התוועדות יב סיון תשמ"ד

ישיבת "שובה ישראל", ירושלים

הרבי שליט"א התוועד ואמר שצריך לעשות כמה שיותר התוועדויות היום, שהמטרה של ההתוועדות היא "לקבל החלטות טובות בתורה ובאהבת ישראל ברבים". מתן תורה כולל את שני הדברים האלו. תורה זה ברור ואהבת ישראל היא התנאי לקבלתה – "ויחן שם ישראל נגד ההר". צריך לשבת ולהתבונן עכשיו מה אנחנו יכולים לעשות בענינים הללו, החלטה משותפת.

לחג השבועות, כמו לכל החגים, יש שבעה ימים בהם אפשר להשלים ולהביא את הקרבן של החג. העבודה של תשלומים שייכת בעיקר לבית המקדש, ואצלנו זה רק שלא אומרים 'תחנון', אבל כיוון ש"הימים הללו נזכרים ונעשים בכל שנה". בכל שלשת הרגלים עולים כל ישראל לרגל ומתאחדים במוקד האחד, עד שאפילו עמי הארץ שלא מקפידים בכל השנה על טומאה וטהרה טהורים בזמן הרגל. יש התעלות כללית של עם ישראל מסביב בית המקדש בירושלים בשלושת הרגלים. למרות שבסדר הרגלים חג הפסח הוא הראשון מביניהם, לענין דיני התורה שבועות הוא החג הראשון. ידוע שיש מנהג לאכול בשבועות מאכלי חלב כזכר לכך שישראל מיד אחר קבלת התורה לא היו מוכנים לאכילת מאכלי בשר [הכשר הכלים וכו']. הינו כמו גרים – זה הטעם שקוראים מגילת רות – הנכנסים תחת כנפי השכינה, וזה עתה מתחילים לקבל את עול המצוות. רות נקראת על שם רות המצוות הנוספות לה על ז המצוות שקיימה בתורה גויה. בזהר כתוב ששמה לפני הגיור היה אחר [כמה גרסאות לו], וזה שמה החדש. במתן תורה כולנו גרים ומקבלים את כל המצוות, כולל מצוות עליה לרגל והקרבנות. ימי ההשלמה נמשכים עד היום, יב סיון, והרבי בשיחה שאמר בשידור הזכיר את הכלל של חז"ל "הכל הולך אחר החיתום". היום הוא יום חיתום הרגל הראשון, והחג הזה הוא המצוה הראשונה שקיימו ישראל. זהו הכלי לקבל את כל תריג המצוות – כתר המצוות שכנגד כתר האותיות שבעשרת הדברות, כפי ששמירת יום הכיפורים מכפרת בעיצומו של יום. ו בסיון הוא יום הפתיחה והיום הוא יום החיתום. שבעת הימים הם כנגד הספירות, מחסד עד מלכות. היום הראשון הוא יום החסד, "תורת חסד על לשונה", בו נאמר "כה תאמר לבית יעקב – אלו הנשים". כל מטרת התורה היא השפעה וכל שבעת הימים זה המשכה והורדה של התורה לארץ ממש, עד למלכות. "וירד ה' על הר סיני" זה עדיין למעלה מעשרה טפחים, אבל היום זה להוריד את השכינה למטה מעשרה טפחים. במאמר 'באתי לגני' מובא ששלמות מתן תורה היא בבנין בית המקדש, "ושכנתי בתוכם" ממש. לכן דרשו חז"ל ש"יום חתונתו" הוא מתן תורה ו"יום שמחת לבו" הוא בנין בית המקדש. היום הוא היום של המשכת יום חתונתו אל תוך יום שמחת לבו, ולא רק בבית המקדש אלא בתוך כל אחד ואחד, בתוך כל יהודי. בלי בית המקדש אין משמעות ליום הזה, יום אחרון לתשלומים. ב-ו סיון אני זוכר את הקולות והברקים, כמו שמתואר בספר השל"ה הקדוש על הבית יוסף וחבורתו בתקון ליל שבועות. גם על נכד הבעש"ט, הדגל מחנה אפרים, מסופר שקיבל את התורה בליל שבועות. מה יש היום? היום אני צריך לזכור את המצוה של בית המקדש. ידוע מהאדמו"ר הזקן שמתן תורה לא יהיה עוד פעם, אז מה נשאר מזה? נשארה עבודת בית המקדש בחג השבועות. זה לעולם ועד. את זה – תכלית מתן תורה – צריך לחיות מחדש היום, 'איבערליב'. יש בסיום משהו שאין בפתיחה.

לחיים לחיים!

ניגנו 'רומה פומה'

הוזכר שהתורה היא תורת חסד וצריך להמשיך אותה למטה, עד למלכות. המלכות קשורה עם החלטות טובות שהרבי ביקש שיתקבלו. החלטה טובה מתקבלת אחר הימלכות ועצה, מלשון מלכות. למלך יש יועצים והוא נמלך בהם, זה דבר עצמי לו. בלי יועצים הוא לא מלך בכלל. יודעים שלפני הבריאה ה' נמלך בנשמות הצדיקים, וזה הולך על עצמות ממש, כמבואר בחסידות. ה' בעצמותו הוא מלך. הצמח צדק אומר שהמושג בקבלה מלכות דאין סוף אינו הגילוי הכי גבוה, כי אם יש מלכות אז יש תפארת וחסד מעליו, אבל בחג הפסח כ"שנגלה עליהם מלך מלכי המלכים וגאלם", זו היתה התגלות של מלכות שאין מעליה, זה תואר לעצמות ממש. ה' הוא מלך. שורש המלכות היא ברדל"א. מה הראיה לכך? הראיה היא ממאמר חז"ל "במי נמלך בנשמותיהם של צדיקים". הרבי אומר תמיד להתייעץ עם מומחים [גם הוא מתייעץ עם הרבי הקודם] כדי לקבל החלטה. בחסידות מוסבר שאחרי השלב הזה עולה 'רצון מוחלט', שיש החלטה. הלשון 'נמלך' בלשון נפעל זה שהימלכות נעשית בדרך ממילא, כאינסטינקט, כטבע תולדתי. כמו הפסוק "אז נדברו יראי ה' איש אל רעהו". באידיש זו התוספת 'זיך' לפועל, שהדבר נעשה מעצמו [בגלל זה יש שעדיין מסרבים להיפרד מהאידיש, כי אין בעברית הטיה כזו]. גם הפסוק על משה ששמע "את הקול מדבר אליו", שהיה שומע את הדיבור של ה' לעצמו זה כי מי שמדבר אל עצמו זה גם כן סוג של דיבור הנובע מאליו. בבנין התפעל זה פחות ספונטאני, ואכן בנין נתפעל – שהוא התפעל ונפעל יחד – לא נמצא בתורה, רק בלשון חז"ל המאוחרת יותר ועוד יותר במאמרי חסידות מופיע לרוב. האות החשובה פה היא האות נ, הרומזת לשמו של המשיח ינון – "לפני שמש ינון שמו" – ששם את האות נ לפני כל מילה. זה הכח של המשיח, שהוא מכניס אותנו למצב של ממילא. "מחזיקנא טיבו לחיזראי דכד מגיע למודים מדנפשיה כרע" למעליותא, שלא שם לב כשמתפלל. מי שיקרא ליקוטי דיבורים של הרבי הקודם יראה כמה שימוש עושה בביטוי 'זיך' באידיש. אם רוצה לומר שמירת שבת בלשון חסידית אז אומר 'א-שבעס זיך', שובת, זה 'משתבת' אצלו. נחזור לענין. הדבר הכי ספונטאני אצל המלך זה שהוא נמלך. זו תכונה משיחית אצלו. כל בריאת העולם זה שה' נעשה מלך המשיח, שהוא נמלך. כל זה להסביר למה הרבי רוצה שנתייעץ כדי לקבל החלטות טובות ביום הזה, יום המלכות למתן תורה. יש מלך שיש לו יועצים שרואים אותם, ויש לו יועצים אחרים – יועצים פנימיים – הם הכליות יועצות שלו. לפעמים הרבי שולח להתייעץ עם מומחים ולפעמים אומר להתבונן 'מה רוצה באמת', ורק אחרי שהגיע למסקנה צריך להתייעץ איך לבצע. אלו שני שלבים לפי הסדר הזה. ההימלכות הראשונה היא בינך לבין עצמך, והשניה היא עם אנשים אחרים.

יש תכונה טובה שאדם מקבל כל מה שבא עליו שווה, "הן ולאו שוים אצלו". זו מידת ההשתוות. בתניא כתוב [אגרת הקדש יא] שאין יותר מזה, שזה יסוד ושיא הטוב, אבל לפעמים אין גרוע מזה. שאדם נשאר אדיש, שלא איכפת לו מן השליחות שלו בעולם. זה יכול להיות המידה הכי טובה ויכולה להיות הי גרועה. אם זה ביחס לבני חיי ומזוני אז זה טוב, שלא איכפת לו מה קורה אתו. אבל ביחס לתפקיד שלו בעולם זה גרוע מאוד, והרבי במכתבים לאנשים מגנה את המידה הזו, שמרוב שאדיש לא יודע מה אתה רוצה מהחיים. אז מה עושים? הרבי עונה לאחד כזה שלא יעזור שתשאל אותי, אתה בכלל לא יודע מה לשאול, אלא קודם צריך להימלך, להתבונן בינך לבין עצמך, ורק אחרי שתחליט תתייעץ עם אנשים שמבינים. כל הבעיה הזו שייכת בעיקר לספירת המלכות. רק המלכות בעת שנעלמת נקראת 'העלם שאינו במציאות'. כמו שאול המלך, שלא חלם אף פעם בחיים על להיות מלך. זה לא כמו אחד שיש לטו טבע החסד ורק לא בא לידי ביטוי. זה נמצא אצלו במקום שנקרא אָיֵה. הוא חי עוד שנה ועוד שנה בלי לדעת מה הוא עושה פה, וכשמתחיל לחשוב מתמלא בספיקות. זה בעיה של מלכות. אז מה צריך לעשות? להימלך. להתייעץ. קודם לתפוס את המצב – הכרת המחלה היא חצי תרופה, וכל החסידות זה "אל תהיה רמאי" – להכיר את חוסר תודעת התפקיד שלו, לתפוס את אדישות הקליפה, את הבעיה הנפשית החמורה שיש לו. אחר כך באים שני שלבי ההתייעצות. שלושת השלבים הם חש מל מל של המלכות. ההתייעצות הראשונה היא תקון הברית שלך, ולבסוף ההתייעצות עם האחר הוא הדיבור עם הזולת – מל מלשון דיבור, "דאגה בלב איש ישיחנה – לאחרים".

היום אנחנו ביום המלכות, אחרי שאנו מקבלים את התורה. זה יום שמרגישים את המשא הכבר, העול, של התורה שלא יודעים איך לשאת אותו. צריך להימלך לשם כך. איך אני מתמצא בתוך זה. התנועה הראשונה שבאה במתן תורה היא התבטלות לכלל. כל ישראל חוו חויה חזקה וכולם מתבטלים אליה. אחר כך מתחילים לנחות ושואלים מה אני יכול עם זה. היום זה יום הנחיתה. צריך להימלך, וכך זוכים להמשיך את האחדות של קבלת התורה.

לחיים לחיים!

יש רמז יפה: יב סיון עולה מנחם, שמו של הרבי שליט"א, שרוצה שנתוועד. חז"ל אומרים שזה שמו של המשיח, "צמח שמו" [מנחם עולה צמח, צדק עולה מענדל].

פעם למדנו שיש קשר בין חג השבועות וחג החנוכה. בשבועות כתוב שכל העם רואים את הקולות. ר' ישמעאל בגמרא אומר שרק ראו את הנשמע, אבל ר' עקיבא חולק ואומר שגם היו שומעים את הנראה. זה יותר גבוה. לראות את הנשמע זה נקרא "חכם בבינה", יחוד ישראל סבא ותבונה, ולשמוע את הנראה זה "הבן בחכמה", יחוד אבא ואמא עילאין. חכמה היא ראיה ובינה היא שמיעה. הסברנו לפני כמה שבועות, שיחוד ישסו"ת הוא יחוד יצחק ורבקה, והוא שייך לחג השבועות שכנגד יצחק אבינו. את הדברות שמענו מפי הגבורה, מידת יצחק אבינו, והקולות היו קול השופר של אילו של יצחק. אבל ר' עקיבא מחדש שהשיגו מדרגה יותר גבוהה, שלא כתובה במפורש בתורה, לשמוע את הנראה. כתוב שאת זה משיגים בשלמות בחג החנוכה, כשרואים את הנרות. הרבי הקודם אומר שצריך להתבונן בנרות ולשמוע את מה שכל נר מספר. בכל החג מדליקים לו נרות, כנגד לו צדיקים, שכל אחד יש לו סיפור מיוחד לספר. סיפורי מעשיות של צדיקים. לכן חנוכה הוא שלמות הגילוי של חג השבועות, של מה שנמצא בו בהעלם. מהבעש"ט, שחנוכה הוא חג של ביאת המשיח. חנוכה הוא חג השמן, רזין דרזין דאורייתא שמגלה מלך המשיח.

במעגל יב חודשי השנה כל חודש משקיף על חודש אחר שמולו. חודש סיון משקיף על חודש כסליו. לפי זה, הייתי חושב שגם הימים מקבילים בהתאם [א בחודש כנגד א בחודש וכו'], אבל באמת זה לא כך. כתוב שחודשי הקיץ הם אור ישר וחודשי החורף הם אור חוזר מהסוף להתחלה, ולפי זה חג השבועות ב-ו סיון מקביל ל-כה כסליו בדיוק. שוב, האור החוזר חוזר לקדמותו, יותר גבוה מנקודת המוצא של האור הישר. הוא עולה ומתרחב. הוא מגלה את המרחב העצמי האין סופי, את החושך שלמעלה מנקודת המוצא של האור הישר. לכן בחנוכה אומרים "אתה נרי  ה' וה' יגיה חשכי", להגיע לחושך ולהפוך אותו. על ידי הפיכת החושך התחתון מגיעים לחושך העליון, הקָדְמוּת. לפי זה, מה מקביל ל-יב סיון? יט כסליו! זה האור ישר למה שעתיד להתגלות ביט כסליו, יום הקשור לביאת המשיח ולתחילת הפצת המעיינות. מוסבר שי"ט כסליו חל בתחילת ההיקף – בתוך ז ימים – של חנוכה, כפי ש-יב סיון הוא סיום ההיקף של שבועות. היום הזה הוא ההתעוררות של מה שעתיד להיות י"ט כסליו, וצריך לעשות מה שחסידים עושים אז.

לחיים לחיים!

מובא בספרים שמשה רבינו לא נכנס לארץ, וה' אמר לו שכל זמן שדור המדבר – הדור שלך – לא נכנס גם אתה לא יכול להיכנס. לכן הוא צריך להתגלגל בכל דור לתקן את דור המדבר. יש אתפשטותא דמשה בכל דרא ודרא אבל לא כל דור הוא דור המדבר. כתוב שככל שמתקרבים יותר לביאת המשיח כך יש יותר קשר לדור המדבר, לכן משה רבינו של אותם הדורות הוא יותר משה רבינו מאשר קודם. הרבה גדולי ישראל [לא רק הרבי] מצביעים על כך שאצלנו יש התגלות של דור המדבר, וממילא משה רבינו יותר נמצא, וכל עוד לא נכנסים לארץ גם הוא נישאר בחוץ. בכתבי האריז"ל דור המדבר הוא פרצוף שלם בעולם האצילות, והוא צריך להתגלגל בסוף בדורות ולהתקן על ידי משה. על דור המדבר יש מחלוקת בחז"ל אם יש להם בכלל חלק לעולם הבא, וכתוב על זה בחסידות דבר נפלא, מהאדמו"ר הזקן ומהבעש"ט, שאין להם חלק לעולם הבא זה שלא איכפת להם בכלל מעולם הבא. הם למעלה מזה לגמרי. זו מדרגה הכי גבוהה. זה כמו מה שאמר האדמו"ר הזקן שלא רוצה עולם הזה ולא עולם הבא רק אותך בלבד. בשביל להיות אנשי משה רבינו צריכים להיות דור המדבר – ששייכים למשה ומשה שייך להם – שלא נוגע לנו עולם הבא. ככל שרוצים משה – הוא גואל ראשון הוא גואל אחרון – כך צריכים להיות דור המדבר. אם נהיה דור המדבר גם כאן בארץ יש סיכוי שמשה גם יכנס לכאן. זה דבר הכי פשוט, שאחד בא אל האנשים שלו. "תלמיד שגלה רבו גולה עמו" וקל וחומר כשזה בארץ ישראל.

שאלה: בליקוטי מוהר"ן תורה נד כתוב שצריך לזכור כל החיים עולם הבא?

תשובה: אפשר לענות על פי פשט שזה ההבדל בין ברסלב לחב"ד, להיות משפיע או מקבל-נוקבא. כתוב בליקוטי תורה שההבדל בין זכר ונקבה זה אם איכפת מעולם הבא או לא. אבל בעומק יותר, בשביל לוותר ולא לרצות עולם הבא צריך לדעת קודם מה זה עולם הבא. לדעת שהעולם הזבה הוא שקר, ועולם הבא זה תענוג אמיתי. רק אחר כך צריך לרצות את העצמות. בלי זה אתה לא מוותר, אתה סתם טיפש, לא יודע מה מפסיד. דור המדבר ידעו. זה דור שמטורף על הקב"ה – "לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה". מאוהב בו עד כדי שיגעון. החתן רואה ורוצה לבחון את המידות של הכלה אז הוא לוקח אותה למדבר ואז מגלה לה שזה לא הבית שלו באמת, זה רק המדבר, אני גר במקום אחר, בארץ ישראל...

לחיים לחיים!

ניגנו 'שמחה לארצך', 'רומה פומה', ניגון, ניגון הרכבת, ניגון התוועדות

לפני שבוע הייתי עם אדם שרון ומשה שלוס בכנס שארגן פרופסור ברנובר, בהוראת הרבי, לכל ראשי הישיבות והארגונים העוסקים בתשובה. הרבי אמר שישתדל לעשות משהו כמה שיותר גדול, בלי שום מפלגה וכו'. הרבי רצה עוד לפני שבועות, שתהיה קבלת תורה באחדות. הוא אמר שלא חושב שהוא מסוגל להספיק עד שבועות, אז הרבי אמר שלפחות יכנס את ראשי הישיבות ושיקבעו תאריך לכינוס כזה. זה היה ביום ראשון שלפני החג, והיו שם כמה ראשי ישיבות, גם לא חסידיות. כחמש עשרה. כאשר הציג פרופסור ברנובר את התכנית, בעילום שם הרבי, הוסיף הצעה מעשית להוציא מדריך עם שמות הישיבות ועניינם. אחר כך כל אחד דיבר בתורו והציע את מה שחשוב לו. הוחלט שצריך עוד כנס – לא כל הישיבות וראשיהם הגיעו. ר' נח וינברג מאש התורה [שהיה הכי מתלהב מהאסיפה הזו עד לרמת המימון] הציע ללכת לגדולי הדור ולבקש שיצאו עם קול קורא שכל אברך שמסיים את מסגרת הלימוד ומסגרת של עבודה, שהכי חשוב שילכו לעסוק וללמוד עם בעלי תשובה. הוא משוכנע שזה יביא הרבה כח ותנופה לכך. על זה הגבתי, שעם כל החשיבות שבזה, עיקר הכח יבוא מתוך הישיבות הללו בעצמן. בעלי תשובה הם אלו שהכי מסוגלים לכך, וצריך לחנך אותם לעסוק בזה. אחר כך הוא הגיב לדברי, שאפשר לארגן קורס ל'דוסים' איך להתעסק עם חוזרים בתשובה. אני לא מבטל את זה בכלל, אבל חזרתי ואמרתי שהעיקר צריך לבוא מבפנים. אחריו דיבר מישהו מבעלז, מישיבת תורה ואמונה, והציע להקים מוקד טלפוני ולשמוע דרכו – כמו שעושים באמריקה לבעיות נפשיות וגם בחב"ד יש לאחרונה מוקד לשמיעת מאמרי חסידות שיכול לענות למאתיים פניות כאחד והרבי מאוד מחייב את זה – מידע על תשובה שבו ישב צוות מיומן לכך. אפשר להרחיב את זה לעוד תחומים, כמו תשובות הלכתיות. גם את זה אמר ר' נח שמוכן לממן. כל זה מה שהיה שם.

פרופסור ברנובר סיפר על ההתעוררות הגדולה שיש ברוסיה, עם כל הקשיים שיש שם. זה ממש במסירות נפש. אשה שרוצה לטבול לפעמים צריכה לשבור קרח. סיפר שהיה בשיחה עם יהודי אחד ותוך כדי השיחה הוא אומר לו שרואה את הבולשת מתקרבים לביתו. ברנובר נבהל ורצה לנתק את השיחה אבל אותו יהודי סירב להפסיק אותה. יש לו משהו חשוב לומר. מה הדבר? שיש יהודי אחד שזכה ל-ג מזוזות בביתו ויהודי אחר שחזר בתשובה שאין אף מזוזה, אז השאלה אם מותר להעביר מזוזה מבית לבית. זה מה שחשוב לו באותו הרגע. כך סיפר עוד כמה סיפורים כאלה.

אני מספר כי היה שם משהו יפה. כמעט אף אחד לא הכיר את השני, וכל אחד היה צריך להציג את עצמו ודיבר בתורו. חשבתי שאם יש לנו פה התוועדות אז שכל אחד יאמר משהו בענין לפי התור. הרבי רוצה שנתייעץ ונחליט בענייני תורה ואהבת ישראל.

* * *

נקודות בדברי הרב מתוך הדיון שנערך:

·           הייתי מציע לבקר את עצורי המחתרת. שמעתי שמנסים להקים שם ישיבה והייתי שמח מאוד להיות שותף לזה. יש כבר מגבית למשפחות – חותני עוסק בזה.

·           אני אישית מוכן לבוא לכל מקום שיזמינו לעשות התוועדות.

·           כדאי לחזור אל הביקורים שהתחלנו בהם בבתי חולים לחולי נפש. נלך עוד פעם אחת יחד ואחר כך ימשיכו.

·           בהוראה שקבלתי מהרבי אמר להקים ישיבה ולכתוב ספרים. לגבי הישיבה אמר שצריכה להיות עם "צביון  ואופי מיוחדים" כשהמטרה היא שכל אחד יהיה נר להאיר. הצביון זה הבנין, איך בונים, שזה פתוח לכל אחד שבא, ושמתעסקים עם פנימיות התורה כל אחד לפום שעורא דיליה. זה בנוסף לשאר מקצועות התורה, אבל זו הרוח החיה, האופנים-גלגלים המניעים את הכל. אז כמובן, צריך לחזק את הלימוד, אבל המטרה היא לחנך כל אחד שלומד כאן שילמד ויחנך ביהדות. ספרים זה חשוב, אבל זה לא במקום אנשים. ההוראה היא "נכון שיכתוב בצורת ספר השיעורים שלומד", הכוונה שמלמד בשיעורים, כלומר שזה נלווה. הבעיה היא שיש פער בין הצורה של הכתיבה לבין איך שהשיעורים נאמרים.