טו.

בפסח ראשון אור האמונה הפשוטה מתלבש בקטנות מוחין דאבא (נה"י דנה"י דאבא) ומשם מאיר במלכות דאצילות, על ידי הלבשת המצה (שהיא כלי לאור וחיות האמונה שנקרא פסח), בחסד שבמלכות [שכן פסח ראשון שייך בכללותו לקו ימין, ולכן הוא גם התלבש מתחילה בחכמה], להאיר לאותן הנשמות ששרשן בקו ימין דעולמות בי"ע.

בפסח שני [שהוא בקו שמאל] אור האמונה מאיר משרש יותר עליון [מאשר גבורה דעתיק המלובשת במוחא סתימאה דאריך] (רחמים פשוטים שבכתר [חסד דעתיק המלובש בגלגלתא דאריך]), ומתלבש בבינה דאצילות שמשם "ימינך פשוטה" [וכאן "ימינך" היא של אמא] בגבורה דמלכות דאצילות – "לקבל שבים" ששרשם בקו שמאל דעולמות בי"ע,

בנוסף לאלו, יש עוד סוג נשמות: אלו שלא שייכים בעצם לקו שמאל בשרש נשמתם, אלא רק שעברו את הדרך – פגמו או שהיו בדרך רחוקה – ולכן קו שמאל דחה אותם מקדושת העולמות התחתונים אל החיצונים. אותו צריך לקבל בתשובה.

וגם שמקבלים מבחינת קו שמאל מצד שהיו טמאים או בדרך רחוקה.

אגב, בתוך המאמר לא מוכרח ששניהם אותו הדבר. כלומר, מי שקו שמאל דחה אותו וצריך לקרב אותו בחזרה לא בהכרח ששרש נשמתו היא מצד שמאל. בכל זאת, משמע קצת שהדברים תלויים זה בזה.

במילים אחרות: משמע קצת שנשמות בעלי תשובה שייכים מלכתחילה לקו השמאל, ולא רק שקו שמאל דחה אותם. כלומר, משמע קצת כי  הטמאים ואלו שהיו בדרך רחוקה אכן שייכים במהותם לקו שמאל. בעל תשובה לכתחילה 'שמאלני', ואילו דתיים מלכתחילה שייכים לקו ימין, כמו הצדיק שפונה לימין. במהלך הפרקים הסברנו, כי קו שמאל יותר גבוה לעתיד לבוא מקו הימין, ולכן נשמות היהודים הפשוטים ששייכים לקו שמאל נקראים חולין דהקדש. לעומתם, היהודים הפשוטים מקו ימין נקראו רק חולין דטהרה.

זה דבר נכון גם מצד עצמו: קשה לאנשים ששייכים לקו שמאל, כמו בעלי תשובה, להסתגל לאנשים ששייכים לצד ימין. מהי בעיתו של בעל התשובה, אפילו לאחר שחזר בתשובה? צריך לומר, שבשרש נשמה אלו כנראה שני קוים שונים. איך הוא הגיע לטעותו, להרחיק לכת מהתורה? אפשר לומר שבדור שלנו הוא רק "תינוק שנשבה", אבל זה לא רק זה. גם ההורים וגם הילידים, באיזה שהוא מקום, הלך טועה בדרך למרות שידע מיידשקייט. אכן, קו שמאל נוטה ל'שמאלניות', להתרחק מהקדושה. כאשר הוא מתעורר לשוב מתגלה כי נשמתו קשורה לעצם הקדושה, יותר אפילו מנשמות קו הימין.

אכן, יש כמה "תנוקות שנשבו", שיש להם נטיה לחזור בתשובה אפילו בגיל שלש-עשרה, לאחר ששמעו מעט יידשקייט. זהו ילד טהור, אלא שנולד להורים חילונים, ולכן הוא נמשך לקדושה. יש הרבה סיפורים כאלו. לעומת זאת, יש אנשים שבגיל שלש-עשרה 'לא מתחיל' אצלם חזרה בתשובה, ועד שלא יגיע אל הטומאה וישלב בקליפות כמה שנים טובות, וכולי האי ואולי בגיל עשרים או יותר נמאס לו פתאום מכל הזוהמה, והוא מתחיל להתעורר. על נשמות מסוג זה אנחנו בעיקר מדברים. הם ההוראת שעה של עקבתא דמשיחא, ואשר עתידים להתעלות כקו שמאל [מי האנשים היותר מאמינים ברחוב? השמאלנים].

נשמות אלו שומעות את הכרוז שיוצא בפסח שני ומתעוררות. הכרוז מתלבש בקו השמאל, וקורא "שובו בנים שובבים". כך מובא גם בחסידות. מובא, כי שרש הצדיקים הוא בחכמה, ואילו שרש בעלי התשובה הוא בבינה. כך הוא היחס במוחין. ישנה שיחה מהרבי, בה מוסבר כי זהו ההבדל בין נשמת רבי עקיבא ובין נשמת רבי ישמעאל. שרש רבי עקיבא הוא בבינה, והוא היה בעל תשובה, ואילו רבי ישמעאל היה כהן גדול, ולכן שייך לחסד. עד כאן היתה הערת אגב כללית על שרשם של בעלי תשובה בקו השמאל.

שאלה: האם יש קשר לדחיה של אלישע בן אבויה על ידי בת הקול ששמע?

תשובה: בת הקול – "'שובו בנים שובבים' חוץ מאחר" – היא כבר דחיה גמורה. כתוב בספר קדושת לוי, שלפעמים כאשר דוחים בחזקה גורם עצם הדחיה להתקרבות. כך מובא גם בספר התניא [פרק כט], שכאשר יש דחיה מאוד חזקה היא פועלת בטוש לישות, ואזי הנשמה מתגלה והיהודי מתעורר לחזור בתשובה.

נעבור ללימוד ההערה. למדנו, כי המצה היא הכלי לאור האמונה, אבל האור עצמו הוא קרבן הפסח:

אור וחיות האמונה נקרא פסח – [מובא בקבלה כי פסח הוא] פה סח – [ומוסבר בחסידות כי הפירוש לכך הוא בפסוק] "האמנתי כי אדבר". על ידי הדבור (ספור ביציאת מצרים, [ומובא בחסידות כי] "ספור" מלשון "ספיר" – אור [להאיר את אור האמונה מתוך הפה], וכן "אדבר" עולה אור [על כך דורשים את הפסוק "פתח דבריך יאיר", שעל פי ההגייה האשכנזית פֶּתַח הוא פֶּסַח]) אור האמונה, שהתלבש בקטנות מוחין דאבא על ידי אכילת הפסח,

יש בליל הסדר כמה מצות: אכילת הפסח גם היא כניסה בפנימיות, ולכן אכל הוא לשון א כלי, אלא שזו הכנסת האור בקטנות מוחין דאבא, בנה"י דנה"י שבו. לעומת זאת, אותו אור על ידי הסיפור ביציאת מצרים:

מאיר בבחינת אור מקיף על המלכות דאצילות (הרגשת אור מקיף זה בשעת הדבור נקרא "האמנתי כי אדבר").

ברגע שהאדם מתחיל לדבר, שורה על גבי הדבור אור האמונה שהתלבש קודם בקטנות אבא. "האמנתי" הוא לשון עבר, והכוונה היא שתוך כדי הדיבור ישנה הרגשה של אור שכבר התחיל להאיר על גביו. נמשכת על המלכות, הדבור, השראה של אור אבא, של אור האמונה. מקיף זה הוא מקיף מורגש – "האמנתי כי אדבר" – למרות היותו מקיף.

נבהיר: מתוך שלש המצות של ליל הסדר – אכילת פסח ומצה והסיפור ביציאת מצרים – התבארו בתוך המאמר רק השתים הראשונות. כאן הוספנו את הסבר המצוה השלישית, כממוצע בין שתי האכילות.

שאלה: לכאורה סדר הארת אור האמונה שונה מסדר קיום המצות בליל הסדר?

תשובה: אכן, "אין מוקדם ומאוחר בתורה". כתוב בכתבי האריז"ל, כי כל כוונות ליל הסדר הן כוונות הפוכות, גדלות קודם קטנות, שלב ב' קודם לשלב א'. האמת היא, כי אור האמונה מאיר בדרך מקיף עוד לפני הסיפור ביציאת מצרים. הרי עצם הנס שביציאת מצרים מעורר ומחדש את האמונה בשרשה לפני קיום כל המצות. בלשון הפרקים הקודמים: מדרגה ב' מתחדשת ממדרגה א'. גם מקיף זה שורה על גבי הדבור ברגע התחלתו. בכל אופן, העיקרון כאן דומה. ברגע שיש אמונה בהעלם והאדם מתחיל לדבר, מהוה הדבור כלי להשראת אותה אמונה.

על ידי אכילת המצה מתלבש אור האמונה בפנימיות הדבור – מלכות דאצילות –

כך מוסבר לגבי כל האכילות והברכות. מובא בכתבי האריז"ל, כי כל ברכה הנאמרת לפני האכילה היא אור מקיף, ואילו האכילה או המעשה [בברכת המצות] ממשיכים את אותו האור בפנימיות.

להיות "כל המרבה לספר ביציאת מצרים הרי זה משובח" – עיקר קיום מצות "והגדת לבנך ביום ההוא לאמר בעבור זה וגו"' ("בשעה שיש מצה (ופסח [כך הוא נוסח ההגדה הראשון מזמן הבית]) ומרור מונחים לפניך [ולדרכנו נפרש: בפנימיותך]" דוקא וד"ל).

ושם מובא כי הסיפור היה במשך כל הלילה. אם כן, סיפור שלנו הוא רק לצאת ידי חובה, ואילו על פי פשט, עיקר הסיפור ביציאת מצרים צריך להיות תוך כדי האכילה ואחריה. להיפך, הסדר היום הוא לאו דוקא. הסדר לכתחילה הוא כמו שכתוב "'בעבור זה'... בשעה שפסח מצה ומרור מונחים לפניך", שהתחלת הדבור היא כאשר עוד לא התחלת לאכול, ותוך כדי האכילה אתה מדבר. בפשטות, מי יכול לספר כל הלילה אם לא אכל?

זהו ההבדל בין אמונה המאירה בבחינת מקיף על הדבור לבין אמונה שכבר חדרה לפנימיות הדבור. מה ההבדל ביניהם? במה הוא מתבטא? ההבדל הוא, שהשראה עדיין אינה מחייבת ומניעה התרבות במעשה. היא רק איזו הרגשה. רק כאשר האור נכנס בפנימיות הוא גורם לדבור להיות "מרבה לספר". בלשון החסידות: ההבדל הוא בין מקיף לפנימי הוא בין אור לחיות. סתם אור הוא אור מקיף, וכאשר הוא נעשה אור פנימי הוא נעשה חיות, שהולכת וגוברת. הוא 'חי בזה'. חיות זו נותנת לו כח להוסיף בענין באופן של "ופרצת", "יפוצו מעינותך חוצה".

כך גם אצלנו: תחלת הדבור לפני אכילת המצה היא בבחינת "האמנתי כי אדבר", ולפיכך היא לא מסוגלת לבוא בהתרבות. לעומת זאת, לאחר האכילה נכנס אור האמונה בפנימיות, ואזי נעשה האדם בבחינת "כל המרבה לספר ביציאת מצרים הרי זה משובח".

הרעיון מתאים עם מנהג חב"ד, על פיו מקצרים בלילה הראשון ומשתדלים לקיים את ההלכה לכתחילה, ולאכול את האפיקומן קודם חצות. לעומת זאת, בלילה השני היו מאריכים מאוד-מאוד, ואת האפיקומן היו אוכלים לפנות בוקר. למה? בגלל שבלילה השני האדם כבר לאחר האכילה של הלילה הראשון, וברגע שאכל את המצה בלילה ראשון יש לו כח להרבות – "כל המרבה לספר".

נסכם: עיקר האמונה מצד עצמה קשורה עם הפסח, ללא הרמז פה-סח. אחר כך דורשים את הפסח כדבור – פה סח – הממשיך את אור האמונה מהיותו בקטנות אבא להיות מקיף מורגש על הדבור. לבסוף, באכילת המצה כבר מרבים לדבר.

אם כן, פסח עצמו הוא סוד האמונה. הרמז הוא:

ראשי תבות פסח אמונה עולה אנכי – "אנכי מי שאנכי". והוא עולה ט ברבוע. שאר האותיות פסח אמונה עולות יג – אחד (אהבה) ברבוע. והוא סוד ט היכלין דאריך ויג תקוני דיקנא שבו – שרש כב אתוון דאורייתא – אותיות הדבור

כל כב האותיות מתחלקות בחלוקה העיקרית ל-ט ול-יג, וחלוקה זו קשורה עם ימי בין המצרים, בהם יג ימים מחודש תמוז, ועוד ט ימים מחודש אב. על פי קבלה יש בכך שני סודות: על פי הרמ"ק ט גבוה מ-יג, ואילו על פי האריז"ל הסדר הפוך. אכן, את שיטת הרמ"ק ניתן להסביר גם על פי קבלת האריז"ל באופן שהובא כאן. בספר הזהר מובא, כי בפרצוף אריך אנפין יש ט היכלין, ומהם מתפשטים אחר כך יג תיקונין [על כך יש תורה שלמה וארוכה בלקוטי מוהר"ן כד], ולפיכך מוצדקת שיטת הרמ"ק.

רמזנו לכך בעבר רמז מתוך עשר הדברות. עשרת הדברות הם בעלות המבנה המושלם ביותר, שיש בו חלוקה לעשר ספירות ו-כב אותיות. זו החלוקה הראשונה בספר יצירה, הפותח בחלוקת "לב נתיבות פליאות חכמה" ל"עשר ספירות בלי מה" ול-כב אותיות היסוד. "עשרת הדברים" הן כנגד עשר הספירות, אבל חלוקת הפסוקים בהן היא על פי החלוקה ל-ט ול-יג. על פי הטעם העליון, הנקרא בציבור, מספר הפסוקים זהה למספר הדברות, למעט שתי הדברות הראשונות הנקראות כפסוק אחד. לפיכך, יש בו ט פסוקים. לעומת זאת, על פי הטעם התחתון יש יג פסוקים. כיוון שהטעם העליון גבוה מהטעם התחתון, עולה כי ט הם למעלה מ-יג, כדעת הרמ"ק.

בכל זאת, על פי פשט כתבי האריז"ל החלוקה היא הפוכה:

(וכן יג תקוני אריך [שצבעו לבן, המגיע עד טבורא דגופא] ו-ט תקוני זעיר [שצבעו שחור, המגיע עד טיבורא דלבא] כנודע בכתבי האריז"ל,

סדר הימים בבין המצרים מתאים לכאורה עם סדרו של הרמ"ק, אלא אם נסביר כי הסדר הוא מלמעלה למטה. על פי זה, כל מהות ימי בין המצרים היא המשכה מלמעלה למטה, מתקוני אריך אנפין לתקוני זעיר אנפין, קודם יג ימי תמוז ואחריהם ט ימי אב. לעומתו, על פי הרמ"ק ישנה בימים אלו עליה, כמו לעתיד לבוא, כאשר יהפוך תשעה באב ליום חג. אזי יהיו ימי בין המצרים בבחינת "מוסיף והולך", עד לשיא בתשעה באב.

וכמו שאומרים בסדר תשליך [ולפי זה, כל ימי בין המצרים הם 'תשליך' אחד גדול]).

[למשל: היום – כה תמוז – הוא היום התשיעי של ימי בין המצרים, והוא התקון התשיעי מבין תקוני דיקנא דאריך. זהו תקון "לאלפים" ב-יג המדות של משה רבינו, שהם "ותשליך במצולות ים כל חטאתם" במדות של מיכה. בכתבי האריז"ל מובא, כי יום זה הוא היום העיקרי של תקון הברית, ולכן הוא זה שכולל את כל המדות בעת אמירת תשליך. בשיעור אחר הקבלנו את כב הימים אל כב המדרגות שלמדנו בתחלת המאמר, ולפיכך יום זה הוא מדרגת ההשערה – "שיער בעצמו בכח כל מה שעתיד להיות בפועל].

נחזור לרמז שלנו: ראשי התבות של פסח אמונה הם ט ברבוע, ואילו שאר התבות הן הרבוע עולות יג ברבוע. חלוקת כב האותיות באופן זה:

והוא סוד ה"חן" [סימטריה] דתבת אחד – אחדחא – כמבואר במקום אחר.

בסוד ימי בין המצרים, האות א שבראש רומזת ליום יז בתמוז, ואילו האות א שבסוף רומזת ליום תשעה באב. בקריאת שמע יש "להאריך באחד", והכוונה היא אל האות ד שבה. לדרכנו ברמז זה, זו האות היתרה של פרצוף אריך אנפין, בעל יג התקונים, על פני ט התיקונים של פרצוף זעיר אנפין.

פסח אמונה עולה נר – "נר הוי' נשמת אדם", ומרומז בתחלת מסכת פסחים: "אור לארבעה עשר בודקים את החמץ לאור הנר כו"'

בכתבי האריז"ל יש כוונות רבות למלה נר. ב פעמים נר עולה פרו ורבו, שכן הוא עולה כמספר הממוצע של אברי הזכר [רמח] ואברי הנקבה [רנב]. היום יודעים במדע, כי מספר הכרומוזומים הקובעים את תכונות הולד בתא הוא כב, מלבד זה הקובע את מין הולד. בספרי המוסר מובא כי הדלקת הנר הוא תקון הזרע, ולכן מהדרים להדליק אותם בשמן. לעניננו, בבדיקת חמץ מחפשים אחר הישות, וזו כבר תחילת התנוצצות האמונה של פסח, אותו אוכלים למחרת.

מהי המשמעות?

(הנר דבדיקת חמץ כפשוטו הוא "אתערותא דלתתא" לגבי גלוי ה"נר" דפסח אמונה [אותו צריכים לקבל מחר]).

אפשר היה לכאורה לחפש אחר החמץ, אחר הגאוה, שלא על ידי נר, אבל חיפוש זה הוא בבחינת לימוד המוסר. עיקר סוד הפסח הוא שבליל אור לארבעה עשר בודקים דוקא לאור הנר. מהו הנר? זהו "נר הוי' נשמת אדם", כמובא בגמרא שם. צריך לבדוק את החמץ לאור הנשמה האלקית שלך. ללא אור הנר לא תמצא שום דבר, רק דמיון. להיפך, מכך תגיע לענוה פסולה, להיות ה"ענו" הכי גדול בעולם, שבטוח כי אין ענו כמוהו [כמסופר בחסידות אודות הענו מפינסק].

חסר סיום השיעור

הלבשת הנר היא במצה (סוד "נר מצוה" – "אל תקרי 'מצות' אלא 'מצוות"'). נר מצה עולה שכינה – חבור י רבועים מ-א ברבוע עד י ברבוע כמבואר בזהר. והוא סוד גלוי שכינה שהיה ביציאת מצרים וד"ל.

הברור שעל ידי הבינה בפסח שני הוא באופן של "אש אוכלת אש". אש זרה היא קליפת עשו שנמשל לקש ותבן, שבהם תגבורת יסוד האש, ולכן נשרפים מהר באש הגבורות דקדושה.

מספר הממוצע של ג' תבות "אש אוכלת אש" עולה שמחה – סוד גלוי אור האמונה הפשוטה במוחין דאמא בפסח שני – "אם הבנים שמחה". וכן עולה הכל רחמים, שנמשך מרחמים הפשוטים שבכתר כנ"ל וד"ל.