ארכיון שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א

התועדות מוצאי חג השבועות

תאריך לא ידוע

ניגנו ניגון מיוחס לבעש"ט

צריך להבין את ההבדל בין הגילוי של דוד המלך לגילוי של הבעש"ט. צריך לדעת שזה לא תלוי בגדולת הנשמה אלא בדור, בהזדככות העולם המצטברת במהלך הדורות לחשבון גדול, אף על פי שהנשמות עצמן יורדות. לכן ה' שולח גילוי לתוך העולם. שני הצדיקים הללו הם נשמות של גילוי מלכות. "אין מלך בלא עם" – אי אפשר ללא זולת, אבל בכל זאת יש שני סוגים בגילוי המלכות: יש שמרגיש את מקורו באופן תלותי ונפרד. זה נקרא עדיין בטול היש, מלכות דאצילות כפי שיורדת לעולמות התחתונים בי"ע. אבל המלכות במקורה, מלכות דעתיקא, שם היא מרגישה את "כולא קמיה כלא חשיב ממש" גם ביותה עם ונפרד. זה נקרא "מלכות שלמה", שמרגישים את דעת עליון, שנברא אין מיש. זהו ההפרש בין גילוי ב הנשמות הללו. מן הבעש"ט התחיל גילוי המלכות השלם, של אין עוד מלבדו ממש עם כל הרגשת מציאותו הנפרדת.

זה מתקשר עם דברי הרבי, שאומר שבכל יום טוב היה ראוי לקיים סעודת משיח, שכן בכל יום טוב מבקשים בעת פתיחת הארון אחר אמירת יג מידות הרחמים להיות משיח: "ויתקיים בי מקרא שכתוב ונחה עליו רוח חכמה..." וכו'. יום טוב הוא יום של גילוי המלכות. בליקוטי מוהר"ן מסביר שתקון המלכות היא העלאת מ"ן, שכל העבודה בין החגים עולה לרגל.

כדי שגילוי של בלי גבול תוך כדי הרגשת התחתון את עצמו יתגלה צריך הגילוי הזה לעבור דרך נשמה מוגבלת בתוך גוף, נשמת הבעש"ט, ומשם אל כל הנשמות. זה צריך להאיר בכל אחד ואחד ולהאיר לו את היחידה שבנפש. הוא חייב להיות מאור בעצמו. הדרך לבוא לכך היא רק על ידי התמסרות לפנימיות התורה, המאור שבתורה. כל אחד צריך להיות בעל שם טוב קטן. מסופר על ר' אלימלך (מופיע בתחילת בעש"ט על התורה), שלא זכה לראות את הבעש"ט בעצמו, שביקש לזכות לראותו עד שנגלה אליו כדמות של אש שממנה יוצאים ומתפזרים ששים ריבוא ניצוצות 'בעל שם טובים' קטנים לכל עבר. צריך כל אחד להשביח את בחינת המאור שבו, ואז יכולה להיות "מלכות שלימה" – תכלית מתן תורה. זו הדרך היחידה לסלק ולבטל את כל החיצונים, את הישות.

עיקר גילוי הבעל שם טוב הוא ענין ההשגחה פרטית. שה' משגיח ודואג לכל אחד ואחד. על מה? שכל יהודי יוכל לקיים את מצוות "והלכת בדרכיו", להדמות אליו יתברך, "כל חדא לפום שעורא דיליה".

לחיים, לחיים!

ניגנו 'שלוש תנועות' (ניגון האין-סוף)

האדמו"ר הזקן היה משתבח שהוא הנכד הרוחני של הבעש"ט, בעוד שר' ברוך ממז'יבוז' רק נכד גשמי. אמנם, כמוסבר בחסידות באריכות, המשכת העצם היא דרך הגוף הגשמי דוקא, אבל גילוי עניינו של הבעש"ט הוא ענין אחר. הוא ענין של המשכת העצם באופן במדרגה גבוהה ופנימית יותר, ולא רק גילוי אור של התפשטות חיצונית.

הבעש"ט אמר שבא לעולם בדור שהיהדות היתה שרויה בהתעלפות, ואז הסגולה לעוררו היא ללחוש את שם המתעלף באוזניו בלשון הקדש. לכן נשלח הוא, ששמו ישראל. כלומר, הבעש"ט עצמו הוא-הוא מהותו ועצמותו של כל יהודי ויהודי, הוא שמו האמיתי.

ישראל הם תכלית התורה – "לעיני כל ישראל". כל התורה היא בשביל ישראל, וסיומה הוא תקון עיני כל יהודי ויהודי על ידי משה רבינו. איך? על ידי המשכת עצמו בכל אחד ואחד – "לגבי משה [שבכל אחד ואחד] מלתא זוטרתא היא", כפירוש האדמו"ר הזקן. אצל הבעש"ט זה פשוט. איך אצל דוד? כתוב שדוד הוא הרגל הרביעית במרכבה, שלא היתה בשלימות עד שהגיע. כתוב שלעתיד יסרבו כל האבות לברך על כוס של ברכה בסעודת הלויתן, ורק לא. הוא תכלית כולם.

עוד סיפור על הבעש"ט. הבעש"ט לקח פעם את נכדו השני, בעל ה"דגל מחנה אפרים", שהיה מחבב במיוחד, ואמר לו שיאמין לו שיש אחד בעולם ששומע תורה לא מפי מלאך ולא מפי שרף אלא רק מקוב"ה ושכינתיה, ובכל זאת ירא שמא יפול לנוקבא דתהומא רבה בכל רגע. סוד הזיווג העליון תלוי ב"פחד יצחק" – פחד המביא צחוק בכל רגע. גם הבעש"ט וגם האריז"ל אמרו בעת הסתלקותם את הפסוק "אל תבואני רגל גאוה". עיקר הפחד הוא משמץ מחשבת גאוה. הבעש"ט היה רועד כולו בעת התפילה, עד שהמים בקצה בית המדרש היו רועדים עמו. האדמו"ר האמצעי אומר בתורת חיים שלא היה ולא יהיה מן הבעש"ט ועד ביאת המשיח יחוד שלם כזה בין צחוק לבין פחד. "אם אסק שמים – שם אתה, ואציעה שאול – הנך". אותיות המילה הנך כולן חסרות בנות זוג בסדר אטב"ח. עולה ישראל דוד (כף סופית היא 500).

לחיים לחיים!

עיקר מה שרציתי להדגיש מתוך דברי המשיח לבעל שם טוב באיגרת הזו הוא המשפט הבא: "מה שלמדתי אותך והשגת, ויוכלו גם הם לעשות עליות ויחודים כמוך". זה עיקר ה"יפוצו מעינותיך חוצה", שגם התלמידים שלך, כל ישראל, יוכלו להפוך ממקבלים למשפיעים. דוקא חוצה. רק אז יתבטלו כל הקליפות. כל עוד הרע לא הופך את עצמו יש לו אחיזה בעולם.

הבעש"ט עצמו לא שמח כששמע את זה, היה לו צער עצום. מה לומדים מזה? שזה לא תלוי באתעוררותא דלעילא, אחרת אין מקום לצער. הבעש"ט הוא הרי ראש כל המאמינים, ומה הבעיה בשבילו להאמין בניסים? אלא שביאת המשיח תלויה באתעוררותא דלתתא. הכל להוליד לא יכול לבוא מלמעלה. יש שיחה מאד חשובה של הרבי הרש"ב על תקון הברית, בה מסביר שבתקון הפגם הזה לא מספיק להמשיך אורות מלמעלה כמו בפגם רגיל, כיוון שהפגם הוא החלשות של העצם. הכח העצמי להוליד מתעלם, לכן צריך להתעצם עם הכוחות שבך, מיניה וביה, למשוך מן העל מודע שבך. באופן הזה דורש המשיח מן הבעש"ט, שיוליד את עצמו בתוך התלמידים שלו. שיהיה בעצמו כמו הקב"ה. המשיח יבוא כשאתה עצמך – ותלמידך אחריך – תהיה משיח.