שלשה דלוגים

כאמור, שלש מצות בענין פסח נתבארו בדברי ה"רעיא מהימנא": שחיטת הפסח והקרבתו ביום י"ד בניסן מחצות היום ואילך; אכילת הפסח בליל ט"ו בניסן; אכילת קרבן פסח שני בליל ט"ו באייר למי שהיה טמא או בדרך רחוקה בפסח ראשון. המצוה הראשונה מוגדרת "אכילת מזבח", ואילו שתי האחרות כ"אכילת אדם".

שלש מצות אלו מכוונות כנגד "הכנעה, הבדלה, המתקה", בתורת הבעל שם טוב. זביחה היא פעולת הכנעה ושפלות, כדברי הכתוב "זבחי אלהים רוח נשברה וגו"', וכמאמר חז"ל "מי שדעתו שפלה כאלו בנה מזבח". יש בפעולת הזביחה רק אכילת מזבח, ללא הנאת האדם. "חש" הוא לשון שתיקה, והכוונה היא שההנאה בשלב זה היא בבחינת שקט, בהעלם.

לעומת זאת, באכילת הפסח הראשון והשני ישנה הנאת אדם, והן כנגד שלבי "מל, מל", הבדלה והמתקה. ההבדלה שהתרחשה ביציאת מצרים היתה הוצאת ישראל מתוך מט שערי טומאה בהם היו שקועים[1], והיא נעשתה בפועל ביום טו בניסן, "בעצם היום הזה". אכן, הבדלה זו החלה כבר בכח בלילה שקדם לו, בחצות ליל טו בניסן, בשעה בה עסקו ישראל בקיום מצות אכילת הפסח בעוד ה' מכה בבכורי מצרים. על רגעים אלו נאמר "ומת כל בכור בארץ מצרים... ולכל בני ישראל לא יחרץ כלב לשונו... למען תדעון אשר יפלה הוי' בין מצרים ובין ישראל".

כל זאת בפסח ראשון. מהי ההמתקה? זהו סודו של פסח שני, של מי שהיה טמא או בדרך רחוקה, עבורו מהווה פסח שני רפואה[2]. בספר הזהר נקראת המצה פעמים בשם "מיכלא דמהימנותא" [מאכל האמונה] ופעמים בשם "מיכלא דאסוותא" [מאכל הרפואה]. נכון יהיה לכוון את אכילת המצה של פסח ראשון כמאכל האמונה, ואילו את אכילת המצה של פסח שני כמאכל הרפואה[3]. מהי הרפואה? רפואה היא ההמתקה. כתוב, שחולה לא יכול להבדיל בין מתוק לבין מר. רפואה היא אור פה, ועל האור נאמר הפסוק "ומתוק האור"[4]. המתקה זו, שנעשית בפסח שני, מיועדת דוקא למי שהיה טמא או בדרך רחוקה.

המתקה היא סוד התשובה. מי שלא היה טמא בפסח הראשון הוא בבחינת צדיק שלא חטא, אבל מי שהיה טמא בו מגלה שיש לו עוד הזדמנות. עיקר ענינה של ביאת המשיח היא רפואתם של חולי הנפש בנתינת המתקה למכתם. כתוב, שמשיח בא להחזיר בתשובה אפילו את הצדיקים, אפילו את מי שהיה במדרגת הצדיק הגמור בפסח ראשון.

גם בתשובה יש מדרגות: כל עוד התשובה היא מיראה "זדונות נעשות לו כשגגות". אכן, כאן מדובר אודות תשובה מאהבה, בה "זדונות נעשות לו כזכויות". המתקה היא לקיחת דבר מר והפיכתו למתוק. "אתהפכא" בלשון ספר התניא. זאת עושה בשלמות רק בעל תשובה.

כיוון שענין הפסח מתפרט לשלש מצות אלו ומתגלה באמצעותן, וכיוון שפסח הוא לשון דלוג ופסיחה, ראוי בהקשר לכך להעמיק בנושא הדלוג. נושא זה הינו מהיסודיים ביותר בפנימיות התורה, הנוגע להבנת סדר ההשתלשלות כולו[5]. הגדרת דלוג בחסידות היא מעבר בין שתי דרגות שהיחס ביניהן הוא יחס של 'אין ערוך', שאלמלא זאת הופך היחס להיות יחס של סדר והדרגה[6]. להעמקה והרחבה בענין נביא תחלה ציטוט מדבריו של ר' הלל במקום אחר:

בענין הדלוגים מר' הלל ז"ל: דלוג אחד מעצמות לאין סוף. דלוג שני מאור אין סוף לרשימה וקו. דלוג שלישי מקו לעשר ספירות עד העשיה. וזה ג' בחינות קדושות וגם ג' בחינות אתוון רברבין, אתוון בינונין, אתוון זעירין. וזה ג' בחינות יחיד אחד קדמון. וזהו האריכות של אחד להמשיך בחינת יחיד לבחינת אחד. וזה בחינת ברוך – מעצמך מאליו וממילא – לבחינת הוי' – היינו ב' בחינות: רשימה וקו, וגם לעשר ספירות המיוחדים בעצמותו – אלהינו – היינו בחינת נשמות בגופים (לקוטי הגהות לספר התניא עמוד פט[7]).

דלוגי עצמות – מהתהוות להתגלות

נתחיל בפענוח הדברים: למרות שבהשתלשלות העולמות, מריש כל דרגין ועד סופם, ישנם אין סוף מדרגות, בכל זאת מסביר ר' הלל בדבריו כי בכללות ישנם שלשה דלוגים עיקריים. דילוגים אלו הם מעין ציוני דרך, 'תחנות', המהווים סיכום לכל חכמת האמת, כולל גם החידוש של תורת החסידות. הדלוג הראשון – מעצמות לאין סוף – הוא החידוש העיקרי של החסידות לגבי הקבלה. 'עצמות' הוא כנוי לה' עצמו ואילו 'אין סוף' הוא האור שמאיר ממנו ומתפשט בלי סוף במרחב אין סופי. על עצמות ה' אי אפשר לומר דבר או הפכו, מלבד הבטוי 'נמנע הנמנעות'. לעומת החסידות, עוסקת הקבלה מהדלוג השני ואילך, מהצמצום הראשון של ספר עץ חיים ועד לעולמות הנפרדים, בעוד דלוג מעצמות לאין סוף כלל לא מוזכר בה.

בהשקפה ראשונית נדמה כי המרחק שמדלג הדלוג הראשון, "מעצמות לאור אין סוף", הוא הרבה יותר גדול מאשר המרחק שמדלג הדלוג השני, "מאור אין סוף לרשימה וקו", וכל שכן מאשר המרחק שמדלג הדלוג השלישי אל העולמות. דומה כי היחס בין הדלוגים עצמם לא רק הולך וקטן באופן כמותי, אלא מתקצר ביחס של 'אין ערוך'. כלומר, אין כל יחס בין יחס ה'אין ערוך' שיש בדלוג הראשון, "מעצמות לאור אין סוף", לבין יחס ה'אין ערוך' שיש בשאר הדלוגים. אכן, השקפה זו לומדת את סוד הדלוגים כסודו של מעשה בראשית, כהבנת סדר התהוות העולמות, ועל כן בכל דלוג נוסף קיימת ירידה הכרחית, וזאת על מנת להוות את המציאות. מנקודת מבט מוגבלת זו, כניסת הבלי גבול אל תוך הגבול היא דלוג עצום.

אבל האמת היא, שכל הדלוגים הם דלוגי עצמות, אשר מטרתם היא התגלות במקום חדש, ולא רק להוות אותו. ה' "מדלג על ההרים" כדי להתגלות, וכמו ביציאת מצרים בה "נגלה עליהם מלך מלכי המלכים הקב"ה וגאלם". זוהי התגלות בתוך המציאות, ולא התהוותה. בהשקפה פנימית זו היחס הינו הפוך: אותו הדבר עצמו הוא-הוא המדלג את כל הדלוגים, כאשר מטרת כל דלוג היא לגלות יותר ויותר את עצמותו יתברך. על פי הבנה זו כל דלוג הוא בעל עוצמה הרבה יותר גדולה מאשר קודמו, שכן הוא ממשיך את העצמות מדרגה נוספת כלפי מטה.

נמחיש: על פי התפיסה החיצונית משמש הדלוג הראשון יציאה מ'תחום' העצמות ומעבר לתחום אור אין סוף, אבל על פי התפיסה הפנימית העצמות עצמה עוברת ממצב ראשוני, מצב המושלל גלוי אור, אל התגלות בתוך מדרגה אחרת, הנקראת 'אור אין סוף' – זהו מעבר מהתגלות להתגלות. זוהי תפיסה אחרת לגמרי. באופן זה, כל דלוג הוא בעל עצמה וכח הרבה יותר גדולים מאשר קודמו[8].

הפער בין התפיסה החיצונית לפנימית נעוץ בעבודת היהודי מלמטה. ללא עבודת התחתונים מתגלים הדלוגים הללו רק באופן החיצוני, כמעשה בראשית, שבגדר אתערותא דלעילא ללא אתערותא דלתתא. זו התגלות של עלית רצונו יתברך – "כד סליק ברעותיה למברי עלמא" – המתעורר גם ללא עבודתנו. לעומת זאת, על ידי עבודת האדם מלמטה מתגלה פנימיות הדלוגים – מתגלה ה' בעצמו, ולא רק התמעטות אורו. לפיכך, ככל שהעבודה יותר גבוהה היא מסוגלת 'לדלג' ולהביא את ה' עצמו אל מקום יותר נמוך.

בהמשך נפרט ונבחין, כי על ידי עבודת ההכנעה מגלים שמהעצמות ועד אור אין סוף – הכל הוא עצמו. על ידי עבודת ההבדלה מגלים שמאור אין סוף ועד גלוי אור הקו – הכל הוא עצמו. על ידי עבודת ההמתקה מגלים את עצמות ה' בעולמות התחתונים – "דירה בתחתונים".

סקירת דברי ר' הלל

לאחר הצגת שלשת הדלוגים עובר ר' הלל להקביל אותם לעוד שלש מערכות מושגים: המערכת הראשונה היא "ג' בחינות קדושות". כאשר אנו אומרים בתפלה את הפסוק "קדוש קדוש קדוש" אנו מכוונים לדלג שלושה דלוגים, מלמטה למעלה, עד לחזרה לעצמות.

המערכת השניה היא "ג' בחינות אתוון". בתורה ישנן שלש מדרגות של אותיות – האותיות הגדולות, האותיות הבינוניות, שהן רוב אותיות התורה, והאותיות הקטנות. האותיות הגדולות הן בסוד הדלוג הראשון, מעצמות לאור אין סוף. האותיות הבינוניות הן בסוד הדלוג השני, מאור אין סוף לרשימה וקו בסוד הצמצום. האותיות הקטנות שבתורה הן בסוד הדלוג השלישי, מן הקו אל העולמות. בהמשך יוסבר, כי כל אות היא הופעה והגעה חדשה, כמו בפסוק "אתה ברבבות קדש", והופעה חדשה היא דלוג. יוסבר גם, כי אות רומזת ל"אות ומופת", שגם הם הופעה חדשה שלא בערך המציאות שקדמה להם.

המערכת השלישית היא "ג' בחינות יחיד, אחד, קדמון", שלש המדרגות העיקריות לפני הצמצום הראשון, במונחי החסידות. הקבלה זו היא המוקשה מביניהן, שכן שלשת הדלוגים סוקרים את כל סדר ההשתלשלות – מלפני הצמצום ועד לאחריו – ואילו מדרגות "יחיד, אחד, קדמון" קודמות כולן לצמצום. למעשה, רק הדלוג הראשון נעשה לפני הצמצום, בעוד הדלוג השני הוא עצמו הצמצום, ואילו הדלוג השלישי נעשה אחריו.

אכן, הקבלה זו עוסקת בשרשים הקדומים לשלשת הדלוגים, כפי שהם באים לידי ביטוי באור אין סוף. כלומר, הדלוג הראשון הוא ממדרגת 'יחיד' למדרגת 'אחד' [כאן שרש הדלוג והדלוג עצמו זהים]. הדלוג השני הוא אכן "מאור אין סוף לרשימה וקו", אבל בשרשו הוא הדלוג ממדרגת 'אחד' למדרגת 'קדמון'. הדלוג השלישי הוא אכן "מקו לעשר ספירות ועד העשיה", אבל בשרשו הוא הדלוג ממדרגת 'קדמון' אל המציאות, אל נשמות בתוך גוף.

את הקבלה זו מסביר ר' הלל באמצעות שילוב הסבר כוונת קריאת שמע והסבר מטבע הברכות שטבעו חכמים. על אמירת המלה "אחד" בקריאת שמע אומרים חז"ל "כל המאריך באחד מאריכין לו ימיו ושנותיו", ומוסבר כי עיקר האריכות צריכה להיות דוקא באות ד שבה. אות ד נכתבת בתורה כאות גדולה, הרומזת לדלוג הראשון, מעצמות לאור אין סוף, וכוונת האריכות בה היא להמשיך ממדרגת 'יחיד' למדרגת 'אחד'. כלומר, עיקר העבודה בפסוק הראשון בקריאת שמע – "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד" – הוא לדלג את הדלוג הראשון, ולקפוץ מעצמות לאור אין סוף.

לאחר אמירת הפסוק הראשון אנו אומרים את המשפט הפותח במלה 'ברוך' – "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד" – והיא כבר רומזת לדלוג השני, "מאין סוף לרשימה וקו". כאן 'מדלג' ר' הלל להסבר המלה 'ברוך' שבמטבע שאר הברכות, ומסביר כי היא באה לדלג ולהעביר אותנו למדרגה הבאה, הרמוזה בשם "הוי'" הסמוך אליה. כלומר, באמירת המלים "ברוך... הוי'" נמשך הדלוג בשרשו ממדרגת 'אחד' למדרגת 'קדמון', ל"עשר ספירות המיוחדים בעצמותו", ובפועל הוא נמשך מאור אין סוף שלפני הצמצום לרשימה וקו שאחריו.

הדלוג השלישי – "מקו לעשר ספירות ועד העשיה" – כבר רמוז בשם "אלהינו" שבמטבע הברכות, שכן הוא כולל את התלבשות האלקות בתוך העולמות ממש. עולמות הם מקום התלבשות הנשמות בגופים, שכן כבר יש בהם מציאות של כלים. בכל זאת, "עשר ספירות" אליהן מדלג דלוג זה מתחילות מעשר ספירות של 'אדם קדמון', דרך עשר ספירות של עולם האצילות ועד עשר הספירות של עולם העשיה.

עד כאן הסבר סוד הדלוגים בקצרה.

הכנעה, הבדלה, המתקה

כאמור, שלשת הדלוגים קשורים עם שלש מצות הפסח, המוסברות בעצמן כתהליך של "הכנעה, הבדלה, המתקה". לפיכך, את סוד שלשת הדלוגים עלינו להבין בדרך דומה.

כאשר לומדים את הסוד של "הכנעה, הבדלה, המתקה" נשאלת השאלה: האם סדר זה עולה מלמטה למעלה או יורד מלמעלה למטה? אכן, לפעמים משמע ששלב ה"חש" הוא הגבוה, ואזי שלבי "מל, מל" הם שלבי ירידה, ולפעמים משמע הפוך[9]. כאן נשלב בין שני הפירושים: עבודת האדם היא על פי סדר עולה, מלמטה למעלה, אבל התוצאה הנפעלת מעבודתו היא שלשת הדלוגים של ה' יתברך בסדר יורד, מלמעלה למטה.

ובפרט: עבודת ההכנעה היא הנמוכה ביותר אצל האדם, אבל היא פועלת ומעוררת את הדלוג הגבוה ביותר אצל הקב"ה – הדלוג מעצמות לאין סוף. עבודת ההבדלה מצד האדם פועלת את הדלוג השני אצל הקב"ה, הדלוג מאור אין סוף לרשימה וקו. עבודת ההמתקה אצל האדם, עבודה של "אתהפכא חשוכא לנהורא", פועלת אצל הקב"ה את הדלוג השלישי, על ידו מתגלה האלקות בתוך העולמות ממש.

• הכנעה – הנחת עצמותו

רווח ומקובל בקרב חסידים הביטוי "הנחת עצמותו". כוונתו היא יכולת האדם לשים את עצמו בצד, להוציא את רצונותיו, דעתו, נטיותיו ומאוויו אל מחוץ לתמונה, ולפנות לה' [באותו אופן – גם אל הזולת וצרכיו]. זוהי עבודת הכנעה. אין הכוונה להכנעה סתמית, כמו זו של הגוי, הנכנע מתוך יאוש והרמת ידיים. הכנעה אצל יהודי הינה מלאת יוזמה וחיוּת, שכן היא מכוונת כלפי מעלה – כלפי השגחתו הפרטית של ה' עליו בכל מאורעותיו, ובעיקר כלפי רצון ה'. על כך נאמרה הוראת המשנה "בטל רצונך מפני רצונו". זוהי קבלת עול מלכות שמים.

ידועה תורתו של הבעל שם טוב על הפסוק "הוי' צלך", על פיה כל מה שאדם עושה מלמטה מתקיים אצל ה', בסוד "רוח אייתי רוח ואמשיך רוח". לפיכך, אם יכול האדם ברוב הכנעתו ושפלותו להניח את עצמו בצד ולהוציא את עצמו לגמרי מן התמונה, כך הוא הדבר כביכול גם אצל הקב"ה. מהי "הנחת עצמותו" אצל הקב"ה? זהו הדלוג הראשון, מעצמות לאור אין סוף. 'עצמו' היינו עצמותו יתברך, וה' מניח אותה כדי לגלות במקומה את אורו האין סופי. את ההחלטה לצאת מתוך היחידות המוחלטת על מנת להאיר מכנה ר' הלל במהלך המאמר "'רצון מוחלט להיות משפיע"[10], והיא מהווה את תחלתו של הדלוג הראשון.

בסוד מצות הפסח – קיום מצות שחיטת הפסח, הבאה מתוך הכנעה בנפש, היא זו הפועלת ומעוררת אצל הקב"ה את הדלוג הראשון, מעצמות לאור אין סוף, ממדרגת 'יחיד' למדרגת 'אחד'.

• הבדלה – להאיר את החלל

הדלוג הבא – "מאין סוף לרשימה וקו" – נעשה בשני שלבים: הראשון הוא צמצום אור אין סוף לצדדים ויצירת חלל פנוי ממנו, והשני הוא החדרת קו אור אין סוף לתוך חלל זה. שני שלבים אלו הם בעצם שתי בחינות שונות של הבדלה – כללית ופרטית. טרם הצמצום קיימת התכנית המשוערת בכח של מעשה בראשית בתוך אור אין סוף במצב של העלם, ב"מציאות בלתי נמצאת", ואינה נבדלת ממנו. זוהי מדרגת 'קדמון', שבלשון הקבלה נקראת 'עולם המלבוש'. פעולת הצמצום באה ומבדילה את אותה תוכנית סמויה מתוך אור אין סוף, ומגלה אותה במקום החלל בתור רושם בלבד. בלשון הקבלה נקרא רושם זה בשם 'רשימו' – הכח ההיולי של כל העולמות. הבדלת ההשערה מתוך אור אין סוף וזהויה כרשימו היא הבדלה כללית.

לעומת זאת, על ידי המשכת אור הקו אל תוך מקום החלל וחושך הצמצום נעשית הבדלה פרטית, אשר מכוחה נעשית לאט-לאט פעולת בירור. הקו נקרא "קו המדה", שכן הוא בא למדוד את מציאות הרשימו, מציאות שאינה מבוררת, ולהוציא ממנה את החלקים המתוקנים. לפני הארת הקו קיים ברשימו מצב לא מבורר, מצב בו "אור וחושך משתמשים בערבוביה", ומדידת הקו אותו היא פעולת בירור. מכח בירור הנקודות הטובות ניתן לברוא את כל העולמות, גם בתוך חושך החלל.

למעשה, אלו שני מיני בירור – בירור של אוכל מתוך פסולת ובירור של פסולת מתוך אוכל [כמו בהלכות שבת[11]]. בבירור הראשון מוצאת כל הפסולת של המציאות התחתונה מתוך המציאות העליונה, ואילו בבירור השני, שבא אחריו, התהליך הוא הפוך.

כאמור, עבודת האדם מלמטה היא המעוררת את הדלוגים מלמעלה. דלוג זה, השני, נפעל על ידי עבודת ההבדלה של האדם מלמטה, ועיקרה הוא קיום המצות המאירות את חושך החלל. בפנימיות, זוהי עבודת הבינוני המתוארת בספר התניא. עיקר עבודת הבינוני היא עבודת האתכפיא, בעוד עבודת האתפכא שייכת בעיקר לצדיק, אך מבואר[12] כי גם אצל הבינוני קיים ממד של עבודת אתהפכא. עליו להפוך את לבושי הנפש – המחשבה, הדבור והמעשה – לאור. הצדיק הופך לטוב גם את המדות הפנימיות, את הלב – "לבי חלל בקרבי", ואילו הבינוני אינו מסוגל לכך, אבל על הלבושים הוא יכול לשלוט ולהפכם לטוב, שהמחשבה הדבור והמעשה יאירו. זו אתהפכא בתחום הלבושים.

מעבר לכך, גם בעבודתו העיקרית של הבינוני – עבודת האתכפיא – יש ממד של גלוי אור בתוך חושך החלל. אתכפיא היא בריחה מהרע, ויש בה שמחה גדולה. הבינוני שמח בכך שיכול לשבת וללמוד תורה, ולקיים את מאמר חז"ל "אם פגע בך מנוול זה משכהו לבית המדרש". כל אחד נתון בתוך קליפות, בתוך הרע של עצמו, אבל הוא תמיד יכול לברוח מהאחיזה של אותן קליפות אל בית המדרש ואל קיום התורה והמצות. הוא בורח מהרע שלו – "כי ברח העם" – אל תוך עבודת ה', והוא שמח באפשרות שנתנה לו מלמעלה להתאחד עם הקב"ה באמצעות התורה והמצות.

בסוד מצות הפסח – עבודת ההבדלה נעשית באכילת קרבן הפסח בליל הסדר, בזמן בו התרחשה יציאת מצרים. גאולת מצרים התחילה "כחצות הלילה", אבל במהותה היא מאירה את הלילה והופכת אותו ליום, ועל כך נדרש הפסוק "לילה כיום יאיר"[13]. עם אכילת הפסח אנו מרבים לספר ביציאת מצרים, סיפור הוא בחינת ספיר ואור, ועל כן "כל המרבה לספר [ולהאיר] ביציאת מצרים הרי זה משובח". בנוסף בלילה זה אנו אומרים את ההלל, והלל הוא לשון אור – "יהל אור"[14].

מבואר בספר התניא[15], כי אופייה של עבודת הבינוני היא כיציאת מצרים – "כי ברח העם". במצרים היו שקועים ישראל בתוך מט שערי טומאה, בדומה לעיבור, ורגע היציאה הוא כלידה. עם ישראל נולד מתוך מצרים בדומה ללידת אברהם אבינו מתרח – "מי יתן טהור מטמא לא אחד"[16]. הצמצום והשארת הרשימו בתוך החלל זהה עם השארת עובר בתוך רחם האם, והוא כמו עם ישראל בתוך מט שערי טומאה של מצרים, ואילו פעולתו של אור הקו היא בקיעתו של הרחם בעת הלידה[17]. לידה זו היא הבדלה בין הטהור לטמא – פתיחת חושך הצמצום על מנת להוציא את האור השקוע בו. כך היא עבודת הבינוני, הבורח בקיום התורה והמצות מן הטומאה אל הטהרה.

קודם הארכנו להסביר, כי פסח ראשון מכוון במהותו לעבודת הצדיקים בעוד פסח שני לעבודת בעלי התשובה, ואילו כעת עולה תמונה שונה, על פיה פסח ראשון מבטא יותר את עבודת הבינוני. אכן, אם נדייק בדברינו, נאמר כי אותם צדיקים של פסח ראשון הם למעשה צדיקים שבבינונים, ולא הצדיק המתואר בספר התניא.

נסביר: בספר התניא מובא כי ישנם שני סוגים של בינוני – "עובד אלקים" ו"אשר לא עבדו". האחרון הוא אדם ששמירת התורה והמצות שלו היא דבר טבעי, שלשמה הוא אינו צריך להילחם מלחמה כבדה. הבריחה אצלו היא דבר שיגרתי, בלא מאמץ עילאי של מסירות נפש. על מדרגה זו נאמר הפסוק "אשר לא עבדו" – אין לו עבודה, שכן הגדרת עבודה היא התגברות יתירה על השגרה. על אחד כזה דרשו חז"ל מאותו הפסוק כי "אינו דומה שונה פרקו מאה פעמים למי ששונה פרקו מאה ואחד", שכן עד מאה פעמים זו עדיין הרגילות שאינה דורשת מלחמה. לעומת זאת, "עובד אלקים" הוא הבינוני שעבודתו היא באה מתוך מאמץ ומסירות נפש, מעבר לכוחותיו הטבעיים. בהתגברותו על שגרת חייו הוא דומה לבעל תשובה, העובד את ה' "בחילא יתיר".

עולה מכאן, כי שני טיפוסים אלו הם הצדיק ובעל התשובה של מדרגת הבינוני של ספר התניא. אכן, החלק הראשון בספר התניא נקרא 'ספרן של בינונים', ואילו החלק השלישי נקרא 'אגרת התשובה'. מוסבר באגרת ויכוח והשלום[18], כי מי ששומר את כל התורה והמצות, קלה כבחמורה, נקרא גם הוא צדיק, וזאת על שם עבודת הצדק שלו – שלמות בשמירת התורה והמצות, ובריחה מהרע בכל רגע. תואר זה הוא רק שם מושאל, הבא לתאר את דמותו רק ביחס לבעל תשובה. עבודת התשובה הינה נעלית יותר מעבודת הצדיק, ועליה נאמר "במקום שבעלי תשובה עומדין אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד", ועל כן שאיפת החסידות שיהודי יהיה בינוני באופן של בעל תשובה.

כתוב, שמשיח בא להחזיר את הצדיקים בתשובה. כאמור, הצדיק שבבינוני הוא מי ששומר את התורה והמצות, והחזרתו בתשובה היא לתת לו עבודה מתמדת של מאמץ עילאי, שמעבר לשגרה. על פי פשט, תשובה אינה מצוה תמידית, אלא מתקיימת רק כאשר עבר אדם עבירה, אבל החידוש של המשיח הוא שגם תשובה היא מצוה תמידית.

• המתקה – להאיר עד לפרטים

הדלוג השלישי, "מקו לעשר ספירות עד העשיה", הוא הדלוג המפליג ביותר מצד עצמותו יתברך – ה' יורד עד למציאות התחתונה ביותר, לכל נשמה ונשמה שבגוף בפרט, מגלה בה את אור אלקותו וממתיק אותה.

במושגי הקבלה והחסידות: אור הקו מהווה את 'זינוקו' של הדלוג, ואילו 'נחיתתו' היא באדם קדמון ועולמות אבי"ע. אכן, מבואר בחסידות שהארת הקו נמשכת ומאירה עד יסוד זעיר אנפין של עולם האצילות, ולכן ניתן להרחיב עד אליו את הגדרת מקום הזינוק[19]. למעשה, על פי הגדרה מחודשת זו, מתרחש הדלוג השלישי בעולם האצילות, בין ספירת היסוד של פרצוף זעיר אנפין לספירת המלכות שבו[20]. יסוד ז"א הוא השרש לפרצוף המלכות בעולם האצילות, שמהותו היא הבעה ודבור. למלכות דאצילות יש שני מצבים: בהיותה חותמת את עולם האצילות היא בבחינת "זנב לאריות", אבל כאשר היא יורדת להוות, להחיות ולקיים את העולמות התחתונים בריאה, יצירה ועשיה, היא נעשית "ראש לשועלים". עיקרו של הדלוג השלישי הוא אל בחינה זו, השניה.

לדוגמה: רבי אמיתי הוא בבחינת "צדיק יסוד עולם", ואילו חסידיו הם בגדר המלכות שלו, אותה הוא מנהיג. דלוג מיסוד למלכות הוא הדלוג מהרבי אל חסידיו, שבעצמם אינם אלא ראשי עדה של שועלים המונהגים על ידם. כתוב, שהמלכות לא יכולה לדלג אל העולמות התחתונים מבלי לקבל כח מאותו "צדיק יסוד עולם". ללא האור של הרבי, אותו חסיד-שליח לא יוכל להחזיר אף אחד למוטב, ולשם כך מתלבש הצדיק בשרש נשמת השליח שלו. הוא נשמה כללית, ועל כן שליחו הוא חלק ממנו. על ידי ההתלבשות זו מדבר ומנהיג הצדיק – "בדבר מלך שלטון" – את המלכות, היורדת כשליח להיות ראש לשועלים. על ידי דבורו של הצדיק נפתחת גם המלכות. כל עוד אינה מקבלת את אורו מצויה היא באילמות, בבחינת "כרחל לפני גוזזיה נאלמה", ועל ידי הדלוג השלישי היא עצמה מקבלת את כח הדבור, על ידו היא פועלת להחזיר את התחתונים למוטב.

עד כאן הדלוג מלמעלה למטה. מה פועל לעורר מלמטה דלוג זה? עבודת האתהפכא. הוסבר כי עבודת האתהפכא אצל הצדיק נוגעת לפנימיותו, לעצם אישיותו, ואילו אצל הבינוני היא נוגעת ללבושי הנפש בלבד. אכן, ישנו סוג נוסף של אתהפכא, והוא זה של בעל תשובה מאהבה[21]. תשובה מאהבה היא התעוררות של אדם, שהיה שקוע בעבירות ודוקא מתוך כך הוא מתעשת ושב לה'. דוקא בשל הליכתו לרחוק הוא שב בעוצמה רבה של אהבה, עוצמה שעל ידה "זדונות נעשו לו כזכויות". בכך מחדיר בעל התשובה את האור כי טוב עד למציאות התחתונה ביותר, "שאין תחתון למטה ממנו", והופך אותה.

לבעל תשובה יש מצות שאין לצדיק. הצדיק עוסק בהפיכת הממד הפנימי-נפשי, ואילו הוא עוסק בהעלאת המציאות החיצונית מטומאה לקדושה. כאשר אדם עובר עבירה הוא יוצר מציאות גמורה של איסור, שעל כמותה אומרים חז"ל "'מעות לא יוכל לתקון' – זה הבא על הערוה והוליד ממנה ממזר". כתוב[22], שמעשה כזה דומה ליצירת כישוף. לכן, בשביל צדיק אכילת חזיר היא עבירה גמורה, ואילו אצל בעל תשובה היא הופכת לזכות. למעשה, הוא הופך את כל שסה מצות לא-תעשה למצות עשה, למצות התשובה, וכעת מנין מצות העשה שלו עומד על תריג.

בסוד מצות הפסח – עבודת ההמתקה נעשית בקיום מצות פסח שני לאלו שהיו טמאים או בדרך רחוקה. אלו נשמות בעלי התשובה, שבעבודת האתהפכא שלהם מעוררים את הדלוג השלישי להופיע ולהתגלות.

לסיכום: שלש העבודות – "הכנעה, הבדלה, המתקה" – מלמטה פועלות שלשה דלוגים באור העצמי של הקב"ה מלמעלה. על ידי עבודת ההכנעה נעשה הדלוג הראשון, על ידי עבודת ההבדלה נעשה הדלוג השני, ועל ידי עבודת ההמתקה נעשה הדלוג השלישי.

הדלוגים בסוד שם הוי' ב"ה

ארבע המדרגות הכלליות ששלשת הדלוגים הנ"ל באים לחבר הן אמיתת סוד שם הוי' ב"ה, "שם בן ד'" על שם ארבע אותיותיו:

י:    עשר ספירות הגנוזות בהעלם עצמותו יתברך ממש – בחינת "יחיד" – "כל יכול". קוצו של יוד הוא סוד הענג והרצון העצמי ממש כמו שיתבאר.

ה: אור אין סוף ב"ה, התפשטות ה"אור המאיר לזולתו" בכח כביכול. הקו העליון שב-ה הוא בסוד הרצון הפשוט להטיב. הקו הימני הוא בסוד מחשבת "אנא אמלוך". הרגל השמאלי הוא בסוד "שיער בעצמו בכח כל מה שעתיד להיות בפועל".

ו:    קו וחוט אור אין סוף ב"ה, והיוד – נקודה – שבראשו הוא סוד נקודת הרשימו שממנה בוקע אור הקו לאחר הצמצום. שרשי הרשימה והקו הם בבחינת קדמון שלפני הצמצום, סוד המשכת ה-ו שבשם מהרגל השמאלי שב-ה עילאה כנ"ל.

ה: חמשה עולמות א"ק אבי"ע, והם בי"ע דכללות ובי"ע דפרטות – סוד שלשת הקוים שב-ה תתאה. פנימיות ה-ה תתאה היא כנסת ישראל, מקור נשמות ישראל שיורדות עד לעולם הזה התחתון להתלבש בגופים.

והנה מובא בשם ר' הלל ז"ל לעיל ששלשת הדלוגים הנ"ל הם כנגד שלש קדושות "קדוש קדוש קדוש" – סוד "קדש (עטרה אחת שנטל הקב"ה לעצמו כביכול) קדשים (שתי עטרות שנתן בראש בניו)" – סוד "חש (אכילת מזבח, לעצמו כנ"ל) מל מל (אכילת אדם, גלוי אור פנימי כנ"ל)". וידוע שהם כנגד ג' ראשונות כתר-חכמה-בינה (ולמעלה יותר ג' רישין שבכתר). נמצא שהדלוג הראשון מ-י ל-ה עילאה הוא בכח אור הכתר עליון (סוד זווג המזלות כידוע), והדלוג מ-ה ל-ו בכח אור אבא (סוד יסוד אבא ארוך ומסתיים ביסוד ז"א), והדלוג מ-ו ל-ה תתאה הוא בכח אור אמא (סוד "שאול מרחובות הנהר" – "ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן וגו"') וד"ל. יחוד אותיות הוה שבשם הוא בסוד "מל מל", כאשר היחוד הפנימי והעצמי ד-י בכללות אותיות השם הוא בסוד "חש". ולמעלה יותר (בסוד ג' רישין שבכתר), שלשת הדלוגים הם על ידי אמונה, תענוג, רצון וד"ל.

י חש ה מל ו מל ה הוא סוד הדעת וד"ל.

אתוון רברבין, בינונין, זעירין

נתרכז בהקבלת המערכת השניה של ר' הלל לשלשת הדלוגים – שלשת סוגי האותיות. כלומר, אות גדולה בתורה מבטאת את הדלוג הראשון, "מעצמות לאור אין סוף"; אות בינונית – כרוב רובן של אותיות התורה – מבטאת את הדלוג השני, "מאין סוף לרשימה וקו"; אות קטנה מבטאת את הדלוג השלישי אל העולמות. בהקשר לעניננו, גם פסח הוא לשון דלוג, ולכן יהיה עלינו למצוא את הקשר בין השלשה לבין שלש מצות הפסח.

אותיות המחשבה והדבור הן כלי הבטוי של העלם הנפש, שהופעתן החוצה היא חידוש גמור, דלוג מחושך לאור[23]. רמז לכך אנו מוצאים בפסוק "אתא בקר"[24]. ספר יצירה פותח בכך שמפתח כל סוד מעשה בראשית ומעשה מרכבה מונח בשתי מערכות מושגים בסיסיות: עשר הספירות ו-כב האותיות. כתוב בחסידות, שהיחס ביניהן הוא בין עצם לפעולה. עשר הספירות הן כמו נקודות, של מהות או של מציאות, ואילו כב האותיות הן הצינורות המחברות ביניהן [כך מצויר בדפוסים שלפנינו]. לעניננו, אות היא כח של הבאה – הבאת האור מדרגה לדרגה, מספירה לספירה. לעומתה, ספירה היא עצם[25].

כיצד מבטא כל אחד מסוגי האותיות את הדלוג המתאים? לשם כך נעזר בכלל הידוע "הכל הולך אחר הפתיחה", ונתבונן בפעם הראשונה בה מופיעה בתנ"ך האות הראשונה – האות א – בכל אחד משלשת הגְּדַלים. נתחיל מאות א הגדולה, המופיעה בפתיחת ספר דברים הימים: "אדם שת אנוש".

• זריזות במתינות – תקון הרגשת מעלת עצמו

מבואר בחסידות[26], שאות רבתי זו מורה על חטאו של אדם הראשון בהרגשת מעלת עצמו, שהיוְתה את השרש לחטא עץ הדעת. אדם הראשון היה "יציר כפיו של הקב"ה"[27], ולפיכך הרגיש את המעלה העצומה שבכך. תקונה של הרגשה זו הוא בהכנעתה. כיצד נכנעת הרגשת המעלה? מסביר הבעל שם טוב, כי הדרך להכנעת הרגשת מעלת עצמו היא על ידי אימוץ ההיפך ממנה – "זריזות במתינות":

הרבי (אדמו"ר הזקן) היה אומר: קבלתי מהסבא, מורנו הבעל שם טוב נ"ע, ש"שטות" – לא רק 'רוח שטות', אלא 'שטות', מה שאנשים קוראים 'אדם לא פקח' – עצבות, והרגשת מעלת עצמו, הן אצל חסידים עבירות דאורייתא; חכמה – מה שאנשים קוראים 'פקח' – שמחה – על ידי שמוצאים בכל דבר את הטוב המשמח – וזריזות במתינות – אצל חסידים מצוות דאורייתא[28].

נסקור את שלשת המצות לחסיד תוך הקבלתן ל-ג' הספירות הראשונות חכמה-בינה-דעת[29]: תכונת החכמה היא כנגד ספירת החכמה, כפשוט. שמחה היא כנגד ספירת הבינה ותכונת הזריזות במתינות היא כנגד הדעת.

ניתן היה לחשוב שחכמה מזוהה עם יראת שמים ושטות  עם "רוח שטות" העוברת על בעל עבירה, אבל הבעל שם טוב מדגיש כי הכוונה היא לחכמה שהיא היפך הטיפשות. אמנם, חכמה כזו היא תכונה תולדתית, אבל מוגדש כאן כי אצל חסיד קיומה הוא מצוה והעדרה הוא עבירה. הסיבה לכך היא, שכל יהודי הינו כגולם המוכן לקבלת חכמה[30]. כלומר, היא תכונה התלויה בבחירה ובעבודה, ולא רק בתולדה. כאשר אדם לומד תורה, מתדבק ומתאבק בעפר רגליהם של חכמים, לומד מדבריהם, מכבד ואוהב אותם[31] – נעשה גם הוא עצמו חכם. אצל חסידים זוהי הדבקות בצדיק או בזקני החסידים. בלשונו של ר' נחמן נקראת מצוה זו "אסור להיות זקן בעבודת ה'", אלא על יהודי להישאר צעיר, טרי ורענן.

מצות השמחה מכוונת כנגד ספירת הבינה, וגם כאן הקשר מובן – השמחה באה לאחר שלמות התפיסה וההשגה במח. כאן מגדיר הבעל שם טוב כי השמחה באה על ידי מציאת הטוב שבכל דבר, ואפילו בתוך דבר הנדמה כרע. למעשה, זו פעולת התבוננות. התבוננות היא חיפוש ודרישת האלקות החבויה בכל דבר – "בכל לבי דרשתיך", "והתבוננת על מקומו".

החידוש העיקרי הוא בתכונה השלישית – "זריזות במתינות" – המאחדת בקרבה שתי תכונות הפוכות, 'תרתי דסתרי'[32]. זריז שאינו מתון הוא שמכנים פזיז, ואילו מתון שאינו זריז הוא עצלן הנוהג בהתרשלות. כל אחת מהתכונות נוטה לצד אחת מקודמותיה: הזריזות שייכת לחכמה, לאור ולמהירותו, ואילו המתינות שייכת לבינה, לשהיה ברחם האם. אם כן, 'זריזות במתינות' היא שלמות היחוד של חכמה ובינה – "תרין רעין דלא מתפרשין לעלמין" – המכונה בלשון הקבלה "דעת עליון".

כיצד מתקנת 'זריזות במתינות' את הרגשת מעלת עצמו? בשתי התכונות הראשונות – חכמה ושמחה – ברורה ההפכיות, שכן שטות היא היפך החכמה ועצבות היא היפך השמחה, אבל ב'זריזות במתינות' היא אינה ברורה. לשם כך נבחן שוב את הרגשה הגאוה. את מעלת עצמו מיחס האדם רק לאחר הצלחה מעשה – "ורם לבבך ושכחת" – ואילו כל עוד הוא מצוי בעיצומה של הפעילות לבו אינו מתרומם – הוא אינו נתון במחשבות מעין אלו ואין לו זמן אליהן.

כך ניתן היה לחשוב, אלא שבדקות קיימת גאוה גם בעת פעילות. פעילות זריזה שאינה מתונה, פזיזה וללא הַכְוָונה, היא מתכון מתבקש להרגשת גאוה. אמנם, זריזות היא תנועה 'חלקה', ללא כל הרגשת עצמו, אבל כך הוא רק בשעת מעשה. לאחר מכן לא תתמיד הזריזות ללא המתינות[33]. מובא בקבלה, כי סיבת שבירתו של עולם התהו, שהצטיין ב"אורות מרובים" של זריזות, היתה תודעת 'אנא אמלוך'. כלומר, חוסר בתכונת המתינות וישוב הדעת. אם כן, זריזות לבדה היא הרגשת מעלת עצמו, וכל שכן מתינות לבדה, ואילו השילוב האמיתי בין שניהם מאפשר לאדם את היציאה מעצמו. איחוד הזריזות והמתינות תוך כדי פעילות קדש היא המצב המוגדר 'דבקות'.

בעומק יותר: בדרך כלל מזוהה המתינות בתודעתנו כתכונה שכלית, מבוגרת ושקולה, ואילו הזריזות כתכונה רגשית וילדותית. אבחנה זו מתיחסת לתוצאה של כל אחת מהתכונות, אבל אם נעמיק לבחון את שרש התוצאות נסביר כדברינו לעיל, בהם זיהינו את החכמה כמקור הזריזות ואת הבינה כמקור המתינות. כלומר, החכמה יורדת, משפיעה ומעניקה לאדם חיוּת – "והחכמה תחיה בעליה" – המורגשת בזריזות המדות[34] ועד למעשה[35], ואילו הבינה ניכרת במקומה, כחלק המיושב שבשכל.

שתי תכונות אלו הן שתי דרכים ליציאת האדם מעצמו. הזריזות פועלת את יציאת האדם מעצמו על ידי התקשרות במעשה, בחיצוניות, ואילו המתינות פועלת את יציאת האדם מעצמו על ידי הכוונה הפנימית לה'. הכלל בקבלה הוא, שמעשה המצות פועל את תקון החיצוניות, את תקון הגוף, ואילו כוונת המצות פועלת את תקון הפנימיות. מובא בספר התניא, כי "מצוה בלא כוונה כגוף בלא נשמה". לפיכך, 'זריזות במתינות' מהווה בטול מלא – בחיצוניות ובפנימיות[36].

עולה מכל הדברים, כי תקון הרגשת מעלת עצמו הוא בהכנעתה על ידי אחיזה במדת 'זריזות במתינות', והדבר נרמז באות א רבתי של המילה אדם. הכנעה בפועל אינה ישיבה פסיבית. אצל הגוי הכנעה היא מעשה פאסיבי, אבל אצל היהודי היא פעילות אקטיבית של קבלת עול מלכות שמים בקיום המצות, שאופיה הוא 'זריזות במתינות'.

נקשור את הדברים עם ניסוחו המקורי של הבעל שם טוב, המכנה את עבודת ההכנעה שלב ה"חש". באופן פשוט פירוש הכינוי "חש" הוא מלשון שתיקה, אבל בראשונים מוסבר, שיתכן ומקורו נגזר מהמלה 'תחושה' – הרגשה מסוימת. שלוב שני הפירושים הוא הרגשה ותחושה שקטה. הסבר אחר הוא לשון מהירות, כמו בפסוק "ימהר יחישה", ויחד עמו עולה מכל הפרושים המדה שלנו – זריזות במתינות. זריזות היא המהירות ואילו מתינות היא שמירה מתמדת על התחושה, בלא לאבד אותה[37].

נסכם: הדלוג הראשון מלמעלה למטה הוא מעצמותו יתברך לגלוי אורו האין סופי, והוא מתעורר על ידי עבודת ההכנעה מלמטה. הוספנו, ששלמות ההכנעה היא מדת ה'זריזות במתינות', באמצעותה מניח האדם את עצמו ואת הרגשת מעלתו. לכל זאת הגענו מהתבוננות באות א רבתי במלה אדם, הרומזת למעלתו הגדולה, אלמלא פגם בה. הרגשת מעלת אדם הראשון את עצמו היא שהובילה אותו לחטאו, אבל יש באות א הגדולה גם רמז לתקון הפגם[38].

ליתר דיוק: כאשר האדם פוגם ומרגיש את מעלת עצמו נעשה הדלוג הראשון, "מעצמות לאור אין סוף", אבל דלוג זה הוא רק במובנו החיצוני, בו מתגלה רק הריחוק האין סופי שבין המדרגות. לעומת זאת, בדרך המתוקנת מתגלה הדלוג כחיבור עצמי, המגלה במדרגה התחתונה, אליה מדלג הדלוג, כי היא-היא המדרגה העליונה המדלגת.

• תורה ומצות – הבדלה בין אור לחושך

ומכאן להתבוננות באות א הבינונית הראשונה בתורה, היא האות השלישית במלה הראשונה – "בראשית". לדרכינו, רומזת האות לדלוג השני, "מאין סוף לרשימה וקו", והיא מתעוררת על ידי עבודת ההבדלה שבקיום התורה והמצות[39].

כיצד? המלה "ראשית" קשורה עם הברקת החכמה הראשונית, "ראשית חכמה", וכך מבאר אותה יונתן בן עוזיאל בתרגומו – "בחוכמתא". על כך מובא הפסוק "כלם בחכמה עשית", כאשר בספר הזהר מתפרשת החכמה בפסוק ככח של בירור[40]. דוקא בגלל שאות זו נעלמת בהגיית המלה[41], היא רומזת לפנימיותה – לפנימיות החכמה.

חיצוניות החכמה בוראת את המציאות ומהווה אותה, אבל פנימיות החכמה היא המבררת אותה. מבואר בחסידות באריכות, כי זהו ההבדל בין חכמת מעשה בראשית ובין חכמת התורה. אצלנו, שאר אותיות המלה רומזות לכח לברוא את המציאות ולהוות אותה, אבל האות א הנעלמת מרמזת לכח לברר אותה[42]. חכמת התורה היא הכח הנעלם שיש בתוך המציאות לתקן ולברר אותה.

מובא כי אות א זו מרמזת לאור הראשון של הבריאה, עליו נאמר "וירא אלהים את האור כי טוב", שנגוז עתיד לבוא. בכח ראית ה' את טוּב האור נעשתה בהמשך ההבדלה בין אור וחושך – "ויבדל אלהים בין האור ובין החשך". כזכור, עבודת ההבדלה פועלת את הדלוג השני, "מאור אין סוף לרשימה וקו", על מנת לברר את המציאות.

• א זעירא – ויקרא אל משה

את הרמז לדלוג האחרון, עד לכל נשמה ונשמה בפרטיות, אנו מוצאים האות א הקטנה הראשונה, המופיעה בפסוק הראשון של ספר ויקרא – "ויקרא אל משה".

חז"ל בתחלת ויקרא רבה דורשים על פסוק דרשה חריפה ביותר: "כל תלמיד חכם שאין לו דעת – אפילו נבלה טובה הימנו", ודעת בהקשר זה היא דרך ארץ[43]. משה רבינו, עם כל גדולתו בדברו עם ה' פנים אל פנים, לא ניכנס לאוהל מועד לשמוע את הדיבור לפני שה' קורא אליו. זו הנהגת דרך ארץ היסודית ביותר, על פיה אדם לא תופס שום עמדה לפני שמזמינים אותו, ואפילו יהיה התלמיד-חכם הגדול ביותר בעולם. מדוע נוהג משה בדרך ארץ זו? נעזר בדברי רש"י על הפסוק: הוא מסביר[44], שאם היתה כתובה המלה ללא האות א היה מובנה לשון טומאה, כמו בפסוק "ויקר אלהים אל בלעם". לעומת זאת, ויקרא היא לשון חיבה.

נאחד את שני המדרשים: אפילו משה רבינו, שלא קם בישראל כמותו, מחזיק את עצמו בטומאה[45], עד שלא קוראים לו לבוא. בעיני עצמו הוא אינו טוב מבלעם הטמא בטומאת הקֶרי. הוספת האות א הופכת הקרי לקריאה, והיא מהווה עבורו איתות מהקב"ה כי הוא אכן ראוי לדיבור עמו, וכי ידו פשוטה לקבלו בתשובה מתוך מצבו הנוכחי. תחושתו הראשונית של משה רבינו היא יסוד הדרך ארץ. עולה מן הדברים, כי לפני שהקב"ה קורא ישנה טומאה[46], והרגישות אליה היא סוד הדרך ארץ.

אם כן, אות א הקטנה רומזת לעבודת הענוה של בעל תשובה, ולהמשכת דבר ה' אליו הבאה בעקבותיה. הרגשת האדם את עצמו בחזקת טומאה עד לקריאה אליו היא הסימן להיותו מוכן לתשובה בכל עת – הוא מחפש שיקראו לו. בעומק[47], קריאה זו היא קריאתו של הקב"ה לכל אחד ואחד לשוב בתשובה. בת קול יוצאת בכל רגע וקוראת "שובו בנים שובבים"[48][49], וצריך כל אחד להקשיב ולשמוע אותה, אלא שאומץ לב יתר במקום זה נוגד את דרך הארץ, ולכן אסור להיכנס לפני ששומעים אותה.

לא בהכרח שבעל תשובה ישמע את הקול בדרך גלויה. יתכן ויתגלה לו כקריאה בשמו[50]. כאשר שמע שמואל הנביא את קריאת ה' הראשונה אליו, "שמואל שמואל", לא הבין שזהו הקב"ה הקורא אליו. בכתבי האריז"ל מובא, כי קול ה' נדמה לו כקולו של עלי הכהן. גם קול ה' ששמע משה רבינו מתוך הסנה, "משה משה", נגלה אליו כקולו של עמרם אביו, ולכן נאמר לו "אנכי אלהי אביך". למעשה, כך צריך לנהוג כל אדם – לחכות לשמיעת הקול.

מצב זה בנפש מתאפיין בכושר המתנה. מובא[51], כי תשובה היא סוד ההמתנה, כמו המתנה בתור, ותשובה באה בנפש מהמקום הגבוה ביותר, מרישא דלא אתידע. לפירוש המונח כתר בקבלה יש שלשה פרושים[52]: לשון המתנה, לשון עטרה ולשון סיבוב. המתנה היא הגבוהה ביותר מביניהם, והיא בסוד הפסוק "כתר לי זעיר ואחוך כי עוד לאלוה מילין". לפיכך, על בעל תשובה להיות במצב תמידי של המתנה. כידוע, תשובה היא למעלה מהתורה, ובהקשר זה ניתן לומר כי היא "דרך ארץ" שקדמה לה.

בדומה לכך, מפרש בעל האור החיים הקדוש[53] את טענת הקב"ה על התכחשות שרה אמנו לאשמתה. לדבריו אסור לאדם להודות באשמה לפני שהוא שומע אותה בפנימיות, כאילו שמע שאומרים לו "רשע תן תודה". רק כאשר הוא שומע את ההאשמה הוא יכול, וגם צריך, להרים ידים ולהודות. ללא כך, הודאת האדם היא בגדר חוצפה. כידוע, וידוי הוא החלק המעשי של מצות התשובה, ומכאן שתשובה אמיתית מחכה לקריאה.

חשוב להבחין: העבודה הפנימית הראשונה היתה הכנעה ומאמץ של 'הנחת עצמותו', ואילו כאן מדובר על ענוה של בעל תשובה, ענוה של מי שהיה טמא או בדרך רחוקה. תקותו של בעל תשובה הציפיה לפסח שני, אזי נשמעת הקריאה לכל הטמאים לשוב, כעת, לאחר שלשים יום. תוכנה של הקריאה הוא, שעל אף שעד עכשיו הייתי טמא יש לי עדיין תקוה – "אין שום יאוש בעולם", ו"נייט קיין פארפאל'ן"[54].

נסכם[55]: משמעותה של אות א הקטנה[56] היא המשכת יד ה' לקבל את האדם בתשובה, בסוד "ימינך פשוטה לקבל שבים". בלעדיה הופכת המלה ויקרא ללשון טומאה, ואפילו כאשר מדובר בטומאה שבקדושה – טומאת דרך ארץ[57]. בדרך התקון, דרך ארץ היא הנכונות להמתין מתוך ענוה עד לשמיעת אותה קריאה[58].

כעת נחזור ונקשור את הענין לדלוג השלישי והאחרון. שני הדלוגים הראשונים, לאור אין סוף ולאור הקו, הם דלוגים כלליים. לעומתם, הדלוג השלישי הוא דלוג פרטי, מהארה כללית ואין סופית להארה החודרת ומגיעה לכל נשמה ונשמה בפני עצמה. וכך מתוארת הגאולה העתידה, ככזו שלא תפסח על אף נשמה פרטית ותותיר אותו בגלות – "ואתם תלקטו לאחד אחד בני ישראל". דלוג זה מתעורר מלמטה על ידי עבודת התשובה, ממתיק את כל המציאות[59], עד שאפילו לחוטא שהלך בדרך רחוקה "זדונות נעשו לו כזכויות"[60].

* * *

מי שתופס אותו יש לו את הכל [שלשה דלוגים יש הוא בראשי תבות השם שדי].

קודם התמקדנו באות א בתנ"ך על שלש גדליה, וכעת ניישם את הכלל "הכל הולך אחר הפתיחה" על ההופעות הראשונות בתורה של כל אחד משלש הגדלים. נתבונן באות הגדולה הראשונה, באות הבינונית הראשונה ובאות הקטנה הראשונה. האות הגדולה הראשונה בתורה היא האות ב במילה "בראשית". האות הבינונית הראשונה היא האות ר שאחריה. האות הקטנה הראשונה היא האות ה במילה "בהבראם"[61].

ובכן, אות ב הגדולה רומזת לדלוג הראשון, "מעצמות לאור אין סוף". מוסבר בחסידות, שבאות ב הגדולה גלום סוד כוונת הבריאה – "נתאוה הקב"ה להיות לו דירה בתחתונים". האות ב קשורה עם בית (וגם מתמלאת כך), העולה תאוה. משמעות הרמז היא, שתאות ה' במעשה הבריאה היא לבית. תאוה זו מושרשת בתוך העצמות, במדרגת 'יחיד' שקודם הצמצום, ולמעשה היא זו הפועלת את הדלוג ממנה לאור אין סוף, וגם את שני הדלוגים הבאים[62].

אות ר הבינונית קשורה עם סוד הצמצום, שהוא כח של בירור (כפי שאות א במלה בראשית רמזה לכח הבירור). היא הנקודה האמצעית של כל אותיות ה'אלף בית' מבחינת ערכן המספרי [מ-א=1 ועד ת=400 האמצע הוא 200]. בכתבי האריז"ל, ר היא האחוריים של שם אלהים – א, אל, אלה, אלהי, אלהים – שהוא סוד הצמצום. בהקשר שלנו, הצמצום הוא-הוא הדלוג השני, "מאור אין סוף לרשימה וקו".

אות ה הקטנה במלה "בהבראם" רומזת לדלוג השלישי, וכאן הקשר הוא פשוט. בריאה היא יציאה לבר, החוצה, לתחומם של עולמות נפרדים. על אות זו דרשו חז"ל "'בהבראם' – ב-ה בראם"[63], ועל פי קבלה הכוונה היא ל-ה העולמות א"ק אבי"ע. באופן מפורט יותר רמוזים שלשת העולמות התחתונים – בריאה יצירה ועשיה – בשלשת הקוים המרכיבים את האות ה[64]. כמו כן, חז"ל דורשים "אל תקרי 'בהבראם' אלא 'באברהם'", ואברהם הוא נשמה בגוף, ולפיכך ברור כי הדלוג זה הוא אל נשמות בהיותן בגוף – זהו הדלוג השלישי.

אלו היו שתי דרכים של התבוננות בדלוגים דרך צורת האותיות.

ג' מיני אותות – שבת, מילה, תפלין

כעת נשוב אל המשמעות השניה של המלה אות – "אות ומופת", "ביני ובין בני ישראל אות היא לעולם". מובן זה הוא פנימי יותר, שכן הוא מבטא דלוג ערך ביחס למובן הראשון. אותיות הן הכלי בו מהווה ה' את הטבע, ואילו האות והמופת הם גלוי שלמעלה מן הטבע, ובו הדלוג הוא ביחס של 'אין ערוך'. כאשר היהודי מקיים את האותות שלו הופך הוא עצמו להיות אות ומופת – "מופת היתי לרבים". לאור זאת, עלינו לזהות שלשה אותות המקבילים במהותם לשלשת הדלוגים. לשלש מצות מצאנו בתורה ובחז"ל את הכינוי 'אות': שבת – "ביני ובין בני ישראל אות היא לעולם"; ברית מילה – "זאת בריתי אשר תשמרו... המול לכם כל זכר"; תפלין – "וקשרתם לאות על ידך"[65].

• עדות השבת בדלוג הראשון

בקטע המקורי מדברי ר' הלל על ענין הדלוגים, הוסבר שהדלוג הראשון הוא ממדרגת 'יחיד' למדרגת 'אחד' – שתיהן לפני הצמצום הראשון. בקריאת שמע רמוז דלוג זה באריכות הכוונה במלה "אחד", וביחוד באות ד שבה. כלומר, הכוונה בפסוק זה היא להגיע עד למדרגת 'יחיד' שלמעלה, ממדרגת 'אחד', במטרה להמשיך אותה כלפי מטה, אל תוך מדרגת 'אחד'. בפרק האחרון הוסבר הקשר בין דלוג זה לבין האותיות הגדולות בתורה, ולא קשה להבחין כי בפסוק הראשון של קריאת שמע ישנן שתי אותיות כאלו – האות ע במלה שמע והאות ד במלה אחד. מתבקש, אם כן, למצוא את הקשר בין המלה 'עד' לבין הדלוג הראשון.

ובכן, מהות העדות היא ברור. בהלכות עדות יש כמה סוגי עדות[66], אבל בעיקרית שבהם העדים באים לברר מציאות שאינה ידועה, דבר שנעלם מן העין. על דבר גלוי לא שייכת עדות. היהודי רואה דבר שנעלם מכל מעשה בראשית, שאף אחד אחר לא יכול להעיד עליו, ועל שם זה נקראנו עדים – "עד הוי' בכם", "אתם עדי נאם הוי'".

מהו אותו דבר נעלם? הדלוג הראשון. הדלוג השני, שכולל את הצמצום הראשון, כבר שייך למעשה בראשית, אבל הדלוג הראשון הינו נעלם בעצם. ה' מניח את עצמותו, מניח לשעשועיו העצמיים עם נשמות הצדיקים ומתאוה מתוך טעם הכמוס עמו "להיות לו דירה בתחתונים". ההרגש בכך הוא עדות שרק יהודי יכול להעיד. מדוע? כי רק הוא היה שם, "עם המלך במלאכתו". רק עמו נמלך ה' האם לדלג מעצמות לאור אין סוף.

עדות זו מתקיימת בשמירת השבת. הרמב"ם פוסק[67], שגוי יכול לקיים את כל המצות, אם עולה ברצונו, חוץ משמירת שבת. מקור דבריו הוא דברי חז"ל, האומרים כי "גוי ששמר את השבת חייב מיתה". כלומר, השבת היא עדות מיוחדת אך ורק לעם ישראל, ורק מי שמסוגל להעיד עליה יכול להיות מצוה על שמירתה[68].

שמירת שבת ומצות הענג שבה הם גלוי אור של שעשועים עצמיים – "אז תתענג על הוי'" – שהם הגלוי העיקרי כתוצאה מהדלוג הראשון. עצמות ה' היא בחינת "העלם עצמי של אור במאור", ללא שום גלוי של אור; אור אין סוף שלפני הצמצום הוא גלוי של רצון להאיר אל הזולת, בבחינת "אור המאיר לזולתו"; אבל השעשועים העצמיים, שבבחינת "אור המאיר לעצמו", מהווים את הממוצע ביניהם. יש בשבת ממד של יציאה החוצה, של גלוי אור[69], ומאידך זהו אור מופנם השומר על זיקה לעצמות ה'.

• אות ברית קדש בדלוג השני

הדלוג השני כולל את פעולת סילוק האור לצדדים והשארת הרשימו, ואת החדרת אור הקו לתוכו. מובא בכתבי גורי האריז"ל, שהקו שנכנס אל תוך החלל הוא סוד הברית[70]. ובפרט: הרשימו שנשאר בתוך החלל הוא הברית של הנוקבא, והקו הבוקע אל תוכו הוא ברית הזכר. כפי שהאשה מהולה מרגע לידתה ואינה זקוקה לפעולה נוספת, כדברי חז"ל "אשה כמאן דמהילא דמיא", כך נותר הרשימו בדרך ממילא בתוך נקב החלל. לעומתה, הברית אצל האיש היא פעולה אקטיבית, וכך היא גם פעולת אור הקו הבוקע אל תוך החלל.

חז"ל מסבירים, שהסיבה למילת תינוק לשמונה ימים היא "כדי שתעבור עליו שבת אחת", והמשמעות הפנימית היא שאות הברית בא לאחר ועל גבי אות השבת. כך היה גם בפסח מצרים[71]: ??? וכך נאמר בספר הזהר:

"כיון דאעבר עליה חד שבתא... בגין דאתדבק ואזדמן לגבי ההוא שבת רזא דברית קדישא" [=כיוון שעברה עליו שבת אחת... צריך להדבק ולהזדמן אצל השבת סוד הברית הקדוש].

לגבי הדלוגים, המשמעות היא שהדלוג השני בא לאחר הראשון, אך כפי שהוסבר, כל דלוג נוסף הוא בפנימיות חזק ובעל עוצמה יותר מן הדלוג שקדם לו, ובפעולת הצמצום מתגלה כח גבורת עצמותו יתברך ממש להעלים את התפשטות אורו האין סופי. לאור זאת, ישנה עוצמה רבה יותר באות ברית המילה מאשר באות השבת, למרות שבסדר ההתגלות באה המילה לאחר השבת. למעשה, בין ברית המילה ובין השבת יש יחסי גומלין: ברית מילה באה לאחר השבת, ועל כן היא צריכה לקבל ממנה, אבל מצד שני מילה נעשית ביום השמיני, והשמיני הוא מעל לשביעי.

• תפלין – חבל ההתקשרות בדלוג השלישי

האות השלישי הוא התפלין, הרומזות לדלוג השלישי[72] – הדלוג מאור הקו לעולמות נפרדים, ועד לנשמות פרטיות המלובשת בגוף. מדוע? תפלין של ראש נקראו בתורה "טטפת" מלשון הטפה ודבור[73], והדבור הוא דרך הביטוי וההבעה לזולת נפרד. אמנם, בתורה נקראו דוקא תפלין של יד בשם 'אות' – "וקשרתם לאות על ידך" – ובכל זאת עיקר האות הוא בתפלין של ראש, שכן דוקא עליהן להיות גלויות וחשופות חוצה[74], ועליהן נאמר "וראו כל עמי הארץ כי שם הוי' נקרא עליך ויראו ממך". ליתר דיוק, תפלין של ראש הן האות הגלוי, ואילו תפלין של יד הן האות הנסתר.

בנוסף לכך, מסגולת התפלין והשפעתה על האדם המניחם היא הבעת דברי תורה חוצה – "והיו לזכרון בין עיניך למען תהיה תורת הוי' בפיך". ההבעה בדבור פועלת המתקה לגבי הזולת, ואכן הדלוג השלישי הוא כנגד שלב "מל" השני, מלשון דבור. כח הדבור מתיחס למלכות – "מלכות פה" – וכאמור דלוג זה הוא מיסוד למלכות[75].

היבט נוסף לכח ההמתקה שיש באות התפלין עולה מרמז נפלא, המובא בספרים[76]: תפלין אותיות נפלתי. התפלין הן כח של חיזוק חבל ההתקשרות לה' לאחר נפילה – "כי נפלתי קמתי" – על ידי עבודת התשובה. בדרך ציורית: כמו אחד שנפל לים ומתחיל לטבוע, ופתאום משתלשל אליו חבל הצלה והוא נאחז בו ונחלץ באמצעותו. יד ה' פשוטה לקבל שבים, והקב"ה חותר חתירה[77] תחת כסא הכבוד ומדלג כדי להחזיר בתשובה כל נשמה פרטית, אפילו אותם שהמלאכים גזרו שאין להם תקנה. זהו כוחם שם התפלין וסודו של פסח שני – "ניט קיין פארפאל'ן".

בקבלה ובחסידות מוסבר בדרך כלל, כי תפלין הם גלוי של מוחין, של שכל. מה הקשר בין גלוי זה ובין גלוי כח האפשרות לשוב מכל מצב בתשובה? בשביל לחזור בתשובה ולצאת מהבלי עולם הזה צריך שכל. יש לך בחירה חופשית. החתירה שחותר הקב"ה לחוטא במחתרת הוא המשכה של שכל, של תיקון ההשקפה והאמונה, המגלה לאדם את כח הבחירה החופשית שלו. באופן פשוט באות התפלין "לשעבד את המח והלב" לה', אבל בעומק הן באות לפתוח את חושי המח והלב לזרימת חיות אלקית ולחזרה בתשובה[78].

בסוד יג מדות הרחמים

כעת, לאחר שהקבלנו בין שלשת הדלוגים ובין שלשת האותות – שבת, מילה ותפלין – נפנה להתבונן בהקבלה נוספת. לאחר חטא ישראל בעגל וסליחת ה' עליו, מגלה ה' למשה רבינו את יג מדות הרחמים שלו – "הוי' הוי' אל רחום וחנון וגו'". בספרי הקבלה מתוארות מדות אלו כ-יג חלקי הזקן של פרצוף הכתר [ומכונות 'תקוני דיקנא דאריך אנפין'], יג צינורות חלולים דרכם זורם האור האלקי כלפי מטה. ציור זה ממחיש את מהותם של הרחמים – הזדהות המשפיע עם המושפע, התאמת ההשפעה והמשכתה באופן ממוקד למציאתו ומצבו. מבין כל המדות מתבארות בעיקר שלש מדות – השביעית, השמינית והאחרונה. כלומר, המדות "ואמת", "נצר חסד", "ונקה". בציור הקבלה תופסות מדות אלו את חלקו העיקרי של הזקן: מדת "ואמת" מכוונת כנגד הלחיים הפנויות משערות, ואשר דרכן מאיר אור הפנים, ושתי המדות הנוספות מכוונות כנגד שתי שכבות השער העיקריות היורדות מהסנטר כלפי מטה [מדת "נצר חסד" היא השכבה החיצונית, ומדת "ונקה" היא השכבה הפנימית].

בהקשר שלנו, מבין שלשת האותות מקבילה השבת למדה השביעית – מדת "ואמת". הנקודה האמצעית של שלש-עשרה המדות היא המדה השביעית[79], שש מדות לפניה ושש לאחריה[80], וזהו סדר שמזכיר לנו את היחס בין יום השבת לימות החול. השבת נצבת בתווך, ששה ימי חול לפניה וששה לאחריה, ואכן מובא בקבלה כי השבת היא זו המעלה את כל הבירורים של ששת ימות החול הקודמים לה, והיא גם זו המשפיעה ברכה – "מקור הברכה" – אל ששת ימות החול הבאים[81].

את מה מבררת ומברכת השבת? את מדת האמת. כאמור, מדת "ואמת" היא זו המאירה בשבת, מכוחה נלקטות ונשאבות נקודות האמת מהשבוע שחלף, וממנה הן נמשכות אל השבוע הבא. מדת האמת מאירה בשבת עד כי כך שבגמרא מובא כי אפילו עם הארץ, מי שבדרך כלל חשוד על שקר, "לא משקר בשבת". במונחי הקבלה: מדת "ואמת" היא גלוי אור הפנים של פרצוף אריך אנפין, שבשפת החסידות מתורגמות לגלוי אור של שעשועים עצמיים.

האות הבא בהקבלה הוא אות ברית המילה, עליו כתוב בפרוש שהוא מכוון כנגד המזל השמיני – "נצר חסד". נוצר הוא אותיות צנור, וכתוב שמזל זה הוא צנור השפע בדוגמת אות הברית. הוא, כמו הצדיק, מהווה צנור פתוח וחלול, המחבר בין המשפיע והמושפע וממשיך דרכו שפע.

כאמור, במונחי הקבלה מהווה מדה זו את עיקרו הגלוי של הזקן בפרצוף הכתר, ועל כן מתאים שנכללו כל יג המדות בו. כך אנו מוצאים כי בצווי על המילה נאמרה לאברהם אבינו יג פעמים המלה ברית, וכדברי חז"ל "גדולה מילה שנכרתו עליה יג בריתות". מוסבר בקבלה וחסידות שאותן יג בריתות הן גלוי של יג מדות הרחמים.

מאפיין בולט של מדה זו הוא כתיבתה בתורה עם אות נ גדולה, המורה על עוצמה גדולה, כזו של הדלוג הראשון, המתגלה דרכו. על פי ההקבלה כאן מכוונת מדת "נֹצר חסד" לדלוג השני, ובכל זאת יש בצמצום אור האין סוף וריכוזו לכדי אור קו אחד[82], תהליך שמהווה את עיקרו של הדלוג השני, יותר עוצמה מאשר החידוש שיש בגלוי אותו אור מתוך חושך העצמות בדלוג הראשון. בדלוג זה צריכה העצמות עצמה לצמצם את אותו אור שיצא ממנה.

האות האחרון הוא אות התפלין, אשר העיקריות בהן הן תפלין דרש"י. בקבלה מכוונות תפלין דרש"י כנגד מוחין דאמא, היונקים מהמדה ה-יג – מדת "ונקה"[83].

בני, חיי, מזוני

לסיום, נערוך הקבלה נוספת בין שלשת הדלוגים לבין שלישיה מוכרת: "בני חיי ומזוני", עליה אומרים חז"ל "לאו בזכותא תליא מילתא אלא במזלא תליא מילתא". זכות היינו דבר מובן ומובנה בסדר והדרגה, כזו שבהשתלשלות עלה ועלול. לעומת זאת, 'מזלא' היינו דלוג בין מדרגות שאין ביניהן כל ערך, אלא 'אין' מוחלט.

כתוב בקבלה, שאותם שלשת הדברים שאינם תלויים בזכות אלא במזל – "בני, חיי, מזוני" – תלויים באותן שלש מדות רחמים עיקריות. כלומר, "חיי" תלויים בתקון "ואמת", "בני" תלויים בתקון "נֹצר חסד"[84], "מזוני" תלויים במזל "ונקה".

בפרט: תקון "ואמת" נקרא בקבלה גלוי 'אור הפנים', עליהם נאמר "באור פני מלך חיים". כאמור, זהו סוד אות השבת. נפסק להלכה, כי בשמחת שבע ברכות נחשבת שבת אורח חדש – "פנים חדשות באו לכאן" – שאפשר בנוכחותו לברך את ברכות הנישואין. כלומר, הגלוי של שבת הוא מקור החיים – "חיי".

תקון "ונקה" קשור עם אות התפלין, שכן הן האות היחידי אותו קונים בכסף [על שבת נאמר בפרוש כי היא מתנה מן הקב"ה – "מתנה טובה יש לי בבית גנזי ושבת שמה" – וגם ברית מילה נעשית שלא בקנין מצד הרך הנימול]. כתוב בכתבי האריז"ל שתקון ונקה הוא אותיות קונה, ולכן בתפלת שמונה עשרה הלשון היא "קונה הכל" [ללא האות ו]. מכאן עולה, כי התפלין הם מקור הפרנסה [ולכן כדאי להשקיע הרבה כסף בתפלין מהודרות][85].

נחתום עם רמז: ואמת נצר חסד ונקה עולה השגחה פרטית, וכן השם הקדוש אהיה (כאשר א עולה אֶלֶף). על הפסוק "אהיה אשר אהיה" מביא רש"י את דברי חז"ל "'אהיה' עמם בצרה זאת, 'אשר אהיה' עמם בשעבוד שאר מלכויות". הגאולה מ"צרה זאת" היא גאולת פסח ראשון, ואילו הגאולה מ"שעבוד שאר מלכויות" לעתיד לבוא בביאת משיח נרמזת בפסח שני. כזכור, אל רעיון הדלוגים הגענו בזכות הקשר בין פסח ופסיחה לדלוג. אכן, פעולת הדלוג היא סוד הפסח, אבל השם הקדוש שפועל אותה הוא השם אהיה.