בכל אופן, השילוב בין דעת הרבי לדעת החסידים היא על דרך חיבור 'דעת עליון' עם 'דעת תחתון'. איך אפשר לחבר את שתי הדעות? ננגן ניגון של יום כיפור – 'ונסלח' – ונגון של פורים – 'ליהודים היתה אורה'.

'היתה' זה לשון עבר, אבל הבעש"ט אמר ש"הקורא את המגילה למפרע [כאילו זה היה בעבר ונגמר] – לא יצא ידי חובתו". כל ברכות הנהנין נתקנו בלשון עבר – "שהכל נהיָה", ולא 'שהכל נהיֵה'. על הפסוק "לעולם הוי' דברך ניצב בשמים" יש פירוש הבעש"ט שדברך שאמרת בששת ימי בראשית "יהי רקיע" ניצב בשמים עד היום ומהווה אותם יש מאין בכל רגע. יש פירוש פנימי יותר והוא על דרך רצוא ושוב, שהאותיות 'קופצות' וחוזרות לשורש שלהן ובחזרה לחיות אותן [בסוד השם צבאות, יציאת הצבא והחזרה למחנה, כדלעיל]. בחסידות זה ההבדל בין להוות ובין לחיות. אף על פי שלחיות זה יותר פנימי מאשר להוות, בכל זאת יש מעלה להווית המציאות בהתגלות והשתקפות היש האמיתי ביש הנברא – "אני הוי' [מהווה באופן תמידי] לא שניתי", בין לפני שנברא העולם לאחר בריאתו. זו הכוונה בתיקון בהברכות בלשון עבר, המתמשך אל ההווה באופן תמידי – היה הווה ויהיה. כך צריך לפרש את "ליהודים היתה", שהיתה כך ותהיה לעולמים.

לחיים לחיים!

שאלה: ביחס לגאולה אם הכל כבר נמצא, אז מה מעכב?

תשובה: אנחנו. יש אמונה ויש בטחון. אמונה זה שיהיה טוב. הוא בעל הבית ומן הסתם רוצה בטוב, לכן גם כך יהיה. אבל ביטחון זה שהוא מצטמצם אל תוך הרצון שלי, שאני רואה את הטוב בתוך הטוב הנראה והנגלה. שהוא רוצה גם את מה שאני רוצה, ובזה אני בוטח. יותר מזה – כבר טוב. כעת. אז מה מעכב? למה אני לא רואה את זה? הבעיה היא אני בעצמי. יש בי איזו קליפה שלא נותנת לי לראות את זה לאשורו. בסוף 'כתר שם טוב' יש תפילות מהבעש"ט על זו הדרך – שאתה ה' כתבת בתורה, וזה הכי טוב, אז למה זה לא קורה בפועל? בפסוק "ויהי נעם הוי' אלקנו עלינו מעשה ידינו כוננה עלינו ומעשה ידינו כוננהו" יש חמש פעמים את המילה נו, העולים יחד פר הקשור עם סוד המתקת פר הדינים.

ניגנו 'לכתחילה אריבער'

ידוע שבמלחמת נפוליאון הרבה צדיקים (החוזה מלובלין, המגיד מקוז'ניץ ור' מנדל מרימינוב) התפללו בעדו, וראו בכך תקוה משיחית ואילו האדמו"ר הזקן סבר הפוך. המלחמה היתה בעצם בין הצדיקים. הוא לא התלהב ממנו, ואף אמר עליו שהוא התלבשות של השטן בעצמו. אמר שאם הצאר ינצח יהיה קשה בגשמיות אבל יכלו להחזיק מעמד ברוחניות, וזה עדיף מן ההיפך אצל נפוליאון, בהתבוללות. במלחמה הזו ניצח האדמו"ר הזקן, אך הוא הסתלק בעקבות זאת מן העולם. עוד ראיה לדרכו שצריך להיות כמו יום כיפור, שממעטים בגשמיות לטובת רוחניות. החסידים רצו כמו בפורים, שעד דלא ידע, ששמחים גם בגשמיות [בחב"ד הרביים לא היו חסידים של הבעש"ט במובן הפשוט, מה שאין כן בשאר חסידויות]. כשקיבל החוזה לראשונה את התניא הוא אמר שנעשה לו חושך בעיניים, לעומת ג ספרים אחרים שכשפותח אותם נעשה לו אור – הזהר הקדוש, האור החיים הקדוש, והמאור עיניים של הרבי מצ'רנוביל. שלח לו ר' לוי יצחק מברדיטשוב בחזרה שהספר הזה מסוד גן עדן העליון שבעולם הבריאה, עליו נאמר "בורא חושך", בעוד שאתה בבחינת "יוצר עליון" שבעולם היצירה.

שאלה: מה הועילו צדיקים בתקנתם, הרי עניינו של נפוליאון (החופש וכו') בסוף התפשט וכבש את העולם?

תשובה: העיכוב של הגזרה הקשה הועיל. בינתיים היהדות התחזקה, הפיצו את החסידות וכשזה הגיע בהמשך זה מגיע כבר בחולשה. מכח זה אתה קיים ואני קיים. בזכות זה יש יהדות. כשעבר אדמו"ר הזקן ליד הארמון בפטרבורג בדרך למשפט שלו וראה את הילד ניקולאי – מי שיהיה מהאכזרים שבקיסרי רוסיה, בעל גזירת הקנטוניסטים – משחק בחצר עם שוט. כשהביט עליו נפל השוט מידיו מרוב אימה, ואדמו"ר הזקן אמר שפעל בזה שלא יוכל להזיק יותר. מה שנוצח פעם אחת נעשה חלש באין ערוך לכח הראשוני [עיקר גלות אדום נקראת בנביא עובדיה "גלות צרפת". התבוללות צרפתית היא התבוללות של פריצות. הרבי שליט"א אומר על עצמו שהוא מנהיג של יהדות רוסיה, ועם כל זה מדבר הרבה על בירור צרפת, ופועל שם רבות ללא ערך לכל מדינות אחרות. חסידים מסבירים שזה בעקבות שהייתו שם תקופה מסוימת].

בכל אופן, במהלך הדורות הדעת תחתון של החסידים גוברת, כולל אצל הרביים. בפורים "כל הפושט יד נותנים לו", וכל אחד יכול להיות עני ע"י הפקרת נכסיו, ואף יכול לאכול דמאי כעני לכל דבר. לכן נפתח כעת במגבית לייסוד קרן צדקה לנזקקים המקורבים לישיבה, וכל אחד מתכבד לפתוח את הכיס, ובזכות זה נזכה שי"ט כסליו יהיה בבחינת פורים [מי שחושש לדעת האר"י, שלא נותנים צדקה בלילה, אז שיכוון שהגבאי יתן אותה בהמשך ביום... חוץ מזה, כמו שאומרים תהילים ביום כיפור גם בלילה גם למנהג האר"י, והיום זה גם יום כיפור, כך גם היום – פורים לדעת החסידים – אפשר לתת גם בלילה צדקה...].

ניגנו 'שאמיל'