פרק ט

ככל שמעמיקים להתבונן בסוד הוי' ב"ה, איך הוא בא ומתלבש ברבוי ערכים שונים, שדרכם מאיר אורו הגדול יתברך – כשבכל מערכת, היחס בין חלקיה מקביל ליחס שבין אותיות שמו יתברך, מכלליות שבכלליות (מערכות הסוקרות רבוי עולמות ומדרגות כאחד – בחינת "אריך אנפין") ועד לפרטיות שבפרטיות (מערכות המגלות את סוד השם בכל מרכיביו המתגלים ומתכללים בתוך כח או מדרגה אחת פרטית – בחינת "זעיר אנפין") – כך מעמיקה ומשתרשת בנפש התודעה האמיתית, שהוא יתברך נמצא בכל, בסוד ההתהוות התמידית יש מאין; מאיר מכל, בהוראת דרך חיים שיש ללמוד מכל דבר ודבר; והוא כל באמת לאמיתו – "אין עוד מלבדו" ממש.

קלטת 44-0505

(מספר רץ: 1141)

נושאים: שם הוי': מערכות קטנות ('זעיר אנפין') ומערכות רחבות ('אריך אנפין'); שם הוי': ב"השתלשלות", ב"התלבשות" וב"השראה"; עצמות-מהות-מציאות-איכות-כמות; עצמות-מהות-מציאות: 'אנכי-אתה-הוא'.

עצרנו אתמול באמצע פרק ט, ודברנו על שני סוגי מערכות: מערכות רחבות ומערכות קטנות של ערכים. בכל מערכת – אם היא מערכת משוכללת, והכוונה שהיא פרצוף אחד – חייב להיות שהחוט המחבר את הפרצוף הזה הוא שם הוי'.

דברנו באריכות על הדוגמה של סדר הדורות. אפשר לקחת הרבה דורות של כל תקופת התנ"ך ולראות בהם שלמות שם הוי' כפרצוף אחד. אפשר לקחת גם איש אחד ולראות גם בו את השלמות של שם הוי', וכך הלאה. בכל פרט, במדה והמערכת של המושגים היא דבר שלם – אם זה לא שלם זה סימן שאני בהתבוננות שלי לא תפסתי את כל גווני הפרטים שיש בו ולכן אני לא משיג את הדבר נכון – צריך להתבונן עד כדי שמשיגים שיש בזה צורה יסודית של שם הוי'. זה שרש ההתבוננות. ככל שאדם רואה את הצורה היסודית של שם הוי', בכל מיני משלים ודוגמאות, זה מכניס אותו בכל פעם פנימה אל הסוד של שם הוי', שהוא משהו מופשט לגמרי. לא שהכוונה שאדם יאסוף עוד ועוד דוגמאות של משלים ומערכות הבנויים על שם הוי', אלא שכל משל ודוגמה מכניסים אותו פנימה, אל אמיתת הסוד של ה'. לכן צריך להתבונן ברבוי אופנים שונים, כאשר החוט המקשר את כל המערכות הוא הסוד של שם הוי'. "זה השער להוי'".

הסברנו, שמערכת גדולה בקבלה זה כמו כל העולמות ביחד. אם נסתכל על כל העולמות ביחד נראה גם בהם מערכת כללית ומערכת פרטית. אפשר לחשוב שארבעת העולמות – אצילות, בריאה, יצירה, עשיה – היא המערכת הכי רחבה, אבל באמת זה לא נכון. אלו רק העולמות הפרטיים, ויש למעלה מהם ארבע מדרגות של 'אדם': 'אדם דאצילות' זה אור אין סוף שלפני הצמצום, 'אדם דבריאה' הוא אדם קדמון, 'אדם דיצירה' הוא הכתר של האצילות, ואילו 'אדם דעשיה' זה עולם האצילות בעצמו. כל הארבעה האלו הם מערכת כנגד ארבע אותיות שם הוי', וזה שם הוי' הרבה יותר גדול. זו דוגמה. אפשר לעשות מערכת של שם הוי' מריש כל דרגין, מעצמות ה', עד הנקודה האחרונה של מעשה בראשית, והכל יהיה שם הוי' אחד. יש שם הוי' בכל פרט ופרט, עד הפרט הכי קטן.

אמרנו, שכאשר ההתבוננות מרחיקה לכת, שהיא רוצה לסקור בסקירה אחת הרבה, ולהבין אותה לפי שם הוי' – זה נקרא 'אריך אנפין'. המושגים המקבילים לכך במדע היא מיקרו-קוסמוס ומאקרו-קוסמוס. יש את החלל הגדול ויש את מה שמתרחש בתוך האטום, וכך זה מתחלק גם בין המדענים. יש אנשים שמתעסקים במערכת גדולה ויש אנשים שחוקרים את האטום ומתעסקים בדבר הכי קטן. ההתעסוקות, המח, שרוצה לתפוס הרבה הוא בחינת 'אריך אנפין', וכמו שיש את זה בחול יש את זה גם בקדש.

מה זה נקרא לתפוס בקדש? זה לא סתם לתפוס כמו שחוקרים את החלל. כל זמן שלא רואים את הסוד הזה של שם הוי' בתוך המערכת ואיך שהוא זה שמחבר את הכל יחד – לא ראו אור מימיהם. ראו רק עצמים של גוף. ברגע שרואים איך כל הדבר הגדול הזה יש בו שם הוי' אחד שמחבר את הכל מתחילים לראות משהו.

גם בהתבוננות על פי שם הוי', זה יכול להיות במישור ויכול להיות בעומק. כמובן, הרבה יותר חשוב לראות את סוד שם הוי' איך שהוא חודר לעומק מאשר איך שהוא במרחב. לדוגמה: אם נקח את מערכת הכוכבים, את הגלגלים, ונאמר ש'גלגל היומי' שמעל לכל הכוכבים הוא כנגד האות י שבשם, ו'גלגל המזלות' הוא כנגד האות ה עילאה, כוכבי הלכת הרגילים יהיו כנגד האות ו שבשם ואילו כדור הארץ כנגד האות ה תתאה, כך:

י   גלגל היומי

ה  גלגל המזלות

ו   כוכבי הלכת

ה  כדור הארץ

זו התבוננות נכונה על פי סוד. כאן בינינו מערכת נכונה של שם הוי' בחלל, אבל זו רק מערכת של מרחב.אין בה שום עומק, רק מעלה ומטה.

נקח דוגמה נוספת: אם אני מתבונן באצבע, אז כתוב שהעור הוא כנגד האות ה תתאה, והבשר הוא כנגד האות ו שבשם, גידי הדם הם כנגד האות ה עילאה ואילו העצם היא כנגד האות י שבשם, כך:

י   עצם

ה  גידי הדם

ו  בשר

ה  עור

זו דוגמה יותר טובה,למרות שגם היא דוגמה גשמית. זה בכל אבר ואבר בגוף. זו דוגמא לשם הוי' בעומק. אם אפשר היה להבחין גם בתוך החלל הגשמי שלנו בממדים של עומק זה היה הרבה יותר פנימי. בכל זאת, גם הדוגמה הראשונה שהבאנו היא כנגד שם הוי'. במקום לקרוא לה, כמו מקודם, בשם התבוננות של שטח נקרא לה שם הוי' של "השתלשלות". "השתשלשות" זה איך ששם הוי' משתלשל ממדרגה למדרגה, וזה יותר חיצוני. הדוגמה השניה שהבאנו איך דבר אחד נמצא בתוך השני – זה שם הוי' של "התלבשות". כל הקבלה של האריז"ל זו ה"התלבשות" של שם הוי', לא ה"השתלשלות" שלו.

אלו שתי דוגמאות פיזיות – של "השתלשלות" ושל "התלבשות" – למה שלמדנו בסוד הפרק הקודם (פרק ח), שבסוד שם הוי' יש את כל סודות ההשתלשלות וכל סודות ההתלבשות. הסברנו שם, שלפי האריז"ל "השתלשלות" זה 'מעשה בראשית' ואילו "התלבשות" זה 'מעשה מרכבה' ויש עוד ממד יותר עמוק שזה שם הוי' של ה"השראה". זה גלוי בתוך אותו הדבר ממש, עד שכמעט אי אפשר לומר את זה, שדבר שורה בתוך דבר והכל בהשראה אחת גמורה. זה הגלוי של הבעש"ט, של תורת החסידות.

ב"השראה" יש כבר אחדות גמורה. ב"השתלשלות" כל דבר עומד לעצמו רק שהוא יוצא מן השני הדרך של 'עילה ועלול'. זה כמו שאצל הגוים, להבדיל, כתוב שהם עובדים לה' כ'אלוקא דאלוקייא', האלוקים של שהאלקים, של הכוכבים והמזלות וכו' איך שהם כבר השתלשלו. זה כמו בטבעות, שהטבעת התחתונה מאד רחוקה מן הטבעת העליונה, אפילו שכל שתי טבעות מתחברות. ב"התלבשות" אחד מחיה את השני ואז החיים חודרים מאחד לשני. לכן הדוגמא שהבאתי מן האצבע אינה דוגמה אמיתית וטובה ל"התלבשות", כי למרות שכל דבר הוא פנימי לשני בכל זאת הוא יכול לעמוד בפני עצמו. אם אלו ארבעה דברים שונים זה עוד הפעם "השתלשלות", לא עומק אמיתי. זה פיזי. בשביל שיהיה עומק אמיתי צריך שתהיה חיות מאחד לשני. "השתלשלות" היא כח, אנרגיה, משלשל אבל חיות מתלבשת. זהו הבדל בין 'כח' ל'חיות'. במדע אנרגיה אינה חיות, היא כח, ולכן כל המדע יכול לתפוס רק השתלשלות, איך כוחות משתלשלים אחד מן השני, אבל מה זה חי באמת הם לא יודעים כלל [היו רוצים לדעת אבל לא יודעים]. דבר חי באמת שייך לשם הוי' – "ואתה מחיה את כולם" – והוא השם ששייך לנו אבל כח שייך לשם אלקים והוא השם של שהטבע – אלהים עולה הטבע.

ניתן דוגמה למערכת שכנגד שם הוי' שב"השראה". 'עצמות' 'מהות' 'מציאות' כנגד כתר-חכמה-בינה, ואילו תפארת-מלכות זה כמו 'איכות' ו'כמות. זה שם הוי' שיש בתוך כל דבר, כך:

כתר

עצמות

חכמה                              בינה

מהות                              מציאות

תפארת

איכות

מלכות

כמות

זה שם הוי' מאד עיקרי ויסודי שייך לכל דבר ודבר. הבטוי בחסידות הוא תמיד 'עצמות ומהות'. זה הולך ביחד וזה כמו האות י והקוץ שעל גבה. ה-י בעצמה היא המהות, היא החכמה של כח מה, ואילו הכתר הוא כמו העצם של הדבר, העצמות שלו. זה ה'אנכי' וה'אני' האמיתי של הדבר. המהות שלו היא מה שאפשר לפנות אליו כ'אתה', זה מה שאתה מתקשר אליו כשאתה לנוכח. כאשר אתה אומר 'אתה' אתה פונה ומתיחס אל המהות, אל הפנימיות, בתור 'אתה'. ואילו המציאות שלו היא מה שחושבים עליו כ'הוא', כגוף שלישי, אותו אפשר לנתח במעבדה. זו הדרך החשובה ביותר כדי להבין את המושגים 'עצמות-מהות-מציאות'.

'עצמות' אי אפשר לתפוס בכלל כי זה הדבר בעצמו. מה כן אפשר להתיחס אל העצמות? רק אם אתה הוא בעצמו. רק יהודי יכול להתיחס לעצמות ה' כי יהודי הוא חלק מה'. על זה כתוב "כל עצם בלתי מתחלק". זה שיהודי מתקשר לעצמות ה' הוא רק מגלה שהוא חלק ממנו. זה הסוד של מה שכתוב, שיהודי הוא "חלק אלוה ממעל ממש". באמת, כמו שהאות י והקוץ שלה הולכים ביחד, כך כדי להגיע אל העצמות, אל ה'אנכי', צריך לפנות אל ה'אתה' בתפלה. כאשר יהודי אומר לה' בתפלה 'אתה' הוא יכול להגיע להרגשת ה'אנכי', לעלות בסוד הקוץ אל העצמות. חכמה נקראת 'ראית המהות' והיא ראיה לנוכח ואם אתה בעצמך חלק מן העצמות אז דרך ה'מהות' אתה מגיע אל ה'עצמות' [כמו שהסברנו, הקוץ אינו הכתר, העצמות, אלא רק רמז אליו].

על 'ראית המהות' כתוב בזהר "בעין השכל דבלבך את חזי כולא". כך אומר רשב"י למשה רבינו, 'רעיא מהימנא'. הוא אומר לו שבעיניים לא ראית את ה', כמו שכתוב "וראית את אחורי ופני לא יראו", אבל בעין השכל שבלב כן ראית. רשב"י מנחם את משה רבינו, שקבל בפניו על כך שלא זכה לראות את הפנים של ה'. הוא מנחם אותו שלא ידאג, שאף שלא ראה בעיניים – ראה בלב את הכל. לעתיד לבוא זה יהיה גם בעיניים ממש, כמו שכתוב "כי עין בעין יראו בשוב ה' ציון".

באמת כתוב "לית מחשבה תפיסא ביה כלל, כי אם ברעותא דלבא", שעל ידי הכח של תורה ומצות מתקשרים לעצמות ה'. זה כל הגלוי של החסידות, שהנשמה היא "חלק אלוה ממעל ממש" וש"עצם אינו מתחלק", וממילא "כאשר אתה תופס בחלק מן העצם אתה תופס בכולו". לכן כתוב, שהגלוי הכי גדול הוא הגלוי של ה'יחידה' שבנפש – "יחידה ליחדך". זו ההתקשרות לעצמות ממש, שהוא וה' זה אותו הדבר.

נחזור לענין. שם הוי' שאמרנו כעת הוא שם הוי' של "השראה", שאי אפשר לחלק ביניהם בכלל. זה הכל יחד בהשראה. אתה לא יכול לומר שיש כאן שכבות שמתלבשות אחת בתוך השניה. שוב, אמרנו שיש שם הוי' של "השתלשלות", כמו מערכת הגלגלים בשמים, ויש שם הוי' של "התלבשות", כמו בגוף האדם. הסברנו, שאם זה רק שם הוי' של "התלבשות" בגוף, אז זה בלי לדעת שהמח של העצם הוא זה שמהווה את תאי הדם והוא מקור החיוניות שיש בדם [כמו שיודעים היום במדע]. זה לא סתם שהעצם היא בתוך הגידי. יש קשר חיוני בין העצם ובין הדם. הדם מחיה את הבשר והבשר מתלבש בתוך העור. אם אנחנו תופסים נכון את האחדות של החיות שיש בין חלקי האברים – זו כבר "התלבשות", ולא רק "השתלשלות" של אנרגיה. אבל הדוגמה האחרונה – עצמות, מהות, מציאות, איכות, כמות – היא דוגמה של "השראה". יש בדבר אחד את כולם, באותו מקום ובאותו הזמן בלי שום יכולת לחלק וזהות שכבות בכלל, ובכל זאת אפשר לזהות בו שם הוי'.

אתה יכול לחלק באצבע בין העור ובין הבשר, אבל אתה לא יכול לחלק בין המהות שלה ובין המציאות שלה. שניהם שורים יחד – באותו זמן ובאותו מקום – ביחד לגמרי, ובכל זאת יש בה 'עצמות' ויש בה 'מהות' ו'מציאות' וכו'.

כאשר אדם תופס מערכת רחבה מאד של שם הוי' – זה בחינת 'אריך אנפין', וכאשר הוא תופס מערכת מצומצמת זו בחינת 'זעיר אנפין'. הסברנו בשעור הקודם, שזעיר אנפין הוא 'איש', ואיש הוא פרט. הוא נקרא 'אדם העליון', אבל אריך אנפין זה כמו כל היקום. כך זה, למשל, בעולם האצילות בו פרצוף אריך אנפין עובר דרך כל עולם האצילות, מראשו ועד סופו. הוא תופס את כל העולם, מה שאין כן פרצוף זעיר אנפין הוא כמו אדם שחי בתוך העולם. בתוך העולם של אריך אנפין יש פרט אחד, אדם אחד, שקוראים לו זעיר אנפין.

לכן כתוב, שהאדם התחתון הוא כמו העולם הגדול. זה הדמיון בין ה'אריך אנפין' של עולם לבין ה'זעיר אנפין' שזה האדם. בעולם האצילות פרצוף 'זעיר אנפין' הוא חשוב מאד, בגלל שיש בו רק אדם אחד. לא רואים שם מליונים. יש שם את השרש של כל המליונים, אבל לא רואים אותם. ככל שהעולמות יורדים הפרטים הולכים ומתקטנים, הולכים ומצטמצמים ביחס ליקום, ויחד עם זה הולכים ומתרבים בפועל. בעולם האצילות אין הרבה פרצופי זעיר אנפין. שם זה כמו אדם הראשון בגן עדן לפני החטא, שיש רק אחד והוא אחד כזה גדול שמגיע מסוף העולם ועד סופו. בעולם יותר גבוה היחס בין הפרט, האיש, לבין כל היקום הוא יחס סביר. בהתחלה הוא חצי ממנו, ביחס של "שלם וחצי", ואכן כתוב שבעולם האצילות פרצוף זעיר אנפין מגיע עד לטבור של פרצוף אריך אנפין. כלומר, בעולם האצילות האדם [הפרט] הוא חצי מן היקום, ואילו בעולם הזה התחתון האדם הוא 'טפה בים' ביחס ליקום כולו. זה בגלל ירידת העולמות. יוצא לנו דבר יפה, שהיחס בין היקום לבין האדם, בין אריך אנפין לבין זעיר אנפין, בשרש הוא יחס של "שלם וחצי".

שאלה: מה זה אומר שאצל הרמב"ם יש רק שלש מערכות – 'עולם הברואים', 'עולם הגלגלים', עולם המלאכים'?

תשובה: זה רק כנגד אותיות הוה שבשם, בגלל שאין לרמב"ם את הצילות שכנגד האות י. לרמב"ם ולכל החוקרים יש רק את עולמות בריאה יצירה ועשיה, שבלשון המהר"ל נקראו 'שכל, נפש גוף'. חסר במערכת הזו את השרש, את האות י שבשם, את עולם האחדות. זה מה שאמרנו קודם, שאם אין שלמות במערכת לא רואים בה את הסוד. הסוד הוא שם הוי', והשלמות במערכת מתגלה רק כאשר מזהים את הסוד הזה – "סוד הוי'".