ניגנו שלשה ניגונים

לחיים לחיים!

ניגנו עוד שני ניגונים של הרב

פרק ג

דברנו על ארבעת המדרגות של אהרן הכהן והגענו עד לתכלית, למלכות, שהיא קרוב הבריות לתורה. זו מדרגת עולם העשיה – "היום לעשותם" – והראשון שמתחיל לעשות הוא אברהם אבינו, עליו נאמר "ואת הנפש אשר עשו בחרן". היו צדיקים גדולים לפניו, אדם הראשון חנוך מתושלח ונח, אבל לא עשו נפשות. הם כיוונו כוונות, התעסקו ביחודים ולמדו קבלה, אבל במעשה לא עשו. אברהם התחיל לעשות, להכניס אותם תחת כנפי השכינה. בסוף ספר יצירה כתוב שהיה עושה אותם לפי ספר יצירה מתחילה ועד סוף. הוא אוהב את כל העולם כולו, כי באותו שלב הניצוצות שעתידים להיות נשמות ישראל היו פזורים בכל העולם. אחרי מתן תורה זה כבר לא כך ועיקר העסק הוא עם יהודים. כמובן, יש שם עדין ניצוצות של נשמות הגרים, אבל העיקר כבר מבורר. אברהם הוא הראשון שמתחיל לברר. גם אצל יעקב, כשהתעסק עם צאן לבן, כתוב שאלו היו ניצוצות של נשמות ישראל שיצאו מצאצאיו. יוסף הצדיק מל את המצרים כי כתוב שרוב נשמות ישראל היו באותה תקופה בין המצרים. היום נשארו רק מיעוט. לכן היום עיקר "מקרב את הבריות" זה הכוונה ליהודים פשוטים, למרות הפשט הפשוט שהוא כל מעשה בראשית. בכל זאת, כמו שהרבי שליט"א מדגיש בזמן האחרון, שעלינו לקרב אותם לקיום ז מצוות בני נח, עם ההדגשה שאין מקומם פה בארץ.

[ברכת משה לנפתלי כתוב "עמים הר יקראו שם יזבחו זבחי צדק", שיש משיכה של כל העמים לירושלים. לפני כמה שנים היה פה יהודי בשם מרדכי נורי, מהפנט במקצועו בעבר, שקבל על זה ברכה מהרבי, והוא סיפר שהרבה גוים שבאים אליו לטיפול ואצלו להחזיר לגלגול קודם זה לא ענין. הוא מביר אותם לעתיד, ויש אצלו תיעוד של הרבה שמתארים שמתקרבים לעיר גדולה עם בית גדול וכולם שם יהודים ומתחילים לתאר את עבודת הקרבנות שם. מה זה אומר לנו? שגם לגוי יש משיכה פנימית לירושלים. למרות זאת, בזמן הזה לפי הרמב"ם – שלא כראב"ד – אין להם דריסת רגל בארץ. ההכרעה בזה תלויה ב"יד ישראל תקיפה", שכיום זה רק ענין של רצון והחלטה, כמו תשובה – "לאלתר תשובה לאלתר לגאולה". אפילו לעבור פה אסור לו. לא רק בירושלים. בירושלים אסור אפילו לגר תושב, אבל בכל הארץ זה על כל גוי אפילו כשמקיים ז מצוות. איך לעשות את זה זו שאלה, אבל משנית. מה שחסר זה רצון, וברגע שרוצים אין דבר העומד בפני הרצון. זה מתבהר. ברגע שרוצים לקיים את ההלכה זה מסתדר. זה כמו שאתה מתרגל לעשן ובשבת אתה פתאום יכול להפסיק]

נחזור לענין. על הדורות שלפני אברהם מובא בזהר הם "אל אחר איסתריס ולא עביד פירין". הם לא יכולים להוליד ולעשות פירות ואילו אברהם ושרה מגיירים גרים. אהרן הוא הממשיך העיקרי של אברהם אבינו בענין הזה של קירוב הבריות לתורה. אברהם הוא חסד ואהרן הוא רב חסד – כהנא רבא בלשון הזהר. כתוב בחסידות, שכל פעם שכתוב את המלה רב זה אין סוף, ללא גבול. אברהם הוא ראה בם ואהרן הוא ראה ן. בספירת העומר מכוונים את שם של מב אותיות עם שבעת הכוללים ויום החמישים, חג השבועות, הוא הכולל של כל הכוללים. השם של מב הוא שם המורכב מ-ז שמות של שש אותיות כל אחד. לכל שש אותיות יש שם כולל, ויחד אתם עולים מט, ועל גביהם בא שער ה-נ. אז הסוד של שער ה-נ מתחיל מ-מב. אהרן נמצא בדור של מתן תורה, והוא החסד שלאחר מתן תורה. גם היום אפשר לעבוד את ה' בדרך שלפני מתן תורה – כפי שהתבטא הצמח צדק על דרכה של קוצק. מב זה מעשה בראשית שלפני מתן תורה בעבודתו של אברהם אבינו ואילו שער ה-נ זה מתן תורה כמו אצל אהרן. עבודה שלפני מתן תורה היא עבודה עם הרבה הוראת שעה, כמו באיז'ביץ, שלא על פי גדרי ההלכה. בחב"ד מתן תורה זה ספר התניא, שבגילוי של הבעש"ט בא בצורת תורה שבכתב. האדמו"ר הזקן אמר על הצמח צדק שהוא יזכה לכתוב את התורה שבעל פה של החסידות, כמו דרושי הליקוטי תורה. למה בשביל לקרב בריות לתורה, ולא רק לתת את התורה כמשה, צריך חוש ראיה? אפשר להסביר על פי ליקוטי מוהר"ן שאי אפשר לקרב יהודי לתורה בלי לראות את הטוב שבו, את נקודה הטובה. זה ודאי פירוש טוב. ראיה היא חכמה וחסד הוא ענף החכמה. יש לרבי הקודם קונטרס שנקרא כללי החינוך וההדרכה, ספר חובה לכל אחד [יש פרק אצלנו בספר הזה עליו], ובו שבעה תנאים בחינוך. הראשון הוא בקורת עצמית, השני הכשרת המחנך, השלישי הוא הכרת מהות המחונך – תכונות נפשו – ומצבו – הסביבה שלו, הרביעי הוא התאמת הנאה ויפה למחונך הזה הפרטי, החמישי היא בחירת אופני התקון וכיצד לגשת אליו, הששי הוא סידור התקון בסדר הנכון – מה מתקנים קודם ומה אחר כך, והשביעי הוא לדעת מתי ואיך להשתמש בשכר ועונש בתהילה ושכר. כל תנאים הללו קשורים באופן מיוחד עם חוש הראיה של המחנך, את עצמו ואת המחונך. אפילו כשמדובר על המצב של המחונך מדובר על המות המצב, ומהות תמיד קשורה עם ראיה. יש הכרת המציאות ויש ראית המהות הקשורה עם החכמה. אברהם רואה את ה-בם, את הנקודה הטובה שיש בכל אחד ואילו אהרן רואה ן, רואה את התכלית של כל אחד. ן הוא סוד היובל הגדול, העולם הבא לעתיד לבא, נ אלפי יובלות. אברהם מתקשר אל העבר ואהרן מתקשר עם העתיד. בלשון ספר יצירה אברהם הוא עומק ראשית ואהרן הוא עומק אחרית. לפני מתן תורה אפשר לחוש את העבר של האדם ואילו אחרי מתן תורה אפשר לחוש את העתיד של הנשמה. על זה יש על זה סיפור מפורסם. היו שני תלמידים ותיקים אצל המגיד – ר' מנדל מויטבסק ור' נחום מטשרנוביל. האדמו"ר הזקן היה מצעירי התלמידים ולאחר הסתלקות המגיד ובנו [ר' אברהם המלאך] התקשר עם ר' מנדל. לאחר הסתלקותו נשאר בקרוב עם ר' נחום, אף שלא התקשר אליו כחסיד. היו מבקרים רבות אחד את השני. פעם אחת בסוכות ישבו יחד בסוכה והחסידים עלו על הסכך להקשיב מה הם מדברים. עד שהתגלו הספיקו לשמוע את תחילת השיחה. ר' נחום שאל את האדמו"ר הזקן למה הלך לר' מנדל ולא בא אליו? הוא ענה שראה אצלו שברגע שיהודי נכנס אליו הוא רואה מיד את התמונה, המהות, הפנימית שלו בתוך תוכו. ר' נחום שואל 'נו?', איזה חידוש יש בזה? אדמו"ר הזקן הוסיף שר' מנדל היה רואה לא רק את המהות הנוכחית אלא את כל הגלגולים של הנשמה הזו מבריאת העולם. ר' נחום שואל 'נו?' בסוף אמר אדמו"ר הזקן שראה בו שמכיר את הנשמה הזו גם בעתיד, עד ביאת המשיח והעולם הבא. עד ועד בכלל. מזה התרגש מאוד ר' נחום קם על רגליו ואז עשו החסידים מלמעלה איזה רעש, והשיחה נפסקה. מה לומדים מן הסיפור הזה? קודם כל רואים שהחוש של כל צדיק זה לראות את המהות הפנימית של יהודי על מנת לעזור לו לתקן את עצמו. אבל, יש אחד שרואה את ההווה, יש אחד שרואה גם את העבר ויש אחד שגם רואה את כח העתיד. להסברנו, לראות את העתיד זה כח שלאחר מתן תורה. זה כח של תורה. בגלל זה נמשך האדמו"ר הזקן אל ר' מנדל, ולא לר' נחום, כי עניינו היה לגלות את התורה של החסידות וחלק מזה זה לראות את העתיד של הנשמה. זה ההבדל בין אברהם אבינו לאהרן הכהן.

בפעם הקודמת למדנו שלפני שמכניסים את המקורב אל התורה מכניסים אותו לעבודת הקרב, לתפילה, ורק כך יוכל ללמוד תורה לשמה, לשם המלכות, ולהילחם מלחמות ה'. אי אפשר להילחם מלחמות בחוץ בלי להילחם בפנים וצריך להקדים את התפילה, שהיא החינוך להלחם עם הישות של עצמו. כאן, בפרק הזה, נסביר משהו נוסף ופשוט. קדימת התפילה לתורה היא התפילה של המקרב. אתה לא פותח את הפה לדבר איתו לפני שאתה מתפלל לה' בעדו. אברהם אבינו התפלל על אבימלך – "ויתפלל אברהם את האלקים וירפא אלקים את אבימלך" – ורק אחר כך הלך להוכיח אותו, לקרב אותו. את זה לומדים מן העושה הראשון, המקרב הראשון. ה נקרא "מקרבן לתורה". זה יכול להיות אצלך, המקרב, קרב פנימי קשה להתפלל עליו, כי הוא כל כך רחוק. כשתנצח את הקרב הזה אצלך תוכל גם לגשת אליו ולקרב אותו בפשטות לתורה. זה על דרך התפילה לפני הכניסה לבית המדרש, שלא להיכשל בדבר הלכה. לקרב את עם ישראל בתשובה זה לנות בית ו"אם ה' לא יבנה בית שוא עמלו בוניו בו". אמנם יש שאלה ידועה, למה אין ברכה על מצות צדקה והתרוץ הוא שרוצים שיתנו אותה בכל זמן ובכל מצב כי זה נוגע עם פקוח נפש, אז ודאי שקרוב לתשובה זה פקוח נפש ולא צריך לחכות לשום דבר. בכל זאת, צריך להתפלל על טובתו. יש תפילה על היהודי, שאתה אוהב אותו ומתפלל עליו, ויש תפילה שתהיה לך סייעתא דשמיא בפעולת הקרוב, וזה כמו ברכה לפני מצוה. צריך את זה אבל בזה צריך לקצר [למדנו פעם, שתפילה קצרה מגיעה עד לעצמות ואילו תפילה באריכות מגיעה לאור אין סוף].