בע"ה

אור לי"ג אד"ש ע"ו – כפר חב"ד

בר מצוה נעם-דוד שי' ברון

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

א. בר מצוה "יקר"

לחיים לחיים. מזל טוב לנעם דוד, שיזכה להיות חסיד ירא שמים ולמדן.

י"ג אדר – יום ה"ונהפוך הוא"

אנחנו בימי הפורים. מחר בלילה כבר חג פורים. היום י"ג, יום ההולדת, הוא יום הנצחון – "ונהפוך הוא" בפועל, "ובשנים עשר חדש הוא חדש אדר בשלושה עשר יום בו אשר הגיע דבר המלך ודתו להעשות ביום אשר שִׂבְּרוּ אֹיבי היהודים לשלוט בהם ונהפוך הוא אשר ישלטו היהודים המה בשֹנאיהם". "ונח מאויביהם" הוא חג פורים, אבל י"ג הוא עצם ה"ונהפוך הוא".

"'ויקר' אלו תפלין"

בחג פורים, פסוק השיא של המגלה הוא "ליהודים היתה אורה ושמחה וששון ויקר". כל מוצאי שבת אנו אומרים פסוק זה בהבדלה ומסיימים "כן תהיה לנו". אז בעצם מתחילים כל שבוע, בזמן של "דוד מלכא משיחא" – הזמן של המשיח בשבוע – בפסוק השיא של המגלה, שמבטא זאת. על כל אחד מארבעת הדברים בפסוק חז"ל דורשים מה הוא מלמד – "'אורה' זו תורה, 'שמחה' זה יום טוב, 'ששון' זו מילה, 'ויקר' אלו תפלין".

אם כן, בין ארבעת הדברים האלה האחרון רומז בפרט לבר מצוה, שהמצוה העיקרית שלו היא הנחת תפלין. והנה, חז"ל אומרים שמצות בר מצוה נקראת "יקר". קודם כל, זה אומר שהבר-מצוה צריך מאד לייקר, יקר מכל יקר, את התפלין שלו. בפרט בר מצוה חסידי, שמקבל שני זוגות תפלין – גם רש"י וגם רבינו תם – זה ממש יקר מכל יקר.

"כי שם הוי' נקרא עליך"

איך חז"ל לומדים ש"'ויקר' אלו תפלין"? מהפסוק קרוב לסוף התורה, בפרשת כי תבוא, "וראו כל עמי הארץ כי שם הוי' נקרא עליך ויראו ממך". זה גם קשור ל"ונהפוך הוא", לתאריך של היום – יש לנו אויבים, אנחנו יוצאים לקרב וה' נותן את אויבינו בידנו, והאויב רואה את ה"יקר", "כי שם הוי' נקרא עליך". חז"ל דורשים "יקר" מלשון "נקרא" – מחברים שרש יקר לשרש קרא (שני השרשים יחד עולים תורה, עליה נאמר "יקרה היא מפנינים" שגם עולה תורה בגימטריא יקר קרא).

התפלין הם שם הוי', בתוך התפלין – רק תפלין של ראש – יש אהיה שמות הוי'. בציץ הכהן הגדול היה רק שם אחד ובתפלין של ראש יש כא שמות. האויב רואה ששם ה' נקרא עלינו – קריאה גם לשון המשכה, שעל ידי התפלין אנו ממשיכים למטה את הגילוי של שם הוי', גילוי הנס שלמעלה מהטבע. עם כולם ה' נוהג בהנהגה טבעית, אלהים בגימטריא הטבע, אבל אתנו "שם הוי' נקרא עליך" – נמשכת אלינו הנהגה נסית בזכות התפלין, וממילא "ויראו ממך". כך חז"ל דורשים.

יש המשך לווארט הזה. מי אמר ש"שם הוי' נקרא עליך" היינו תפלין של ראש? רבי אליעזר הגדול. הוא אמר ש"אלו תפלין שבראש", וגם כאן יש דיוק בחסידות – שהוא לא אמר 'תפלין שעל הראש' אלא "תפלין שבראש". בגשמיות התפלין מונחים על הראש, אבל ברוחניות התפלין הם המוחין שבראש. שמענו מהבר-מצוה כעת במאמר שכל התורה כולה הוקשה לתפלין, ומי שאין לו פנאי הקב"ה מעלה עליו כאילו עסק בתורה יומם לילה כאשר מניח תפלין. המסר של התפלין, "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד", וכל ארבע הפרשיות, הוא בתוך הראש של היהודי. אם המסר הזה בתוך היהודי, בתוך המודעות שלו "שויתי הוי' לנגדי תמיד", אפילו הגוי מרגיש זאת – הוא רואה זאת, "ויראו ממך". את הפסוק "את הוי' אלהיך תירא" דרש רבי עקיבא "לרבות תלמידי חכמים", שצריך לירא מהם – יהודי ירא מתלמיד חכם, ואצל גוי כל יהודי הוא תלמיד חכם וצריך לפחד ממנו. בכל אופן צריכים לעשות משהו לשם כך – להניח תפלין. להניח תפלין עם הרצון להכניס את התפלין, את שמות הוי', הנס של התפלין, לתוך הראש.

כל זה בתורת הקדמה, שהמצוה המיוחדת של בר מצוה – תפלין – היא שיא ארבע לשונות של פורים. אם כן, בבר מצוה לפי התאריך הזה, של פורים, ראוי להתבונן עוד יותר בענין של ה"יקר". זה שייך לך באופן מיוחד, ה"יקר" של "ליהודים היתה"[ב].

"יקרה היא מפנינים"

חוץ מאשר תפלין, למה עוד רומזת המלה "יקר"? חז"ל אומרים ש"יקר" רומז גם לתורה עצמה. בפסוק "ליהודים היתה אורה ושמחה וגו'" אומרים ש"'אורה' זו תורה", אבל גם "יקר" הוא תורה, כפי שלומדים מהפסוק "יקרה היא מפנינים". התורה יותר יקרה מפנינים, מכל דבר יקר בגשמיות – אין דבר יקר אצל יהודי כמו תורה (וגם לומדים מפסוק זה שכתר תורה יותר יקר מכתר כהונה – "'מפנינים' – מכהן גדול שנכנס לפני ולפנים"). "יקרה היא מפנינים" שוה בדיוק תורה כנ"ל. כלומר, יש בחינה בתורה של "יקר".

לפי זה, צריך להבדיל – אם "'אורה' זו תורה" ו"'יקר' אלו תפלין" מה הבחינה של יקר בתורה? אפשר להסמיך מה שקראנו במאמר הבר-מצוה על זה גופא – שתפלין הוקשו לכל התורה, כי גם התפלין הם "יקר" וגם כל התורה היא "יקר", סימן שהכל הוקש לתפלין.

יקר – כובד

מה עוד קשור ל"יקר"? "יקר" הוא התרגום בכל מקום בתנ"ך של המלה כבוד. כבוד זה יקר. בעשרת הדברות איפה כתוב כבוד? בדבור החמישי – שאומרים שהוא המשיחי, ויש מאמר חז"ל שהוא העיקר בעשה"ד – "כבד את אביך ואת אמך". התרגום הוא, כמו בכל מקום, "יקר". כמו ש"יקר" הוא כבוד, הוא גם – כמו בלשון הקדש – לשון כובד, בא מאותו שרש ובאותה משמעות.

יש ביטוי ששלמה המלך בנה את בית המקדש עם "אבנים יקרות" – חוזר כמה פעמים בתנ"ך – וחלוקים הפירושים מהן "אבנים יקרות". או שהמדובר באבני חן, יהלומים, כמו הפשט אצלנו. אבל רוב המפרשים אומרים שלא זו הכוונה, אלא אבנים כבדות – כי יקר הוא גם כבד וגם כבוד, כמו השרש כבד בלשון הקדש.

איך אנחנו מסבירים זאת בהקשר לכיבוד הורים, ל"כבד את אביך ואת אמך"? שכבוד הורים בעצמו הוא לתת כובד משקל לווארט, למאמר של ההורה. כשאתה מכבד אותו אתה נותן לו כובד משקל. כמה שיש יותר ילדים הם נותנים את הכובד להורים.

כיבוד הורים וכבוד ה'

אם כן, יש משהו במלה הזו – מלת השיא של המגלה, של פורים – "יקר", של כובד. בכלל, במגלת אסתר המלה "יקר" היא מלת מפתח מהתחלה, עוד הרבה לפני "אורה ושמחה וששֹן ויקר". יש במגלת אסתר עשר פעמים "יקר", עוד תשעה לפני "אורה ושמחה וששֹן ויקר" – "העשירי יהיה קדש להוי'", יש עשרת הדברות, עשרה מאמרות. ה"יקר"
 האחרון, "העשירי יהיה קדש להוי'", הוא "ליהודים היתה אורה ושמחה וששֹן ויקר".

אם כן, יש כאן רמז לתפלין, רמז לכל התורה כולה ורמז מיוחד למצות הכבוד. גם את ה' צריך לכבד, כמובן – "כבד את הוי' מהונך". מי שיש לו חוש נגינה – אולי יש לך חוש נגינה – צריך לכבד את ה' מגרונו, לשיר לכבוד ה', לנגן לכבוד ה'. מי שיודע לנגן מכבד את הקב"ה (בקולו, היוצא מתוך גרונו, ועד שאצל העובד האמיתי שכינה מדברת-שרה מתוך גרונו).

שוב, הכבוד נותן את כובד המשקל – שהדברים ישמעו ויתגשמו בפועל ממש, הדברים הטובים שמקבלים אותם מהדור הקודם, מההורים. אם כן, צריך לחשוב על כך דווקא בבר מצוה. גם ילד קטן צריך לכבד את ההורים, אבל יש משהו שביתר שאת כאשר הוא נעשה בר מצוה ומקבל את ה"יקר" – במיוחד ביום הזה – יש קשר למצות תפלין ולמצות כיבוד הורים, "כבד את אביך ואת אמך". יש גם פירוש ש"אביך" הוא הקב"ה ו"אמך" כנסת ישראל – גם כתוב בחז"ל. צריך לכבד את ה' ואת כל עם ישראל, "אמך", האומה שלך.

ב. "יקר רוח איש תבונה"

יקר התבונה

יש עוד הרבה דברים שהם "יקר". יש אפילו מאמר חז"ל – שלא נסביר כעת – "עשרה דברים נקראו יקר". כמו שיש את המלה "יקר" עשר פעמים במגלת אסתר, כך בכל התנ"ך יש עשרה דברים מיוחדים שנקראו "יקר". כעת נתמקד רק באחד מהם, חוץ מכל מה שאמרנו עד עכשיו. אחד מעשרת הדברים שנקראו "יקר" הוא תבונה. כל דבר שחז"ל אומרים הם מביאים מפסוק – הפסוק אומר "יקר רוח איש תבונה".

בר מצוה – "יקר רוח איש תבונה"

אמרנו שכל בר מצוה הוא "יקר", בזכות התפלין, והבר מצוה היום, בפורים, הוא "יקר" מיוחד. בר מצוה גם נעשה "איש" – עד אז הוא לא איש – "וחזקת והיית לאיש". כשהוא מגיע לגיל 13 הוא נעשה איש, ועם תוקף של איש הוא מקיים את התורה והמצוות ביד רמה, בגאון – מקיים את המצוה הראשונה של השו"ע, לא להתבייש מפני המלעיגים, "הוי עז כנמר".

איש בתורה הוא גם בעל. בבר מצוה נוהגים להעלות אותו לתורה כ"חתן הבר מצוה" – הוא כבר חתן. מסבירים שהוא מתחתן עם התורה, התורה היא הכלה, "תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב", "אל תקרי 'מורשה' אלא 'מאורשה'", אז יש חתן וכלה. כל חתן הוא בחינת איש, כי חוץ מהמשמעות של איש חזק וגבור, "איש מלחמה" (כמו שכתוב על ה'), איש הכוונה בעל. כך כתוב שלעתיד לבוא "לא תקראי עוד בעלי" אלא "אישי" – איש הוא יותר מבעל, יחס יותר מתוקן מבעל, יחס של לעתיד לבוא, של ימות המשיח.

כתוב שכל ביטוי של איש-משהו – כמו הביטוי שאנו מתבוננים בו, "איש תבונה" – חוץ מכך שהוא תואר, איש נבון, הוא ה'בעל' של התבונה. דורשים זאת מהפסוק "איש נעמי", אלימלך הוא הבעל של נעמי, ואם כתוב "איש תבונה" הוא לא סתם נבון אלא הבעל של התבונה. בבר מצוה צריך להיות איש.

מעלת התבונה (תובנה)

יש איש אחד שקשור ל"יקר" – אנחנו יוצאים מההתבוננות במלה "יקר" – הוא "יקר רוח" (צריך להסביר מה זה), ומי הוא "יקר רוח"? "איש תבונה". תבונה היא גם שם של ספירה – שם נרדף לבינה. יש בתנ"ך גם חכמה-בינה-דעת, אבל ברוב הפעמים כתוב חכמה-תבונה-דעת. גם בחז"ל, כשאומרים שה' ברא את העולם בעשרה דברים, כתוב בחכמה, בתבונה ובדעת. בתנ"ך השם תבונה יותר נפוץ מבינה.

בקבלה, האר"י הקדוש מחלק בין בינה לתבונה. הוא אומר שבתוך המוחין הבינה היא אמא עילאה, שם הפרצוף, ואילו הרגש שכלול בתוך הבינה נקרא תבונה. בחסידות מוסבר שככח שכלי בינה היא יכולת התפיסה, לתפוס שכל חדש, השכלה חדשה. השכל החדש הוא כברק המבריק על המח, והיכולת לתפוס אותו – שלא יברח, שלא יתעלם מהמודע – הוא בינה. אבל היכולת לקלוט – יש תפיסה ויש קליטה – להפנים את הענין בלב היא כח התבונה. תבונה היא הדערהער, לשמוע ולהפנים משהו בלב. "איש תבונה" הוא בעל על התבונה הזו.

שוב, בקבלה יש בינה, אמא עילאה, ובן הזוג שלה הוא אבא עילאה. אבל יותר מענין הוא הזוג של תבונה והאיש שלה, "איש תבונה" בלשון הקבלה הוא ישראל-סבא. יש שני יחודים במוחין לפי הסוד, אבא ואמא עילאין וישראל סבא ותבונה. כלומר, תבונה היא שם של פרצוף. בינה היא בדרך כלל ספירה, וכשמתרגמים לפרצוף עליון קוראים לה אמא עילאה. תבונה נשארת עם המלה הזו גם כשם הפרצוף, חוץ מזה שהיא מלה מאד חשובה. היום המציאו צורה חדשה של המלה תבונה, אומרים תובנה – מלה מחודשת. תובנה במשהו היא באמת דבר שלקחתי ללב, שהפנמתי משהו במודעות שלי. זו באמת תבונה, זו משמעות המלה תבונה. אבל "איש תבונה" – "יקר רוח איש תבונה" – היינו האיש של התבונה, פרצוף ישראל סבא.

קריאת שמע – התקשרות לישראל-סבא

תמיד דורשים שהמצוה הראשונה שמקיים בר מצוה היא קריאת שמע של ערבית. הוא אומר "שמע ישראל" – מיהו ישראל שם? זהו מקור הביטוי "ישראל סבא". חז"ל אומרים שהשבטים אמרו "שמע ישראל" ליעקב אבינו. הוא רצה לגלות להם את הקץ ונסתלקה ממנו שכינה, אז הוא חשב שמא יש בהם פסול, וכולם באו ואמרו לו "שמע ישראל [סבא] הוי' אלהינו הוי' אחד", כולנו מאמינים בא-ל אחד כמוך, ירשנו ממך. אז הוא ברך "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד" וברך אותם. השכינה הסתלקה כי ה' לא רצה שהוא יגלה את הקץ, "לבא לפומא לא גליא". בכל אופן, זה המקור של הביטוי "ישראל סבא".

אם כן, הדבר המשותף לכל בר מצוה הוא שהמצוה הראשונה של בר-מצוה היא להתקשר לישראל סבא באמירת "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד". זה גם קשור למה שאמרנו קודם ש"יקר" היינו כיבוד הורים, להתקשר לדור הקודם, המקור שלי (יקר ומקור הם מאותו שער). לפי האברבנאל כל מצות כיבוד הורים קשורה לשושלת התורה – שהבן מקבל את התורה מאביו ומאמו, "שמע בני מוסר אביך ואל תטֹש תורת אמך", לכן "כבד את אביך ואת אמך".

ג. "איש תבונה", "איש דעת" ו"איש חסד"

"איש" בשמות הספירות – תבונה, דעת וחסד

תבונה, כמו שאמרנו הרגע, היא שם של ספירה. הדבר הראשון שצריך לשאול – האם יש עוד ספירה בין עשר הספירות של הקבלה שאומרים עליה "איש"? אין בתנ"ך 'איש כתר'  וכו', בשמות המקוריים של הספירות[ג]. יש פעם אחת "איש דעת" ופעם אחת "איש חסד". הכל שייך לבר מצוה – כל מה שכתוב בו "איש" הוא בר מצוה, כי בר מצוה נעשה "איש". אבל "איש תבונה" – כמו בפסוק "יקר רוח איש תבונה" – יש לא רק פעם אחת אלא ארבע פעמים. כלומר, ה"איש" העיקרי בתנ"ך (שהוא "איש" של אחת הספירות) הוא "איש תבונה".

אם רק מתייחסים לשמות הספירות יש שש פעמים "איש..." – ארבע פעמים "איש תבונה", פעם אחת "איש דעת" ופעם אחת "איש חסד". כל ששת הפעמים האלה הן בספר משלי – משלי שלמה החכם מכל אדם. כנראה הוא מאד אהב את הביטוי "איש...". הרוב כאן הם שכל – ארבעה "איש תבונה" ואחד "איש דעת" – ואחד במדות, "איש חסד". חסד הוא הבן הראשון שנולד מתוך התבונה, מתוך האמא, באמצעות הדעת (מכח ה"עטרא דחסדים" שבדעת).

"איש דעת" – תוקף נפשי

כעת נעבור על כולם ונאמר משהו לגבי כל אחד. נתחיל מ"איש דעת", שגם קשור – מצד אחר – לבר מצוה. הרי בר מצוה נעשה בר-דעת. עד בר-מצוה יש לו חכמה ובינה אבל אין לו דעת. הוא נעשה בר-דעת בבר מצוה, זה החידוש, ואם כן, מאד מתאים לבר מצוה שנהיה "איש דעת".

מה הפסוק של "איש דעת"? כתוב "גבר חכם בעוז ואיש דעת מאמץ כח"[ד]. מחברים את "איש דעת" עם "גבר", עם "חכם", עם "עז", עם "אומץ" ועם "כח" – אספקלריא מאירה, ספקטרום שלם, של לשונות כח וגבורה. הייתי ושב שמדובר בספירת הגבורה, אך הכל כאן קשור לדעת. חוץ מלשונות הגבורה – גבר, עוז, אומץ, כח – יש עוד מלה אחת, "חכם". שוב, הפסוק הוא "גבר חכם בעוז ואיש דעת מאמץ כח". הכל מתחיל בנפש מתכונת החכמה. מה הקשר? מוסבר בקבלה שבתוך החכמה הכי גבוהה בנפש, חכמה דאריך – כח המשכיל – יש גבורה דעתיק. לגבי חכמה ועז יש עוד פסוק, "החכמה תעז לחכם". אם כן, יש משהו בחכמה שהוא מקור של תוקף – חכמה היינו כח מה, "תקיפות הבטול" – בחינת "איש", ולאיש הזה קוראים "איש דעת". "איש דעת" יודע איך לאמץ כח.

כל פסוק שאנחנו אומרים כעת הוא ברכה לבר מצוה שהפסוק יתקיים אצלך ובזכותך יתקיים אצלנו. תהיה "גבר חכם בעוז", "אין עז אלא תורה", ותהיה "איש דעת" – שתי מלים של בר מצוה – שתאמץ כח. לאמץ גם לשון אומץ וגם לשון אימוץ – לאמץ משהו, לקחת משהו לחיים, לבחור תכונה. צריך לאמץ כח (כתוב ב"היום יום" שעל יהודי להיות "בעל כח"). עד כאן הפסוק הראשון. נאמר את הפסוקים והפירוש שלהם, הלימוד שלהם לבר מצוה, רק בקיצור.

"איש חסד" – עושה סדר בחסדים

לפני שנגיע לעיקר, "איש תבונה", מה לגבי "איש חסד"? עוד פסוק במשלי, "גֹמל נפשו איש חסד ועֹכר שארו אכזרי". שלמה המלך אומר שמי שהוא "איש חסד" – כשאתה היום "איש" צריך לקבל החלטה שאני הולך להיות "איש חסד" – הוא "גֹמל נפשו". מה הפירוש? "גֹמל נפשו איש חסד", והלעומת זה הוא "ועֹכר שארו אכזרי". יש פסוקים ששני החלקים שלהם אותו ענין בחיזוק, באופן אחר, יש פסוקים ששני החלקים שלהם הם ניגוד, דבר והיפוכו. הפסוק הראשון שאמרנו, "גבר חכם בעוז וגו'" מורכב משני חלקים שהם אותו ענין. הפסוק השני הוא כבר שני חלקים שהם דבר והיפוכו – "גֹמל נפשו איש חסד" וההיפך ממנו "ועֹכר שארו אכזרי". "איש חסד" הוא ההיפך מ"אכזרי".

איך חז"ל דורשים את הפסוק? "גֹמל נפשו" הוא מי שעושה חסד עם הקרובים שלו ו"עֹכר שארו" הוא מי שמתנכר למשפחה שלו – גם המשפחה המורחבת, גם מה שידוע אצל חסידים שכל החסידים הם "משפחה אחת באהבה" כפי שאדה"ז רצה מהחסידים, וכל עם ישראל הוא משפחה, אך "עניי עירך קודמין". אדה"ז מביא בתניא ש"אשתו ובניו קודמים לכל אדם".

יש איזה קשר בין חסד ליסוד. יסוד הוא היכולת ברגש לעשות סדר. היכולת בשכל לעשות סדר, "קדימה ואיחור", היא תכונה של דעת – שהבר-מצוה מקבל – והיכולת ברגש לעשות סדר, גם מה ש"אשתו ובניו קודמים לכל אדם" הוא ברגש, לא רק הלכה בשו"ע אלא הלכה (של תורה, בנפש) שגם תרגיש ככה, שהאשה והבנים הם קודם כל, שתהיה זיקה וקשר רגשי קודם כל לאשה ולבנים, שמתוך זה בא החסד בפועל ממש, הנתינה. אם כן, זהו קשר שהחסד תלוי ביסוד.

שוב, יסוד הוא לשון סדר – הוא עושה סדר בחסדים. זה גם מחזק מה שאמרנו קודם שאיש-משהו הוא בעל הבית על משהו. להיות "איש חסד" הוא להיות בעל הבית על החסד, שזה לסדר אותו. אחת התכונות של בעל הבית שהוא מסדר את מה שהוא בעליו, נותן בו גופא קדימה ואיחור. זה מה שהפסוק אומר לפי חז"ל, ש"גֹמל נפשו", עם הקרובים קודם כל, הוא "איש חסד". זה בכלל לימוד, שיעור חשוב מאד, גם שכל עם ישראל ילמדו. כמו ש"עניי עירך קודמין" גם עמך בכלל קודמין, "עמך ונכרי – עמך קודם". רק המסר הזה הוא מסר שמאד חסר. הרבה יהודים רוצים לעשות חסד עם כולם, זה טוב, אבל צריך סדר מי קודם. זה נקרא "איש חסד" – דורש גם דעת וגם תיקון הברית, שהוא יסוד, להיות "גֹמל נפשו איש חסד" ולא להיות "עֹכר שארו אכזרי".

החכמה כ"שחוק" טבעי ל"איש תבונה"

אחרי שני הפסוקים האלה, "איש דעת" ו"איש חסד", נגיע ל"איש תבונה": אמרנו ש"איש תבונה" הוא ישראל-סבא. אחת הגימטריאות היפות של תבונה שהיא עולה סבתא. כמה מתאים שישראל-סבא יתחתן עם סבתא, ממש זיווג מן השמים. כל מה שקשור לתבונה – להפנמת תובנות בנפש – הוא 'תורת סבתא', זכותה יגן עלינו.

טוב שאנחנו קצת צוחקים, כי זה קשור לפסוק הראשון של "איש תבונה". הפסוק הראשון, לפי סדר הפסוקים במשלי, הוא "כשחוק לכסיל עשות זמה" – אנחנו בחדש אדר, לכל חדש יש חוש והחוש של אדר הוא שחוק, קשור לפורים כמובן, אבל כאן מתחיל בשחוק לא טוב – "וחכמה לאיש תבונה". מה הפשט של הפסוק הזה? המפרשים מסבירים ש"שחוק" הוא משהו שבא ספונטאני – אי אפשר להזמין צחוק. אם מספרים בדיחה טובה אז צוחקים. כתוב אפילו יותר מזה, שכמו שאי אפשר להזמין צחוק ככה אי אפשר לעצור צחוק – אם משהו מצחיק אז צוחקים, אי אפשר לעצור את זה. זה משהו ספוטאני לגמרי, בא בקלות. כל דבר שבא לאדם ספונטאני, בקלות – היום אומרים ש'בא לך בכיף' – הוא שחוק.

יש כסיל, מה השחוק שלו? מה בא לו בכיף? "עשות זמה", לעשות דברים רעים זה צחוק בשבילו, בא לו בכיף. אבל מי שהוא "איש תבונה" – שוב, היום אתה איש תבונה – אז ח"ו לא בא לך לעשות זימה. מה כן בא לך? השחוק, מה שבא כמו שחוק בשביל "איש תבונה", זה הסימן שלו, שבאה לו איזו גימטריא בצחוק, ספונטאנית, איזה דבר חכמה. המפרשים מסבירים שמי שהוא "איש תבונה" – צריך להתייגע לשם כך, ללמוד תורה, "יגעתי ומצאתי תאמין, לא יגעתי ומצאתי אל תאמין" – כל הזמן באים לו 'צחוקים', דברי חכמה. דברי החכמה של "איש תבונה" הם שחוקים בשבילו, באים לו בכיף כל הזמן, עוד גימטריא ועוד משהו. זה הפירוש, פסוק יפהפה, פסוק של שחוק. שוב, הפסוק אומר "כשחוק לכסיל עשות זמה וחכמה לאיש תבונה".

"איש תבונה" אוהב יושר

מה הפסוק השני של "איש תבונה"? מתחיל מהמלה "אולת". הפסוק הראשון הוא פסוק ששני חלקיו דבר והיפוכו, וכך גם השני: "אולת שמחה לחסר לב". "אולת" היא משהו עקום, כמו שנראה מהמשך הפסוק, ללכת עקום. יש אנשים שבחיים שלהם כל הזמן מעדיפים ללכת עקום. "האלהים עשה את האדם ישר", אבל "המה בקשו חשבנות רבים" דווקא ללכת עקום – יש לו איזה כיף ללכת עקום, לא ללכת ישר. אלה אנשים שהולכים עקום ושמחים, ועל כך נאמר "אולת [ללכת עקום] שמחה [עושה שמח] לחסר לב".

מי שאין לו לב, "לב לדעת", אז מה שמשמח אותו הוא אולת. מה ההיפך? "איש תבונה", בו כתוב "איש תבונה יישר לכת". "איש תבונה" מיישר את הדרך שלו, כל הזמן חושב ישר. זה קשור למשנה הראשונה בפרק ב' בפרקי אבות – "איזו היא דרך ישרה שיבור לו האדם? כל שהיא תפארת לעושיה ותפארת לו מן האדם". מי שכל הזמן מכוון ללכת ישר, לישר את הדרך שלו – גם בעזרת ה' יתברך, כתוב "בכל דרכיך דעהו והוא יישר ארחותיך" – הוא "איש תבונה". עוד פעם, "איש תבונה" הוא אוהב יושר. ליישר את הדרך פירושו, גם על פי פשט, להתנהג ביושר עם הבריות, צדק ויושר, לעשות הטוב והישר בעיני ה' ולמצוא חן וחסד בעיני אלקים ובעיני אדם. ההיפך הוא "אולת שמחה לחסר לב".

"יקר רוח איש תבונה"

הפסוק השלישי הוא הפסוק בו פתחנו, שסיומו "יקר רוח איש תבונה". לפי ההתחלה נבין מהו "יקר רוח", בו פתחנו – "ליהודים היתה אורה ושמחה וששון ויקר". ה"יקר" הוא להיות "יקר רוח". מה הפסוק אומר? "חושך אמריו יודע דעת יקר רוח איש תבונה". הפסוק הזה שונה משני הקודמים, ששני החלקים מחזקים אחד את השני ולא סותרים אחד את השני. ההתחלה היא "חושך אמריו יודע דעת", הדעת של בר מצוה, וההמשך הוא "יקר רוח איש תבונה".

לפי זה, "יקר רוח" הוא אחד שאומר רק דברים של תבונה. אחד שיודע לשתוק, "בולם פיו בשעת מריבה" – אמנות של העם היהודי, שכל אחד צריך ללמוד איך לשתוק. יש כל מיני מצבים בחיים שצריך ללמוד איך לשתוק, "חש" של חש-מל-מל, והפסוק הזה אומר שמי שיודע לשתוק טוב, "חושך אמריו", הוא "יודע דעת" והוא "יקר רוח". המפרשים מסבירים שכל מה שיוצא מרוח פיו – על ה' נאמר "וברוח פיו כל צבאם" – יקר מאד בעיניו. יש הרבה בחסידות שכל התופעות הלא טובות בנפש – החל ממחשבות זרות – הן כי אדם לא מייקר את הלשון שלו, הוא פוגם בכך שהוא מדבר סתם שטויות, דברים בטלים. מי שמייקר את רוח פיו נקרא "יקר רוח". "יקר רוח" הוא "איש תבונה".

"איש תבונה" מוציא עצות מהלב

אם כן, מה למדנו משלשת הפסוקים הראשונים? הפסוק הראשון אומר שמה שבא לך בכיף הוא דברי חכמה, זה השחוק שלך, "וחכמה לאיש תבונה". הדבר השני, ש"איש תבונה" כל הזמן חושב איך ללכת ישר בחיים, אין לו כיף ללכת עקום. אדרבא, הוא סולד מללכת עקום, צריך ללכת ישר, ליישר דרך. הדבר השלישי הוא ש"איש תבונה" חושך דיבור, כמו שחז"ל למדו אותנו כלל גדול בתורה "אמור מעט ועשה הרבה", והוא מאד מייקר את הדבור. לא שלא ידבר – בסוף הוא מדבר, חש-מל-מל – אבל יש לו את היסוד, את החש, ההכנעה. אם יש לו הכנעה ההבדלה וההמתקה יבואו. הבסיס הוא לבנות את ה"חושך אמריו יודע דעת" ואז "יקר רוח איש תבונה".

אחרון חביב, הפסוק הרביעי, הוא הכי מוכר מכל הפסוקים: "מים עמֻקים עצה בלב איש ואיש תבונה ידלנה". כתוב "בן חמשים לעצה". יש לנו סימן שהבר מצוה כבר מגיע לטעום מה"בן חמשים לעצה". יש עצה עמוקה, "עצה בלב איש". בלשון הזהר כל מצוות התורה – בהן מתחייב בר מצוה – נקראו עצות, "תריג עיטין דאורייתא", עצה טובה קא משמע לן. בעצם כל העצות האלה הן בתוך הלב שלך. ליהודי יש תריג אברים, רמח אברים ו-שסה גידים, והכל בתוך הנשמה של היהודי – צריך לדעת איך להוציא, לגלות זאת מהלב. היכולת, הסגולה להוציא את העצה הטובה, "מים עמֻקים עצה בלב איש" – כתוב "אין מים אלא תורה" על כל תריג מצוותיה, "עצות מרחוק אמונה אֹמן" – ו"איש תבונה ידלנה", הוא יודע לחשוף את העצה העמוקה.

סיכום וברכה

אם כן, אלה ארבעת פסוקי "איש תבונה". יש גם "איש דעת", "איש חסד", אבל העיקר היום, יום ה"ונהפוך הוא", הוא "איש תבונה" – "יקר רוח איש תבונה". אתה "איש תבונה", שחוש הצחוק שלך הוא דווקא בלימוד תורה, בחכמה, שאתה "מיישר לכת" – מקפיד ללכת ישר ולא עקום (גם מיישר הדורים בין חברים) – שאתה יודע לשתוק, ומתוך השתיקה בא הדבור המתוקן, אתה מייקר את הרוח שלך, "ויהי האדם לנפש חיה", "לרוח ממללא", הדבור הוא הרוח וצריך לייקר אותו. אחרון חביב, יש לך בתוך הלב שלך – יש ליהודי בלב – את כל המצוות. יש תורה שלומדים מהחוץ, אבל יש מה שהבעש"ט אמר – "נשמת אדם תלמדנו".

עיקר החסידות הוא שהתורה אצלי בלב, הכל רשום, וצריך לדעת איך להוציא זאת. יש הרבה דברים בחיים שאיני יכול לחפש בדיוק מה לעשות – לפתוח ספרים או אפילו לחפש ברשת האינטרנט מיד לדעת. לא – או שיש לי בלב, שאומר לי מה לעשות, כלשון רש"י "לבי אומר לי" מה נכון על פי תורה, או שאני נבוך בחיים. בדברים הכי אקטואליים, כל הבעיות בחיים, נדרשת חכמת לב – שהלב יאמר לי מה לעשות, רק שהלב צריך להיות מכוון לתורת אמת. זה ה"מים עמֻקים עצה בלב איש ואיש תבונה ידלנה".

בכך מברכים את הבר-מצוה, נעם דוד – בגימטריא חן-חן-חן, מלא חן, באמת רואים עליך, 'חזקה' של חן – שתהיה "איש דעת", "איש חסד" וכל ארבעת ה"איש תבונה". התחלנו שכל זה שייך ל"'יקר' אלו תפלין", "ליהודים היתה אורה ושמחה וששון ויקר". פורים שמח, ונהפוך הוא, גאולה אמתית ושלמה לכל היהודים.

נגנו "ליהודים היתה אורה וגו'".