נושאים: צדיק ובעל תשובה; תשובה עילאה ותשובה תתאה: התבוננות ועזיבת החטא; עבודת הצדיק: תקון פנימיות המדות (פנימיות המוסר); התבוננות כללית והתבוננות פרטית; חסידות חב"ד: דוקא התבוננות פרטית; יראה: ראשית העבודה דוקא.

נגנו נגון ר' אלימלך מליז'נסק

הגענו עד לפרק ג:

פרק ג

מכל הנ"ל משמע שמדרגת "הצדיקים ההולכים לפני האלקים"

זהו הבטוי שמופיע בתחלת השולחן ערוך, המתיחס לאלו המקיימים את "שויתי ה' לנגדי תמיד" בלי התבוננות והעמקה, רק מיד שזוכרים שהמלך הגדול עומד עליהם מיד מגיעה אליהם היראה והבושת. הם "הצדיקים ההולכים לפני האלקים". משמע, שכיוון שגם הם צריכים להתעלות בכל פעם על ידי תשובה עילאה, שהמדרגה שלהם היא למטה ממדרגת תשובה עילאה. תשובה עילאה באה להעלות אותם מדרגה לדרגה, שהרי גם הצדיק עולה כל הזמן מדרגה לדרגה.

היא למטה ממדרגת תשובה-עילאה, שהרי גם הצדיק מתעלה תמיד בכח תשובה-עילאה כנ"ל.

זה שהתשובה היא במעלה יותר גבוהה מאשר עבודת הצדיקים זה מאמר חז"ל:

וכן אמרו חז"ל: "מקום שבעלי תשובה עומדין צדיקים גמורים אינם עומדין".

כאן אנו מפרשים את מאמר חז"ל הזה ביחס לתשובה עילאה, שהיא זו הגבוהה ממעלת הצדיקים. למטה, בהערה כח, מובא המקור למאמר חז"ל זה בגמרא (ברכות לד, ב), שם מובאת מחלוקת ר' יוחנן ור' אבהו בזה, והרמב"ם פוסק להלכה כר' אבהו שבעלי תשובה הם למעלה מצדיקים. אנחנו הסברנו את דעתו של ר' אבהו בעיקר ביחס לתשובה עילאה, אבל אם תסתכלו ברמב"ם תראו שהוא פוסק כמותו ביחס לתשובה תתאה, ביחס למי שמתגבר על יצרו לפרוש מן החטא, שזו תשובה תתאה, וגם הוא נחשב יותר מצדיק גמור. זה חידוש עוד יותר נפלא.

באמת, יש שמסבירים שכל המחלוקת בגמרא בין ר' יוחנן ור' אבהו היא רק ביחס לתשובה תתאה, ובאמת גם ר' יוחנן מודה שתשובה עילאה היא יותר מאשר מדרגת הצדיקים, וכיוון שהרמב"ם פוסק להלכה כמו ר' אבהו זה סימן שאפילו תשובה תתאה היא מדרגה יותר גבוהה וגדולה מעבודת הצדיקים.

נקרא מתוך ההערה (כח):

וכן פסק הרמב"ם בהלכות תשובה (ז, ד) אפילו לגבי מדרגת תשובה תתאה עיי"ש.

לדרכנו, זה בעיקר שייך לתשובה עילאה. למה? כי היא מעלה את הצדיק בעצמו מדרגה לדרגה, ועל זה כתוב בזהר שהמשיח בא להשיב את הצדיקים בתשובה.

כעת נתבונן בפעם הראשונה בספר הזה במערכת של ארבע מדרגות שם הוי'.

בסוד ארבע אותיות שם הוי' ב"ה, שתי מדרגות התשובה הן כנגד שתי ה-ההין שבשם: תשובה-עילאה – תשוב ה עילאה; תשובה-תתאה – תשוב ה תתאה.

כתוב בזהר ובקבלה, ומובא גם בתניא, ששתי המדרגות הללו של תשובה הן כנגד שתי אותיות ה של שם הוי'. לשון הזהר היא, שתשובה עילאה היא תשוב ה עילאה ותשובה תתאה היא תשוב ה תתאה. כל ה תשוב אל המדרגה שלמעלה ממנה: תשובה עילאה היא הכח של האות ה עילאה לשוב אל האות י ואילו תשובה תתאה היא הכח של האות ה תתאה לשוב אל האות ו שבשם.

זהו זווג. תשובה היא תמיד תשוקה של הנקבה לגבי הזכר, ובשם הוי' האותיות י ו-ו הן אותיות הזכר ואילו שתי האותיות ה הן אותיות הנקבה – ה עילאה היא אמא ו-ה תתאה היא המלכות. תמיד התנועה היא "אל אשך תשוקתך".

לכן, התשוקה שיש בתשובה תתאה היא לעזוב את החטא. הוא רוצה להיות צדיק, להיות דבוק באות ו שבשם. תשובה עילאה זנה משהו יותר מזה. זה לא תשוקה להיות צדיק אלא תשוקה אל משהו שעוד לא הסברנו אותו, אל משהו שמרומז באות י שבשם.

תשובה עילאה היא עבודת ההתבוננות, הדרישה את ה', ולכן בכל ספר הזהר נקראת התשובה – בינה, אמא עילאה. שוב, הצדיק מקיים את "שויתי ה' לנגדי תמיד" באופן ממילא, בקלות, רק כאשר הוא מעלה בזכרונו ש"והנה ה' נצב עליו". הוא לא צריך להתעמק בזה הרבה. תשובה זה לדרוש בהתעמקות רבה וזו כבר תשובה. גם הצדיק זקוק לעבודה הזו של התעמקות. אם הוא מסתמך רק על הטבע שלו, שרואה איך ה' נצב עליו, הוא צדיק אבל עדיין לא בעל תשובה, וכתוב שהמשיח בא להחזיר גם את הצדיקים בתשובה. תשובה זה להעמיק עד הסוף את התודעה בקב"ה, שיש ה', על כל המשמעות שיש בזה.

אם כן, שתי המדרגות של תשובה הן כנגד תשובה עילאה ותשובה תתאה. מהי מדרגת האות ו שבשם?

אות ה-ו שבשם היא כנגד מדרגת "הצדיקים ההולכים לפני האלקים",

המדות של הלב נקראו, על פי קבלה, בשם אלקים, ומי שהולך "לפני האלקים" – שזה פנימיות המדות – הם הצדיקים. לא רק במעשים הם הולכים ומתקדמים, אלא גם בפנימיות המדות שלהם. הם הולכים ומגדלים אותן. כתוב, שהמדות אהבה ויראה וכו' הן בבחינת צומח, וכל מה שהוא עובד את ה' יותר הוא מצמיח ומפתח יותר ויותר אותן. יש לו בכל פעם יותר אהבה ויותר יראה, אבל להעמיק את התודעה ומהן להוליד ולהמשיך מדות שכליות, מדות חדשות לגמרי – זו עבודת התשובה.

המדות הטבעיות שלו הן ההליכה "לפני האלקים", ולכן הן נקראו 'טבעיות'. אלהים עולה הטבע, וכך גם לגבי הנשמה. המדות הטבעיות שאינן דורשות התבוננות הן בבחינת שם אלקים, אבל המדות החדשות הנולדות באמצעות התבוננות הן בבחינת שם הוי', שכן יש בהן המשכת מוחין. הצדיק כאן הוא זה ה"הולך לפני האלקים".

בקריאת שמע אומרים "בשבתך בביתך, ובלכתך בדרך, ובשכבך ובקומך". הסברנו פעם, ש"בשבתך" הוא כנגד אות ה עילאה שבשם, "ובלכתך בדרך" כנגד ו שבשם, "ובשכבך" כנגד ה תתאה, "ובקומך" כנגד אות י שבשם. כך:

י              ובקומך

ה             בשבתך בביתך

ו              ובלכתך בדרך

ה             ובשכבך

לפי זה יוצא שהמילים "ובלכתך בדרך" הוא כנגד האות ו שבשם, וזה כמו כאן, במדרגת "הצדיקים ההולכים לפני האלקים". אות ו שבשם היא תמיד ההולכת, ולכן היא כציור אדם המהלך. ו היא אות ההמשכה, והמשכה זו הליכה. בפרט הצדיק, שהוא בקבלה מדת היסוד, סיום האות ו. צדיק הוא יוסף, והוא בחינת הלולב, הכולל את כל ששת המינים בתוכו – את ג ההדסים, ב הערבות והאתרוג. הליכת הצדיק לפני האלקים היא בחינת הנענועים של הלולב.

מה זה ללכת לפני האלקים? מה הוא עושה ללא התבוננות מיוחדת? הוא כל הזמן מתקן את המדות שלו יותר ויותר. לכן כתוב בכל ספרי המוסר, שהמדרגה העליונה ביותר היא תקון המדות. מה זה מוסר? מוסר זו בחינת "והנגלות לנו לבנינו עד עולם". זה שאם אתה בעל עברה – אתה צריך לחזור בתשובה תתאה, וזה כנגד האות ה תתאה, ואם כבר חזרת בתשובה ואין לך על מה לחזור אתה צריך לתקן את המדות שלך יותר ויותר, וזה כנגד האות ו שבשם. זו כל חכמת המוסר, הכוללת את שתי האותיות האחרונות בשם הוי'. זה בחינת צדיק, וכמו שאמר ר' חיים ויטאל, שעיקר מטרת האדם בעולם היא לתקן את המדות שלו.

מי שמתעסק על שני המשורים הללו, שזה בעל תשובה תתאה וצדיק ההולך לפני האלקים, הוא מתקן את שתי האותיות האחרונות שבשם הוי', שעליהן נאמר "והנגלות לנו ולבנינו". זה חלק הנגלה של שם הוי', אבל שתי המדרגות העליונות יה שבשם הוי' הן תשובה עילאה של התבוננות והעמקת התודעה באלוקות ומדרגת האות י שעוד לא הסברנו.

אם כן, עד כאן יש לנו שלש מדרגות, שלש אותיות בשם הוי': תשובה תתאה בעזיבת החטא, מדרגת הצדיקים ההולכים לפני האלקים ותשובה עילאה.

מה זה תקון המדות שבלב?

בתקון המדות שבלב – גלוי אהבת ה' ויראת ה' הטבעיות בלב כל ישראל (החיות הפנימית בקיום כל מצות התורה), שבין שתי מדרגות התשובה הנ"ל.

מה צדיק עושה? הוא מקיים מצות, וכתוב בתניא שכדי לקיים מצות צריך לאהוב את ה' ולירא את ה'. האהבה היא הפנימיות, הנשמה, של כל מצות עשה והיראה היא החיות והכח המניע של קיום כל מצות לא תעשה. הענין של הצדיק הוא לקיים את כל מצות ה' "באמת", כלשון ספר התניא, ואמת היא פנימיות מדת היסוד, מדת הצדיק. אחד שרק מקיים את המצות ולא איכפת לו אם הוא מקיים אותן באמת או לא – זה רק מדרגת ה תתאה שבשם, שהעיקר אצלו זה רק לעזוב את החטא. זה "סור מרע ועשה טוב". צדיק רוצה לקיים אותן "באמת", שהרי הצדיק הוא 'צדיק אמת'.

כתוב בתניא, שכדי לקיים מצות באמת צריך אהבה ויראה. אם אתה מניח תפלין בלי אהבה ויראה אתה מקיים את המצוה, אבל לא ב"אמת". יש לך רק את המעשה. צדיק הוא אחד שבכל פעם מפתח יותר ויותר את המדות אהבה ויראה על מנת שיוכל לקיים את המצות באמת.

יש בכתבי האריז"ל כוונה כללית, שיש שלשה יחודים בסוד הנר: יחוד הוי' אהיה, יחוד הוי' אלהים, יחוד הוי' אדני. כולם יחד עולים נר. בפרטות, שם הוי' הוא כמו אות י שבשם, שם אהיה הוא כנגד אות ה עילאה שבשם, שם אלקים הוא כנגד אות ו שבשם ואילו שם אדני הוא כנגד אות ה תתאה שבשם. כאן, בכוונה הזו רואים, ששם אלקים הוא דוקא כנגד האות ו שבשם, כנגד המדות הטבעיות ואילו ללכת לפני האלקים זה לתקן יותר ויותר את המדות האלו.  עד כאן הסבר ראשון לתאור "הצדיקים ההולכים לפני האלקים".

אפשר לפרש פרוש שונה קצת. אפשר לפרש שה'אמת' כאן בעבודת הצדיק היא על דרך יחוד יסוד ומלכות. מלכות זו קבלת עול מלכות שמים בקיום המצוה עצמה ואילו היסוד, האמת, ממשיך את האהבה והיראה בתוך המעשה. זה ה"צדיקים ההולכים לפני האלקים". עד כאן פרשנו, שהמדות הטבעיות שהצדיק מתקן הן המדות כולן. כעת ההסבר הוא עוד יותר פשוט. שם אלקים בקבלה הרבה פעמים הוא במלכות, ולפי זה "ההולכים לפני האלקים" זה שהם ממשיכים פנימית בתוך המעשה שלהם. זה כמו האות ו שממשיכה אהבה ויראה בתוך המעשה, בתוך קבלת עול מלכות שמים.

הפרוש השני שהזכרנו כעת הוא, ששם אלקים הוא במלכות, כמו בשער היחוד האמונה. אלקים הוא לשון צמצום, לשון רבים, שהוא כח המחלק שיש בתוך הטבע. זה כמו שהמלכות מחלקת את הקול הפשוט ל-ה מוצאות כדי לברוא את העולמות בדבור.

למה שם אלקים שייך למלכות? כשאומרים את המילה טבע יכולים להיות לה שני פרושים: או שהכוונה היא למדות טבעיות, כמו שהסברנו קודם, שזהו טבע פנימי, או שהכוונה היא לטבע החיצוני. לגבי עולם האצילות, וכן לגבי הנפש של היהודי, המדות הן הטבע הפנימי שלו ואילו העולמות החיצוניים התחתונים הם הטבע התחתון. הטבע התחתון נברא דוקא מן הדבור, מן המלכות. זהו מקור הטבע, ולכן לפעמים נקראת המלכות בשם אלקים, על שם שהיא מצמצמת את האור של המדות בסוד מעשה בראשית.

לפי זה – נחזור שוב על הפרוש – ה"צדיקים ההולכים לפני האלקים" זה לקיים את המעשה – כמו במעשה בראשית –  באמת. ידוע הרמז, ששלשת המילים הראשונות של מעשה בראשית – "בראשית ברא אלקים" – וכן שלשת המילים האחרונות שבו – "אשר ברא אלקים לעשות" –  הם סופי תבות אמת. סופי תבות הן החותם, ו"חותמו של הקב"ה אמת" במעשה בראשית פעמיים. הסוד הזה, של חיתום מעשה בראשית באמת זה כמו לקיים את המצות באמת. כתוב בתניא, שלקיים מצות באמת זה רק כאשר יש עמן אהבת ה' ויראת ה', שכן הן השרש לכל מצות עשה ולא-תעשה [את זה אמר הרמב"ן]. אותם ה"צדיקים ההולכים לפני האלקים" הם הממשיכים את הפנימיות של המעשה – אהבה ויראה – אל תוך המעשה.

שוב, המדרגה הזו אינה רק אצל צדיק. לכל יהודי יש אהבת ה' ויראת ה' טבעיות שהוא יכול לעורר אותן על ידי זכרון בעלמא. לכל יהודי יש מדות בנפש האלקית שלו, כמו שיש לו להבדיל גם תאות בנפש הבהמית שלו, שלא צריך להוליד אותן אלא רק לגלות אותן. זה חלק מן הנפש שלו. לכן תמצאו בכל ספר מוסר 'שער אהבת ה'' או 'שער יראת ה'' וכך הלאה. אהבה ויראה הם לא חדוש של החסידות. החסידות הכללית שמה דגש להגיע אל הפנימיות של המדות הללו, כמו בפרוש הראשון שפרשנו, לגדל יותר ויותר אותן.

שאלה: הבטוי "לפני האלקים" לא מרמז לעבודת ההתבוננות של המדרגה הבאה? הרי שם אלקים שייך לבינה, ואז "לפני האלקים" זה שהם מגיעים לעבודת תשובה עילאה?

תשובה: זה כבר דרוש. על פי פשט זה פנימיות של שם אלקים ושם אלקים אינו בבינה. בבינה יש שם הוי' עם נקוד אלקים, אבל לא שם אלקים. אפילו הדינים שם הם רק בפוטנציה – "מינה דינין מתערין" – ולא דינים ממש וזה  מתבטא בכך ששם הוי' הוא בנקוד של שם אלקים. המדרגה הכי נמוכה בבינה, הנה"י שבה, נקראת "אלקים חיים ומלך עולם", אבל שם אלקים בפני עצמו לא שייך לבינה.

עד כאן הסברנו את שלשת המדרגות שכנגד אותיות הוה שבשם. נשארה לנו עוד מדרגה, כנגד האות י שבשם. מהי?

כאן כתבתי אותה בקצור, וראוי היה להאריך בזה. היא מבוססת על מאמר של ר' הלל בספר הרמון לבראשית ('ויתן לך' אות ד), ושם הוא מסביר איך יש עבודה של תשובה עילאה, שנקראת "כל ימיו בתשובה" בה הצדיק אף פעם לא גומר לעבוד אלא כל ימיו צריך לשוב אל ה', ואחר כך הוא אומר בפרוש שיש מדרגה יותר גבוהה מזה. הוא כותב שתשובה עילאה – בלשונו – מגיעה רק עד ז"ת דעתיק ואילו המדרגה הזו מגיעה עד פנימיות עתיק ממש, עד רדל"א, וממשיכה ממנה.

מה זה? פנימיות עתיק מתגלה בפנימיות החכמה, וחכמה היא למוד התורה. כמו שיש מצוה תמידית של תשובה, של תשובה עילאה, והיא מצוה שעתידה וחייבת להתגלות לפני ביאת המשיח, כך יש אחר כך מצוה נוספת שעתידה להתגלות אחרי ביאת המשיח. המצוה הזו היא 'נביעת האין סוף' בלמוד תורה, שתלמוד תורה כזה הוא אפילו יותר מתשובה עילאה. זה לשונו הנוגעת לענינינו:

אות ה-י שבשם היא מדרגת "הלומד תורה בבחינת בטול עצמותו ממש מכל וכל, ואין הדבור שלו מהות בפני עצמו רק דבר הוי' מדבר מפיו".

כמו משה רבינו, ש"שכינה מדברת מתוך גרונו". התורה שלו היא בבחינת השכינה שמדברת מתוך הגרון שלו. כיוון שמדרגת משה רבינו היא בפנימיות אבא – פנימיות החכמה, "ונחנו מה" – שהיא אחד עם פניות עתיק, עם רדל"א, ומדרגה זו היא יותר גבוהה אפילו מתשובה עילאה. זה כנגד האות י שבשם הוי'. זו תהיה המצוה התמידית של תלמוד תורה לעתיד לבוא.

זו נביעה של חדושי תורה, 'נביעת האין סוף', רק ללא 'אני'. ה'אני' מפסיק את הזרם ואם הזרם נובע כל הזמן זה בגלל שיש כל הזמן "בטול עצמותו מכל וכל".

שוב, אפילו בתשובה עילאה אדם מתאמץ לצאת מעצמו ולהידבק בה'. יש הבדל בלשון הקדש בין בטול ובין התבטלות. יש אדם שמתבטל, כפעולה, פעולה חוזרת  של בנין 'התפעל'. כלומר, יש בבטול שלו התפעלות. אבל ב"בטול עצמותו מכל וכל" אין התבטלות. יש רק בטול. הוא לגמרי לא כאן, ואז "שכינה מדברת מתוך גרונו" ממש.

הסברנו קודם, שתשובה תתאה משתוקקת לעבודת הצדיקים ותשובה עילאה משתוקקת אל המדרגה הזו. התשוקה של תשובה עילאה אל המדרגה הזו היא כנגד אותיות יה שבשם, שהן "הנסתרות לה' אלקינו".

עיקר חסידות חב"ד זו מדרגת תשובה עילאה. אדמו"ר הזקן רצה שיקראו לכל החסידים 'בעלי תשובה', במדרגה של תשובה עילאה. הוא רצה שיקיימו בעצמם "כל ימיו בתשובה". איך? על ידי שפלות אמיתית של "לבו דואג בקרבו" (שלמדנו עליה בפרק ב). ההגדרה של חסיד היא אחד ש"לבו דואג בקרבו" כל הזמן ולכן הוא כלי לעבודה של "כל ימיו בתשובה". כך ראה האדמו"ר הזקן את דמות החסיד.

התשוקה של העבודה הזו היא אל "בטול עצמותו מכל וכל", שזה מה שמאיר אצל הרבי. בפעם אחרת למדנו, שאם אין "זקני ארץ" לא יכולה להיות עבודת ההתבוננות, כמו לשון הפסוק "נודע בשערים בעלה בשבתו עם זקני ארץ". אותם "זקני ארץ" הם בבחינת מדרגת האות י שבשם, וזהו ההבדל בין רבי לצדיק סתם. מי שחוזר בתשובה תתאה שואף אל מדרגת הצדיק ולשם כך צריך איזו דמות. יש דמויות של צדיקים בעולם, צדיקים ש"הולכים לפני האלקים" [לדוגמה, כמו בספר 'איש צדיק היה' על ר' אריה לוין זצ"ל], והם דוגמה חיה עבורו. גם בתשובה עילאה יש תשוקה, ולשם כך יש גם דמויות. זה כמו חסיד ורבי. היחוד של רבי וחסיד, ובמיוחד לפי חסידות חב"ד, הוא יחוד במדרגת יה שבשם. המדרגה הזו אצל הרבי מתגלה במיוחד בעת אמירת ה'מאמר', מאמר חסידות, ולכן יש ענין גדול לשמוע ולראות את הרבי בעת אמירת החסידות. זהו יוחד אותיות יה שבשם. אבל, יחוד אותיות וה שבשם הוא יחוד ה"צדיקים ההולכים לפני האלקים" עם מי שרוצה לסור מרע ולעשות טוב, מדרגת תשובה תתאה של עזיבת החטא.

אם כן, אלו ארבעת המדרגות הראשונות בעבודת ה' שכנגד שם הוי'. נסכם אותן:

י   "הלומד תורה בבחינת בטול עצמותו ממש מכל וכל"

ה  תשובה עילאה, "בכל לבי דרשתיך" – עבודת ההתבוננות

ו    "צדיקים ההולכים לפני האלקים" – תקון המדות

ה  תשובה תתאה, "עזיבת החטא" – תקון המעשה

שתי המדרגות יה הן ה"נסתרות" ושתי מדרגות וה הן ה"נגלות".