פרק ז

מתוך הבריתא של הדברים שאדם אוכל פירותיהם גם בעולם הזה שני הדברים האחרונים – "הכל הולך אחר החיתום" – הם "הבאת שלום בין אדם לחברו ובין איש לאשתו". בסידור עם כוונות האריז"ל הם מכוונים כנגד שם הוי'. זה שלמות היחוד של יה עם וה. לפי זה, אדם זה אהרן, חברו זה עלי, איש זה עזרא, ואשתו זה הלל. מתאים עם זה ששלושת הראשונים הם כהנים ורק האחרון הוא מלכות בעצם, שלושה זכרים ונקבה אחת.

אדם עולה מה, כח מה. "חכמת אדם תאיר פניו". ממשה פחדו כאשר קרן עור פניו כי האיר אצלו העצם, אור עצמי. "לא ידע כי קרן עור פניו". אבל אצל אהרן אפשר לראות – "חכמת אדם תאיר פניו" – כי זה אור נעים. כל התארים הכי יפים ומופלאים אומרים על מה שזרח והאיר מפני הכהן הגדול בעבודת יום כיפור בפיוט "מראה כהן".

הבינה נקראת רחובות הנהר, רחב מלשון חבר. זה ה שבשם הוי'. החבר מרחיב את חברו. זה התפקיד של האשה העליונה, להרחיב את נקודת בעלה. בזהר דורשים את הפסוק "אכלו רעים" על אבא ואמא. למרות שהם איש ואשתו בכל זאת הם נקראים רעים, חברים, בצורה יחסית. יש יחס כזה בין איש ואשה, ואילו "שתו ושכרו דודים" היא אהבה רגשית בין בני הזוג. בפרצופים זה יחוד זו"ן.

איש הוא כינוי למדות הלב כמו שאדם הוא כינוי לחכמה. לפעמים זה שורש המדות שבכתר – "הוי איש מלחמה" – אבל בכללות הם המידות. אדם זה מלשון "אדמה לעליון", ברור כח המדמה של האדם כדי להידמות אליו, ואיש זה יש מי שאוהב. הישות היא בלב, ואפילו המידות של הנפש האלקית. "יש מי שאוהב" – אדם לא יכול במידות להיפטר מן ה'אני' שלו.

חסר הסיום