פרק ב

כל ההקדמות כאן הן עבור הקורא שאינו מתמצא. הכלל הראשון הוא הנאמר בספר יצירה:

"נעוץ סופן בתחלתן ותחלתן בסופן".

בלמוד התורה בכלל, ובפרט בהתבוננות בפנימיות התורה – אין תחלה וסוף מוחלטים.

ישנה בעיה, שכל לומד מתחיל נתקל בה, והיא שהוא חושב שאפשר ללמוד תורה בכלל ופנימיות התורה בפרט בדרך שהוא רגיל ללמוד למודים אחרים. במיוחד אצל מי שרגיל ללמוד למודי חול, כמו חשבון. שם הולכים מן הקל אל הכבד. קודם לומדים לחבר אחר כך פעולות יותר מורכבות. הוא לא מבין למה לא יכול להיות סדר פשוט וברור בתוך התורה ולמה זה כל כך קשה להכנס ללמוד התורה.

זה בגלל שאין התחלה ואין סוף. במיוחד בפנימיות התורה. חושבים שאם לומדים את סדר ההשתלשלות אז לומדים מן ההתחלה ועד הסוף. אבל זה דמיון. אתה לא יכול להבין כלום בהתחלה בלי שאתה יודע את הכל. אפילו כאשר עושים סדר, כמו בסדר ההשתלשלות, זה לא כמו שאתה לומד 2=1┴1. אתה אולי מסדר את הענינים, אבל אי אפשר להבין דבר אחד בלי הכל. זה ההבדל בין התורה לבין כל למוד אחר.

זה דבר חשוב מאד. אדם שואל: 'אני לא יודע א, אז איך אתה רוצה שאני כבר אלמד ב?'. זו שאלה טובה. אפילו בספר שלנו, שמשתדלים לעשות סדר ולהתחיל מן הספירות וכו' – לא טוב לחשוב שהנה ההתחלה, עכשיו למדתי פרק א ואני ממשיך לפרק ב וכו'. בכל התורה "נעוץ סופן בתחלתן ותחלתן בסופן", וכל שכן ולק וחומר בלמוד פנימיות התורה. שם עוד יותר הכל שזור וקשור ומוכלל דבר בתוך דבר, עד שאין סוף ואין ראש.

שאלה: הרי יש סדר, קודם מקרא אחר כך משנה אחר כך גמרא וכו'?

תשובה: זה רק לצורך התפשטות הענין. צריך להיות מקושר קודם אל המקרא אבל זה לא שאתה מבין את המקרא. כאשר אתה לומד חשבון אתה לומד קודם 2=1┴1, אבל גם אם תהיה המתמטיקאי הטוב ביותר לא תדע את זה יותר טוב מאשר מה שהבנת כאשר היית ילד קטן. אף פעם לא תדע את זה יותר טוב. מה שאין כן בלמוד תורה. בתורה אתה אמנם לומד קודם כל "בראשית ברא אלקים", אבל אחר כך זה מתחדש בכל יום. "בראשית ברא אלקים" הוא בכל יום ספור אחר לגמרי. לא שמת את זה בכיס וזהו. גם בקבלה אפשר לסדר, אבל דוקא בפנימיות התורה אני צריך לדעת שצריך לדעת הכל, ובכל פעם לחזור חלילה. כל פעם יש 'יחסי גומלין' בין דבר לדבר.

כל דבר שאתה לומד אותו בפני עצמו הוא 'עני' – "דברי תורה עניים במקום אחד" – ורק כאשר הוא נכנס בתוך מכלול הוא מתחיל להתעשר. זה כמו שלמדנו בהקדמה (בפרק ט) על מערכות, שהמערכת העיקרית היא שם הוי' ב"ה, אז כמובן שיש 'חומר' שעליו עוברים. במיוחד הדבר נכון אצל בעלי תשובה, שמתחילים מאוחר ללמוד תורה ורוצים שיהיה סדר. רואים את זה בכל הישיבות לבעלי תשובה, שלכל אחד יש מחשבה אחרת. אחר רואה בפרקי אבות שצריך להתחיל ממשנה לגמרא וכו', ואפילו המהר"ל מפראג צעק על זה, ובכל זאת רואים שיש שחשבו אחרת. זה לא כל כך פשוט. יש שחושבים שקודם צריך ללמוד חומש ויש חושבים בדיוק אחרת. אם זה היה כל כך פשוט, כמו בלמוד חשבון, אז כולם היו לומדים אותו הדבר.

אם כן, זהו כלל חשוב מאד בשביל המתחיל, זה שלא מבין מה הולך כאן. הוא רגיל ללמוד לפי סדר ועכשיו הוא נתקל בלמוד כזה, שאם יש לו קצת חוש הוא מיד מבין שהוא לא מבין שום דבר. הוא מיד שואל 'למה אתה לא מתחיל ללמד אותי לפי סדר, מהתחלה?'. חייבים להיתקל בזה וחייבים להסביר לו שככה זה. צריך להבין שככה זה. זה נקרא "נעוץ סופן בתחלתן ותחלתן בסופן".

לכן, בשביל להכנס אל הלמוד הזה צריך בטול גדול מאד, שאתה לא יכול לתפוס כאן כמו שאתה תופס משהו אחר. הרצון לתפוס מיד ולהבין בא מ'ישות'. הוא בעצמו ישות ולכן צריך מדה גדולה של בטול, להבין שכאן זה לא הולך כך.

אצל החסידים אומרים בלשון קשה, שמי שרוצה לתפוס הוא בבחינת אונס, והתורה לא נותנת את עצמה לאונס. יש אנשים שרוצים לאנוס את התורה. יש בנות אחרות – למודי חול – שאפשר לאנוס אותן אבל הבת הזו אינה נותנת את עצמה לאונס. הרבה אנשים, שרגילים ללמוד בצורה של אונס, מתוסכלים  מזה.

שוב, אפשר לעשות סדר אבל זה לא יהיה סדר מוחלט. "אין תחלה וסוף מוחלטים".

על כן, בנין הקדושה, במח ובלב, נבנה לאט לאט בשים לב לכל פרט שהחוש הפנימי תופס בהוה; באמונה תמימה שמה שטרם נתברר – עתיד להתברר בעזרת ה' יתברך.

זה בערך כמו שר' נחמן כותב לגבי למוד הנגלה של התורה. הוא כותב, שהעיקר בלמוד תורה זה לדעת את דברי חז"ל "שפיל לסיפא דקרא". משהו שואל שאלה על פסוק ועונים לו, שאם היה מסתכל בסוף אותו הפסוק עליו שאל את השאלה לא היתה מתעוררת. הבטוי הוא "שפיל לסיפא דקרא", רד לסוף הפסוק. פנימיות הבטוי הזה הוא, שחסר לך שפלות. אם היתה לך שפלות היית מחכה עד שהיית מגיע אל הסוף, אבל בגלל שאתה רוצה לאנוס את התורה מתעוררות לך הקושיות. לכן תשפיל את עצמך עד לסוף.

אם כן, מה עושים בינתיים עד שמגיעים? זה לא אומר שלא צריכים להתעמק בלמוד. צריך להתעמק עד כמה שאפשר ולהשתדל שהחוש יתפוס כמה שהוא יכול עכשיו, אבל ללמוד עם אמונה. התורה היא אמונה – "ואהיה אצלו אמון". ללמוד תורה עם אמונה זה לדעת שאף פעם לא אוכל להבין את הכל. כן להשתדל לשים לב לכל פרט ופרט שאני לומד, שהחוש הפנימי יכול לתפוס בהוה, אבל מה שאני לא מסוגל לתפוס כעת – אני מאמין שיהיה בסדר. מה שאני צריך להבין אני אבין בעתיד.

אולי יש משהו שבכלל לא אוכל להבין, שאני אבין אותו רק בעולם הבא. יש שלש מדרגות: יש מה שאני יכול להבין ברגע הזה, יש מה שאני מסוגל להבין אם אני רק אתקדם, באמונה, ויש דברים שרק בעולם הבא אני אזכה להבין אותם.

יש להתקדם משער לשער, ותמיד לחזור על הראשונות, בבחינת "והחיות רצוא ושוב [כמראה הבזק]",

"רצוא" זה להמשיך הלאה, להתקדם, וה"שוב" זה שתוך כדי הריצה וההתקדמות אתה גם חוזר על מה שלמדת כבר. צריכה להיות הרבה תשוקה להתקדם אבל צריכה להיות גם משמעת לשוב, כמו שכתוב "אם רץ לבך שוב לאחור".

יש אחד שהמשמעת אצלו מדכאת את התשוקה. זה לא טוב [כמו בישיבות שלומדים בהם כמה דפים במשך כל השנה], ויש בזה כמה דרכים: יש אחד שנדמה לו שאם רק ישב שנה שלמה על דף אחד הוא יבין אותו באמת. זה כבר דמיון של בחינת אונס, אבל בעיקר חסרה לו התשוקה. הוא לא משתוקק לראות את הדף הבא. יש לך סבלנות? אתה יכול לשבת בשקט שנה שלמה על דף אחד? זו בעיה חזקה בנפש.

"והחיוֹת" בנפש זו החיוּת, ועיקר החיות של היהודי היא חיות בלמוד התורה, כמו שכתוב "כי הם חיינו ואורך ימינו". צריך ללמוד תורה עם חיות וההגדרה של חיות היא "והחיות רצוא ושוב". אם כן, צריך להיות בנפש שווי משקל של "רצוא" ו"שוב" בעת הלמוד. ה"רצוא" היא התשוקה לרוץ הלאה וללמוד וה"שוב" היא המשמעת לחזור.

מה שאמר ר' נחמן זה, וכולם מסכימים עמו, שהיום התורה שלנו נתנה ברבוי ספרים ולכן רוב החזרה נעשית מיניה וביה בעת הלמוד. מה שהיו צריכים הרבה לחזור זה כי אם לא תחזור לא תפגוש עוד הפעם את הדבר הזה עוד הפעם, אבל היום התורה בנויה פרושים על גבי פרושים, ואם רק תלמד הלאה אתה תחזור ממילא עוד אלף פעמים על מה שכתוב כאן. אם כן, היום במדה רבה החזרה כלולה בלמוד. למה זה לא כתוב בשולחן ערוך? כי הוא כתוב על פי דרך הלמוד שהיתה בתחלה, אבל זה דבר כל כך פשוט ומתקבל על הדעת, שכל אחד יסכים עם זה.

למה אנשים מתקשים בלמוד תורה? כי זה דבר שדורש "שני הפכים בנושא אחד". כל פעם שיש לך איזו בעיה של ישום, אם נחקור אותה עד הסוף נגיע לאיזה פרדוקס, ולכן אתה לא יודע איך להסתדר, אבל אם היית חי לא היתה שום בעיה. זה היה אוטומאטי. אם היתה חיות אמיתית בלמוד התורה לא היו שואלים עד כמה לחזור ועד כמה להתקדם, בגלל שאם האדם חי יש בו גם תנועה של "רצוא" וגם תנועה של "שוב". כמו לחיוֹת. זה היה מסתדר. כל הבעיה היא שאין חיות בלמוד התורה, חיות שעושה "רצוא" ו"שוב". זו חיות בגדר של אמונה. אמונה שאני לא יכול עכשיו להבין את הכל, אני חי את זה ולכן אני תמיד רץ הלאה ולכן גם יש לי תמיד משמעת לשוב ולהבין יותר טוב את מה שלמדתי קודם.

היום, כיוון שממילא יש הרבה חזרה בתוך הלמוד, עיקר ה"שוב" אינו לדקדק אחורה אלא בכל פעם שאני רץ הלאה לשים לב האם הדבר אותו אני לומד כעת – כבר למדתי אותו בעבר. האם זה מתקשר למה שלמדתי קודם. כמובן, אחרי שמסיימים משהו עושים חזרה כללית [לא שלא חוזרים לגמרי].

שוב, החיות של הלמוד היא חיות של "רצוא" ו"שוב", אבל בשביל להגיע למצב מאוזן של "רצוא" ו"שוב" צריכה להיות אמונה שלמעלה מטעם ודעת.

שאלה: לכאורה, שטת הלמוד בישיבות היא להרגיל את האדם לעמול במדרגה שלו ולא לרוץ לפני כן?

תשובה: כאן לא כתוב סתם לרוץ. הלשון בספר היא "בנין הקדושה, במח ובלב, נבנה לאט-לאט בשים לב לכל פרט שהחוש הפנימי תופס". ה"רצוא" הוא גם לאט-לאט [לאט לאט עולה יסוד והיא בחינתו של דוד המלך – "מי השילוח ההולכים לאט"], אבל זה תהליך, תהליך שנבנה. הוא שם לב שמבין כל דבר. להיפך, לפעמים כאשר הלמוד הוא כמו אונס, שרוצים להעמיק ולהבין בסברות, מגיעים לסברות מטופשות ממש. מגיעים בישיבות הכי רציניות לסברות שהן שטות שבשטות. לומדים משהו ומיד חושבים שזה ודאי לא מה שכתוב כאן. ודאי שצריך להבין אחרת. מרוב הרצון להתאמץ מגיעים לשטויות שם הבל וריק ממש. העיקר זה ללכת לאט-לאט, להשתדל להתאמץ, אבל להרגיש בזה חיות של "רצוא" ו"שוב". לא לחשוב שזה כמו בלמוד אחר, שאתה חייב עכשיו לתפוס ולהבין את הכל ורק אחר כך להמשיך הלאה. אין דבר כזה. אתה אף פעם לא תוכל להבין הכל לפני שתמשיך הלאה. אתה תמיד צריך ללכת ולחזור. זה היפי והחן האמיתי של למוד התורה.

וצריך תמיד לזכור את מאמר חז"ל:

והלא אמרו חז"ל: "דברי תורה עניים במקומן ועשירים במקום אחר".

כל דבר בתורה הוא עני במקומו, כאשר אתה רוצה להבין רק אותו, כמו שהוא כתוב כאן. זה בחינת עני, ו"אין עני אלא בדעת". הוא עשיר רק במקום אחר. זה עיקר הענין של הקבלה, שאם יש הקבלה יש גם לידה.

אם אתה לומד דבר רק על מקומו ולא רואה אותו ביחס לדברים אחרים זה כמו אדם רווק, בודד, שבבחינת עולם התהו. אפילו בתורה. התורה מצד עצמה היא דבר מתוקן אבל אתה, הלומד כך, לא מתוקן. אם אתה תופס את הדבר רק בפני עצמו זה "לא טוב היות האדם לבדו".

שוב, התורה מצד עצמה היא דבר שלם ומתוקן, אבל אם אתה לומד באופן של "עני בדעת" אין בלמוד הזה יחוד והתקשרות של "והאדם ידע את חוה אשתו", וממילא אין בזה לידה. אבל אם הלמוד הוא למוד עם "מקום אחר" הוא בסוד הפסוק "רווח והצלה יעמוד ליהודים ממקום אחר". "מקום אחר" הוא סוד ההשגחה, סוד השכינה. זה הזווג. כאשר הדבר מזדווג עם ה"מקום אחר" שלו הוא מתעשר. הוא מקיים את דברי הכתוב "על כן יעזוב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו והיו לבשר אחד", כלומר יש לו את המקום שלו, אבל בשביל להזדווג עם אשתו הוא צריך לעזוב את המקום שלו וללכת אל 'מקום אחר'. 'מקום אחר' הוא המקום של אשתו. לכן, כל זמן שהוא לא הולך אל ה'מקום אחר' הוא עני, "עני בדעת" שלא מסוגל להיות בבחינת "והאדם ידע את חוה אשתו", וכאשר הוא הולך אל מקום אחר הוא מתעשר. מאמר חז"ל אחר הוא "משנה מקום משנה מזל", שכאשר הוא הולך אל מקום חדש יש לו גם זווג חדש והוא ממשיך עושר, ואם הוא נשאר במקומו כל הזמן הוא נעשה עני ומתרושש.