פרק ב

והנה "אין מוסרין סתרי תורה אלא למי שלבו דואג בקרבו".

דברנו על 'קבלה' מלשון היכולת לקבל, וכאן יש תנאי לכך. אם אתה באמת רוצה לקבל אתה צריך להיות 'דואג'. מה זה?

תכונה זו של "לבו דואג בקרבו" היא התנאי היסודי שבלעדיו לא תכון עבודת ההתבוננות – תשובה עילאה – כלל. והיא השלמות האמיתית ("אין שלם כלב נשבר"), כשמרגיש בנפשו רחוקו העצום מהוי' אלקיו – העדר הכרת יחודו יתברך האמתי, איך שהוא הכל והכל הוא – "אין עוד מלבדו" ממש.

כל מה שיהודי ממשיך אל תוך המודעות שלו – "אתה הראת לדעת כי ה' הוא האלקים אין עוד מלבדו" – אם הוא עושה בעצמו חשבון צדק הוא מיד רואה שהוא רחוק מזה בתכלית הריחוק. אם זה לא איכפת לו הוא לא יהיה בכלל כלי. זה צריך להיות כל כך איכפת לו עד שחייו אינם חיים. זה העצם. אם "אין עוד מלבדו" ואתה לא נמצא שם בכלל אז מה אתה חי בכלל? אתה חי את השקר. זה נקרא בחסידות שהדבר 'נוגע'. אם הדבר לא נוגע לך, אז כמה שלא תבונן זה לא יעזור לך כלום. אם אתה קורא בעיתון שמישהו הרויח הון עתק זה נחמד, אבל אתה לא מתחיל לרקוד משמחה, אבל אם מבשרים לך שאתה הרוחת אתה מתפעל בהתפעלות אמיתית, פנימית. גם לגבי צער זה כך, שאם יש לאחר צער אתה אמנם משתתף בצערו, אבל אם זה נוגע לך זה נוגע לך 'עד העצם'.

באמת, אם אתה 'חסיד' אז גם צער הזולת נוגע לך עד העצם. חסיד הוא מי ששמח השמחת החבר כאילו זו השמחה שלו והוא מצטער בצער החבר כאילו זה הצער שלו ממש, ואפילו עוד יותר. האדמו"ר הזקן היה אומר שחסיד הוא מי שאיכפת לו מן החבר יותר מאשר הוא עצמו. בכל זאת, המשל לענין דבר ש'נוגע' לך בא מכאן.

לכן גם אם לומדים קבלה וחסידות כל החיים וזה לא 'נוגע' – זה לא פועל כלום. זה רק כמו איזה ידע חיצוני. זו הכוונה של בטוי חז"ל "לבו דואג בקרבו", שזה כל כך נוגע עד שהחיים שלך אינם חיים בלעדי זה. יש כמה פתקים שכתב ר' אייזיק לאדמו"ר הזקן בהם הפציר בו שיגלה לו חסידות ביחידות, והוא כותב בהם שאם הרבי לא יגלה לו הוא ימות. זה לא משחק, זה נוגע לו עד כדי כך. הרבה אנשים יוצאים משעור ולא יודעים מה זה עשה, אז לפעמים הבעי היא שהדברים לא הוברהו מספיק, אבל בעיקר הבעיה היא של האדם בעצמו. אם הדבר לא 'נוגע' באמת אף אחד בעולם לא יוכל להחדיר בו את זה.

כמובן, צדיק יכול לגלות ולעורר בדרך של הארת אור מקיף, לעשות אתערותא דלעילא לגבי הנשמה וזה יגלה את הנגיעה. זה יגלה את הרצון, את הכתר שלו. זה יעזור לו להרגיש שהדבר 'נוגע' לו, ועל זה יש מאמר חז"ל "אין האשה כורתת ברית אלא למי שעשאה כלי". הבעל, שזה הצדיק, יכול לעשות כלי, ולעשות כלי זו הרגשת הריקנות. כלי זה דבר ריק, ואם אתה לא מרגיש את הריקנות אתה לא כלי. האשה כורתת ברית עם מי שעשאה כלי, וחסידים מפרשים את זה על הברית של החסיד עם הרבי. יש רבי שנותן לך להרגיש כמה אתה ריק, וזה באמת נוגע לך, עד שחייך אינם חיים. מי שיכול לעזור לך להגיע לצמב כזה – הוא הבעל האמיתי, הצדיק האמיתי. אחר כך אתה יכול כבר גם להשפיע. לכן כתוב שביאה ראשונה, 'ביאת מצוה', אינה מולידה, אלא רק עושה את הכלי ואילו ביאה שניה כבר מולידה. אצל חסיד, כאמור, זה עושה את ה"לבו דואג בקרבו", וככל שיש יותר דאגה כך יש יותר תשוקה – "אל אשך תשוקתך" – שיהיה לו בן.

למה אנשים חוזרים בתשובה? כי מרגישים את הריקנות שלהם בחיים. בלי הרגשת ריקנות זה לא נוגע לך בכלל. יש בזה הרבה מדרגות: יש אחד שמיד מרגיש את זה, יש אחד שמרגיש וחוזר בתשובה ואז נהיה לו טוב והוא 'מבסוט' [זה 'מתנגדים'...], אבל יש אחד שכמה שלא יקיים תורה ומצות תמיד ירגיש כך. ככל שמקיים יותר כך מרגיש עוד יותר איך "לבו דואג בקרבו", שזו שפלות אמיתית, וזה הכלי הבלעדי לקבל את הפנימיות של התורה.

[ר' נחמן ארה פעם את התלמיד שלו ר' נתן בשבת כשהוא עצוב. הוא אמר לו אמנם יש בשבת רק מצות ענג שבת, על פי פשט, אבל גם בשבת יש מצות שמחה. ר' נתן ענה שכעתיש לו עוד דבר להיות ממנו עצוב, עוד משהו שהוא לא בסדר, שהוא גם לא שמח בשבת... זה יכול להיות גם לגבי הענין שלנו...]

כשם ש"תכלית הידיעה שלא נדע", כך ראשית דרישת הוי' באמת היא הכרת העדר-הכרתו את ה' בפנימיות נפשו,

כאן יש קצת חידוש. התורה הראשונה של הבעש"ט ב'כתר שם טוב' היא ש"תכלית ידיעה שלא נדע". צריך לדעת את הכל כדי לא לדעת. הוא מפרש את הפסוק "הלואי אותי עזבו ותורתי שמרו", שהלואי שיעזבו אותי מתוך החקירה בתורה, שיחקרו עד כמה שניתן לחקור ורק אחר כך יעזבו אותי. לעזוב אותי הכוונה היא להשיג ש"לית מחשבה תפיסא ביה כלל". לא מיד לעזוב את ה', אלא רק בסוף, לאחר שמגיעים לכך ש"תכלית הידיעה שלא נדע".

זה לגבי הסוף, לגבי "תכלית הידיעה". אותו הדבר לגבי ההתחלה, לגבי ראשית דרישת הוי', להתחיל לחקור, גם כן צריכה להיות הכרה של העדר-הכרתו את ה' בפנימיות נפשו. ההבדל הוא, שבהתחלה זה בתור מניע ואילו בסיום זו המסקנה. בתחילה זה שהוא לא יודע זה כמו ילד קטן שלא יודע, שזה מה שמניע אותו, ואילו בסוף התכלית היא שמגיע אל "תכלית הידיעה שלא נדע".

למה יש לו תשוקה בתחלה לדעת? בגלל דאגה, דאגה אמיתית שלשפלות והרגשת רחוק עצום מה'. זו התחלת הדרך שלו,

שמזה [מן ההכרה הזו] "לבו דואג בקרבו" וצמאה נפשו לאור ה' כי טוב, שבלעדיו אין חייו חיים כלל. עליו נאמר "אשכון ואת דכא ושפל רוח להחיות רוח שפלים ולהחיות לב נדכאים", [ואיךהוא מחיה אותם? על ידי זה שמוסר הם סתרי תורה] ולו "מוסרין סתרי תורה" להאיר נפשו בשמחה רבה

זה אחרי שהוא נעשה מקבל, שמרגיש את עצמו ריק ו"לבו דואג בקרבו", באופן תמידי כל הזמן. רק שהאדמו"ר האמצעי כותב שהתכונה הזו – "לבו דואג בקרבו" – הופכת להיות תכונה תת-מודעית, שלא צריך להרגיש אותה במודעות. זה הופך להיות טבע, טבע של חסיד, טבע של לב-נשבר. לא שהוא חושב על זה כל הזמן. לא צריך לחשוב על זה בכלל. הטבע זה הוא הכלי שמכיר אותו לקבל כל דבר. אם זה מתפשט אל ההכרה זה לא טוב, זה יכול להוליד עצבות. לכן כותב האדמו"ר האמצעי ב'קונטרס ההתפעלות' שצריך רק תמצית של 'מרה שחורה' בפנימיות הלב בתת-מודע.

ושיהיה "נר להאיר" לנפשות רבות – בגלוי חסרונן ומלוי חסרונן –

זה 'לשון נופל על לשון' מברכת 'בורא נפשות'. הלשון היא "בורא נפשות רבות וחסרונן", והכוונה היא להבריא את הנפשות ולהאיר להם, וכאן ההוספה היא שמאירים לנפשות על ידי חסרונן. קודם צריך להרגיש את מה שחסר ואחר כך אפשר גם למלא את החסר. אפשר לברוא "נפשות רבות" רק על ידי "חסרונן", שקודם ירגישו את עצמן חסרות ורק אחר כך יוכל לבוא המלוי. בלי להרגיש שמשהו חסר זה לא יזוז, זה לא 'נוגע', וממילא לא יכול לפעול שום דבר. זו הדרך הפנימית והאמיתית כיצד ללמד את התורה: גלוי החסרון ומלוי החסרון.

עד כי יבוא ינון, במהרה בימינו אמן.