חי.

ואחר כך [אחר שני הקוים – ימין ושמאל, מים ואש] אמר בעמודא דאמצעיתא מאנא [=הכלי, כנסת ישראל] אתייחדת בבעלה דאיהי אתתיה,

כאן מגיע ר' הלל לעיקר המאמר, שיש שני משיחים, ואחריהם באה נשמת משה רבינו. שני המשיחים הם שתי מדרגות של טהרה, אבל עצם הזווג והיחוד נעשה בסוף בעמוד האמצעי על ידי משה רבינו. אחר כך יסביר, ששני מיני הטהרה הם בפסח שני, ואילו הזווג נעשה ליום לג בעומר ובחג השבועות, בסוד מתן תורה לעתיד לבוא.

שזהו בחינת מקור נשמות ישראל שהוא בחינת כלי לעצמיות אור אין סוף להיות ממוצע להמשיך אחדות הפשוטה למטה בבי"ע [וכמו שתמיד "נשמות" הן ממצוע בין "אלקות" ובין "עולמות"], כמו החכמה עילאה שהוא בחינת ממוצע להמשיך אור אין סוף בנאצלים.

ומקור נשמות ישראל הוא בחכמה. זהו סוד דברי הרב המגיד, שהובאו בספר התניא [פרק לה בהגהה], שאור אין סוף מתיחד רק בחכמה, ואילו החכמה מאירה את אור אין סוף בשאר הספירות. כך מתיחד ומזדווג הקב"ה רק עם נשמות ישראל, והן מאירות את אחדותו הפשוטה בכל העולמות.

וגם כל זה [כל היחוד והזווג הסופי] הוא [רק] בתר דאתקדשת בשמאלא ואתדכאת במי מקוה בימינא [שהוא הימין שלמעלה מהשמאל] שהוא טהרת הפירוד מכל וכל אפילו רק בתכלית הדקות, אז נעשה היחוד האמיתי [וכעין המבואר בתפלת ערבית שאחר הבירור דב' התפלות אתיהיבת בין תרין דרועין ואז נעשה ממילא היחוד ולכן הוא רשות כו' (זח"א קלג, א)].

מוסבר בספר הזהר מדוע "תפלת ערבית רשות" מעיקר הדין, פני שקבלו אותה כחובה. תפלת שחרית היא כנגד זרוע ימין, תפלת מנחה היא כנגד זרוע שמאל, כנגד אברהם ויצחק, וכיוון שיושבת המלכות – כנסת ישראל – בין שתי הזרועות, בבחינת "חבוקה ודבוקה בך", נעשה הזווג בדרך ממילא. כתוב, שרשות היא כאשר הדבר נעשה ומתעורר מעצמו, שלא בדרך חוב.

גם כאן, לאחר שהמלכות מתקדשת בשמאל ונטהרת בימין נעשה היחוד מעצמו. זהו סוד קו האמצעי, ובקבלה זהו כלל. כל זווג הוא בקו האמצעי, בעוד ימין ושמאל הם רק שתי הכנות אליו.

ולכן לעתיד לבא יהיה שלימות היחוד דייקא מצד ביטול והעברת הרע לגמרי.

למדנו בפרק יד על שלש דרכים בעבודת ה': אלו ששרשם בקו ימין, אלו ששרשם בקו שמאל, ואלו שנקראו קדש קדשים, העולים בעילוי אחר עילוי על ידי הדבקות ברזי תורה, בלי השפטת הצורה הקודמת:

ואפשר לומר שדרך הג' הנ"ל בנשמות תלמידי חכמים שעבודתם הוא התקשרות הדעת, הוא גם כן על דרך זה שהוא גוף היחוד כי הטהרה ממילא נעשית.

תלמידי חכמים אלו כל הזמן מצויים במדרגת זווג, ואצלם הטהרה היא בדרך ממילא. אכן, קודם אמר שטהרה היא הכנה ואילו הזווג הוא זה שנעשה בדרך ממילא, אבל כאן אומר שמי שעובד את ה' בבחינת זווג בדרך ממילא מכריח הדבר גם טהרה בדרך ממילא. צריך לומר ש"הא בהא תליא".

כאמור, עבודת נשמות אלו היא למעלה מאהבה ויראה. אהבה ויראה הם ימין ושמאל, והם בבחינת הכנה, אבל יש נשמות שכל עבודתן היא התקשרות הדעת, ודעת היא בחינת זווג – "והאדם ידע את חוה אשתו".

ממילא ההשפעה היא בשני הכיוונים: אם ישנה הכנה ראשונה של ימין ושמאל נעשה הזווג בדרך ממילא, ומי ששרש נשמתו הוא בעבודת ה' מתוך התקשרות הדעת נעשית אצלו הטהרה – הימין והשמאל – בדרך ממילא, ולכן אינו צריך לעבודה מעשית של אהבה ויראה, של הפשטת המדרגות הקודמות שלו על מנת להגיע לעילוי חדש.

על פי הסבר זה ניתן להבין את ההבדל בין נשמת משיח ובין נשמת משה רבינו:

ועל דרך זה יובן גם כן סוף המאמר דמשה הוא עמודא דאמצעיתא שהוא יהיה עיקר המייחד באלף השביעי אחרי שלימות הבירור שיהיה על ידי משיח בן יוסף ומשיח בן דוד, כי משיח בן יוסף הוא הממשיך הטהרה דאש [שהוא ענין ההסבר בטוב טעם ודעת בענין ההשתלשלות] כמו ששמעתי מאדמו"ר נבג"מ [אדמו"ר האמצעי] בענין זה.

זהו חידוש גדול: מי שיסביר בטוב טעם ודעת את כל סודות הטבע, שיחבר תורה ומדע, בצורה הכי מושלמת הוא משיח בן יוסף. זו טהרה של אש. כעת, בזמן הזה, חייב עיסוק זה להביא לידי לכלוך, אבל הוא יהיה התיקון לכך.

מיהו משיח בן דוד?

ומשיח בן דוד הוא הטהרה דמים והיינו דאתא לאתבא צדיקייא בתיובתא שהוא ענין התכללות היש נפרד בבחינת היש אמיתי ממש כנ"ל,

עיקר ענינו הוא החזרה בתשובה. יש כאן שני יעודים: יש יעוד שכלי, שאנחנו נלמד כל כך טוב את כל פנימיות התורה, ונהיה כל כך בקיאים בכל המדעים, עד שנתקן את השכל של כל העולם. עבודת בירור ההשתלשלות בהסבר כל סודות המציאות היא שריפת הקש שבה, הדמיון שבה, על ידי משיח בן יוסף. לעומת זאת, יש יעוד מעשי – להחזיר את כל בני ישראל בתשובה עד כדי ש"זדונות נעשות כזכויות" בתשובה עילאה. זהו יעודו של משיח בן דוד.

הבחנה זו חשובה היום, כאשר ישנה התעוררות "לתקן עולם במלכות שדי". הקו הראשון הוא תקון השכל, מבלי לעסוק באנשים, ולהסביר כל מה שיש בעולם בטוב טעם ודעת. זו טהרת אש, הגורמת פירוד הרע, ועד לנפילתו בנוקבא דתהומא רבא, אבל הפיכת היש הנפרד ליש אמיתי היא עבודה של משיח בן דוד. ענינו הוא להפוך את הכל לקדושת ה'. משיח בן יוסף מברר את האמת, וממילא השקר נופל, אבל משיח בן דוד מחזיר את הכל ליש אמיתי. זוהי טהרת מים.

כל זאת אינו הסוף. זו רק הכנה לזווג האמיתי, שיכול לבוא רק על ידי הכנת שני המשיחים:

ואחר כך יהיה גוף היחוד על ידי משה רבינו ע"ה וכמאמר "יבא טוב [ויקבל טוב מטוב לטובים]" כו' (נג, ב).

הטוב הוא משה רבינו, הוא מקבל את הטוב, את התורה, מהקב"ה שנקרא טוב, והוא נותן אותה לישראל, שנקראו טובים. אחרי שהבירור מושלם, והכל אך ורק טוב, בא משה בעצמו ומקבל את הטוב מהטוב ומוסר אותו לטובים.

אם כן, היחוד והזווג שבין הטוב – הקב"ה – לטובים – ישראל – הוא עינינו של מתן תורה על ידי משה רבינו. "אומר לדבק טוב" – טוב הוא דבקות, ודבקות היא דעת. טוב [=אהוה] הוא שם הדעת, העולה מראשי התבות "את השמים ואת הארץ", הזווג והיחוד בין שמים וארץ.

זה נקרא "עד כי יבא שילה". שילה עולה משה, ואילו יבא שילה עולה משיח. אכן, כאן מדובר על משה שמגיע אחר ביאת המשיח. אפשר לומר, שכל המדרגות הללו הן התכללות בתוך המשיח.

וכן אחר פסח שני שהוא ענין הבירור שעל ידי אש ומים כנ"ל נעשה גוף היחוד בל"ג בעומר ובשבועות שהוא בחינת מתן תורה בסתים [ביום לג בעומר] וגליא שבה [בחג השבועות] כו'.

אחרי כל המאמר אפשר לחזור לפסוק הראשון ממנו יצאנו – "הרכבת אנוש לראשנו באנו באש ובמים ותוציאנו לרויה".

ועל ידי זה יובן ענין מה שכתוב "הרכבת אנוש לראשינו", כי אנוש הוא בחינת אנוש הלב כו' (על פי ירמיה יז, ט) [אנוש הוא הגלות, ההסתר של המשיח. לכן כתוב, כי אנוש עם הכולל עולה משיח] שהוא בחינת זה לעומת זה שבמדות דיצירה שנקרא אנוש שבא מצד הגבהת וגסות הלב כנ"ל,

כאמור, ביצירה יש הגבהה וגסות הלב, אבן של הקליפה, ואילו בבריאה יש חוצפה מצד הרגשת עצמו בדעת, ברזל של הקליפה. "אנוש הלב" הוא טמטום הלב שביצירה.

ומזה נמשך מקור כל מיני טומאה ורע שהוא רק מצד הרגשת עצמו ביותר. ואחר כך [לאחר שהמצב האנוש הוא מעל לראש, חונק אותנו לגמרי ואנו טובעים בו, מהי העצה?] באנו באש ובמים, שהוא ב' מיני טהרה הנ"ל, בתחלה טהרת האש ואחר כך טהרת המים הנקרא מים טהורים כנ"ל, ואז [לאחר פסח שני] ותוציאנו לרויה שהוא גוף היחוד לרוות הצמאון, [למה נקרא היחוד "רויה"?] כידוע דעל ידי גוף היחוד אתבסמת נוקבא ועביד נייחא לה כו' [=הנקבה מתבסמת ומתמתקת, והוא, הזכר, עושה לה נחת רוח] וד"ל. [ומסיים ר' הלל] כל הנ"ל נראה לפי עניות דעתי בדרך אפשר, וה' יכפר.

עיקר הדיוק בפסוק הוא קדימת האש למים. על פי הסדר הרגיל, בו ימין קודם לשמאל, כמו פסח ראשון הקודם לפסח שני, היה צריך להיות מוזכר בפסוק מים לפני אש. הסדר בפסוק הוא על פי הסדר לעתיד לבוא: קודם מגיעה הגבורה עד למדרגה הכי גבוהה – "חותם שוקע" של בטול במציאות – ואחר כך נמשכים מים של חסדים יותר גבוהים בדרך ממילא. שני אלו קורים בפסח שני, בסוד "באנו באש ובמים". לבסוף מגיע גוף היחוד על ידי נשמת משה רבינו ביום לג בעומר ובחג השבועות, בסוד "ותוציאנו לרויה".

אם כן, השלבים הם: "אנוש", "באש ובמים", "לרויה". "אנוש" הוא מצב הגלות, הרגשת עצמו, ממנה נופלים לעצבות ויאוש. כאן "הרכבת אנוש לראשנו" הוא במובן שלילי [בהמשך נמתיק חלק זה בפסוק]. מה התקון? "באנו באש ובמים" – קודם משיח בן יוסף ואחר כך משיח בן דוד. לבסוף – "לרויה" – הוא נשמת משה רבינו.

נעבור לקיצור הפרק ולהערה:

חי.

לאחר טהרת הפרוד מכל וכל נעשה היחוד האמיתי ממילא בסוד קו האמצעי – בחינת התקשרות הדעת ברזין דאורייתא כנ"ל (סוד תפלת ערבית – רשות, כלומר שהיחוד דתפלת ערבית בא בדרך ממילא לאחר הברור של שתי התפלות שחרית ומנחה ד"אתיהיבת בין תרין דרועין"). כך משה רבינו ע"ה, עמודא דאמצעיתא, הוא עיקר המיחד באלף השביעי לאחר שלמות הברור על ידי שני המשיחים. משיח בן יוסף הוא הממשיך הטהרה דאש, ומשיח בן דוד הוא הממשיך הטהרה דמים. הטהרה דאש הוא ענין ההסבר בטוב טעם ודעת בענין ההשתלשלות כו', והטהרה דמים הוא ענין "לאתבא צדיקיא בתיובתא" – התכללות היש הנפרד ביש האמיתי. לאחר שלמות הברור דאש ומים בפסה שני נעשה גוף היחוד בל"ג בעומר וחג השבועות, שהוא בחינת מתן תורה בסתים וגליא.

וזהו "הרכבת אנוש לראשנו". "אנוש" הוא בחינת "אנוש הלב" בגסות והרגשת עצמו ביותר. אחר כך "באנו באש ובמים" – ב' מיני טהרה דפסח שני. "ותוציאנו לרויה" – גוף היחוד דמתן תורה. וזהו "לרויה" דעל ידי גוף היחוד "אתבסמת נוקבא ועביר נייחא לה" וד"ל.

הסוד הראשון שמתבאר כאן לאחר כל המאמר הוא סוד אמ"ש – אויר, מים, אש. "רויה" הוא רוח, אויר, ולפיכך יש בפסוק שלנו את כל ארבעת היסודות, כאשר יסוד העפר הוא לב האבן של "אנוש", אלא שעיקר התיקון הוא בשלש מהם. אלו שלש היסודות המופיעים בספר יצירה, והם כנגד שני המשיחים ומשה רבינו:

בספר יצירה "שלש אמות אמש – אויר מים אש". באות א – אויר – "צר... רויה בשנה" [על ידי האויר צר ה' את הרויה בשנה]. נמצא שגוף היחוד ("גויה בנפש" וכפרוש הרמב"ן שם וד"ל) הוא סוד אות א,

כתוב, שאש היא הראש, המים הם הבטן ואילו הרוח היא הגויה. במפרשי ספר יצירה יש שתי דעות מהי 'גויה': הפירוש המקובל יותר הוא החזה, העומד בין הראש והבטן, אבל הרמב"ן מפרש שגויה היא "ראש הגויה", אבר הברית והזווג. הקשר בין הפירושים ברור, שכן "גופא ובריתא חשבינן חד", אבל בכל אופן עולה כי גויה היא קו האמצעי בגוף.

לעניננו, יסוד האויר הוא כנגד הזווג עצמו, ואילו שני היסודות – אש ומים – הם שתי ההכנות אליו. למה יסוד האש דוקא בראש? כך הסברנו, שמשיח בן יוסף בא לתקן ולברר את השכל בתכלית, כאשר יסביר בטוב טעם ודעת את כל סדר ההשתלשלות. למה יסוד המים בבטן? כי משיח בן דוד הופך את כל הרע לטוב.

וכן מבואר בכתבי האריז"ל, עץ חיים שער מ"ן ומ"ד דרוש א', שסוד ציור אות א הוא י מלמעלה – מים עליונים, "מיין דוכרין" [טפת הזכר]; י מלמטה – מים תחתונים, "מיין נוקבין" [טפת הנקבה]; ו באמצע – "חד פריסא דאתפרס" (סוד ה"גויה" מגו כנ"ל [אבר הברית, הזווג עצמו]).

על אף שעל פי פשט מקבילים שלש היסודות אש-מים-רוח לספירות כתר-חכמה-בינה, שרש ספירות אלו הוא בראשי הכתר:

והוא סוד התכללות אמש – כתר-חכמה-בינה – בכתר עצמו בסוד ג רישין שבו כנ"ל וד"ל. היחוד העליון, בחינת סתים דאורייתא – יה שבשם, הוא בל"ג בעומר, היחוד התחתון, בחינת גליא דאורייתא – וה שבשם, הוא ביום הנ' – חג השבועות. ומבואר לעיל יתרון מעלת הגליא לגבי הסתים (סוד הנ' שהוא "שלם וחצי" לגבי ה"שלם" דל"ג וד"ל).

הזווג מתרחש פעמיים – ביום לג בעומר ובחג השבועות. הזווג שבבחינת סתים הוא כנגד אותיות יה שבשם, בסוד "הנסתרת להוי' אלהינו", ואילו הזווג שבבחינת גליא הוא כנגד אותיות וה שבשם. לכן יש בשבועות משהו יותר מאשר לג בעומר.

כעת נסביר שני מנהגים בימים אלו: הדלקת מדורות ביום לג בעומר, ואכילת מאכלי חלב בחג השבועות. נזכיר, כי לאחר שבאים משיח בן יוסף ומשיח בן דוד יבוא משה רבינו ויגלה את התורה בסתים ובגליא. פסח שני שייך בכללותו לענין המשיח, אלא שיש בו את שניהם – בן יוסף ובן דוד, אבל למשה רבינו יש שני זמנים – לג בעומר וחג השבועות.

כיוון שמשה רבינו מתחלק לשנים – סתים וגליא – וכיוון ששרש הגליא גבוה משרש הסתים, לכן צריך לומר כי בתוך נשמת משה עצמה קיים שרש לשני המשיחים. משיח בן יוסף שבמשה רבינו הוא כנגד לג בעומר, ואילו משיח בן דוד שבמשה רבינו הוא כנגד חג השבועות.

לגבי יהודה נאמר "חכלילי עינים מיין", והוא גבורות של אש, "ולבן שינים מחלב", שהוא לובן החסדים. חלב הוא בחינת דוד המלך, שאמר "לבי חלל בקרבי" כשלא נשאר אצלו שום רע, וזהו כוחו "לאתבא צדיקיא בתיובתא". מכח חזרתו בתשובה שלמה יש לו כח להחזיר גם את כל הצדיקים בתשובה.

ויש לומר שגלוי שרש הסתים דאורייתא – בחינת השעשועים העצמיים – הוא על ידי שרש משיח בן יוסף שבנשמת משה רעיא מהימנא.

רעיא מהימנא הוא קו האמצעי, הכולל בתוכו ימין ושמאל, וממילא יש בו שרש של שניהם. לפיכך, קו האמצע מתחלק לשני זמנים שונים. הסדר בפסח שני היה קודם אש ואחר כך מים, וכך הוא גם הסדר של גלוי נשמת רעיא מהימנא. קודם מתגלה בו האש ואחר כך המים. הוא עצמו כנגד יסוד הרוח, השמים, ושמים כוללות "אש ומים", כאשר נשמר בהם אותו הסדר – קודם אש ואחר כך מים.

והוא בחינת התכללות יסוד האש שביסוד האויר ([ומוסבר בקבלה כי המלה אויר מתחלקת לאור ו-י] סוד אותיות אור דאויר [אור הוא האש, ואילו האות י היא המים], בחינת "תורה אור" שקאי על רזין דאורייתא כמבואר ברעיא מהימנא כאן). ועל פי זה יובן טעם המנהג דהדלקת אש המדורה בל"ג בעומר, והוא סוד "חכלילי עינים מיין" [יש לר' הלל הרבה חסידות על הקשר בין פסוק זה לגלוי רזין דאוריתא].

גלוי שרש הגליא דאורייתא (ברצון הפשוט והמוחלט והפנימי כנ"ל [ושלשתם למעלה ממדרגת השעשועים העצמיים]) הוא על ידי שרש משיח בן דוד שבנשמת משה רעיא מהימנא. והוא בחינת התכללות יסוד המים שביסוד האויר (סוד אות ה-י שבאויר קדמון וד"ל. והוא בחינת ה-י שבשם – חכמה (מים) – שרש משיח בן דוד – "כמי השִׁלֹחַ ההלכים לאט" כנ"ל וד"ל). והוא בחינת "ולבן שנים מחלב" (חלב סוד "לבי חלל בקרבי" – שלמות תשובתו של דוד מלכא משיחא [עצמו], והוא שרש הכח של משיח בן דוד "לאתבא צדיקיא בתיובתא" כמבואר לעיל). ועל פי זה יובן טעם המנהג דאכילת מאכלי חלב בחג השבועות וד"ל.

אם כן, בתוך נשמת משה עצמו ישנה התכללות של שני המשיחים – משיח בן יוסף שבמשה ביום לג בעומר, ומשיח בן דוד שבמשה בחג השבועות.

מה שנותר לנו הוא, להסביר את תחלת הפסוק – "הרכבת אנוש" – למעליותא, כדי שנישאר עם התחלה טובה:

והנה לפי הפרוש המובא בפנים "אנוש" הוא בחינת "אנוש הלב" בגסות והרגשת עצמו ביותר [בזמן הגלות]. אך "את זה לעומת זה עשה אלהים", וכשם שיש בחינת אנוש בקליפה כך יש בחינת אנוש בקדושה [ולהיפך, "מרובה מדה טובה ממדת פורענות"]. בריש ספר דברי הימים כתיב "אדם שת אנוש" – שלשה דורות הראשונים בתולדות בני אדם – כנגד שלש ספירות ראשונות: כתר, חכמה, בינה.

כתוב, שעשרת הדורות מאדם עד נח מקבילים לעשר הספירות, וכולם נכללים בתוך ג' הספירות הראשונות (ג"ר). זהו הפסוק הקצר ביתר בכל התנ"ך – בעל ט אותיות – והוא בבחינת "מעט המחזיק את המרובה". כל התנ"ך, מתחלתו ועד סופו, הוא סוד תקון העולמות, והוא נכלל בשלש דורות אלו. "ראש" העולם הוא אדם, "תוך" העולם הוא שת, ואילו "סוף" העולם הוא אנוש. ממילא יש קשר בין סוד זה לבין המבואר בכתבי האריז"ל, כי אדם הוא ראשי תבות אדם דוד משיח. בפרט: אדם הוא כנגד אדם, שת כנגד דוד, ואילו אנוש כנגד משיח.

אנוש הוא כנגד בינה ד"מינה דינין מתערין" – "אז הוחל לקרוא בשם ה"', לשון חולין כפירש"י עיי"ש.

בדורו התחילו לעבוד עבודה זרה, וכמבואר ברמב"ם [תחלת הלכות עבודה זרה], ולכן מדור זה התחילו הדינים להתעורר. בדור זה היה עונש חמור על העולם, כאשר שליש העולם נשטף. כל זאת מבואר בנגלה – בחז"ל, ברש"י וברמב"ם.

אך בתקוני זהר (סוף תקון ס"ט) נתפרש [פסוק זה] למעליותא, בבחינת פנימיות אמא – עבודת ה' בשמחה ובטוב לבב מרב כל [ואילו הדינים מתעוררים רק מחיצוניות אמא]. ובפרט קאי על ביאת המשיח כמו דאיתא שם "ומיד דיתמחון (זכר עמלק וכו') מעלמא 'אז הוחל לקרא בשם ה'".

כאן פירוש המילה "הוחל" הוא לשון התחלה, לא לשון חולין. כלומר, לאחר שימחה זכר עמלק מן העולם יתחילו כל העולם כולו לקרוא בשם ה'.

והענין הוא שבינה היא עבודת התשובה דפסח שני בכלל [בעוד פסח ראשון הוא כנגד החכמה בכלל] (שכולל שתי הטהרות של אש ומים – משיח בן יוסף ומשיח בן דוד כמבואר בפנים), כללות ענין מלך המשיח. וזהו שאנוש עם הכולל עולה משיח (אנוש עולה שם טוב ומשיח הוא שם חי ['חי' הוא תקון וקיום הברית, ואילו 'טוב' הוא הזרע והזווג עצמו], והם "סמוכים לעד לעולם" כמבואר במקום אחר). לפי זה כל תולדות בני אדם כלולים בפסוק הראשון דדברי הימים – "אדם שת אנוש" – על דרך אדם ראשי תבות אדם דוד משיח (שת עולה נ פעמים דוד – "עד דוד הגדיל" ב-נ שערי בינה, וכן נ במספר סדורי עולה דוד). אנוש הוא אדם חדש [א-נייע מענטש, חידוש האדם] (חֹדֶשׁ סוד שלמות יב צרופי הוי' ב"ה וכו') נוטריקון אחד וד"ל.

קודם פירש ר' הלל את המשך הפסוק – "הרכבת אנוש לראשנו" – שהמצב המוגדר "אנוש" עולה עד מעל לראש שלנו. כעת יצא לנו, כי גם המילה "אנוש" מרמזת למשיח. איך נפרש על פי זה את ההמשך?

והנה "ראשנו" קאי על נשמת משה רעיא מהימנא שהוא ראש בני ישראל – רבי [כמבואר בחסידות] (משה רבינו) כנ"ל. "הרכבת" הוא מלשון הרכבה והתלבשות נשמה בנשמה.

כלומר, הלבשת את נשמת משיח, המכונה "אנוש", בתוך נשמת משה רבינו, המכונה "ראשנו". לפיכך, משמעות הביטוי כולו היא כלל שלפני הפרט. קודם מתוארת הרכבת נשמת משיח בנשמת משה רבינו בכללות, ואחר כך בא תיאור פרטי לכך.

והיינו יחוד נשמת משיח בנשמת משה רבינו וד"ל.

כעת נסביר נושא שהסברנו בעבר. הסברנו שיש שלש מדרגות של רכיבה אצל המשיח ["הרכבת" הוא לשון "רוכב"]. בחז"ל יש שתי מדרגות של רוכב: אם לא נזכה, אזי משיח יבוא "רוכב על חמור", ואם נזכה הוא יבוא רוכב "עם ענני שמיא". אבל יש עוד מדרגה, והיא הכרוב שרוכב על ארון הקדש. על כך כותבים המפרשים בספר תהלים:

והוא סוד "רכב על דבר אמת וענוה צדק" שנאמר במלך המשיח. [מהו "דבר אמת"?] "משה אמת ותורתו אמת",

כלומר, המשיח שרוכב "על דבר אמת" רוכב בעצם על משה רבינו. אם כן, זהו בדיוק סוד הפסוק "הרכבת אנוש לראשנו". "אנוש" הוא משיח ו"ראשנו" הוא משה רבינו, וממילא סוד הפסוק הוא "רכב על דבר אמת". גם המשך הפסוק – "וענוה צדק" – רומז למשה רבינו, כמו שכתוב:

"והאיש משה ענו מאד וגו"'.

וכן "דבר אמת" ו"ענוה צדק" קאי על הלוחות הראשונים והלוחות האחרונים כמבואר במקום אחר, כאשר הרוכב – בחינת משיח צדקנו – הוא בסוד הכרובים (כרוב אותיות רוכב) שעל ארון הקדש, שבו מונחים לוחות הברית. [מובא בחסידות כי] ישנה מעלה בכרובים לגבי הארון והלוחות [כמו על פי פשט, שהכרובים מונחים מעל הלוחות], שהם בחינת שלמות האהבה בתענוגים שבין הקב"ה לנשמות ישראל, שזהו בחינת גלוי מלך המשיח – "ישקני מנשיקות פיהו כי טובים דודיך מיין" – "מיינה של תורה".

יש מדרגה באהבה בתענוגים בין הקב"ה לישראל, כמו בכרובים, יותר גבוה מאשר התורה שבארון הקדש. בלשון הקבלה: הכרובים הם בחינת הגלגלתא, שמעל למוחא סתימאה שבבחינת הארון והלוחות. ליתר דיוק, הכפורת העשויה מקשה אחת היא סוד הגלגלתא, ואילו הכרובים הם ההשראה שעל גבי הכפורת מרדל"א. לעומת זאת:

וישנה מעלה בארון ולוחות שהם בחינת "פנימיות אבא פנימיות עתיק"

הכרובים הם רק אהבה בתענוגים שבבחינת חסד דעתיק, ואילו פנימיות עתיק הוא ג' ראשונות (ג"ר) דעתיק. כלומר, לארון וללוחות יש שרש באמונה הפשוטה, הגבוה מהאהבה בתענוגים של הכרובים.

גלוי הרצון הפשוט והמוחלט והעצמי ממש, שרש נשמת משה רבינו כנ"ל.

הכרובים הם סוד המשיח, ואילו ארון הקדש הוא סוד משה רבינו. אם כן, "הרכבת אנוש לראשנו" הוא מדרגת המשיח שלמעלה ממשה רבינו, אבל באמת "פנימיות אבא פנימיות עתיק", ולכן משה רבינו הוא באמת למעלה ממשיח.

ישנן, אם כן, שלש בחינות "רוכב" בסוד ביאת מלך המשיח: א. "עני ורכב על חמור" ב. "וארו עם ענני שמיא" ג. "רכב על דבר אמת וענוה צדק" – בחינת "הרכבת אנוש לראשנו" [על פי הפירוש למעליותא]. והם כנגד "הכנעה, הבדלה, המתקה" כמובן.

"עני ורוכב על חמור" הוא בחינת הכנעה. "וארו עם ענני שמיא" הוא בחינת הבדלה. המשיח נבדל מהעולם ובא עם העננים. "רכב על דבר אמת וענוה" הוא בחינת המתקה, יוחד וזווג.

והנה לפי זה "באנו באש ובמים ותוציאנו לרויה" הוא פרוש ל"הרכבת אנוש לראשנו" [בדרך "כלל ופרט"] – "באנו באש ובמים" בא לפרש בחינת "אנוש" (משיח), ו"ותוציאנו לרויה" בא לפרש בחינת "לראשנו" (משה רעיא מהימנא).

עד כאן פירשנו שני פירושים למלה "אנוש": מלשון "אנוש הלב" של הגלות, ומלשון משיח. נפרש פירוש שלישי:

והנה "אנוש" הוא לשון שכחה, על דרך "מנשה – כי נשני אלהים וגו'". [למה המשיח שייך לשכחה?] והוא סוד "אין משיח בא אלא בהיסח הדעת",

זוהי שכחה שהיא סיבה לביאת המשיח. כעת נוכל לחבר את שני הפירושים: מכך שאדם מרגיש את עצמו "אנוש", והכרת המחלה היא חצי תרופה, הוא מגיע לידי היסח הדעת, שהוא עצמו סוד ביאת המשיח.

ומבואר באגרת הקדש ד' שהוא ענין העבודה שלמעלה מטעם ודעת (על דרך מעלת הערבה שאין בה לא טעם ולא ריח [ולכן שרשן הוא הכי גבוה]). וזהו פרוש נוסף ב"הרכבת אנוש לראשנו" – התלבשות (הרכבה כנ"ל) בחינת "היסח הדעת" שלמעלה מטעם ודעת בתוך המוחין שבראש,

ראש הוא שכל, כמו שאומרים 'להחזיק ראש', ולעתיד לבוא ירכיב ה' בתוך המוחין את השכחה שלמעלה מטעם ודעת. אותו היסח הדעת, שלמעלה מטעם ודעת יורכב בתוך "ראשנו", בתוך השכל. הרמז:

בסוד היסח הדעת שעולה גדלות המוחין.

לכאורה אלו דבר והיפוכו, אבל יש מדרגה של היחס הדעת שהיא שרש לגדלות המוחין. צריך לשכוח מ"חיזו דהאי עלמא" כדי לראות דברים יותר גדולים. צריך לבטל את הטעם ודעת הקודמים כדי להגיע לטעם ודעת יותר גדולים, ולהתעלות בעילוי אחר עילוי, על פי הכלל שבין שתי מדרגות יש חייבת להיות מדרגת אין באמצע.

לפיכך, פירוש הפסוק הוא כך: "אנוש" הוא השכחה והיסח הדעת, וכאשר הוא מורכב בתוך הראש – "הרכבת... לראשנו" – זו עצמה גדלות המוחין. כעת עולים המוחין בעילוי אחר עילוי עד אין סוף.

כיוון שכל המאמר עוסק בענין הפסח נסיים בו:

וזהו פסח נוטריקון פה סח בהיסח הדעת

האדם מדבר מתוך היסח הדעת. הוא מתחיל להשתפך, והדבר 'מדבר' לו תוך כדי היסח הדעת. זהו עומק הסוד של "פה סח" בקבלה. הפה מדבר מעצמו.

כאשר נמשך בראש על ידי יחוד פסח ראשון (חכמה) – ר אנוש (היסח הדעת) – בפסח שני (בינה).

על פי רמז זה, ענינו של פסח ראשון הוא המשכת ה"אנוש", היסח הדעת, בתוך הראש, ואותו צריך ליחד עם פסח שני. זהו יחוד המוחין – חכמה ובינה. כלומר, "אנוש" הוא היסח הדעת, והוא שרש הדעת העליון המיחד חכמה ובינה. בלשון הקבלה נקרא דעת עליון מזל, שלמעלה מטעם ודעת לגמרי – "אין מזל לישראל".

על פי זה נמשיך ברמז:

ראשון אנוש שני ראשי תבות ראש,

"אנוש" הוא הממוצע המייחד את הראשון והשני ומחבר אותם. מכאן רמז ותשובה לשאלה אותה שאל ר' הלל בתוך המאמר. הוא שאל למה לא עושים פסח שני מיד? הרי לטמאים מספיק שבוע כדי להיטהר, ואילו מי שהיה בדרך רחוקה יכול להגיע לפני שלשים יום? הוא הסביר באריכות, שהאור המאיר בפסח ראשון נשאר בכל אותם הימים, אבל בסופם הוא מתגבר יותר, ואזי יוצא הכרוז מחדש. זה היה ההסבר.

כאן ניתן להסביר, וגם לחבר עם הכתוב כאן, שצריך לחכות שלשים יום מסיבה הפוכה. צריך לחכות על מנת לשכוח את פסח ראשון. אי אפשר לעשות פסח שני אם לא שכחת את הראשון. זהו רעיון חשוב לגבי בעל תשובה, ולגבי ההבדל בינו ובין צדיק. יש אחד ש'נשבר לו' מלהיות צדיק. הוא ניסה, אבל 'לא הלך'. הוא צריך לשכוח מכל הסיפור הזה, מכל הדמיון של צדיק בעיניו, ואז פתאום בא לו זכרון מאוד פנימי של האמת לאמיתו. אז הוא יכול לחזור אל האמת בסוד התשובה. זהו זכרון הבא דוקא לאחר השכחה. שכחה זו היא בסוד המזלות שלמעלה מהדעת, ודוקא היא שרש הדעת עליון, המיחד חכמה ובינה.

אם כן, זהו "אנוש" שני פסח ראשון לפסח שני, הרומז לכך:

שמי שנשכח בפסח ראשון נזכר בפסח שני – [וכמו שכותב הרבי הקודם, כל סוד פסח שני הוא] "עס איז ניטא קיין פארפאלען".

כאן הפירוש קרוב יותר לפשט: אם שכחו אותך בפסח ראשון – יזכרו אותך בפסח שני. אם היה מצב "אנוש", שלא לקחו אותך בחשבון, יזכר בפסח שני.

זהו כל סוד ביאת המשיח: משיח בא מתוך היסח הדעת, כאשר מתיאשים מן הגאולה, כאשר אנחנו חולים אנושים ונשכחים, מרגישים שהקב"ה שכח מאתנו לגמרי, ובתוך אותה ההרגשה מתגלה פתאום – "בא יבא לא יאחר". זהו גם סוד פסח שני: היה נדמה שהדבר אבוד, ופתאום הוא נזכר ביתר שאת.