כיוון שזו הפעם האחרונה שלנו נשתדל היום לקרוא כמה שיותר מתוך הספר כדי לסיים את הפרק.

הזכרנו שיש בפרשת נדרים ארבעה מצבים של אשה: בבית אביה שאז היא ברשותו, בבית אביה בזמן אירוסיה שאז היא ברשות אביה ובעלה יחד, בבית בעלה שאז בעלה מפר את נדריה ואשה אלמנה או גרושה שאז היא ברשות עצמה במצב דומה לאיש, שבתחילת הפרשה, ואז "לא יחל דברו וככל היוצא מפיו יעשה". הקבלנו את ארבעת המצבים הללו, לפי הסדר הזה, לארבע אותיות שם הוי' ב"ה ואת המצב הראשוני של האיש לקוצו של י.

פרק ג

הפרשה מתחילה במילים "ואיש כי ידור נדר להוי'" ואחריו, בנערה בית אביה כתוב "ואשה כי תדור נדר להוי' בבית אביה בנעוריה". בשאר המצבים לא מוזכר הביטוי נדר להוי'. שני המצבים הללו הם כנגד י שבשם וקוצו של י שבשם. זה רמז מובהק למבנה שלנו. על החכמה כתוב "הוי' בחכמה יסד ארץ". בקבלה מוזכרת רבות, ששם הוי' מתגלה דוקא בחכמה וכל שכן בחכמה סתימאה שבכתר.

הערה ג

להוי' עולה יום, ואם כתוב בפרשה פעמיים הביטוי הזה אז זה רומז לפסוק במשלי "ואהיה שעשועים יום יום". זה פסוק שאומרת התורה ומספר על היחס שלה עם ה', שיש עליו שני פירושים בחסידות: הפירוש הרגיל הוא שהמילים יום יום הם כנגד חכמה ובינה. מן הפירוש הזה לומדים חז"ל שהתורה קדמה אלפיים שנה לבריאת העולם, שהרי יום הוא אלף שנים אצל הקב"ה – "אלף שנים בעיניך כיום אתמול". ששת ימי הבריאה הם כנגד ששת המידות, ו קצוות, ואם כן שני הימים שקדמו להם הם החכמה והבינה. אבל יש פירוש נוסף והוא מבוסס על משמעות המילה יום כאור. הבינה ביחס לחכמה היא כחושך ביחס לאור. כך הוא היחס בין תלמוד ירושלמי לתלמוד בבלי, שעליו אומרת הגמרא "במחשכים הושיבני". להבין סברא ולנתח עושים כאשר האור של האמת לא מאיר בגילוי, וזה מה שעושים בעיקר בתלמוד הבבלי. בירושלמי יש פחות דיונים. הכל ברור יותר מלכתחילה כי יש יותר גילוי אור. לפי זה, פעמיים יום הם שתי בחינות של אור – כתר וחכמה, אור המודע ואור העל המודע. הפירוש הזה הוא על סמך מאמר של ר' הלל בפלח הרימון. יש ביטוי של חז"ל "יום שכולו ארוך ומנוחה לחיי העולמים". מה שהיום הוא כולו ארוך זה היום, האור, של אריך אנפין שבכתר. כל רגע בו הוא מלא אין סוף. כל פרט, חלק קטן, בו הוא אין סופי. הרגשה שכל רגע בחיים מלא משמעות אין סופית. אחר כך יש מדרגה שניה, שיש ביום הזה "מנוחה לחיי העולמים", הרגשה שמחייה את העולם. האלוקות נעלמת אבל יש הרגשה שהוא המחיה את המציאות. חז"ל מסבירים שחכם דומה לשולחני עשיר, שלא צריך להסתובב אלא כולם באים אליו לפרוט את הכסף, מה שאין כן הנבון צריך לצאת, והוא דומה לבעל עסקים שצריך לצאת ולרדוף אחר הפרנסה. אותו חכם נח במקומו, ומתוך מקום שלו הוא משפיע הפרנסה וחיות לאחרים, ואגב כך גם לעצמו. על ידי שנח משפיע לאחרים. זה נקרא "מנוחה לחיי העולמים", וזה "החכמה תחיה". שתי בחינות אלו הם הכתר והחכמה.

עולם היא מילה חשובה בתורה. יש פירוש אחד שעולם הוא מלשון העלם אלוקות. יש רמז נוסף שעולם הם אותיות עם לו שה' הוא מלך העולם והעולם הוא העם המסור לו [על דרך המסירות של האשה לבעלה – "אעשה לו עזר כנגדו". כידוע, יש ג בחינות בזה: כנגדו, עזר ו-לו. כאשר נלחמת עם בעלה נקראת כנגדו, כאשר עוזרת לו נקראת עזר, כאשר מוסרת עצמה לגמרי מכל וכל נקראת לו. גם כאשר נלחמת בו זה בשביל לזכך אותו – אם טרם הזדכך בעצמו – ואזי ראוי להיות בעל תשובה. העזר הוא כנגד הבינונים וה-לו הוא כנגד הצדיקים, לו צדיקים שבדור]. הפירוש אצלנו הוא שעולם הוא מלשון עולה מ... . האבן עזרא כותב בספר הדקדוק שלו שאם יש אות שמושית [בכל"ם] בתחילת מילה, אף על פי היא מופיעה בתור אות שורשית היא משמרת את המשמעות השימושית שלה. לפי הכלל הזה, עולם זה משהו שעולה מתוך משהו, מתוך הקליפות וחיצונים. מה משפיע בעולם את הכח הזה לעלות? זו החכמה. "כולם בחכמה עשית". טבע החכמה מצד עצמה הוא בטול, וזה משפיע על כל הבריאה. למשל, אם יש צדיק בתור קהל – ויש הרבה סיפורים כאלו – ופתאום אותו צדיק מגיע לכלות הנפש, לעלית נשמה, הוא משפיע על כולם גם בלא מודעות. כך משפיעה החכמה על כל העולמות טבע של בטול. החכמה נקראת נקודה דנעיץ והכתר נקודה דלא נעיץ, שמקיפה עליהם מבחוץ. זאת המנוחה לחיי העולמים. זה לא מנוחה של קבלת סיפוק עצמי, אלא מנוחה של התבטלות ואת זה היא משפיעה בכולם וזה מקור החיים שלהם. זה מזכיר את מה שכתוב בתחילת ליקוטי מוהר"ן, בתורה א, שתחילה צריך למצוא את החכמה והשכל שבכל דבר. התורה האחרונה בספר, תורה רפב, היא על הפסוק "עוד מעט ואין רשע והתבוננת על מקומו ואיננו", ובה מסביר שהמעט היא הנקודה שיש בכל יהודי בה אינו רשע, כמה שאתה לא רואה את זה, ואם אתה מתבונן בנקודה הזאת ואתה מתקשר לנקודה הזו אתה רואה שהוא כבר עלה משם למקום יותר גבוה. אותה נקודה היא נקודת החכמה שלו. כמו שטבע החכמה הוא לעלות בבטול כך אותה חכמה שבאותו היהודי, ככל שתסתכל עליה ותגלה אותה אצל הזולת כך היא תעלה את כולו. זה הקשר בין תחילת הספר לסופו. בקבלה כתוב שבשבת יש עלית העולמות. למה? כי בשבת מאירים מוחין דאבא, החכמה, וזה פועל עליה בעולמות. עליה זו היא גילוי המהות הפנימית של העולם. כך צריך להסתכל על כל העולם וזה נקרא עלית העולמות והזדככותם.

עד כאן דיברנו על מנוחה מלמטה למעלה, אבל יש עוד מנוחה, מנוחה של 'שוב' מלמעלה למטה. זה מה שנמשך מן הכתר לחמה. בקבלה היחס בין החכמה והכתר הוא כמו היחס בין איש לאישה, אף שבדרך כלל זה בין חכמה ובינה. ההסבר הרגיל – זיווג חכמה ובינה לצורך המשכת מוחין למידות – שייך למושג אדם שלמדנו, ואילו אצל איש ואשה הכתר הוא בבחינת האיש והחכמה היא ראשית נקודת האשה. לכן בשניהם נאמר בפרשה אצלנו הביטוי נדר להוי'. מה שהכתר משפיע מנוחה בדרך 'שוב' הוא בסוד הפסוק "נוצר חסד לאלפים". אלפים הם החכמה והבינה – "אאלפך חכמה אאלפך בינה" – ונוצר חסד [ראשי תבות נח] הם ההמשכה. זה שפע שיורד מן הכתר לחכמה – מנוחה בדרך 'שוב', שבאמת אתה נח. זה המ"ד מן האיש לאשה, ולא בדרך 'רצוא' מלמטה למעלה בדרך בטול. על תנועה זו נאמר "דברי חכמים בנחת נשמעים" – ונקלטים בבינה, באמא. ההשפעה הזו באה רק כאשר החכמה מקבלת רויה מן הכתר, כמו כל זכר המבסם את הנוקבא.

בספר עמק המלך, בו המקור לביטוי הזה 'שעשועים עצמיים', נקראים שעשועי המלך בעצמותו. המלך משתעשע בעצמו, בעצמיותו. לענייננו, המלך כאן הוא הכתר ועצמיותו היא החכמה. יש ג מדרגות של עובדי ה' בחסידות: חיצוניות, פנימיות ועצמיות. מי שעובד את ה' בחיצוניות נקרא 'חיצון', וכל הענין של חסידות חב"ד זה לא להיות 'חיצון'. להיות לפחות 'פנימי'. ויותר מזה היא העצמיות, נקרא 'עצמי' בז'רגון החסידי. חיצון זה אחד שכל העבודה שלו היא רק ברגש, ללא שכל. החיצוניות מושלת בו, והוא מסתפק בזה. אם זה רק רגש ודאי יגיע לתחום הדמיון ללא בירור. רגש עלול להידרדר לדמיונות שוא ואם יש שכל הוא מברר אותו ומבחין בין רגש אמיתי למדומה ומרומה. ידרדר לעבודת עצמו, לפולחן עצמי, במקום לעבוד את הקב"ה. נקרא בחסידות "אש זרה". פנימי הוא אחד ש"מח שליט על הלב" אצלו, ומברר תמיד את הרגש. המח המברר הוא בעיקר מח הבינה. בינה היא כח הבחנה. חסידים היו אומרים שאת ספר התניא, ואת כל חסידות חב"ד, אפשר לסכם בשלוש מילים 'אל תהיה רמאי'. ללא חסידות כל העבודה הרוחנית היא רמאות עצמית, ברמה מסוימת. רמאות וחיצוניות היא אותו דבר. עבודת הבינוני היא להיות פנימי, אבל יש יותר מזה – להיות עצמי, מה שאתה. פנימי צריך לעשות כל הזמן חשבון צדק האם פועל על פי רצון ה', עצמי זה אחד שהגיע למדרגה שכאילו סומך על רצונו הוא, שרוצו זהה לרצון ה'. זה בא לאחר בטול הרצון בכח החכמה שבו עד שרצונו עצמי – זהה ומיוחד ברצון ה'. מדרגה זו היא מדרגת החכמה בעוד פנימי שייך אל הבינה והחיצון הוא במידות. הכל הה להסביר את הביטוי שעשועי המלך בעצמותו, שהמלך משתעשע בעצמו. לענייננו, המלך הוא הכתר, עצמותו היא המדרגה בה אתה עצמי, בחכמה. שעשועי המלך בעצמותו הוא יחוד כתר וחכמה, לפי הפירוש שהסברנו על 'יום יום' בנדרי האיש והאשה שבבית אביה. היום הראשון הם נדרי האיש והיום השני הם נדרי הנערה בבית אביה.

כעת נסביר לפי הפירוש שיום יום הם החכמה והבינה, סוד אדם שלמדנו בשיעורים הקודמים, וננסה לחבר עם הפירוש הראשון שלמדנו. כמו בכל דבר, עם מתבוננים בעומק בשתי פירושים שונים אפשר למצוא את החוט המשותף המקשר ביניהם, וכאן נוכל לחבר בין שתי הבחינות איש ואדם. ההסבר הוא לפי דברי האריז"ל. ידוע שהיתה שבירת הכלים של עולם התהו שלאחריו התחיל תקון העולמות. תקון העולמות נקרא בלשון האריז"ל מעשה מרכבה. בתחילה היה הכל מעשה בראשית ואילו אחר השבירה החלה ההרכבה של מעשה מרכבה. לחבר שני ממדים יחד – מה ובן. אלו שני שמות של ה' שבהם יש חלקים מאד מורכבים. בשביל לתקן את החלק שנשבר, שם בן, יש לחבר ולהרכיב לכל חלק שבור כזה את חלק מתאים של שם מה החדש [היוצא ומאיר ממצחא דא"ק] שלו. בפשטות, אריך אנפין הוא הכתר ואבא הוא חכמה, אבל בכתבי האריז"ל מובא שהשמות של הפרצופים בתקון קרויים על שם חלקי שם בן שנשברו וצריכים תקון. כלומר, אם אני אומר אריך אנפין ואבא [כתר וחכמה] של תקון הכוונה היא שיש כאן חלקי כתר וחכמה של שם בן שנתקנו ולא שמה שמתקן אותם זה כתר וחכמה של שם מה. הפרצוף נקרא על שם הנתקן ולא על שם המתקן. חלקי שם מה שמתקנים את הפרצופים אינם בהכרח מאותה מדרגה. לענייננו, כתוב בכתבי האריז"ל שחלקי מה שמתקנים את הכתר שנאצלו מחדש ממצחא דא"ק באים משם מה של החכמה. כמו כן, פרצוף החכמה נתקן על ידי חלקי שם מה של הבינה. ליתר דיוק, לא כולה אלא חלקים ממנה, כתר וחכמה ו-ו הקצוות שלה. כלומר, כל חלקי הזכר שבה. כלומר, חלק הזכר של הבינה – שהיא הנוקבא של פרצוף החכמה – הם הגורמים יחוד אבא ואבא, על דרך הזכר שבנקבה והנקבה שבזכר. ממילא יוצא שבתוך פרצופי כתר וחכמה נמצאים באמת חלקי שם מה של חכמה ובינה. בכך מתורצת הקושיה בין שני ההסברים לביטוי יום יום. ממילא יש אדם [העולה מה] בפנימיות האיש, כפי שהסברנו בשיעורים הקודמים. כל זה באותיות של קבלה.

מכל זה יוצא שסוד הנדר, בו יש איש ואשה, כתר וחכמה, ובכל מצוה יש יחוד קוב"ה ושכינתיה. בכל המצוות היחוד הזה הוא בין זו"ן, אותיות וה שבשם, בין מידות הלב לדיבור. אבל כאן, בנדר, יש כח שלא כתוב בתורה. כח הנדר יכול לחול גם על מה שלא כתוב בתורה ואפילו לפעמים כנגד מה שכתוב בה. מה היחוד של הנדר? לפי זה יוצא שזה יחוד בין כתר לחכמה, בין איש לאשה. בכל המצוות זה יחוד וה, שיהיו "פיו ולבו שווים", אבל בנדר הכוונה הפנימית היא שאדם יוכל להשכיל ולקבל הברקה בבטול עצמי שעולה ונכלל במקור העל מודע, של מה שהוא מרגיש בעל מודע שלו. במילים אחרות, ביטוי ודבור שיוצא ישר מן העל מודע. אם זה ביטוי נאמן ומהימן לעל מודע אז זה זיווג אמיתי. אותו ברק המבריק על השכל הוא בתנועה של בטול בתוך הכתר, ובכל זאת ההברקה הזו היא ביטוי הרגש הפנימי העל מודע הנותן השראה לנדור נדר. כל מצוה בתורה הוא מלשון צוותא, יחוד וחיבור.

כמו כן, להוי' עולה יהיה הוי'. זה רומז לפסוק "ביום ההוא יהיה הוי' אחד ושמו אחד". ביום הוא ב יום, שתי מדרגות של יום. הפסוק הזה אומר שיהיה לעתיד פעמיים יום, שתי בחינות היחוד שלמדנו. נסביר כמה אותיות של קבלה. אמרנו שחלקי שם מה המתקן אינם זהים לשמות הפרצופים בתקון. את הכתר מתקן חכמה דמה ואת החכמה מתקנת בינה דמה, כאשר יחד יש יחוד חכמה ובינה בפנימיות יחוד הכתר והחכמה. פרצופי החכמה והבינה עצמם מחולקים לשני פרצופים כל אחד. לפרצוף אבא יש חלק תחתון הנקרא ישראל סבא. מה ההבדל ביניהם? אבא עילאה יונק מן הדיקנא, הזקן, של הכתר ואילו פרצוף ישראל סבא אינו יונק אלא מלביש את גוף הכתר. לא נאריך בהסבר המשלים הללו. איך מתייחד הכתר עם אבא עילאה? הג"ר דאריך, שהוא השכל שלו הנקרא מוחא סתימאה, מתייחד עם אבא עילאה באמצעות הדיקנא בתקון נצר חסד. החיבור בין ז תחתונות דאריך, הכתר, לישראל סבא נעשה באמצאות יסוד אריך. לפי זה המילה יהיה – ב פעמים יחוד יה – רומז לשני היחודים של כתר וחכמה, של העל מודע והמודע. אחרי היחודים הללו, בסוד הנדר, באים שאר היחודים כסדר שם הוי' – יהיה הוי'.

נדר עולה במספר סידורי להוי'. מספרו הוא חל. אצל האיש נאמר "לא יחל דברו ככל היוצא מפיו יעשה". ברגע שנדר חל אסור לחלל את הדיבור. הנדר הוא חול, אבל נעשה "חולין שנעשו על טהרת הקדש". בלשון חז"ל תקון הנדר הוא החלות שלו. נדר עולה בראשית במספר סידורי. כל ספר תקוני הזהר הוא פירושים למילה בראשית, הסובבים כולם סביב הטעם והתכלית של כל מעשה בראשית. הטעם החשוב ביותר שנאמר בקבלה ובחסידות לכך הוא מאמר חז"ל "נתאוה הקב"ה להיות לו דירה בתחתונים". הנוטריקון העולה ממנו הוא נדר [כמו הכוונה של חודש אדר – אלופו של עולם דר]. האות נ תמיד משמרת את משמעות הנפעל של הפועל, כמו "ונקדשתי בתוך בני ישראל". זה לא דבר שאפשר לגלות אותו סתם רק ברגע של ניסיון זה נפעל בדרך ממילא. באידיש יש לזה ביטוי מיוחד – 'זיך'. הזכרנו קודם פנימי ועצמי, אז פנימי זה אחד מתוכנן שמתכנן את מעשיו. עצמי לא מתכנן, זה נעשה. בבנין התפעל שמתוך שבעת הבניינים בלשון הקדש, אותם מונה הרד"ק, בכל התנ"ך לא נמצא הפועל נתפעל, ואילו בלשון חז"ל הוא מצוי לרוב. סתם בנין נפעל הוא שהדבר נעשה מאליו על ידי הזולת והמגע עמו, אבל בנין נתפעל זה שהפעולה נעשתה בינו לבין עצמו בדרך של ממילא. הביטוי 'נתאוה', שעליו אמר האדמו"ר הזקן שעל תאוה אין קושיות, בא לומר שזה ביטוי של גילוי העצם. לכן אין מה לשאול שאלות, כי זה לא בשביל משהו אחר. זה הדבר בעצמו. נדר הוא קיצור של שהמשפט הזה, שה' דר בעולם שלנו בדרך ממילא. כך הופך הנדר, שהוא דבר חולין, להיות נדר לה'. הקב"ה נותן לנו רמח מצוות עשה ושסה מצוות לא תעשה, ואצה היהודי יכול לעשות מצוה חדשה, וזה דומה רק לעוד מצוה אחת – מצות התשובה, בה "זדונות נהפכים לזכויות" – למצוה ממש. מצוה שלצדיק גמור אין בכלל. מה זה מלמד אותי? שתשובה אמיתית יוצרת מצוות חדשות, כמו הנדר. תשובה היא למעלה מן השכל של התורה, וכן הנדר. לכן, על פי פשט, אדם נודר כחלק ודרך של עבודת התשובה. שתיהן דרכים להמשכת העצם והתכלית של דירה בתחתונים. בכל המצוות רק מורגש שיש כזו כוונה, שתהיה דירה בתחתונים, אבל במצוות התשובה והנדר מורגשת התאווה שיש לקב"ה בכוונה זו. כל סוד הצמצום הוא כמו נדר. לה' היה אור אין סוף, היה לו 'כיף', והוא העלים והסתיר את כל האור הזה לשם התכלית של דירה בתחתונים. יש אחד שהוא מוקף מליון גלידות, אבל אם הוא רוצה לעשות משהו בחיים חוץ מגלידות אז הוא צריך להתאפק. זה קשה. אבל אם פתאום באה לו הברקה בשכל – לא בגלל שלא בריא כמו הטבעונים – שרוצה תכלית בחיים, שרוצה להועיל, זה מניע אותו בנפש שלא לנגוע בזה יותר. זה נקרא לעשות חלל שבתוכו הוא יכול להתחיל לפעול. לפי זה, לצורך בריאת העולמות הקב"ה עצמו צריך לנדור נדר.

נדר להוי' עולה יש, וכיוון שהביטוי הזה מופיע פעמיים הרי ש-ב פעמים יש עולה כתר, מקור הנדרים.