"סיג לכמה שתיקה"

בביאור הפרק הראשון הוסבר, כי שלש המצות שנמנו בספר הזהר – שחיטת הקרבן ואכילתו בפסח הראשון והשני – הן כנגד "חש, מל, מל" וכנגד שלשת הדלוגים שיש במעשה בראשית. בגוף המאמר למדנו, כי המצוה הראשונה של שחיטת הפסח והקרבתו ממשיכה אור מקיף מרום המעלות ועד למדות של עולם האצילות. ממילא מובן, כי הארת המקיף פועלת על הנפש הכנעה. הכנעה היא שתיקה ["חש"], ואם כך, נדרוש על האור המקיף את בטויים של חז"ל "סיג לחכמה שתיקה".

נרחיב: היחס בין אור מקיף לבין אור פנימי הוא כיחס הכתר לחכמה. חכמה היא האור הראשון, 'ראשית הגלוי', המתגלה מתוך העלם הכתר[1]. לכתר צורה מעגלית-סיבובית, ובכך הוא דומה לגדר, המקיפה ושומרת את שבתוכה. כל כוחות הנפש הפנימיים מובעים בסופו של דבר בדבור, ואילו הכתר נותר תמיד בהעלם, בשתיקה. שתיקה זו שומרת את הדבור שיצא אחריו נקי ומבורר.

השתיקה אינה מטרה ותכלית בפני עצמם, אלא אמצעי והכנה לדבור. כך דורש הבעל שם טוב את דברי חז"ל "אם דומה עליך רבך כמלאך ה' צבאות בקש תורה מפיהו", שמלאך הפוך אותיות כאלם, והכוונה היא שרב אמיתי שותק לפני שפותח בדיבורו. שתיקה זו נועדה לצורך בירור הדיבור וניפויו. זהו סוד החשמל [זהו גם סוד הצמצום. כתוב, שצמצום אינו נועד לצורך צמצום בלבד, אלא רק כהכנה לגלוי].

בדרך כלל מוסבר סוד החשמל כך: השלב הראשון הוא "חש" ואילו שלב ה"מל" כולל שני שלבים שונים – מילת הערלה ומילול בפה. יחס זה קיים בסדר התגלות חיצונית, אבל בפנימיות היחס הפוך. עבור המשפיע, השתיקה הקודמת לדבור היא בבחינת "מגלה טפח מכסה טפחיים". כלומר, כל טפח שמתגלה ממשיך פי שנים מכוסים, וגם כאן בסוד 'שלם וחצי'[2]. בשבח השתיקה מתבטאים חז"ל כי עדיפה "מלה בסלע, משתקותא בתרין". כמובן, אין הכוונה שמוטב לשתוק ולא לדבר, אלא להעמיד את מעלת השתיקה במקומה הראוי.

זו המעלה שיש בחזרת התלמיד על דברי רבו דוקא בלשון הרב לעומת לשונו הוא. שינוי הלשון מסכם את החלק הגלוי שבדברי הרב ללא ההעלם שמקיף אותו. הוא מבטא את ממד ה"מל" שבהם, ללא ממד ה"חש" המקיף אותו. לעומת זאת, אמירת הדברים בלשון המקורית פועלת המשכה כפולה, אלא שהיא המשכה נעלמת.

בסיפור המפורסם של רבי נחמן מברסלב[3] מסופר על בעל החטוטרת, שסודו הוא "מועט המחזיק את המרובה", ובו כמה מדרגות: יש מי שיכול לתרץ ולכלול דבורים רבים בתוך דבור אחד, ויש מי ששותק ובשתיקתו הוא אומר את כל הדבורים. זו מדרגה יותר גבוהה – זו שתיקה שמדברת ומביעה. לדוגמה: כאשר שאלו את אדמו"ר הזקן בחקירתו בעת מאסרו הראשון הוא שיתף פעולה וענה לכל השאלות שנשאל, חוץ משאלה אחת. שאלו אותו לגבי הכתוב בספר התניא[4] על חסד של גוי, שאינו אמיתי ושעליו נדרש הפסוק "חסד לאמים חטאת". על שאלה זו לא ענה הרבי, רק שתק וחייך, ובתגובה לכך שתקו גם חוקריו ועברו לענין אחר.

לעניננו, הקרבת הקרבן בפסח ראשון היא השתיקה. הביטוי בספר הזהר לגבי אופן הקרבת הקרבן על ידי הכהנים הוא "בחשאי וברעותא דלבא". חשאי בחינת חש, וב"חש" שני מובנים: מהירות וזריזות מלשון חיש, ושתיקה של "אמור מעט ועשה הרבה", ושני המובנים תלויים זה בזה – ככל שהפעולה יותר זריזה כך היא יותר שקטה. יותר מכך, קרבן פסח צריך להיעשות בזריזות גדולה יותר מכל קרבן אחר. מובא בגמרא[5], כי הזריזות בעת ההקרבה עברה את מראית עין אדם, במהירות האור. מתואר כיצד היו הכהנים עומדים בשורה ומעבירים את המזרקים מאחד לחברו במהירות גדולה. עיקרה של ההקרבה היא פעולת זריקת הדם על גבי המזבח[6], ולכן מתאים שדוקא בה התגלתה תכונת הזריזות.

נסכם: שחיטת הפסח, המעוררת את התגלות האור המקיף על שרשי הנשמות שבעולם האצילות, פועלת על הנשמות שבגופים הכנעה, הכנעה שבשתיקה.

השתיקה המדברת שבאצילות

כיצד נתפסת שתיקה זו למעלה, בעולם האצילות? בעולם האצילות שוררת אחדות של גלוי אלקות. בלשון ספר הזהר: "איהו וחיוהי חד בהון, איהו וגרמוהי חד בהון". משמעות הדבר היא, שמצבים הנתפסים בתודעתנו כהפכים גמורים מתקיימים בו בנשיאה אחת. בהקשר שלנו, בעולם האצילות גם השתיקה וגם הדבור הם העלם וגלוי של אותו דבר.

נרחיב: בגמרא[7] מוסבר סוד המלה "חשמל" המובאת במראה המרכבה של יחזקאל כך: "עתים חשות עתים ממללות". כלומר, כאשר שומעות חיות הקודש את הדבור יוצא מפי השכינה הן שותקות וכאשר אינן שומעות הן ממללות. כך היא התמונה אצלנו, מהעולמות התחתונים. "חש" ו"מל" הם שני מצבים שונים המתרחשים בזמנים שונים, ולפיכך אינם יכולים להתקיים יחד. פרדוקס אינו יכול להתגלות כפי שהוא בעולמות התחתונים (בי"ע), אבל בעולם האצילות גם ה"חש" וגם ה"מל" הם דבר אחד ממש.

הבעל שם טוב מסביר את נשיאת הפכי השתיקה והדבור בעזרת משל מדבוריו של צדיק אמת בשלשה אופנים: כאמור, דיבורי אמת של צדיק מכילים ומביעים גם את אור השתיקה שקדם להם, וזהו סוג אחד של נשיאת הפכים, אך ישנו סוג נוסף של שתיקה. גם כאשר נאמרים דבריו בפני צבור מגוון של תלמידים שומע כל תלמיד ותלמיד משהו מיוחד שאף אחד אחר לא שומע, וכל אחד מהם חשב שאותם הדברים מכוונים דוקא אליו [כך מסופר על הבעל שם טוב עצמו עם תלמידיו]. הצדיק יכול לדבר במשך כמה שעות, ובכל זאת יהיו תלמידים שלא ישמעו שום דבר, כי לא היו ראויים לכך, וגם בין אלו שזכו לשמוע לא היתה אחידות. הדרך השלישית להבנת שתיקה ודבור כאחד היא כאשר השקט עצמו מדבר. יתכן והצדיק שותק כפשוטו, ועל ידי אותה שתיקה הוא מביע. הדבר אותו מביע הצדיק עובר אל הזולת ומתקבל אצלו. עולה משני ההסברים האחרונים דבר והיפוכו: על פי ההסבר הראשון ה"מל" עצמו "חש", ואילו על פי ההסבר השני ה"חש" עצמו "מל".

אם כך, האור המקיף, המתעורר על ידי שחיטת הפסח, פועל על הנשמות בעולמות התחתונים, בריאה יצירה ועשיה, הכנעה בבחינת "סיג לחכמה שתיקה", ואילו הדבור מתגלה רק לאחר אכילת בשר הפסח. יותר מכך, בעולמות התחתונים מצויות הנשמות במצב של טומאה ודרך רחוקה, מצב בו אינן יכולות אפילו לעורר את הארת האור המקיף בשחיטת הפסח. טמאים אלו נדחים לפסח שני, ושחיטת הפסח הראשון פועלת עליהן הכנעה כפולה[8]. לעומת זאת, בעולם האצילות השתיקה עצמה מדברת, ולכן מתגלה הדבור מיד עם שחיטת הפסח. בעולם האצילות מקננת ספירת החכמה – "אבא מקנן באצילות" –  ולכן לשרשי הנשמות שבו ניכר כיצד השתיקה היא-היא הדבור.

נמשיך עם משל דבור הצדיק תוך השוואת השתיקה בשני המקומות. כאשר מעביר אותו צדיק שיעור, ועומד מישהו בחוץ ולא מסוגל להיכנס ולשמוע, או שניכנס ולא מבין את הדברים הוא נכנע. כל שכן אם בשיעור יושב אחיו או חברו הטוב ומבין את הדברים. יש דבור, אבל מבחינתו קיים הדבור רק למעלה, ושומע אותו רק מי שנמצא שם.

בהקשר שלנו, שרש הנשמה שומע את שתיקת האור המקיף, ואילו הנשמות כפי שהן למטה אינן שומעות. כיוון יש קשר בין שרש הנשמה באצילות לבין הארתה למטה, בגוף, קיימת הרגשה מאותה שתיקה, בתת-מודע או בעל-מודע. הרגשה זו פועלת על האדם רעדה[9] וחרדה, ה"שוברת כל גופו של אדם" ומביאתו לידי "לב נשבר ונדכה אלהים לא תבזה".

בושת הניצוצות הקדושים

תיאור דומה מובא ביחס למושג 'בירור ניצוצות'. מתואר בקבלה, שמציאות העולמות התחתונים דומה לבית קברות גדול מלא מתים, כאשר הנשמות הן הניצוצות הרבים הפזורים וקבורים בו. כאשר מאיר אור עליון, כמו זה של עולם האצילות, על המציאות התחתונה מרגישים אותם הניצוצות בושה גדולה. מובא בהלכה כי כאשר נכנסים לבית הקברות צריך להסתיר את הציצית כדי שלא להיות "לועג לרש". אותו מת לא יכול לקיים את המצוה ואתה, החי, יכול. מחומרת הדבר ניכר עד כמה גדולים הבושה וההכנעה.

וכך כותב בעל ה"קדושת לוי" (פרשת שלח):

"שלח לך אנשים" – הכלל, כשאדם מישראל בא אל מקום אחד ועובד ה' שם אז כל הניצוצות אשר שם הם מתביישים ממנו, כי הוא מגלה שורש ועיקר הבריאה, כמאמר חכמינו ז"ל  "לא ברא הקדוש ברוך הוא את עולמו אלא כדי שיראו מלפניו" (שבת לא, ב), ואז בקל יכול לכבוש אותם. וזה היה כוונת שלוח מרגלים. אבל האדם צריך לפשוט עצמו מגשמיות בכדי שיתביישו מלפניו כל הניצוצות. אז כובש אותם. וזהו הרמז: "שלח" לשון הפשטה, מלשון "וישלחו" ויפשיטו, תרגום אונקלוס ואשלחו.

משה רבינו שולח את המרגלים בשביל שיהיו בארץ ישראל כמה יהודים שיסתובבו בה, וכל הניצוצות ירגישו את הימצאותם ויתביישו מהם. אזי קל יהיה לכבוש אחר כך את הארץ, שכן הכנעה שוברת את קושי הקליפה. אלא שלשם כך על היהודי להיות ערום, להתפשט מגשמיותו.

בהקשר שלנו, כל אלו שאינם יכולים לאכול מהקרבן דומים כמת, כאותם ניצוצות פזורים, ובושתם בזמן ההקרבה היא בבחינת הכנעה. הטהורים הראויים להקריב את הקרבן נמצאים בתנועה של בטול במציאות, הם מקריבים את עצמם, אבל מי שלא זכאי בהקרבתו נמצא בתודעת שפלות ממש. הרי צריך להגיע לאצילות, שם נמצא שרש הנשמה, שם ה"חש" מדבר ויש גלוי אלקות, וכאשר מגיעים למדרגה זו מתבישים ונכנעים כל אלו שאחוזים עדיין בגשמיות. תודעה זו היא התנאי ההכרחי להקרבת פסח שני.

התלבשות בנשמות הצדיקים

עד כאן היה הסבר ממד ההשתלשלות, שיש בה מבחינת עולם התהו, ועל בחינת "חש" והכנעה בהקרבת הקרבן. כעת נעבור אל השלב השני, לממד ההתלבשות, שיש באכילת הקרבן. שלב זה נקרא לפי תורת הבעל שם טוב הבדלה, "מל" מלשון כריתת וברית המילה[10]. אכילת פסח ראשון פועלת התלבשות האור בנשמות הצדיקים[11]. אכן "מל" מתפרש גם במובן של דבור, שכן כריתת ברית היא פעולת זווג, וזווג נקרא בלשון חז"ל דבור – "ראוה מדברת". באכילת קרבן הפסח מתבטא הדבר במצות הדבור המתלווה אליו – "והגדת לבנך". ידוע הרמז המובא בספר הזהר ובכתבי האריז"ל, כי פסח הוא פה-סח, פה מדבר[12].

דיבורם של בעלי תשובה

למרות שבאכילת הצדיקים את הפסח הראשון היה ממד של דבור, כפי שהוסבר, בכל זאת עיקר הדיבור משתייך לבעלי התשובה, ומבין מצות הפסח זהו מהותו של פסח שני. כאן נושא הדבור אופי של המתקה. קודם, בפסח הראשון, היה האדם טמא ובדרך רחוקה וכעת הוא מתהפך ונעשה טהור וקרוב. כאמור (בביאור ב), על ידי עבודה זו נמשכת השראת האלקות בכל העולמות, עד הפרט האחרון.

כאן עיקר הפירוש למלה "מל" הוא המתקה, וכך מסביר אותו הבעל שם טוב על הפסוק "מי ימלל גבורות הוי'". "מי" הוא הכינוי בספר הזהר לספירת הבינה[13], הממוקמת במפת הספירות בראש קו השמאל, בדיוק מעל לספירת הגבורה. משמעות הדבר היא, שיש בבינה אכן ממד של דין וגבורה, אך הוא נצב למעלה מהמדות המצומצמות. כלומר, הדין בו אינו קשה, אלא ממותק. כאשר נפגשים במציאות קשה ו'דינית' יש להמתיק אותה בשרשה, על ידי העלאתה למקורה. בעל תשובה יוצא ממוצא כזה. הוא נפל והדרדר למטה מהקדושה, וכעת, כאשר הוא רוצה לשוב למקורו, יש בכח דבורו להמתיק את אותה המציאות[14].

נסכם: הדבור של ליל הסדר הוא דבור של צדיקים, של "מקור חיים פי צדיק". לעומת זאת, הדבור של פסח שני הוא דבור של בעל תשובה, והוא עיקר הדבור שבבחינת "מל" השני[15]. דבור זה הוא בסוד המתקה, של תשובה מאהבה בה "זדונות נעשו לו כזכויות" ממש.

[דבור מתייחס להנהגה, כלשון הכתוב "ידבר עמים תחתנו", ולפיכך, דבורו של הצדיק דומה למלכות שאול[16], ואילו דבור בעל התשובה הוא כמלכות דוד[17]. מכאן עולה דבר חשוב: יש שחושבים שעל בעל תשובה לשתוק, לעולם ועד, שכן בהיותו בעל תשובה עליו להיות נכנע. אכן, כאשר מתחיל בעל תשובה להתעורר בתשובה עליו לחוש הכנעה מהרגשת "קופה של שרצים" המונחת לו מאחריו, ואפילו יותר מן הצדיק שנמצא 'על הגובה'. בשלב זה עליו לשמור על תכלית השתיקה, והיא אף יותר חיונית אצלו. אבל כאשר בא זמנו, הזמן עליו נאמר "אל תהי בז לכל אדם שאין לך אדם שאין לו שעה"[18], הופך בעל התשובה למדבר. מתי היא שעתו? פסח שני. זהו הזמן בו מתגלה כי 'אין אבוד', "נייט קיין פארפאל'ן", וזוהי שעתו להנהיג. אדרבה, עיקר ההנהגה שייכת למשיח[19], לדבור של "ופרצת"].

להיות צדיק מחוסר ברירה

את הקבלת מצות הפסח ל"הכנעה, הבדלה, המתקה" שוברת מצות שחיטת הפסח השני. מיקומה הוא בין אכילת שני הפסחים, אך בספר הזהר אינה נמנית בפני עצמה. לעיל הוסבר, כי די באכילת פסח שני כדי להחדיר בפנימיות את האור שהתעורר בפסח ראשון, ואין צורך לעורר את הגחתו מחדש. בפסח הראשון, בזמן בו קיבל שרש הנשמה את האור בעולם האצילות ואילו הגוף למטה היה טמא או בדרך רחוקה, כבר נפלו עליו בושה והכנעה. כעת, בפסח שני, כאשר שוחטים את הקרבן, חוזרת ומתעוררת מחדש אותה ההכנעה. במונחי תורת הבעל שם טוב: בין שלב "מל" הראשון של הצדיק ובין שלב "מל" השני של בעל התשובה חוזר שוב שלב של "חש". כלומר, על מנת להגיע להמתקה צריך לעורר מחדש את ההכנעה. זהו כלל חשוב ביסוד הגדול של הבעל שם טוב.

כיצד מתבטא הדבר בעבודת ה'? במהלך ספר התניא מבאר אדמו"ר הזקן שני סוגי עבודה – "אכתפייא" ו"אתהפכא". לגבי הבינוני מוסבר בדרך כלל כי הוא אינו יכול וגם לא נדרש ממנו להפוך את מדותיו, אבל במקום אחד מוסברת עצה שונה במקצת[20]. מוסבר, כי אם אינך יכול להיפטר בשום אופן ממחשבות רעות של תאות וכו' עליך להשפיל את עצמך בתכלית "עד ירחם ה'... כרחם אב על בנים". מי שלומד היטב את הדברים שם לב, שכוונת המילים "עד ירחם ה'" היא שהמדה הרעה הזו תתהפך.

במלים אחרות: כאשר תופסת את האדם מחשבה רעה שאינו מצליח להיפטר ממנה עליו לנקוט לכתחילה בדרכו של הצדיק, בדרך עבודת ה'אתהפכא'. ליתר דיוק: כעת הוא 'צדיק שבבינוני'. בדרך הרגילה עליך להסיח דעתך מן הרע, להוציאו מראשך, ובכך לכרות ברית מילה – הסרת הערלה וזריקתה. אבל במדה ואינך מסוגל, מכריח אותך ה', כביכול, להיות צדיק, ואם אינך יכול להיות צדיק זהו סימן שעליך להיות בעל תשובה, ובעל תשובה הוא למעלה מהצדיק – "במקום שבעלי תשובה עומדים צדיקים גמורים אינם עומדים". עליך להשפיל את עצמך בתכלית השפלות, לצעוק לה' שירחם עליך. בקריאה פשוטה משמע כי בקשת רחמי ה' הם על היכולת להסיח את הדעת מהרע, בדרך ה'אתכפיא', אבל בקריאה מעמיקה עולה כי הכוונה היא לכח להפוך את המדה הרעה. כח זה אינו שלך אלא של ה'. כוחו של הבינוני הוא רק בהסחת הדעת, אבל לאחר השפלת הבינוני את עצמו הוא ממשיך רחמי שמים, שהם כבר בבחינת 'אתהפכא'.

זו דוגמה טובה לכך, שכדי לעבור מעבודת 'אתכפיא' של הבדלה לעבודת 'אתהפכא' שבהמתקה יש לחזור ולעורר את השפלות הראשונית של ההכנעה ביתר שאת. עבודת ההבדלה היא כח בנפש להפריד בין טוב לרע ולהוציא אותו, ועבודת ההמתקה היא להפוך את הרע לטוב.

זהו כלל גדול בעבודת ה': אם אתה לא מסוגל לעשות משהו – אתה מוכרח להגיע למדרגה יותר גבוהה. הרי יהודי הוא עקשן, ואם משהו נמנע ממנו והוא אינו יכול ללכת ישר עליו ללכת בקפיצה, כדברי הרבי מהר"ש: "לכתחילה אריבער". על כך מובא בגמרא[21] שאלת חכמי אתונה לרבי יהושע בן חנניא: אם אדם לא מצליח לתקוע יתד בקיר, מה ההגיון שיתקע אותו במקום יותר גבוה? הוא ענה להם במשל דומה: אם אדם משתדל להשתדך עם אשה הפחותה במדרגה ממנו – ביחוס או במדות – והיא אינה רוצה בו, עליו לחפש שידוך ממדרגה יותר גבוהה. למה? כנראה אותה אחת לא היתה בת מזלו, וסירובה מהווה עבורו סימן לכך שעליו לחפש שידוך יותר מעולה, בדיוק הפוך מהשכל הפשוט. זהו כלל גדול בעבודת ה': אם אתה רוצה להיות צדיק ולא מצליח זהו סימן שעליו להיות יותר מצדיק, ויותר מצדיק היינו בעל תשובה.

לעניננו, אותם שהיו טמאים בפסח ראשון לא היו מסוגלים להגיע אף פעם לעבודת הבדלה, ודוקא הם אלו שצריכים להגיע לעבודת המתקה. התביעה מצד עצמם היתה לחוג את הפסח הראשון ולהיות כמו כולם, בעבודת הבדלה, אבל הם לא הצליחו. כעת, בפסח שני, עליהם להגיע לעבודה יותר גדולה, לעבודת משיח. לשם כך עליהם לשחוט שוב את הקרבן, ובכך ולעורר מחדש את ההכנעה והשפלות בנפש ביתר שאת. למרות כל זאת, לא נחשבת השחיטה למצוה חדשה, שכן היא חזרה על מצב קיים. יותר מכך, ההכנעה שבשחיטה אינה עולה בשם, שכן תנועת הבטול שבה, של 'הנחת עצמותו' מכל וכל, היא עד כדי שהאדם אינו יודע כלל שהוא בטל.