במלחמת יהושע בעמלק המילה ה-ז במשפט היא המילה "מחר" מתוך טו המילים. כל השביעין חביבין [גם במשפט שאומרים בציבור על מרדכי – "איש יהודי היה בשושן..." – יש טו מילים, והמילה ה-ז היא מרדכי. חז"ל דורשים מכך שאצל צדיק "שמו קודם לו"]. העירו נכון, שיום יד הוא יום של אתכפייא, ואילו יום טו הוא יום האתהפכא. ביום הזה תלו את המן ובניו [דרך אגב נסביר את סדר התליה עליו: כל אחד מעשרת הבנים תפס תפס ג אמות על העץ שבגובהו חמישים אמה, סך הכל לג אמות מלובשות, ו-יד אמות פנויות (ג אמות היה תקוע באדמה). כשלמדנו את מאמר 'הרכבת' של ר' הלל, הזכרנו את אחת מהקדמות האריז"ל (שאחרונים כותבים שהיא ההקדמה הכי חשובה בכל כתבי האריז"ל) שיש בא"ק ג פרצופים (גלגלתא דא"ק, ע"ב דא"ק, ס"ג דא"ק), ובאצילות עוד ה פרצופים (כתר, או"א, זו"ן), ושלושת עולמות בי"ע נחשבים בעלייתן בשבת קדש לעוד ג פרצופים, העולים זה אל תוך זה. סך הכל יא פרצופים, בכללות. הסימטריה זו – של ג למעלה ג למטה וכל השאר באמצע – היא הסימטריה של המן ובניו על העץ. כל הפרצופים הללו הם לאחר הצמצום הראשון מהארת הקו, אבל לפי דברי האדמו"ר הזקן שגם עצמות הקו נמשכת עד תחתית עולם העשיה צריך לומר שהעץ הוא הקו, וסדר התליה עליו הוא סדר ההשתלשלות. בחז"ל יש מחלוקת איפה היה תלוי ויזתא, למעלה או למטה. ויזתא עולה משיח בן דוד (כתוב באריז"ל), וזה תלוי אם יבוא "על ענני שמיא" בזכות או שלא זוכים ואז בא "עני ורוכב על חמור" (המשיח בא להחזיר צדיקים בתשובה, והצמח צדק כותב באגרת הויכוח והשלום שהצדיקים הם המתנגדים...). אבל כל פורים זה לצאת מן הצמצום, שאין מעלה ומטה, שאין קו, שהקו נמשך עד לתחתית העיגול והכל חוזר להיות אור מקיף. במיוחד כאשר חוגגים אותו בירושלים, עיר המוקפת חומה, "ואני אהיה לה חומת אש..." ועל ידי כך תתפשט על כל העולם כולו. ג האמות שבתוך האדמה הם ג ראשי הראשים – אמונה תענוג ורצון. מז האמות שבאמצע הם בטול. מעל המן יש אמה אחת – לפני תחילת התלבשות הקו בגולגלתא דא"ק – גלויה]. נחזור לענין, בפורים הרגו 75,000 איש ובשושן הרגו ביום טו – מלבד 500 ביום הראשון – עוד 300. מה הרוויחה אסתר מעוד יום? היא רצתה לשרש את עמלק. עמלק הוא "שרש פורה [לשון פורים] רוש ולענה", אז איך היא שירשה אותו? ביום הראשון הרגו רֹש שונאים, והיא הוסיפה ביום טו שהרגו עוד ש שונאים, וביחד הרגו שרש שונאים. זה נקרא לגמור את התקון, ולכאורה זו כבר אתהפכא. אבל לפי מה שאמרנו קודם כבר ביום יג היתה אתהפכא – "ונהפוך הוא". צריך לומר שיש פה התכללות של הכנעה-הבדלה-המתקה בין כולם. האתהפכא זו המתקה, ובכללות פורים כולו הוא אתהפכא, רק שיש בו מדרגות: יג הוא הכנעה שבהמתקה (חש), יד הוא הבדלה שבהמתקה, טו הוא המתקה שבהמתקה. כדי להשלים את התמונה צריך להתחיל קודם, מ-ז אדר. משה רבינו הוא השורש לכל פורים, ויום הולדתו הוא הכנעה שבהכנעה – "והאיש משה עניו מכל האדם". הוא משתוקק להגיע לארץ, מקום השפלות – "מאד מאד הוי שפל רוח". אם היה נכנס היה בונה מיד את המקדש, כי הוא את מקום המקדש "אשר יבחר ה' אלקיך". לכן התפלל תקט"ו תפילות להיכנס אליה. הרבי הכי גדול של צפת הוא הבת עין, הצדיק הגדול ביותר שעלה לארץ אחרי ר' מנחם מנדל מויטבסק וגר בצפת וחברו של ר' הלל אצל הרבי מטשרנוביל, והוא אומר שבכדי להרגיש את "טובה הארץ מאד מאד" כמו יהושע וכלב צריך לקיים את "מאד מאד הוי שפל רוח". מכח זה הצליחו להיות קשורים למשה רבינו, המשתוקק הגדול לארץ. חוץ לארץ זה השפלה של התאוות, טומאת ארץ העמים, אבל הארץ היא עצם השפלות, ו"ארץ ישראל טהורה".

נמשיך במבנה: "מגילה נקראת ביום יא יב יג יד טו". יום יא הוא יום ההבדלה שבהבדלה – היום האמצעי מ-ז אדר ועד יום טו. הבדלה היא התורה, והתורה של פורים היא קריאת המגילה [יום יג הוא אמצעם של אלו הימים. הגר"א כותב רמז שאם מוציאים את זכר מתוך עמלק נשאר אחד, שהוא הממוצע בין יה ל-וה, שעמלק מנסה להפריד ולמלוק. הוא היום של לא שלפני הכן, שצמים לפני האכילה. הפוך מיום כיפור, שבו מצוה לאכול לפני שצמים...].

שאלה: למה בקריאת התורה לפורים מזכירים את מחית ה' – "מחה אמחה" – ואילו אנחנו רק מחלישים אותו, ולא קוראים את פרשת זכור, בה נאמר הצווי לישראל – "מחה תמחה"?

תשובה: על עמלק כתוב שהיה חותך ערלות ישראל וזורקן כלפי מעלה. היה מנסה לנתק ולפגום בקדושת הברית. עמלק – עם מלק, להפריד מין הראש ללב, ולפגום בברית. "מל ולא פרע כאילו לא מל. מילה היא הסרת הקרום הגס – מילת ערלת הלב, הרע המודע. הפריעה היא הסרת העלם הרע, התת-מודע. על המילה נאמר "ומלתם את ערלת לבבכם", ואילו על הפריעה נאמר "ומל הוי' את לבבך". לענייננו, מחית עמלק שעל ידינו היא הקדמה למחיה השלמה והמלאה שעושה ה'. בקבלה פורים הוא סוד גילוי העטרה. מרדכי הוא עטרת יסוד ז"א [המקבל מיסוד אבא, של משה רבינו, שכאשר מתלבש ביסוד אמא נעשה ארוך ומגיע עד יסוד ז"א] ובפורים קורה נס מה שלא קורה בכל השנה, שיסוד ז"א בולט, עובר את המלכות ונמשך עד לתחום עולם הבריאה – "ומרדכי יצא מלפני המלך". מה זה בחסידות, בעבודה? יסוד אבא זה תקיפות הבטול. היסוד מורה על גבורת אנשים. על מרדכי כתוב שני דברים הפוכים: מצד אחד "ומרדכי לא יכרע ולא ישתחוה", ומצד שני "ומרדכי לא קם ולא זע ממנו". שתי הבחינות הם שמירת הברית וקימת-זקיפת הברית. הבחינה הראשונה זה שהוא לא מתפעל כהוא זה מן הקליפה [לא מזדעזע, לא מזיע – לא מוציא שום מותרות החוצה] ולא מניק להם שום יניקה, והבחינה השניה היא החדרת החיות בקדושה אצל גוי הבטול תמיד פסיבי, עם רצון לקבל.. כאשר יסוד ז"א דומה ליסוד אבא זה לגלות את הבטול האקטיבי לא רק בעולם האצילות אלא גם בטורי דפרודא. על ידי זה מתקיים "ורבים מעמי הארץ מתייהדים". זה הגילוי של "מחה אמחה", שבשבילו צריך להקדים את בחינת "מחה תמחה" באתעוררותא דלתתא.