בע"ה

י"ב אד"ר ע"ו – כפ"ח

ברית אברהם-הלל שי' דוד

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

א. רמזי השמות

נגנו שאמיל.

לחיים לחיים, מזל טוב מזל טוב, שאברהם-הלל יגדל להיות חסיד ירא שמים ולמדן.

הקשר בין אברהם להלל – "הן לי לא"

אברהם הוא אבינו הראשון, ראש כל המאמינים. גם במשפחה של זהר אברהם הוא האבא, אז יש בנתינת השם גם מצות כיבוד אב. הלל שייך לאברהם – הם מאותו שרש, שהרי "חסד לאברהם" ובין התנאים איש החסד הוא הלל הזקן (הלל הזקן = ברכה, לאברהם, מדת החסד, נאמר "והיה ברכה"). כתוב שהשרש של הלל יוצא ממה שאמר אברהם אבינו "הן לי לא נתתה זרע" – "הן לי לא" ר"ת הלל וסופי תיבות אין (למפרע), אני, 'אני הלל'. הלל אמר על עצמו "אם אני כאן הכל כאן". כתוב בזהר שה"אני" שלו הוא השכינה הקדושה, בחינת אין, המזל – המזל שלנו, עם ישראל, המזל של התינוק (שמתגלה בברית מילה, כמו שיתבאר) – "אַיִן מזל לישראל".

למה הלל יוצא מהמלים "הן לי לא"? כתוב ש"הן לי לא" היינו מדת ההשתוות – שה"הן" וה"לא" שוים "לי". מתוך מדת ההשתוות "נתתה זרע". כל מי שזקוק לזרעא חייא וקיימא – כמה בקשו את הברכה הזו, ברכה שכולם זקוקים לה – כתוב שזו ברכה שיוצאת מ"הלל", מדת ההשתוות של "הן לי לא"[ב]. מכיון ש"שויתי הוי' לנגדי תמיד" – הכל הוי', הכל מהשם – מזה "נתתה זרע", זרעא חייא וקיימא עד לדוד מלכא משיחא, ה"זרעא חייא וקיימא" לו אנו מצפים. אם כן, בפירוש רואים איך שהלל יוצא מאברהם.

בתפלות שלנו אנחנו הרבה פעמים מחברים בין הלל לשבח – "מלך מהולל בתשבחות" ועוד הרבה ביטויים כיו"ב. כתוב בקבלה שחבור הלל ושבח הוא כדי לעשות התכללות בין הימין והשמאל, "לאכללא שמאלא בימינא". השבח בפני עצמו שייך לשמאל, וכאשר מקדימים לו את ההלל – "מהולל בתשבחות" – מכלילים את השמאל בתוך הימין, מייחדים את הקוים ובכך ממשיכים את גילוי העצמות. מתחיל בהלל – כתוב "לית שמאלא בהאי עתיקא כולא ימינא", שהשבח עצמו הוא הלל, ימין, במלך העליון, הכתר העליון.

אהבה ומלכות בשמות אברהם והלל

נעשה את הגימטריא של הרך הנימול זה עתה לשמונה. אברהם בגימטריא רמח, גימטריא ידועה ומפורסמת – יש לאדם רמח איברים (וכן באדם העליון – רמח איברין דמלכא). ה-ה שקבל אברהם אבינו בברית מילה השלימה אותו למנין אבריו, שכל רמח אבריו יהיו קדושים ומקושרים לקב"ה. כנגד רמח איברים יש רמח פיקודין, רמח מצוות עשה של התורה. מסביר אדמו"ר הזקן שהכח המניע את כל מצוות עשה (לעומת מצוות ל"ת) הוא אהבה (אהבת ה', "אברהם אהבי"), מדת אברהם אבינו.

גם הלל אוהב את כולם (הוא זה שאומר "הוי מתלמידיו של אהרן [משרש אברהם]... אוהב את הבריות ומקרבן לתורה"), גם את הגרים שבאים להתגייר – אוהב אותם, מקרב אותם, מחבק אותם, "וימינו תחבקני". בשם אברהם הלל יש את כל ארבע אותיות אהבה כאשר שאר האותיות = 300 = "אברהם בכל" ("והוי' ברך את אברהם בכל").

עוד קשר חשוב מאד בין אברהם להלל: כתוב שאברהם הוא הראשון שקרא לקב"ה בשם אדנות. שם א-דני שוה בגימטריא הלל. מצד אחד אדנות הוא שם המלכות, והוא אותיות דינא – "דינא דמלכותא דינא" – ויחד עם זה הוא שוה הלל, שוה חמש פעמים אהבה (אהבה פנים ואחור: א אה אהב אהבה אהבה הבה בה ה). סימן, שאף שזו מלכות – המלכות דקדושה כולה בעצם אהבה. המלכות דקדושה היא מלכות דוד המלך, עליו כתוב "חסדי דוד הנאמנים" – כל ענין המלכות הוא להמשיך חסד לכולם, רק שלשם כך צריך סדר, צריך כלים, כדי להמשיך את החסד שיתקבל בכי טוב. אבל עצם הכח, האור של המלכות, הוא אור החסד. שוב, אברהם הוא הראשון שקרא לה' בשם א-דני, בגימטריא הלל.

רמז השם: השראה של אהבה – התגלות יג מדות הרחמים בברית

אם כן, אברהם הוא רמח ו-הלל הוא א-דני, וביחד הם 313. זהו מספר מאד מיוחד בחכמת המספר – מספר ההשראה ה-13 (אחד-אהבה). מהו מספר השראה? רבוע פלוס הרבוע של המספר הקודם, שיוצא צורה מיוחדת – צורה גיאומטרית בעלת חן, הכי מושלמת שיכולה להיות. זהו מספר שמציין השראה אלקית. קבלת הבעש"ט היא קבלה של השראה. קבלת האריז"ל היא קבלה של התלבשות וקבלת הרמ"ק היא קבלה של השתלשלות. בגיאומטריה השתלשלות-התלבשות-השראה הם משולש-רבוע-השראה. 313 הוא אחד-אהבה ברבוע (169) ועוד 12 ברבוע (144) – מספר הההשראה של אהבה. לא יכול להיות צירוף יותר טוב של אהבת ה'. השראה היא גילוי אור אין סוף – אין סוף אהבה.

לאור זה, השם קשור מאד לפרשת שבוע – צריכים "לחיות עם הזמן". השיא של הפרשה הוא ההתגלות של יג מדות הרחמים. התרגום של אהבה בכל מקום הוא "רחימו". רחמים הם פנימיות התפארת, אבל הם בסוד "יעקב אשר פדה את אברהם" – הכל כדי לגלות את האהבה ביתר שאת ויתר עז. רחימו היינו אהבה. יש יג – אהבה – מדות של אהבה, הכל גילוי של אהבת ה' בלי סוף. כל המדות האלה הן של הכתר, הכל אהבה של הכתר, "לית שמאלא בהאי עתיקא" כמו שהזכרנו קודם.

ב. יחוד "נֹצר"-"משפטן"

עיקר י"ג מדות הרחמים – נ' רבתי ד"נֹצר חסד"

בכל ברית מילה, כשהולכים למול, להכניס ילד יהודי בבריתו של אברהם אבינו ביום השמיני, הכוונה בקבלה היא התגלות כל יג מדות הרחמים, אך בעיקר המדה השמינית – המזל העליון, עליו נאמר "אַין מזל לישראל". מדה זו היא הסוד שאמרנו קודם ש"הן לי לא" ס"ת אין למפרע. ביום השמיני מתגלה המדה השמינית, שנקראת מזל עליון, ויחד אתה כל שאר המדות עד הסוף – עד "ונקה" (שנקרא מזל תחתון), המדה ה-יג. כמו בכוונה של חנוכה, שכל יום מכוונים מדה אחת, וביום השמיני מכוונים מ"נצר חסד" עד "ונקה".

13 ו-8 הם גם חתך זהב – ברית מילה היא חתוך. חתך זהב הוא סוד מאד חשוב בחשבון – לחלק 13 ל-8 ו-5 ואת ה-8 ל-5 ו-3, בסוד "ביום הגמל את יצחק" – ביום הג מל את יצחק, חלוקת ח ל-ה ו-ג. אחרי 13 מגיע בסדרת האהבה 21 (8 ועוד 13). והנה, פרשת כי תשא היא הפרשה ה-21 בתורה, ודווקא בה יש את גילוי 13 מדות הרחמים, שהעיקרית שבהם היא המדה ה-8, מדת הברית – שלשה מספרים בסדרת האהבה (8 13 21).

איך יודעים שהמדה השמינית היא העיקר ב-יג מדות הרחמים? חוץ מזה שהיא מתחילה פסוק חדש, מה הסימן הכי מובהק שהיא העיקר? כי דווקא שם האות הראשונה – ה-נ של נֹצר – היא מאתוון רברבין, נ רבתי, כמו ה-ב של "בראשית", וכמו ה-ע וה-ד של "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד", "עד הוי' בכם". מה הפשר של אות גדולה בתורה? גילוי של עצמותו יתברך – דילוג מעצמות לאור אין סוף. האותיות הרגילות הן דילוג מאור אין סוף לסוד הקו. האותיות הקטנות, כמו ה-ה של "בהבראם", הן דילוג שלישי – מהקו לעולמות הנבראים. אבל האות הגדולה היא גילוי – התגלות פתאומית – של העצמות ממש כאור אין סוף שלפני הצמצום. ב-יג מדות הרחמים יש רק אות אחת כזו, נ רבתי של "נֹצר", וזה מה שמתגלה בברית.

"נֹצר חסד" – נצירת החסד שבפומא דאמה (שמירת הברית)

נצירה הולכת בכמה פסוקים בתנ"ך עם ברית – "ובריתך ינצֹרו" נאמר על שבט הלוי (לשון זיווג, "הפעם ילוה אישי אלי") ו"כל ארחות הוי' חסד ואמת לנצרי בריתו ועדֹתיו" ("לנצרי" כנגד "חסד", סוד "נצר חסד", ו"בריתו" כנגד "ואמת" – הברית הנה ה"חותם אמת" של הקב"ה בגוף היהודי. כל הפסוק – "כל ארחות הוי' חסד ואמת לנצרי בריתו ועדֹתיו" = בן ברבוע). עושים ברית ומברכים את הרך הנימול שישמור את הברית, ושמירת הברית היא נצירה.

לפי הזהר והאריז"ל המדה השמינית היא "נצר חסד". "לאלפים" זו מדה אחרת כבר, אף שמצטרפת. איזה חסד צריך לנצור? כתוב בזהר הקדוש שכאשר עושים ברית מילה מתגלה "חסד בפום אמה". גילוי העטרה, כשעושים את המילה והפריעה – "מל ולא פרע כאילו לא מל", ובפריעה מגלים את העטרה – יש נוהגים שקוראים את כל יג מדות הרחמים, אז יש גילוי כל האהבה, כל הרחמים. גילוי העטרה הוא סוד גילוי החסד בפום אמה. מאיפה לומדים זאת? בתחלת פרשת וירא, כשה' מתגלה לאברהם אחרי ברית המילה שלו, כתוב "והוא ישב פתח האהל כחם היום". אברהם הוא החסד והוא יושב ב"פתח האהל" – העטרה של הברית. החסד הזה הוא בצורת י – ה-י של שם עב, שיש בו ארבעה יודין. שם עב שוה חסד. אברהם אבינו יושב על העטרה של התינוק, הרך הנימול, "והוא ישב פתח האהל". הוא החסד והוא יושב על פתח האהל. כתוב שאבר הברית עצמו הוא ו, אבל העטרה למעלה היא י – י על גבי ו. י על גבי ו עולה 16, כותב האריז"ל, וכולל ח חסדים ו-ח גבורות, הגבורות נמתקים על ידי החסדים. אלה מהסודות של ברית מילה בקבלה.

אז מיהו "נצר חסד"? מי שנוצר את החסד של החיים, נוצר את אברהם אבינו שתמיד ישב על ראש העטרה שלו, ראש כל המאמינים, "חסד לאברהם", "אברהם אהבי" שגומל חסד עם כולם. הוא תמיד יושב שם על "פתח האהל" (כאן האהל הוא "אור המאיר לזולתו"), "כחם היום" – מלא התלהבות (חם) והארה (היום). הבעש"ט היה שם את ידו הקדושה (יקודת האש) על הלב של ילד – גם שם יש ברית מילה, "ומלתם את ערלת לבבכם" – ומברך אותו שיהיה "א ווארמע איד", שתהיה יהודי חם, עם חמימות של קדושה. מה עושה אברהם על "פתח האהל"? הוא מחכה לאורחים. לא סתם אורחים, אלא "עובר ושב", אורחים שעוברים עבירות אבל הוא עושה אותם עוברים ושבים, שישובו בתשובה. הוא מחכה להזדמנות לקרב יהודים, וגם גוים הוא מקרב ומחזיר אותם בתשובה. זה החסד שיושב בפי האמה, וצריך לנצור אותו. זה ה"נצר חסד", ברית המילה. בשביל זה צריך את ה-נ רבתי.

"ינון שמו" – נ כפופה ו-ן פשוטה

ה-נ רבתי של "נצר" היא "לפני שמש ינון שמו", השם של מלך המשיח ("נצר" = שם, כמו שיתבאר) – "ינון", י נון (י היינו החסד בפום אמה כנ"ל. הכתיב הוא "ינין" – י נון כפופה י נון פשוטה) הוא הנון של "נצר חסד". אם יש נ רבתי בתחלת תבה, ה-נ של "נצר", של "אין מזל לישראל" צריך לחפש את ה-ן הפשוטה הגדולה בתורה. כל אות מופיעה בתנ"ך פעם אחת גדולה ופעם אחת קטנה, גם לגבי אותיות מנצפ"ך. יש גם נ קטנה בתורה, אך לא נחפש אותה כעת – אנחנו נחפש את ה-ן הפשוטה הגדולה (גם ה-נ רבתי וגם ה-ן רבתי הן בחמשה חמשי תורה).

ן פשוטה היא בת הזוג של נ כפופה, כמו שכתוב בגמרא – "נון כפופה נון פשוטה, נאמן כפוף נאמן פשוט". משה רבינו נקרא נאמן, "בכל ביתי נאמן הוא", ו"הוא גואל ראשון והוא גואל אחרון" – יש נון כפופה, שאתה עדיין כפוף למשהו שמגביל אותך, גם אחרי יציאת מצרים עוד יש כפיפות, מצרים דקדושה, ופשוט היינו ללא כל כפיפות. נאמן מתחיל ב-נ כפופה ומסתיים ב-ן פשוטה – הוא כפוף אך עתיד להתפשט. ה-ן הפשוטה הגדולה היא משיח. ה-נ הכפופה היא משה רבינו בגלגול הראשון שלו, "הוא גואל ראשון". ה-ן הפשוטה היא גואל אחרון שמצפים לו כעת, "לפני שמש [למעלה מכל הגבלה לחוקי הטבע] ינון שמו". ב"ינון" יש גם נ כפופה וגם ן פשוטה.

שרש בת הזוג בגילוי העטרה – למצוא כלה מבנות צלפחד

כדי להבין זאת, לפני שנאמר איפה ה-ן הפשוטה בתורה, נאמר שיחד עם גילוי העטרה מתגלה גם בת הזוג העתידה של הרך הנימול. בעצם כשמגלים את אברהם אבינו, החסד שנמצא ב"פום אמה", הפעולה הראשונה שלו היא לעשות שידוך – הוא יודע מי בת הזוג של הרך הנימול (הוא שומע את הכרוז "בת פלוני לפלוני") ועושה את השידוך. רבי נחמן מביא ש"שפתי כהן ישמרו דעת ותורה" ר"ת שידוך, והכהן הראשון הוא אברהם איש החסד, עליו נאמר "אתה כהן לעולם". אברהם עושה חסד, והחסד הראשון שהוא עושה עם התינוק הוא שעושה לו שידוך.

עם מי הכי כדאי לעשות שידוך? יש חמשה חסדים שממתיקים חמש גבורות. המושג הרגיל בקבלה הוא ה"ח וה"ג. דברנו קודם על ח חסדים ו-ח גבורות – ה ו-ג הם גם חתך זהב של ח. הבנות הכי חשובות שהתורה מקדישה לסיפורם כמה וכמה פסוקים הן חמש בנות צלפחד שחבבו את הארץ ביותר. קודם כל, יש מבחר – חמש בנות, לא סגור לגמרי. אברהם אבינו כבר יודע איזו מחמש בנות צלפחד היא השידוך הכי מתאים והכי מוצלח לכל רך הנימול לשמונה. זהר אמר קודם שהיתה הו"א לקרוא לתינוק גם על שם הסבא, צאלח. אמרנו שיהיה מוצלח, שיהיה לו שידוך מוצלח – כל החיים מוצלחים, וההצלחה הכי חשובה היא שהשידוך מוצלח. השידוך הכי טוב, הצאלח הכי טוב, הוא להשתדך עם אחת מבנות צלפחד שחבבו את הארץ – זהו סיום חומש פקודים, לשון פקידה ושידוך, ו"הכל הולך אחר החיתום".

זיווג "נֹצר"-"משפטן"

למה אומרים זאת? כי ה-ן הגדולה – בת הזוג של "נצר" – היא במלה "משפטן" ("ויקרב משה את משפטן לפני הוי'"). איך יודעים שיש להן קשר וזיקה ל-ן הפשוטה – מלך המשיח, יותר ממשה רבינו בגלגול הראשון? כי "ראתה עינן מה שלא ראתה עינו של משה רבינו", כשאמרו למשה "תנה לנו אחֻזה". אז כתוב שמשה הקריב "את משפטן לפני הוי'" (למעלה משם הוי', בסוד הנאמר ביום הכפורים, "אחת בשנה", "לפני הוי' תטהרו" – "תטהרו" = כתר, גילוי עתיקא באמא, קוש"י ב-ה עילאה שבשם, מקור נשמות ה בנות צלפחד, ובסוד "פנימיות אמא פנימיות עתיק", הגילוי של מלך המשיח כנודע). הן עצמן חרצו את המשפט, ה' הסכים להן – "כן בנות צלפחד דֹברֹת". אם כן, יש פה שתי נונין גדולות – ה-נ רבתי הכפופה של "נצר חסד" וה-ן הפשוטה הגדולה של "משפטן". ן פשוטה חייבת להיות אות אחרונה, "משפטן", וה-נ הכפופה – אף שלא חייבת להיות אות ראשונה – היא תחלת מלה ואף תחלת פסוק, "נצר", כמו שאמרנו. הן זיווג, כמו שאמרנו.

נחבר את המלים יחד: נֹצר (340 שעולה שם, "טוב שם משמן טוב" – שמן היינו חבור נצר-שם ל-ן הפשוטה של "משפטן") משפטן (479) עולה יחד 819. 819 הוא מספר מיוחד במינו – סכום כל הרבועים מ-1 עד 13. במתמטיקה קוראים לסכום של רבועים פירמידה. רק 13 ברבוע ועוד 12 ברבוע – שני הרבועים האחרונים בסכום הזה – עולה אברהם-הלל, 13 בהשראה, כנ"ל. המספר הזה, 819, שוה אחדות פשוטה ועוד הרבה ביטויים שקשורים גם למשה רבינו (דעת משה שהיא דעת המכריע) וגם למלך המשיח (ימות המשיח – דוד מלך ישראל חי וקים). הרבה מהחבר'ה כאן מכירים את המספר הזה טוב.

אוקטהדרון של אהבה

כעת נוסיף עוד פלא שיש כאן: אם אנחנו מחלקים בהתבוננות שלנו בין נ כפופה (גואל ראשון) ל-ן פשוטה (גואל אחרון), מן הראוי לחלק גם בגימטריא שלהם. בדרך כלל לא מחלקים, מחשבים את האות הסופית כמו האות הרגילה, אבל כשרוצים לדייק בדווקא יש כן חילוק בין האותיות הכפופות לאותיות הפשוטות ובין ה-מ הפתוחה ל-ם הסתומה. מ-א עד ת היינו מ-1 עד 400. אחרי האות ת באה ך = 500, ם = 600, ן = 700, ף = 800, ץ = 900 (נמצא לפי זה שיש זך אותיות באלף-בית, והוא נחשב לאלף-בית נקבי ביחס לאלף-בית הרגיל של כב אותיות, שהוא זכרי. זה מתאים למה שהוסבר לעיל שה-ן פשוטה היא הגילוי של לעתיד לבוא, בחינת משיח גואל אחרון, בחינת "נקבה תסובב גבר", כמו שיתבאר). אחר כך חוזרים ל-א, בסוד "איכה ירדף אחד אלף" – ה-א הופכת ל-1000 (כמשמעות המלה אלף) כשמוסיפים את חמש האותיות הסופיות. בכל אופן, לעננינו, ה-ן הפשוטה עולה 700.

אם נחשב כך ונזווג בין "נצר" (הזכר הצדיק נוצר הברית, החתן) ל"משפטן" (הנקבה, "נקבה תסובב גבר", בחינת משיח) נקבל 1469. המספר הזה הוא עוד יותר פלא אפילו מה-819 שהיה קודם – משלים אותו לפלאי פלאים, במיוחד ביחס לשם הרך הנימול אברהם-הלל. 1469 הוא לא רק הפירמידה של 13 – יש צורה יותר מושלמת מפירמידה, אוקטהדרון במתמטיקה, והוא האוקטהדרון של 13.

הגופים המשוכללים

אוקטהדרון הוא אחד מחמשת הגופים המשוכללים שיש במציאות, שבלועזית נקראים על שם אפלטון כי הוא דבר והתפלסף לגבי הצורות הללו (הן היו ידועות קודם), ויש להן כמובן מקור בתורה (שהרי לית מילתא דלא רמיזא באורייתא). יש אך ורק חמש צורות בשלשה ממדים שהן משוכללות – אותו דבר בכל צד, סימטריה מוחלטת, מכל צד ובכל סיבוב.

הכי פשוט לצייר במח – קוביה, שיש לה ששה קצוות שנקראים ו"ק בקבלה. המקובלים עושים ענין מאד גדול מהצורה הזו, כי יש בה 6 משטחים, פנים, 8 פינות (קדקודים) ו-12 קוים (זרועות, סוד "וטרף זרוע אף קדקד"). ל-12 הקוים קוראים יב גבולי אלכסון, לששת הפנים קוראים ו"ק ושמונה הנקודות רומזות לשמונת ימי ברית מילה. ביחד, מספרי הנקודות, הקוים והשטחים עולים 26, שם הוי' ב"ה, תופעה המצויינת בספרי הקבלה.

יש צורה עוד יותר פשוטה – טטראהדרון, משולש בשלשה ממדים, שסימנה דוד מלך ישראל חי וקים – ד נקודות, ו קוים ו-ד שטחים.

יש עוד צורה, שבמדה מסוימת היא אפילו יותר משוכללת – צריך חוש ציור – האוקטהדרון, פירמידה על גבי פירמידה הפוכה. הפירמידה ההפוכה היא אחד פחות מהפירמידה העליונה – 1 ברבוע עד רבוע מסוים, ואז יורד מרבוע אחד פחות ויורד. כמו נקודות יש שם? את שתי הצורות הנוספות קשה לאדם פשוט לצייר. באוקטהדרון יש 6 נקודות, 12 קוים ו-8 שטחים. בקוביה היו 6 שטחים ו-8 נקודות וכאן הפוך. הסימן, סך הכל, הוא גם 26, שם הוי' ב"ה. לפני יג מדות הרחמים יש פעמים שם הוי' – "הוי' הוי'" – יש הוי' של הקוביה והוי' של האוקטהדרון.

הקשר בין אוקטהדרון למספרי השראה

בהיות האוקטהדרון בעלת שמונה פנים הוא הגוף המשוכלל הרומז באופן מיוחד לסוד ברית מילה (לשמונה ימים). נחשב את האוקטהדרון של המספר 13 (אחד-אהבה). ההבדל בין ה-נ הכפופה ל-ן הפשוטה הוא 650. כמו ש-819 הוא הפירמידה של 13, 650 עצמו הוא הפירמידה של 12 – 819 פחות 169. אם שמים את הפירמידה של 13 על גבי פירמידה של 12 הפוך מקבלים את האוקטהדרון של 13.

מה זה קשור לאברהם-הלל (נשים לב שיש בשמו 8 אותיות המתחלקות ל-5 ו-3, סוד "הג-מל". וכן בשתי התבות "נצר" "משפטן" יש אותה חלוקה של 8 אותיות ל-3 ו-5)? חוץ מזה שהוא ההשראה של 13, אבל הרבה יותר מזה: אם נקח את כל סדרת ההשראה – 1, 5, 13, 25, 41, 61, 85, 113, 145, 181, 221, 265, 313 – ונחבר את כל מספרי ההשראה עד 313, אברהם-הלל, נקבל 1469! זה כלל – הכלל שסכום מספרי ההשראה נותנים את מספרי האוקטהדרון.

אם כבר, איך מקבלים טטראהדרון? מסכומי המשולשים – 1, 3, 6, 10 וכו'. איך מקבלים קוביה? יותר חידוש – צריך לחבר מספרי שבת ואז מקבלים קוביה (נמצא שהאוקטהדרון מבחינה זו יותר פשוט מהקוביה).

השלמה בענין הגופים המשוכללים

רק להשלים את הענין, יש עוד שתי צורות משוכללות – לאחת יש 12 פנים ולאחרונה 20 פנים. הקדמונים הקבילו את חמש הצורות המשוכללות שיש במציאות לארבעת היסודות עם ההיולי ולעוד הרבה דברים (את האוקטהדרון, סוד ברית מילה, הקבילו ליסוד האויר, ששרשו בקדושה הוא "אחת רוח אלהים חיים... וזהו רוח הקדש"). תופעת הגופים המשוכללים במציאות היא באמת תופעה חשובה, מיוחדת לגמרי.

רק לאחרונה, ב-150 השנים האחרונות, כשחקרו מרחבים של ממדים יותר מאשר 3 ממדים – ואז צריך לפשט את המושג של הגופים המשוכללים ברב-ממדים – החידוש הכי גדול שבארבעה ממדים יש ששה גופים כאלה. במרחב של מקום-זמן יחד, כמו שהיום ידוע שזו המציאות, יש ששה גופים משוכללים (כנגד הטטראהדרון הקוביה והאוקטהדרון של שלשה ממדים ועוד שלשה גופים אחרים). את זה אפשר בקלות להקביל לזמן, זמן עם מקום, ששה כנגד ששת ימי בראשית.

עוד יותר פלא, כשעולים ממדים, הייתי חושב שאולי בחמשה ממדים יהיו יותר, בששה עוד יותר, ואם יש מרחב של מליון ממדים אולי יהיו מליוני גופים משוכללים כאלה. והנה, הפלא הכי גדול – מתמטיקה חדישה ביותר יחסית – אחרי ארבעה ממדים, בכל מה שיותר מזה, יש אך ורק שלשה גופים משוכללים. יורד מ-6 ל-3 ונשאר 3 עד אין סוף. מה זה ה-3? הפשטה של הטטראדרון, הקוביה והאוקטהדרון – שלשת הראשונים, שקל לצייר (בשלשה ממדים). לא משנה כמה ממדים יש, שלשת אלה הם נצחיים. המשולש המופשט, הרבוע המופשט והיהלום המופשט (ואכן גביש היהלום בשלשה ממדים הוא בצורת אוקטהדרון – עוד רמז מובהק להיות האוקטהדרון סמל של ברית מילה, יהלם אותיות מילה כנודע, והוא ה"יהלום" של המתימטיקה).

השלמת הרמזים

שוב, הפלא שכל מספרי ההשראה עד אברהם-הלל נותנים את האוקטהדרון של אהבה, שהוא החבור של "נצר"-"משפטן", הזיווג שנעשה בברית המילה. עד כאן רמז שנראה באיזה גיל אברהם-הלל שלנו כבר יבין אותו טוב, איך שבגדול הוא שוה "נצר חסד" – שיהיה נוצר חסד, נוצר הברית – וזיווגו מבנות צלפחד שחבבו את הארץ ביותר וזכו ב"משפטן".

והנה, במספר סדורי "נצר" = 52, "הוי' הוי' [אל רחום וחנון...]" = בן (במספר רגיל), סוד "כל ארחות הוי' חסד ואמת לנצרי בריתו ועדתיו" שעולה בן ברבוע כנ"ל. "משפטן" = 74, "עד הוי' בכם" (סוד הבל-הבל, המילוי של שם סג). נמצא ש"נצר" "משפטן" במספר סדורי = 126 = "הן לי לא" (במספר רגיל), אני הלל, אחורי שם א-דני (א-דני = הלל) כנ"ל!

ג. "כי תשא" – סוד ה"פסיק טעמא" של הנפילה

זוגות הפרשות

נאמר עוד ווארט אחד לסיום: הפרשה הזו, פרשת כי תשא, היא מאד מיוחדת. כדי להבין מה כל כך מיוחד בה צריכים להתחיל להתבונן מתחלת התורה. כאשר מתחילים מתחלת התורה רואים תופעה מענינת וחשובה ביותר – כל פרשות התורה הולכות בזוגות:

בראשית-נח – "דרך ארץ קדמה לתורה"

בראשית-נח מצטרפות יחד, הן לפני היהודי הראשון (שנולד בסוף פרשת נח אך אין עדיין מהותו המיוחדת נודעת), יש בכל אחת מהן עשרה דורות עם חיים ארוכים (קצת יותר קצרים בנח, אבל אותה נקודה). לכן גם הרבי מסביר שאלה שתי פרשות כלליות. מאד ברור שיש משהו מאד בראשיתי – גם גויי, לפני היהודי הראשון – בשתי הפרשיות האלה, "דרך ארץ קדמה לתורה".

לך לך-וירא – חיי אברהם אבינו

התורה (לשון הוראת דרך חיים) מתחיל ב"לך לך", כשה' אומר לאברהם "לך לך". בסוף הפרשה יש את ברית המילה, ועוד קודם יש את ברית בין הביתרים, הברית על הארץ. פרשות לך לך ווירא הולכות יחד – חיי אברהם אבינו (בפרשת וירא ה' מקיים את ההבטחה שהוא הבטיח לאברהם בפרשת לך לך, שיהיה לו זרע משרה כו').

חיי שרה-תולדות – בית יצחק

בחיי שרה החידוש שיש שידוך יזום ראשון – שידוך פלאי, שכתוב בקבלה וחסידות שהוא השידוך העיקרי בכל התורה כולה, השידוך ב-ה הידיעה, עיקר זיווג מה ו-בן, וכל התורה כולה היא בעצם שידוך יצחק ורבקה. סיפור זה נמשך עד סוף פרשת תולדות, פרשת המימוש של נישואי פרשת חיי שרה, לידת הבנים, ועד שיצחק מברך את יעקב במחשבה שהוא עשו.

ויצא-וישלח – שליחות יעקב

ויצא-וישלח גם הולכות יחד. יעקב הופך להיות הגבור, הוא יוצא מה"חממה" שלו אצל הוריו, יוצא מבאר שבע והולך לחרן על מנת לשאת אשה ולהקים בית – הוא מתאהב ברחל, ובזכותה נושא ד נשים ומוליד יב שבטים. עד שהוא מוליד את השבט האחרון, בנימין, כבר בפרשה הבאה. כל מה שהוא יוצא ובא – יוצא לחו"ל להקים משפחה וחוזר לארץ – וכל עימותיו, עם לבן בחו"ל ועם עשו בארץ, והסיפור של דינה, עד שמוליד את השבט האחרון ומשלים את מטתו, הכל בזוג הפרשיות האלה.

כל פעם מה שמתחיל משהו חדש הוא מספר לא-זוגי. הרי יש כלל גדול בקבלה שמספר לא זוגי הוא זכר ומספר זוגי הוא נקבה. זוג הוא איש ואשה. בראשית-נח הם זוג, 1-2, לך לך-וירא זוג, 3-4, חיי שרה-תולדות זוג, 5-6, ויצא-וישלח זוג, 7-8.

וישב-מקץ – גבורת יוסף

אחר כך יש וישב-מקץ – הגבור מתחלף, מתחיל להיות יוסף. בפרשת וישב קורה לו הספור העגום מאד, החטא הראשון של עם ישראל, שמוכרים את יוסף למצרים. אז "ויוסף הורד מצרימה", הנסיון של אשת פוטיפר שהוא עומד בו – "נצר חסד", נוצר את הברית, את החסד בפומא דאמה, אברהם אבינו שיושב בפתח האהל כחם היום – ובזכות זה נעשה משנה למלך בפרשת "מקץ". הוא עומד בנסיון בפרשת וישב ומקבל את השכר הטוב שמגיע לו – "מבית הסורים יצא למלוך" בפרשת מקץ.

ויגש-ויחי – הירידה למצרים

הזוג האחרון של חומש בראשית הוא ויגש-ויחי. מה הזוג הזה? התגלות יוסף לאחיו – סגירת מעגל, אחרי שהוא העמיד אותם בנסיון ו'שיחק' אתם תרגיל – והתכלית שיעקב יורד למצרים בדרך כבוד. הגילוי של יוסף לאחיו בפרשת ויגש הוא על דרך "אנכי הוי' אלהיך" במתן תורה, כך כתוב. חידוש – יוסף מתגלה, אבא שלו עם כל המשפחה יורדים למצרים, ובסוף אביו חי במצרים 17 שנה ומברך את בניו. הוא נפטר בסוף פרשת ויחי וגם יוסף נפטר בסוף הפרשה. הסימן הכי מובהק שזהו זוג פרשות – זו הפעם היחידה בתורה שהמעבר בין שתי הפרשיות הוא פרשה סתומה, פרשה אחת. זו עצמה הוכחה (בנין אב) ל'תיאוריה' של זוגות הפרשות.

שמות-וארא – הופעת משה ושליחותו לגאול את ישראל

אחר כך מתחיל חומש חדש ("ויקם מלך חדש וגו'"). מתחיל בחשכת הגלות, אבל החידוש שמשה רבינו נולד (והוא ה"מלך חדש" האמיתי – "מלך חדש" = בן עמרם = "איש האלהים") – משה נולד וה' שולח אותו לגאול את עם ישראל. מתחיל בפרשת שמות ונמשך בפרשת וארא – יש שבע מכות ראשונות, הכנה ליציאת מצרים.

בא-בשלח – יציאת מצרים

עיקר החידוש של חומש שמות ('חומש יציאת מצרים') הוא בפרשיות בא-בשלח, בהן יציאת מצרים בפועל וקריעת ים סוף. יש שתי פרשיות של ראשית פעולת הגואל, לפני תכלית יציאת מצרים, שמות-וארא. אחר כך פרשיות בא-בשלח הן יציאת מצרים בפועל ממש.

יתרו-משפטים – מתן תורה

הפרשה ה-17 היא העיקר – יתרו, מתן תורה. יחד אתה הולכת פרשת משפטים – "ואלה המשפטים", "מוסיף על הראשונות". מתן תורה הוא לתת את התורה, עשרת הדברות, אבל הפירוש הוא כל המשפטים של הפרשה הבאה. ברור שיתרו-משפטים הן זוג. קודם היה זוג של נצר-משפטן (משפטן = משפטים), וכאן רואים זוג של מ"ת-משפטים, יתרו-משפטים.

תרומה-תצוה – צווי המשכן

אחר כך עוד יותר פשוט, תרומה-תצוה, 19 ו-20, צווי המשכן וצווי בגדי כהונה (כאשר הציווי על מזבח הקטרת בסוף תצוה משלים את הכלים של פרשת תרומה). כאן חיזוק להמבואר במ"א שהכהן הגדול בבית המקדש הוא על דרך 'בעלת הבית', שלה בגדי פאר (כמפורש ברש"י לגבי האפוד, שהוא עשוי כעין בגד נשים כו'). פרשת תצוה היא הבת זוג, האשה, של פרשת תרומה.

ויקהל-פקודי – בנין המשכן

התחלנו מתחלת התורה והגענו עד הפרשה ה-20 ואז יש חידוש. פרשת כי תשא שוברת את הרצף, כי אחריה בא הזוג המובהק של ויקהל-פקודי – כל כך הולך יחד, שזו האפשרות הראשונה בכל התורה כולה שממש מחברים שתי פרשיות. בשנה לא מעוברת, לא כמו השנה, ברוב השנים הפשוטות מחברים יחד את פרשות ויקהל-פקודי. פשיטא שויקהל-פקודי הן זוג.

שבירת הרצף של כי תשא – "פסיק טעמא"

אז יש כאן יוצא דופן – בחינת משיח (שנקרא "קיסר", כלומר "יוצא דופן") – פרשת כי תשא היא לבד, אין לה בת זוג. עד כאן היתה לנו 'חזקה' אדירה מתחלת התורה (לא של שלש פעמים אלא של עשר פעמים, "העשירי יהיה קדש להוי'"), אז היינו יכולים להשתכנע שכך יהיה תמיד, עד סוף התורה, ופתאום מגיעים לפרשת כי תשא והרצף (החזקה) נשבר.

מה הרמז? בתוך פרשת כי תשא גופא. ידוע שכאשר יש חידוש התורה צריכה לרמוז לו. מה הסיפור של פרשת כי תשא? אמרנו שהשיא של פרשת כי תשא הוא התגלות יג מדות הרחמים, אבל לפני כן מה החידוש של הפרשה? שעם ישראל נופל מאגרא רמה לבירא עמיקתא, לשפל המדרגה, עושים את העגל אחרי מתן תורה, אחרי יציאת מצרים עם כל הנפלאות שה' עשה לנו ואחר כך מה שה' דבר אתנו "פנים בפנים" מארבע רוחות העולם. להגיע מכזו רמה גבוהה (אגרא רמה) לכזה בור עמוק (בירא עמיקתא) – פלאי פלאים.  כמו שהרבי אומר שהגלות היא נס – משהו לא-טבעי, היום אומרים לא-נורמאלי. כמה הגלות לא-נורמאלית, כמה לא-נורמאלי ליפול אחרי יצי"מ ומ"ת בחטא העגל. מאיפה זה מגיע?!

אחר כך מגיעות יג מדות הרחמים, שעוד לפניהן – לפני "אל רחום וחנון" – יש "הוי' הוי'" ו"פסיק טעמא בגווייהו". בקיצור, הפשט הוא ששם הוי' הראשון הוא לפני שאדם חוטא, שה' מרחם עליו (שם הוי' הוא שם הרחמים), והשם השני הוא אחרי שאדם חוטא ועושה תשובה, שגם ה' מרחם עליו. לפי המאן דאמר ש"במקום שבעלי תשובה עומדין אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד" – שכך הלכה – הרחמים אחרי התשובה הם יותר גדולים. כדי להגיע לשם צריך ליפול, ונפילה היא רגע של אאוט, שהאור כבה, "כי רגע באפו" – לזה אין בת-זוג.

הסוד של ה"פסיק טעמיה" בין "הוי'" ל"הוי'" הוא סוד כל הפרשה. יש נפילה, ברגע יחיד, בלי זוג, אבל יש לפניו ויש אחריו. יש לפניו את ה"משכן איהו מקדש" (תרומה-תצוה) ואחריו את "משכן איהו מקדש" (ויקהל-פקודי) – לפניו רק בכח, הציווי, ואחריו בפועל, הביצוע, בעלי תשובה שלמעלה מצדיקים גמורים. אם כן, הסוד האמתי של פרשת כי תשא שעומדת לבד הוא סוד הצמצום – הצמצום בין שם הוי' הראשון לשם הוי' השני, ששניהם מקדימים את יג מדות הרחמים לפי הזהר והאריז"ל.

סיכום

אם כן, כל זה היה דרוש בפני עצמו, סוד סדר התורה מבראשית עד סוף חומש שמות (עשרה זוגות זא"ז, צמצום, עוד זוג משלים. נמצא שעשרת הזוגות הראשונים הם בסוד "עשר ספירות הגנוזות במאצילן" לפני הצמצום הראשון, והזוג האחרון הוא סוד בריאת כל העולמות א"ק אבי"ע). אחר כך צריך להמשיך הלאה (מחומש ויקרא ואילך), אבל הגענו עד סוף חומש שמות, כשיוצא הדופן הוא כי תשא – עם חטא העגל ועם התגלות יג מדות הרחמים. יג מדות הרחמים שייכות לשם הרך הנימול כנ"ל, "בימיו יבוא הגואל", כמו שאומרים בפיוט. אנו כבר בימיו של אברהם-הלל, אהבה בהשראה, ואם מחברים את כל מספרי ההשראה עד אליו ועד בכלל מקבלים אהבה באוקטהדרון, מהמספרים הכי מושלמים. שנזכה לגאולה האמתית והשלמה – גאולה שאין אחריה גלות, שהיא רק אחד, "שיר" לשון זכר – בזכות בעלי התשובה שיותר גדולים מצדיקים. לחיים לחיים.

שיהיה מזל טוב ושמחה עד בלי די.

[אולי לנגן ניגון של רבי הלל.] דבר בעתו מה טוב. אבא, אל תשכח לשיר איתו את הניגונים של רבי הלל – זה מהיום. ללמוד איתו את התורות של רבי הלל – עוד כמה ימים. מכאן אפשר ללמוד שהשירה יותר גבוהה מהתורות, אפשר להתחיל מיד.