נושאים: התבוננות פרטית; מדות שכליות וטבעיות: לידה מחדש וגלוי מהעלם (אב-בן איש-אשה); התבוננות פרטית: חודרת אל הגוף; בטול ויחוד: בטול בדרך 'רצוא' ובדרך 'שוב'; מיתת המלכים: דופק היד ודופק הלב; נגלה ונסתר: עיקר העיון בדורנו – בחסידות.

נגנו נגון

אתמול דברנו על התבוננות כללית וכעת צריך ללמוד מהי התבוננות פרטית. צריך ללמוד מה ההבדל בינה לבין התבוננות כללית ובעיקר מהו ההבדל בפעולה בנפש.

פרק ה

אף על פי שעל ידי התבוננות כללית אפשר לעורר ולגלות את האהבה והיראה הטבעיות המסותרות בלב כל ישראל, אין בכח התבוננות זו להוליד מאור השכל מדות חדשות – אהבה ויראה שכליות.

זה עיקר ההבדל. כל המדרגות של התבוננות כללית באות לעורר את מה שנמצא באופן טבעי בלב כל יהודי. אפילו המדרגות העליונות של "כי הוא אבינו האמיתי ממש", "מקור חיינו ממש", שזו התבוננות באור אין סוף שלפני הצמצום, ואפילו במדרגה שהעולם נברא בכל רגע מחדש המעוררת בנפש רגששל 'ירא בשת' – זה גם כן רגש טבעי

מעלת המדות השכליות היא שבתקף התלהבותן מסוגלות הן להאיר ולזכך את הגוף ואת הנפש החיונית הבהמית המחיה את הגוף. ה"בטול" שבהתבוננות כללית הוא בדרך "רצוא" בלבד, כאשר ה"שוב" הוא בבחינת "יש מי  שאוהב", "יש מי שירא". אמנם הבטול האמיתי בבחינת "שוב", החודר אל כל מציאות האדם ועולמו, הוא בא כאשר זוכה לעיקר עבודת ההתבוננות – "התבוננות כללית".

....כמו שההתבוננות פרטית היא כח, שההתלהבות ממנה כל כך גדולה עד שהיא חודרת וממתיקה את ה'מים המים', כך היא יכולה למשוך בטול שבבחינת 'שוב'. לכן היא יכולה להפוך את הגוף והנפש הטבעית. היא הנותנת. מה שיש בה כח להשפיע על הגוף זו הסיבה הזו. בהתבוננות פרטית יש בטול גם ב'שוב'. בגלל שגם כאשר הוא שב אל עצמו הוא עדיין בטל לכן זה משפיע על הגוף לתקן אותו. מה זה תקון? תקון זה בטול וצריך להביא אותו אל תוך הגוף. התבוננות כללית לא יכולה להביא את הבטול אל תוך הגוף. היא רק בתנועה של 'רצוא' ואילו ברגע שהוא שב הוא מרגיש איך "יש מי שאוהב". אבל בהתבוננות פרטית הבטול הוא כל כך גדול שהוא יורד ביחד.

דבר נוסף. אמרנו, שמדה שכלית היא בהתעוררות גדולה, למעלה מהתעוררות מדה טבעית ואמרנו שלכאורה זה פלא. זה פלא כי לכאורה מדה שכלית היא שכל, ושכל אינו חם. שכל הוא דבר קר. מה הענין? הענין הוא שיש כאן שני דברים ביחד. בעצם, יש בה הרבה יותר התלהבות מאשר מדה טבעית, ועם ההתלהבות היתירה הוא פחות מרגיש את עצמו, ולכן זו מדה שכלית.

שוב, ככל שדבר יותר שכלי הוא פחות מרגיש את עצמו. כאן יש שני דברים: מצד אחד המדה השכלית היא ביתר התלהבות ו'כלות הנפש', ומצד שני היא פחות מרגישה את עצמה ולכן היא מסוגלת לתקן את החיצוניות. יש בה בטול גם ב'שוב', לא רק ב'רצוא'. המדה השכלית יותר 'בוערת' וגם יותר בטלה.

לכן התבוננות פרטית גם יותר קשורה עם הגאולה, כיוון שיש בה כח לתקן את החיצוניות. אם זה רק התבוננות כללית יש בה כח לתקן רק את החיצוניות, וזה שייך אפילו בזמן הגלות, אבל בשביל הגאולה – שזה כמו להקריב קרבן בחיצוניות העולמות ממש – זה תלוי בעיקר בהתבוננות פרטית. זה עיקר בחינת הגאולה. זו הכוונה במילים "החודר אל כל מציאות האדם ועולמו", גם האדם וגם את החלק שלו בעולם אותו הוא צריך לתקן. מה זה לתקן? להמשיך בו בטול.

זה דבר יפה, שכותב ר' אייזיק מהומיל שדומה ליחס הזה בין התבוננות כללית ופרטית במציאות העולם הגשמי. הוא מסביר מה ההבדל בין שני סוגי צדיקים. יש סוג אחד של צדיק, שיושב בתוך חדר ועובד את ה' בדבקות גדולה ולא כל כך שם לב לריהוט שיש בו. הוא מופשט מזה וכל מה שנמצא בחדר לא תופס אצלו מקום בכלל. ויש סוג אחר של צדיק, שעם כל זה שעובד את ה', הוא מודע ורגיש לכל הפרטים שיש בחדר. הוא מסביר, שבעבודת ה' ככל שאתה יותר מודע לסובב אותך אתה יותר מחדיר בטול בדברים הללו בעבודה שלך. זו תמצית דבריו. גם אם הוא לא שם לב לכל הפרטים הבית מתמלא אור, אבל לגביהם זה אור מקיף,. אבל אם בשעת מעשה הוא גם מודע לכל מה שנמצא כאן הבטול הפנימי שבו מתפשט וחודר בכל הדברים האלה ומגלה בהם ממש אלוקות. האלוקות משתקפת בכל אחד מן הפרטים הללו בשעת מעשה.

זו דוגמה לפעולה פרטית. זו מדרגה אחרת מהתבוננות פרטית. יחד עם ההתבוננות הפרטית שלו הוא מודע אל הפרטים שמסביב. הבאתי את זה לדוגמה נוספת איך פרטים משפיעים על חדירה פנימית. כל מה שיש יותר התפרטות יש יותר חדירה פנימית בתוך דברים. כאן אנחנו מדברים על עצם ההתבוננות, לאפוקי מהתבוננות כללית, והדוגמה שהבאנו מראה איך בנוסף להתבוננות ניתן להיות מודע לעוד פרטים שמקיפים אותו מסביב ואז הוא עוד יותר מחדיר את האור האלוקי אל תוך המושגים.

אם כן, כל הסעיף הראשון בא להסביר את הפעולה, איך ההתבוננות הפרטית פועלת על הגוף.

נראה את הערה מה. אמרנו, שבהתבוננות כללית הבטול הוא בעת ה'רצוא' ואילו ה'שוב' הוא בהרגשת "יש מי שאוהב" או "יש מי שירא". מה שאין כן בהתבוננות פרטית יש בטול גם ב'שוב', במדה עצמה שנולדה. כאן זו הפעם הראשונה בספר שאנו מזכירים את הבטוי הזה ולכן צריך קצת להסביר מה זה 'רצוא' ו'שוב'. מה מקור הבטוי הזה?

מה. כמו שכתוב "והחיות רצוא ושוב כמראה הבזק" (יחזקאל א, יד), כלומר שהגדרת כל דבר חי היא תנועה:

וכמו שדורשים את הפסוק הזה בחסידות 'אל תקרי חיוֹת אלא חיוּת'. כמו שהנקודות הן החיות הפנימית שיש בתוך האותיות.

"כל חי מתנועע"

זו הגדרה מחכמת הטבע, שכל דבר חי מוגדר על ידי תנועה. 'מתנועע', בבנין התפעל בלשון הקדש, הוא במשמעות של 'רצוא ושוב', כמו המילה מתהלך. על הפסוק "אתהלך לפני ה' בארצות החיים" כתוב בחסידות שזו תנועת 'רצוא ושוב'. מת הוא דבר סטטי ואילו חי הוא דבר שמתנועע. זו עיקר ההגדרה שבין חי למת. ראשי התבות של הבטוי 'כל חי מתנועע' הן חכם. על זה נאמר "והחכמה תחיה בעליה", שהחיות באה מן החכמה והחכם הוא זה שמקושר אל האמת הזו ש'כל חי מתנועע' [בדרך צחות ניתן לדרוש את הבטוי "איזהו חכם? המכיר את מקומו". אם אתה חכם וכל הזמן זז אז זה 'קונץ' להכיר את המקום, כי אתה אף פעם לא עומד על המקום. איזהו חכם, שאף על פי שכל הזמן הוא מתנועע, בכל זאת הוא מכיר את מקומו]. כל חי מתנועע עולה נר תמיד. כתוב בספר הכוזרי, שהסיבה לכך שיהודים מתנענעים תמיד היא שהם בבחינת נר תמיד (הוא הראשון שאומר את זה), הם דבר חי, וכל חי מתנועע. זה הנר תמיד של היהודי.

בבחינת "רצוא ושוב" – בדֹפק פנימי (דֹפק הלב) ודֹפק חצוני (דֹפק היד),

תכונת החיות של 'כל חי מתנועע' מופיעה בגוף בשני מקומות עיקריים: יש דופק פנימי, שהוא דופק הלב, ויש דופק חצוני, שהוא דופק הלב.

איך זה מופיע בזהר? כתוב בקבלה שיש אחד שבדופק הלב הוא כבר מת אבל בדופק היד הוא עדיין חי. איפה לומדים את זה? זהו סוד מאד עמוק בקבלה יש על זה פרקים שלמים אצל האריז"ל. רואים את זה אצל ז המלכים ומתו – "אלה המלכים אשר מלכו בארץ אדום לפני מלוך מלך לבני ישראל" – שזו פרשה הכתובה פעמיים: פעם אחת בחומש, בפרשת וישלח, ופעם נוספת בתחלת ספר דברי הימים (פרק א). בחומש כתוב על כולם שמתו – "וימלך וימת" – ורק על השמיני, שנקרא הדר, שהוא סוד התקון, כתוב רק "וימלך" ולא כתוב עליו 'וימת'.

בקבלה כתוב, שהוא חי, שהוא לא מת. אבל בספר דברי הימים כתוב גם עליו שמת, "וימלך וימת" [שם הוא נקרא הדד ויש עוד כמה שנויים]. על זה כתוב בזהר – זה אחד היסודות העמוקים ביותר בקבלה – ובמיוחד אצל אלו שמדייקים בכתבי האריז"ל בין הסתירות, כמו הרש"ש, והם מחדשים שהסוד הזה של השבירה קרה בכל פרצוף בפני עצמו. כלומר, שהשבירה שהיתה בפרצוף ז"א שונה מן השבירה כמו שהיתה בנקודה הכללית של הנוקבא. יש פרוש אחד, לפיו בנקודה הכללית של פרצוף זעיר אנפין, בה יש אל כל הפרצופים כולם, שם המלך השמיני לא מת, ואילו בנקודה החיצונית – שם הכל מת, גם המלך השמיני והאחרון.

אבל המה כתוב בזהר? בזהר כתוב דבר חשוב. מי כתב את דברי הימים? עזרא הסופר. כתוב שעזרא היה ראוי לקבל ולתת לנו את התורה כמו משה רבינו. הוא הכי דומה לו. מה ההבדל ביניהם? כתוב בזהר שמשה רבינו מדד את דופק הלב ואילו עזרא ידע למדוד רק את דופק היד. לפי דופק היד הוא מת ולכן בדברי הימים כתוב על המלך השמיני שמת, אבל לפי דופק הלב הוא חי ולכן בתורה הוא עדיין חי. זה עיקר ההבדל בין משה רבינו לעזרא. משה הוא סוד דופק הלב ואילו עזרא הוא סוד דופק היד.

יש עוד מקום בגוף שיש בו 'רצוא' ו'שוב', שזו הנשימה:

וכן בבחינת השאיפה והנשיפה של כל נשימה [ועוד מקום, יותר נמוך] ובתנועות כל אברי הגוף. וכן נאמר בספר יצירה פרק א': "אם רץ לבך שוב לאחד" (לפי הגירסה המובאת בהקדמת תקוני הזהר ובספר התניא פרק נ).

יש שלש גרסאות במשפט הזה: "שוב לאחד", "שוב לאחור", "שוב למקום". הגירסה של תקוני הזהר המובאת תמיד בחסידות היא הגירסה של "שוב לאחד", והיא אומרת שיש בטול גם ב'שוב'. נסביר: בספר יצירה כתוב ש"אם רץ לבך שוב לאחד, שנאמר 'והחיות רצוא ושוב'", והשאלה היא לאן לחזור. לפי שתי הגרסאות האחרות – "שוב לאחור" או "שוב למקום" – הבטול הוא רק ב'רצוא', לא ב'שוב'. בבטוי 'שוב לאחור' יש כבר ממש פרוד, אחוריים, ואילו בבטוי 'שוב למקום' אין פרוד אבל הההרגשה היא ש"יש מי שאוהב" או "יש מי שירא". יש שם ישות. 'שוב לאחור' זה אל היש הנפרד, 'שוב למקום' זה אל היש שאינו נפרד, אבל הגרסה בתניא 'שוב לאחד' היא בטול בעת ה'שוב', ואדרבה, שם עיקר הבטול. עיקר ה'אחד' מתגלה דוקא ב'שוב' – שזו תכלית הכוונה ב"דירה בתחתונים" – וזה מתגלה דוקא על ידי העבודה בהתבוננות פרטית.

בחינת ה"רצוא" היא השאיפה לצאת מגדר המדידה [כמו שאיפת רוח חיים] וההגבלה של הגוף ולהתיחד במקור החיים. בחינת ה"שוב" היא ההמשכה ממקור החיים להחיות את הגוף מחדש.

אם ה'שוב' הוא אל היש אז זה להחיות את הגוף מחדש, ואם ה'שוב' הוא עם בטול אז זה כמו הדוגמה שהבאנו אתמול מן הבן, שאוכל להנאת אביו ולעשות לו נחת רוח הוא לוקח לעצמו אבל כדי לעשות נחת רוח לאביו.

שוב, מה זה 'רצוא'? 'רצוא' זו שאיפה לצאת מן ההגבלה של הגוף אל מקור החיים ואילו 'שוב' זה להביא חיים משם לכאן, להחיות את הגוף. בדרך כלל, ה'שוב' הזה הוא 'שוב' של יש, אבל כעת הסברנו שיש 'שוב' שהוא בעצמו בטול. אז – ורק אז – זה מתקן את הגוף וגם את כל העולם כולו שמסביב, וזה רק כאשר הוא מסוגל לקבל עם בטול. על פי פשט, 'שוב' זה כאשר הוא יורד, שב מן המקור אל תוך עצמו, ואז את כל מה שהוא שאב מן המקור הוא ממשיך כעת בתוך עצמו. בדרך כלל דבר כזה הוא ישות, כי הוא חוזר אל המדידה וההגבלה של עצמו, אל היש של עצמו. בשביל שזה יתקן את היש שלו זה צריך להיכנס בפנימיות – אם זה לא יכנס בפנימיות זה לא יתקן את הגוף – אבל זו צריכה להיות כניסה עם שכל. מה זה שכל? בטול ו'כלות הנפש' גדולה.

כאן יש עו נקודה. אפילו שזה נמצא בפנים זה עם 'כלות הנפש'. מה זה 'כלות הנפש'? 'כלות הנפש' זה תמיד 'רצוא' ותשוקה לצאת. לכן כתוב בתניא בפרק נ [שהוא 'שער ה-נ' שלו], שה'שוב' של המדרגה הזו היא "על כרחך אתה חי". מה זה? שאפילו שאתה שב אל תוך עצמך, זה לא שאתה רוצה לחיות אלא אתה חי "על כרחך". כלומר, אפילו שהחיות יורדת להתלבש בפנימיות היא עדיין במצב של 'כלות הנפש'. גם ב'שוב', בירידה אל תוך ההגבלה של עצמו, יש עדיין 'כלות הנפש'. זהו פרדוכס. זה רק בשביל לקיים את השליחות של "חיי החיים ב"ה", רק כדי לגלות את 'אחד האמת' בתחתונים ולתקן את הגוף והנפש הבהמית של כל העולם כולו.

דברנו לפני כמה ימים על מאמר חז"ל ש"אין מוסרין רזי תורה אלא למי שלבו דואג בקרבו", והכוונה היא לא שאתה נכנס לדיפרסיה, לדאוג, אלא הכוונה היא שהדאגה הזו כל כך פנימית אצלך עד שהיא בכלל לא מוגשת במודעות. זה כל הזמן נמצא שם, אבל זה לא מפיל אותך במודעות. לא צריך לחשוב על זה בכלל. זה כל כך מרוכז בנקודה הפנימית של הלב שזה לא מתפשט. אם היא היתה מתפשטת היא היתה מפילה אותך לדיכאון. הרב המגיד אומר שמרה שחורה שמתפשטת אינה דבר טוב, אבל אם היא מרוכזת היא כלי לכל אור ה'. זה כמו הבת-עין, השחור שבעין, שמקבל את כל האור. בשביל לקבל אור צריך שתהיה נקודה שחורה. אם התמצית של"לבו דואג בקרבו", שזו ה'מרה שחורה', מרוכז בנקודה הפנימית של הלב היא בסוד הבת-עין שמקבלת את כל האור. אבל אם זה מתפשט זה משחיר את הכל ואז זה כבר מקור הרע.

לענינינו, זו אותה ההרגשה לגבי "על כרחך אתה חי". אתה לא צריך להיות מודע לזה שאתה לא צריך לחיות, אלא זה אומר שב'שוב' שלך יש בפנימיות 'כלות הנפש'. בדיוק כמו שהסברנו קודם, שהמדה השכלית לא מרגישה את עצמה כמו המדה הטבעית.

כך כתוב גם בתניא היומי של אתמול, שכתוב "לב חכם לימינו ולב כסיל לשמאלו" והוא מסביר שהנפש האלקית מאירה מן המח אל החלל היימני של הלב שאין בו דם, מה שאין כן הנפש הבהמית נמצאת בתוך החלל השמאלי של הלב המלא דם. הוא דורש את הפסוק במשלי כך: ה'חכם' הוא הנפש האלקית והוא נמצא 'לימינו' ואילו ה'כסיל' הוא הנפש הבהמית והוא נמצא 'לשמאלו'. אצל בעלי המוסר [כמדומה שאצל הגר"א] דורשים את הפסוק הזה כך: מי שלומד תורה, אם הוא חכם הוא חושב כל הזמן על צד ימין, על הדפים שכבר למד קודם. הוא רוצה לקשר את מה שהוא לומד עם מה שכבר למד קודם, לא רוצה לשכוח אותם, ועל זה כתוב "לב חכם לימינו". מה שאין כן הכסיל כל הזמן מדפדף קדימה, לצד שמאל, לראות כמה דפים נשארו לו עוד ללמוד כדי לסיים. זה נקרא "לב כסיל לשמאלו". מזה נלמד משהו עמוק. זה שהוא מדפדף לצד שמאל זה לא משהו מודע, זה משהו אצלו בתת-מודע וזו דוגמה מצוינת לדברי האדמו"ר הזקן בתניא. "לב חכם" יורד מן המח וזה עדיין עם 'כלות הנפש', כמו במדה שכלית, שאפילו כאשר יורדת אל הלב היא עדין בתוך הלב עולה אל המח. זה נקרא שהלב "לימינו". הכוונה היא לא רק לצד ימין אלא 'לימינו' זה לקדמותו. כך זה במדה שכלית.

אם כן, "על כרחך אתה חי" הכוונה שאתה יורד כל הזמן עם בטול ו'כלות הנפש' אל המקור, מה שאין כן הכסיל יורד בעצם, יורד אל תוך עצמו להרגיש את עצמו. לכן הכסיל שלומד את הספר רוצה להרגיש שלמד את כל הסזפר, שיש לו עוד נקודה טובה. "לב חכם לימינו" זה שיש לו בטול גם ב'שוב'.

עד כאן הערה מה.

נחזור לכתוב. מה שכתבנו בסוף הסעיף, שעיקר העבודה היא בהתבוננות פרטית, ובמיוחד לפני ביאת המשיח, ולעשות תקון העולם גם בחיצוניות, זה דבר שכתוב בספר 'שער היחוד' של האדמו"ר האמצעי, ושם כתוב שכך קיבל האדמו"ר הזקן מן המגיד ושכך הוא קיבל מן הבעש"ט. זו קבלה מיוחדת של חסידות חב"ד, שהעבודה הזו של התבוננות פרטית שייכת לכל אחד ואחד.

נמשיך הלאה:

ההתבוננות הפרטית, הבאה רק לאחר יגיעה עצומה במסירה ונתינה לפנימיות תורתנו הקדושה,

הסברנו בשעור הקודם, שבהתבוננות כללית העיקר הוא התוכן, והתוכן שה' הוא המלך הגדול שעומד ומשגיח עליך בכל רגע, או שה' הוא החיים שלך, או שאצל יהודי ה' הוא האבא שלו, או שה' מחדש בכל רגע מעשה בראשית – אלו דברים שאפשר לקחת מישהו מן הרחוב ולהסביר לו את זה. אם מסבירים לו נכון יכולים לעורר אצלו אהבה עצומה לפי דעתו. ברית כרותה לפנימיות התורה – 'דברי אלקים חיים' – שפועלים על הלב. הוא לצריך להיות גאון בנגלה או בנסתר כי העיקר זה דברים בעלי תוכן פשוט רק שהם צריכים להיות באופן מובהר ומוסבר ולחנך אותו איך להתבונן בצורה נכונה. לא צריך להתייגע על זה כך וכך שנים. לכן יש 'התבוננות יהודית' שמתאימה לכל אחד והיא חייבת להתאים לכל יהודי. זו 'צפור הנפש' של כל יהודי שבלעדיה אין שום זיקה אל האמת. לעומת זאת, בשביל להתבונן בהתבוננות פרטית צריך באמת הרבה מסירות.

באמת, ניתן לעורר מלמעלה על ידי סוד או רמז או גימטריה מן התורה וזה יגרום מציאת חן. זה כמו שנותנים למישהו סוכריה כדי לעורר אותו לגמרי. זה הכלל הגדול, שמה שבא רק בסוף בא בהתחלה בתור מקיף, כמתנת חינם. לפי סדר העבודה מלמטה, צריך קודם להכיר את ה' בפשטות וזה להתבונן עמוק שה' נמצא כאן מעליך, ושאתה חי מה', ושה' הוא אבא שלך, ובככל אנחנו בטלים בה' כי הכל בעולם בטל לה'. זה הסדר הנכון, אבל כדי לתת לאדם כח כדי שיוכל בכלל להתחיל לעבוד את ה' צריך לתת בתחלה סוכריה ולפעמים הסוכריה היא סוד מסודות פנימיות התורה. יכול להיות שצריך לתת לו הרבה סוכריות עד שישפיעו עליו, אבל אחר כך, אחרי שעובד את העבודה האישית של התבוננות כללית, שלמות העבודה היא לחדש חדושי אמת ולהעמיק מאד מאד בהתבוננות פרטית ברזין דאורייתא. זה במסירה ונתינה עצומה של כל החיים.

שוב, הסדר הוא שמתחלה נותנים סודות של חן בשביל לעורר, אחר כך צריך להסביר שיש עבודה של התבוננות כללית להכיר את ה', אחר כך אפםשר גם ללמד את הדרך של התבונינות פרטית, איך לחדש ולהעמיק בסודות התורה.

יש עוד נקודה חשובה בזה שמסביר ר' הלל במאמר. ישנן נשמות כאלו שלא זקוקות ל'הפשטה' אלא רק ל'התקשרות'. יש נשמות שחייבות לתקן את הגוף על ידי עבודה מלמטה ב"סור מרע ועשה טוב", אבל יש נשמות כאלו שאינו זקוקות לשום תקון, רק להתקשרות נכונה לאמת. זו נקודה חשובה מאד לדור שלנו, שבו יש כנראה הרבה מן הנשמות מן הסוג הזה. לנשמות כאלו אפשר לתת מלכתחילה שפע של סודות התורה, כל הזמן [זה דיון עמוק שנשאיר לפעם אחרת]. בכל אופן, דרך העבודה היא קודם כל להכיר את ה' איך שהוא עומד עליו והוא הכל, ואני שום דבר וכו' וכו'.

עד כאן היתה הקדמה כללית להתבוננות פרטית. מהי התבוננות פרטית?

היא להשכיל ולהעמיק בפרטי הסודות ורזין עילאין דמעשה בראשית ומעשה מרכבה,

מה זה 'מעשה בראשית' ו'מעשה מרכבה'? נקרא למטה את הערה מז:

מז. לפי קבלת האריז"ל, מעשה בראשית הוא סוד השתלשלות נקודות הספירות זו מזו בעולם התהו וכו', ומעשה מרכבה הוא סוד התלבשות פרצופי האצילות זה בזה בעולם התתקון וכו'.

כך מסביר האריז"ל: מעשה בראשית זה השתלשלות נקודות ואילו מעשה מרכבה – שזה מה שהוא בעצמו גילה – זה התלבשות פרצופים. הרכבה אצל האריז"ל זו הרכבה של נשמה בתוך גוף, פרצוף בתוך פרצוף, כאשר הפרצוף העליון הוא כנשמה בתוף הפרצוף התחתון, החיצוני. אבל כאשר אין מרכבה יש רק השתלשלות, והשתלשלות זה בחינת מעשה בראשית. הבעש"ט בא וגילה שיש משהו למעלה משניהם, שזה 'השראה'.

שוב, אצל האריז"ל מעשה בראשית זו קבלת הרמ"ק, שהיא רק בבחינת 'השתלשלות' נקודות, ואילו מעשה מרכבה היא קבלת עצמו שבבחינת 'התלבשות' פרצוף בפרצוף ביחס של נשמה בגוף [לכן אצל הבעש"ט נקראת התלבשות בשם 'נשמות' ואילו ההשתלשלות נקראת 'עולמות']. אבל אחרי קבלת הרמ"ק וקבלת האריז"ל – לפי ר' אייזיק מהומיל – באה קבלת הבעש"ט שזה דבר חדש לגמרי. קבלת הבעש"ט זו 'השראה'. אלו שלשה מצבים. זו השראה גמורה שה' זה הכל והכל זה ה'. זה נשמע פשוט, אבל זה הכי עמוק וצריך להעמיק בזה בפרטיות.

עד כאן ההערה.

אם כן, התבוננות פרטית תלויה ביגיעה בפנימיות התורה,

כפי שנתגלו לנו על ידי רשב"י, האריז"ל, הבעש"ט, האדמו"ר הזקן וכו' [כל צדיקי אמת שירדו לעולם הזה כדי לגלות רזין דאורייתא]. מהתבוננות זו בא "לאסתכלא ביקרא דמלכא" באמת,

כאן יש מדרגה חדשה. מי שזוכה באמת להתבוננות הזו, לא רק שזוכה לאהבה במדרגת "רעיתי" של אהבת איש ואשה, ולא רק אהבת אח ואחות, אלא מגיע גם למדרגה עוד יותר גבוהה שנקראת "יונתי". בזהר נקראת מדרגת "יונתי" – "לאסתכלא ביקרא דמלכא", שהוא קשור ודבוק בעצם ההסתכלות שלו 'ביקרא דמלכא', בכבוד ה'. זה דוקא כאשר הוא מתעסק ומתעמק ברזין דאורייתא.

לראות בעין השכל שבלב כל ישראל ש"הוי' אמת הוא אלקים חיים ומלך עולם"

כלומר, שכל ההתבוננות הכללית לעומת ההתבוננות הפרטית היא כמו היחס בין אמונה לבין דעת. דעת זה קשר ודבקות. בהתבוננות פרטית האדם קודם כל יודע בהסתכלות – כאחילו הוא רואה את זה ממש – את כל מה שבהתבוננות כללית הוא מאמין בו.

והכל אחד ממש ביחודו האמיתי יתברך.

כלומר, הוא יכול לייחד את העולמות, שזה רבוי עד אין סוף, עם האחדות האמיתית.

זו עוד נקודה חשובה. בהתבוננות כללית לא מסוגלים לעשות יחוד. אפילו במדרגה הגבוהה של "איזהו חכם הרואה את הנולד" אפשר להתבונן איך כל העולמות בטלים, איך אין שום דבר חוץ מה' ו"כולא קמיה כלא חשיב", אבל אי אפשר לתפוס את החבל משני הקצוות. בשביל לעשות יחוד אמיתי, על פי קבלה, צריך לתפוס את החבל משני הקצוות ביחד. מצד אחד ה' זה הכל וביחד עם זה הוא רואה את האחדות הפשוטה הזו יחד עם כל רבוי הפרטים שבכל העולמות. זה נקרא יחוד.

יחוד הוא בטול בדרך של 'שוב'. כך כתוב בחסידות. בטול סתם הוא רק בטול בדרך של 'רצוא' ואם יש בטול גם ב'שוב' זהו ממילא גם יחוד. כמו שבנפש יש יחוד ב'שוב', שיש לו יחוד בנפש, כך ההתבוננות היא בסוד היחוד. הוא יכול ליחד את זה שה' הוא הכל בתוך העולמות על ידי זה שהוא מתעמק הרבה ובמסירות גדולה מאד ברזין דאוריתא. אם יש לו את הבטול לה' גם לאחר שהוא חוזר אל עצמו זה אומר שהוא מביא את ה' אל תוך עצמו. זה יחוד. יחוד זה ליחד שני דברים ביחד. אם יש רק בטול זה לא יחוד. זה רק 'רצוא', זה בלי 'שוב'. זהו ההבדל בין המילה 'בטול' ובין המילה 'יחוד'.

לכן, כל הכוונות של האריז"ל נקראו יחודים, רק שבחסידות כתוב שיש מקובלים שחושבים שיכולים לעשות יחודים ללא בטול בתחלה. זה שום דבר. לכן המקובלים האמיתיים מדגישים תמיד שאי-אפשר להתחיל שום יחוד ללא מסירות נפש, בקבלת ד' מתות בית דין וכד'. לדוגמה: לפני שמתחילים לקרוא קריאת שמע מקבלים על עצמם ארבע מתות בית דין. גם בחסידות, כמו ב'צעטיל קטן' של ר' אלימלך, כתוב שצריך לצייר ולדמות לך מות על קדוש ה' ורק אחרי זה אפשר לכוון כוונות ויחודים.

לכן האדמו"ר האמצעי צועק על אלו שמכוונים כוונות סתם, על פי קבלה, בלי בטול בכלל. זו סתם ישות. אם יש מקובל שמסוגל לבטל את עצמו על ידי הכוונה ביחוד באמת – הוא יכול גם ליחד. כל היחוד אצלו הוא רק ה'שוב' של היחוד ואז הוא יכול להמשיך את הבטול שלו מלמעלה למטה, אל תוך העולמות. בשביל זה צריך הרבה יגיעה, עד שמגיעים למצב של "לאסתכלא בקרא דמלכא" באמת.

קודם, בהערה מז, ראינו שיש מדרגה שלישית שנקראת 'השראה':

השראת אלקותו יתברך בלב המתבונן בהעמקת הדעת,

הפסוק שהזכרנו בסוף הסעיף הקודם – "הוי' אלקים אמת הוא אלקים חיים ומלך עולם" – הוא פסוק בספר ירמיה, והוא בעצמו כנגד "עולמות, נשמות, אלקות", מלמעלה למטה. המילה 'אמת' של "וה' אלקים אמת" היא אמת שבמדרגת 'יחיד'. "הוא אלקים חיים" זה מדרגת 'אחד' שמאחדת את הכל. "ומלך עולם" זו מדרגת 'ועד'. אלו שלשה מדרגות של 'יחיד', 'אחד', 'ועד'. שוב, "ה' אלקים אמת" הוא מדרגת 'השראה' של "הוא לבדו הוא ואין זולתו". "הוא אלקים חיים" זה מה שהוא מחיה את הכל, וזו מדרגת 'התלבשות'. "ומלך עולם" זה כבר השתלשלות העולמות. אם כן, הם מקבילים ל"עולמות, נשמות, אלוקות"; "השתלשלות, התלבשות, השראה"; "חש, מל, מל".

יש על זה ספור מן האדמו"ר הזקן, שבעת שנסע למעזריץ אל המגיד עבר דרך ר' פינחס מקוריץ הוא רצה לשכנע אותו להישאר אצלו בכל מיני הבטחות ופתויים שילמד אותו כל מיני רוח הקדש – שיחת אילנות, שיחת עופות וכו' – והוא סירב. הוא אמר שאת כל הדברים הללו הוא לא צריך, כי אצל המגיד לומדים רק 'יחיד, אחד, ועד'. שאר הדברים 'זה לא מה שמשחק'. 'ועד' זה "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד", 'אחד' זה "שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד", 'יחיד' זה שה' יחיד נמצא בתוך 'ה' אחד'.  זה כל החסידות.

מה שהאריז"ל גילה בעיקר זה את המדרגת ה"התלבשות" – "אלקים חיים" – בעוד קבלת הרמ"ק זה לגלות את ה"השתלשלות" של מדרגת 'ועד', ואילו קבלת הבעש"ט היא גלוי מדרגת 'ה' יחיד', "ה' אלקים אמת".

במצב של 'השראה' כל הכוונות הן כמו שאומר ר' נחמן בסוף לקוטי מוהר"ן, שמי שראוי לכוונות הן באות אצלו בדרך ממילא כחלק מן הפשט. זו הפשטות. כל הכוונות בתוך הפשט של המילים. אסור לכוון כוונה אחרת מן הפשט ומי שלא ראוי לכך אסור לכוון בהן.

כל הסעיף הזה, האחרון בפרק, בא להסביר טעות שאנשים חושבים. חושבים שללמוד קבלה או ענינים עמוקים זה סותר. להתבונן התבוננות כללית הם מבינים שזה חשוב. זה הרי כתוב בתחלת השולחן ערוך לחשוב שה' הוא מלך וכו', אבל להתבונן התבוננות פרטית ובשביל זה צריך לדעת את כל הקבלה והחסידות, אז מי צריך את זה?

לכן צריך להדגיש, שכדי להגיע לשלמות של המדות ולכל מה שקשור ליהדות, אפילו על פי פשט, זה רק על ידי הדרך הזו – ההתקשרות ממש, במסירה ונתינה, לפנימיות של התורה. דוקא המדרגה הכי גבוהה של 'השראה', שהבעש"ט גילה אחרי הרמ"ק והאריז"ל, כל זה –

מביאתו לאהבת ה' יתברך בלב שלם, לאהבת תורתנו הקדושה, [סוד] "חמדה גנוזה" – "שמו הגדול", שעליו נאמר: "עד שלא נברא העולם היה הוא ושמו הגדול בלבד", לאהבת ישראל, שהיא עיקר ותכלית הכל. אהבת ישראל היא גם שלמות אהבת ה' –

חוץ מזה שהתכלית היא בשביל ישראל, ואפילו התורה היא גם בשביל ישראל כמו שידוע בשם המהר"ל, אהבת ישראל היא השלמות גם של ההתחלה, של אהבת ה'

"לאהוב מה שהאהוב אוהב" – וה' אוהב ישראל כמו שכתוב: "אהבתי אתכם אמר ה'... ואוהב את יעקב".

נסכם את הסעיף הזה. להגיע אל הדבקות העילאית הזו אינו דבר שלא קשור אל הפשט של התורה. להגיע אל הפשט האמיתי של התורה כולה, שזה לאהוב יהודי בפשטות ובשלמות באמת, זה רק על ידי 'השראה'. לכן מי שחושב שלהגיע לכך זה דבר ששייך רק ליחידי סגולה טועה. כל בנין בית המקדש וכל סיבת חורבנו זה אהבת ישראל ושנאת חינם, ולהגיע לאהבת ישראל, בפשט ממש, זה רק כאשר יש לאדם 'השראה', שבאה לו כאשר הגיע לדרגות גבוהות מאד של דבקות ברזין דאורייתא, בבחינת "לאסתכלא ביקרא דמלכא". אז הוא זוכה להשראה, כמו שהבעש"ט מגלה, ואז הוא זוכה לאהבת ישראל בפשטות ואז המשיח בא.

כך כתוב במפורש באיגרת מן הבעש"ט, שמשיח יבוא כאשר "יפוצו מעינותיך חוצה", ולכן כתוב שכאשר הבעש"ט שמע את זה הוא הצטער מאד מתי זה יכול להיות. תשובת המשיח היתה שכל הסודות האלה – הכל בשביל פשט, בשביל 'תכל'ס'. לא דברים אבסטרקטיים. לכן, בדור שלנו חייבים ללמוד גם נגלה – גוף התורה, ההלכה, שהרי נשמה בלי גוף זה סתם פורח באויר – אבל צריך להקדיש מן הרגע הראשון את הזמן לפנימיות.

[מה שכן מותר הוא לשים את עיקר העיון בחסידות. זה מאד חשוב שיהיה איזון בין למוד הנגלה והנסתר, בין למוד הגמררא והחסידות. אם אדם מקדיש זמן רב ללמוד החסידות, אז יתכן – ובמיוחד בדור שלנו – שאת עיקר העיון שלו הוא יכול לשים בחסידות. מי שיודע לעיין הוא מעיין ממילא בכל דבר, ובכל זאת התפתחות העיון יכולה להיות בתורת החסידות, בעיקר בדור שלנו.

אותו אחד ילמד ממילא גם גמרא בעיון, אבל זה לא שהוא צריך 'לשבור את הראש' בלמוד גמרא – ראשונים ואחרונים כמו בישיבות – ולפתח את העיון על ידי הפלפול של הגמרא. בדור שלנו אפשר כבר בהחלט לפתח את העיון בעיון ברזין דאוריתא. אלא שצריך גם כן להקדיש הרבה זמן ללמוד הנגלה. כאשר הלמוד בעיון יהיה מפותח מספיק על ידי פנימיות יוכל בקלות יחסית לעיין גם לעומק ההלכה, בהבנת שיטות הראשונים והאחרונים.

כאן המקום להדגיש אצלנו בישיבה, שצריך להקדיש לפחות חמישים אחוז ללמוד הנגלה. בלובאביץ היו מקדישים שליש ללמוד החסידות ושני שליש ללמוד הנגלה, ובשבת להיפך. כך יסד הרבי הרש"ב, ללמוד ארבע שעות ביום חול חסידות ושמונה שעות גמרא והלכה. כאן עשינו חידוש, היות שקשה 'להחזיק ראש' עם שני שליש ושליש, אז עשינו חצי-חצי. אבל חייבים לשמור את החמישים אחוז נגלה. אי אפשר לפספס. צריך להתיחס לזה עם כל כובד הראש. הלכה זה הבסיס, זה הגוף שבלעדיו אין שום אחיזה.

החידוש שכעת הוספתי הוא, שלא צריך להרגיש רגשי נחיתות מזה שאין לאדם מספיק זמן לפלפול ולפתח את העיון שלו כפי שמקובל בכל הישיבות. להיפך, בדור שלנו צריך לדעת שמי שרוצה לפתח את העיון זה דוקא דרך הלמוד הזה. כמובן, ודאי שצריך לדעת ללמוד גמרא ותוספות 'חלק', אבל אם הוא יעיין בלמוד החסידות חזק הוא יוכל גם כן לעיין בסוגיות שלומד בגמרא בקלות יחסית.

הצורה הטובה ללמוד גמרא לבן ישיבה היא ללמוד את הגמרא עם רש"י התוספות ועם הרא"ש. ברגע שלמדת את הרא"ש למדת אתת ההלכה. כמובן, אם יש לך עוד זמן תלמד גם שולחן ערוך, אבל חוץ מזה צריך שעור מיוחד ביום ללמוד שולחן ערוך אדמו"ר הזקן, שזה הלכה למעשה. זה למוד שלם. הלואי ואדם היה עובד בדרך כזו על הש"ס, אז ודאי היה יודע מה לעשות. לא תצטרך לשאול שום שאלות].