בע"ה

בדר"ח חשון ע"ו – כפ"ח

שם הפרנסה

סעודת ראש חדש חשון

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

א. "ויעקב הלך לדרכו"

תשרי – "יעקב"; חשון – "הלך לדרכו"

לחיים לחיים, שיהיה חדש טוב, חדש של גאולה. אחרי שמחת תורה, וככה גם במוצאי שבת בראשית ושוב במוצאי שבת נח, שלש פעמים, מכריזים "ויעקב הלך לדרכו". כל חדש חשון, שבא אחרי החגים, הוא בסימן "ויעקב הלך לדרכו". עכשיו אנחנו, "יעקב", בנקודה הזאת של המודעות וההחלטה החזקה שצריכים ללכת לדרכנו, סימן שכל החדש שעבר – כל חדש תשרי, חדש החגים, חדש השביעי שמושבע בכל טוב – הוא בחינת יעקב. אותו יעקב, חדש תשרי, כעת צריך ללכת לדרכו.

איך באמת יודעים שכל חדש תשרי הוא יעקב שכעת הוא הולך לדרכו? כתוב שהחגים הם כנגד האבות – חג הפסח, "זמן חרותנו", כנגד אברהם אבינו; שבועות, "זמן מתן תורתנו" ששמענו מפי הגבורה, כנגד יצחק אבינו; חג הסוכות, השיא של חדש תשרי, הוא כנגד יעקב אבינו בו נאמר "ויעקב נסע סֻכֹתה ויבן לו בית ולמקנהו עשה סֻכֹת[ב] על כן קרא שם המקום סכות". ככה בעצם כל חדש תשרי הוא בחינת יעקב אבינו.

יש כמה רמזים מאד חזקים לענין הזה: אם נחשב את החשבון של תשרי, 910, ונחלק אותו ב-5 נקבל יעקב – ה"פ יעקב בדיוק. יעקב עולה ז פעמים הוי', גם רמז ששייך לחדש השביעי. יעקב פנים ואחור – י יע יעק יעקב יעקב עקב קב ב – עולה ה"פ יעקב (לפי הכלל הידוע בזה), שעולה תשרי.

צירופי שם הוי' בחדשי השנה – "עין יעקב"

לכל חדש בשנה יש צירוף שם הוי'. שלשת החדשים הראשונים מ"החדש הזה לכם", חדש ניסן, האות הראשונה והשולטת בצירוף היא י – י-ה-ו-ה, י-ה-ה-ו, י-ו-ה-ה. עד כאן שלשה חדשים עם י בהתחלה – "דגל מחנה יהודה" שכולל את יהודה, יששכר וזבולון. אחר כך באים חדשי הקיץ, "דגל מחנה ראובן", שכולל את ראובן-שמעון-גד, ובו כל צירופי שם הוי' מתחילים ב-ה עילאה שבשם. אחר כך "דגל מחנה אפרים", אפרים-מנשה-בנימין, תשרי-חשון-כסלו, וכל הצירופים מתחילים ב-ו – ה-ו של שם הוי' היא יעקב. אחר כך חדשי החרף הם "דגל מחנה דן", דן-אשר-נפתלי, מתחילים ב-ה תתאה.

כלומר, כל השנה היא י-ה-ו-ה, לכל אות שלשה חדשים, שלשה צירופים. כל יב הצירופים – יב פעמים הוי' – עולים חדש. הביטוי הכי חשוב בתורה שעולה יב פעמים הוי' הוא "עין יעקב" – פסוק של חדש תשרי, שקוראים בשמחת תורה בפרשת "וזאת הברכה", "בטח בדד עין יעקב". זה פסוק ומסר וענין שמאד חשוב לנו היום, שיתקיים בנו "הן עם לבדד ישכן וגו'" ויהיה "בטח בדד עין יעקב". המלה "עין" היא כוונה ידועה בכתבי האריז"ל שעולה ה"פ הוי' ו-יעקב עולה ז"פ הוי' – כל יב צירופי הוי'. בבחינה זו כל השנה היא "עין יעקב".

צירוף חדש חשון: "ודבש היום הזה הוי'"

הצירוף של חדש תשרי הוא "והיה" – מלה בתורה, שיש לה משמעות לפי חז"ל, "אין 'והיה' אלא לשון שמחה", "זמן שמחתנו". אחר כך מגיעים לחדש הזה, חדש חשון, שהיום א' חשון, והצירוף הוא ו-ה-ה-י, שיוצא מהפסוק "ודבש היום הזה הוי'", פסוק במשנה תורה (בפרשת "והיה כי תבוא" – "והיה" צירוף תשרי כנ"ל). ה-ו בצירוף של החדש הזה היא המלה "ודבש" – "[ארץ זבת חלב] ודבש. היום הזה הוי'...". זו הכוונה שמי שמכוון – מכוון אותה בברכה האמצעית של מוסף היום. כמה שוה "ודבש"? חדש, עין יעקב.

החוש של חדש חשון הוא חוש הריח, החוש של מלך המשיח – "והריחו ביראת הוי'", "מורח ודאין". "לא למראה עיניו ישפוט ולא למשמע אזניו יוכיח" – הריח הוא למעלה מראיה ושמיעה, כתר שלמעלה מחכמה ובינה. בכל אופן, דבש הוא המאכל הכי מתוק. בשבעת המינים הדבש הוא דווקא במלכות. יש שני סוגי דבש. יש דבש דבורים, גם בחינת מלכות – "באשר דבר מלך שלטון", עולם הדבור – וגם דבש תמרים, שהוא המלכות של שבעת המינים[ג]. יש מתיקות בטעם ויש מתיקות בריח, בחוש של הכתר, ולשניהם קוראים "בסומי".

"עין יעקב" – יין מן היקב

בסומי שייך גם ליין – ענבים הם בתפארת (בשבעת המינים, "ארץ חטה ושערה וגפן...", כנגד חב"ד המתפשטות בחג"ת – בפרט הדעת שהיא נשמת התפארת). כשאני אומר "לבסומי" – להתבסם ולהתמתק – אני יכול להתכוון או לדבש, מתיקות, או לריח. בֹשם הוא ריח טוב. גם כששותים יין מתבסמים – זו ההתבסמות של פורים – וגם כשאוכלים דבש מתבסמים (כמו שצריך להזהר לא להשתכר מיין כך גם צריך להזהר מריבוי דבש – "דבש מצאת אכֹל דיֶך פן תשבענו והקאתו")[ד].

למה רומז הביטוי "עין יעקב"? שבתוך השם יעקב יש את האות ע. "בטח בדד עין יעקב" – צריך לבודד את ה-ע של יעקב. אם מבודדים את ה-ע מה נשאר? יקב. מה עושים ביקב? יין, ששוה ע. "נכנס יין יצא סוד". ה-ע של יעקב היא ה-יין שמוציאים מהיקב. יש כאן אנשים שעושים יין – שזו תהיה כוונה ידועה. שבזכות היין נזכה ל"בטח בדד עין יעקב". יש כאן כתר-תפארת-מלכות – הריח הוא הכתר, היין אמא אבל "בינה ליבא", "יסוד אמא מסתיים בתפארת ז"א, פנימיות התפארת של שבעת המינים כנ"ל, והדבש הוא המלכות. יש כאן ראש-תוך-סוף של הקו האמצעי (כתר-תפארת-מלכות = 2197 = 13, אחד-אהבה, בחזקת 3, כנודע).

לחיים לחיים, שנזכה לריח הטוב, שנזכה למשיח, נזכה ל"בטח בדד עין יעקב" שזה היין היוצא מהיקב (סוד יבק – יחוד ברכה קדושה, אהיה-הוי'-אדני = הוי' אלהים), ונזכה ל"ודבש [= עין יעקב]" ומתוך כך "היום הזה הוי'" (הערך הממוצע של ד אותיות "ודבש" = "היום הזה" שעולה ג פעמים הוי', שם בן יב של ברכת כהנים!), גילוי היום ושיהיה "זה הוי' קוינו לו נגילה ונשמחה בישועתו". לחיים לחיים.

תשרי-חשון – חדשי יעקב

אמרנו שכל שלשה חדשים עוברים אות בשם הוי' – שלשת החדשים הראשונים הם ה-י, עוד שלשה חדשים הם ה עילאה ועוד שלשה חדשים הם ו (יעקב בפרט) ושלשת החדשים האחרונים הם ה תתאה. זהו סוד המרכבה. אם נחזור לאבות, שלשת החדשים הראשונים כולם הם כנגד אברהם אבינו, האב הכולל, שהוא גם "אב המון גוים". יצחק הוא ה עילאה של שם הוי', יעקב הוא ה-ו של שם הוי' ודוד מלך ישראל חי וקים, דוד מלכא משיחא, הוא ה-ה האחרונה, הרגל הרביעית שבמרכבה. אם כן, כל השנה היא שלשה חדשים של אברהם, שלשה חדשים של יצחק, שלשה חדשים של יעקב ושלשה חדשים של דוד.

נחזור לחגים: כתוב שפסח הוא אברהם ושבועות הוא יצחק. שבועות חל בסיון, שאינו החדש הראשון של ה עילאה אלא החדש האחרון של ה-י. היחוד של חדש כסלו שבו יש את החג היחיד שמייחד ומחבר שני חדשים יחד, חנוכה, חג מדרבנן – חג מלא אור, החג הכי אהוב על הבעל שם טוב, החג של דוד מלכא משיחא. בעצם החיבור הזה, שמחבר את כסלו וטבת – סוף תקופת תשרי עם תחלת תקופת טבת – הוא חבור של יעקב ודוד.

הווארט הוא שבכל דבר שיש בו שלשה פרקים – הפרק השלישי משפיע על הענין הבא, כל כך משפיע עד שיש בו דברים ששייכים כבר לתקופה הבאה. סוף ה-י הוא סיון, שיש בו כבר חג ששייך לתקופה הבאה. הוא הנה"י של ה-י שמשפיע ל-ה עילאה. אותו דבר כאן, בכסלו, שיש בו הרבה דוד אף על פי שהוא הסוף של יעקב. פשיטא שחדש אלול, המלא עניני תשובה, יותר שייך לתשרי מלחדשים שלפניו. אותו דבר אדר – "למסמך גאולה לגאולה", גאולת פורים היא הכנה קרובה ונחוצה ביותר כדי להגיע תיכף לגאולת פסח. תמיד החדש האחרון בשלשה נותן את עצמו, משפיע, לתקופה הבאה. מה זה אומר לגבינו? ששני החדשים שהם בעצם יעקב הם תשרי וחשון, החדש הזה.

יש משהו מיוחד בשני החדשים האלה שהולכים יחד. לכן דווקא על חשון כתוב "ויעקב הלך לדרכו" – אותו יעקב של תשרי הולך לדרכו, קם ומתחיל לזוז קדימה לקראת הגאולה בחדש חשון. כשמשיח יבוא, החג של משיח יהיה בחדש חשון – החדש השמיני (בחינת משיח כנודע, "משיח אלהי יעקב"), שגם החוש שלו הוא חוש של משיח, "מורח ודאין", זו גאולה. יש משהו מיוחד בחשון שהוא חדש של גאולה – צריכים ללכת לקראת הגאולה.

לפגוש מלאכים-שלוחים בדרך

איפה כתוב "ויעקב הלך לדרכו"? בסוף פרשת ויצא, כשיעקב אבינו – אחרי שהוליד את רוב השבטים שלו בחרן, אצל לבן – בורח מלבן. אחרי העימות ביניהם, שהסתיים באיזה הסכם שלום – נפרדו, עם הסכם שאני פה ואתה שם – כתוב "ויעקב הלך לדרכו ויפגעו בו מלאכי אלהים". יעקב הולך לארץ ישראל, הולך לגאולה. מה הסימן שאתה 'בקטע' של "ויעקב הלך לדרכו"? "ויפגעו בו מלאכי אלהים" – אם אתה פוגש מלאכי אלקים סימן שאתה בדרך הנכונה, מקיים את הענין של "ויעקב הלך לדרכו".

איך נפרש לעניננו? מלאך הוא שליח. תיכף אחר כך מתחילה פרשת "וישלח" – "וישלח יעקב מלאכים" ורש"י כותב "'מלאכים' ממש". הפירוש הפשוט שלא נחשוב ש"מלאכים" הם שלוחים בני אדם אלא מלאכים רוחניים, ממש. אבל אפשר גם לפרש הפוך, שאלה מלאכים ממש, שלוחים ממש. מה הסימן שאתה הולך בדרך התשובה? שפתאום אתה פוגש שליחים. אתה מתחיל להזיז איזה מהלך ציבורי ופתאום אתה רואה הרבה שלוחים, הרבה אנשים שרוצים להצטרף. פוגשים "מלאכי אלהים"[ה], זה הסימן הטוב, של סיעתא דשמיא.

זה צריך להיות היום – שמתחילים לזוז, מתחילים להשמיע את הדעות שלנו, ופתאום בא איזה מלאך אלקים ואומר 'גם אני חושב ככה. אולי נוכל לעשות משהו טוב יחד?'. אז מוצאים עוד מלאך אלקים וכו' – צריכים הרבה מלאכי אלקים. שוב, זה יעקב בדרך חזרה לארץ ישראל ("שיבת ציון" – "ושבו בנים לגבולם").

חלוקת הזהב של תשרי-חשון

כמה שוה חשון? אמרנו ש-תשרי שוה ה"פ יעקב. אין שני חדשים עם יחס כל כך יפה ביניהם בחכמת החשבון – חשון עולה ב"פ יעקב. יעקב עצמו עולה ז"פ הוי', והיחס בין תשרי לחשון מבחינה חשבונית הוא יחס של 5 ו-2. תשרי שוה ה"פ יעקב ו-חשון שוה ב"פ יעקב – יחס יפהפה. איך קוראים ליחס זה של חלוקת ז ל-ה ו-ב? שבעת קני המנורה, שמטיבים קודם חמשה נרות ואז שני נרות. סוד ה-7 שמתחלק ל-5 ו-2 הוא סוד הזהב – ז מתחלק ל-ה ו-ב, משוואה פשוטה.

קודם דברנו על אנשים שעוסקים בתעשית יין. כעת מדברים על אנשים שעוסקים בזהב – חלוקת ז ל-ה ו-ב. לפי זה תקופת הזהב, הזמן הכי טוב לעסוק בזהב, הוא תשרי-חשון. כל אחד מהם חדש של זהב, והיחס ביניהם הוא בין ה ל-ב. בסוד של "עין יעקב" – ז"פ עין עולה ה"פ יעקב – תשרי (לשון ראיה והשגחה, "שבעה אלה עיני הוי'") מחבר עין ו-יעקב. אם רוצים להגיע לז"פ יעקב (מט, ז ברבוע, פעמים הוי') זה כבר על ידי חיבור שני החדשים תשרי-חשון.

"ויעקב הלך לדרכו" (בסוד חלוקת הזהב) – להביא את המשיח

איך אפשר להבין לפי הרמז הזה את פירוש "ויעקב הלך לדרכו" יותר טוב? שבע מדות הלב מתחלקות ל-ה קצוות – חגתנ"ה – שכל אחד מהם הוא מדה פרטית, שנמשך לה חסד אחד מה"ח שבעטרא דחסדים שבדעת וגם גבורה אחת מעטרא דגבורות שבדעת. בסוף יש שני כוללים – בינתים יש כאן כולל אחד, אבל צריכים שני כוללים, כולל למעלה וכולל למטה – ספירת היסוד וספירת המלכות. אם תשרי הוא ה"פ יעקב – יעקב הוא בכלל ז"א, כל המדות הן יעקב, לכן הוא עצמו עולה ז"פ הוי' – אז משלימים בו כל הפרטים עד ההוד. "ויעקב הלך לדרכו" הוא שכל הענין של ה-ה קצוות – ה"פ יעקב – צריך עוד שני יעקב, יעקב של יסוד ויעקב של מלכות. כלומר, חדש חשון הוא החדש לקחת את יעקב – עמוד התורה בכלל, שהוא הבונה את בית ישראל (כפי שעשה אצל לבן בחרן, בבירור כל הבירורים דשם) – ושהוא ילך לדרכו.

כתוב שדרך לשון זיווג. יעקב לוקח את כל המטען שלו, כל הילדים שלו, כל הרכוש שלו – כבר הזדווג עם נשיו בחרן, אבל עיקר הזיווג – הוא בארץ ישראל (סוד "יבעלוך בניך"), להביא גאולה. מה יעקב שלח לעשו? אדמו"ר הזקן מסביר בתורה אור שהוא שלח לעשו שאני מוכן לגאולה. אני על סף הגאולה, וצריך רק את שיתוף הפעולה שלך – האם אתה מוכן? ידוע שאז עשו לא היה מוכן, אבל כעת הרבי אומר שעשו מוכן. יעקב הלך לדרכו, אני חוזר לארץ, מוכן לגאולה – אפילו יש לי הרבה מלאכי אלקים שאני פוגש, שמצטרפים לתנועה, כל פעם עוד מלאך אלקים – אז מהו חדש חשון? שני הכוללים, היסוד והמלכות, שצריך לחבר אותם, "צדיק יסוד עולם" עם המלכות-המציאות ממש, וכך להביא את מלך המשיח.

יעקב כולל את כל המדות, אבל עיקרו תפארת-רחמים, "כי מרחמם ינהגם". המשיח הוא המרחם על עם ישראל. כמו שהיום יש מצב עם התעוררות של נקמה וכל  מיני רגש יהודי חם חיובי, אבל כשפונים לה' בתפלה העיקר הוא שתביא את הגאולה, "עד מתי?!", מספיק. הכל מדת הרחמים, הוא מעורר רחמים רבים. כעת, הרחמים של חשון, צריכים לפעול על היסוד והמלכות. זה רק כשנכנסים לתנועה – "ויעקב הלך לדרכו". זה רמז ראשון ליחס בין תשרי ל-חשון, היחס היפהפה בין ה ל-ב.

ב. ראש חדש חשון – שם א-ל

יום ה-לא של השנה

היום הזה, היום הראשון של חדש חשון – יום בדר"ח חשון – הוא היום ה-לא של השנה (בתשרי יש תמיד ל ימים). לא הפוך הוא שם א-ל. כולנו היום – ובמיוחד מי שבאופן מיוחד שייך ליום הזה, שיש לו יום הולדת – קשור לשם א-ל, "ויקרא לו אל אלהי ישראל", שם ששייך במיוחד ליעקב אבינו. מצד אחד יעקב הוא שייך לשם הוי', כי הוא תפארת, אבל "אלהי ישראל" קרא לו דווקא בשם א-ל.

היום אמרנו בהלל "אל הוי' ויאר לנו", כך אומרים בכל ראש חדש אך שייך בפרט ליום ה-אל של השנה, היום בו עוברים מה"פ יעקב לב"פ יעקב, שרומז למכלול השמות "אל הוי'", השוה נאו – יש משהו ביום הזה שהכי נאו (הכי אקטואלי) שיכול להיות. לפני שאנחנו יוצאים מהיום הזה – שיהיה משיח נאו מכח זה שהולכים על משיח. זו הדרך, על כך כתוב "ויעקב הלך לדרכו".

בכל אופן, כעת נדבר על שם א-ל. יש שני שמות קצרים מבין שמות ה' שאינם נמחקים, שהם רק שתי אותיות – א-ל, י-ה. יום ה-יה של השנה החדשה שייך ליעקב, יום טוב ראשון של חג הסוכות, זמן שמחתנו. יום ה-אל של השנה – "ויקרא לו אל אלהי ישראל" – הוא היום.

אל פעמים אֵ-ל בתורה

בתורה כמה פעמים כתוב שם א-ל. המלה אל בסגול כתובה הרבה, אבל כמה פעמים יש אֵ-ל בצירה (ללא אות שימוש)? זו מסורה מאד יפה, שיש בחמשה חומשי תורה בדיוק 31 פעמים א-ל (אל פעמים "א-ל").

מבחינה מסוימת שתי האותיות האלה הן יסוד כל האלף-בית. שם האות אלף מתחילה אל, ובסוד אלב"ם אל היינו פרצוף הכתר (האות הראשונה של החצי הראשון של האלף-בית והאות הראשונה של החצי השני של האלף-בית. ושתיהן עם משמעות דומה – אולפן ולימוד, היינו סוד מוחא סתימאה שבכתר, כח המשכיל שבנפש). שוב, יש בדיוק אל פעמים "א-ל" בכל התורה כולה.

אם נחשיב גם את הא-ל שיש אות לפניו או לאחריו יש עוד 15, י-ה, סה"כ 46 (הוי' אלהי, סוד המילוי של שם עב[ו], האיתן שבנשמה כנודע). זה רמז מכוון לשנה הזו, לבעל יום ההולדת שלנו.

"אל עליון"

בכל אופן, מה הפעם הראשונה שכתוב א-ל בלי אות נוספת, "הכל הולך אחר הפתיחה"? הפעם הראשונה היא כאשר מלכי צדק[ז] מברך את אברהם אבינו אחרי מלחמת המלכים. קודם יש שני פסוקים שכתוב "לאל" – על מלכי צדק כתוב "והוא כהן לאל עליון" ואז הוא פותח ומברך את אברם "ברוך אברם לאל עליון קֹנה שמים וארץ". הפסוק הבא הוא "וברוך אל עליון אשר מגן צריך בידך". אחר כך יש פסוק רביעי (בדילוג פסוק אחד), שאברם אומר "הרִמֹתי ידי אל הוי' אל עליון קֹנה שמים וארץ"[ח]. אברהם אבינו מוסיף את שם הוי', "אל הוי' [ויאר לנו]", משיח נאו.

בכל אופן, עד הפסוקים האלה אין את שם א-ל בתורה. התורה מדגישה כאן פעמיים ש"אל", שהוא "עליון" (כמו שיתבאר), הוא "קֹנה שמים וארץ" – "קֹנה" דווקא[ט]. "קנה" = ה פעמים "אל". "אל... קנה" הוא סוד אלקנה, אבי שמואל הרמתי, סוד "הרמתי ידי אל הוי' אל עליון קנה שמים וארץ" (שמואל לא היה נהנה מהבריות כנודע, כמו אברהם כאן – "הרמתי ידי וגו' אם מחוט ועד שרוך נעל וגו'").

והנה, השם א-ל בתורה – כך משמע בפשט וכך כתוב בחסידות – רומז לעצמות אפילו יותר משם הוי'. "עד שלא נברא העולם היה הוא ושמו בלבד" – השם המיוחד של ה' הוא י-ה-ו-ה. אבל מה אם אני לא רוצה שום שם (שום גילוי), גם לא שם העצם , אלא רק אותו ("אנא נסיב מלכא"), איך אני בכל זאת אומר זאת? איני רוצה לקרוא לו בשמו אלא רק 'אתה', וכתוב ששייך לא-ל, כינוי עצמי ביותר, שייך ליום הזה בשנה. בכל אופן, שם א-ל זה מתגלה אצל מלכי צדק בפעם הראשונה, "והוא כהן לאל עליון". רואים שד"פ שהשם הזה מתגלה הוא "אל עליון", לא 'סתם' א-ל, ואחר כך אין עוד "אל עליון" בתורה (יש עוד פעם אחת בתהלים. בברכה הראשונה של שמונה עשרה "אל עליון" רומז לכתר עליון, למעלה-מעלה מכל טעם ודעת, כמבואר בכוונות). אחד משמות מלך המשיח בנביא ישעיהו הוא "עמנו-אל". עמנו שוה עליון, כלומר ששם המשיח – עמנואל (שם של הרבה בתי כנסת בעולם, שם של מלך המשיח) – הוא בעצם התעצמות עם "אל-עליון".

באידיש אומרים על ה' אויבערשטער – שמובנו עליון. על איזו חברה בארץ הרבי המליץ שיטוסו איתה, כדי לקיים את מצות "או קנה מיד עמיתך" – לפרנס יהודי ולא לפרנס גוי? אל על. אף על פי שלא פשוט בכלל, היו שנים עם בעיות חמורות ביותר בשמירת שבת (לא יודע איך היום), הרבי אמר לטוס איתם. אל-על רומז ל"אל עליון". במיוחד מי שרוצה לטוס לרבי, לטוס למלך המשיח, צריך לטוס עם חברה ששייכת לאל עליון ("קנה שמים וארץ").

"צדק צדק תרדֹף"

השם הזה מתגלה דוקא כשמלכי צדק – שם בן נח, מלך שלם, ירושלים, "עיר שחוברה לה יחדיו", שלם אמורה להיות עיר שלמה, כמו שארץ ישראל צריכה להיות שלמה, שלמות הארץ. זו הבעיה שלנו היום. כנראה שאם היראה של ירושלם – את היראה, ירו, אברהם הוסיף ל"שלם". אנחנו מקדימים את התוספת של אברהם לפני היסוד שלם, ירושלים, שלמות היראה. הווארט הוא שאם רוצים שירושלים תהיה שלמה, עיר יהודיה, למעליותא עיר הבירה האמתית והשלמה שלנו – זה תלוי ביראת שמים שלנו. יראת שמים של אברהם, שאף שהוא "אֹהבִי" כמו שנאמר בו בעקדה "עתה ידעתי כי ירא אלהים אתה". אז ירושלים תהיה שלמה.

איך אחר כך קראו למלך ירושלים שיהושע היה צריך לכבוש? אדֹנִי צדק. גם שם מיוחד מאד, שם של מלכות, אדני – בניקוד אחר. שניהם צדק, "צדק מלכותא קדישא". ירושלים היא עיר הצדק – עיר היראה, עיר שלם-שלמות ועיר הצדק. לפי זה אפשר לומר בדרך רמז ש"צדק צדק תרדף" היינו מלכי צדק ואדני צדק[י]. צריך לרדוף אותם כדי להגיע לירושלים, עיר הצדק. עד כאן הקדמה בנוגע לשם א-ל.

ג. שם הפרנסה

"ויעקב הלך לדרכו" – ללכת להתפרנס

כעת נגיע לעיקר החידוש: הפעם הראשונה שכתוב א-ל, בלי שום אות נוספת, היא "וברוך אל עליון" (הפעם השלישית בסיפור הזה, אך הראשונה בלי ל) – "וברוך אל עליון אשר מגן צריך בידך". גם היום צריכים את הברכה הזו. אברהם יוצא למלחמה להציל את האחיין שלו לוט, לא הצדיק הכי גדול בעולם, ומוסר עליו את נפשו. ה' מוסר את הרבים ביד המעטים, עוזר לו, ועל כך מברך מלכי צדק "וברוך אל עליון אשר מגן צריך בידך". כמה שוה "וברוך אל עליון"? 431. מכאן נגיע לחלק העיקרי. א-ל עולה 31, וממילא "וברוך... עליון" שוה בדיוק 400 (ת, תכלית האלף-בית, כ ברבוע. אל רומז לאות א כנ"ל).

לפני כמה חדשים, בסעודת ראש חדש, דברנו על שם קדוש שמופיע לא רק בספרי הקבלה, אלא אפילו אדה"ז כותב בסידור, שצריך לומר אחרי הלל "זבדיה ישמרני וכו'", שם שיוצא מהפסוק "ואברהם זקן בא בימים". דברנו אז הרבה על השם הזה. כעת נעשה משהו דומה, על שם שלא מופיע בסידור שלנו אבל כן מופיע בסדורים עם כוונות. יש שם שהוא שם של פרנסה. לא השם הידוע שנקרא שם הפרנסה, כפי שנסביר, אלא שם אחר – שם שמכוונים אותו בברכת השנים, ברכת הפרנסה בשמו"ע. היות שכולם צריכים פרנסה – ובפרט אנשים מיוחדים שיש כאן שכידוע לי זקוקים לפרנסה ברווח – לכן נקדיש לכך את עיקר השיעור.

היות שזה חדש של "ויעקב הלך לדרכו", שעל פי הפשט הכוונה שמתחיל לעבוד – עובד כדי להתפרנס – אז כנראה יש כח מיוחד להתפרנס ברווח בראש חדש חשון, בחדש חשון, שהוא ראש של פרנסה. חייבים פרנסה – יש אנשים שקצת מסיחים דעת, לא כל כך הולכים על זה, אבל "ויעקב הלך לדרכו" צריך ללכת על זה ולהצליח, ה' רוצה שנצליח דרכנו בעולם הזה הגשמי תוך כדי הזכרון ש"הוא הנֹתן לך כח לעשות חיל".

כוונות "אנא הוי'..." בהלל

נפתח בפסוק השיא של הלל שאומרים בראש חדש, הפסוק הכי מרגש והכי חזק – "אנא הוי' הושיעה נא וגו'". בתנ"ך כתבו "אנא הוי' הושיעה נא אנא הוי' הצליחה נא", ואנחנו נוהגים לכפול כל ביטוי. בדרך כלל כופלים רק פסוק שלם, אבל כאן יש יוצא מן הכלל – כופלים כל חצי פסוק. בפסוקים הקודמים והבאים כופלים פסוק שלם, ולא מחלקים את הפסוקים, אבל כאן מחלקים וכופלים – יוצאים ארבעה ביטויים.

זו דוגמה, מהחשובות בתורה, של "שנים שהם ארבעה". השנים הם י-ה וכשהופכים לארבעה הם י-ה-ו-ה – שני "אנא הוי' הושיעה נא" הם י-ה ושני "אנא הוי' הצליחה נא" הם ו-ה. לכן יש שמכוונים בארבעת הביטויים האלה את שמות עסמ"ב – שם הוי' הראשון במילוי עב, שם הוי' השני במילוי סג, שם הוי' השלישי במילוי מה ושם הוי' הרביעי במילוי בן. פעמיים "אנא הוי' הושיעה נא" מייחדות עב-סג (יחודא עילאה) ופעמיים "אנא הוי' הצליחה נא"  מייחדות מה-בן (יחודא תתאה).

ארבעה צרכי כל יהודי: בני, חיי, מזוני – רויחי

מה הפשט? ידוע שכל יהודי זקוק לארבעה דברים. שלמה המלך, החכם מכל אדם, אומר "שלשה המה נפלאו ממני וארבעה לא ידעתים". אחר כך הוא מפרט את הארבעה – דרך נשר בשמים, דרך נחש עלי צור, דרך אניה בלב ים ודרך גבר בעלמה. יש הרבה פירושים בחז"ל ובחסידות מהם השלשה והארבעה.

לעניננו, כל יהודי כשמתפלל לה' הוא צריך שה' יתן לו את שלשת הדברים ש"לאו בזכותא תליא מילתא אלא במזלא תליא מילתא" – בני (משפחה, שלום בית, אשה וילדים) חיי (בריאות בכלל, בריאות טובה ונכונה) ומזוני (פרנסה)[יא]. מוסיפים את המלה הרביעית – רויחי: בניי חיי ומזוני רויחי. על פי פשט רויחי הולך על מזוני, המלה הסמוכה – צריכים בנים, צריכים חיים וצריכים מזוני ולא סתם מזוני אלא רויחי, הרי הרבי אמר שכל יהודי צריך להיות גביר. בכל אופן, הרבי – וכנראה שגם הצדיקים הקודמים – אמרו שצריך לקרוא בני חיי ומזוני וכולהו רויחי, שהכל יהיה ברווח. בכל אופן, זה לא מוציא מידי הפשט, שעיקר הרויחי הולך על פרנסה (גם לשון רויחי הוא לשון רווח כפשוטו, להרויח בעסקים). אפשר לחבר את הפשט והדרוש ולומר שבזכות שהמזוני רויחי משפיע גם על הבני והחיי, שהכל יהיה מרווח, הכל יהיה בהרחבה. אבל קודם כל צריך שמזוני, הפרנסה, תהיה רויחי.

בני וחיי – ישועות; מזוני רויחי – הצלחות

זו כוונה פשוטה – יתכן שכוונתי היום, איני זוכר... – לכוון כאשר אומרים "אנא הוי' הושיעה נא וגו'". בני וחיי הם ישועה. זה שאדם מתברך באשה טובה ומתברך בילדים – כל ילד, זרעא חייא וקיימא, הוא ישועה. גם חיים, בריאות, כמה שהולכים לרופאים טובים, רופא ידיד, ויש תרופות וקופת חולים שעוזרים, בריאות היא בגדר ישועה – ישועת הוי' כהרף עין. בפסוק יש רק שני כללים, שני סוגים, ישועה והצלחה[יב]. אבל כשמפרטים זאת, בנים וחיים הם ישועה, אבל פרנסה היא הצלחה. יתכן מישהו עני, בעל חוב, שצריך ישועה – שה' יושיע אותו בנס מן השמים. בכל אופן, לעשות כסף, להרויח כסף (מזוני רויחי) זה להצליח. מי היה הכי עשיר, עוד יותר מהאבות? יוסף, "איש מצליח". בשביל לעשות כסף צריך הצלחה, עד כדי כך שכתוב בחסידות ש"איש מצליח" נקרא "בר מזלא" – עיקר ה"בר מזלא" הוא שיש לו הצלחה, שהשעה משחקת לו. זה יוסף הצדיק.

אם כן, איך נסביר כעת? ש"אנא הוי' הושיעה נא" הראשון הוא בני, שתלויים במוחין דאבא, שם מתלבש כח האין סוף. "אנא הוי' הושיעה נא" השני הוא חיי – בעיות בריאות הן שבירת הכלים, סוד השבירה והתיקון בשם סג. כל רפואה היא "ולבבו יבין ושב ורפא לו". כשנזכה לחיים נצחיים הם גם ממוחין דאבא, כאשר נזכה, אבל חיי שלנו – לשמור על הבריאות, להתרפא ("'ורפא ירפא' – מכאן שנתנה לרופא רשות לרפאות"), בא ממוחין דאמא, שייך לשבירה ולתיקון בשם סג.

הצלחה בעסקים, בעולם הזה, היא משם מה החדש. מה פירוש "רויחי"? לא רק להצליח שתהיה לך פרנסה כדי להתקיים, אלא שתהיה גביר. על פרנסה מגיע פעמיים "אנא הוי' הצליחה נא". לא מספיקה הצלחה אחת, צריך עוד יותר הצלחה בעסקים – בשביל מה? לכאורה צריך להסתפק במועט. אז למה עוד יותר הצלחה? כי צריך מלכות. כדי לקיים את הגוף שלי ושל משפחתי – הז"א – מספיק פעם אחת "אנא הוי' הצליחה נא". אבל אם אני רוצה לקדם את התנועה, "ויעקב הלך לדרכו", ולהביא גאולה לעולם – צריך הרבה כסף. בשביל המלכות, שם בן, צריך עוד פעם לומר "אנא הוי' הצליחה נא", שתהיה עוד יותר הצלחה, דווקא במזוני. מכאן, כמו שאמרנו, כשיהיו הרבה מזוני – גם הבני וגם החיי יתברכו, הכל יתברך. כל זה עדיין הקדמה.

שני שמות הפרנסה בכוונות התפלה

הכל כדי להגיע לסוד השם הקדוש שנקרא שם הפרנסה – עיקר ה"הצליחה נא". יש שני שמות פרנסה, אפשר לומר שהם כנגד פעמיים "אנא הוי' הצליחה נא". יש את שם הפרנסה המפורסם, ס"ת "פותח את ידך", שכיון שהוא מלה אפשר לומר אותו – "החותך חיים לכל חי", שם חתך, שעולה פעמיים רוח, "פי שנים ברוחך אלי" (סוד "רוח [העולה מלמטה] אייתי רוח [מלעילא] ואמשיך רוח [מלעילא ולעילא]"). הוא גם שוה "ומשביע" – המלה הבאה בפסוק. כך כתוב בכוונות, שמאד חשוב לכוון זאת ביחד – ש"פותח את ידיך" ס"ת חתך, ומיד לכוון שהמלה הבאה, "ומשביע", שוה בדיוק אותו דבר.

אבל יש שם אחר, שיוצא משני פסוקים בתנ"ך: פסוק אחד בסוף הנביא מלאכי – "והריקֹתי לכם ברכה עד בלי די", ופסוק שני בתהלים פרק ד – "נסה עלינו אור פניך הוי'". בתוך המלים האלה, "נסה עלינו אור פניך הוי'", אפשר לראות למפרע את המלה פרנסה. הפסוק הראשון, "והריקֹתי לכם ברכה עד בלי די", פשיטא שהולך על פרנסה. באיזה זכות מקבלים את "והריקתי לכם ברכה עד בלי די"? "ובחנוני נא בזאת", פסוק על צדקה. אם האדם רוצה שה' יברך אותו ויריק עליו ברכה עד בלי די שיתן הרבה צדקה. כשאדם נותן צדקה הקב"ה מבטיח לו שבזכות זה "והריקתי לכם ברכה עד בלי די".

נשים לב, לא חלק מהשם, אבל כוונה יפה: הביטוי "עד בלי די" ר"ת עבד. השנה זו, ה'תשע"ו, עולה עבד ברבוע. אבל איזה עבד? "[ברכה] עד בלי די". שיהיה "[ברכה] עד בלי די" ברבוע.

מתי מכוונים את השם הזה? בברכת הפרנסה בשמו"ע, ברכת השנים. לוקחים את שני הפסוקים האלה ויוצא שם שהוא גם שם שיכול לנטרל – נוסיף, לא כתוב, אבל מתוך ההתבוננות בשם רואים שהוא מסוגל היום הזה ממש לנטרל מחבלים, וכנראה גם לחסל אותם. לכל שם קדוש יש את האותיות ויש גם את הניקוד, איך שכותבים את הנקודות. כל השם הוא מלה אחת, אבל עם שני חלקים – החלק הראשון דיקר והחלק השני נוסא. החלק הראשון יוצא מהפסוק "והריקתי לכם ברכה עד בלי די" והחלק השני מהפסוק "נסה עלינו אור פניך הוי'". איך הניקוד? חיריק, חיריק, שבא, חולם, פתח – דִיקִרְנוֹסַא. יש עוד שיטה של ניקוד, אבל הניקוד שאמרנו הוא העיקר. איך מגיעים לניקוד הזה? סוד, לא פשוט בכלל[יג].

זן-מפרנס

נתחיל להתעמק בכוונות של השם הזה. נתבונן קודם כל כמה שוה השם דיקרנוסא עצמו (בלי הניקוד)? 431, המספר של הלשון שממנו הגענו לכך – "וברוך אל עליון [אשר מגן צריך בידך ויתן לו מעשר מכל[יד]]". כתוב שהשם הזה הוא 3 יותר מ-חתך. איך מחברים אותם? מוסיפים על שם חתך את שלש אותיותיו, וכך מקבלים את הגימטריא של השם דיקרנוסא, 431. כך כתוב בסידור.

כעת נעשה את עיקר הגימטריא: כתוב שכאשר מכוונים את השם הזה צריכים לכוון למה שאומרים בברכת המזון (בברכה הראשונה שתקן משה רבינו), שה' "הוא אל זן ומפרנס לכל". הניקוד – חירק, חירק, שבא, חולם, פתח – שוה 56, שעם הכולל עולה זן, ה' זן. זן (סוד הזיווג של "זכר ונקבה בראם וגו'"[טו]) הוא הכוונה של ראש חדש היום, "אל הוי'", נאו. הרבי אומר לצעוק משיח נאו, אז אפשר להסביר שהכוונה שצריך פרנסה! אם יש מספיק פרנסה אני יכול להביא משיח נאו. כמה שוה מפרנס? 430, ועם הכולל שוה דיקרנוסא. הכל כאן מתקזז – קודם צריכים להוסיף לניקוד כולל, ואחר כך מהאותיות צריך להפחית כולל, וביחד יוצא בדיוק, השם עם הניקוד עולה זן-מפרנס. זו עיקר הכוונה – מכוונים את השם הזה עם הניקוד הזה ואז הוא "אל זן ומפרנס" (הכל יוצא משם "אל" הנ"ל, וכמו שעוד יתבאר), ה' זן ומפרנס, נותן את הפרנסה ברווח.

כח הכוונות

מה הקשר לחלק הראשון של השם הזה כסגולה נגד מחבלים? דיקר לשון דקירה. החלק השני של השם הזה הוא "נסה עלינו אור פניך הוי'", לשון הרמת נס. גם במלה פרנסה יש נס. וכל הביטוי הזה – "נסה עלינו אור פניך הוי'" – כולל אותיות פרנסה, כנ"ל.

אם כן, שמכח השם הקדוש הזה, עם כל הכוונות בקבלה – מי שיודע לכוון, להוי ידוע שככלל אנחנו לא מחזיקים  מלכוון כוונות של שמות קדושים על מנת לפעול דברים במציאות, הגם שודאי טוב ללמוד, להכיר ולהיות בקיאים בפנימיות ענין הכוונות, ובכל זאת אין כלל שאין בו יוצא מן הכלל, ולכוון כוונות מסוימות כל חדא וחדא לפום שיעורא דיליה זה עוזר, ובוודאי עוזר לפום שיעורא דיליה. מה שכעת לומדים ומכוונים שיעזור בפועל, שנזכה להיות אנחנו הדוקרים – את מי שצריך לדקור ולהוציא מכאן.

כוונה – ממלה למאמר

[מה זה לכוון?] כעת אתה מכוון. [מה עושים? רק בשביל לדעת ממה לא להחזיק...] אתה מכוון את הפסוקים. כמו שהיום ידעת שצריך לכוון שצירוף שם הוי' של חדש מרחשון יוצא מהפסוק "ודבש היום הזה הוי'" – ודבש-מתיקות, היום-גילוי, הזה-"זה אלי וגו'", הוי'-שם הוי' (והכל היא כפולה של הוי' – "ודבש היום הזה הוי'" = הוה פעמים הוי'). צריך להעשיר משהו – לעשות "מאמר" בלשון הקבלה (בלשון חז"ל, "מאמר" הוא לשון קידושין, ע"ד "ווארט"). יש את הצירוף ו-ה-ה-י ומרחיבים ל"ודבש היום הזה הוי'". גם כאן, לא מספיק האותיות – מרחיבים, יודעים את אותיות הפסוק, ואת הפשט של הפסוק, שתתן צדקה וה' יתן לך ברכה עד בלי די, תהיה עבד נאמן של ה' (ר"ת "עד בלי די", שייך להשנה), ואז "נסה עלינו אור פניך הוי'".

כוונת אחד

נאמר עוד ווארט אחד: שאלת מה זו כוונה. כוונה היא קודם כל להתפלל לה' שיהיה טוב כמו שאני מכוון. אותיות הן סוסים וצריך לרכוב על הסוס – לכוון לה', לבקש מה' שימשיך את האור לתוך הכלים. כל פעם שאומרים קריאת שמע – עוד מעט קריאת שמע של ערבית, מצוה דאורייתא. בבר מצוה בדרך כלל זו מצוה ראשונה, וככה אצל כל אחד מאתנו – יש התחדשות, והיום מתחיל מהערב ("ויהי ערב ויהי בקר"), והמצוה הראשונה של כולנו היא ק"ש של ערבית ו"בתר רישא גופא אזיל", הכל הולך אחרי המצוה הראשונה, לומר "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד", להאמין בזה באמונה שלמה, לכוון לזה ולבקש שיתגלה, ש"יהיה הוי' אחד ושמו אחד" בגלוי.

לעניננו, כל פעם אוהבים לחדש ר"ת של "אחד". אמרנו שיש שני שמות פרנסה, שהם פעמיים שאומרים "אנא הוי' הצליחה נא" – חתך, דיקרנוסא (הפסקנו בין ההברות). שני השמות האלה הם ר"ת חד, אז אם רוצים להגיע  לכוונה של אחד – צריך להוסיף א. לפי כל מה שדברנו ה-א היא שם אל – "אל זן ומפרנס" – השם של ראש חדש חשון (יום ה-אל של השנה), וכנ"ל ש"וברוך אל עליון" עולה בגימטריא דיקרנוסא, והוא אל בתוך 400 (ת, כ ברבוע). הכל מתחיל משם אל שמצביע על העצמות (שממנו ההתהוות וממנו הפרנסה).

כעת יש אפשרות לעשות גימטריאות וכו'[טז] – "תן לחכם ויחכם עוד". העיקר, שממשיכים את אל, אלופו של עולם, שיתפשט ב-ז רקיעים וארץ (חתך) וב-ד רוחות העולם (דיקרנוסא), שנת "ופרצת", ויהיה שפע גדול בגשמיות. שוב, אחד ר"ת אל חתך דיקרנוסא (יש כאן אחד אותיות). עד כאן הרמז.

ד. הפטרת פרשת בראשית

רצינו לבנות עוד פרצוף, נאמר בקיצור נמרץ: אנחנו יוצאים משבת בראשית ונמצאים בשבת נח. יש קשר בין התורה לבין ההפטרה. לגבי פרשת בראשית, התורה מתחילה "בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ" וההפטרה מתחילה מפסוק בישעיהו מ"ב – "כה אמר האל הוי' בורא השמים ונוטיהם רקע הארץ וצאצאיה נֹתן נשמה לעם עליה ורוח להֹלכים בה".

רש"י: "האל הוי'" – חבור שם הדין ושם הרחמים

מאד מיוחד, בדרך כלל כתוב "כה אמר הוי'" אבל כאן "כה אמר האל הוי'" – רש"י אומר ששני השמות "האל הוי'" הם מדת הדין ומדת הרחמים ("'האל הוי'' – בעל הדין ובעל הרחמים"). יש כאן בריאת שמים וארץ (כמו בפסוק "בראשית וגו'"), וחוץ מהם תוספת של "נֹתן נשמה לעם עליה ורוח להֹלכים בה". הכל פירוש (של ישעיהו הנביא) ל"בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ".

נדייק כמה דיוקים: הדבר הראשון הוא מה שאמרנו הרגע לגבי "האל הוי'". רק רש"י – ולא שאר המפרשים – אומר ש"האל" הוא מדת הדין ו"הוי'" הוא מדת הרחמים. אני יודע ששם א-ל הוא שם החסד, וגם רש"י מביא זאת בתורה בפירוש יג מדות הרחמים, "הוי' הוי' אל רחום וחנון וגו'" – לא מוכיח ש"אל" הוא מדת חסד מהפסוק "חסד אל כל היום" אלא מ"אלי אלי למה עזבתני", למדת הדין לא מתחננים 'למה עזבתני'. דווקא כאן, שכתוב "האל" ב-ה הידיעה, רש"י אומר שזו מדת הדין. בכל אופן, מה זה מוסיף? הפסוק המקביל בנביא בא לפרש את הפסוק בתורה כנ"ל – "לית מילתא דלא רמיזא באורייתא" והנביא בא לפרש יותר. רש"י כותב שבתחלה עלה לברוא את העולם במדת הדין ראה שאין העולם מתקיים שתף עמו מדת הרחמים.

כאן רואים ששם א-ל, השם של ראש חדש חשון, אף על פי שהוא בדרך כלל חסד לפעמים הוא מדת הדין (מה שעלה ברצונו יתברך תחלה, נמצא שיש לו דין קדימה לשם הוי'). זה לפי המשקל, כשכתוב "האל הוי'" רש"י מבין שהוא גבורה, א-ל לשון כח. מה התכונה היחידה שאני יכול לומר על העצמות (כפי שהזכרנו ששם א-ל מורה על העצמות)? רק שנושא הפכים. איפה אני רואה ששם א-ל נושא הפכים? "אל דעות הוי'", שתי דעות, מלמעלה ומלמטה, הפוכות זו מזו, ויש א-ל שנושא אותן. שם א-ל הוא גם חסד וגם דין, סימן שהוא עצמי.

אברהם אותיות בפרשיה

"כה אמר האל הוי' בורא השמים ונוטיהם" – רש"י אומר שקודם ברא את השמים כמו פקק קטן, ואחר כך "ונוטיהם", מתח את השמים. אחר כך "רֹקע הארץ וצאצאיה" – צאצאיה של הארץ הם כל הצמחים שצומחים ממנה, צאצא בגימטריא יעקב. עיקר התוספת מה שבא אחר כך.

דרך אגב, אם מסתכלים בתנ"ך – הפרשיות בתורה הן הלל"מ, לעיכובא, בתנ"ך יש כמה מנהגים, אבל בתנ"כים המוסמכים ביותר יש פרשיות באופן מדויק – הפסוק הזה הוא תחלת פרשיה של חמשה פסוקים, מי שמענין אותו יסתכל שם. בכל חמשת הפסוקים האלה יחד יש בדיוק רמח אותיות, אברהם. זה ששם א-ל קודם לשם הוי' שייך גם לסוד שאברהם הוא ח"פ אל ואילו יצחק בנו, הראשון שנימול לשמונה, עולה ח"פ הוי'. אחר כך בא יעקב, שעולה ז"פ הוי'; יוסף שעולה ו"פ הוי'; עין ("עין יעקב") שעולה ה"פ הוי' וכו'. אבל לפני הכל יש אברהם שהוא ח"פ אל, "ויקרא שם בשם הוי' אל עולם". בכל הפרשיה הזו יש אברהם אותיות, ח"פ אל.

פירושי "נֹתן נשמה לעם עליה וגו'"

במלים "נֹתן נשמה לעם עליה ורוח להֹלכים בה" יש מחלוקת המפרשים. רש"י אומר שנשמה היא פחות מרוח ושאר המפרשים אומרים הפוך, שנשמה יותר מרוח. רש"י אומר שה' נותן נשמה לעם עליה – כל מי שהולך על הארץ ה' נותן לו נשמה. אבל "ורוח" היינו רוח קדושה, יותר מסתם נשמה, ואותה ה' נותן רק ל"הולך בה", למי שהולך בדרך ה', הולך בדרך חיים, הולך בבחינת "ויעקב הלך לדרכו", אז הוא מקבל רוח קדושה, שיותר מסתם נשמה ששוה לכולם.

כך כותב רש"י, אבל הרד"ק ושאר המפרשים כותבים הפוך ממש. כותבים ש"לעם עליה" היינו בני אדם, ודווקא להם ה' נותן נשמה, אבל "הֹלכים בה" היינו גם הרמשים שהולכים על האדמה, החיות והשקצים, ולהם יש רק רוח. כתוב "נשמת רוח חיים", והוא מסביר ש"נשמת" הולך על בני אדם ו"רוח" על כולם. ממש שני פירושים הפוכים אחד מהשני.

פירוש הגמרא – מעלת ארץ ישראל

הכי מענין כשמתסכלים איך הגמרא מפרשת: הגמרא מפרשת שהכל מדבר בקדושת ארץ ישראל. "רֹקע הארץ וצאצאיה" הולך על הארץ, והמילים "נֹתן נשמה לעם עליה" מבינים שאפילו מי שבבחינת עם – "עם החמור", "עם הדומה לחמור" – אפילו לשפחה כנענית בארץ ישראל מובטח לה עולם הבא. רק מי שנמצא כאן בארץ ישראל מובטח לו – כל אחד, גם שפחה כנענית – שהוא בן עולם הבא. "ורוח להֹלכים בה" – רבי יוחנן לומד מכך שההולך בארץ ישראל ארבע אמות מובטח לו שהוא בן עולם הבא.

אם כן, הפטרת בראשית פותחת בפסוק שלפי חז"ל מסיים בסגולה המופלאה של ארץ ישראל. שכל מי שנמצא כאן, בארץ ישראל, מובטח לו שהוא בן העולם הבא. ידוע שיש ווארט שכדאי לחפש ארבע אמות חדשות ללכת בהן כל פעם, באיזה שכונה חדשה, ויש בכך גם כיבוש. אם צריך ללכת בחבורה, עם הרבה "מלאכי אלהים" – "ויעקב הלך לדרכו ויפגעו בו מלאכי אלהים", המלאכים אמרו שלא כדאי ללכת באותה שכונה אבל נצטרף אליך ויהיה בסדר – לומדים זאת מהפסוק "ורוח להֹלכים בה" (וכידוע ש"רוח ה'" מתורגם לפעמים כ"רוח גבורה" ולפעמים כ"רוח נבואה" – צריכים גם גבורה וגם נבואה ללכת ארבע אמות בארץ ישראל, ובסוד "מהוי' מצעדי גבר [לשון גבורה] כוננו ודרכו יחפץ [בחינת נבואה]").

לפי רש"י ה"ורוח" היינו "רוח קדושה" – נחבר, כמו שהרבי אוהב שמחברים את הפירושים, שמי שרוצה לזכות לרוח קדושה מקבלים אותה מהליכת ארבע אמות בארץ ישראל. וגם, מי שרוצה לזכות אחד שנקרא "עם" לגנאי – "עם הדומה לחמור", שבין העמים דווקא ישמעאל הוא החמור, יש רמז שבישמעאל יש גם טובים ויכולים להיות גרים מהם בזמן המשיח (כלומר בתקופת עקבתא דעקבתא דמשיחא), יכולים להיות עבדים כנענים, שפחה כנענית כמו שכתוב כאן – ואם הוא קשור באמת, בטל אלינו ונמצא בארץ ישראל, שפחה שלנו, יש לו חלק לעולם הבא. כך לומדים מהפסוק "נֹתן נשמה לעם עליה", אבל רוח קדושה היא "להֹלכים בה", מי שהולך, "ויעקב הלך לדרכו" (בחדש בול, ר"ת "ורוח להלכים בה").

תחית צדיקי חו"ל

הסוגיא הזו היא סוף מסכת כתובות, 'ש"ס קטן'. שם יש מחלוקת האם מתי חוץ לארץ קמים לתחיה או לא. דווקא רבי אלעזר, מרא דארעא דישראל, תלמיד רבי יוחנן, אומר שרק מתי ארץ ישראל קמים לתחיה ומתי חו"ל לא קמים. בסוף, אחרי כל הסוגיא, הגמרא שואלת האם יתכן – היתכן שרבי אלעזר חושב שצדיק שמת בחו"ל לא קם לתחיה?! הגמרא אומרת שהוא סובר שיקום על ידי גלגול. אבל, ממשיכה להקשות הגמרא, הגלגול הוא צער לצדיק, לכן אומרת הגמרא (אליבא דרבי אלעזר) שה' עושה לו מחילות.

רש"י מסביר שה' עושה מחילות ממקומו – סיביר או מקום אחר – מנהרה בה הוא קם על הרגלים והולך לארץ ישראל. לא נותנים לו מטוס או רכבת אלא הולך ברגליו עד ארץ ישראל, ושם הוא מבצבץ ועולה, קם לתחיה. החידוש שאם הוא מתגלגל זו צער לו, כי רק העצמות מתגלגלות, וכדי שלא יצטער עושים מחילות והוא כבר קם – הוא כבר חי – והוא צריך ללכת ברגליו עד שמגיע לארץ ישראל מלמטה, ואז הוא מבצבץ וקם לתחיה בגלוי.

זו סוף דעת רבי אלעזר, אבל קודם היתה מחלוקת שהוא אמר שמתי חו"ל לא קמים ורב אבא בר ממל חלק עליו. כל אחד הביא פסוק אחר, ואחד הפסוקים בסוגיא שם הוא הפסוק הראשון הנ"ל מההפטרה של שבת בראשית. הפסוק הראשון שממנו לומד רבי אלעזר שמתי חוצה לארץ אינם חיים הוא  "ונתתי צבי בארץ חיים" – פסוק בזכריה – "ארץ שצביוני [רצוני – למה נקרא שמה ארץ שרצתה לעשות רצון קונה] בה מתיה חיים, ארץ שאין צביוני בה אין מתיה חיים". רבי אבא בר ממל, בר הפלוגתא של רבי אלעזר, לומד מהפסוק "יחיו מתיך [מתי א"י] נבלתי יקומון [מתי חו"ל]" שגם מתי חו"ל חיים, ולגבי הפסוק "ונתתי צבי בארץ חיים" הוא מפרש שמדובר באויב שקל ברגליו כצבי – נבוכדנצר – שיקום ויכבוש את ארץ החיים. אז מביא רבי אלעזר את הפסוק שלנו כדי לחזק את שיטתו – "נֹתן נשמה לעם עליה ורוח להֹלכים בה", הכל מדובר בא"י, שלע"ל ה' יתן נשמה ורוח רק למי שנמצא בה. אז מסביר רבי אבא בר ממל שהפסוק שלנו בא לחדש את הסגולה המיוחדת של ארץ ישראל בנוגע לשפחה כנענית והמהלך בה ארבע אמות, שמובטח להם חלק לעולם הבא (אבל גם מתי חו"ל חיים).

שנזכה לכל הפירושים. העיקר שיהיה לנו משיח נאו. לחיים לחיים.

התחיה-התשובה בארץ ישראל

רצינו לומר, מה הפירוש החסידי לדעת רבי אלעזר, שאומר שמתי ארץ ישראל קמים לתחיה ומתי חוץ לארץ לא? אפשר לפרש, הכל לדרכנו, שרשעים בחייהם נקראים מתים. "מתי" לא חייב להיות מי שלגמרי מת. מה נקרא לקום לתחיה לפי זה? לחזור בתשובה. קודם כל, למה רבי אלעזר אומר זאת? היות שהוא מרא דאתרא דארץ ישראל והוא חסיד פאנאט של הארץ לכן הוא אומר שרק מתיה קמים לתחיה. נסביר לדרכנו שמי שלא שומר תורה ומצוות, מת, אבל אם יש לו עדיין את הנקודה של ארץ ישראל – שקשור אליה בלב – הוא קם לתחיה, הוא יעשה בתשובה.

מי שגם מת וגם נמצא בחוץ לארץ, אין לו שום קשר לארץ ישראל, שהיא "ארץ החיים" [אם הוא בחוץ לארץ לפחות שיהיה ציוני...], רבי אלעזר אומר שלא יחזור בתשובה (באותו גלגול). [עתידה ארץ ישראל להתפשט בכל העולם.] נכון, בסוף הסוגיא אומרים שגם לרבי אלעזר עושים לו מחילות – שימחלו לו, מחול לך.

כתוב שלצדיקים קשה הגלגול – שם מדובר בגלגול עצמות באדמה, אבל בקבלה גלגול הוא משהו אחר. לא כתוב בגמרא גלגול עצמות אלא גלגול סתם – לפי הסוד הכוונה גלגול ממש. יתכן שרשע שמת בחוץ לארץ יתגלגל, ובגלגול יהיה צדיק ויקום. אבל מה אם הוא היה צדיק בחוץ לארץ? הגלגול קשה לו, שיצטרך להתגלגל בשביל להגיע לארץ. לכן עושים לו מחילות, מוחלים לו. לפי זה, יש בגמרא הזו מקור בדרך הרמז על כל פנים לכל אמונת הגלגול. הרי לא כתוב גלגול נשמות בגמרא בכלל, אין כזה דבר. צריך לומר שהמקור של גלגול נשמות הוא דווקא הסוגיא הזו של ארץ ישראל.

הכל קשור לפסוק הראשון של ההפטרה הראשונה של בראשית, כנגד "בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ". רק לחשוב, כשאומרים "בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ" כלול בזה "נֹתן נשמה לעם עליה ורוח להֹלכים בה". הדיון בגמרא בין מתי חו"ל למתי ארץ ישראל מסביר את המשך התורה, "והארץ היתה תהו ובהו וגו'" – מה קורה עם המתים, מתי הארץ ומתי חו"ל. "ורוח אלהים מרחפת על פנים המים. ויאמר אלהים יהי אור ויהי אור" – זה כבר אור התחיה.

ה. להאמין בכח הניגון

"הוי' מלך עולם ועד אבדו גוים מארצו"

טוב שבמה שהתנועה מוציאה – למי שמנסחים – לכתוב את הפסוק "הוי' מלך עולם ועד אבדו גוים מארצו", היה טוב לשיר את זה אבל רק אנחנו מכירים את המנגינה... צריך לכתוב את זה בראש כל מסמך ולהביא איזה פירוש פשוט, כמו רש"י, שצריך כפשוטו להוציא מכאן את כל הגוים (כמובן שדין דקימה לאלה שמצהירים שהם אויבים שלנו). כמעט לא צריך להוסיף תכנית עבודה – אם אני מתכוון לקיים את התורה, צריך רק לקיים את הפסוק הזה. "הוי' מלך עולם ועד אבדו גוים מארצו" – וכמו שאומרים כל בקר ב"יהי כבוד", אחרי ש"הוי' מלך הוי' מלך הוי' ימלוך לעולם ועד" צריך לקיים "הוי' מלך עולם ועד אבדו גוים מארצו". שבזכות שם הפרנסה נזכה גם לענין הזה.

רק להפיץ את "הוי' מלך עולם ועד אבדו גוים מארצו" כסינגל יותר חשוב מכל דף שתחלק – תלך ברחוב ותשיר את השיר. דרך אגב, פעם אחת – מי שזוכר – היה לנו דיון במגרש הרוסים. מי שזוכר, שרנו את השיר הזה בחוץ, ובאו מהתקשורת ושאלו מה המילים שאמרתם. זה מאד מענין, מה אתם שרים? הוא לא יודע שזה פסוק, הוא לא מבין, מאד התפלא שיש כזה פסוק, ועוד ששרים אותו בריש גלי, שמותר על פי חוק לומר את זה.

נגנו "והריקותי לכם ברכה", "ה' מלך".

המנוני עבודה עברית והתרת אסורים

אפשר לנגן את ניגון הנצחון, אבל צריך לנגן "ידין". אני ממשיך בדברי המוסר של קודם. אנחנו בפרשת נח, כתוב שנח היה מקטני אמנה. כל מי שיושב כאן הוא מקטני אמנה, ובמיוחד מי שעושה תכנונים וכו' – אם היו מאמינים היו יוצאים לרחוב ושרים. היו שרים את "אבדו גוים מארצו", היו שרים "או קנה מיד עמיתך" (ענין עבודה עברית) וכו'. כל הניגונים חוברו באותו ענין. "או קנה" חובר כי נריה בקש ג'ינגל לעבודה עברית, "ה' מתיר אסורים" חובר כי חנן בקש ניגון לבחורים העצורים, ויש היום עדיין בחורים עצורים שלנו בפנים.

אם היינו יותר מגדולי אמנה היינו מפרסמים מה שכתוב בימית – נמצא במלכות ישראל – שבדור שלנו פגם הברית הוא להעסיק ערבים. מי שרוצה לתקן את הברית שלו בקלות יחסית יקפיד על עבודה עברית. מי שמאמין בזה היה מפרסם את זה. כל הבחורים שדואגים לפגם הברית וכיו"ב – זה פגם הברית ותיקון הברית של הדור. לפרסם את הנושא של עבודה עברית, ושל "אבדו גוים מארצו", ואם היו מאמינים שאפשר בכח השיר להוציא את כל החבר'ה מהכלא היו שרים בכל מקום "הוי' מתיר אסורים" (לגבי השיר "רומא פומא" יש לנו עדי ראיה איך זה פעל ממש להוריד מחסומים כו').

צריך לחיות עם הזמן, זו פרשת שבוע – קטני אמנה, נח. שנזכה להיות מגדולי אמנה, ולהאמין קודם כל בכח הניגון, הכח הכי גדול שיש. לזכותו של אריאל זילבר יאמר שהוא ניסה להפיץ את זה, ומה שהוא עשה – עשה טוב מאד, אבל זה לא מספיק.

[זה כולל גם חסידי אומות העולם, הענין של עבודה עברית?] עבודה עברית היא בארץ. [יש חסידי אומות העולם גם בארץ.] "או קנה" היינו להעדיף לתת עבודה לאח שלך, יהודי, זה ודאי. בענין פיקוח נפש עיקר הבעיה הוא הערבים, אבל המצוה להעדיף עבודה עברית היא גם בחוץ לארץ. [אבל זה לא אסור?] על פי הלכה – לא כתוב בשו"ע, זו שאלה – פוסקים לפי אחוזים. החפץ חיים אומר שעד אחוז מסוים צריך להוסיף בשביל יהודי, ויותר מכך זה רק הידור מצוה. ודאי מצוה לפרנס יהודים, אם אפשר.

[אבל מה עם חסידי אומות העולם?] בזמן שמותר להם להיות כאן, כשמקבלים גר תושב, מצוה גם להחיותם-לפרנסם. לפי הרמב"ם אין דין גר תושב היום, אבל דה-פקטו, בדיעבד, יש פה גוים – לכן דה-פקטו צריך לדעת מה עושים איתם ואיך מתנהגים איתם. [מה עם אלה שאומרים שאסור להתגרות בגוים?] אנחנו לא מתגרים, אנחנו עכשיו פה. הזכרנו קודם את ההסכם של לבן ויעקב, שאתה שם ואנחנו פה וזהו. שנאמין בכח הנגינה, לחיים.

נגנו "ידין", "או קנה", "ה' מתיר אסורים", ניגון המגיד ממעזריטש (ברסלב), "צמאה לך נפשי" (המהיר) ועוד.