בע"ה

אדר"ח אייר ע"ו – כפ"ח

סעודת ראש חדש אייר

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

א. "ראשיהם מאתים" – סוד אדר"ח אייר

נגנו "אלי אתה" (אדה"ז וצ"צ), "ימין הוי' רוממה", לכתחילה אריבער.

יום ה"חד ולא בחֻשבן"

לחיים לחיים. היום אדר"ח אייר, שלגבי ימי אייר הוא ה"חד ולא בחֻשבן" – הוא ראש החדש, אבל אינו בחשבון הימים, כי זהו עדיין ל' ניסן. א' אייר הוא רק מחר, היום בלילה. לפי הכוונות במוסף מכוונים כבר את הצירוף של חדש אייר, כי זה כבר ראש חדש אייר. לכן גם אתמול קראנו את הפטרת "מחר החדש" – זה ר"ח אייר, אבל זה לא בימי החדש, ולכן זה "חד ולא בחֻשבן", ביטוי שהרבי מאד אהב. בספירות זה סוד ה-יא ובימי החדש זה היום הזה – זו בחינת תהו (= "חד ולא בחֻשבן"), "אורות דתהו", כמו שנסביר, ביחס לימים הנמנים של החדש.

החדש הזה, לפי האריז"ל, שייך לשבט יששכר. חדש ניסן הוא יהודה. היום יש חפיפה בין יהודה ליששכר. בכל אופן, אמרנו שלפי הכוונות העיקר הוא לכוון שהיום אייר, יששכר, עם הארה-מקיף של יהודה. בכ"ח ניסן הרבי אמר שכדי להביא משיח צריך אורות מרובים דתהו, של "חד ולא בחֻשבן", אבל שיומשכו בכלים דתיקון, "עשר ספירות בלי מה", "עשר ולא תשע, עשר ולא אחת עשרה".

שבט יששכר – סוד העִבור

על שבט יששכר כתוב בדה"י "ומבני יששכר יודעי בינה לעתים לדעת מה יעשה ישראל ראשיהם מאתים וכל אחיהם על פיהם" – זה הפסוק של יששכר, שחז"ל לומדים ממנו הרבה דברים. עיקר החכמה של שבט יששכר הוא שהם "יודעי בינה לעתים לדעת מה יעשה ישראל" – שהם מחשבים את הלוח,  הם בקיאים ב"סוד העִבור". כל מה שאנחנו נוהגים, כל החגים שלנו, הכל הוא "על פיהם" – "וכל אחיהם על פיהם".

נתחיל עם רמז יפה: כשמתבוננים בפסוק הזה, "ומבני יששכר יודעי בינה לעתים" – עד כאן חמש מלים; "לדעת מה יעשה ישראל" – עוד ארבע מילים; "ראשיהם מאתים וכל אחיהם על פיהם" – עוד שש מילים. יש כאן 15 מילים, משולש של חמש, והיות שמתחיל בצורה מובהק 4-5 מתבקש לעשות משולש מ-5 ל-1:

ומבני יששכר יודעי בינה לעתים

לדעת מה יעשה ישראל

ראשיהם מאתים וכל

אחיהם על

פיהם

אם ככה נבנה את המשולש ונחשב את הפנות – ומבני לעתים פיהם (= מצה, מה שאכלנו במשך כל ימי הפה-סח) – נקבל רמז יפהפה לכך שהסוד שלהם הוא אכן סוד העִבור. ומבני לעתים פיהם שוה 793 – מספר מגן דוד, כפולת 13 (13 פעמים 61, שכל אחד משני המרכיבים הראשוניים האלה הוא מספר השראה) – אבל העיקר שהוא מספר "שארית החדש", המספר ב-ה הידיעה של סוד העִבור. לכן יש פה ממש רמז יפהפה שהחכמה המיוחדת של בני יששכר, מה ש"לדעת מה יעשה ישראל... וכל אחיהם על פיהם" הוא סוד העִבור.

השנה אנחנו בשנה מעוברת, שנקראת גם שנה תמימה – מכך שהיא שנה מעוברת אנחנו לומדים שזו שנה עם סגולה להריון, סגולה לעיבור. כל זוג שזקוקים לעיבור, לזרעא חייא וקיימא, השנה הזו היא שנה מיוחדת בשביל זה והחדש הזה, חדש אייר, הוא החדש בשביל זה – החדש של סוד העיבור, של בני יששכר. כדאי להתבונן במספר הזה, 793, עם כל הסגולות שלו. שיהיו הרבה יהודים. אדמו"ר הזקן פירש "פרו ורבו" – שעל יהודי לעשות עוד יהודי. עיבור הוא גם לקרב מישהו, החל מלקרב את עצמך – תכנס לעיבור מיניה וביה ותוולד מחדש, זה כבר דבר גדול. אבל "פרו ורבו" ועיבור היינו ש"על יהודי לעשות עוד יהודי". זה "ומבני יששכר" – עד כאן ווארט אחד.

החפיפה בין ניסן לאייר – תפילין דרש"י ותפילין דר"ת; טלית ותפילין

עוד משהו חשוב: אמרנו שהיום הוא ר"ח אייר לכל דבר, אך אם כותבים את התאריך כותבים ל' ניסן – בכל אופן יש חפיפה בין ניסן לבין אייר. הצירוף של ניסן הוא י-ה-ו-ה, הצירוף הישר, סדר הפרשיות של תפילין דרש"י. הצירוף של אייר הוא כבר י-ה-ה-ו. הפסוק של ניסן הוא "ישמחו השמים ותגל הארץ" והפסוק של אייר הוא "יתהלל המתהלל השכל וידוע". הצירוף י-ה-ה-ו הוא הצירוף של תפילין דר"ת. "מקום יש בראש להניח בו שתי תפילין", לכן דורשים כל שנה שהיום הוא היום המתאים להניח בבת אחת את שני התפילין, של רש"י ושל ר"ת.

יש משהו אפילו יותר פשוט מזה, לפי המזלות – יש על זה גם סיפור של רבי נחמן – שמזל טלה, של ניסן, הוא הטלית (מטלה עושים טלית), ומזל שור, המזל של אייר (החל מהיום) הוא תפילין (משור עושים תפילין). כל יהודי מתעטף בציצית ומניח תפילין כל יום, אבל היום הכי מסוגל לחבר את הטלית והתפילין הוא היום. מצד אחד זהו יום של שני תפילין, שיש מקום בראש להניח את שניהם יחד, ומצד שני – אצל כל יהודי – זה יום לחבר טלית ותפילין. שהטלית שלך תהיה מהודרת – עם כל לב החוטים ועם כל החוליות – צריך מזל, ועוד יותר כדי שהתפילין שלך יהיו מהודרות (לכן צריך לבדוק פעם בשנה לפי הוראת הרבי, אתה לא יודע מה קורה בפנים). "הכל תלוי במזל, אפילו ספר תורה שבהיכל". היום עם המזל שהטלית תהיה הכי מהודרת והתפילין יהיו הכי מהודרות הוא היום. צריך היום להתפלל על כל השנה שתהיה לך טלית מהודרת ותפילין מהודרות – היום של סיום מזל טלה ותחלת מזל שור. לכבוד צבור הנשים – פה ובכל אתר ואתר – דרשנו בפורים "וכל הנשים יתנו יקר לבעליהן", ידאגו לתפילין הכשרות של הבעלים, וכ"ש לטלית שהיא בחינת מקיף, "אשת חיל עטרת בעלה".

ל' ניסן – "ראשיהם מאתים"

שוב, זה ווארט שאנחנו אומרים כמעט כל שנה, לגבי הסגולה המיוחדת של היום הזה, ל' ניסן שהוא אדר"ח אייר. החידוש שאיני זוכר אם פעם אמרנו, כמה שוה ל ניסן? בדיוק 200. האם יש עוד תאריך בכל השנה שיכול לצאת מאות עגולות? במחשבה מאד קלה אפשר להבין שאין. התאריך היחיד בשנה שיכול לצאת עגול לגמרי, עם שני אפסים, הוא ל' ניסן. זה משהו פשוט וקולע.

מה הקשר למספר 200? בדיוק הפסוק שאמרנו כרגע, הפסוק של שבט יששכר, השבט של חדש אייר – "ראשיהם מאתים". "ראשיהם" היינו ראש חדש – "ראשיהם" לשון רבים, כי יש שני ימי ר"ח, אבל העיקר שהוא "מאתים" הוא הראש הראשון, ה"חד ולא בחֻשבן", התהו של החדש.

אין עוד יום בשנה שהחשבון יכול לצאת מספר עגול כזה. כלומר, שמות החדשים הם לא בתוך שלשים המספרים האחרונים של המאה. זה חידוש – יש 12 חדשים, הייתי חושב שיהיה עוד חדש שהוא בתוך 30 ממאה, אבל אין. גם בניסן גבולי לגמרי – רק היום האחרון. אם היו רק כ"ט ימים בחדש ניסן, גם הוא לא היה. מכיון שיש ל' ימים, שהוא חדש מלא תמיד לפי הלוח שלנו, יוצאת התופעה הזו של "ראשיהם מאתים וכל אחיהם על פיהם".

י"ג תאריכים ששוים אותיות

מה אפשר להמשיך להתבונן כאן? 200 הוא לא רק מספר אלא אות, ר, לשון ראש – "ראשיהם מאתים". אפשר להקל ולשאול האם יש עוד תאריך שיוצא אות מבין כב אותיות האלף-בית? מיד רואים שהרבה ימים בחדש אב – אם לא כותבים מנחם-אב – החל מר"ח אב: א אב = ד (תמוז תמיד חסר) עד ז אב (זאב) = י, יז אב = כ, כז אב = ל, תשעה ימים בחדש אב. יחד עם ל ניסן = ר כבר עשרה. יש עוד שלשה ימים באלול – ג אלול = ע, יג אלול = פ, כג אלול = צ.

אז יש 13 ימים בשנה ששוים אות – 6 ימים שהם עשרות עגולות ויום אחד שהוא מאות עגולות ועוד 6 שלא עגול אבל אות. הסימן הוא ואו – סימן חשוב בקבלה. הרבה פעמים האריז"ל מחלק את האותיות ל-יג ו-ט – יש יג אותיות עם תאריך ו-ט אותיות בלי תאריך (בכוונות האר"י ה-יג הן כנגד יג תקוני דיקנא דאריך וה-ט הן כנגד ט תקוני דיקנא דז"א. והנה המלה 'תאריך' הוא לשון אריך, שבו סוד ה-יג!).

ד-ר – א' אב ו-ל' ניסן

מבין כל יג התאריכים המיוחדים הכי גדול ומיוחד הוא היום, ל ניסן, כמו שהסברנו, והכי קטן ("מאן דאיהו זעיר איהו רב ומאן דאיהו רב איהו זעיר") הוא א אב – שני ימים שהם ראשי חדשים. הכי גדולה בתופעה הזו היא האות ר והכי קטנה האות ד.

אלה הן שתי האותיות שמתחלפות (גם מבחינת הציור וגם מבחינת המשמעות, דל ורש) כפי שמוסבר באריכות בפרק ו' של המשך "באתי לגני", הפרק של השנה. במאמר הוא מסביר את מעלת ה-ד, שיש לה נקודה למעלה מצד ימין, נקודת בטול, שהעני בטל ומכיר טובה למי שנותן לו צדקה, ואילו "ולרש אין כל" (אין את הנקודה הנ"ל המכונה "כל"). מצד שני, כפי שדברנו הרבה השנה, יש מעלה ברש – "תחנונים ידבר רש", "זה משה רבינו". הדל הוא דוד אבל הרש במקור הוא משה – יש בו מעלה.

בכל אופן, מה שיצא לנו מזה הוא ששתי האותיות האלה, ד-ר, שמתחלפות לפי הציור שלהן – ה-ד היא הזכר וה-ר היא הנקבה, מי שמבין בזוגות של הציורים – הן גם התאריך הכי גדול והכי קטן שיכולים להיות אותיות, ושניהם ראשי חדשים, ר"ח אייר (יששכר, חוש ההרהור) ור"ח אב (שמעון, חוש השמיעה). מה המנהיג של אייר ומה המנהיג של אב? גם סימן שהולכים יחד – שתי הכליות, אייר הוא כליה ימין ואב כליה שמאל, זוג מובהק של "כליות יועצות". זה המשך להרבה שיעורים על האותיות ד-ר שהיו השנה.

עד כאן בענין "ראשיהם מאתים וכל אחיהם על פיהם", שנתחבר ליששכר וסוד העיבור, לחיים לחיים, הרבה עיבורים טובים, הרבה לידות טובות, זרעא חייא וקימא. לחיים לחיים.

"ומאתים לנֹטרים את פריו"

בפסח קוראים שיר השירים, שיר האהבה בין הקב"ה וכנסת ישראל. יש שם בפסוק השלישי לפני הסוף גם 200 מאד חשוב – רמז לתאריך של היום – "כרמי שלי לפני האלף לך שלמה ומאתים לנֹטרים את פריו". הקב"ה אומר שעם ישראל הוא הכרם שלי, וכל מה שאומות העולם לקחו וגזלו מיהודים במשך כל הגלות – הכל צריכים להחזיר, וגם להחזיר ריבית, עוד מאתים. לקחו אלף – צריכים להחזיר אלף, זו השלמות, "האלף לך שלמה", והבקשיש המיוחד, הריבית, צריך להגיע לתלמידי חכמים מיוחדים, צדיקים מיוחדים, שנקראים "נֹטרים את פריו" של הכרם. ככה רש"י כותב פשט – ה' אומר "כרמי שלי לפני, האלף לך שלמה ומאתים לנֹטרים את פריו", גזלו אלף וצריכים להחזיר אלף, והתוספת של מאתים היא על דרך "תוספתו של הקב"ה" שמבחינת איכות עולה על כולנה, "ראשיהם מאתים", סוד העיבור של שבט יששכר.

החיד"א: היתר ריבית כשלא מחזירים את הקרן

יש על הפסוק הזה חידוש מאד יפה של החיד"א בספרו חומת אנך[ב]. הוא מביא הלכה, שהוא אומר שהיא מוסכמת על ידי האחרונים – חידוש, הוא מדגיש וחוזר עליו, אך אומר שמוסכם על האחרונים – שאם מישהו לקח, לא רק הקב"ה שמחזיר לאדם תוספת (פירות בעוה"ז), יהודי לוה מיהודי, ויש איסור מאד חמור בתורה של ריבית, נשך, כמו נשיכת נחש (כפי שכותב רש"י בחומש), בכל אופן אם לא מחזירים את הקרן בכלל, שהקרן לא נמצאת כאן, ואתה רק נותן למלוה פירות ועוד פירות, ואף פעם אינך נותן לו את הקרן, כל מה שנותנים לו פירות ללא מציאות הקרן אינו נקרא ריבית.

הפלא ופלא – כמו אצל הקב"ה בנוגע לשכר מצות שהקרן קיימת לעולם הבא אך האדם אוכל פירות (ריבית) בעולם הזה. אנחנו עושים מצוות, מגיע לנו שכר, אז איך אנחנו אוכלים פירות בעולם הזה? במיוחד לפי פירוש אדה"ז שהפירות בעולם הזה הם גילוי אלקות למי שמתפלל בכוונה, בחב"ד, בהתבוננות – הוא מקבל הרבה פירות, גם בגשמיות והעיקר ברוחניות. למה זה לא ריבית? כי לא נתנו כלום מהקרן – הקרן קיימת (בשלמותה) לעולם הבא, וכל זמן שלא מחזירים את הקרן בכלל והיא שמורה באיזה מקום אפשר לתת פירות כמה שאתה רוצה ואין לזה דין ריבית. ממש דין מופלא ביותר.

"ומאתים לנֹטרים את פריו" שוב ושוב

בפסוק הזה של סוף שיר השירים הקרן היא אלף והריבית היא מאתים, אבל מה יהיה אם הוא נותן כל כך הרבה פירות שעובר את הקרן? זה עסק מצוין – איני מחזיר לך את ההלואה בכלל (יש מצוה להחזיר הלואה, אני חייב לך אלף, ואיני נותן לך גרוש מההלואה), אבל פירות אני נותן בלי סוף, כל הזמן, ויתכן שעובר את ההלואה פי כמה וכמה. את האפשרות הזאת הוא לא כותב – משהו טוב לדעת.

לעניננו היום הזה, ל ניסן, ששוה מאתים הוא בסוד "ומאתים לנֹטרים את פריו", שבעצם אלה בני יששכר, כמו שרש"י כותב, תלמידי חכמים ששוקדים על התורה. במיוחד מזכי הרבים בתורתם, "לדעת מה יעשה ישראל" – שמזכים את הרבים בתורה שלהם ומסדרים את החיים של הרבים על ידי שקובעים את הלוח, וגם מברכים את עם ישראל בעיבור, בזרעא חייא וקיימא. מגיע להם המאתים, והאלף שמור להם, וכנראה כל יום מגיעים להם עוד מאתים. אבל היום להתעצם עם המאתים הוא ל ניסן, היום בשנה ששוה מאתים.

רש"י כותב שמאתים ביחס לאלף הם חומש. היות שהגוים חללו את הקדש, "קדש ישראל להוי'", חייבים לשלם קרן וחומש, אלף ועוד מאתיים. כתוב בחסידות שהשרש של החומש יותר גבוה מהקרן, כמו תוספתו של הקב"ה שמרובה על העיקר, לפחות באיכות. אמרנו שאפשר כל פעם לתת עוד חומש ועוד חומש עד שעובר את הקרן.

עד כאן עוד ווארט על מאתים. כל מה שקשור למאתים בתורה קשור ל-ל ניסן, צריך הרבה מאתים. כנראה לא בכדי מקובל שהשטר הכי גדול, כאן בארץ עכ"פ, הוא מאתים. באמריקה לא ככה – מסתפקים במאה. בכל אופן, יש דברים בגו. פעם היה באמריקה שטר של אלף, אבל כנראה יצא מהמחזור. כאן השטר הגדול הוא מאתים, אז צריך הרבה מאתים – עוד מאתים ועוד מאתים וכו'. היום הוא היום של המאתים.

ב. שבעת הרועים בספירת העמר

חסד שבתפארת – התהו שבדיקנא (הארת הגלגלתא לתיקון "נצר חסד")

נעבור לנושא אחר, נושא של ספירת העומר: בסעודת משיח חדשנו כוונה השנה של ספירת העמר – מנסים כל פעם לחדש כוונה. הכוונה היתה קשורה למה שדברנו הרגע על "חד ולא בחֻשבן" שהוא תהו – שהחסד המקורי, מה שנקרא השמיטה הראשונה בקבלה הראשונה, הוא-הוא עולם התהו (לפי קבלת האריז"ל). גם בספירת העומר, שהתיקון הראשון הוא תיקון ספירת החסד – ככה בכל שבוע, כמו היום "חסד שבתפארת" – הוא התהו של המדה הזו. היום בספירה – ל' ניסן – צריך לתקן את החסד של התפארת, שהוא בחינת האור האין סופי של התפארת. תהו הוא אור אין סוף, בלי גבול, כמו הווארט בחסידות שחסיד הוא בלי גבול – חסד בעצם הוא בלי גבול – ובלי גבול הוא תהו. כל מדה מתחילה מהבלי-גבול שלה, התהו שלה, החסד שלה – היום אנחנו בתפארת.

אמרנו שאם חסד בשרשו העליון הוא תהו, הגבורה בשרש העליון היא גבורה דעתיק – תחלת התיקון, והיא נקראת "טלא דבדולחא", מה שגבורה דעתיק מתלבשת במו"ס דאריך, כח המשכיל בנפש. הגבורה הזו מתחילה להגביל את האורות האין סופיים של התהו – מתחילה לקיים את הוראת הרבי שכדי להביא משיח צריך לקחת את האורות דתהו ולהכניס אותם בגבול, בחינת רבי שמכניס בלי-גבול בתוך גבול. זה מתחיל בעיקר מהתיקון השני, תיקון הגבורה שהוא השני ב-ז תקוני גלגלתא, טלא דבדולחא. אחר כך התפארת שפנימיותה רחמים היא בשרש יג תיקוני דיקנא, יג מדות הרחמים, שבאות אחרי ז תיקוני גלגלתא. עיקר צינור הרחמים הוא "נצר חסד", נוצר אותיות צנור, המזל העליון עליו נאמר "אין מזל לישראל", המזל ממנו יונק אור אבא. אחר כך הסברנו שהנהי"ם הם ארבעת פרצופי השכל, או"א עילאין וישסו"ת, הכל לפני המדות של ז"א שלהתכללות שלהן מכוונים בפשט.

לפי הכוונה הזו, היום הוא התהו שבדיקנא – התהו שבנוצר חסד. באמת כתוב בכתבי האריז"ל שמכל התיקונים היחיד שיש בו גם מפרצוף חסד דעתיק – גלגלתא – וגם מפרצוף גבורה דעתיק, טלא, הוא התיקון הזה. חסד דעתיק הוא לא תהו ממש, אבל הוא ההשראה של התהו בתוך הכתר. היום הוא מה שמאיר מהגלגלתא לתיקון נוצר חסד, שהוא יחסית התהו של הרחמים. או, בצורה הכי פשוטה, מדות הרחמים הן גם אור אין סוף, כתר, יש בזה אין סוף – מה שיש לה' אין סוף רחמים, שהוא מרחם עלינו אין-סוף, זהו החסד של הרחמים לפי הכוונה הזו. אלה לא רק רחמים של ז"א אלא רחמים של עתיקא – מה שה' מרחם על כל יהודי, "אין מזל ישראל" – ומה שהרחמים האלה אין סופיים זה מה שצריך לכוון היום. ה' מרחם עליך ועליך ועלי, על כל יהודי, אין סוף – "רחמיך רבים הוי'", "המרחם רחם עלינו", רק ה' מבין כמה רחמנות עלינו. אין סוף הרחמים של ה' על הכלל והפרט זו כוונת היום, חסד שבתפארת, לפי הכוונה שלמדנו לפני שבוע.

שבעה שבועות – מדות שבעת הרועים

היום ניתן עוד ריבית, "ומאתים לנוטרים את פריו", ונוסיף עוד כוונה – כוונה הרבה יותר פשוטה, הרבה יותר כללית, שאפשר להפוך אותה לתורה קצרה לכל יום ויום בספירת העומר בצורה הכי יפה. כידוע, המדות מחסד עד מלכות הן כנגד רועי עם ישראל – אברהם, יצחק, יעקב, משה, אהרן, יוסף, דוד – האושפיזין של חג הסוכות. כל שבוע הוא כנגד אחת הדמויות האלה. השבוע חיים כל השבוע עם יעקב, שהוא התפארת.

משהו מאד פשוט, שאיני זוכר אם פעם הסברנו בצורה הפשוטה הזו. מה זאת אומרת שהיום חסד שבתפארת? אם זו רק התכללות נאמר שזה אברהם שביעקב. המדה הכללית היא יעקב, תפארת, ובתוכו יש התכללות של כל השבעה. אבל אפשר לומר את הדבר הזה הרבה יותר פשוט, וגם לחפש על כל יום בספירה פסוק או ענין בתורה – היות שפנימיות הספירות היא אהבה-יראה-רחמים-בטחון-תמימות-אמת-שפלות פשוט צריך לחפש אצל כל אחד מאבי-הטיפוס, משבעת הרועים, את המדה הזו בו.

אם היום חסד שבתפארת, כל השבוע – מהיום עד שבת – אני רוצה לחיות עם יעקב ולחוות איתו את החיים שהוא חי במשך החיים שלו. אם אני, בתור יהודי – ענף קטן, צאצא קטן של יעקב אבינו – זוכה לחוות את האהבה של יעקב אבינו, כמה שאני מסוגל, "כל חדא וחדא לפום שיעורא דיליה", ככה תקנתי את החסד שבתפארת. שוב, זה משהו מאד פשוט – ליעקב אבינו היתה אהבה, ליעקב אבינו היתה יראה, ליעקב אבינו היו רחמים (פשיטא, הוא הרחמים, זו תפארת שבתפארת), יש לו בטחון ויש לו תמימות ויש לו אמת ליעקב אבינו, פסוק מפורש, ויש גם שפלות ובטול ליעקב אבינו. הבטול של יעקב אבינו הוא לא הבטול של אברהם, לא של דוד ולא של משה – כל אחד עם הבטול שלו, כל אחד עם האהבה שלו, כל אחד עם היראה שלו. כעת, לדרכנו ולדעתנו, זה הדבר הכי פשוט וטוב שאפשר לכוון בימי ספירת העמר. כל שבוע אני חי וחווה את אחד הרועים של כללות נשמות עם ישראל ומנסה לזהות בו את כל שבע המדות, איך שהן אצלו (ואיך שהן מאירות אצלי).

חו"ג שבתפארת – אהבת ויראת יעקב

לדוגמה, היום הזה – חסד שבתפארת – אהבה שביעקב. מה אני צריך לחוות היום? מה העבודה של היום לפי הכוונה הזו? אני צריך לחפש בתורה איפה יעקב אבינו – אבא שלי, "אין קורין אבות אלא לשלשה", את כל הגנים שלו יש בי, כמו שכתוב בספרי החסידות – אוהב. מה האהבה שלו, שגם אני צריך לחוות אותה – אהבה עצומה. את מי הוא אהב? הוא אהב את רחל, אהב את יוסף ובפרשת "ויגש" כתוב שהוא אהב את בנימין.

[כתוב גם "ואהב את יעקב", ה' אוהב אותו.] ודאי שה' אהב אותו. נגיע לזה אצל דוד – הכי מענין, יש חמשה שאהבו אותו ולא כתוב שהוא אהב אף אחד. היות שהוא המלכות, הנוקבא, המקבל, האהבה אצלו היא איך שהוא קבל ושקף באור חוזר את כל האהבה שאהבו אותו – זה משהו מיוחד לספירת המלכות, החסד שבמלכות, כשנגיע לשם. אבל היום החסד שבתפארת – אהבת יעקב אבינו.

הגבורה, מחר, היארצייט של רמ"מ מויטבסק – בדר"ח אייר, כך כתוב על המצבה – הוא כבר יראת יעקב אבינו. הכי מתאים שיכול להיות לויטבסקר, מי שמכיר, ובע"ה כשכולם יגיעו מחר לטבריה אולי נדבר על זה. מה הפסוק הכי מובהק של יראת יעקב? "ויירא ויאמר מה נורא המקום הזה". יש לו עוד כמה יראות, הוא היה ירא מאד. חוץ משזה שארבע פעמים אומרים לו בנביא "אל תירא עבדי יעקב" (שעולה בגימטריא ה פעמים יעקב, דהיינו יעקב פנים ואחור) – כנראה שהוא מאד ירא... ויש עוד פסוק "אל תירא תולעת יעקב". זה להכנס לראש חדש לגמרי – כמה שזכור לי – בכוונות ובתיקונים של ימי ספירת העמר.

היות שאנחנו כבר ביום ה-15, הפסדנו שבועיים, צריך לחזור להתחלה. כידוע ש"עבר זמנו וכו' לא אמרינן", אפשר לכוון זאת גם עכשיו, אז כדאי להתחיל מההתחלה. קודם נשיר איזה שיר ונחשוב על זה. לחיים לחיים.

שבעה רועים ועשרה שמות

נעשה גימטריא יפה, שלאו דווקא שייכת לכוונה הזו אלא לשמות שבעת הרועים: שבעת הרועים שלנו, עם ישראל, הם אברהם-יצחק-יעקב-משה-אהרן-יוסף-דוד. תופעה מענינת שיש ביניהם שלשה שה' קורא להם פעמיים, לשון חבה, ויש עוד אחד – שאינו מהם – ששמו כפול בתנ"ך, שמואל. יש "אברהם אברהם", "יעקב יעקב" ו"משה משה" (ב"משה משה" יש מעלה מיוחדת, ש"לא פסיק טעמא בגווייהו") – בשלשתם ה' מכפיל את השם דווקא מתוך חבה גדולה.

אם נכוון כך, שיש שבעה רועים אבל שלשה עם שמות כפולים אז יש כבר עשרה – שני אברהם, שני יעקב ושני משה, דווקא חסד-תפארת-נצח כפולים (המדות שנוטות לימין – אהבה וחבה; חסד תפארת נצח = 1301, ההשראה של 26, שם הוי' ב"ה). אם הגדלנו את השבעה לעשרה, כי יש שלשה כפולים, אז צריך לדעת מה שרש הכפל כאן, שהוא יותר גבוה מהפשט של השם עצמו, בחינת "כי כפלים לתושיה". צריך לומר ששרש אברהם (הרמוז בכפל של אברהם) הוא חכמה, אב-רם, השכל הנעלם מכל רעיון. הייתי חושב שגם משה הוא חכמה ("מן המים משיתהו"), אבל כתוב "משה זכה לבינה", ואילו שרש יעקב הוא דעת ("ויקם עדות ביעקב", סוד "עדת יעקב בנך בכורך", הדעת היא "ברא בוכרא"). אם כן, אפשר לעשות כאן כבר פרצוף של עשר ספירות – אברהם-משה-יעקב בשרש ואחר כך השבעה לפי הסדר.

הגימטריא של כל השבעה – אברהם יצחק יעקב משה אהרן יוסף דוד – היא 1409. לכל מספר יש ודאי אין סוף רמזים וענינים, אבל לפי הכללים אצלנו לא פשוט למצוא משמעות מיוחדת למספר זה של שבעת הרועים. אבל מה קורה אם אני מוסיף את שלשת השמות הכפולים (עוד אברהם יעקב משה)? זו לא הוכחה, אבל חיזוק שעשינו משהו טוב. שלשתם עולים יחד תשע"ה. כשמוסיפים ל-1409 מקבלים 2184 – מספר מאד מיוחד – יב פעמים יעקב, שרש כל יב שבטי יעקב (יב גבולי אלכסון, כולם כלולים ביעקב עצמו. והיינו מה שהדעת, יעקב העליון, היא "מפתחא דכליל שית", וכן התפארת, יעקב התחתון, כוללת את כל הו"ק). לא רק זה, אלא שני האחרונים – היסוד והמלכות, עיקר הזיווג – הם יוסף דוד, והמספר הזה עולה יוסף פעמים דוד!

זו היתה גימטריא רק לשם גימטריא יפהפיה, לחיים לחיים. גם לומר שדווקא שרש שלשת אלה בחב"ד (מי שבלבו נוטה לימין יש לו שרש מיוחד, גלוי, במוחין חב"ד, שכולם נכללים ב"חכמה מוחא" כנודע, שרש קו ימין), לכן ה' מכפיל אותם – יש להם חבה מיוחדת (חבה = יה, בחינת מוחין. והוא ר"ת חכמה בינה הוד ד"בינה עד הוד אתפשטת" וכן הוד = חבה. היינו "לאכללא שמאלא בימינא", וד"ל).

ניגנו ניגון ר"ח כסלו.

ג. השבוע של אברהם אבינו

התהו של אברהם אבינו

כדי לחבר את שתי הכוונות צריך דבר ראשון להסביר איך אברהם אבינו הוא בעצם תהו ביחס לכולם. "ואלה תולדֹת יצחק בן אברהם אברהם הוליד את יצחק" – יצחק אמור לתקן את אברהם, את התהו, להגביל אותו. אך יעקב עוד יותר. משה קצת חוזר לשמיטה הראשונה – הוא ענף של אברהם – "מן המים משיתהו". אהרן מתקן אותו ואחר כך יוסף ודוד – גם בו יש ממד של כתר, של תהו, אבל בכלים דתיקון.

איך יודעים שאברהם אבינו הוא תהו? קודם כל, הוא נולד עדיין בתוך "שני אלפים תהו". מצד אחד הוא מתחיל את ה"שני אלפים תורה", כל הענין שלו שהוא מעבר, אבל בכל אופן הוא נולד בשנת 1948 לבריאת העולם – מספר מיוחד של תהו, תהו שרוצה להעמיד פנים של תיקון אבל בעצם הוא תהו – שעדיין בתוך "שני אלפים תהו". כל חמשים ושתים השנים הראשונות שלו הן בתוך התהו (אברהם הוא "איש תבונה" – בן שנים בתהו). הוא מתחיל בתוך התהו, והוא חותם את תקופת התהו – "הכל הולך אחר החיתום".

אברהם אבינו נקרא "האדם הגדול בענקים", כדרשת חז"ל. מי הכוונה לפי הפשט? הענקים של עולם התהו ("אביהם של אחימן ששי ותלמי"), הענקים שהיו בארץ כל עוד 'תהו בראה' ועדיין לא 'לשבת יצרה'. זה מראה בצורה מובהקת ביותר על הזיקה שלו לאורות דתהו. כל ההנהגה שלו, כל הספירות שלו – השבוע הראשון של ספירת העומר, החויות כשחיים עם אברהם אבינו – יש בהן ממד של תהו.

חסד שבחסד: אהבת אברהם ומיקודה-תיקונה

יש לנו מאמר שנקרא "מב מסעות של אהבה" (שייך לספירת העמר), "חסד לאברהם". מי הראשון בתורה שכתובה אצלו אהבה, המקור של האהבה? חייב להיות אברהם אבינו, "אברהם אֹהבי", אבל לא כתוב בתורה במפורש שהוא אהב את ה'. המעשים שלו מראים שהוא אהב את ה', בכל העמידה שלו בעשרה נסיונות. עצם העובדה שאברהם אבינו עובר נסיונות בחיים גם מראה שהוא תהו. כתוב בתניא שכל החיים הם נסיונות, לכל יהודי יש נסיונות, אבל עשרה נסיונות מיוחדים של מישהו – שכל ענינו הוא לעמוד בעשרה נסיונות, ודווקא בעשירי הוא מתעצם עם האלקות שבו ומתחיל להיות יהודי שמוריש את יהדותו הלאה – יש לאברהם אבינו, עוד סימן של תהו.

איפה כתוב שהוא אהב? האהבה הראשונה בתורה, מבין מב האהבות – מב מסעות של יציאת מצרים עד הכניסה לארץ ישראל, פרשת מסעי – היא של אברהם בעקדה, "קח נא את בנך את יחידך אשר אהבת את יצחק". זו ההופעה הראשונה של שרש אהב בתורה. כאן כתוב לשון נסיון בפירוש –  "והאלהים נסה את אברהם". "קח נא את בנך את יחידך אשר אהבת את יצחק": אברהם אומר – יש לי שני בנים, זה יחיד לאמו וזה יחיד לאמו, אני אוהב את שניהם, ועד שה' לא אומר "את יצחק" אברהם כאילו מתחמק. הוא לא מתחמק באמת, בסוף הוא אומר נכון, אך אמירתו הראשונה היתה אמירה של תהו.

אם אברהם היה תיקון הוא היה מיד מבין מה הכוונה, אבל ה' צריך עוד ועוד כאילו למקד אצלו את הכוונה – מיקוד הוא תהליך של תיקון, לקחת תהו ולמקד אותו. קודם זה "בנך", אבל יש לי שני בנים, "יחידך", אבל שניהם יחידים כל אחד לאמו, "אשר אהבת", אני אוהב את שניהם. מצד אברהם אבינו – הוא אוהב את שניהם. אבל ה' אומר לו – אני מתכוון למי שאתה באמת אוהב אותו, ואתה עצמך לא יודע כמה אתה אוהב את יצחק יותר מישמעאל. זו האהבה הראשונה, ואם כן ביום הראשון של ספירת העמר אנחנו חיים את האמירה של "והאלהים נסה את אברהם... אשר אהבת". אהבת אברהם ליצחק, תוך כדי שהיא עדיין לא מבוררת אצל אברהם – את מי אני אוהב בכלל? את יצחק או גם את ישמעאל?

כלפי שמיא יש "חסד לאברהם", שעושה חסד עם כולם, מכניס אורחים, שגם שייך ליום הראשון של הספירה. אבל בלי ההכרח אצלו, שצריך לומר או שתברכו למי שנתן את האוכל או שתשלמו לי – לא בא לו מצד הטבע שלו, כי מצד הטבע שלו נותן לכולם, כפי שהסברנו שחסד הוא תהו, וצריך לתקן את התהו ולפעול כנגד הטבע שלו. הוא עמוד החסד, "חסד לאברהם", וגם "אברהם אהבי", אוהב את ה' – כל הדברים האלה שייכים ל"יום אחד" של ספירת העמר, האהבה של אברהם אבינו.

גבורה שבחסד: יראת אברהם בעקדה (התכללות עם יצחק)

והנה, מתוך "אשר אהבת את יצחק" מיד באים ליראה שלו – ליום השני של הספירה. תכלית הכוונה של עקדת יצחק היא להגיע ל"עתה ידעתי כי ירא אלהים אתה". כל העקדה היא בדיוק הדבר הזה – הנסיון האחרון והעיקרי הוא לעשות התכללות (כתכלית ספירת העמר) בין שתי המדות העיקריות, חסד וגבורה, אהבה ויראה, אברהם ויצחק.

גם אצל יצחק, היום השמיני של הספירה, "חסד שבגבורה", זו תהיה חוית יצחק בעקדה – איך שגלה בעצמו אהבה, נגד טבעו, נגד מדתו העיקרית. כל העקדה היא לעשות את היום השני של ספירת העמר והיום השמיני של ספירת העמר – אצל אברהם היום השני, גבורה שבחסד, שאברהם חווה יראה, ואצל יצחק הפוך, חסד שבגבורה, שיצחק שהוא הגבורה חווה אהבה, אהבה עד כדי כלות הנפש ממש. גם זו אהבה בבחינת תהו, שהוא מוכן למות ואפילו מת – הוא היה שלש שנים למעלה, בגן עדן. למות זה תהו, כמו נדב ואביהוא, "רצוא" בלי "שוב". זו ההופעה השניה של חסד בתור פרט, חסד שבגבורה – התהו של יצחק בשעת העקדה.

גבורה ונצח שבחסד: גבורת ונצחון אברהם סביב מלחמת המלכים

קודם אמרנו את הפסוק "אל תירא עבדי יעקב", שאם כתוב כזה דבר סימן שהוא ירא וצריך לומר לו "אל תירא". האם יש משהו דומה לזה אצל אברהם אבינו? יש גם פסוק "אל תירא אברם אנכי מגן לך שכרך הרבה מאד". בפסוק הזה יש גם את הנצח של אברהם, היום הרביעי של ספירת העמר. מתי ה' אמר לו "אל תירא אברם"? אחרי מלחמת המלכים, אחרי שהוא הרג את כל אותם גוים, ואז הוא פחד – התנהגתי לפי התורה? איך עשיתי כזה דבר? אולי יש עונש בדבר הזה. ככה רש"י אומר. אז ה' אומר לו "אל תירא אברם אנכי מגן לך שכרך הרבה מאד".

מה זה "שכרך הרבה מאד"? שיש בתוכך – כנראה בזכות זו גופא, של מלחמת המלכים – שרש משה רבינו. בעצם השבוע הראשון הוא לגלות את שרשי כולם בתוך אברהם אבינו, ולפי האריז"ל שרש משה באברהם הוא במלים "שכרך הרבה מאד" – בזכות מה שעשית אני מזכה אותך שמשה רבינו יצא מחלציך (בזכות החלוציות שלך). כשה' מגלה אצל אברהם את שרש משה רבינו, נותן התורה, "אתפשטותא דמשה בכל דרא ודרא", זהו הנצח שבאברהם, נצח שבחסד.

במלחמת המלכים יש כמה מדות שמתכללות אצל אברהם. קודם כל הפשט – הוא נלחם בגבורה ומנצח את כל המלכים, הוא וכמה חבר'ה שלו, זו מדת הגבורה (שב"חסד לאברהם"). זו לא יראה אלא גבורה כפשוטה – שהוא גבור. אפשר להסביר את ההתכללות לפי המדה הפנימית או החיצונית, וכאן המלחמה במלכים והנצחון עליהם היא חוית גבורה. יחד עם הגבורה, מיד אחרי גבורתו האדירה, הוא פוחד – "אל תירא אברם". זה סימן יפה שהגבורה והיראה הולכות יחד. בדרך כלל אומרים הפוך, שאדם ירא וחייב להתגבר, וכאן יש תופעה הפוכה – הוא נלחם והתגבר ונצח ואחר כך הוא פוחד (וכך הוא גם אצל משה רבינו – "ויך את המצרי", מעשה גבורה, ואז "ויירא משה ויאמר אכן נודע הדבר"). ה' צריך לומר לו "אל תירא אברם אנכי ['אנכי מי שאנכי', מה שהתורה נתנה מפי הגבורה] מגן לך שכרך הרבה מאד [יוצא ממך משה]".

תפארת שבחסד: "לו ישמעאל יחיה לפניך"

הכי תהו אצל אברהם אבינו הוא כאשר רוצים לזהות את מדת הרחמים (תפארת) שלו. על מי הוא מרחם? על הבן שלו, בן מהגר – שלפי האוה"ח הוא לא בן אלא עבד של שרה, בן של השפחה הגר ששרה לא שחררה – הוא אומר "לו ישמעאל יחיה לפניך" (הדבר מזכיר מה שדברנו לעיל בענין "אשר אהבת את יצחק", שאני אוהב את שניהם). איזו מדה זו? אני רוצה לחוות את הרחמים של אברהם אבינו ולעשות תיקון. דווקא בשבוע הראשון צריך לעשות הרבה תיקון לאברהם אבינו, התהו היהודי, התהו של האמונה בה' אחד. הוא מרחם על ישמעאל, "לו ישמעאל יחיה לפניך".

הוד שבחסד: הכנעת-הודאת אברהם בגירוש ישמעאל

אחר כך צריכה לבוא שרה ולומר "גרש את האמה הזאת ואת בנה כי לא יירש בן האמה הזאת עם בני עם יצחק". אברהם לא משתכנע או נכנע, ורק כאשר ה' אומר לו "כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקלה כי ביצחק [ולא כל יצחק, אלא יעקב בן יצחק] יקרא לך זרע" הוא נכנע ומקבל את דבר ה' (ובכך עומד בנסיון). מה זה שאני חווה את החויה של אברהם ששומע מפי ה' "שמע בקלה" ושהוא שומע לקולה "גרש את האמה הזאת ואת בנה"? זו כבר ההכנעה שלו, "איהי בהוד", הוד שבחסד. זה שהוא בעל כרחו בהכנעה לקב"ה – אחד מעשרה נסיונות – וצריך לנגד ולעשות אתכפיא על רחמיו כלפי ישמעאל, זה ההוד שלו.

תפארת ונצח שבחסד: המסירות מול נמרוד וההצלה בזכות יעקב

נחזור רגע לרחמים שלו: אמרנו על הרחמים של אברהם, היום השלישי בספירה, תפארת שבחסד, דוגמה רק בתהו. האם יש דוגמה גם בתיקון?

לפי רוב המפרשים הנסיון הראשון של אברהם הוא שהושלך לכבשן האש ושבר את הצלמים של אבא שלו. מאיזו מדה זה בא? באיזה יום בספירה אני חי יחד עם אברהם – אולי גם עושה, אבל לפחות חי עם אברהם את החויה – שהולך לשבור את הפסלים, להפוך את חנות הע"ז של אבא שלי? יש לו חנות, פרנסה, ואני יודע מה יצא מזה – אבא שלי ימסור אותי לנמרוד והוא כבר ישליך אותי לכבשן האש, ואף על פי כן אני הולך על זה, לא מענין אותי שום דבר, יהיה מה שיהיה. איזו מדה זו? הנצח. ללכת על משהו במסירות נפש, ויהי מה, למעלה מטעם ודעת – זו מדת הנצח. כל הסיפור הזה, הנסיון הראשון של אברהם, הוא הכוונה של היום הרביעי בספירת העמר – מדת הנצח של אברהם.

באיזו זכות הוא ניצל לפי חז"ל, שה' הוציא אותו מהכבשן חי וקים? "יעקב אשר פדה את אברהם" – בזכות יעקב שעתיד לצאת ממך אני מציל אותך מכבשן האש (כך מפרשים חז"ל). איך אדה"ז מסביר פסוק זה בתניא? שמי שהאהבה שלו נעלמת – כי החבר שלו עושה הרבה עבירות וקשה לו לאהוב אותו – צריך לרחם עליו, על גלות השכינה בה נמצאת הנפש האלקית שלו, בעמקי הקליפות. מתוך שהוא מרחם עליו זה מחזיר את אהבתו. אפשר לחשוב שה' רואה רק את יעקב שעתיד לצאת ממנו בעוד שני דורות, אבל הפירוש הפנימי הוא-הוא מה שאמרנו קודם על "שכרך הרבה מאד" – שרש משה באברהם – שלאברהם אבינו יש את יעקב בתוכו. יעקב נולד ממנו, נכד שלו, כי הגנים אצלו. למה ה' מציל אותו מכבשן האש? כי באותו רגע הוא מגלה אצלו את היעקב שבו, היום השלישי של ספירת העמר, הרחמים המתוקנים.

מה זה תפארת שבתפארת? הרחמים של יעקב בעצמו – "אל שדי יתן לכם רחמים", הפעם היחידה שכתובה אצל האבות המלה רחמים ממש, אצל יעקב אבינו. לא כתובים רחמים אצל אברהם ויצחק. יעקב מברך את השבטים שיורדים ליוסף ומתפלל "ואל שדי יתן לכם רחמים לפני האיש" – הוא יכול לעשות זאת, כי מדתו רחמים. הרחמים כבר נמצאים אצל אברהם, זה "יעקב אשר פדה את אברהם". שה' יתן לכם – בני, בני ישראל – רחמים. זה אותו "אל שדי" שאמר לאברהם אבינו למול את עצמו – "אני אל שדי התהלך לפני והיה תמים". אם כן, יש רחמים שעדיין לא מתוקנים, "לו ישמעאל יחיה לפניך", ויש רחמים מתוקנים באברהם אבינו, שרש יעקב שבתוכו. זה שהוא הולך ועושה מה שהוא עושה – זה הנצח שלו, "ראשית דרכו".

נצח שבנצח: "ויך את המצרי"

מה יהיה נצח שבנצח (היום המיוחד של רבי נחמן, אמצע הספירה)? אם הנצח של אברהם אבינו הוא שבירת הכלים שלו, ראשית דרכו של אברהם אבינו, ראשית דרכו של גואל ישראל, משה רבינו, היא "ויך את המצרי". זו מדת הנצח שלו (וגם הגבורה שלו, מה שמתגבר בפועל, בכח, על הקליפה ומבטלה). גם כל העקשנות דקדושה, "כי עם קשה עורף הוא", היא מדת הנצח. ברור שכל חויה היא משהו אחר לגמרי, לכן לכל יום בספירה יש טעם מאד מיוחד – הטעם של אותו דבר אצל אחד משבעת הרועים.

יסוד שבחסד: מילת אברהם אבינו

בנסיון של ברית המילה – גם נסיון של אברהם אבינו – כתוב בתחלה "אני אל שדי התהלך לפני והיה תמים". תמימות היא פנימיות ההוד, וכשהוא מקבל על עצמו "והיה תמים" זה ההוד שלו. קודם אמרנו שההוד שלו הוא "כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקלה" – יש כמה בחינות של הוד.

מה היסוד שלו (שביעי של פסח, יסוד שבחסד)? עצם ברית המילה. זה שהוא מל את עצמו (שזכה למילה הגדולה מלמעלה למטה, סוד "מי יעלה לנו השמימה" ר"ת מילה וס"ת הוי'), יחד עם הקב"ה ("וכרות עמו הברית") – הוא זקן, היד שלו רועדת, ובכל אופן הוא לוקח את הסכין ומל את עצמו – זו כבר מדת היסוד (הברית, ה"צדיק יסוד עולם") של החסד.

מלכות אברהם: שפלותו ומלכותו

מה המלכות-השפלות שלו? הכי קל – "ואנכי עפר ואפר". באיזה הקשר זה נאמר? בויכוח על סדום – כנראה כל הויכוח הזה הוא מלכותי, "השופט כל הארץ לא יעשה משפט?!" אתה מלך המשפט?! אם אברהם כאן יצא זכאי הוא המלך, כמו שכתוב שצדיק גוזר והקב"ה מקיים. מה עוד המלכות של אברהם אבינו? "עמק המלך", שכולם באו והכתירו אותו להיות מלך. יש לו שרש של דוד, כמו שיש בו שרש של יעקב ושל משה.

יש עוד הרבה פרטים, אבל כאן בקיצור עברנו על שבעת הימים של השבוע הראשון – שבע חויות או שבעה ענינים שכתובים בתורה על אברהם אבינו לפי המדות מחסד על מלכות (מאהבה עד שפלות). זה התיקון של השבוע הראשון של ספירת העומר.

ד. השבוע של יצחק אבינו

חסד שבגבורה: אהבות יצחק

התיקון של השבוע השני של ספירת העומר הוא אותו דבר אצל יצחק. כבר הזכרנו שהאהבה שלו היא בעקדה. אבל את מי כתוב בפירוש בתורה שהוא אהב? כתוב שאהב את רבקה. [את אמא שלו.] ודאי אהב אותה, אבל לא כתוב בפירוש – כתוב "ויביאה האהלה שרה אמו... ויאהבה, וינחם יצחק אחרי אמו", הוא אהב את רבקה כי היא היתה דומה לאמא שלו. לחוות איך יצחק אוהב את רבקה זה היום השמיני בספירה. את מי עוד הוא אהב? את עשו – זו כבר תופעה של תהו. מתאים, כי אמרנו שחסד הוא תהו. מה עוד הוא אהב? את רבקה הוא אוהב פעם אחת, את עשו פעם אחת, אבל שלש פעמים כתוב שהוא אוהב מטעמים. יש חמש אהבות שכתובות אצל יצחק – רבקה, עשו ושלש פעמים מטעמים.

במאמר של מב אהבות מבואר שכל האהבות הכתובות בתורה מתחלקות בצורה מאד יפה – יש שלשה של עולמות, 26 של נשמות ו-13 של אלקות. שלש פעמים אוהבים משהו גשמי – שלש אהבות יצחק למטעמים. יש 26 פעמים שאוהבים נשמה – גם לאהוב את עשו זו אהבה לנשמה, כתוב שהוא אהב את רבי עקיבא ורבי מאיר שבתוך עשו, "כי ציד בפיו". יש גוי שגם אוהב נפש אלקית של יהודי, שכם שאוהב את דינה, גם זו אהבת נשמות. מבין כל האהבות שיש בתורה יש 26 אהבות של נשמות. יש 13 אהבות של ה' – "ואהבת את הוי' אלהיך" וכיו"ב. ממש פלא, יש הוי' אהבת נשמות ו-אחד אהבת אלקות ועוד לפני הכל יש שלש אהבות לניצוצות הקדושים שבמאכל הגשמי, "בכל דרכיך דעהו", אפשר לדעת את ה' בכל דבר שבמציאות.

אהבת "בכל דרכיך דעהו" היא החידוש של יצחק (יחסית, אברהם הוא בחינת "כל מעשיך יהיו לשם שמים" – הוא אינו אוהב את האוכל עצמו רק את התוצאה, עבודת השי"ת שבאה על ידי האוכל – ואילו יצחק הוא בחינת "בכל דרכיך דעהו" – הוא אוהב את הניצוצות הקדושים שבתוך האוכל עצמו). אם כן, ביום השמיני מה עושים? אפשר לעשות מטעמים של חמץ (גם בחו"ל). בכל אופן, היום השמיני של ספירת העמר לפי הכוונה הזו הוא אהבת רבקה, אהבת עשו, וגם אהבת מטעמים. וכל זה חוץ מסוד ההתכללות של אברהם ויצחק, אהבה ויראה, בעקדה.

גבורה שבגבורה: "פחד יצחק"

מהו היום התשיעי? יצחק שביצחק. קודם כל, הדבר הכי פשוט, זה "פחד יצחק" – גם עם הווארט שלנו, שבסוף הפחד הופך להיות צחוק, גם זה גבורה. כל מה שאנחנו דורשים בפרק בעבודת ה' "פחד יצחק" זו כוונת היום התשיעי של ספירת העמר, גבורה שבגבורה. גם מה שהוא חרד – "ויחרד יצחק חרדה גדֹלה עד מאד" (יש כאן כב אותיות כאשר הערך הממוצע של כל אות = יחידה – בחרדה גדולה זו נתגלתה היחידה שבנפש יצחק, עצם היצחק שביצחק, הגבורה שבגבורה שלו). מענין שלא כתובה המלה יראה אצלו – כתובה כמעט אצל כל האחרים, אבל דווקא אצל יצחק שהוא מדת היראה המלה שמופיעה אצלו היא פחד ויש גם חרדה (חרדה יוצאת מפחד).

תפארת שבגבורה: שרש יעקב ביצחק – "ואלה תולדֹת יצחק"

מה הרחמים שלו? קודם אמרנו על "ואלה תולדת יצחק בן אברהם אברהם הוליד את יצחק" שזו התכללות של שניהם, האב והבן, אבל איך חז"ל מפרשים את "ואלה תולדת"? "יעקב ועשו האמורים בפרשה". הווארט הוא שיעקב נמצא בתוך יצחק – מכח ההתכללות של אברהם ויצחק נולד בתוכו שרש יעקב, וגם שרש עשו. יעקב הוא הרחמים ועשו הוא אכזריות, הלעו"ז של הרחמים. יעקב ב"ואלה תולדת יצחק" הוא תפארת שבגבורה. [הוא גם מרחם על בני ישראל לעתיד.] יש גם "כי אתה אבינו" לעתיד לבוא – זה מתאים גם ובעיקר לנצח שבגבורה.

כתוב שהברכות של יצחק הן הברכות הכי גבוהות בתורה – כשהוא מברך את יעקב וחושב שהוא עשו. זה שיש בו עצמו את שני שרשי יעקב ועשו – אמרנו שקשור לתפארת שלו. זה שמברך את יעקב במחשבה שהוא עשו, "ויתן לך האלהים", גבורה, "מטל השמים וממשמני הארץ ורב דגן ותירוש", אלה ה"ברכות לראש צדיק" – כח היסוד שבו, מה שיש בו כח לברך יותר מכולם. זה שאברהם הוא כהן, "אתה כהן לעולם" – מה זה? קשור להוד שבו, שרש אהרן הכהן בתוך אברהם, "על דברתי מלכי צדק", שהקדים את אברהם לפני ה' ולכן הפסיד את הכהונה. ואילו אברהם מודה לה', להקדים את ה' תמיד לפניו ולפני כולם.

נצח שבגבורה: אריכות ימי יצחק

איזו בחינה של נצח יש אצל יצחק? יש תופעה אחת, הכי פשוטה, שהוא הכי נצח – הכי חיים נצחיים – שהאריך ימים יותר מכולם. כמה זמן הוא חי? 180 שנים, י"פ חי, שלמות של חי בכל אחת מעשר הספירות שלו, עשרת כחות הנפש שלו. הוא חי חיים מלאים ושלמים, חיים נצחיים. גם זו בחינה של נצח אצלו. [חשבתי שחיים נצחיים זה עוד כמה שנים...] זה סימן. היתה השלמה לגבי אריכות ימים – בשיעור משבת שטרם נשלח, תקרא.

יסוד שבגבורה: "יצחק מצחק את רבקה אשתו"

מה זה לחוות את "יצחק מצחק את רבקה אשתו"? יסוד שבגבורה. יום ה-יג בספירה, יום מיוחד, יסוד שבגבורה – כ"ח ניסן, "עשו כל אשר ביכלתכם". התאריך שהרבי אמר "עשו כל אשר ביכלתכם להביא את המשיח בפועל ממש" הוא יסוד שבגבורה, שלפי ההסבר שלנו עכשיו זו חוית היסוד, חוית הזיווג, של יצחק אבינו עם רבקה אשתו (שהיו שוים בקומתם כידוע).

מבואר בחסידות שיחוד יצחק-רבקה הוא הכלל הגדול של כל התורה כולה, יחוד מה ו-בן (ס"ת "יצחק מצחק את רבקה אשתו" = תורה. "יצחק... רבקה אשתו" = תורה תורה, שבכתב ושבעל פה, מה ו-בן). זהו "עשו כל אשר ביכלתכם". הפסוק של זה הוא מה ש"וישקף אבימלך בעד החלון [מופיע שבע פעמים בתנ"ך 'בעד החלון', גם בשיעור שטרם נשלח. עודד, יש לך ספר שירים שנקרא בעד החלון? עוד לא, אבל כדאי שיהיה לך... זו הפעם הראשונה. הסברנו שבעד החלון היינו בעד החילון. בכל אופן, זו הפעם הראשונה שכתוב 'בעד החלון'] וירא והנה יצחק מצחק את רבקה אשתו". זה "עשו כל אשר ביכלתכם להביא את המשיח בפועל ממש, אורות דתהו אבל בכלים דתיקון".

גבורה בפועל לעומת מסירות נפש (נצח)

איפה רואים את השפלות של יצחק? התמימות שלו היא להרגיש את ההוד שלו והשפלות שלו היא המלכות שלו. איפה רואים את הגבורה שלו, שהוא היה גבור? גבורת אברהם נכרת במלחמת המלכים, אבל הנצח של אברהם הוא לא רק בשבירת הפסלים אלא בעוד מסירות נפש שלו – כשהלך להלחם עם ארבעת המלכים כדי להציל את האחיין שלו. יש לו אחיין, לוט, לא הכי צדיק שבעולם – ובספונטאניות גמורה הוא הולך להלחם, במסירות נפש, להציל אותו. זו עוד לא הגבורה שלו אלא הנצח שלו, היום הרביעי של ספירת העומר. זה שבפועל הוא גיבור – מילא, זו גבורה. אבל הנחישות ומסירות הנפש בכל מקום הן נצח. [גבורה היא לא מסירות נפש?] כתוב ש"גבור כארי" הוא גבור כי כך ה' ברא אותו, ואילו "עז כנמר" היינו שלמרות שלא כך ה' ברא אותו להיות הכי גבור כמו הארי – יש לו עזות, מסירות-נפש (שאצל האדם היינו מסירות נפש למעלה מטעם ודעת). הגבורה שמשה רבינו הקים את המשכן לבד, רק הוא יכול, היא כי הוא גבור – לא אומר עדיין מסירות נפש, הוא גבור, חזק.

עדיין צריך למצוא יותר את התמימות של יצחק. פשיטא שיצחק עושה רושם שהוא מאד תמים. וגם צריך את השפלות שלו, שהיא המלכות שלו. הוא מתנהג כמו מלך באיזה הקשר? [קצת עם אבימלך.] הגבורה שלו וגם הנצח שלו בחפירת הבארות. כתוב שעיקר פעולת יצחק הוא חפירת הבארות. יש שם גם גבורה מסוימת, וגם נצח בכך שחפר מחדש את הבארות שחפר אברהם אביו ו"סתמום פלשתים" – הוא לא מוותר בשום פנים ואופן, הוא חופר שוב, וכתוב שהחפירה שלו מחזיקה מעמד לנצח. חפירת בארות היא לא בחינת אברהם, ולכן החפירה שלו לא מחזיקה, ואילו חפירת יצחק מחזיקה. יש בחפירה גבורה ונצח.

הוד שבגבורה: תמימות יצחק בשבועה לאבימלך ו"עולה תמימה"

הנכונות להשבע לאבימלך, גם אצל אברהם וגם אצל יצחק, היא תמימות. [יצחק הוא גם עולה תמימה.] יפה, עולה תמימה זה הוד, וגם "גור בארץ" – שלא יכול לצאת מהארץ, מוגבל כאן – זו תכונה של הוד.

מלכות שבגבורה (ושבחסד): הקשר לארץ ישראל

ההגבלה להיות בארץ היא גם שפלות – הארץ היא שפלות. מהי ברית בין הבתרים אצל אברהם אבינו? הברית על הארץ היא חלק מהמלכות שלו. ברית מילה היא היסוד, וברית בין הבתרים היא הארץ, המלכות.

יש במלכות של אברהם אבינו, היום השביעי, את "ואנכי עפר ואפר". יש גם "והנה אימה חשכה גדֹלה נֹפלת עליו", שעבוד מלכויות, שהוא עצמו בחר בו במקום גיהנם – הכל קשור למלכות, גם שעבוד מלכויות. יש שם את העיט, שהוא דוד המלך, ואת מלך המשיח – "והיה הוי' למלך על כל הארץ". כל ברית בין הבתרים במלכות, והכי חויה היא "והנה אימה חשכה וגו'". לכאורה הכל שייך ל"ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה", אבל חז"ל מונים בפסוק הזה שעבוד מלכויות מבבל והלאה, כל העתיד, נכון גם להיום. כל זה קשור לברית בין הבתרים, חויה של מלכות.

ממילא גם אצל יצחק, "גור בארץ" – ההתעצמות עם הארץ – גם המלכות שלו. זה שהוא מוגבל, עולה תמימה ולא יכול לצאת את הארץ, קשור לתמימות שלו – ההוד שלו. [יש מה שהוא לא מגלה ליעקב שיוסף חי.] זו נאמנות, "נאמן רוח מכסה דבר", שבנצח.

עד כאן רק טעימה מנושא שאפשר לפתח על כל יום בספירת העמר, שכל שבוע הוא אחד משבעת הרועים וכל יום בשבוע הוא חויה שלו, שבהזדהות איתה אנחנו מתקנים מדה זו בנפש שלנו. פשיטא שאפשר למצוא את כל המדות אצל כל אחד מהרועים של עם ישראל. כרגע זו נראית לי הכוונה הכי טובה שיש בספירת העומר.

שיר המעלות.

שלשת אבות האהבה

משהו לגבי האהבה, משהו מאד יפה – דווקא האבות אהבו. זה שכתוב שמישהו אהב מישהו מופיע (בין שבעת הרועים) רק באבות – זה פירוש מעולה ל"אין קורין אבות אלא לשלשה", אב הוא השער של אהב. אבות האומה הם האוהבים, מקור האהבה של האומה כולה. זה בא לידי ביטוי במיוחד בחסד של כל אחד מהשבועות הראשונים. לא כתוב בתורה – פסוק – שמשה אהב מישהו, שאהרן אהב מישהו (יש בחז"ל שמשה אוהב ישראל היה ושאהרן אוהב את הבריות), ואפילו יוסף ודוד לא כתוב שאהבו.

זו תופעה שהיא ממש יסוד היסודות, שהאבות שלנו הם האוהבים (את נשותיהם ואת ילדיהם, אהבה בחיק המשפחה, יסוד קיום האומה). [למה?] מה ש"אין קורין אבות אלא לשלשה" הוא בעיקר האהבה של האבות שאנחנו יורשים. האהבות האלה כוללות הכל – לא צריך לומר יותר על אף אחד שהוא אהב. אנחנו יהודים, יש לנו שלשה אבות, שלש אהבות (מקורות של אהבה), וזה כולל הכל – לא צריך לכתוב עוד אהבה אצל שאר הרועים. גם אם אתה אוהב אוכל – זה כתוב אצל יצחק. אם אתה אוהב את אשתך – כתוב ביצחק וביעקב. אם אתה אוהב את הילדים שלך – כתוב בכולם, זה המשותף לכולם. ממילא זה עיקר ענין האבות, שאוהבים את הילדים (מכלל אבות שישנן תולדות, כאשר הכח המוליד את התולדות והכח המקשר בין האבות לתולדות, בין הדורות, הוא כח האהבה). שוב, שלשתם אוהבים את הילדים, בשנים כתוב שאוהבים את האשה ואצל אחד כתוב שאוהבים את האוכל שהאשה עושה. [אף אחד שם לא אהב כסף...]

חסד שבמלכות: אוהבי דוד

מי החמשה שאהבו את דוד? חסד שבמלכות, היום ה-מג של ספירת העמר, כ"ח אייר – יום ירושלים והיארצייט של שמואל הנביא. אמרנו שלא כתוב שדוד אהב אף אחד, אבל יש חמשה שאהבו אותו אהבת נפש ממש. הראשון שהתאהב בדוד, "ויאהבהו מאד" – עוד לפני יהונתן – הוא שאול. הכי תהו, מי שאחר כך רדף אותו ורצה להרוג אותו. אחר כך הבן שלו פשוט מקבל זאת מאביו, וגם הבת שלו – מיכל. מי עוד? "וכל ישראל ויהודה אהב את דוד וגו'" – זה נחשב לעוד אחד. מי החמישי? הגבור שלנו של שביעי של פסח השנה – חירם, "כי אֹהב היה חירם לדוד כל הימים". [הוא היה יהודי?] לא, כמו ששכם אהב את דינה. הוא אהב את דוד, ואחר כך המשיך לאהוב את שלמה, אבל קודם כל הוא אהב את דוד. כנראה שהוא ההוד (בין החמשה שאהבו את דוד), גוי. חמשת אוהבי דוד הם כנגד ה קצוות. האחרון שאהב את דוד הוא חירם מלך צור. שאול, יהונתן, מיכל, כל ישראל ויהודה, וחירם – כולם אהבו את דוד אהבת נפש.

ככה צריך משיח, קודם כל שכל ישראל ויהודה יאהבו אותו וגם שהגוים יאהבו אותו. [מאיפה מגיעות האהבות האלה?] זה נושא שרוצים לכתוב עליו באריכות – ניר ומשה ואיתיאל ואולי עוד כמה. אלה כוונות בכתבי האריז"ל – אהבת יהונתן לדוד. בכל אופן, זה משהו מאד חשוב לגבי האבות – האבות שלנו הם האהבות שלנו.

[עוד משהו קטן – מה זו כוונה? מה עושים? עוצמים את העינים חזק ו...?] כמדומני שפעם כבר שאלת את זה... סוגרים את העינים חזק ומכוונים. [ויורים.] לכל הכיוונים. [ניסיתי לעבור עם הדולר שוב...] אחרי הגיחה הבאה להודו. אם מכוונים טוב את הכוונה הזו של ספירת העמר – פותרים את כל הבעיות. אם כוונת טוב – תפתח עינים ותראה שאיזו בעיה נפתרה.