"ברוך מתיר אסורים"
סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]
התועדות "ברוך מתיר אסורים" זו מתקיימת בהשגחה פרטית בליל י"א ניסן, יום הולדתו ו"מזלו גובר" של הרבי. היות והתביעה נגדנו היתה נגד תורת החסידות ותורת הרבי ממילא הגאולה אינה גאולה פרטית בלבד אלא גאולה השייכת לרבי ולכלל. ברור לנו בלי ספק שזכות הרבי היא שעמדה לנו לצאת מאפלה לאור גדול וכן יהיה לנו שנזכה מיד, כל עם ישראל, לחירות האמיתית בגאולה האמיתית והשלמה ע"י משיח צדקנו, תיכף ומיד ממש.
דוד המלך, שאת סעודתו, סעודת דוד מלכא משיחא, אנו סועדים עכשיו אמר: "פדה בשלום נפשי מקרב לי כי ברבים היו עמדי"[ב]. את ענין "כי ברבים היו עמדי" ראינו גם אצלנו.
מהפעם הראשונה שהיה לנו קשר עם העולם, לאחר שנעצרנו, נודע לנו שיש התעוררות של רבים מאחינו בני ישראל בכל אתר ואתר, בארץ ובחו"ל. כולם הרגישו שהמשפט הוא על תורת ישראל וארץ ישראל, ונוגע עד ציפור הנפש של העם התורה והארץ, ולכן התעוררו רבי לפעול יומם ולילה מתוך אחדות. דבר זה עודד אותי וחיזק אותי בזמן המאסר ואין בפי מילים להודות לכולם על השתדלותם הרבה.
ידוע פירושם של חז"ל, המובא בדרושי החסידות, ש"כי ברבים היו עמדי" הכוונה על אנשי אבשלום, שגם התפללו לשלום דוד ונצחונו. וזה היה חידוש נפלא שהאויב התהפך לאוהב. והענין הוא, כידוע בכתבי האר"י שדוד מלכא משיחא הוא הנפש של כללות ישראל[ג]. ממילא, "הנקודה הפנימית" של כללות ישראל וגם של אנשי אבשלום היא דוד מלכא משיחא, ובשעת הסכנה התעוררה הנקודה הפנימית ולכן גם אנשי אבשלום התפללו לשלום ולנצחון של דוד המלך.
וכדוגמת אתהפכא זו היה גם אצלנו – שאחר שנאמרו בבית המשפט דברי חסידות שעה ארוכה, האוירה התמתקה עד שגם השופטת ופרקליטות המדינה שמחו על ניצחון תורת החסידות ותורת הרבי, וענו "בחשק" ו"בכיף" אמן על השחרור, עד שהוכח הדבר לעיני כל, האתהפכא של המתנגד.
יש להוסיף ולבאר שה"דידן נצח" האמיתי הוא שע"י חזרת דא"ח מתורת החסידות ומתורתו של הרבי התחוללה האתהפכא וממילא הגאולה, כי זאת מהותה האמיתית של תורת החסידות. כידוע הנאמר בזהר הקדוש, דברי משה רעיא מהימנא לרשב"י, ש"בזכות האי חיבורא דילך" – ספר הזהר – "יפקון מגלותא ברחמים". ובתיקוני זהר: "כמה ב"נ יתפרנסון מהאי חיבורא דילך כד אתגלי לתתא בדרא בתראה בסוף יומיא וקראתם דרור בארץ וכו'". ולימוד הזהר באופן של "יתפרנסון מיניה" בטוב טעם ודעת זוהי תורת החסידות בכלל ותורת חב"ד בפרט ותורת הרבי בפרטי פרטיות, ועל ידה הובטח לנו – "יפקון מן גלותא ברחמים". טעם הדבר הוא שכידוע תורת החסידות היא גילוי פנימיות הכתר, עתיק יומין, ובדרגת עתיק נאמר "לית שמאלה בהאי עתיקא, כולא ימינא" ומבואר בתורת החסידות שהכוונה של "כולא ימינא" היא שהשמאל עצמו הוא ימין, וענינו להגביר את כח הימין. ולכן כשנמשך ומתגלה אור העתיקא מתהפך החשך לאור. ומשום כך הדרך להלחם בהתנגדות שיש בעולם, בשעבוד הגשמי ובשעבוד הרוחני למוסכמות והנהגות העולם ולכל חושך העולם התחתון הוא לא על ידי חיל וכח (מוסר ותוכחה, הפגנות וצעקות), כי אם "ברוחי", דהיינו על ידי הפצת מעיינות החסידות חוצה, להמשיך את אור עתיקא בעולם, ועל ידו להפוך את החושך לאור ואת המר למתוק. ובהדגשה יתרה, עפ"י הוראתו של הרבי, להפיץ את תורתו של משיח ותורת הגאולה, שהם גילוי לא רק של עתיק אלא של פנימיות ועצמיות עתיק. ענין זה קשור במיוחד עם יום זה, י"א בניסן, יום הולדתו של הרבי שבו מזלו גובר. כידוע, הנשיא של יום י"א בניסן הוא הנשיא של שבט אשר מלשון אושר, האושר העליון הוא התענוג של עתיק, השעשועים של התורה הקדושה שקדמה לעולם. ע"י ההמשכה של האור והשעשועים של התורה הקדושה שקדמה לעולם, ממתיקים את ההעלם וההסתר של העולם. כן הוכחו הדברים הלכה למעשה בימים האחרונים וזה ה"מוסר השכל" שצריכים לקחת מה"דידן נצח" הזה: הכח להפוך חשך לאור ומר למתוק הוא כח הפצת תורת החסידות, רזין דרזין דאורייתא, ועל ידי זה נזכה לקיום הבטחת המשיח לבעל שם טוב, שכאשר יפוצו מעינותיך חוצה קאתי מר, דא מלכא משיחא.
כנהוג, היום מתחילים להגיד מזמור צ"ה בתהילים, מזמורו החדש של הרבי, בו נאמר: "היום אם בקולו תשמעו". הגמרא מביאה פסוק זה בהקשר לשאלתו של רבי יהושע בן לוי, "אמתי אתי מר?" וזה לשון הגמרא (סנהדרין צ"ח ע"א):
אמר ליה [ריב"ל למשיח] "לאימת אתי מר?" אמר ליה: "היום!". אתא לגבי אליהו, אמר ליה: "מאי אמר לך?". אמר ליה: "שיקורי קא שקר לי, דאמר לי היום; אתינא ולא אתא". אמר ליה: "הכי אמר לך: 'היום – אם בקולו תשמעו".
המהר"ל מפראג מסביר שכאשר היה ריב"ל מתבונן בענין המשיח וביאתו, מצא שלא זו בלבד שהמשיח מוכן לבוא ואין לו שום מניעה מצדו לבוא, אלא גם המשיח אומר שהיום יבוא. וסיבת הדבר, כי המשיח הוא למעלה מהטבע והגשמיות, ולכן אינו תחת מגבלות הזמן, ולכן הוא אומר שיבוא היום. אך עפ"י התפיסה של המציאות הגשמית הגלויה, אפילו עפ"י תפיסת שכלו של ריב"ל, ענין זה נראה כשקר. ולכן ריב"ל אמר לאליהו שהמשיח שיקר. אליהו הנביא, שהוא ממוצע בין המשיח לבין תפיסת והשגת ריב"ל, מברר שכוונת המשיח באומרו "היום" היא לפסוק "היום אם בקולו תשמעו", היינו תנאי, ע"ד הפסוק "אם בחקתי תלכו", אז "ונתתי גשמיכם בעיתם... ונתתי שלום בארץ... ונתתי משכני בתוככם וגו'", כלומר ש"היום" מותנה ב"אם בקולו תשמעו", בהכנת המקבל ע"י ש"בקולו תשמעו" לקבל גילוי משיח.
אך בעומק יותר, צריך לומר שכוונת דברי אליהו "אם בקולו תשמעו" היא לא לקול ה' (תרי"ג מצוות וכו') בלבד, אלא בפרט לקולו של המשיח שאומר "היום". אם תשמעו, תקלטו בפנימיותכם שמשיח אומר ש"היום" הוא בא, ותאמינו בבטחון גמור שכך יהיה, ש"היום" הוא בא, ללא שום תנאי, כך באמת יהיה.
ועל דרך גמרא זו שמענו מהרבי השכם והערב, שמשיח יבוא "היום", ועם ישראל אינו זקוק לשום תנאי, הכל כבר נעשה, הכל כבר מוכן, ואין הענין תלוי אלא במשיח עצמו, ומשיח אומר שהיום יבוא. התנאי היחיד הוא רק שנפקח את העיניים ואת כל שאר חושינו, ונשמע בקולו של המשיח שאומר "היום", בביטחה גמורה. אם גם לנו תהיה את אותה מידה של בטחון בגאולה הבאה "היום", משיח אכן יבוא "היום". וטעם הדבר הוא בסגולת עבודת הבטחון להמשיך בגילוי את הענין הנבטח, כמבואר באריכות בשיחות הרבי.
ענין זה קשור לשבת הגדול שממנה אנו יוצאים עכשיו[ד]. שבת ענינה אמונה תמימה בה' בורא ומנהיג שמים וארץ, וכן גם אמונה בגאולה שבוודאי תבוא "בעתה", או, אם נזכה, באופן של "אחישנה". אך השבת המכינה את חג הפסח, זמן חרותנו, זמן הגאולה, היא "שבת הגדול": גדלות בתוך האמונה שאותה מסמלת השבת, שזה ענין הבטחון, בטחון בגאול שבאה "היום". הרמז לכך הוא ש"שבת הגדול" שוה בגימטריא עשר פעמים בטחון.
ענין נוסף הנוגע לעניננו: ידוע מאמר חז"ל ששלושה דברים נקנים ביסורים: עולם הבא, תורה וארץ ישראל. שלושה דברים אלו הם בעצם דבר אחד, כי ע"י שחיים על פי התורה בארצנו הקדושה ממשיכים את העולם הבא בעולם הזה. "עולם הבא" אין זה "לעתיד לבוא", אלא עולם הבא בלשון הווה, שתמיד בא, שהוא מוכן ומזומן לבוא ולהימשך ע"י שעם ישראל חי ע"פ תורת ישראל בארץ ישראל. ושלושה דברים אלו שהם כולא חדא, נקנים ע"י יסורים. איזה יסורים? בפשטות הכוונה לכל סוגי היסורים. אך ידוע מאמר חז"ל: "ארבעה צריכים להודות: חולה שנתרפא, וחשוב שיצא מבית האסורים, יורדי הים שעלו, והולכי דרכים שהגינו ליישוב. וסימנך 'וכל החיים – חולה, יסורים, ים, מדבר – יודוך סלה'". ע"פ רמז זה, שבית האסורים נרמז באות י של יסורים, נראה שעיקר הענין של יסורים שעל ידם נקנים עוה"ב, תורה וא"י, הוא הישיבה בבית האסורים. ובעומק יותר, האר"י הק' מסביר את כוונת ברכת מתיר אסורים, שכוונת הברכה בל' הקבלה על מוחין דז"א שאסורים ביסוד אימא עילאה והברכה היא שאותן מוחין יתגלו בראש ז"א.
וביאור הענין בקיצור, שז"א הוא האדם העליון, מקור נשמות ישראל קדושים, ולכן "אתם קרויים אדם" מלשון "אדמה לעליון", ונצטוונו להדמות אליו ית' כנאמר: "והלכת בדרכיו", וכדרשת חז"ל "מה הוא רחום אף אתה רחום וכו'". ומבואר בספרי הקבלה שלז"א יש מצבים שונים כביכול: עיבור, יניקה, לידה, קטנות, גדלות; כענין שנויי המצבים שבאדם התחתון למטה כך יש בז"א למעלה, כמבואר באריכות בקבלה ובחסידות. ועפ"י זה מבואר שכשם שלמטה לפני הלידה יש עיבור, כך גם למעלה, כדי שיולדו מוחין חדשים – מנטליות חדשה – לאדם העליון, צריך לעבור תהליך של עיבור בבטן אימא עילאה. וכך גם באדם התחתון למטה, שנצטווה להידמות לעליון, ענין ברכת "מתיר אסורים" אצלו, שיוולדו לו מוחין חדשים, חיות חדשה, מנטליות חדשה, שעד כה היו אסורים בעיבור ביסוד אמא עילאה, דהיינו כנסת ישראל, ורוצים להתגלות. ועיבור הוא גם מלשון עברה, כעס, שכשהאדם מרגיש שי לו חיות חדשה, מוחין חדשים שעדיין לא התגלו, הוא נמצא בכעס ובתסכול. ועל זה אנו מברכים כל בוקר "ברוך מתיר אסורים" על המוחין החדשים שמתגלים.
וכן עכשיו, צריך לברך את הברכה, והנה אני מברך אותה על עצמי ועל כולם: "ברוך מתיר סורים". וכאן המקום להזכיר את כל אותם "אסירי ציון" שעדיין יושבים בבית האסורים על אהבת ארץ ישראל ותורת ישראל ולקרוא לפעול לשיחרורם. וכן יהי רצון שתקויים בנו ברכת "מתיר אסורים", ונזכה לצאת מהעיבור העברה והכעס של הגלות ונשמע "תורה חדשה" מפי משיח צדקנו בגאולה האמיתית והשלמה תיכף ומיד ממש.
[א] עובד והודפס בשנת מדברי הרב בהתוועדות י"א ניסן המרכזית בכפר חב"ד מיד לאחר שחרור הרב ממעצר ב-ח' ניסן תשנ"ו.
[ב] "ברבים" בגימטריא "עוד יוסף חי" וד"ל.
[ג] דוד – נפש, אליהו – רוח, משה – נשמה, אדם הראשון (לפני החטא) – חיה, משיח – יחידה.
[ד] להעיר שתש"נ, השנה שבה הרבי התחיל להזכיר "תהא שנת ניסים", שוה בגימטריא שבת הגדול, עשר פעמים בטחון.
