ואז כתוב "והריחו ביראת הוי'" (שהוא "מורח ודאין" – גם סימן של מלך המשיח). איך מסבירים לפי הסוד את ארבע הרוחות הללו של מלך המשיח?

"רוח הוי'" היא כללית, לכן אין ברוח זו צמד אלא דבר אחד – "הוי'" (ובכל זאת ידוע ומבואר אצלנו שיש שני תרגומים ל"רוח הוי'", או "רוח נבואה מן קדם הוי'" או "רוח גבורה מן קדם הוי'", ודוק), ואחר כך צמדים אצל הרוחות הפרטיות. מסבירים ש"רוח הוי'" הוא הכתר של מלך המשיח, ומשם הוא זוכה ל"והריחו [ביראת הוי']" – "והריחו" בא מ"רוח הוי'" שלו. מסיים ב"רוח דעת ויראת הוי'" ומשם בא "[והריחו] ביראת הוי'". חוש הריח שלו בא בעצם מ"רוח הוי'" – חוש הכתר, למעלה מטעם ודעת. "יראת הוי'" היא האחרונה ברשימה כאן. בחוש הריח של משיח יש חבור של "נעוץ סופן בתחלתן".

אז "רוח הוי'" הוא כתר. אחר כך "רוח חכמה ובינה" – אף שנשמע שהוא כנגד שתי הספירות חכמה ובינה – כולה בחכמה הכוללת אבא ואמא עילאין, "חכמה ובינה" (וכידוע שאמא עילאה נקראת בינה בניגוד לתבונה, כמו שיתבאר), כאשר "ובינה" היינו התכללות אמא עילאה באבא עילאה (עליה נאמר "הבן בחכמה"). אחר כך כתוב "רוח עצה וגבורה", ומפורש שה"עצה וגבורה" כאן הוא בכללות יחוד ישסו"ת – ישראל סבא ותבונה – ובכללות היינו בינה.

שוב, רמז מובהק לפסוק במשלי – "לי עצה ותושיה אני בינה לי גבורה". בגדול זה בינה, אבל בתוכה יש גבורה. ממש בסוף פרק ה' כתוב "בן ארבעים לבינה" ו"בן חמישים לעצה" בזה אחר זה. תכלית היות האדם נבון היא היכולת לתת עצה טובה (בחינת ישראל סבא, התכללות חכמה בבינה, "חכם בבינה") – העצה שלך לקלוע אל השערה (השֹערה כאן היא שׁער הנון, "בן חמשים") ולא להחטיא. שוב, העצה והגבורה הם בכללות בבינה, יחוד ישסו"ת.

אחר כך "רוח דעת ויראת הוי'" היינו תרין עיטרין של הדעת. כאן כתובה בפירוש "דעת". נמצא שארבע הרוחות של משיח הן סוד ארבע הספירות הראשונות – כחב"ד. הדעת של "דעת ויראת הוי'" היא ה החסדים שבדעת ו"יראת הוי'" היא ה הגבורות, שרש המלכות שבנינה מן הגבורות (של הדעת), שרש ה"אשה יראת הוי' היא תתהלל".

מ"מרחקתו מן החטא" ל"מלכות וממשלה וחיקור דין"

כל זה אמרנו רק כדי להסביר את "מרחקתו מהחטא ומקרבתו לידי זכות" ואחר כך, מכח זה, "נהנין ממנו עצה ותושיה בינה וגבורה, שנאמר 'לי עצה ותושיה אני בינה לי גבורה'". באריז"ל אומרים ש"לי גבורה" יותר פנימי מהבינה. איך זה? הוא אומר שהגבורה כאן היא זרוע שמאל דאריך, שמתלבשת בתוך פרצוף אמא. "לי גבורה" במובן של בתוכי – בתוכי יש את הגבורה דאריך. כך מסביר האריז"ל.

אחר כך ממשיך, "ונותנת לו מלכות וממשלה וחיקור דין". אחר כך "ומגלין לו רזי תורה" (את זה נשאיר להמשיך – לא לבר מצוה, הרבה לפני זה בע"ה).

ג. אבות פרק ב: "דרך ישרה" ו"דרך טובה"

"דרך ישרה" ו"דרך טובה"

נאמר עוד משהו קצר על הפרק שלמדנו בשבת, פרק ב, שמתחיל ממשנת רבי – "רבי אומר איזו היא דרך ישרה שיבור לו האדם? כל שהיא תפארת לעושיה ותפארת לו מן האדם. והוי זהיר במצוה קלה כבחמורה שאין אתה יודע מתן שכרן של מצוות, והוי מחשב הפסד מצוה כנגד שכרה ושכר עברה כנגד הפסדה, הסתכל בשלשה דברים ואין אתה בא לידי עברה, דע מה למעלה ממך, עין רואה ואוזן שומעת וכל מעשיך בספר נכתבים".

בהמשך הפרק רבן יוחנן בן זכאי – שקדם לרבי – אומר לחמשת תלמידיו "צאו וראו איזו היא דרך טובה שידבק בה האדם וכו'", כל אחד אומר משהו עד שהוא אומר "רואה אני את דברי אלעזר בן ערך מדבריכם שבכלל דבריו דבריכם", ואחר כך "צאו וראו איזו היא דרך רעה שיתרחק ממנה האדם" וכו', עד ששוב בוחר בדברי רבי אלעזר בן ערך.

רואים שהמשותף למשניות כאן בפרק ב הוא שיש בהן דרך – צריך לחפש את הדרך הנכונה, דרך החיים. הדרך הראשונה היא "דרך ישרה [שיבור לו האדם]" והדרך השניה היא "דרך טובה [שידבק בה האדם]". ודאי אומר דורשני, שיש "דרך טובה" ו"דרך ישרה", וצריך להבין למה על זה כתוב "יבור לו האדם" ועל זה "ידבק בה האדם".

פסוקי הישר והטוב

קודם כל, איפה מצאנו בתורה שישר וטוב הולכים יחד (כאן, בפרק ב של פרקי אבות, הם לא צמודים, אבל הם שני ביטויים מובהקים שכל אחד מופיע עם דרך)? יש שני פסוקים. אחד מהם בפרשת ואתחנן, שבת נחמו, עוד שבוע – שם כתוב "ועשית הישר והטוב בעיני הוי' למען ייטב לך ובאת וירשת את הארץ". יותר מאוחר במשנה תורה, בפרשת ראה, כתוב עוד פסוק, בהיפוך הסדר, "כי תעשה הטוב והישר בעיני הוי' אלהיך".

בפעם הראשונה כתוב "הישר והטוב", כמו הסדר של המשנה אצלנו – "דרך ישרה" ואח"כ "דרך טובה". אחר כך "הטוב והישר" – קודם טוב ואז ישר, כסדר הדורות (רבן יוחנן בן זכאי קודם לרבי). רבן יוחנן בן זכאי אומר לתלמידיו "צאו וראו איזו היא דרך טובה שידבק בה האדם" – "צאו וראו" כמו "פוק חזי". שוב, לפי סדר הדורות קודם רבן יוחנן בן זכאי, שאומר "דרך טובה", ואז רבי שאומר "דרך ישרה". יש כאן את סדרי שני הפסוקים.

עיון בפירוש רש"י לשני פסוקי הישר והטוב

על הפסוק בתורה יש תמיהה שהרבה ממפרשי רש"י מדברים עליה. על "ועשית הישר והטוב בעיני הוי'" כותב רש"י "זו פשרה לפנים משורת הדין". כלומר, הוא מפרש את הביטוי "הישר והטוב" כהוראה לדבר אחד, לעשות פשרה לפנים משורת הדין. אבל בפעם השניה, שכתוב בסדר ההפוך, "כי תעשה הטוב והישר בעיני הוי' אלהיך", הוא אומר – בעצם מביא מספרי, מחז"ל – ש"טוב" הוא בעיני שמים ו"ישר" בעיני אדם. כלומר, הוא מחלק בין טוב וישר.

בספרי זו מחלוקת – מחלוקת בין רבי עקיבא לרבי ישמעאל. רש"י מביא בפשוטו של מקרא את דעת רבי עקיבא. זה בעצמו חידוש, כי בדרך כלל כשיש מחלוקת בין רבי עקיבא ורבי ישמעאל – רבי ישמעאל הוא יותר פשט ורבי עקיבא יותר דרוש. כאן הוא דווקא מביא את דעת רבי עקיבא, שהטוב הוא בעיני שמים והישר בעיני אדם. למה דעת רבי ישמעאל במקרה שלנו הפוכה? למה יותר פשט?

המפרשים מסבירים ש"בעיני שמים" צריך להיות מה שכתוב סמוך ל"בעיני הוי'" – "כי תעשה הטוב והישר בעיני הוי' אלהיך", הישר סמוך ל"בעיני הוי'". מכאן משמע שיותר פשט לומר שהישר הוא בעיני שמים והטוב שכתוב קודם הוא בעיני אדם. אבל הנה, רבי עקיבא אומר הפוך. רש"י שמפרש ל"בן חמש למשנה" נוקט כרבי עקיבא. אם כן, הדבר אומר דרשני.

מהסבא שמענו שיש מחלוקת בין יקוב הדין את ההר לבין פשרה לפנים משורת הדין, כפי שרש"י מפרש את "ועשית הישר והטוב בעיני הוי'". יש מי שאומר שמחלוקת ר"ע ור"י היא בנקודה הזו: שמי שאומר שישר בידי אדם, זו יותר מדה של יקוב הדין את ההר. אם ישר הוא בידי אדם זה משמע מדת הדין. מי שאומר שישר הוא בידי שמים לא סובר יקוב הדין את ההר. אם טוב בעיני אדם – הוא פשרה. רש"י מפרש שבביטוי "הישר והטוב" המלה "והטוב" באה להמתיק את הישר – "ועשית הישר", ואיזה סוג של יושר – "הטוב", המתקה – לדון את האדם במדה טובה, לפנים משורת הדין.

שוב, "ועשית הישר והטוב" – שהיושר יהיה טוב, זו פשרה שלפנים משורת הדין. כך מסבירים את הרש"י הראשון, שזה דבר אחד, והטוב מתייחס לישר, שהישר יהיה טוב.

דרך טובה ודרך ישרה – דעת ותפארת

רבן יוחנן בן זכאי שולח את תלמידיו להתבונן איפה יש דרך טובה – הדרך הטובה בעולם.

ננסה ממש לומר את הנקודה בקיצור נמרץ: אם אני רוצה לייחס לספירות, כתוב במשנה בפירוש שדרך ישרה שייכת לתפארת – "תפארת לעושיה ותפארת לו מן האדם". מה בין יבור לידבק? יבור זו עבודת הבירורים וידבק נשמע יותר כמו עבודת היחודים. בדרך הטובה דבקים – "אומר לדבק טוב", "מצא אשה מצא טוב", "ודבק באשתו והיו לבשר אחד", "והאדם ידע", "גם בלא דעת נפש לא טוב". מה זה טוב? כתוב בקבלה שטוב הוא השם של הדעת, אהוה, בגימטריא טוב.

לרבן יוחנן בן זכאי יש חמשה תלמידים, ומי הם? כתוב באר"י שהם ה החסדים של הדעת. הוא עצם הדעת, רבן יוחנן בן זכאי. מי שלומד את האר"י בעומק יודע ש-ב עטרין הם לא עצם הדעת – לדעת יש חמשה חסדים וחמש גבורות – אבל עצם הדעת הוא רבן יוחנן בן זכאי. יש לו חמשה תלמידים צדיקים, אלו חמשת החסדים שלו, שמתפשטים מחסד עד הוד. הוא שולח את ה החסדים שלו – "צאו וראו", צאו מעצם הדעת, תתפשטו בתוך ה הקצוות, בתוך מדות הלב, מהדעת ומטה (הכל בבחינת חסד, הרי הם ה חסדים). צריך להמשיך דעת בתוך הלב. הדעת היא נשמת ז"א.

לעומת זאת רבי, שבא כמה דורות אחריו, לא אומר "צאו וראו" – לא מדבר עם אחרים – אלא רק שואל אל עצמו, "איזו היא דרך ישרה שיבור לו האדם? כל שהיא תפארת לעושיה ותפארת לו מן האדם". גם בכך יש הרבה פירושים, אבל הפירוש הפנימי בקבלה ש"תפארת לעושיה" היינו החסדים המכוסים של התפארת. יש תפארת בשתי רמות – השליש העליון, עד הלב, בו יש חסדים מכוסים, והוא סוד עץ החיים. שם הכל בינו לבין ה', וזה באתכסיא, לא נודע לבני אדם. אבל מהלב ולמטה – בשני השלישים הגלויים, הגדולים של התפארת – מתגלים החסדים. שם זו "תפארת לו מן האדם" – רואים מה שאתה עושה, וצריך שהמעשים שלך יהיו "תפארת לו מן האדם". אלו שני השלישים התחתונים של התפארת – הכל תפארת, דרך ישרה.

אבל "דרך טובה שידבק בה האדם" היא כבר הדעת. הוא אמר "דרך טובה", אז רוב התלמידים השתמשו במלה טוב – עין טובה, חבר טוב, שכן טוב, לב טוב. גם "הרואה את הנולד" זה כנראה בחינת "טוב עין". בסוף הוא אומר "רואה אני את דברי אלעזר בן ערך מדבריכם שבכלל דבריו דבריכם". הכל התפשטות החסדים שבדעת – הטוב שבנפש, "גם בלא דעת נפש לא טוב".

הישר והטוב וירושת הארץ

זה גם מסביר ש"הישר והטוב" הוא עליה מתפארת לדעת והפסוק השני (ועל כן רש"י מפרש את הביטוי כדבר אחד – בכל עליה התחתון נכלל בעליון, "הישר" נכלל ב"הטוב" ומה שיוצא היינו פשרה לפנים משורת הדין), "הטוב והישר" הוא המשכה מדעת לתפארת (ובכל המשכה כל דרגה קובעת ברכה לעצמה, הטוב בפני עצמו והישר בפני עצמו). לכן בפסוק השני רש"י מפרש טוב בעיני שמים – דעת בעיני שמים וישר בעיני אדם. הטוב הוא יותר פנימי מאשר הישר. ישר שוה כי טוב, כי פעמים טוב – זה הקשר בין טוב לישר.

נשלים עוד נקודה מהדרוש: בפסוק הראשון כתוב "ועשית הישר והטוב בעיני הוי' למען ייטב לך ובאת וירשת את הארץ הטֹבה" – ברור שיש כאן חותם המתהפך, הישר-והטוב-ייטב-וירשת (ירש צירוף אותיות ישר), ובסוף "הארץ הטֹבה" (הכל נכלל בטוב, וכנ"ל שהוא ענין פשרה לפנים משורת הדין).

אם כן, בפסוק הראשון יש ישר-טוב-טוב-ישר (ושוב טוב). החידוש הוא שמהיושר באה ירושת הארץ ("הארץ הטֹבה"). כדי שהישר יבוא לרשת את הארץ צריך את שני הטוב באמצע – עליה מתפארת לדעת ואחר כך המשכה מדעת לתפארת (לאחר עלית התחתון לעליון בהמשכה העליון מתגלה במקום התחתון, והיינו שהסיום הוא בטוב, ודוק). בפסוק השני יש רק המשכה מדעת לתפארת – "כי תעשה הטוב והישר", טוב בעיני שמים וישר בעיני אדם.

ארבע עליות במשנת רבי

המשנה של רבי מתחילה ב"תפארת לעושיה ותפארת לו מן האדם" – התפארת המכוסה והתפארת המגולה. אחר כך כתוב "והוי זהיר" – ב"זהיר" שני פירושים, או לשון זהירות, או לשון זוהר, כפירוש החסידות ל"אבוך במאי הוי זהיר טפי". יש בזה כמובן גם את משמעות הזהירות כפשוטה, אבל הדרוש הוא לשון זוהר. כמו שגם שמענו קודם מאבי הבן, שגם בדבר הכי קטן אפשר וצריך להיות זוהר.

"הוי זהיר במצוה קלה כבחמורה שאין אתה יודע מתן שכרן של מצוות" – כאן "אין אתה יודע" (אתה יודע אַיִן), צריך להגיע למצב של אי ידיעה, על דרך "תכלית הידיעה שלא נדע". אם אדם מגיע ל"איני יודע" – "שאין אתה יודע מתן שכרן של מצוות" – הוא נעשה זהיר.

הזהיר בשני המובנים שלו הוא החסדים והגבורות של הדעת. החסד של הדעת הוא ה פעמים "אור" ביום אחד דמעשה בראשית, בחינת אור-זהר. הזהירות פשוטה כמשמעה, להיות זהיר טפי, מאד להזהר – "זהירות מביאה לידי זריזות" לקום ולעשות – היא ה הגבורות שבדעת. כאן הדעת באה לידי ביטוי בכך ש"אין אתה יודע מתן שכרן של מצוות". אם כן, התחלנו מתפארת ועלינו לדעת.

אחר כך עולים לספירה שמעל הדעת, לבינה – "והוי מחשב הפסד מצוה כנגד שכרה ושכר עברה כנגד הפסדה". איפה אדם עושה חשבונות של הפסד כנגד שכר ולהיפך? לכאורה הפוך ממה שהיה כתוב, "שאין אתה יודע שכרן של מצוות" – אתה לא יכול לחשב, לא יודע כלום. אחר כך אומר הפוך, "והוי מחשב וכו'". איפה עושים חשבונות? במח הבינה (סוד עולם הבא, עולם התגמול, שכר ועונש).

אחר כך הוא אומר "הסתכל בשלשה דברים ואין אתה בא לידי עבירה". אנחנו רוצים להסביר את כל משנת רבי כעליה – תפארת, דעת (נשמת התפארת), מוחין דאמא, מוחין דאבא. "מוחין דאמא" הם "והוי מחשב הפסד מצוה כנגד שכרה וגו'". אחר כך עולים יותר גבוה – כמו שרבי הלל אומר, שמהתבוננות (חישובים) מגיעים להסתכלות – "הסתכל בשלשה דברים וגו'". הסתכלות היא מוחין דאבא. כאן הוא אומר "דע" – "דע מה למעלה ממך" – אבל בכללות זה מוחין דאבא (שגם בהם יש דעת). שלשת הדברים הם כנגד חב"ד כפי שהם כלולים בדעת – "הסתכל בשלשה דברים". הסדר הוא "הסתכל... דע..." ואחר כך פירוט שלשת דברים – "עין רואה ואזן שומעת וכל מעשיך בספר נכתבים". כל החלק הזה הוא כנגד מוחין דאבא.

רוח הקדש המביאה עצה ותושיה

פרשנו שבמשנת רבי יש ארבע עליות – תפארת, דעת, בינה, חכמה. בדעת מאירה תכלית הדעת – "שלא נדע". רש"י אומר שדעת היא רוח הקדש. כדי שהדעת תהיה רוח הקדש חייבים להגיע ל"תכלית הידיעה שלא נדע". רוח הקדש שייך למשנת רבי מאיר, "ונהנין ממנו עצה ותושיה" – שזה רב כזה שאפשר להתייעץ איתו, הגיע לתכלית הדעת שגם הוא לא יודע שום דבר. אתה בא להתייעץ איתו, הוא לא יודע שום דבר, אבל לפתע זורק משהו ש"קולע אל השערה ולא יחטיא", כי הוא רחוק מחטא וקרוב לידי זכות, "זוכה ומזכה את הרבים".

כל זה לכבוד ולזכות הרך הנימול, שיזכה ויזַכה את הרבים, את עם ישראל כולו. שיזַכה את עם ישראל בגבורה, גבורת ישראל. ויהי רצון שסוף כל סוף המנהיגים יקבלו את השכל הנכון שצריך לגמור עם הקליפות – "המתחיל במלאכה אומרים לו גמור" – ויהיה "דידן נצח".

היות שקוראים לתינוק מנחם־מענדל אמרנו שצריכים לשיר שירים של הרבי. היום לא פסח, אבל מתאים לשיר "והיא שעמדה".

ניגנו "והיא שעמדה", "דידן נצח".