ח׳ מנחם־אב ע"ד – כפר חב"ד

ברית בניה ברג

ניגנו ניגון שלפני מאמר, אבי הבן חזר מאמר מפרי הארץ פרשת לך לך, ניגון שאחרי מאמר, "צמאה לך נפשי".

א. "אני בינה לי גבורה"

בניה – "יבנה המקדש", בינה וגבורה

היות שבניה אותיות יבנה נשיר "שיבנה בית המקדש". מישהו מהתמימים יודע לעשות את החזנות? [התמים הי"ת שי' התנדב...]. חז"ל אומרים כאשר מזכירים את בית המקדש "מהרה יבנה"[1].

כמו שבניה הוא אותיות יבנה, כך הוא אותיות בינה. לפני כמה ימים גם היתה פה ברית של אחד החברים שלנו, ודברנו על המשנה של רבי מאיר בתחלת פרק קנין תורה – "כל העוסק בתורה לשמה זוכה לדברים הרבה וכו'". בהמשך כתוב ש"נהנין ממנו עצה ותושיה בינה וגבורה, שנאמר 'לי עצה ותושיה אני בינה לי גבורה'".

ישי, אבי הבן, הזכיר שבניה הוא גבור של דוד המלך, וממילא במיוחד צריך לחשוב על הגבורים של עם ישראל, שמוסרים את הנפש על עם ישראל. לפני כמה ימים[2], בברית, אמרנו שכל ילד שנולד בזמן של מלחמה ושיש לו ברית מילה בזמן של מלחמה כל רוח הגבורה של עם ישראל נכנסת בו. כלומר, שהוא מתמלא גבורה – מאז הלידה שלו, מאז ברית המילה שלו – מכח הגבורים של עם ישראל.

זה מאד מתאים לפשט השם בניה, וגם לפסוק שהתורה אומרת – שהרך הנימול יהיה חסיד ירא שמים ולמדן – שמי שעוסק בי לשמה "אני בינה [בניה] לי גבורה". מי שהוא בינה-בניה זוכה להמון גבורה. יש שני פירושים בקבלה ל"אני בינה לי גבורה" – או שהגבורה היא ענף הבינה, או הפירוש היותר פנימי, של האריז"ל, שבתוך הבינה יש הגבורה של הכתר, הגבורה דאריך, ממש "לי גבורה".

כח לממש את העצה

קודם כתוב "לי עצה ותושיה", והרבה מהמפרשים מסבירים כאן ש"תושיה" היא גם לשון גבורה, חוזק והתחזקות. בספר "עבודת ישראל" כותב המגיד מקאזניץ[3] שכאשר סתם אדם נותן עצה, או שהיא טובה או שלא, אבל גם אם היא עצה טובה זה לא אומר שהעצה שלו תתממש בפועל, תצליח. בשביל שמשהו יצליח צריך להיות "בר מזלא", כמו שכתוב ביוסף שהוא "איש מצליח" והצמח-צדק מסביר שהוא בר מזלא – מזל אמתי, "אין מזל לישראל".

מחדש המגיד מקאזניץ שכל העוסק בתורה לשמה כל העצות שלו מתממשות בפועל – "עצה ותושיה" היינו שהעצה תצליח בפועל. ההצלחה בפועל היא סימן שהעצה מאד חזקה, יש שם הרבה כח. בהמשך הוא אומר בסגנון נוסף, "אני בינה לי גבורה" – יש לי עצה (אני נבון לתת עצה טובה) ויש לי כח שהעצה תתממש בפועל ממש.

כח העצם בבינה

הדבר הזה מתאים גם למה שדברנו אתמול בשיעור[4], שדווקא מצד הבינה ה' הוא כל יכול. מצד החכמה – "לית אתר פנוי מיניה", ה' נמצא בכל מקום. מצד הבינה – "אני לי בינה לי גבורה" – ה' הוא כל יכול. באותיות של קבלה, בבינה מאיר שם סג, ושם סג הוא "כח העצם", דהיינו מה שה' הוא כל יכול – "הכל יכול וכוללם יחד". כל היינו נ שערי בינה.

מצד הדעת ה' יודע הכל, כמו הרמז של אבולעפיא – יחיד הוא ויודע הכל. הדעת היא מפתחא דכליל שית, ה-ו שבשם. איך ה' יודע הכל? בידיעת עצמו, כמו שמסביר הרמב"ם. הכל כלול בו והוא נמצא בכל (בסוד "איהו תפיס בכולהו עלמין ולית מאן דתפיס ביה"), היות שהכל הוא ה' וה' הוא הכל (הסברנו שידיעת ה' היא סוד שם מה ובחירת האדם היא סוד שם בן, והנה ידוע ששרש שם בן הוא בשם סג – שרש בחירת האדם הוא בכחו יתברך הכל יכול – ושרש שם מה הוא בשם עב – שרש ידיעת ה' את הכל הוא במה שהוא יתברך נמצא בכל ממש, וכמו שהסברנו אמש).

בכל אופן, זה היה לפתוח עם בניה אותיות יבנה וגם אותיות בינה, שהוא גבור של דוד המלך, ועל זה כתוב "אני בינה לי גבורה". כתוב שבניה הוא גם "על הכרתי ועל הפלתי" – ראש הסנהדרין. הוא גם גבור, והעיקר שהוא גבור במלחמתה של תורה, תלמיד חכם הכי מובהק שיש לעם ישראל.

ב. "העוסק בתורה לשמה" (ד): "מלכות וממשלה וחקור דין"

נמשיך להסביר את המעלות של מי שעוסק בתורה לשמה. בניה הוא אחד שעוסק בתורה לשמה, ודברנו על זה ש"אני בינה [בניה] לי גבורה".

"מלכות וממשלה" לצורך "חקור דין"

מה כתוב בהמשך? "ונותנת לו מלכות וממשלה וחקור דין, ומגלין לו רזי תורה, ונעשה כמעין המתגבר וכנהר שאינו פוסק וכו'". צריך להתבונן מה זה שהתורה לשמה נותנת לעוסק בה מלכות וממשלה וחקור דין. מלכות וממשלה הולכות יחד – זה 'מכלול' – שתי בחינות, אבל קשורות (ומשלימות). אבל צריך להבין איך מתוך "ונותנת לו מלכות וממשלה" מגיע גם "וחקור דין" – משמע שחקור דין הוא התכל'ס של מלכות וממשלה.

הסברנו כמה פעמים שבמשנה כאן יש שורת מעלות, ותמיד האחרון בכל קטע הוא להגיע לדרגת משה רבינו. כמו שהיה כתוב קודם שהתורה מכשרת את האדם להיות צדיק, חסיד, ישר ונאמן – והוסבר שהתכלית היא להגיע לבחינת משה רבינו, שנקרא נאמן, "בכל ביתי נאמן הוא" (רק שלשם כך צריך להיות צדיק, חסיד וישר). כך גם כאן, כתוב "ונותנת לו מלכות וממשלה וחקור דין", משמע שהתכל'ס הוא חקור דין, רק שלשם כך צריך את המלכות והממשלה.

מלכות ברצון וממשלה בכפיה

מה בין מלכות לממשלה? הפשט – שבעל עבודת ישראל גם מביא – שמלכות היא ברצון וממשלה בכפיה. "ומלכותו ברצון קבלו עליהם", אבל ממשלה היא בכח, ממשלה היא גבורה. גם במלכות יש איזו גבורה, שהרי בנין המלכות מהגבורות – אבל היא גבורה ממותקת, היות שהעם בא מרצונו הטוב ומקבל את המלכות של המלך עליו לכתחילה. המשל בחסידות שהעם בא ומשתחוה למלך, ובבטול גמור מקבל את המלכות של המלך – זה הכי טוב.

דרך אגב, יש פה השלכה פשוטה להיום. היום משתמשים רק בביטוי ממשלה – אין היום מלכות, לדאבוננו. אנחנו שואפים למלכות, לא רק ממשלה. ממשלה היא דיעבד ומלכות היא לכתחילה, מלכות היא שמחה – אין שמחה גדולה כהמלכת המלך. ממשלה אינה שמחה כלל – היא בכפיה.

"כי להוי' המלוכה [על ישראל] ומֹשל בגוים"

אם יש "ומלכותו ברצון קבלו עליהם", למה צריך ממשלה? מביאים פסוק שבכל זאת צריכים ממשלה – "כי להוי' המלוכה ומֹשל בגוים". זה הפסוק העיקרי שמביאים שבתוך פסוק אחד יש השוואה בין מלכות לממשלה. מה רואים מהפסוק "כי להוי' המלוכה ומֹשל בגוים"? שלה' יש מלוכה על העם הנבחר, שהוא בעצם העם שבוחר בו. כמו שה' בוחר בעם כך העם בוחר בו.

איפה מתגלה הבחירה ההדדית הזו? בבית הבחירה. לשם כך אנחנו שואפים, בימים אלה – כעת ערב תשעה באב – שיבנה (אותיות בניה) בית המקדש במהרה בימינו. ברמב"ם הלכות בית המקדש נקראות הלכות בין הבחירה. בית הבחירה – שה' בוחר במקום הזה, אבל בעצם זה מה שה' בוחר בנו.

קראנו בשבת הפטרת "חזון ישעיהו" – אם אנחנו לא בסדר ה' לא בוחר במקום הזה. לא חשוב לו המקום אלא חשוב לו העם – שהעם יהיה עם צדיק, שמקבל את מלכותו ברצון. אז הוא בוחר בעם ובוחר להשכין את שמו במקום הזה, כנגד מה שהעם בוחר בו. זו המשמעות של בית הבחירה – בחירה הדדית. כעת אנחנו מתפללים ושואפים ומאמינים שאו-טו-טו יבוא משיח ו"משיח בונה מקדש" – כמו שה' רוצה מקדש, שיש פה עם צדיק שבוחר בה' וה' בוחר בו.

בכל אופן, זה "להוי' המלוכה". על מה כתובה ממשלה? "ומושל בגוים". הפשט – כך מסבירים – הוא שכל מושג הממשלה הוא בשביל גוים. מלכות היא בשביל יהודים. נוסחא פשוטה לגמרי – מלכות היא בשביל יהודים וממשלה בשביל גוים, "כי להוי' המלוכה [על עם ישראל, העם הנבחר והעם הבוחר] ומושל בגוים".

מלכות וממשלה בעבודת העוסק בתורה לשמה

מה זה אומר לגבי אותו צדיק שעוסק בתורה לשמה, שנותנת לו מלכות וממשלה? גם, התורה נותנת לו מלכות על יהודים – אלה שמתקשרים לצדיק הזה, כמו שחסיד מתקשר לרבי ברצון מלא (האהבה והדבקות בין החסיד והרבי היא אפילו יותר מאשר בין חתן וכלה). זה שהתורה נותנת מלכות בא אחרי ש"נהנין ממנו עצה ותושיה, שנאמר 'לי עצה ותושיה אני בינה לי גבורה'". מלכות גם לשון "במי נמלך" – כולם באים לקבל את העצה שלו, עצה שיש בה תושיה, כלומר שהעצה מצליחה. אז כולם באים לקבל את המלכות שלו.

אבל התורה גם נותנת לו כח לרדות – ממשלה על גוים. כך מסביר המגיד מקאזניץ[5] – שהתורה נותנת מלכות על יהודים (יהודי הוא מי שמודה, בא ומשתחוה, מקבל ברצון עול מלכות שמים וגם עול מלכות של ההתקשרות לאותו צדיק שעוסק בתורה לשמה) וגם ממשלה, כח להשתלט על גוים, על גויישקייט. בלשון החסידות, גויישקייט היא גם בתוכנו – "הגוי אשר בקרבך". בשביל אותו גוי צריך כח של אתכפיא, של מח שליט על הלב – על חיצוניות הלב, על תאוות הלב. צריך לקיים "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם אשר אתם זֹנים אחרים", ולשם כך צריך כח ממשלה על הגוים.

"כבֹד מלכים חקֹר דבר" ו"לב מלכים אין חקר"

אם כן, התורה נותנת גם מלכות וגם ממשלה, אבל – כמו שאמרנו – שניהם הם רק לשם התכלית שהיא "חקור דין". קודם צריך להבין מה הפשט של חקור דין, ומכך מדוע הוא תכלית המלכות והממשלה.

לגבי מלך יש שני פסוקים סמוכים בספר משלי – אחד אומר "כבֹד אלהים הסתר דבר וכבֹד מלכים חקֹר דבר", והפסוק השני אומר "שמים לרום וארץ לעֹמק ולב מלכים אין חקר". לכאורה יש פה איזו סתירה מיניה וביה. הפסוק הראשון אמר "כבֹד מלכים חקֹר דבר", יש מצוה וענין לחקור, והפסוק הבא אומר "לב מלכים אין חקר" – אין מה לחקור, זה אין סוף. ידוע הרמז ש"לב מלכים אין חקר" שוה ישראל – כל ישראל מלכים, כל יהודי ראוי לזכות לכתר תורה ואז זוכה לכתר מלכות וממשלה וגם לחקור דין.

חקור דין – "לאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא"

מה הפשט של חקור דין? אנחנו מתבססים על דברי המגיד מקאזניץ, שאומר שני פירושים ב"חקור דין"[6]. פירוש אחד, פשוט לאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא. הביטוי שלו הוא "הלכה ברורה לעומקה" – כמו "שמים לרום וארץ לעומק ולב מלכים אין חקר".

הוא אומר שבעולם הזה, בזמן הגלות – בזמן שאין מלכות ואין ממשלה של קדושה, וכנראה שזה כי אין צדיקים כאלה שבאמת עוסקים בתורה לשמה – כמעט שבלתי אפשר לאסוקי שום סוגיא שלומדים אליבא דהלכתא. זה סממן של הגלות, הגלות היא מחוסר עסק לתורה בשמה. תמיד כשמתפללים "שיבנה בית המקדש במהרה בימינו" מסיימים "ותן חלקנו בתורתך", כי הא בהא תליא. בית המקדש צריך "ותן חלקנו בתורתך", לאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא.

חקור דין – המתקת הדין בשרשו

מדת הדין היא שם אלהים ומדת הרחמים שם הוי'. היחוד שלנו, עם ישראל, שאנחנו מאמינים וקשורים לשם הוי'. פרעה מלך מצרים אומר "לא ידעתי את הוי'" – הקליפה לא יודעת מהוי' (מאלקים כן, אבל לא מהוי'). אנחנו מכריזים ומצהירים פעמיים בכל יום "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד". בפרשת השבוע (לפני, וכהקדמה ל"שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד") יש את שני הפסוקים של "אתה הראת לדעת כי הוי' הוא האלהים וגו'" ואחר כך "וידעת היום והשבת אל לבבך כי הוי' הוא האלהים וגו'". שם הוי' הוא אלקינו.

הוא אומר ש"חקור דין" היינו להגיע לפנימיות ומקור מדת הדין, ו"אין הדינין מתמתקין אלא בשרשן". צריך לחקור ולדרוש את הדין – כמו חקירת ודרישת העדים – עד שמגיעים לשרשו וממתיקים אותו שם. זה פשט מאד חשוב ב"חקור דין".

התכלית של המלכות והממשלה – צריך לדעת, בכל מה שאנחנו רוצים מלכות (מלכות על היהודים וממשלה על הגוים) – היא להגיע לחקור דין. לפי הפירוש הראשון – הלכה ברורה לעומקה, דבר לא מצוי בזמן הזה. הפירוש השני של חקור דין הוא המתקת כל הדינים בשרשם, על ידי שחוקרים את הדין – הדין כאן הוא כמו עד שצריך לחקור אותו ולדרוש אותו עד שהופכים אותו, הופכים את מדת הדין למדת הרחמים.

חקור דין – סוד החשמל

נעשה גימטריא של חקור דין (התכל'ס כאן, כמו שאמרנו קודם, הוא להגיע לדרגת משה רבינו, שהיא סוד חקור דין): חקור = ש-די, דין עולה עוד 64, יחד עולה 378 – סוד החשמל. המלה הכי סודית בכל התנ"ך היא חשמל, שכתובה רק שלש פעמים בתנ"ך, שלשתן במעשה מרכבה, הסוד הכי פנימי של "אין דורשין" שיש בכל התורה.

על מעשה מרכבה כתוב "כבֹד אלהים הסתר דבר" – כך מפרשים ממש על פי פשט (הולך על מעשה בראשית ועוד יותר על מעשה מרכבה). אבל אחר כך "וכבֹד מלכים חקֹר דבר" ואחר כך "לב [= כבוד] מלכים אין חקר". בסוף, כאשר משיח יבוא, הוא יגלה לכולם את סוד החשמל, מעשה מרכבה. איך חז"ל דורשים חשמל? "עתים חשות עתים ממללות". בלשון החסידות היינו העלם וגילוי – נשיאת הפכים של העלם וגילוי.

חשמל בסוד הידיעה והבחירה

בהמשך לדברינו אמש, הסוד של חשמל בחכמת החקירה – "לב מלכים אין חקר" – הוא איך יתכן שה' יודע הכל יחד עם זה שיש לי בחירה חפשית. זה חשמל – שה' חש, חש לשון הרגשה, דעת היא הרגש, ומי שחש את הכל הוא הקב"ה, הוא יודע הכל, אבל לי יש בחירה חפשית.

עיקר החפש שלי מתחיל – כמו בפסח – מחופש הדבור. כמו במדינות, כשרוצים לדבר על חופש במלכות וממשלה מתחילים מחופש הדבור – שלא תהיה סתימת פיות. הביטוי המעשי של בחירה חפשית הוא בכך שכל אחד יכול לומר מה שהוא רוצה, פה-סח.

כך החשמל הוא פרדוקס קיים – מל הוא חופש הדבור וחש היינו ידיעת ה'. ידיעת ה' שקטה (חש, בחשאי), לא מורגשת (לנו, רק לו יתברך), אבל את המל – הבחירה – כל אחד מרגיש, במדה שלא חוסמים אותי אני יכול לעשות מה שאני רוצה, גם לדבר מה שאני רוצה, ועוד יותר פנימי גם לחשוב מה שאני רוצה.

יש כאלה שרוצים לחסום גם את המחשבה. הבעל שם טוב אומר שלפני ה-מל של דבור יש גם מל נוסף, ה"מל" של ברית מילה – הוא החופש לחשוב. חש – ה' יודע הכל, מל מל – אני יכול לחשוב ולדבר מה שאני רוצה, ובדרך ממילא, בכלל המל השני – אני יכול לעשות לפי הכחות, לפי התושיה שה' מעניק לי.

ג. ידיעה ובחירה במגלת איכה

הערב קוראים את קינות, מגלת איכה. כתוב בספרים שיש שם שלשה פסוקים שהנושא שלהם הוא ידיעת ה' מול בחירה חפשית. אנחנו יודעים שכל הקינות כתובות לפי סדר אלף-בית – לפחות ארבעת הפרקים הראשונים של איכה. בפרק א יש 22 פסוקים לפי האלף-בית, כך גם בפרק ב ובפרק ד, אבל כשמגיעים לפרק ג זה לא רק "כפלים לתושיה" אלא "החוט המשולש לא במהרה ינתק" – לכל אות יש שלשה פסוקים. מזכיר את פרק קיט בתהלים, בו לכל אות יש 8 פסוקים – סה"כ 176 פסוקים, הפרק הכי ארוך בתנ"ך. בפרק ג באיכה יש שלישיה של כל אות.

פסוקי האות מ בפרק ג דאיכה – ידיעה ובחירה

אמצע האלף בית היא האות מ – לא מדויק, אך כך כתוב בירושלמי (שהאות מ היא האמצע של האלף-בית). מה שלשת הממים שנקרא הערב בע"ה (גם כשיבוא משיח נלמד מגלת איכה, הרי היא אחד מ-כד ספרים של התורה שבכתב, שהם סוד כד קישוטי כלה שהכלה, כנסת ישראל, מתקשטת בהם לכבוד חתונתה עם החתן העליון, הקב"ה)?

"מי זה אמר ותהי א-דני לא צוה?". הפירוש הוא שמי יכול להתהוות או להוות דבר אם ה' לא צוה? מכאן משמע שכל מה שקורה בעולם הוא מתהווה בציווי ה'. מודגש שמופיע כאן שם המלכות, א-דני, שם של מלכות וממשלה.

מה הפסוק הבא? כאילו הופך את הקערה על פיה – "מפי עליון לא תצא הרעות והטוב", שאל תחשוב שמפי ה' יוצאים הדברים הרעים והטובים. גם מענין שכתוב "רעות" לפני "טוב", וגם לשון רבים לפני לשון יחיד. אבל גם זה וגם זה – אל תחשוב שזה נגזר. הפסוק הראשון אומר שכל מה שקרה ה' צוה והפסוק השני אומר שמפי עליון לא תצא הרעות והטוב.

הפסוק השלישי אומר "מה יתאונן אדם חי גבר על חטאיו" – מה יש לאדם חי להתאונן, הרי כל מה שקורה איתו, רעות או טוב, הכל בגלל מה שהוא עצמו עשה. כל דבר שקורה לך בחיים, בסופו של דבר אתה זכאי או שאתה אשם. ככה רבי יוחנן דורש במדרש את הפסוק הזה – "מה יתאונן אדם חי", גם מסבירים שעל עצם הדבר שאתה חי כבר תאמר תודה לקב"ה שאתה נושם (כמו הפסוק האחרון בתהלים, "כל הנשמה תהלל יה", "על כל נשימה ונשימה" צריך להלל את הקב"ה). מה יש לך להתלונן? "גבר על חטאיו" – אם קורה משהו לא טוב סימן שחטאת. הרי "מפי העליון לא תצא הרעות והטוב".

גזרה ובחירה

שוב, כאן יש שלישיה חשובה שיש ב"כבֹד מלכים חקֹר דבר", שכולל גם את ה"כבֹד אלהים הסתר דבר", ובסוף הוא "שמים לרום וארץ לעֹמק ולב מלכים אין חקר". התכלית היא שאף על פי שה' מצוה ומסכים, אבל בסופו של דבר הכל תלוי בבחירה החפשית שלך. ה' יודע הכל, וגם מצוה. הווארט של הרמב"ם הוא שחייבים לחלק בין ידיעה לגזרה, וכך סובר גם הראב"ד שמשיג על הרמב"ם. כאן הפסוק הראשון הוא "צוה" – שה' גוזר. הפסוק השני אומר הפוך, והפסוק השלישי מכריע "מה יתאונן אדם חי גבר על חטאיו".

סוד החשמל בשלישית הפסוקים

ב"על חטאיו" הכתיב הוא חסר י – "חֲטָאָו", כמו חטאוֹ בלשון יחיד, והקרי חטאיו (לשון רבים). מה זה משנה? ודאי להרבה דברים. כמובן משנה גם לגימטריא של כל הפסוקים הללו. סוד הפסוקים האלה, שלשת הממים של פרק ג באיכה, כולו קשור לסוד החשמל כנ"ל. אם עושים את הגימטריא של שלשת הפסוקים הללו מקבלים 9 פעמים חשמל – תשעה חשמלים. לפי הרמב"ם (על פי חז"ל) חשמל הוא סוג של מלאך. בלשון חז"ל החשמלים הם "חיות אש ממללות". חשמל עצמו הוא כפולה של 9, ויש כאן 9 חשמלים. חשמל שוה אהיה (היום בבין המצרים הוא יום ה-אהיה) פעמים חי. כלומר, שהוא ט פעמים מב. אם יש כאן (בשלשת פסוקי הממים) ט פעמים חשמל, סה"כ יש 81 (ט ברבוע, אנכי) פעמים מב – זה חשבון שלשת הפסוקים יחד.

נחשב רק את המלים הראשונות והאחרונות בכל פסוק. המלים הראשונות – מי, מפי, מה – עולות 225, 5 פעמים מה (מי-מפי עולה ד"פ מה). 225 הוא הערך של המלה העיקרית שאנו מתבוננים בה – בחירה. תחלת שלשת הפסוקים היא בחירה, יה ברבוע. המלים האחרונות – צוה, והטוב, חטאו – 153 (טוב במשולש). נחבר – 225 ועוד 153 – שוה חשמל (זך במשולש[7]). רואים שרק ההתחלות והסוף של שלשת הפסוקים הם חשמל אחד, כאשר באמצע יש שמונה חשמלים. יש פה מבנה מובהק שצועק לנו חשמל – הרבה חשמל (פרדוקס) יש בשלשת הפסוקים האלה.

הסברנו את סוד החשמל כנשיאת הפכים, פרדוקס, ועיקר הפרדוקס בעולם שה' ברא לכבודו הוא הפרדוקס הקיים בין הידיעה והבחירה, שהוא בעצם התוכן הפנימי של הפסוקים האלה. כל ההתחלה היא עצמה בחירה, כמו שראינו כעת.

ד. הרשות נתונה – סוד האות ה

ידיעה ובחירה – הלכה הנחוצה לתשובה

מי זוכר איפה הרמב"ם כותב במשנה תורה את ההלכה של ידיעה ובחירה, את הפרדוקס הקיים, סוד החשמל? הוא אומר שם שהתירוץ "ארֻכה מארץ מדה ורחבה מני ים", ועל זה 'יורד' עליו הראב"ד ואומר לו שלא נהגת מנהג חכמים שהתחלת דבר שאתה לא יכול לגמור. זה נמצא בהלכות תשובה, כלומר שכל הפרדוקס הזה, החשמל הזה, שייך לתשובה.

הרבי תמיד מדייק שספר היד של הרמב"ם הוא כולו הלכות הלכות. ישוב הפרדוקס של ידיעה ובחירה הוא לכאורה חקירה ולא הלכה, אבל מסתבר שכדי לעשות תשובה – התכל'ס של ההלכות כאן – צריך את ההלכה הזו, את הקביעה הזאת שידיעת ה' אינה סותרת את בחירת האדם. גם מה שכותב הרמב"ם שאני לא יכול להסביר זאת עד הסוף (ואולי איני מבין זאת עד הסוף), כל זה נחוץ לדעת (לענין התשובה), וזו הלכה פסוקה – הלכה עם השגה כבדה של הראב"ד.

ה שב-ה שב-ה

אמרו שזה בפרק ה' של הלכות תשובה – איזו הלכה? זו החקירה ב-ה הידיעה של כל התורה כולה, כל החכמות כולן, והיא נמצאת בהלכות תשובה פרק ה הלכה ה. הלכות תשובה נמצאת בספר המדע, הספר הראשון של הרמב"ם. כמה הלכות יש בספר הראשון שלו? הלכות יסודי התורה, הלכות דעות, הלכות תלמוד תורה, הלכות עבודה זרה, הלכות תשובה. יש ה הלכות בספר המדע ברמב"ם – תשובה היא ה-ה.

יש כאן שלש ה – הלכות ה, פרק ה, הלכה ה. יש "בן הא הא", אבל כאן זה 'בן [לשון בינה, מקום התשובה כמ"ש "ולבבו יבין ושב ורפא לו"] הא הא הא' (בנ-יה, בניה-בינה). שם, באותה הלכה, יש את ה"והוא פלא" של הידיעה והבחירה.

למה ה-ה-ה קשור לתשובה ולהלכה הזו? את המלה תשובה דורשים בזהר הקדוש כתשוב-ה – תשובה תתאה ותשובה עילאה היינו תשוב ה תתאה ותשוב ה עילאה. יש שלש מדרגות – תשובה מיראה, תשובה מאהבה ותשובה משמחה. כל תשובה היא תשוב-ה.

מבין עב שמותיו הקדושים של הקב"ה השם ה-אם ("אם לבינה תקרא", "ולבבו יבין ושב"; אם הוא מספר ההשראה ה-ה) הוא ההה (ומכוונים אותו בפרשה השניה של קריאת שמע על "[השמרו לכם פן יפתה] לבבכם", ודוק).

ב-ה נברא העולם הזה – עולם הבחירה והתשובה

מה עוד חז"ל אומרים על האות ה? ב-ה נברא העולם הזה וב-י נברא העולם הבא. מה ההבדל בין העולם הזה לעולם הבא? ההבדל בין הידיעה והבחירה. עולם הבא כולו ידיעה, אין שם בחירה – נגמרה הבחירה (וגם לא ניתן לעשות שם תשובה, שהרי התשובה היא-היא גילוי של כח בחירת האדם, כעולה מדברי הרמב"ם שם). חז"ל אומרים שהעולם הזה נברא ב-ה מפני שיש בו בחירה ותשובה:

ומפני מה נברא העולם הזה בה"י? מפני שדומה לאכסדרה, שכל הרוצה לצאת יצא, ומאי טעמא תליא כרעיה? דאי הדר בתשובה מעיילי ליה. וליעייל בהך?! לא מסתייעא מילתא, כדריש לקיש. דאמר ריש לקיש, מאי דכתיב 'אם ללצים הוא יליץ ולענוים יתן חן'? בא לטהר מסייעין אותו בא לטמא פותחין לו. ומאי טעמא אית ליה תאגא? אמר הקב"ה, אם חוזר בו אני קושר לו קשר.

רבי עקיבא אומר "הכל צפוי והרשות נתונה ובטוב העולם נידון והכל לפי רוב המעשה" – ארבע מדרגות בסוד הוי'. ה-י הוא "הכל צפוי", בה נברא העולם הבא, וה-ה היא "הרשות נתונה", בה נברא העולם הזה. לכן כתוב באריז"ל שאם כי שבדרך כלל אומרים שעולם הבא הוא בינה (בניה), בכל אופן עולם הבא הוא מוחין דאבא – כמו בתפלין, תפלין של ר"ת (מוחין דאבא) הם תפלין של עוה"ב ותפלין של רש"י (מוחין דאמא) הם תפלין של עולם הזה. "הכל צפוי" ב-י, עולם הבא, ו"הרשות נתונה" ב-ה עילאה, בה נברא עולם הזה.

תיקון הברית בברית בערב תשעה באב

"הכל צפוי" הוא האמת (סוד עולם האצילות, כנגד ה-י של שם הוי', עולם האמת), לעומת שלש מדרגות עלמא דשקרא בבי"ע. כשאומרים שהעולם הבא הוא עולם האמת, האמת היא פנימיות היסוד – צדיק יסוד עולם, אותו צדיק שזוכה לכאילו בטול הבחירה מתוך בטול לאין האלקי. זהו צדיק האמת, "זכאי קשוט", עם תכלית תיקון הברית.

אמרנו שהיום הוא יום ה-כא בבין המיצרים, שבוידוי "אשמנו בגדנו..." (שלפי סדר האלף-בית) הוא כנגד "שחתנו" – פגם הברית. היום – שאנחנו זוכים להיות בברית מילה – הוא היום של תיקון הברית, תיקון ה"שחתנו", מה שאדם שיחת והשחית את עצמו ח"ו, פגם בשלמות העצמית.

כמה צומות צריכים לצום בשביל תיקון הברית בכתבי האריז"ל? פד – ד"פ שם אהיה (זו הכוונה). עוד מעט יהיה פדיון הבן של בניה – סעודה ששוה ל-פד צומות, כך כתוב. אבל אם יש ברית מילה ביום ה-כא של בין המצרים זה גם שוה פד צומות, ואפילו עוד יותר, כל הכפולות עד אין סוף של 21 (ובעיקר – 21, אהיה, ברבוע, סוד "אהיה אשר אהיה" – אמת, תיקון מדת האמת בנפש, פנימיות ספירת היסוד, שלמות ההתקשרות ל"צדיק יסוד עולם"). זה מה שמרוויחים היום כשאוכלים טוב בסעודת הברית של בניה, תיקון יום ה-כא, ערב ת"ב.

סיכום הפרק

בכל אופן, זה רק לומר שעולם האמת הוא עולם של תיקון הברית. סימן שעלמא דשקרא – כל שלשת העולמות, מראשית הבריאה עד מטה מטה – הוא לא שלמות הברית, צריך לתקן. אבל בריאת העולם הזה ב-ה אומרת שהעולם הזה נברא על יסוד הבחירה. זה הרמז הכי חזק בכך שזו ההלכה ברמב"ם שהיא ה שב-ה שב-ה – ב-ה נברא העולם הזה (וכמו שנאמר "אלה תולדות השמים והארץ בהבראם" – "ב-ה בראם", "באברהם", וכמו שיתבאר). י היינו "הכל צפוי" בטהרתו, עולם הבא, עולם האמת, אבל "והרשות נתונה" היא ה – ה ראשונה הכוללת גם ה תתאה, תשוב ה תתאה ותשוב ה עילאה.

ה. הבחירה בין ידיעת ה׳ ורצון ה׳

כתר שם טוב: בחירה בין רצון ה' לידיעת ה'

נאמר עוד ווארט: אמרנו שבדעת – זה שה' יודע הכל היינו הדעת שלו – יש ה חסדים ו-ה גבורות. יש מקום אחד בכתר שם טוב שכתוב משהו מדהים – שלא הזכרנו אמש, לא הגענו לזה – ונאמר אותו בקיצור ובאופן בוטה:

אם ה' יודע שתעשה עברה – שאתה עכשיו הולך לחטוא, ה' יודע זאת, ומה שה' יודע הוא ברור. מתי הפעם הראשונה שה' ידע שאתה הולך לחטוא? בחטא הראשון. עליו כתוב "נורא עלילה על בני אדם" – ה' ברא והזהיר וידע בדיוק מה שהולך לקרות. הכל כבר היה כתוב בתורה הקדומה – היה כתוב "אדם כי ימות", "ביום אכלך ממנו מות תמות". הכל כתוב, ידוע, תורה קדומה, "נורא עלילה על בני אדם" – אז איפה הבחירה החפשית? על זה אומר הבעל שם טוב שהגם שה' יודע שאתה הולך לחטוא, אתה יכול לבחור ברצון של ה' נגד הידיעה.

משהו מדהים, פצצה אטומית לגמרי. ה' יודע שאתה הולך לחטוא, ואפילו כתב זאת בתורה לפני שנבראת, וכעת יש לך בחירה חפשית האם אתה נמשך ומסכים לידיעת ה' שאתה הולך לחטוא, או שאתה בוחר במה שה' בפנימיות לבו רוצה. ה' יודע שאתה הולך לחטוא, אבל הוא רוצה שתעשה טוב, רוצה שתתגבר על היצר. מה הבחירה? הוא אומר שהיא בין מה שה' יודע למה שה' רוצה.

זה ווארט מדהים. יש כמה דרכים בחב"ד להסביר את ענין הבחירה לעומת הידיעה. הדבר הכי פשוט שהידיעה היא רק מקיף – לא פנימי ולא משפיע, לא גוזר. הרבה יותר עמוק הוא שער הבחירה בשערי תשובה של אדמו"ר האמצעי, שצריך ללמוד בהרבה ישוב הדעת, אבל גם שם לא כתוב לכאורה כזה ווארט כמו בכתר שם טוב.

ידיעת החטא – ה גבורות שבדעת

מה יוצא שם? שמה שה' יודע הוא רע ומה שה' רוצה הוא טוב. גם מפתיע – ידיעת ה' היא דבר רע?! אלא מה, הוא הדבר שהתחלנו לרמוז ולהסביר אתמול, ולא השלמנו, שהשרש של הדטרמיניזם החילוני, המדעי, שהכל מוכתב בתוך הטבע – וגם אמרנו שזה אפילו בלי להכיר ש-אלהים בגימטריא הטבע, אלא שרק הנתונים שבטבע בעבר ובהוה קובעים בדיוק את העתיד – הוא בעטרא דגבורות של הדעת, בשרש הכי עליון.

כך אמרנו, אבל לא הספקנו להסביר שבעצם ה הגבורות הן מה שה' יודע שאתה תחטא. בפסוק שאמרנו קודם, "מה יתאונן אדם חי גבר על חטאיו", יש "אדם חי" ו"גבר על חטאיו", החטאים באים מהגבר שלו, גבר לשון גבורה. השרש הוא בעטרא דגבורות, ה"גבר" של ה' כביכול, של הדעת שלו.

השתלשלות הידיעה השלילית

יש שלשה מקומות בכללות של ירידת הגבורות שבדעת בסדר ההשתלשלות:

• יש מה שה' בעטרא דגבורות של הדעת יודע שתחטא.
• יש שהדבר הזה משתלשל והופך להיות טבע, אבל בטבע עדיין גלוי מה שהטבע בגימטריא אלהים.
• אחר כך יורד עד שעובר את המסך בין עולם היצירה לעולם העשיה – המסך שנקרא "אף" – ואין יותר גילוי אלקות, אם כבר יש רק "אלהים אחרים", שהם רק כחות הטבע. אז נראה שהטבע הקר והאכזרי הוא זה שקובע הכל.

צריך לבגוד בזה, להתקומם נגד זה, להכחיש את זה ולכפור בזה – לכפור בכפור, בקרירות, "אשר קרך בדרך", בכפור הדטרמיניזם של הטבע צריך לכפור וצריך לבחור בטוב, במה שה' רוצה.

הבחירה ברצון ה' – "פשרה עדיפה מדין"

יוצא מזה שהבחירה ברצון של ה' היא בעצם ה החסדים של הדעת. קשור לשאלה של "פשרה עדיף מדין" לעומת "יקוב הדין את ההר" (דברנו על זה לאחרונה). אם יש פשרה שעדיפה מדין אז אפשר להכריע לפנים משורת הדין נגד הדין שב-ה הגבורות של הדעת – להכריע כ-ה החסדים של הדעת, ולא ללכת שולל אחרי ה הגבורות כאילו ה' יודע שאני הולך לחטוא, שמזה משתלשל ומגיע דטרמיניזם מוחלט.

הבחירה עבודת הבינוני – בין הידיעה הטובה לידיעה הרעה

יוצא מכאן עוד פרדוקס: אמרנו שהבחירה היא שם בן והידיעה הגלויה של ה' הטוב היא שם מה ("בטוב העולם נידון"). אבל לעומת הידיעה הרעה, שמשתלשלת ויורדת והופכת להיות טבע אכזרי שקובע את הגורל שלך, ח"ו, כנגד זה יש "ובחרת בחיים" שהוא הבחירה בטוב, ולעומתה יש את הידיעה הרעה. כלומר, בעצם הבחירה היא באמצע – עבודת הבינונים.

איך מתרגמים את "ובחרת בחיים"? איך בכל מקום תרגום אונקלוס מתרגם לבחור ("המקום אשר יבחר הוי' אלהיך לשכן שמו שם")? "ותתרעי בחיי" – התרגום של בחירה הוא "רע" (כי "רע" גם לשון רצון). צריך לבחור ברצון הטוב של ה', נגד הידיעה שלו, אבל בעצם המושג בחירה יש משהו רע – כי הכי טוב להיות בטל בעולם האצילות לידיעת ה' הטובה, כמו הצדיק שזכה לעלמא דקשוט, שתקן את הברית בשלמות והכל טוב באמת, באופן מוחלט.

שוב, הבחירה היא באמצע, לכן היא עבודת הבינוני – הידיעה היא רע לגבי ידיעת ה' הטובה והכי טובה לגבי הידיעה הרעה. זו הדוגמה ש"הכל לפי ערכין", כמו שהרש"ש אומר על כל המושגים של קבלת האריז"ל, שגם המושג תהו לעומת תיקון הוא מושג יחסי – תורת היחסות. דבר אחד הוא תיקון גמור ביחס לאיזה מצב קדום של תהו, הוא עצמו תהו ובהו ביחס לאיזה תיקון הרבה יותר מתוקן. כך הוא המושג בחירה חפשית (שהוא טוב לעומת ידיעת הרע ורע לעומת ידיעת הטוב המוחלט, שהרי "אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא", לפחות בשמץ של הרגשת היש כו').

אם כן, הוספנו עוד טפה לדברים של אתמול. כמובן, עוד לא נגענו בקצה המזלג של סודות החשמל של הבחירה והידיעה, רק שנתנו איזו התבוננות בשביל הערב כשנאמר קינות – לא לשכוח לחשוב על שלשת הפסוקים האלה, שלשת הממים בפרק ג' של קינות.

ו. חקור דין – חקירת הידיעה והבחירה

מקור רזי תורה – חקירת הידיעה והבחירה

כעת נחזור לחקור דין: היות שחקור דין הוא כאן מושג כל כך חשוב – לא סגרנו מה שהתחלנו – חקור דין הוא החקירה ב-ה הידיעה של כל מה שיש לחקור בעולם. אחרי שאתה מלך, יש לך מלכות וממשלה, רצינו לומר שחקור דין הוא-הוא החקירה שאנחנו עכשיו חוקרים, בין הידיעה והבחירה.

מי שזוכה לחקור הדין הזה, בין הידיעה והבחירה, אז "מגלין לו רזי תורה" – כל התורה החדשה של מלך המשיח יוצאת מחקור הדין הזה. אמרנו שבעולם הזה יש דו-קיום – עם דין, עם קושי, בלתי פתיר – של ידיעה ובחירה. אנחנו מאמינים שיש גם ידיעה וגם בחירה, אבל במקרה הטוב יש דו-קיום, כי אי אפשר להבין – צריך לחקור.

אם יש איזו בעיה, איזה כאסח, זה דין – צריך כל הזמן לחקור אותו, להתעמק בו, כדי להגיע לפתרון והמתקה, לעשות שלום אמת. מי שחוקר את הדין הזה לאמתו מגלין לו רזי תורה, ואז נעשה כמעין המתגבר מצד פנימיות אבא פנימיות עתיק וכנהר שאינו פוסק מצד פנימיות אמא פנימיות עתיק (כנודע שמעין ונהר הם חכמה ובינה). כל זה אחרי שזוכה לחקור דין.

אמת חקור דין

אמרנו שחקור דין עולה חשמל, אבל יש עוד דיוק בלשון חקור דין – חקור דין ר"ת חד. אם יש ר"ת חד צריך משהו שישלים – משהו שמתחיל ב-א, שיהיה אחד. רצוי שכל הבטוי עם ר"ת אחד יצא גם כפולה של אחד. מה צריכים לשים בהתחלה? זה דדוקציה או אינדוקציה? זה אינדוקציה. אינדוקציה זה עץ החיים ודדוקציה הוא עץ הדעת טוב ורע.

מי שחוקר את הדין רוצה להגיע לאמת (בחינת משה – "משה אמת ותורתו אמת") – "כל הדן דין אמת לאמתו נעשה שותף להקב"ה במעשה בראשית". מקור חקור הדין בא ממדת האמת – עלמא דקשוט, עולם האמת, מי שמתקן את הברית. כשמוסיפים לחקור דין אמת – חוץ מר"ת אחד – הכל יחד עולה 819, אחדות פשוטה, הפירמידה של אחד, יג (אחד) פעמים סג.

אם במקום "אחד" של "שמע ישראל" (שעולה 1118, מג פעמים הוי', הוי' גדול, המספר הראשון שמתחלק גם ב-הוי' וגם ב-אלהים) נכוון 'שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' [כאן בא פסיק טעמא, ודוק] אמת חקור דין' נקבל 1924 – הוי' פעמים עד. אחת הכוונות העיקריות של "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד" – ע רבתי של שמע ו-ד רבתי של אחד – "עד הוי' בכם", "אתם עדי נאם הוי'", אנחנו עדים לאחדות הפשוטה של הקב"ה. שוב, כשמכוונים שאחד הוא ר"ת אמת-חקור-דין יוצא שכל הפסוק עולה עד פעמים הוי'.

חטא עץ הדעת – התבוננות מוקדמת בסוד הידיעה והבחירה

מה החטא שאדם הראשון אכל מעץ הדעת טוב ורע לפני שבת (שהתיקון הוא לאכול בסעודת ברית מילה לפני תשעה באב...)? ה' ידע שהוא לא יוכל לעמוד בפני הפיתוי והוא אכל לפני שבת מעץ הדעת טוב ורע, ואז ה' פחד שמא יאכל גם מעץ החיים וחי לעולם, ולכן הוא גרש אותו מגן עדן. חושבים שעץ הדעת טוב ורע היינו שאני יודע טוב ורע, זה החטא. אם הייתי מחכה לשבת הרע היה מתמתק ונעשה כסא לטוב – יש מצוה של ענג שבת, הכל נכלל בקדושה, ואז מותר ואפילו מצוה לאכול מעץ הדעת. אבל לפני שבת זה תערובת טוב ורע שפועל נפילה בכל העולמות.

אבל אם הכל הוא התבוננות בה', האכילה מעץ הדעת טוב ורע לפני הזמן היא להתבונן באיך ה' יודע את הטוב והרע – ידיעה ברורה של הקב"ה, ש"הכל צפוי" – ושזה לא שולל אצלי את הבחירה החפשית. הבעיה היא שאי אפשר להגיע לבהירות בחקירה זו לפני שבת (מה שגורם להשגה של הראב"ד על הרמב"ם).

התוצאה אם אני מתבונן לפני הזמן בחקירה זו היא יאוש מכח הבחירה שלי. אני מתבונן שה' יודע את הטוב שלי ויודע את הרע שלי, אז הוא יודע שאני הולך לאכול – או שכן או שלא, אבל אם אני אוכל אז אני יודע שהקב"ה כבר ידע את זה, אז למה לא לאכול? למה לא להנות מהחיים? ברגע שאני אוכל מעץ הדעת, כי התבוננתי שה' יודע את הכל, אז כאשר אוכל – הכל היה מוכתב, אני חייב לאכול, אז קדימה. זה נקרא שהנחש דחף אותה עד שהיא נגעה בעץ, ומכאן הדרך קצרה מאד – תמשיך עד הסוף.

שבת – גילוי פרדוקס הידיעה והבחירה

מה זה שלא היה צריך לאכול מעץ הדעת עד שבת? אם אדם היה אוכל בשבת, כמו שאמרנו שהדבר הראשון שהמשיח יעשה הוא לגלות את הסוד – שהדעת של ה' בטוב ורע היא לא כמו הדעת של האדם.

הנחש אמר לחוה שמהעץ הזה הקב"ה אכל וברא את העולם – ה' אוכל מהעץ, כלומר הוא יודע את הטוב והרע, וכך הוא ברא את העולם. הוא ברא את העולם כך שהכל מוכתב מראש – כל מה שהולך להיות טוב וכל מה שהולך להיות רע – כך הוא אכל מהעץ וברא את העולם. אז גם אתם תאכלו וגם תבראו – תעשו בדיוק מה שאתם רוצים. אין בחירה חפשית – תעשו מה שאתם רוצים ואין בחירה חפשית. מה הכוונה? אתה לא אחראי על המעשים שלך, אין לך את מלוא האחריות. זו אכילה לפני הזמן.

אבל מה הסוד של שבת? זהו יום בו הפרדוקס הזה מתגלה, החשמל מתגלה, איך יש ידיעה וגם בחירה. לכולי עלמא התורה נתנה בשבת, והתורה אומרת שיש לנו בחירה חפשית וש"אני הוי'", "נאמן לשלם שכר" – צדיק, חסיד, ישר ונאמן – נאמן לתת שכר ונאמן להפרע כי אתה אחראי.

איך יודעים שזה סוד השבת? מה קורה אם מחברים חקור דין (חשמל) לידיעה בחירה (חי ברבוע; הסימן של ארבע המלים הוא ביחד, ר"ת)? שבת, שם של הקב"ה (שבת = יג פעמים דן – חקור דין = ז פעמים דן וידיעה-בחירה = ו פעמים דן). בשבת הכל הולך יחד והכל מתיישב – שיש בחירה ויש גם ידיעה.

עץ החיים ועץ הדעת – בחירה וידיעה

הבחירה שלפני הידיעה היא "ובחרת בחיים". הייתי חושב ש"אילנא דמותא" בלשון הזהר, עץ הדעת טוב ורע (שתרגום בחירה הוא רע), הוא בחירה, ואילו עץ החיים הוא ידיעת ה'. אבל יש גם איפכא מסתברא – עץ החיים הוא "ובחרת בחיים" הפסוק אומר "ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב את המות ואת הרע... ובחרת בחיים" – בסוף לא כתוב 'ובחרת בטוב' אלא "ובחרת בחיים". משמע ששרש הבחירה הוא בעץ החיים, שלמעלה מעץ הדעת לגמרי. הטוב נמצא בעץ הדעת, "עץ הדעת טוב". לפי זה "עץ הדעת טוב ורע" הוא ידיעת ה'.

אז מה הסוד? שעץ החיים – שהוא כח הבחירה של היהודי – יותר גבוה מכל ידיעת ה'. קודם אמרנו שהבחירה היא ממוצע בין ידיעת הטוב של ה' (עטרא דחסדים שבדעת) לבין ידיעת הרע של ה' (עטרא דגבורות שבדעת), אך ידוע שהשרש העליון של כל ממוצע הוא יותר גבוה משני הקצוות שהוא ממצע ביניהם.

ענין זה הוא כמו שהבעל שם טוב אומר שאפשר לבחור ברצון ה' נגד ידיעת ה' (לא רק בעטרא דחסדים כפי שהוסבר קודם אלא מעל לעץ הדעת טוב ורע לגמרי, לבחור בעץ החיים, "ואכל וחי לעלם", ועד ל"מעל העצים", מעל לשני העצים גם יחד, המקום אליו הגיע יצחק בעקדה, וד"ל). לבחור ב"רע" של ה' – בחירה ורצון מתורגמים "רע" כנ"ל – שיותר טוב מהכל, "טוב מאד", "טוב מות" (סוד הסתלקות יצחק בעקדה, לקבל נשמה חדשה לגמרי, מכח בחירתו החפשית) – "למען אחי ורעי [הבוחרים בחיים, ובכך נעשים רעים למקום ממש] אדברה שלום בך", וד"ל.

סיכום

לא מושלם בכלל, יש הרבה מה להתבונן, אבל הוספנו כמו דברים – ה חסדים ו-ה גבורות, עץ החיים ועץ הדעת, ושמשיח בא להטעים לנו את היחוד של ידיעה ובחירה. כל זה בזכות בניה, שיגדל להיות חסיד ירא שמים ולמדן, שיגדל ויעסוק בתורה לשמה ויזכה לדברים הרבה. משנת רבי מאיר, שהוא בחינת משיח – עוד כוונה חשובה בקינות, "רוח אפינו משיח הוי'" ר"ת מאיר (מדובר על יאשיהו – בגימטריא מנחם־מענדל, צמח צדק – אבל ר"ת רבי מאיר).

ז. ידיעה ובחירה – שבת ומילה

הסבר הראב"ד: כח בשכל להתגבר על הצפוי בכוכבים

[מה תהיה מעלת השמיני של ברית מילה אם הכל מתמתק בשבת?] הבחירה היא עבודת ימי החול. אמרנו שבשבת אוכלים מעץ הדעת, איך באמת ה' יודע את הכל בידיעת עצמו. נאמר עוד ווארט כדי להסביר זאת:

ב-ה שב-ה שב-ה הרמב"ם אומר מה שהוא אומר, שזו שאלה שהתשובה עליה ארוכה מארץ מדה, והראב"ד משיג שלא נהגת כמנהג החכמים, לפתוח במה שאי אפשר לגמור. הראב"ד אומר שאי אפשר להשאיר את הצבור בסימן שאלה, אז הוא מסביר משהו – לא כולם קוראים עד הסוף. הוא אומר שקצת דומה למי שחוזה בכוכבים – מחלק בין ידיעה לגזרה, כמו הרמב"ם – שיודע אך לא גוזר. אך החשוב הוא התוספת שלו בסוף, שכך הקב"ה רואה. הכוכבים הם הטבע, כמו שאומרים היום המדענים. הראב"ד אומר שיש לאדם שכל, ואף על פי שה' רואה כל מה שכתוב בכוכבים, יתכן שיש כח בשכל להתגבר ולשלול ולעקוף מה שכתוב בכוכבים, וגם את זה ה' רואה.

ה' רואה את כל מה שמוכתב על האדם, וגם רואה האם יש בשכל שלו כח להתגבר או לא. אם לדוגמה ה' רואה שבשכל אין לו כח להתגבר – אז באמת הכל מוכתב מאה אחוז, גמרנו. אבל אם ה' רואה בשכל שלך שאף על פי שמוכתב לך כך וכך – מוכתב וחתום, אבל יש בשכל שלך כח להתגבר – אז עד כאן ה' רואה. מה נשאר לך? כעת נשארה לך הבחירה האם להשתמש בשכל שלך או לא – וזה כאילו ה' לא יודע. הוא רק יודע שמוכתב ככה ויש לך שכל להתגבר, וכעת נראה מה שתעשה.

לכן הוא מסיים "וכל זה איננו שוה" – כל מה שבעל כרחי, בדיעבד, הייתי צריך לומר משהו, כי החכם הזה לא נהג כמנהג החכמים, אחרי שפתחתי בדבר וקצת פיתחתי את הרעיון (מפותח יפה, יש משהו מוכתב לגמרי, ואף על פי כן יש כח נפשי פנימי להתגבר, וכעת נראה מה תעשה), אבל בכל אופן זה לא מתרץ שום דבר. כי או שה' יודע אם תשתמש בשכל שלך או שלא יודע. לכן הוא אומר בסוף "וכל זה איננו שוה".

המילה – בחירת האדם אם להשתמש בשכלו

זה ההבדל בין שבת ליום ראשון אחרי שבת: יום ראשון הוא נראה איך תשתמש בשכל שלך. בשבת, כל הידיעה לאמתתה מתגלה עם כל השלבים, וזה לא סותר את הבחירה – יש לך בחירה. אבל השאלה אם תשתמש בבחירה או לא היא יום ראשון שאחר כך – זה התכל'ס. שיהיה לנו מספיק שכל – הוא לא מדבר על נשמה, משתמש במלה שכל – להתגבר על כל מה שמוכתב בטבע העולם, וגם שתהיה לנו תושיה להצליח להשתמש בשכל.

מחלוקת משה ואברהם – הרמב"ם והראב"ד

יש אצל הרמב"ם שתי נשמות הכי גדולות, שקשה לדעת את מי הוא מעריך יותר – משה רבינו ואברהם אבינו. אפשר לומר שזה גופא המחלוקת בין הרמב"ם והראב"ד – הרמב"ם נקרא משה ("ממשה עד משה לא קם כמשה"), ומאד מובן שמעריך את משה רבינו, אבל החידוש הוא העובדה שיש מקום שמשמע שהוא יותר מעריך את אברהם אבינו (בחז"ל יש מחלוקת האם "והאיש משה ענו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה" כולל את האבות או לא, ולפי הדעה שלא הרי אברהם הוא "האדם הגדול בענקים", גדול האבות וגדול גם ממשה). אברהם הוא השם של הראב"ד.

אברהם אבינו גדול באיצטגנינות – הוא יצא מזה (ה' הוציא אותו החוצה, מחוץ לחללו של עולם – מה שהעולם הוא חלל מת אם הכל ידוע מראש), אבל עדיין בקי בזה ומשתמש בזה כדי לדמות את ידיעת ה' למי שחוזה בכוכבים. לאחר שה' הוציא אותו מזה, הוא הוסיף לו בשמו את האות ה בברית המילה, זה שלמות כח הבחירה כנ"ל. לפני הברית הוא היה אב-רם, "השכל הנעלם מכל רעיון", היינו ידיעת העתיד של ה'. ה-ה שנוספה לו – אברם אינו מוליד אבל אברהם מוליד – היא הכח שלו ללדת. לא כי ה' גזר שיוליד, אלא כי יש לך כח של בחירה חפשית לעקוף את הטבע – זה ה-ה שב-ה שב-ה שהזכרנו. כל בקר (בתפלת שחרית שתקן אברהם)

ב"ישתבח" אנו מסיימים "אדון הנפלאות, בורא כל הנשמות, רבון כל המעשים, הבוחר בשירי זמרה, מלך יחיד חי העולמים", ר"ת אברהם, כאשר ה-ה שנוספה בשמו של אברהם הוא "הבוחר בשירי זמרה" (כל שאר הלשונות הם תארים של ה' עצמו, אך דווקא ב-ה ה' בוחר בשירים שלנו, הוא בוחר בכח שלנו לבחור לעבוד אותו). זו גופא השגת הראב"ד על הרמב"ם, בכל אופן יבוא משיח ויעשה שלום בין משה ואברהם, בין הרמב"ם והראב"ד, ובא לציון גואל.

כח הבחירה – "אדם אחד מאלף"

רבי יוסף יעב"ץ על פרקי אבות דורש את הפסוק בקהלת "אדם אחד מאלף מצאתי ואשה בכל אלה לא מצאתי" – קשור לברית מילה ולמה שדברנו כעת. איך יתכן ששלמה המלך – שבנה את בית המקדש, בדור שלו, דור דעה עם הרבה צדיקים – יכול להתבטא ככה על אנשי דורו? הוא מסביר לפי היסוד של ידיעת ה' ובחירת האדם[8].

הוא אומר שה' יודע הכל, ויכולת האדם עם השכל שלו והנשמה שלו להתגבר ולשנות את הטבע שלו – יש אפשרות כזו, אבל סיכוי קלוש מאד. מדובר גם בצדיקים – יתכן שאדם נולד עם כל הנתונים להיות צדיק, וגם ממש זאת, ומתקיים בו "אתה תשלם לאיש כמעשהו", כאילו הוא עשה בעצמו. אבל בכל אופן, אדם שיכול לבוא ולשנות את הטבע שלו ממש – על זה נאמר "אדם אחד מאלף מצאתי". כולם צדיקים, לא רשעים, אבל צדיק שגם משתמש בשכל שלו (כלשון הראב"ד הנ"ל) עד כדי כך שהוא משנה את עצמו ממה שמוכתב לו – בכוכבים הטובים – יש רק אחד מאלף. אבל "אשה בכל אלה לא מצאתי" – אשה פועלת רק לפי מה שמוכתב.

איש ואשה – מילה ושבת – בחירה וידיעה

זה הסוד של ברית מילה – נותן כח של בחירה. ברית היא אחרי השבת. האשה היא השבת, ובשבת מגיעים לשלמות הידיעה האמתית בבחירת ה', שלא סותרת בחירה (התאמה [compatibility] במושגים של אתמול), אבל אין עדיין צורך להשתמש בכח הבחירה כדי לעקוף או לשנות את הטבע. זה רק להבין את ה' מבחינתו ולזרום איתו מאה אחוז נכון (כל הזמן לבחור בטוב, בבחירה חפשית שאינה סותרת את ידיעת ה', וכמו שעוד נבאר בע"ה בשיעורים הבאים). על זה נאמר "אשה בכל אלה לא מצאתי" למעליותא.

אבל היום השמיני הוא יום חול, יום של גבר – "גבר על חטאו" – וכאן יש "אחד מאלף מצאתי". כל אחד צריך לשאוף מכח ברית המילה שלו לזכות להיות באמת אותו "אדם אחד מאלף" ("אדם אחד מאלף" = הדר[9], המלך השמיני, כנגד היום השמיני, שלא מת, ראשית עולם התיקון כנודע. "ושם אשתו מהיטבאל", סוד גילוי העטרה בשעת הפריעה). מי שקשור למורנו ישראל בעל שם טוב (= 1000) – ה"תלמיד ותיק" של משה רבינו – יכול להיות אותו "אחד מאלף".

לשם כך ה' ברא גברים ונשים – הגבר מסמל את יכולת הבחירה לשנות את ידיעת ה', כמו "צדיק גוזר והקב"ה מקיים", אבל להיות עם ה' ולהבין בדיוק את הראש של ה' (שיש בזה גם מעלה, כמו "שמע בקֹלה", אמרנו ש"לב מלכים אין חקר" שוה ישראל, אבל כתוב עם תוספת ו, "ולב מלכים אין חקר" בגימטריא "שמע בקֹלה" שנאמר על שרה, שלפעמים אומרת לעשות מה שנגד הטבע (של אברהם), כמו לגרש את הזרים, אבל זה בא לשרה מכך שיודעת במאה אחוז את ידיעת ה' – לא משנה אלא יודעת. לפעמים אברהם צריך להתגבר ולשנות את הטבע שלו כדי לשמוע בקול שרה). לכל אחד יש את המעלה שלו – "אדם אחד מאלף מצאתי" וגם "ואשה בכל אלה לא מצאתי". שהגברים יהיו גברים והנשים תהיינה נשים ויהיו הרבה ילדים חמודים.

המנהג בסעודה מפסקת הוא לומר שיר המעלות, היות שזה מועד – ממשיכים את שמחת ברית המילה עד ועד בכלל.