פרק א

הדבר הראשון שצריך להבין מה זה שלום, שחז"ל אומרים שהוא שמו של ה' עד שאסור לומר אותו במקום לא נקי. כשיהודי פוגש יהודי הדבר הראשון שאומר הוא שלום ויש גם שלום מדומה. נביא אמת יודע מה זה שלום ואיך הולכים לקראתו ויש נביא שקר שאומר "שלום שלום ואין שלום" כי אצלו מושג השלום משובש. הוא מזכיר שם שמים לבטלה, זרע לבטלה, רח"ל. השלום הזה – של 'שלום' עם הערבים על ידי חלוקת הארץ – הוא חילול השם. סיום שירת הים, שיא יציאת מצרים, הוא "הוי' ימלך לעולם ועד" וזה עולה שלום. אם השלום הוא גילוי של מלוכת ה' אז זה שלום אמת. אז צריך קודם להתבונן מה זה שלום, במונחי הקבלה והחסידות ואחר כך, לענייננו, מה זה אומר.

הדבר הראשון שרואים פה הוא שהשלום הוא המחבר בין חכמה לבין בינה, ובלשון הקבלה זה יסוד אבא. אבא זה חכמה, י שבשם הוי', כשהיא באה כפרצוף. חכמה היא חוש בהסתכלות באור ה', "ביקרא דמלכא", לראות את האמת. בינה היא חוש לשמוע, להתבונן, את השמע של האלוקות – "ה' שמעתי שמעך יראתי". את זה עושים על ידי התבוננות. כאשר שני החושים האלו, הסתכלות והתבוננות, מתחברים יחד נולדים בנים – הרגש במידות: אהבת ה' ויראתו, רחמים על הזולת, ביטחון לבצע משימות קשות בחיים, ללכת בתמימות בדרך הזו מבלי לסטות ימין ושמאל מן היעד, דבקות במטרה לקראת ההגעה אליה כדי להוציאו לפועל ועד לגילוי התכליתי. כאשר יש כח מפותח, לא רק נקודה בעלת אפס ממדים, הוא נקרא פרצוף שלם. לפעמים יש לאדם רק כח של נקודה, יש לו כח הסתכלות אבל הוא לא יכול לחבר אותו עם כח אחר. כאשר כח מפותח ומשוכלל יש בתוכו את כל הממדים, כל הספירות האחרות, הוא נקרא פרצוף. החכמה המפותחת נקראת אבא והבינה המפותחת נקראת אמא. כאשר הם מתייחדים זה אומר שיש כח בפרצוף אבא להתחבר עם פרצוף אמא, יש כח בהסתכלות כח להאיר בתוך חוש השמע. לכח הזה קוראים יסוד אבא והוא משמש אחר את הכח היסודי לחבר את ששת מדות הלב, מחסד עד מיסוד, אל המלכות. הוא מדביק את מידות הלב אל התכלית. בלשון הקבלה: "יסוד אבא ארוך ומסתיים ביסוד ז"א". אם מדברים על עם ישראל כפרצוף אחד גדול אז יסוד אבא הואר הכח לחבר יהודים [וגם את חלקי התורה והארץ] יחד. שלום הוא מלשון שלם. אצלנו זה פשוט אבל באנגלית זה בדיוק הפוך... אצל הגוי אין קשר בין שלום לשלמות. אצלנו יש שלוש שלמויות: התורה העם והארץ. אם החלקים נוטים להיפרד זה סימן שיש בעיה בדבק, בכח המחבר, ביסוד אבא.

הכח הזה, יסוד אבא, קשור עם מתן תורה. "וכל נתיבותיה שלום" – יש לב נתיבות חכמה, ומתוכם יסוד אבא נקרא הנתיב הנעלם כיוון שהוא נתון תמיד ביסוד אמא. בלשון הקבלה אבא ואמא הם "תרין רעין דלא מתפרשין לעלמין" – לא נפרדים לעולם – ולכן הכח המחבר נעלם ולא רואים אותו. רק כאשר דברים נפרדים אחד מן השני ניתן לראות את הכח שעתיד לחבר אותם. הוא נקרא "נתיב לא ידעו עיט", והוא כנגד לא הנתיבים שאפשר לראות.

כאמור, שלום הוא מלשון שלם, העולה שע. בקבלה זהו ביטוי חשוב ביותר הנקרא שע נהורין. הכח העושה את השלום, שמיישם את השלמות בעם בתורה ובארץ, הוא יסוד אבא אבל השורש שלו ממנו הוא נמשך הוא שע נהורין. לפני כן נסביר יותר מה זה יסוד אבא. ידוע, שחכמה היא כח מה. מה זה כח מה? יש הרבה פירושים לזה, וכל אחד מהם מהווה ביטוי לכח אחר הכלול בפרצוף אבא. כמו אדם שיש לו שם, למשל זאב, והוא תופס רק את המשמעות השפוטה שלו שמו כחיה. אחר כך הוא לומד תורה ורואה שיש לו הרבה הקשרים, פעם החכמה פעם בחסד וכו'. יש לשם הזה הרבה גוונים ההופכים יחד לפרצוף שלם. אז אחד הפירושים לחכמה הוא כח מה [יש חיך מה, לטעום את הבטול או חכה מה, להתמהמה] שהרבי הקודם היה נוהג להסביר כתקיפות הבטול. הבטול זה שאדם לא מרגיש את עצמו למציאות, לא צולע תחת כובד של מציאות עצמית. כמה שאדם חושב על עצמו הוא יותר צולע. זה מכביד עליו. זה שיש  לו הכי הרבה בטול הוא הכי זריז – זריזות במתינות כדברי הבעש"ט – ומחושב. הבעש"ט אומר שהרגשת מעלת עצמו זה הדבר הכי מכביד על האדם והתקון לזה הוא זריזות במתינות. זה אינו בטול פאסיבי – כמו שיש בתורות המזרח למיניהן המדברות על מצב של בטול היש, האגו, והכל בפסיביות מוחלטת, שאדם יושב בטל וגמרנו. זה נקרא בטול בבחינת נוקבא, ששייך רק לגוי. אצלו פעילות שוללת בטול, אבל אצל יהודי הוא זכר בעצם. גם נשים. יהודי הוא משפיע בעצם. הכח הזה, לפעול עד כדי מסירות נפש [לפני שבוע הסביר הרבי שליט"א מה זה מסירות נפש, הסבר חדש. הוא הסביר שזה כמו שליח המבצע בנאמנות את שליחות המשלח, שאינו אישיות לעצמה אלא בטל למשלח. הוא מסר את האישיות וההזדהות עם עצמו כדי ליישם את השליחות. את הנפש שלו הוא מסר] בשליחותו של ה' ושל הצדיקים שבכל דור. גוי לא יכול על פי ההלכה להיות שליח. אין לו את הסגולה הזו למסור את נפשו ולהיות "שלוחו של אדם כמותו". יהודי יכול וצריך. הכח הזה – לפעול על ידי בטול – הוא יסוד אבא. אבא הוא בטול והיסוד שבוא הוא הכח ליישם את אותו בטול. יסוד היא הדבקות במטרה, וכאשר המטרה היא הבטול אז היסוד היא הדבקות ביישום הבטול . היסוד נקרא בקבלה השליח. הדבק הזה הוא השלום, הכח לדבק את השניות שיש במציאות, ולגלות את האחדות שיש בה. אחד שהלוך עם 'אני ואפסי עוד' לא מסוגל לעשות שלום. הוא עצמו מפריע. כשאהרן הולך להשכין שלום הוא לא מציאות. אם הוא יהיה שם הוא יהווה חציצה, וכמו בהלכות טבילה זה פוסל את הטהרה. שלום זה להיכנס בין הרבים ולא לחצוץ ביניהם. כמו הקטליסט בכימיה, שפועל את הפעולה ולא רואים אותו. אין לו אני. הוא לא עשה משלו כלום אלא היה בטל לרצון ה'. זו הדרך לפעול את השלום כעבודה, ולא רק לדמיין את המצב הסופי שלו.

אותו הכח, השליח, צריך לפעול עם ההשראה של אור המשלח. כמו מלך, השליח הולך כל הזמן באור פני המלך. בקבלה, מעל החכמה יש כתר ואור הכתר נקרא "אור פני מלך חיים". אלו ה-שע נהורין, אור פני הכתר, פרצוף אריך אנפין. זהו השורש של השלום – השלם. האות ו היא המשכת השליחות לבצע את השלום במעשה. היא פועלת את ההמשכה ומסירת השליחות מן המשלח אל השליח, מן הכתר לחכמה. איך קוראים לצינור הזה בקבלה? אלו יג תקוני הדיקנא, יג מדות הרחמים, שהבולט ביניהם הוא המזל העליון, מזל השמיני, מזל נוצר חסד. אור הפנים של אריך אנפין הוא התקון השביעי, תקון ואמת, וכשנמשך מטה זה על ידי המזל השמיני. יחד הם שלום אמת. אמת היא השלמות – ראש תוך סוף של אותיות לשון הקדש – "כולו זרע אמת". המזל נצר חסד עולה כמנין בית, הרומז למילה בראשית, הרומזת לבית המקדש – תכלית כוונה הבריאה. בית המקדש זה המצב שאנו יכולים לתאר כמצב של שלום. כתוב בקבלה שבית המקדש הוא כמו תיבת נח, שבו חיו כל החיות בשלום. איך נכנסים לתוך הבית? יש מחלוקת בין המדקדקים מה השורש של המילה בית. יש מי שאומר שאין אות י בשורש, והוא בת. יש אומרים שהשורש הוא בית ויש אומרים שהשורש הוא בא, מלשון ביאה – "בא אל התיבה" [יש שם ריבוי של הפועל ביאה]. השלום הוא כח שמושך את כולם להיכנס אליו. אתה רוצה לבוא אל הבית בגלל השלום שיש בו – שלום בית. זה הבית המושלם. יהודי נכנס בליל שבת קדש הביתה, מברך שבת שלום, אומר שלום עליכם – זה שיא שלום הבית. בבית הכנסת לא אומרים שלום עליכם. השיא הוא בבית המקדש, "סוף מעשה במחשבה תחילה". השלום הוא כח מפתה [לכן המפלגה "שלום עכשיו" מפתה כמו אשה זונה שרוצה שכולם יבואו אליה, והם מצליחים כמו שנביאי השקר הצליחו], והשלום האמיתי נמצא בבית הנאמן, שהבטיח ה' לדוד. יש בית שאסור להיכנס אליו ולא לעבור ליד הפתח שלו, אבל "זה לעומת זה" בית המקדש הוא בית שמפתה ומושך את כל העולם להיכנס אליו – "כי ביתי בית תפילה יקרא לכל העמים". זה הסוד של המזל העליון נצר חסד לאלפים.

לגבי המזל הזה יש משפט מפורסם בחז"ל "אין מזל לישראל" והבעש"ט אומר שצריך לקרוא אותו כך: "אָיִן מזל לישראל". מזל הוא צינור שדרכו נוזל שפע ואור. לכל אחד יש שורש לנשמה שלו וממנה נוזל להארה שיש בו ממנה. לא תתכן הארה ללא השורש. מה ההבדל בין יהודי לגוי? אצל הגוי המזל הוא בצורת יש. הוא מלווה באגו. הוא לא מסוגל כל עוד הוא חי – "כל חי מתנועע" – להיפטר ממנו. אצלו לחיות זה להתנועע ובטול זה להפסיק לכן הוא שואף למות. ככל שמקבל שפע מן המזל שלו הוא מרגיש את עצמו ליש או, לכל היותר, לבטל אותה לטובת הזדהות עם המזל שלו שהוא גם נברא נפרד כמוהו. אבל ליהודי אין מזל כי האין האלוקי הוא המזל של יהודי. הוא יכול לקבל ממנו כוחות ולהוסיף תנועה ולהישאר באין. אותו המזל העליון, שהוא שורש כח המשיכה בתוכי, הבית, הוא בבחינת אין. זוהי האות ו, ההמשכה מן ה-שע נהורין שבכתר לחכמה [וליסוד אבא בפרט], מן השלם אל השלום.

את כל מה שלמדנו הערב אפשר לסכם בצורת האות י של שם הוי'. בקצה העליון יש קוץ וכן הקצה התחתון. הקוץ העליון הוא המזל העליון, דרכו יורד השפע מלמעלה, והקוץ התחתון שמתעקם ומתעגל לכיוון האות הבאה הוא יסוד אבא הפונה כלפי אמא. את הכח לכך הוא מקבל מן הקוץ העליון. נסביר עוד מושג בחסידות: נקודה פשוטה ונקודה מצוירת. הפשוטה היא כח שפוט שעוד לא התפתח ולכן אין פרטים, אין ציור. אבא, שהוא כבר פרצוף שלם, נקרא ציור האות י.

....

אחרי שתי המדרגות הללו, שיודעים מה זה שלום, אפשר לגשת לאהבת הבריות ולקרבן לתורה. זה נקרא שחייבים לברר מה זה השלום. זה המובן האמיתי של בנין הבית, מקום משכן השלום.

* * *

התחלנו ללמוד במקום אחר את פרק א בשער 'אהרן הכהן' אז נעשה רק חזרה קצרה על מה שנלמד.

היום יום ההילולא של אהרן הכהן, שהוא העמוד של העבודה בבית המקדש, והוא הכח הממתיק של התקופה הזו של חורבן בית המקדש. ההבטחה שבית המקדש יקום ויחיה מחדש היא בזכות מסירות הנפש שלו. מסירות נפש מבטיחה שהדבר ימשיך להתקיים, אף על פי שנראה שהוא עבר מן העין, ומה שלא רואים זהו המצב החולף. מסירות הנפש היא הנצח, זה הדבר הנצחי לעולם ועד. לכן אהרן הכהן, המוסר את נפשו על עבודת בית המקדש, הוא המבטיח לנו את עבודת בית המקדש. ביום הילולת הצדיק מתרכזת ומתגלה כל עבודתו שבחייו. כך זה בכל יהודי וכל שכן בצדיק יסוד עולם. "והימים הללו נזכרים ונעשים בכל שנה ושנה", וכפרוש הבעש"ט שנעשה הוא מלשון תקון, כמו אדם שמתלבש בבגד חדש כדי לבוא למסיבה חדשה. כל שנה הילולת הצדיק היא כמו חתונה חדשה בה הוא נעשה, הוא מולבש ומתתקן בעוד לבוש. איך עושים את הלבוש החדש? על ידי הזיכרון. לפי ה"נזכר" כך הוא "נעשה". כידוע, בתוך אותיות בגד מתגלה האות א הפשוטה. אז בזכות אהרן והזיכרון שלנו אותו, אנחנו בטוחים בבנין בית המקדש בימינו.

הדבר המפורסם ביותר לגביו הוא מאמר הלל הזקן: "הוי מתלמידיו של אהרן, אהב שלום ורדף שלום, אוהב את הבריות ומקרבן לתורה". זה שדוקא הלל הוא זה שאומר את המאמר הזה זה דבר חשוב, כמו שיתבאר בהמשך השער שהלל הוא הגלגול הסופי של נשמת אהרן הכהן, אחרי עלי הכהן ועזרא הסופר. אם נתבונן במאמר של הלל נראה שהוא מורכב מארבע דרגות שעלינו להתבונן בהקבלתן לארבע אותיות שם הוי': אהב שלום כנגד החכמה בספירות וכנגד עולם האצילות בעולמות. אם אנחנו רוצים להגדיר לנו מה זה עולם האצילות או נשמה מעולם האצילות אז מדרגת אהב שלום היא הדוגמה לכך. זו המידה שמאפיינת מדרגה זו. רודף שלום זה כנגד עולם הבריאה או ספירת הבינה. אחר כך בעולם יצירה, או שש מידות הלב מחסד ועד יסוד המאירים בעולם היצירה, נקראת המידה אוהב את הבריות. בעולם העשיה, במלכות, היא כנגד מקרבן לתורה.

המבנה היסודי כאן הוא "שתים שהן ארבע", שני הראשונים מול שני האחרונים. המכנה המשותף לראשונים הוא השלום – אהב שלום ורודף שלום. בפרטות אהב שלום זה תואר עצמי של האדם ואילו רודף שלום זו הפעולה שלו, אבל בכללות זו יחידה אחת. הם "תרין רעין דלא מתפרשין לעלמין". זה עדין בגדר המופשט, יחוד עליון. השלום הוא עדין רעיון מופשט, ולא חושב על אדם מסוים ופרטי. גם שתי המדרגות התחתונות הולכות יחד, כאשר הם שמאפיין אותם היא המוחשיות. אלו מדרגות מעשיות ממש. ברעיון המופשט יש סכנה של רמאות עצמית. קל לאדם נפשית להסתלק מן המציאות ולדמיין לעצמו שהוא נאחז במושג המופשט, בעוד שבאמת זה רק דמיון. אין כאן לא מופשט ולא מוחשי. כמו אנשים שדוגלים מאוד בערך השלום אבל עם החבר ברחוב הוא מתקוטט. נעשה שלום עם הערבים אבל בבית, עם אשתו, ספק גדול אם יש שם שלום... זה פשוט התחמקות מן המציאות. אני אומר את זה כדי להסביר שמדרגה של אהב שלום זה קשר עם המופשט, עם הרוחני, וצריך להיות אדם גדול כדי לדעת מה זה השלום בשורש. השורש זה כמו שורש נשמות ישראל בעוד שאהבת הבריות מתייחסת אל אישים פרטיים. בריות זה מלשון בריאה וזה אדם שאי אפשר ללמד עליו שום זכות מלמד העובדה שה' ברא אותו אז כנראה שיש לו איזו תועלת, פוטנציה. בעולם האצילות, באבא, באות י שבשם, נמצא שורש הנשמה של אותה הבריה ושם נאמר על נשמות ישראל "הלא אב אחד לכולנה", וכולן שוכנות יחדיו בשלום. לאהוב שלום זה לאהוב יהודי כמו שהוא נמצא עדין בשורש הזה שלו. גם במדרגה הבאה – רודף שלום – מדובר עדין בקשר עם נשמה עוד לפני התגלותה בפרט אלא בעודה בשרשה. כתוב בקבלה וחסידות לפעמים ששורש הנשמה הוא בעולם האצילות ולפעמים כתוב שהוא בעולם הבריאה, ואלו שתי מדרגות של שורש הנשמה. כל זה בשורש, אבל אם יש אדם שיש לו רק אותן ללא התגלות האהבה לבריות וקרובן לתורה זה סימן שהכל רמאות עצמית. על פגם זה נאמר "כי יד על כס יה", שעמלק מפריד ומנתק בין אותיות יה שבשם לאותיות וה, ו"אין השם שלם ואין הכסא שלם עד שימחה זרעו של עמלק". כל זה ביחס למבנה הכללי של הפרצוף, שמחלק בין שתי מדרגות מופשטות בשורש ושתי מדרגות מוחשיות במעשה. ההתבוננות הזו נקראת העמקה בפשט הדברים, שזהו דבר המסור לכל אחד ואחד.

[הכל מדובר על תקון שם הוי', השם המיוחד לנו עם ישראל – "שמע ישראל הוי' אלקנו". האהבה לכל הבריות בעולם שייכת לתקון שם אלקים, השם המתייחס לבריאת כל העולמות – "בראשים ברא אלקים". זה הענין שהרבי שליט"א מקרבה לדבר על תקון אומות העולם בקיום ז מצוות בני נח המתאימים להם. מוטל עלינו חוב קדוש לעשות את זה, ומה שכל הדורות לא ראינו שעשו זאת זה רק בגלל שלא היה ניתן, שהיה כרוך בסכנת נפשות מצד המלכות, שלא נתנה ליהודי לדבר עם גוי לקרב אותו לקבלת עול מלכות שמים. אבל היום אנחנו חיים בעולם "חופשי", שכל אחד חופשי לעשות מה שרוצה, אז יש חובה לקרב את כל באי העולם לאמת, במיוחד מי שקורא ברמב"ם].

לא נחזור באריכות על כל הפסקה הראשונה שלמדנו, רק נקצר. המושג המופשט של השלום נקרא בקבלה יסוד אבא, ההתאמתות של הבטול בלשון החסידות. "אבא מקנן באצילות" והוא מתגלה בו על ידי היסוד שלו. הוא עושה שלום, כלומר מייחד פרצופים. קודם כל מייחד את פרצופי אבא ואמא ואחר כך פרצופי זעיר ונוקביה. הוא עושה את השלום בית בכל מקום. בית זה ב, שנים, והוא המחדיר ועושה שלום ביניהם. אחר כך הסברנו שהשלום הזה מקבל את כוחו מן השלם, והוא שע [העולה שלם] נהורין המאירים מפני אריך אנפין, מן הכתר. את הכח הזה הוא מקבל דרך האות ו, שהוא הצינור המחבר כתר וחכמה. בלשון הקבלה נקרא הצינור הזה מזל. הזכרנו את התופעה שהמילה שלום מאוד נפוצה ברחוב, ולעיתים היא בבחינת נביאי השקר שמה שאפיין אותם הוא הכרזת השלום שבפיהם – "שלום שלום ואין שלום". זה הכל שקר, בלוף. יותר מזה, הוא בכלל לא מבין מה זה שלום ורק מדבר בנאיביות שלילית [יכולים להיות אנשים טובים מאוד שבאמת חושבים שרוצים משהו טוב] על מושג מדומה. לא יודעים שלעשות חוזה עם הערבים זה היפך השלום. אין בזה שום ריח של שלום רק ריח של טיפשות ועוד כמה ריחות של סירחון למיניהם. זה נקרא "שלום שלום ואין שלום".

לענייננו, היסוד בכל מקום היא ההתאמתות של הדבר והוצאתו מן הכח אל הפועל הנצח וההוד נקראו בטוחות מלשון גילוי הבטחה והיסוד הוא זה שדואג לקיים את ההבטחה. אז יסוד של החכמה הוא התאמתות הבטול, הכח להחדיר בטול בכל אחד ואחד, לאמת ולקיים את זה. כמה אנשים בעולם תופסים כך את השלום? חושבים ששלום זה ללכת ולהתחבק עם סאדאת, ה' ישמור. לעשות שלום זה לבטל את הישות, את המציאות הנפרדת, שלו. לפי הבעש"ט, בכל פעם שמופיעה המילה אֵין במובן שלילי הופכים אותה לאָיִן, במובן החיובי. לענייננו, בפסוק "שלום שלום ואין שלום" מונחת גם הטעות של אותם האנשים וגם המענה לה. הם אומרים "שלום שלום" סתם, והאמת היא ש"ואָיִן", הבטול, הוא ה"שלום" האמיתי. השלום שלך הוא שלום של ישות, של 'גראבקייט', של גאוה, ואין לך שום השגה מהו שלום באמת. למה? כי השלום האמיתי הוא ההיפך מזה. כך אומר ירמיהו הנביא לנביאי השקר, שאמרו את דבריהם במזיד, וכך צריך לומר בפנימיות גם לאנשים הנאיבים שאומרים את דבריהם מתוך אי הבנת השלום באמת. על פי פשט תוכחה היא לומר לו שהוא לא בסדר, אבל על פי פנימיות תוכחה היא לגלות ולהראות לו את האמת. אם רואים שנביא אמת שופך אש וגופרית על אלו שמוכיח אותם אז אם נעיין היטב בדבריו נראה שבעצם הוא מוכיח את האמת. יש הרבה סיפורים, וגם בין תלמידי הבעש"ט, על צדיקים שהוכיחו מישהו קשות ובזה המתיקו מעליו את הדין ופטרו אותו מעונש. הוא באמת מרחם עליו בצעקה עליו. עד כאן הסברנו את הכלל הראשון של שלום, המופיע בפרק א בסעיף הראשון.

נמשיך לסעיף השני. אבא, הבטול, דר ומקנן בכל עולם האצילות. הוא היסוד שעליו עומד כל עולם האצילות. עולם האצילות הוא תקון שלם, שלום מוחלט בין הפרצופים באמצעות היסוד שלו – "יסוד אבא ארוך ומסתיים ביסוד ז"א". שאר הספירות של פרצוף אבא מאירות בבחינת השראה בכל האצילות. התקון של עולם האצילות מתבטא בבטול לאלוקות – "איהו וחיוהי [החיות] וגרמוהי [הכלים המגדירים ומגבילים את האור] חד בהון". עיקר השלום הוא בין האור ובין הכלי. בעולם התהו שנשבר לא היה שלום בין האור ובין הכלי. האור היה רב והכלים היו מועטים והאור הרב שבר אותם. בעולם האצילות המתוקן יש שלום נצחי על ידי "איהו", בזכות השותף השלישי. כמו שאיש ואשה יכולים לחיות יחד רק בזכות השותף השלישי, השראת השכינה ביניהם. "זכו – שכינה שורה ביניהם, לא זכו – אש אוכלתן".

עד כאן דברנו על שלום, אבל כאן יש עוד מילה – "אוהב". בספירות זוהי ספירת החסד, המלווה את כל שש המידות – עיקר כל עולם אלו ה-ו קצוות שלו – של עולם האצילות. החסד אוהב את הכח הרוחני המופשט, את השלום. אוהב שלום הוא יחוד של חסד וחכמה [אי אפשר להיות איש שלום אם אתה טיפש כי שלום זה חכמה אמיתית]. כתוב בכתבי האריז"ל שעולם התהו היה עולם  של יראה ופחד, שכל ספירה פחדה מהשגת גבול של הספירה השניה. היה מתח ביניהם ולכן עולם התהו נשבר. כשכל אחד מפחד מהשני שיזיק לי, כמו סוחרים של כל אחד מפחד שהשני ישיג את גבולו, זה גורם לשבירת הכלים. השבירה היא כמו חורבן בית המקדש שבזכות אהרן אנחנו בונים אותו. כל ספירה צרתה למלוך לבד, למלא את המציאות עם האור שלה, בסוד "אנא אמלוך". כיוון שכל איחד רצה למלוך לבדו הוא נורא פחד שיבוא מישהו וישיג את גבולי. ברגע שיש פחד של השגת גבול יש הרבה מתח, מתח גבוה. כאשר יש עולם שכולו נמצא במתח גבוה הוא עתיד להתמוטט. זה התהליך של עולם התהו, אבל עולם התקון הוא עולם של אהבה בגלל שיש בו בטול. בטול זה שלא רק אני צריך למלוך אלא גם החבר יכול. כולנו יכולים לפתוח חנויות ברחוב. לכן יש שלום ותקון. יכולה להיות גם תחרות חיובית, כמו "קנאת סופרים תרבה חכמה", אבל המתח בה לא יהיה מתח גבוה ממוטט, והוא דוקא מקיים את המבנה. זה מתח של אחדות והוא נושא בפני עצמו בחכמת הנפש. אז האהבה, כמו הבטול, ממלאת את כל עולם האצילות.

עולם האצילות הוא עולם האחדות, ואחד עולה אהבה, וכן אותיות אחד הן אותיות אהבה חסד. החסד הוא הכלי והאהבה היא האור הפנימי הנכנס בו, והכל יחד הוא אחד. על הפסוק "זכר חסדו" בתהילים דורשים בחסידות שהחסד והאהבה הן תכונות עצמיות לזכר. "בנין הזכר מן החסדים, בנין המלכות [הנוקבא] מן הגבורות". השורש של כל אחד מאתנו, גם של האשה, בעולם האצילות הוא בבחינת זכר, משפיע. השורש שבבחינת נקבה של כל אחד, לקבל מה', הוא השורש הנמצא בעולם הבריאה. מה שרואים שאשה היא בעלת חסד ורחמים זה לא אומר כלום, כי כל אחד כלול משניהם ולפעמים כח זה מתגבר לפעמים כח זה. חסד זה רצון להשפיע, להשפיע בטול. מי שרוצה לתת את המתנה הכי טובה בעולם, מתנת "באור פני מלך חיים", יכול לתת אותה דרך צינור אחד – דרך בטול, להיות בטל למלך ואז זוכים לאור שלו. השורש של הקבלה הוא בבינה [גם בעולם יש בינה כהתכללות אבל הכח העיקרי הוא החכמה והחסד] המאירה בעולם הבריאה – "אמא מקננא בכורסיא".

חסר סיום השיעור

* * *

הסברנו בשיעורים הקודמים שארבעת המדרגות שבמשנה – אוהב שלום, רודף שלום, אוהב את הבריות ומקרבן לתורה – הן כנגד ארבעת העולמות אצילות-בריאה-יצירה-עשיה, ובעצם כנגד כל מה שמקביל לארבע אותיות שם הוי'. עד היום דברנו על המדרגה הראשונה של האצילות, אוהב שלום, והסברנו שזה יסוד אבא – התוקף של הבטול וההתקשרות העצמית להחדרתו בכל העולם. התקשרות זה לאמת משהו ויסוד אבא זו ההתאמתות להחדרת הבטול – אבא – בכל עולם האצילות. זה הכח שמביא שלום. אם יש בטול יש שלום ואם אין בטול אין שלום. עד כאן מה שהיה בשיעורים הקודמים.

כעת הגענו למדרגה השניה [עמוד תלה פסקה שלישית]. כאן זה לא רק לאהוב את השלום. לאהוב דבר זה במקומו, בסביבתו הטבעית, אבל לרדוף אחריו זה כבר במקום אחר. המילה רודף היא אותיות פרוד, כלומר לרדוף ולהביא את השלום גם למקום שמצד עצמו הוא מקום של פרוד. תחילת הפירוד הוא בעולם הבריאה, ה עילאה של שם הוי', שכנגד ספירת הבינה עליה נאמר "מינה דינין מתערין". בתודעת עצמו עולם הבריאה כבר נפרד מן עולם האצילות, שכן בריאה היא מלשון לבר, החוצה. עולם האצילות נקרא רשות היחיד ועולם הבריאה רשות הרבים. קודם הסברנו, שלגבי נשמות ישראל ריבוי הוא למעליותא, אבל ביחס לעולמות ריבוי זה לגריעותא. כמה שיש יותר נשמות יש יותר גילוי אחדות, אבל בעולם הבריאה זה מבטא פרוד. חז"ל דורשים את הפסוק "סור מרע ועשה טוב בקש שלום ורדפהו – רדפהו במקום אחר". עולם האצילות הוא מקום של שלום וכולו חדור יסוד אבא – "אבא מקנן באצילות", אבל עולם הבריאה שכבר יצא מרשות היחיד – שם צריך לרדוף אחר השלום. זה כבר דורש כח יותר גדול.

בעולם הבריאה יש גילוי אור הבינה – "אמא עילאה ממקננא בכורסייא". בקבלה הראשונה נקראת ספירת הבינה עולם הכסא, ולכן הלשון בזהר היא כורסייא, מלשון כורסא. כסא הוא מלשון כיסוי, כי עולם הבריאה מכסה על אור האצילות.

קודם הסברנו, שעולם האצילות והשלום שבו יונק מ-שע נהורין [העולים שלם] שבכתר דרך המזל השמיני, מזל נצר חסד לאלפים. גם אמא עילאה, המקננת בעולם הבריאה, יונקת משם דרך מזל ה-יג, מזל ונקה. שתי המזלות הללו הם המזל העליון והמזל התחתון. שניהם מקבלים מן השלם, ולכן שניהם מתייחסים לשלום ישירות – אוהב שלום ורודף שלום. בקבלה מובא שאותיות ונקה הן אותיות 'וקנה הכל' – כאשר כל הן נ שערי בינה. קנין היא פעולת תקון, השבת החפץ והכנסתו לרשות היחיד. רש"י בחומש כותב שקנין ותקון וקן [כמו קן ציפור] הכל משער אחד. יש כח באמא אדיר לרדוף את השלום במקום אחר, אפילו יותר מאשר מאבא, ולהביא אותו גם אל עולם הבריאה. לקנות את המציאות של עולם הבריאה.

מה זה בעבודת ה'? עולם האצילות זה מצב של הסתכלות ביקרא דמלכא. להסתכל באור ה'. כשהוא לא מסוגל להסתכל אלא רק להתבונן ולהקשיב זה עולם הבריאה. בעולם האצילות, כשרואים את ה' שם השלום כבר חדור. בעולם הבריאה, כשרק מתבוננים בשכל, זה שהשלום לא נמצא. זה לא המקום העצמי שלו, רק צריך לרדוף אותו ולהשיבו. שכל הוא פרוד, יש בו עדין הרגשת היש. בהסתכלות אין ישות בכלל אבל בהתבוננות בתחילה עדיין הוא נפרד, רק שאם מתבוננים עמוק אפשר להחדיר בטול גם בתוך התבוננות. לכן אצלנו, שאין לנו בטול, עיקר העבודה זה לגלות בטול דרך התבוננות. זה עיקר הדרך להגיע לשלום. עצם ההתבוננות היא לא השלום, זה לא מקומו. להיפך, שכל הוא פרוד בין חלקי השכל וגם שהאדם המשכיל בעצמו נפרד. אבל אם מעמיקים בשכל אפשר לרדוף שלום גם במקום אחר, כי בתוך ההתבוננות מקננת אמא דאצילות, שהיא מקבלת את אור השלם, ה-שע נהורין, דרך מזל ונקה, וזה נותן לה כח לקנות, לתקן, את הכל.

בלשון יותר פשוטה: עולם הבריאה זה כמו ללמד בדיבור. עולם האצילות זה כמו אחד שמתבודד בינו לבין עצמו, שהכל בסדר אצלו. עולם הבריאה זה כמו אחד שהולך ללמד בבית ספר, רוצה להשפיע לזולת באמצעות שכל נכון. בכל כיתה כשמלמדים יש מלחמה מסוימת להחדיר שלום באמצעות העמקת הדעת. מי באמת יצליח להחדיר שלום? מי שהוא בעצמו מורה מאד מעמיק. בלי זה כל אחד ישאר בשלו: לא יתבטלו כל השומעים למה שאומר כי זה לא מספיק עמוק עד כדי שצריכים להתבטל [אפשר לשבת על הכורסא ולקבל את זה בלי להתבטל. עולם הכסא...]. צריכה להיות השתדלות דו-סטרית, מצד המשפיע ומצד המקבל. המקבל צריך לעשות הרבה מאמץ של הפשטת הישות שלו על מנת להקשיב, ולאט לאט זה מצליח בכח אמא.

* * *

נמשיך הערב את הפרק שהתחלנו לפני חודש.

אנחנו עדין בחודש אב שבראשו הסתלק אהרן הכהן, וכתוב שכל ישראל בכו אותו במשך חודש ימים. בכו אותו אפילו יותר ממשה רבינו, אנשים ונשים, כיוון שמסר נפשו על השכנת שלום ביניהם. כשבוכים את הצדיק בוכים כדי ללמוד ולדבוק ממנו, ומאהרן לומדים להיות מתלמידיו "אוהב שלום ורודף שלום, אוהב את הבריות ומקרבן לתורה". התחלנו להסביר שארבעת המדרגות במשנה הזו הן כנגד ארבע אותיות שם הוי' ב"ה, בהן מהווה הקב"ה את העולם. הוא מהווה אותו בארבע עולמות אצילות-בריאה-יצירה-עשיה המושרשות בארבע אותיות אלו.

נפרט בקצרה. אצילות היא אין, ללא שום מציאות גשמית או רוחנית, רק בטול מוחלט לאין האלוקי. המציאות הנבראת הראשונה היא החומר ההיולי – חומר ללא צורה – שבעולם הבריאה ורק בעולם היצירה הופך אותו חומר היולי לצורה. זהו יש כללי, מינים כלליים ללא אישים פרטיים, כמו פני אריה ופני שור שבמרכבה. להוציא את ריבוי הפרטים מן הכלל זה השלב האחרון שבעולם העשיה. אם רוצים לסכם את ארבעת העולמות במילה אחת לכל עולם אז זה אין-יש-כלל-פרט. שוב, האות י היא הכח להאציל את האין מן היש האמיתי, מן ה' בעצמו. לברוא משהו זה לעשות יש מאין, ואילו להאציל זה בדיוק להיפך, זה לעשות אין מיש. את המציאות הזו – אין היוצא מן היש האמיתי – אי אפשר לתפוס בשכל בכלל. בלשון הקבלה זה נקרא 'עשר ספירות הגנוזות במאצילן'. להוציא יש נברא מן האין האלוקי זה הכח של האות ה העליונה של שם הוי'. זה נקרא אפשריות המציאות, מציאות בפוטנציה אבל לא גלויה לעין, ולכן היא נקראת "בורא חושך". החושך עצמו הוא חומר היולי, ממנו יצא אחר כך הכלל. "יוצר אור" זה כבר הגילוי של הכלל מתוך החושך אבל לפניו יש "בורא חושך". גלוי היש הנוצר הוא בדרך יש מיש בעולם היצירה, גילוי החומר עם צורה מן החומר ללא הצורה. זה נעשה בכח האות ו של שם הוי'. בסוף, עשיית הפרטים מתוך אותו הכלל נעשית בכח האות ה התחתונה של שם הוי' [בתוך אותיות יש מאין יש את המילים מין ו-איש, הכלל והפרט המתגלים בעולמות היצירה והעשיה].

כל זה היה כדי להסביר שבתוך מידותיו של אהרן הכהן, כפי שמלמד אותנו הלל הזקן, יש ארבע רמות המקבילות לארבע עולמות אלו. הסברנו ששתי המדרגות הראשונות – אוהב שלום ורודף שלום – הן ברמת המופשט ואינן מתלבשות בדמות אנושית. זה רק שלום בתור רעיון. אהבה היא סוד ההתקשרות, אז אהבת השלום היא להתקשר אל הדבר במקומו, בשורשו. מקומו האמיתי של השלום הוא בעולם האצילות, כי שלום באמת הוא החדרת בטול לה' בכל פרט ופרט על מנת שישכנו יחיו באחדות ושלום. הסברנו, שהכח הזה לעשות שלום [במרומיו] הוא יסוד אבא והוא מגלה את השלום האמיתי, שהכל בטל לה'. ללא זה אין שלום אמיתי, אלא "שלום שלום ואין שלום", ואיי אפשר לעשות שלום עם דבר שאינו בטל, כמו גוי שלא מוכן להתבטל בפני אלוקות המתגלה בעם ישראל. גוי שלא בטל ונכנע בפני ה' ובפני ישראל – אין סיכוי לשלום עמו. לחשוב שגוי, שעדין עומד עם 'אני ואפסי עוד' ורק אם נסדר אתו תנאי דו קיום יהיה שלום בינינו, זוהי שטות גדולה. מקום השלום האמיתי הוא בעולם האצילות ומי שמתקשר אליו ברמה הזו נקרא אוהב שלום.

הביטוי השני הוא רודף שלום. חז"ל מפרשים, שכל מקום שנאמר הביטוי רודף "רדפהו במקום אחר". את הדבר במקומו אוהבים, אבל לרדוף זה במקום שאינו עצמי לו. להמשיך את הדבר חוץ לתחומו, כביכול, זה עולם הבריאה. הוא כבר מקום אחר לגבי עולם האצילות. עולם הבריאה הוא עולם של שכל, והשלום בו הוא כמו הרבה יהודים שיושבים יחד ולומדים. השכל שמחבר את כולם יחד הוא השלום של עולם הבריאה. כשעם ישראל מתבודד בארץ – "הן עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב" – הוא נמצא בעולם האצילות, אבל ברגע שיוצאים להתעסק עם שכל, לחבר נשמות באמצעות שכל של תורה ודין לא מתייחסים למידות ולאישיות של כל אחד ואחד זה כבר יציאה לעולם הבריאה. לא מרגישים את האדם הפרטי רק משרים אור של תורה המגיע אל כל אחד ואחד וזה פועל אחדות ושלום.

החכמה שבאצילות היא הבטול, נביעת האין סוף, האור, שיש בשכל ואילו הבינה שבבריאה היא השפע שבשכל, להשפיע שכל. שניהם ברמת השכל. רק אחר כך מגיעים לאהבת הבריות בצורה הממשית. כל עוד היחוד נעשה בתוך השכל הוא יחוד עליון של אור עליון עם אור שמשפיע את עצמו החוצה. המושג, האובייקט, הוא עדיין מופשט ומושכל, ללא הרגשת הנפש והנשמה של החבר שלך. אחר כך בא היחוד התחתון של אוהב את הבריות ומקרבן לתורה. לאהוב את הבריות זהו יחס כללי, כמו שיושבים יחד ומתוועדים, שותים לחיים ומאחלים אחד לשני ברכות וכו'. אם אני יוצא לרחוב ופוגש מישהו ולוקח אותו הצידה לשיחה אישית, כמו יחידות, על מנת לחדור לעומק הנפש שלו ולבעיות שלו ולפתור אותן זה נקרא לקרב אותו לתורה. זה עולם העשיה. שוב, אדם שמתבודד ומרגיש שלא צריך אף אחד בעולם הוא נמצא בעולם האצילות שלו, בהתאם לשיעור נשמתו. אם הוא נמצא בשיעור תורה, שם המודעות של כולם היא התורה שלומדים, אז גם המשמיע וגם השומע מתקשרים באמצעות חוש השמע והם נמצאים בעולם הבריאה שלהם. ההתבודדות היא חוש הראיה, הוא רואה אלקות – "לאסתכלא ביקרא דמלכא", אבל בשיעור תורה, כמו כאן, החוש שמחבר אותנו הוא חוש השמיעה [אגב, החוש של חודש אב הוא חוש השמיעה]. יש אחד שמשמיע והרבה ששומעים. חוש השמע הוא חוש הבינה, אז כאן צריכים להיברא אצלך רעיונות חדשים, ולהתברר רעיונות ישנים [החידוש הוא תמיד בצירופים החדשים שבכוחם להוציא מתסבוכים ישנים]. אם מתחילים להתוועד מתגברת אצל כולם אהבת ישראל מורגשת, שלא התגלה לפני. בשיעור נמצאת אהבת ישראל בהעלם, אבל אם מורידים את המתח אז מיד מתחילים לחבק אחד את השני, לשתות לחיים, לתת עצה כללית. זה להתייחס לציבור בכלל בתור אדם. זה אדם שנמצא בעולם היצירה שלו. מתגלה שאין הבדל בין יהודי ליהודי, בין אם הוא היהודי הפשוט ובין אם הוא הגאון הכי צדיק. אני מתייחס לכנסת ישראל, לאהוב כל יהודי כי שייך לכנסת ישראל. בסוף, אם אני מתעסק עם יהודי בצורה אישית ממש, כמו אהרן הכהן שהלך אל היהודי ושינה מפני השלום כרופא ממוחה שיודע איך להשתמש בסם המות של שקר לרפואה ולרפא את שבורי הלב, זה עולם העשיה שלי.

זה דבר שצריך לזכור, שכשבאים לעזור ליהודי באופן פרטי זה תמיד כרוך עם קירוב לתורה. אי אפשר לעזור בשום שטח בחיים, כמו עזרה סוציאלית, בלי להתייחס לעיקר. זה לא עולה יפה. זה לא אומר שהדבר הראשון שצריך לעשות זה להלביש אותו בגדים שחורים ולעשות אותו דתי. זה לא קירוב לתורה. קירוב לתורה זה בלב, כמו אברהם אבינו שנתן לאורחים לאכול ובסוף הודיע להם מאין בא האוכל ושעליהם מוטל החוב להודות לה'. בזה שנתן לאכול קירב אותו לתורה ולכן זה עולה יפה. כל עזרה צריכה להיות בפנימיותה קירוב לתורה. זה עיקר התקון של עולם העשיה – "היום לעשותם", להיות עסוקים בעשיה – זה לקרב אנשים לתורה, וזה כולל את כל צורות העזרה שאפשר לתת לזולת בצורה אישית ממש. מי שפועל רק לפי כללים של משרד הסעד, המתייחס לכולם בצורה שווה, מתייחס רק לפי אמת מידה של עולם היצירה, ובזה ודאי יחטיא את המטרה של טיפול אישי של עולם העשיה.

לאחר ההקדמות הללו נתחיל לקרוא מתוך הפרק [עמוד תלה, תחילת הפסקה השישית]:

מצד אחד אמרנו קודם שהמילה בריות זה כל עם מישראל בשווה, שהכי תחתון בו שווה להכי עליון, אבל פשט המילה בריה הוא מלשון בריאה, והיא כוללת את כל הנבראים בעולם בששת ימי בראשית. זה הפרוש הכי כללי למילה. על פי קבלה ששת ימי בראשית הם ששת המידות – "כל יומא ויומא עביד עבידתיה". כל יום הוא כנגד ספירה אחת מששת ספירות הלב. לפי זה עיקר הבריאה בתורה היא להמשיך ולתת צורה לחומר ההיולי. בריאת החומר ההיולי עצמו מתוארת בפסוק הראשון, כמבואר ברמב"ן עליו, אבל משם והלאה ששת ימי הבריאה הם בעצם ימי יצירה. הרמב"ן מסביר ש"את השמים ואת הארץ", עם צבאות השמים והארץ שחז"ל למדו שכלולים בהם, זה עדין מצב היולי – חומר ללא צורה – ולכן כתוב על המצב הזה "והארץ היתה תהו ובהו". הגילוי הראשון של צורה כללית היא במאמר "יהי אור", ועל האור נאמר "יוצר אור". לפני זה יש חושך – "ברישא חשוכא והדר נהורא". מכאן ועד סוף ששת ימי בראשית יוצר כל יום בהתאם לתכונה שלו: היום הראשון חסד וכו'.

למרות השינוי בין יום ליום, בין ספירה לספירה, היום הראשון בו נוצרה מידת החסד הולך ומלווה את שאר הימים. ספירת החסד, האהבה, הולכת עם כולם – "יומא דאזיל עם כולהו יומין". ששת ימי בראשית הם ימי יצירה מתוך אהבה, כמו יוצר שמייצר כלי מתוך אהבה. לכן כתוב שכל הבריאה היא בזכותו של אברהם אבינו – "אלה תולדות השמם והארץ בהבראם – באברהם". אברהם הוא מידת החסד, "חסד לאברהם". עליו נאמר "אחד היה אברהם" וגם ליום הראשון קוראים "יום אחד" ולא יום ראשון. אחד הוא אהבה חסד, הנשמה היא האהבה והחסד הוא הגוף שמבטא אותה וביחד הם אחד. כמו כן אחד עולה אהבה. לענייננו, עיקר החסד הוא אהבת הבריות. יש מדרש [מדרש תדשא] שאומר שכל הדברים שה' ברא הם כב דברים בעשרה מאמרות. באותה דרך, בתחילת ספר יצירה כתוב שה' ברא את העולם ב-לב נתיבות חכמה, והם עשר ספירות ו-כב אותיות. שם אלקים מופיע לב פעמים במעשה בראשית, מתוכם עשר פעמים בסמיכות למילה ויאמר, ואלו עשרה המאמרות. זה אומר לי שאני צריך לאהוב את הבריות באותה האהבה שה' ברא בה את הבריאה. כל זה שיש נבראים בעולם – אני, אתה, שולחן וכסא – זה הכל התגשמות האהבה של ה'. זה כח יצירה ובריאה ואני משתתף אתו במעשה בראשית. יהודי חייב להיות שותף באופן פנימי, במידת האהבה כלפי נבראים ממשים. זו האהבה של אות ו של שם הוי'. מהי הכוונה של ה' כשהוא בורא אותם? כדי לקרב אותם. אם הוא רק בורא כדי להשאיר אותם שם זה לא נקרא אהבה. זה ההיפך. להיות דומה לקב"ה זה אהבה שתכלית הכוונה שלה היא לקרב את הבריות לה'. לברוא משהו מתוך אהבה זה מתוך כוונה להתחבר אתו אחר כך. לכן אהבה נקראת אחד. לפני שהוצאתי אותו לא היה עם מי להתאחד, עוד לא היתה לו ממשות. רק לאחר הבריאה יש אפשרות. כשיש לי פסולת אני רוצה להוריד אותה ולהיפטר ממנה ולא להתאחד אתה. אהבה זה להוציא ולגלות את הדבר כדי להתאחד איתו בסופו של דבר.

מתי ה' מתאחד עם העולם? בשבת. זה היום שמגלה שהמניע שעמד מאחורי כל מעשה בראשית היה אהבה ובו הוא מתאחד עם העולם. לכן אומרים חז"ל ש"כל האומר ויכלו נעשה שותף לקב"ה במעשה בראשית". לא מי שאומר "בראשית ברא". השותפות עם ה' במעשה בראשית היא אינה באור הישר של בריאת העולם אלא באור החוזר של "ויכלו", של כלות הנפש של הבריאה אל ה'. למה שותף? למה לא מתאחד עם הקב"ה? אלא ויכלו מבטא את תכלית כוונת האהבה שלשמה ברא ה' את העולם. תפקיד האדם – "אתם קרויים אדם" – הוא לגלות שהמטרה בבריאת העולם היא אהבה, ואהבה מחייבת התכללות בה'. לכן הראשון שמגלה את זה בעולם הוא אברהם אבינו, שמידתו מידת האהבה. עליו נאמר "ויקרא שם בשם ה' אל עולם". אל היא מידת האהבה – "חסד אל כל היום", "אל אחד בראנו". במעשה בראשית נראה, למראית עין, שיש פרוד ולכן מוזכר בו רק שם אלקים. ה' רק מוציא דברים. רק אצל אברהם מתגלה שהכל היה לתכלית גילוי האהבה.

כל זה היה להסביר שאהבת הבריות היא מדרגה השייכת לאות ו של שם הוי'. בזהר היא נקראת אהבה זוטא. זו אהבה שמצטמצמת. אהבה של העולם. אהבה המיוחסת לעצמות ה' היא אהבה רבה [רבה עולה אין סוף] אבל כשאוהבים את התגלות ה' כמו שהיא בעולם, שאני מתייחס לקב"ה כמי שמתגלה בתוך המציאות, אז גם האהבה שלי היא מוגבלת. לכן אהבה שמתייחסת לבריות נקראת אהבה זוטא, על שם זעיר אנפין, פנים קטנות ומצומצמות. פנים זה מלשון פנימיות, וזעיר אנפין היא אהבה זוטא. הצמצום כאן הוא לאו דוקא לגריעותא, אלא זה ביטוי לכח הצמצום שכח האהבה האין סופי לא ישטוף את המציאות המוגבלת. שלא להרוס אותה. כח ההתאפקות הוא כח חיובי.

כעת נעבור למדרגה האחרונה שכנגד ה תתאה של שם הוי'. כמו שאמרנו קודם, כל טיפול ועזרה אישית למישהו, שזה עולם העשיה שלך, קשור עם קירוב לתורה. בתורה עצמה יש שתי מדרגות: תורה שבכתב ותורה שבעל פה. התורה שבעל פה היא מדרגת המלכות, כמבואר בפתח אליהו, לכן צריך לומר שיש לה קשר מיוחד עם קירוב הבריות. "הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים יחד – זה משה ואהרן". מתן תורה היה מעמד של חתונה בין הקב"ה, החתן, ובין ישראל, הכלה. כתוב בזהר שבחתונה הזו צריכים שני שושבינים, אחד שמביא את החתן ואחד שמביא את הכלה. צריך שתשרה עוצמה רבה של צניעות וללא שושבין החתן לא מסוגל בכח עצמו להתקרב אל הכלה, וקל וחומר שהכלה לא מסוגלת להתקרב אל החתן. זה התפקיד של השושבינים. משה רבינו הוא שושבינא דמלכא, של החתן, ואהרן הוא שושבינא דמטרוניתא, של הכלה. התפקיד של אהרן הוא לעורר את הנשמות לכלות הנפש – מלשון כלה – אל החתן, ולכן מתפקידיו להעלות את הנרות, להדליק אותן. הוא מדליק את הנשמות בכלות הנפש לשאוף אל החתן שלנו, להשתוקק אליו. משה רבינו הוא כביכול מתחבר עם ה' בעצמו על מנת להשפיע על ה' לרדת על הר סיני, להביא אותו אלינו. התנועה הזו של הירידה אלינו היא שורש התורה שבכתב ואילו הגילוי של השתוקקות של הנשמות אל ה' זה השורש של התורה שבעל פה. היא התורה שנמסרת לנו. מה ש"כל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש נאמר למשה בסיני" זה בכח, ועל ידי ההשתוקקות שלנו זוכים לגלות אותה בפועל. לכן משה הוא השורש של התורה שבכתב ואילו אהרן הוא השורש של התורה שבעל פה, וממילא מובן שמה שאהרן "מקרבן לתורה" זו התורה שבעל פה. זו התורה ששייכת אליו במיוחד.

מה שיושבים יחד ומתוועדים באהבה זה גילוי הלב של עולם היצירה. ברגע שמתחילים לטפל ולהושיט יד זה כבר ירידה באופן אישי. באמצעות מה? באמצעות הדיבור – "מלכות פה". דיבורים של תורה שבעל פה. לקרוא – "תורה שבעל פה קרינן לה" – זה למשוך משהו אלי. כל דיבור אל הזולת צריך להיות דיבור שמושך את הזולת אל התורה. זה השיקום האמיתי שלו. אם אני אוהב מישהו ואני רוצה לקרב אותו ולעשות לו טוב אני מבין שיותר מזה, צריך לקרב אותו למלכות בכללות, למלכות שמים. כמו בגשמיות, מי שמקורב למלכות אתה יכול הכל. יש לך פרוטקציה. הטובה האמיתית היא לקרב את היהודי אל המלכות, והיא תעניק לו כבר את הכל. המלכות דקדושה היא מלכות שמים, שכינת עזו יתברך – "תנו עז לאלקים".

בצורה יותר פשוטה: כשמקרבים היום יהודי ליהדות אפשר לשכוח את בעיות השעה, בעיות אקטואליות כמו מה שדברנו קודם. כל מה שנוגע לתקון המלכות. המדינה היום רוצה להיות מלכות אבל למעשה היא רחוקה מאד מזה. היו דורות קודמים שזה לא היה כל כך אקטואלי, אבל בדור שלנו אין לך דבר יותר אקטואלי מזה וצריך "לחיות עם הזמן". לקרב צריך להיות עם תודעה חזקה של מלכות מתוקנת, לתקן את התודעה גם ביחס הזה. אם מקרבים לתורה מבלי לדבר על המלכות האמיתית זה לא קירוב אמיתי. צריך לתת על זה הרבה דגש, במיוחד שיש לנו בדור הזה הזדמנות לכך. צריכים להיות קרובים למלכות, שמתוך תורה שבעל פה נלבן את הנושא [יש רבנים גדולים שלא מתעסקים בזה. אולי חושבים שמשיח צריך לבוא בהיסח הדעת...] ונצייר לעצמנו מה צריכה להיות המלכות המתוקנת בארץ ולקראת מה אנחנו צריכים לחתור ולשאוף. התורה שבכתב נתנה במדבר, במצב של התבודדות ממצב של הקמת מלכות בארץ, אבל התורה שבעל פה היא תורה שמתישמת בארץ. היא התורה של הסנהדרין, שהוא הגוף הציבורי שמעמיד מלך ושאומר לו מתי לצאת למלחמה ועומד מאחיו כשבונה את בית המקדש. ככל שאדם מלבן את הנושאים האלו הוא נעשה מקורב למלכות וממילא זוכה לכל טוב.

עולם העשיה זה "היום לעשותם" ולא רק להסתפק בלימוד, במצוות מעשיות. תקון המלכות הכללית זה ה"למעשה" הכי גדול, של כל ישראל. כתוב שבזמן שהרב דורש לרבים אחר מנחה של שבת לעורר את העם לתשובה הם פטורים מסעודה שלישית. כך נפסק בשו"ע. סתם כך מצוות דוחות תלמוד תורה, אבל כשנוגע לרבים ולמצוות התשובה שלהם הדין שונה. רעוא דרעוין זה זמן ועת רצון שכל אחד מסוגל להתעורר בו בתשובה, וזה דוחה מצוה כי זה כללי.לומדים מזה שדבר שנוגע לתשובה של רבים יש לו דין קדימה ליחיד, לפרט. לענייננו, אם אדם דואג למעשה אז הדבר שהכי צריך להעסיק אותו הוא תקון המדינה, כי אם המדינה תהיה מתוקנת אתה בבת אחת מתקן את הכל. במעשה העיקר זה כמות. בלב, בהרגשה, העיקר זו האיכות. איכות היא כנגד האות ו של שם ה' וכמות היא כנגד האות ה תתאה. תקון המלכות זה להגיע בבת אחת לממדים עצומים של כמות והיא עושה ממילא כלי לאיכות. האיכות מתגלה בכלי של הכמות. אם המלכות אומרת שמחר בבקר כולם מניחים תפילין, ומי שלא שם נכנס לבית הסוהר, אז זה מבצע תפילין הכי גדול שיש של אלפים ומיליונים. זו מחשבת של "המעשה הוא העיקר".

כתוב בזהר שהמלכות מקננת בעשיה, באופן. עולם העשיה נקרא אופָן. אופֶן זה כמו אופן, שיש בו הרבה אופנים שונים. יש הרבה צורות ופרטים בקיום המצוות.

נסביר יותר. מלכות היא גוף שקם כדי לערוך ולסדר את ריבוי האופנים והפרטים למכלול אחד. לכאורה אמרנו קודם הפוך, שעולם היצירה הוא עולם כללי ואילו בעולם העשיה מתעסקים עם הפרטים באופן אישי, אז למה המלכות קשורה עם הכלל? איך זה קשור עם השיחה האישית עם כל אחד ובעיותיו? זה הפרדוקס של המלך. כתוב "לב מלכים אין חקר". למלך יש עסק עם פרטים, הוא לא רק אוהב באופן כללי אלא מתעסק עם כל אחד, רק שעושה זאת באופן המוני. אם יש מדינה שאצלה משרד הסעד זה רק משהו שטחי שלא מגיע אל הבעיות של כל אחד אז זה לא מלכות אמיתית. זה עצמו סימן. זה סטרילי. זה כן קשה לתפוס. הוא מתייחס לפרט ועם כל זה הוא מתייחס לכמות עצומה של פרטים. היצירה מתייחסת לפנימיות המשותפת של כולם, שכולנו בריות, שכולנו יהודים ואז כולנו אוהבים. המלכות לא מתייחסת לכך. אחד מתפקידי המלכות הוא להעניש – "מלך במשפט יעמיד ארץ". המלכות מגביהה שפלים ומשפילה גאים. זה לא כמו התוועדות, שמתייחסים לכולם בצורה שווה. הוא מתייחס לכל אחד באופן אישי ועם כל זה בכמות עצומה. מלך אמיתי, ככל שהכמות תגדל כך יצליח לרדת ליותר פרטים ולטפל באופן אישי יותר טוב. זה יגלה יותר את כח המלכות שלו. הוא יודע יותר איך להתייחס לאופנים מאופנים שונים של מקרים.

קודם הזכרנו, שתורה שבעל פה נמסרה לכל אחד ואחד. איך מקרבים יהודי לתורה? צריך לתת לו להרגיש שיש לו מה לעשות בתורה. לא רק לקבל עול תורה אלא עם זה יותר ויותר להבהיר לו שיש לו חלק בתורה, ושהוא עצמו יהיה מסכן כל עוד לא ימצא את החלק והנחלה שלו. הוא יהיה נע ונד בארץ. לא ימצא את המקום שלו בעולם הזה. המקום של כל יהודי הוא בתורה. מה עושים בנחלה? מקימים משק. אז יש לך עבודה, יש לך מה לעשות בחיים. בלי זה אתה רק עושה דברים חיצוניים.

חסר קצת בהקלטה

כמה ש"מלכותך" מתגלה יותר כך "מלכות כל עולמים" של היכולת להתייחס יחס אישי מתגלה יותר. מלכות ה' מתגלה בעולם כאשר מתקיימת תכלית הכוונה של בריאת העולם בדירה בתחתונים, שה' ידור בינינו, בעולם התחתון הגשמי. משה הוא שושבינא דמלכא, שמוריד את התורה אלינו מלמעלה, ואהרן הוא שושבינא דמטרוניתא, שפועל בנו השתוקקות כלפי מעלה והיא עושה כלי לעשית הדירה שלו יתברך בתחתונים. זו התורה שבעל פה, שהיא ההשתוקקות שבשכל. ההשתוקקות של הכלה אל החתן עושה בית, כלי לאור. התורה שבעל פה היא התורה שלנו. זה להפעיל את כל התשוקה, את כל השכל שלנו, אל הקב"ה.

על התורה של אהרן, שמקרב אותנו לתורה שלו, יש פסוק מיוחד במלאכי: "תורת אמת היתה בפיהו... בשלום ובמישור הלך אתי ורבים השיב מעוון כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו". מה לומדים מכאן? דבר ראשון רואים שהתורה של אהרן היא תורה של "רבים השיב מעוון", תורה של תשובה. בקבלה כתוב שתשובה היא תשוב ה תתאה שבשם למקורה. מאיפה? מ"רבים", מרשות הרבים, מהמקום המפורד עם הריבוי. רשות היחיד זה שאני לא מרגיש את עצמי, רק את ה'. זה נקרא להיות ענו – אותיות עון. זה שמרגיש את עצמו כל הזמן עליו אומר הקב"ה ש"אין אני והוא יכולים לדור בכפיפה אחת", וזו היא מחשבת עון, מחשבה נפרדת שאתה מסיח את הדעת מן הקב"ה. איך עושה את זה אהרן? בכח הפה שלו – "כי שפתי כהן...יבקשו מפיהו". כתוב בקבלה ש"מלאך ה' צבאות הוא", המובא בסיום הפסוק, היא מלכות דאצילות כאשר יורדת לעולמות התחתונים.

עד כאן למדנו את הפרק הראשון בשער. סקרנו את ארבעת מדרגות השלום של אהרן הכהן כנגד עולמות אבי"ע. דברנו על ההמחשה לכך בעבודה – ההתבודדות, חוש השמע שבשיעור תורה, התוועדות לבבית והטיפול האישי. בסוף הוספנו את הממד הכללי של הקרוב לתורה והוא הקרוב למלכות ה' בעולם ולמלכות ישראל בארץ וכל זה בהדגשת התעוררות ההשתוקקות של הכלה אל החתן שיש בתורה שבעל פה.

רק נוסיף עוד דבר בקשר לדוד. כתוב שדוד נכנס במקום רחל. בתחילת הגילוי היו אברהם-יצחק-יעקב-רחל כנגד חסד-גבורה-תפארת-מלכות. אז אמנם דוד הוא מלך אבל הוא נכנס במקום של אשה. זה סימן שהוא במלכות שלו עושה את אותה הפעולה שלה. להיות מלך זה דבר קשה – מלחמות ושפיכת דם של גוים וכו' – אבל בפנימיות, בסך הכך, הוא מעורר אותנו ככלה אל חתן. איפה רואים את זה? במעשה הראשון, בהריגת גלית. מה המעשה הזה פעל בעם? שאול מיד התחיל לקנא בו, למה? פתאום הבנות הבתולות התחילו לשיר "הכה שאול באלפיו ודוד ברבבותיו". הוא פעל במעשה הגבורה ומסירות הנפש שלו לכבוד ה' יותר התעוררות אצל הבנות. הוא קרב לתורה ופעל התעוררות בכנסת ישראל. בגלל שזה התפקיד האמיתי של המלך שאול מתחיל מיד לקנא, כי הוא מבין שדוד יותר מלך ממנו.

מי שיראה בהמשך הפרק יבחין שהגלגול האחרון של אהרן הכהן – לאחר עלי ועזרא הכהנים – הוא בהלל הזקן שהיה מצאצאי דוד המלך. הוא בחינת מלך. זו התכלית של גלגול נשמת אהרן, מכהונה למלכות. הלל הוא עמוד התורה שבעל פה.

שנזכה להדבק באהרן הכהן ובמה שהוא מלמד אותנו, ושנזכה להידבק במלכות שמים.

לחיים לחיים!

* * *

ניגנו ניגון

יש מאמר חז"ל "הוי מתלמידיו של אהרן אוהב שלום ורודף שלום אוהב את הבריות ומקרבן לתורה". למדנו בפרק א שהוא כנגד שם הוי': אוהב שלום שנגד החכמה, רודף שלום כנגד הבינה, אוהב את הבריות כנגד המידות ומקרבן לתורה כנגד המלכות. הסברנו שהיחוד העליון, יה שבשם, נעשה על ידי יסוד אבא ביסוד אמא, כאשר 'אוהב שלום' הוא במקומו ואילו 'רודף שלום' זה כמאמר חז"ל "רודפהו במקום אחר". מקום השלום הוא באצילות, במקום התקון, ומחוץ לאצילות זה בעולם הבריאה. הכל עדין שלום, כמושג מופשט ולא מתייחס כאנושיות, לאדם מסוים. שתי המדרגות התחתונות כבר יורדות מן הרעיון של הדבר אל האנשים. יש רעיון יש מציאות. הרעיון הוא השלום המציאות הם האנשים, והמציאות מתחילה רק בעולם היתירה, רק ששם המציאות היא כללית ובעולם העשיה היא כבר מציאות פרטית, קירוב יהודי באופן פרטי לתורה. הסברנו שהתורה כאן היא תורה שבעל פה דוקא – "מלכות פה תורה שבעל פה קרינן לה". זה מתאים לאהרן, שושבינא דמטרוניתא, בעוד משה הוא שושבינא דמלכא. משה הוא בחינת תורה שבכתב, "וירד ה' על הר סיני", ואילו אהרן הוא בבחינת "בהעלותך את הנרות", הוא מעורר ומעלה את הנשמות. הוא מעורר את התשוקה שלהם לעלות למעלה, לעשות כלי, וגם מעורר אותם לחדש בתורה. תורה שבכתב זה להוריד את ה' מלמעלה למטה ואילו תורה שבעל פה היא העלאה מלמטה למעלה. אחר כך הסברנו יותר, שכשמקרבים יהודי לתורה צריכים לקרב אותו למושג של מלכות, כמו שלומדים כאן בישיבה הלכות מלכים. צריך להדגיש אצלו את ענין המלכות שבתורה. תורה שבכתב נתנה במדבר ואילו תורה שבעל פה שייכת לארץ ישראל. כל ישוב הארץ תלוי במלך – "מלך במשפט יעמיד ארץ" – ולכן כתוב על דוד המלך ש"ה' עמו שהלכה כמותו בכל מקום". התורה שבעל פה מתחילה מן השש שעורים שבעז מסר לרות, אם המלכות. יש מחלוקת במפרשים אם שש השעורים הן שש מידות או שש שעורים בודדות, גרעינים. על פי סוד, מתאים יותר שזה שש שעורים בודדות שכן אלו גרעינים של ששה סדרי משנה לפי חז"ל. שש השעורים הן שורש המלכות שעניינה לגלות יותר ויותר את התורה שבעל פה. לכן הסברנו את החשיבות לכך שכאשר מקרבים מישהו לתורה מדגישים את המנהיג, את הצדיק. אמנם הרבי שליט"א אומר שאין עיקר להפוך יהודי דוקא לחבדניק וכו' אלא העיקר שיחזור בתשובה אבל חסידים מרגישים אחרת, מרגישים שחייבים שידעו שיש מנהיג גדול. אם אתה נפגש סתם עם בן תורה ברחוב אתה לא מנסה. גם אין סיכוי. אתה תתחיל עם הלכה וכד'. אבל אם אתה פוגש מישהו 'טרי' אז דוקא יש ענין גדול להכניס לו לראש שיש מנהיג. אתה רוצה לקרב אותו למלכות. כל זה היה קיצור ממה שלמדנו בפרק א.