פרק ב

בפרק הזה נתבונן במדרגת המלכות, מקרבן לתורה. קרוב הוא מלשון קרב, ששייך למלך שנלחם. בליקוטי מוהר"ן תורה ב אומר שעיקר המלחמה של המשיח היא בתפילה והיא כלי הזין שלו, לכן כתוב בזהר שקרב זה בתפילה. בחז"ל מלחמה זה בעיקר תורה – "מלחמתה של תורה" "ספר מלחמות ה'" – זה שלומדים ביחד, אבל קרב זה על התפילה. מלחמה זה מושג כללי ובתוכה יש קרב פלוני. זה החזית והתכלית, המעשה, של המלחמה. לשון הזהר היא שמי שמנצח את הקרב בתפילה "יהבין ליה ברתא דמלכא", ובת המלך היא היא הבת בעצמה, והיא הכח לפעול באמצעות התפילה. הקרב הוא בינו לבין עצמו. בתורה המלחמה היא בעיקר ללבן דבר על ידי שנים. לימוד לבד הוא לא דבר טוב – "חרב אל הבדים ונואלו". אי אפשר ללבן עד הסוף לבד, אבל הקרב של התפילה הוא בינו לבין עצמו. קרב מלשון קִרְבּוֹ. לענייננו, לקרב מישהו זה להביא אותו, לחנך אותו, לקרב ולעבודת התפילה. לפני שהוא בא אל התורה צריך שלב קודם של תפילה. עם מי נלחמים בעת התפילה? עם הישות, כללות כל המידות הרעות ומקור כל הבעיות בנפש, כדי להגיע לבטול. זו תכלית כל ההתבוננות של התפילה. הקרב הוא נגד החויא בישא, נגד עמלק ועמלק הוא דעת דקליפה. זו לא מידה פרטית אלא כללותם בהרגשת עצמך, בישות. מה שהוא יודע את עצמו ונעשה בזה נפרד מן ה'. מי שזוכה מקבל את בת המלך. מי זו בת המלך? התפילה, תקון ה'אני' – "ואני תפילה". שוב, כשמקרבים מישהו לתורה צריך ללמד אותו להילחם לפני כן, כדי שיוכל לזכות לתורה.

תפילה היא כנגד קרבן, כיוון שבמלחמה הזו עם הישות מקריבים את הנפש הבהמית ומצד שני גם לקרב את כל החושים לאלוקות. זה כולל את שני המובנים: שריפת כל ה'גראבקייט' הגס וממילא לקרב את כוחות הנפש לאלוקות. "רזא דקורבנא עולה עד רזא דאין סוף". מי פועל את כל זה? קודם אמרנו שאהרן הוא שורש התורה שבעל פה, אבל עוד לפני כן הוא הכהן הגדול בבית המקדש. הוא המקריב את קרבנות ישראל לה'. שלושה גלגולים ראשונים שלו הם בבחינת כהן ורק בסוף, בהלל הזקן, הוא מתגלה כבעל תורה. שלבי הכהונה הם שלבי מעבר מלהיות כהן להיות חכם, מכהונה לתורה. בתוכם אפשר לזהות הדרגה, שעזרא הוא כהן שעיקרו תורה, כמשה בדורו. עניינו של הכהן הוא עבודת בית המקדש כ"שלוחא דרחמנא" או כ"שלוחא דידן", "כי ביתי בית תפילה יקרא", והוא עוזר לנו להתקשר לקב"ה. הוא מדביק אותנו יחד, כתופל כלי חרס, מלשון תפילה. מן התפילה, העבודה שבלב, מגיעים לתורה ותכליתה היא המלכות, להכשיר את הקרקע למלכות ישראל. "מאן מלכי? רבנן".

אחד מארבעת הפירושים שמביא הצמח צדק ל"דרך ארץ קדמה לתורה" הוא תפלה. מבית הכנסת עולים לבית המדרש, מתפילה לתורה. "על תפילתי שתהא סמוכה למיטתי". לקרב יהודי זה כמו שאדם מתעורר בבוקר, שצריך ליטול ידים ולהתפלל, כמבואר בשו"ע ובקיצור שו"ע. לפני כן הוא ישן עדין ודבר ראשון זה להעיר אותו. אחר כך, הדבר הראשון זה להגיד מודה אני, האדן של בית המקדש, להודות לה' שהוא התעורר. אחר כך צריך לטהר את עצמו מן הסירחון, ליטול ידים מרוח הטומאה. אחר כך צריך להתלבש – להתחיל לקיים מצוות [ללמוד תורה זה לאכול, אז אם הוא 'מתנגד' הוא לא אוכל לפני תפילה...]. להתלבש כולם מודים שצריך לפני התפילה. כל הסדר הזה הוא סדר של קרוב בתשובה. לא לחשוב שתורה היא 'גן עדן של שוטים', רק סוכריה, בלי להילחם עם הישות. יתכן שתתן לו איזו סוכריה לפני הכל כדי שיתעורר, אבל עיקר המזון של התורה בא אחר כך. אם הוא ידע להילחם לפני התורה עם הישות אז אחר כך הוא ידע שהתורה הזו היא בשביל מלכות, שהתפקיד הראשון של המלך הוא להילחם מלחמות ה' כדי לבנות את בית המקדש. זה בא רק עם הוא למד להילחם בתוך עצמו. בלי זה אין לו תודעה של לחימה בכלל והוא לא יבוא לתודעה שהתורה צריכה להביא אותו למלחמה חיצונית. זו עבודה אמיתית של חסידות.

[שיטות המוסר למיניהן בנויות על חשבון נפש פרטי, אבל לא נוגעות בבעיה הכוללת. כמו בטפול נפשי שמטפלים רק בסימפטומים של הבעיה בלי לגעת בחויא בישא, בישות, ואי אפשר לגעת בבעיה אם אין לך את הפיתרון. הקב"ה לא מביא אף פעם את האדם לחשוף את הרע שבו לפני שהוא מקדים תרופה למכה להתגבר נגד זה. בשביל לראות את הנחש, את השטן בעצמו, צריך שיהיה לך ידע ונשק מתאים לקראתו. מהי הדרך? בטול, עבודה פנימית, התבוננות שמביאה לבטול במציאות ממש. כיוון שבתודעת המוסר אין את האור של הבטול לכן לא יזהו אף פעם את שורש הבעיה. יש מילה ויש פריעה. מילה היא כריתת העור הגס והגלוי ופריעה היא הסרת הקרום הדק, השקוף. את המילה צריך לעשות האדם מלמטה והפריעה נעשית מלמעלה, אבל הוא חייב לדעת שיש מקור כזה של רע. בתפילה הוא זורק חצים כלפי מעלה וה' כבר מכוון אותם למטרה. "בחרבי וברשתי – קריאת שמע ותפילת שמונה עשרה. חרב היא מלחמה מקרוב, שאתה רואה את האויב. קשת היא זריקת ריבוי חיצים שיפגעו באויב מרחוק. אלו שני אויבים: רע גלוי ורע נעלם. ההתבוננות של קריאת שמע היא מלחמה מקרוב. רמח תיבין של בקריאת שמע הם רמח המלחמה, ותפילת שמונה עשרה היא זריקת חיצים].

על ידי עבודת הקרבן והתפילה זוכים לתורה לשמה. כתוב שתורה לשמה היא לשם ה תתאה של שם הוי', המלכות. זה ללמוד במטרה שזה יקרב את המלכות. בלי זה זו אינה תורה לשמה. גם אברהם אבינו חינך את חניכו, את אליעזר, לקרב – "וירק את חניכיו". אליעזר הוא בעל התשובה העיקרי שקרב אברהם אבינו במסגרת "הנפש אשר עשו בחרן", והדבר הראשון שהוא מחנך אותו הוא לקרב. רק אחר כך הוא שולח אותו אל רבקה עם "כל טוב אדוניו בידיו", ו"אין טוב אלא תורה". הוא הלך לקדש את רבקה עם השטר, עם התורה, ליצחק. יצחק רבקה עולה תפלה. גם בהמשך הזיווג שלהם: קודם התפללו הרבה על זרע ורק אחר כך היה ההיריון – "ותהר ותלד" אותיות תורה. מובא בספרים שאותיות לשמה הן אותיות שלמה, בונה בית המקדש. זו התכלית של עולם העשיה, עולם המעשה בו מתגלה תכלית הבריאה. כשאומרים לפני עשיית מצוה "בשם כל ישראל" צריך לכוון על כנסת ישראל, אבל התכלית היא הקמת מלכות ישראל. אם רוצים 'לקדם את העניינים', כמו שאומרים, צריכים לחשוב על מלכות. בלי זה מי יודע מתי זה יהיה. הקב"ה מחכה לנו שנקדם אותם. זה רק בתורה שבעל פה, כי תורה שבכתב אתה לא יודע מה לעשות למעשה. זה החידוש בתורה שבעל פה, שהיא 'למעשה'. הכל מתחיל מתפילה, מן הקרב, ומסתיים בתפילה בבית המקדש, ובמיוחד לעיני העמים – "בית תפילה יקרא לכל העמים". כידוע, תקון העולם כולו זו היחידה של המשיח.