כללות עשר ספירות

חיפוש בתוכן האתר

כללות עשר ספירות_פרק ג

פרק ג

בינה ודעת: שמחה ויחוד

הַ-ה עִילָּאָה שֶׁבַּשֵּׁם רוֹמֶזֶת לְכֹחַ הַבִּינָה, [ומהו כח הבינה? על כך כתוב בספר התניא[1]] "כְּשֶׁמּוֹצִיא כֹחוֹ אֶל הַפּוֹעַל שֶׁמִּתְבּוֹנֵן בְּשִׂכְלוֹ לְהָבִין דָּבָר לַאֲשׁוּרוֹ וּלְעָמְקוֹ מִתּוֹךְ אֵיזֶה דְּבַר חָכְמָה הַמּוּשְׂכָּל בְּשִׂכְלוֹ".

בינה – הוצאה מן הכח אל הפועל

קודם יש איזה דבר חכמה, והאדם משתדל – בינה היא מאמץ נפשי – להוציא אותו מן הכח אל הפועל על ידי התבוננות. את הנקודה, את הגרעין של הדבר, יש לו כבר וכעת הוא רוצה להבין אותו בכי טוב. בשביל להבין את הדבר לאשורו, בכי טוב, צריך להשתמש בכח הבינה.

המלה החשובה כאן היא המלה 'לאשורו', שלה שלשה פרושים: לשון חוזק, כמו אישור לשטר בלשון חז"ל[2]. בתנ"ך המלה 'אָשׁוּר' היא רגל[3]. כמו כן פרוש המלה הוא גם מלשון אושר. כדי שמשהו יהיה חזק צריך להעמיד אותו על הרגלים ולאחר שהוא עומד על הרגלים הוא כבר מביא אושר.

אושר היא מלה של תענוג, וכאן היא רומזת להארת התענוג שיש בבינה. כאשר התענוג מאיר בבינה הוא נקרא אושר – "אשרי האיש"[4]. איך זה מתבטא באמא? בשמחה, כמו שנלמד בהמשך. השמחה באה כאשר אדם מצליח להוציא מן הכח אל הפועל. בינה נקראת הצלחה בלשון הכתוב. "אנא הוי' הושיעה נא" היינו בעיקר מה שהכתר מאיר בחכמה, אבל "אנא הוי' הצליחה נא"[5] היינו הארתו בבינה. בתנ"ך פרוש המלה להצליח הוא להשכיל[6]. גם מטרת ההתבוננות נקראת 'השגה', להשיג משהו. כאשר אדם מצליח להשיג משהו – גם ברוחניות כמו בעבודת ההתבוננות – הוא מתמלא אושר.

נקודה, ספירה, פרצוף

חָכְמָה וּבִינָה, שֶׁבְּסוֹד "פַּרְצוּפִים" נִקְרְאוּ "אַבָּא וְאִמָּא",

עד כאן לא הזכרנו בספר את המונח פרצוף, לכן נלמד את ההערה עליו:

כז. "פַּרְצוּף" הוּא כִּנּוּי לְהִתְגַּלּוּת כָּל עֶשֶׂר הַסְּפִירוֹת וְכוּ' שֶׁהָיוּ כְּלוּלוֹת בִּתְחִלָּה בְּהֶעְלֵם סְפִירָה אַחַת.

יש מושג בקבלה: "נקודה, ספירה, פרצוף"[7]. אלו שלשה מצבים, המקבילים לשלשת הממדים "נקודה, קו, שטח"[8]. קודם ישנה רק נקודה אחת, בה כלולים כל עשר הספירות של אותה הנקודה. אחר כך, כאשר מזהים בפעם הראשונה את עשר הספירות בתוך הנקודה – זה נקרא ספירה. כאשר המערכת הזו מקבלת ציור שלם של פרצוף אדם, מתרחבת ומתעבה בכל הממדים שלה – זה נקרא פרצוף. המשל לספירה היום במדע, בפיזיקה, הוא הספקטרום של הגוונים. יש אור פשוט, כמו אור השמש, והוא בחינת נקודה. כאשר מעבירים את אור השמש דרך פריזמוס רואים את הקשת (הספקטרום) של הצבעים, את הרב-גוניות שבה, וזו בחינת ספירה. אבל הקשת עדיין לא 'אדם'. אם היא תתהפך להיות 'אדם', על ארבעת ממדיו – עצמות וגידים בשר ועור[9] – היא כבר תהיה פרצוף.

שטח כבר כולל בתוכו עוד ממדים. ברגע שיש פרצוף, שטח, ישנה כבר התכללות. ענינו של פרצוף הוא התכללות, שכל אחד מפרטיו מגלה את כל הפרטים האחרים. זו הסיבה שהעובי [נפח] אינו חידוש לגבי השטח, ולכן אינו נחשב כאן לממד נוסף בפני עצמו. שוב, כל הפרטים כבר היו כלולים בתוך הנקודה, אבל כאשר רואים זאת – זו כבר ספירה. החידוש בפרצוף הוא כאשר כבר רואים את התקון וההתכללות שבין פרטיו, ואזי מתגלה כבר אחדות, שכן התכללות היא אחדות. המצב בנקודה הוא רק בכח, אבל זו עדיין לא אחדות. העובדה שהכל מעורב בה אינה גלוי של אחדות, וכל שכן שבספירה אין גלוי של אחדות. הגלוי האמיתי של האחדות מתגלה רק בהתכללות שבפרצוף, כאשר מתגלה שבכל פרט קיימים כל הפרטים.

למשל, בנקודת הכתר הדבר הראשון שיש לגלות הוא את כל עשר הספירות שבה. אם אחר כך כל ספירה מגלה עוד עשר ספירות – אין בזה שום חידוש. זה בכלל לא מענין. לכן כאשר לומדים רק קבלה – כמו קבלת הרש"ש – חסר העיקר. יש בה עוד פרטיות ועוד פרטיות ועוד פרטיות, ומי שלומד אותה רק בחיצוניות – זה משעמם ולא אומר לו שום דבר. הפנימיות היא, שבכל פעם שישנה עוד התכללות מתגלה יותר אחדות לגבי העצם. אם כל פרט מגלה את כל הפרטים – זה עצמו מגלה שכל הפרטים כלולים בתוך העצם, אך כאשר היו כלולים קודם בתוך העצם לא היתה גלויה אותה האחדות.

כך הוא היחס בעולמות "עקודים, נקודים, ברודים". ב'עולם העקודים' הכל עקוד ביחד בתוך נקודה אחת, ואז האחדות אינה גלויה[10]. יש פה רק ריבוי דברים המרוכזים בתוך נקודה אחת. אחרי שהפרטים יוצאים ממנה – זה כמו ב'עולם הנקודים', בו המציאות נפרדת יותר, ולכן הוא נשבר. אחר כך, כאשר מתגלה השלב השלישי בפרצופים – זה נקרא תקון. שוב, נקודה היא כמו 'עולם העקודים', בו עקודים כל האורות בכלי אחד, ואפילו שיש בו רק כלי אחד – אין בו אחדות אמיתית. כאשר הספירות מתגלות מקבלת כל ספירה כלי אחד, ואז מה שמתגלה הוא הפרוד שביניהם, השבירה. אבל בשלב הבא, כאשר כל נקודה בעצמה מגלה את הכל – זה כבר מתקן את הכל למפרע.

שבירה קודמת לתקון

זו הדרך העמוקה ביותר להבין את סוד התקון. חייב לבוא שלב של שבירה קודם התקון, כי השבירה היא תוצאה מהתגלות של הדבר. המשל לכך הוא אדם שגדל ומתבגר. קודם כל הוא חייב לגלות את הפוטנציה שלו, ואז הגלוי הראשון של כל מה שנמצא אצלו בכח נפרד באופן אוטומאטי. קודם היה הכל ביחד ועכשיו הוא נפרד. לכן, כל זמן שהוא עוד היה ילד זה לא שבר אותו, כי הכל היה אצלו בכלי אחד, אבל בשביל להגיע לבגרות האמיתית צריך להיות קודם שלב שבו כל כח מתגלה בפני עצמו, ואז עומד גם הוא בפני עצמו. הפרוד מתגלה ואז הוא נשבר. רק אחר כך, כאשר הוא מתחיל לתקן, מתגלה השלב השלישי של ההתכללות, שלב הפרצוף, ואז הכל חוזר להיות באחדות.

כעת מובן למה על פי חסידות אין צורך בעיסוק ברבוי הפרטיות, כמו שמוצאים בקבלת הרש"ש. ברגע שמגיעים לשלב השלישי, לשלב ה'שטח', אפילו שיכולים להיות עוד ועוד רבוי פרטים עד בלי סוף [על פי מתמטיקה יכולים להיות ממדים בלי סוף], בא שלב ההתכללות והאחדות – עיקרון ההתכללות מתגלה בממד ה'שטח'.

בלשון ההערה – "בהעלם ספירה אחת" – אני לא מחלק בין 'נקודה' לבין 'ספירה'. למה? כמו במשל קרן האור שהזכרנו קודם. קודם יש קרן של אור, אחר כך היא מתחלקת לרבוי גוונים ולבסוף היא נעשית בן-אדם. כמובן לכל מתבונן, השלב האחרון הוא שנוי הרבה יותר משמעותי מאשר המעבר מקרן אור לקשת של גוונים. קרן האור שעוברת דרך הזכוכית ומגלה רבוי גוונים אינה חידוש משמעותי, אלא רק גלוי של מה שהיה נעלם בתוך הנקודה, יחסית אל השלב הבא. כאשר קרן האור הופכת להיות בן-אדם זהו כבר שנוי ב'אין ערוך' כלל. לכן השנוי הראשון לא נחשב שנוי כלל, וזו גם הסיבה שבכתבי האריז"ל לא מחלקים כל כך בין נקודה לבין ספירה.

ההפרש וההבדל שבין נקודה לספירה הוא 'אין ערוך' קטן מאשר ההפרש שבין ספירה לפרצוף. הפרצוף הוא חידוש מהותי. במושגי המשל: אם מתוך הקשת שבשמים יופיע פתאום בן אדם יהיה זה חידוש הרבה יותר מהותי מאשר אם מתוך קרן האור של השמש תופיע קשת. הופעת הקשת היא רק גלוי ההעלם, ותו לא. זו לא מהות חדשה, אבל הפרצוף הוא כמו בריאה חדשה, 'יש מאין', מתוך הקשת.

[אגב, איפה רואים את שלשת הממדים הללו לפני עולמות "עקודים, נקודים, ברודים"? רואים אותם במדרגות "רשימו, קו, אדם-קדמון"[11]. הרשימו נקרא הנקודה, ממנה יוצא אור הקו, ואחר כך מתגלה מתוכו הפרצוף הראשון – 'אדם קדמון'. מתוך 'אדם קדמון' יוצאים עוד הפעם "נקודה, קו, שטח", שהם עולמות "עקודים, נקודים, ברודים". מה ההבדל בין שתי המערכות הללו? "רשימו, קו, אדם-קדמון" זו מערכת של אור, ואילו "עקודים, נקודים, ברודים" היא מערכת של התהוות כלים. עד 'אדם קדמון' אין עדיין כלים, יש רק אורות. סדר זה נכון גם לגבי שלשת העולמות התחתונים בריאה-יצירה-עשיה. עולם העשיה הוא עולם של רבוי פרטים ופרצופים, שלעתיד לבוא יתכללו בשלמות זה בזה, ועל כך נאמר "עושה שלום"[12]. עולם היצירה הוא עולם של גוונים ועולם הבריאה הוא רק נקודה אחת של שכל. אכן, מערכת זו היא כבר מערכת של כלים בתוך מציאות נפרדת].

הַפַּרְצוּף הוּא בְּחִינַת "תִּקּוּן" הַ"שְּׁבִירָה" שֶׁהָיְתָה בְּעוֹלַם הַתֹּהוּ [הפרצוף תמיד קשור עם תקון. לכן גם עולם העשיה התחתון הוא עולם של תקון – "אשר ברא אלהים לעשות"[13]. "לעשות" היינו לתקן. מה זה עולם התהו?] (אֲצִילוּת עֶשֶׂר סְפִירוֹת בָּרִאשׁוֹנָה; כַּאֲשֶׁר בָּאוּ [בתחלה] "אוֹרוֹת מְרוּבִּים" בְּ"כֵלִים מוּעָטִים", דָּבָר שֶׁגָּרַם לִשְׁבִירַת הַכֵּלִים. הַשְּׁבִירָה הָיְתָה בְּכַוָּנַת הַמַּאֲצִיל הָעֶלְיוֹן ב"ה [שלא נחשוב שזה היה במקרה], עַל מְנָת לְהַוּוֹת אֶת מְצִיאוּת הַנִּבְרָאִים הַנִּפְרָדִים).

כתוב בכתבי האריז"ל, שמטרת השבירה היתה כדי להוות את הנבראים התחתונים והנפרדים – עולמות בי"ע – שהתהוו משברי הכלים של עולם התהו. כעת הסברנו עוד דבר, יותר עמוק, שעצם התקון לא יתכן ללא השלב של שבירת הכלים, שהוא ממד הקו שבא לפני ממד השטח. אם כן, השבירה היתה נחוצה לשם שני ענינים: להוות את המציאות התחתונה ולאפשר על ידי השבירה את התקון. אי אפשר להגיע אל ה'שטח' המתוקן ללא שעוברים קודם את ממד ה'קו'.

מה עיקר ההבדל בין קו לבין שטח? כתוב שקו אינו יציב, ולעומתו לשטח יש בסיס יציב. תקון היינו יציבות, כמו שמביאים ספרי הדרוש[14] על ההבדל בין השקר לבין האמת. לשקר אין רגלים, כי האותיות שלו עומדות רק על רגל אחת, מה שאין כן באותיות המלה אמת, העומדות על שתי רגלים.

זהו רמז יפה לכך שהסבר הכללי למונח 'פרצוף' קשור דוקא עם ספירת הבינה, עליה אנחנו לומדים. בינה היא "להבין דבר לאשורו", ליצב אותו על האמת. לכן כאן בחרנו להסביר בפעם הראשונה בספר את המושג 'פרצוף'. פרצוף בא לתת יציבות למציאות, וכאן הוספנו שלא תתכן יציבות ה'שטח' ללא האי-יציבות של ה'קו' שקדם לו.

בְּ"פַרְצוּף", הַכֵּלִים רְחָבִים וּמְפוּתָּחִים בִּשְׁלֵמוּת [שלא כמו בעולם התהו, שם היו הכלים קטנים, לא מפותחים, לא מבוגרים], בְּדוֹמֶה לְשִׁעוּר קוֹמָה שָׁלֵם בָּאָדָם. עַל יְדֵי כָּךְ מִתְיַשְּׁבִים הָאוֹרוֹת בַּכֵּלִים [וזה נקרא בגרות], בְּאִיזּוּן וּבְשִׁוּוּי מִשְׁקָל נָכוֹן. עַל כֵּן הַ"תִּקּוּן" יַצִּיב וְקַיָּם לָנֶצַח.

עד כאן ההערה, שענינה היה הסבר המושג 'פרצוף' וההבדל בינו ובין המושג 'ספירות'.

'דעת עליון' ו'דעת תחתון'

נחזור אל גוף הפרק. על החכמה והבינה, שנקראו גם אבא ואמא, נאמר כי:

הֵן "תְּרֵין רֵעִין דְּלָא מִתְפָּרְשִׁין לְעָלְמִין" (שְׁנֵי רֵעִים שֶׁאֵינָם נִפְרָדִים לְעוֹלָם), "כַּחֲדָא נָפְקִין כַּחֲדָא שָׁרַיְין" (יוֹצְאִים כְּאֶחָד וּשְׁרוּיִים כְּאֶחָד).

מהיכן הם יוצאים? מתוך הכתר. לכל אחד יש שרש עצמאי בתוך הכתר ושניהם יוצאים ממנו. החכמה יוצאת דרך הצנור הימני, שנקרא תקון "נצר חסד", והבינה יוצאת דרך הצנור השמאלי, שנקרא תקון "ונקה"[15].

מה החידוש כאן? בדרך כלל ספירה מקבלת מספירה, ואפילו אחרי התקון – אבא הוא זכר, אמא היא נקבה ואבא משפיע לאמא. החידוש הוא, שבכל זאת יש לכל אחד מהם שרש משלו בכתר. לא שהחכמה יצאה מהכתר והבינה יצאה מהחכמה. זהו אחד המאפיינים של עולם התקון, בו לכל אחד יש שרש יחודי בתוך הכתר. זה נקרא "כחדא נפקין" – יוצאים כאחד.

אחר כך כתוב שהם "כחדא שריין" – שרויים כאחד. כמו שדברנו בשעור אחר, שבימות המשיח גם פרצופי זו"ן יהיו "שווין בקומתם"[16], כך הוא כבר עכשיו לגבי אבא ואמא. הם לגמרי שוים, בלי שאחד מהם גבוה מן השני, ובכל זאת השפע בא אחר כך מאבא אל אמא ומאמא אל הבנים.

יִחוּדָם הַתְּמִידִי הוּא עַל יְדֵי "דַּעַת-עֶלְיוֹן" הַנֶּעְלָם בֵּינֵיהֶם,

הכח שמיחד את החכמה והבינה הוא 'דעת עליון' – "והאדם ידע את חוה אשתו"[17]. "אדם" הוא חכמה ו"חוה אשתו" היא הבינה. הקשר ביניהם הוא דעת, שנקראת 'דעת עליון' או 'דעת הנעלם'[18]. למה מכונה הדעת 'נעלם'? בגלל שהם – חכמה ובינה – אף פעם לא נפרדים. אם היו נפרדים היתה הדעת מתגלית, אבל כיוון שהיחוד ביניהם הוא יחוד תמידי – "דלא מתפרשין לעלמין" – לכן הדעת שביניהם נעלמת לגמרי. לא רק שהדעת המיחדת ביניהם נעלמת אלא גם יסוד אבא, הטמון בתוך יסוד אמא, נקרא 'נתיב הנעלם'[19] שאף פעם לא מתגלה. ואכן, אחד מהפרושים לספירת הדעת הוא 'פנימיות יסוד אבא'.

כתוב בחסידות[20], שעל 'דעת עליון' נאמרה תחלת המשנה בפרקי אבות: "אם אין דעת אין בינה", בעוד שהמשך אותה משנה – "אם אין בינה אין דעת"[21] – נאמר על 'דעת תחתון'. ללא 'דעת עליון' אי אפשר כלל לנקודת החכמה להגיע אל בינה, וכדי שאבא יתיחד עם אמא צריך קודם 'דעת עליון'. לעומת זאת, 'דעת תחתון' היא הכח שמחבר את אמא עם הבנים, ולכן בה הסדר הוא הפוך: "אם אין בינה אין דעת".

מזלות הדיקנא

המקור העליון, האמיתי, של 'דעת-עליון' הוא ביחוד וזווג שבין שני המזלות – "נֹצר חסד" ו"ונקה" – עצמם. כאשר הם מתחברים הם נותנים את הכח לייחד אבא ואמא[22]. יחודם נעשה לצורך הולדה. בזמן הזה, מפני חטאנו, מתקיימת תמידיות הזווג בין אבא ואמא רק לצורך קיום העולמות[23]. הוא נקרא רק יחוד וזווג חיצוני. זווג פנימי הוא לצורך הולדת נשמות – נשמות ישראל – ואילו זווג חיצוני נועד רק לקיים את מציאות העולמות ולחדש את מעשה בראשית[24]. לעתיד לבוא היחוד הפנימי יהיה בין אבא לאמא תדיר גם לצורך הולדת הנשמות.

שאלה: מה זה מזל?

תשובה: מזל הוא מלשון נוזל – "יזל מים מדליו"[25]. זהו מקור של שפע. בתוך הדיקנא של אריך אנפין, של הכתר, כל אחד מ-יג מדות הרחמים נקרא מזל. אלו יג המזלות, אבל בכללות רק שנים מהם נקראו מזל. כל השאר אינן בעלי שערות ארוכות. שני אלו הם שתי שכבות של זקן ארוך – השכבה החיצונית והשכבה הפנימית. השכבה החיצונית נקראת 'מזל העליון' (מזל "נצר חסד"), על שם מיקומו למעלה, ואילו השכבה הפנימית נקראת 'מזל תחתון' (מזל "ונקה"). שני אלו הם השרש של פרצופי אבא ואמא.

מה זה בכלל זקן? זקן הוא כח של צמצום, הבא לצמצם את אור הכתר. אור הכתר הוא אין סוף ביחס לאצילות, ובשביל לצמצם אותו צריך צנורות של צמצום. זה נקרא צמצום הזקן של אור הכתר. לכן כתוב ששערות הזקן הן גבורות. אלו שערות גסות, ובכל זאת אלו מדות הרחמים, כיוון שבזכותן ניתן לרחם – להמשיך את אור הכתר אל תוך גבול הכלים שבעולם האצילות.

נחזור אל הענין. 'דעת-עליון' הוא:

שֶׁעָלָיו נֶאֱמַר: "אִם אֵין דַּעַת אֵין בִּינָה", שֶׁלְּלֹא כֹּחַ הַדַּעַת הָעֶלְיוֹן, אֵין נְקוּדַּת הַהַבְרָקָה שֶׁל הַשְׂכָּלַת הַחָכְמָה יְכוֹלָה לָבֹא בְּהַרְחָבַת הַבֵּאוּר [בִּאוּר מלשון יְאוֹר, נהר] וְהַהַסְבָּרָה שֶׁל כֹּחַ הַבִּינָה.

חכמה היא הסתכלות, הברקה, ומשל נוסף לכך בקבלה הוא מעין. המעין נובע טיפין-טיפין, כאשר כל טפה מן המעין הנובע היא הברקה. מעין מלשון עָיִן, כמו בבטוי "עֵין המים"[26], ואילו הבינה נקראת 'רחובות הנהר'[27], שהוא כבר התפשטות והתרחבות של המעין. מה צריך להיות בין שניהם, בשביל לחבר ביניהם? צריך נחל.

כל החיבורים – וכל חבור הוא בבחינת 'אַיִן' – נעשים על ידי נחלים. למשל, הכתר נקרא 'תהום רבה', ובשביל לחבר אותו עם המעין צריך נחל. הנחל הזה הוא ה"נחל נובע מקור חכמה"[28]. אלו שערות הדיקנא. הן נקראות נחל, אבל זהו נחל תת-קרקעי, 'גידי הארץ', המושך מים מן התהום אל המעין. התהום קודם להתגלות החכמה, הוא רק "מקור חכמה". נחל זה הוא סוד הדיקנא של אריך אנפין, של התהום. אחר כך, המעין הגלוי הוא החכמה, והנהר שנמשך ממנו הוא הבינה, כאשר הנחל שמחבר ביניהם הוא ה'דעת-עליון'. אחר כך, הנהר הולך אל הים – "כל הנחלים הֹלכים אל הים"[29] – הים הוא המלכות[30], וגם ביניהם יש נחלים היוצאים מן הנהר. אלו המדות, ו הקצוות הרמוזות באות ו החבור שבשם הוי', המחברת בין האות ה עילאה ובין האות ה תתאה[31]. הפנימיות של כל ששת הנחלים, שש המדות, היא 'דעת תחתון'. הדעת הזאת נקראת הנשמה של ז"א – "נשמת ז"א"[32]. לבסוף, יש נחל שמחבר בחזרה בין הים, המלכות, ובין התהום[33].

הנחלים הללו הם כולם ממוצעים, והם עצמם מכוונים כנגד ארבע אותיות שם הוי'. הנחל שבבחינת האות י שבשם הוא הנחל של "נחל נובע מקור חכמה". ה'דעת עליון', עליה נאמר "אם אין דעת אין בינה", כבר שייכת לבינה – ה עילאה שבשם. המדות עצמן כנגד האות ו שבשם, וזה פשוט. הנחל שחוזר מהים אל התהום הוא כנגד ה תתאה שבשם:

י נחל נבע מקור חכמה

ה דעת עליון

ו נחלי המדות

ה נחל שבין הים לתהום

שאלה: לגבי התהום, יש בתהום מים שבאים מן הים, יש מים שבאים מהגשם ויש מים שעולים כאדים ויורדים כגשם. על אלו מים מדובר?

תשובה: על כך יש סוגיה עמוקה בחסידות. כתוב[34] שפלשתים סתמו את הבארות שחפר אברהם, אבל את הבארות שחפר יצחק הם לא יכלו לסתום. למה? ההסבר הוא, שהבארות של אברהם הגיעו רק עד למים שבשכבה העליונה של התהום, רק עד המים שירדו מן המים העליונים, ולא אל מי-עצם התהום. לכן הסטרא אחרא יכולה 'להתלבש' על זה, להסתיר אותם. לעומת זאת, לבארות של יצחק, לו הכח לחפור ולהגיע עד עצם התהום שלו, אין כח ב"לעומת זה", ולכן הפלשתים לא יכולים לסתום אותם. אכן, המים שרק עולים ויורדים, או אלו שרק יורדים, אינם עצם התהום, אלא רק תוספת עליו.

דעת – התקשרות והתחברות

כל זה היה כדי להסביר את המושג 'דעת עליון'. כעת נסביר את הספירת הדעת, ולשם כך נביא מתוך לשון ספר התניא[35]:

"וְהַדַּעַת הוּא מִלְּשׁוֹן 'וְהָאָדָם יָדַע אֶת-חַוָּה' וְהוּא לְשׁוֹן הִתְקַשְּׁרוּת וְהִתְחַבְּרוּת".

על המלים "התקשרות והתחברות" יש הרבה פרושים. הפרוש הפשוט הוא, שכל פעם שצריך להיות זווג צריכה להתגלות דעת משני הצדדים. לכן כתוב הרבה פעמים[36], שדעת מורכבת מ-ה חסדים מצד הזכר ומ-ה גבורות מצד הנקבה. בלשון אחרת בכתבי האריז"ל[37]: 'דעת עליון' היא יסוד אבא ויסוד אמא. איך שלא יהיה, ההתקשרות צריכה לבוא משני הצדדים. "התקשרות" באה מצד הזכר אל הנקבה – מאבא לאמא – ואילו "התחברות" באה מצד הנקבה אל הזכר – מאמא לאבא.

הקשר נעשה על ידי יסוד הזכר [יסוד ז"א נקרא קשר[38]], ולכן מי שפוגם את הברית נקרא 'משקר בברית'[39], שהרי שקר אותיות קשר. הברית היא אמת, ומי שפוגם בה בהתקשרות אל מישהו אחר או אל מישהי אחרת נקרא משקר בברית. לכן הקשר בין האיש לאשה נקרא 'התקשרות', מה שאין כן ביחס לאשה. יש מושג בחז"ל 'אשת חבר'[40], שמובנו הפשוט הוא אשתו של החכם הנקרא 'חבר', אבל בעומק הוא רומז לקשר של האשה אל האיש הנקרא 'התחברות'

כמובן, הקשר של האשה אל האיש נקרא גם הוא 'התקשרות'. כך גם אצל חסידים עם הרבי. החסידים הם הנקבה, הרבי הוא הזכר והחסידים מתקשרים אל הרבי. יש בטוי מהרבי הקודם ביחס לשלשת הדורות הראשונים של החסידות[41]: הבעל שם טוב, הרב המגיד ואדמו"ר הזקן. הוא אומר, שאצל הבעל שם טוב הבטוי הרווח לגדולי המקושרים (כמו ר' יעקב יוסף מפולנאה, ר' יחיאל מיכל מזלאטשוב וכו') היה 'תלמידים', תלמידי הבעל שם טוב. אצל הרב המגיד היה כבר הבטוי 'מקושרים'. התלמידים כבר היו מקושרים אליו. כמובן, כבר לפני כן היה קיים המושג חסידים, אבל יחסית לדורות הבאים אלו היו הבטויים. אצל אדמו"ר הזקן היו כבר כולם – גם הגדולים וגם הפשוטים – נקראים בשם 'חסידים'. לא היו גדולים וקטנים. כולם היו שוים אותו הדבר, גם גאוני הגאונים. הרבי הקודם מסביר, שאלו שלש מדרגות של תקון החסידות. הרעיון של חסיד התחיל ודאי מן הבעל שם טוב, אבל כמו שלמדנו קודם על "נקודה, ספירה, פרצוף", רעיון זה יצא בצורת פרצוף בשלמות רק בדור השלישי, אצל אדמו"ר הזקן.

לעניננו, השלב האמצעי נקרא 'מקושרים', בו החסיד מקושר לרבי. למה אני מסביר את כל זה? כי המדרגה האחרונה – 'חסיד' – קרובה יותר אל המושג 'התחברות'. גם היום עדיין משתמשים בבטוי 'התקשרות' בין חסיד לרבי, אבל זה עדיין לא כל כך כמו המושג 'התחברות'. הוא יותר מצד הנוקבא.

שאלה: אם הדעת היא פעולה של שני הצדדים למה כתוב "והאדם ידע", ולא 'חוה ידעה'?

תשובה: זה בדיוק מה שאנחנו אומרים, שהמושג "ידע" במובן האקטיבי שייך אל האיש. זו ההתקשרות שמהזכר אל הנקבה. כתוב ש"נשים דעתן קלה"[42], וכל סוד הזווג הוא כדי להשלים את הדעת שלה. שלמות הדעת שלה, אותה היא מקבלת על ידי התחברותה אל הזכר, זו 'התחברות'. היא מתחברת אל ההתקשרות שלו. בדבר זה היא אקטיבית, אפילו יותר מן הזכר. להיפך, כתוב[43] שהעלאת מים נוקבין (מ"ן) אצל האשה יותר חזקה מאשר המשכת מים דכורין (מ"ד) שלו. עצם האחדות נמשכת קודם מן הזכר אל הנקבה, והיא מחזירה אותו אליו. אלו "התקשרות והתחברות".

כך הוא גם ההבדל בין החסידים של אדמו"ר הזקן לבין המקושרים והתלמידים של הרב המגיד והבעל שם טוב. בבטויים 'מקושרים' ו'תלמידים' משמע שהם עושים משהו, מיחסים להם פעולה של התקשרות ושל למוד. מה שאין כן בבטול הגמור והמוחלט שיש ב'התחברות', בו הפעולה היא רק "תן לו משלו שאתה ושלך שלו, וכן בדוד הוא אומר: 'כי ממך הכל ומידך נתנו לך'[44]"[45]. זו התחברות.

[בעל תשובה מפורסם בדורנו, שנשאל למה הוא לא לומד חסידות ומתקרב לחב"ד, ענה בתמימות ש"בחב"ד אין גדולים". הוא רוצה להיות גדול בתורה ובחסידות חב"ד הוא לא יוכל להיות... זו נקודה עדינה. העובדה שבחב"ד 'אין שום דבר' יכולה להשפיע לגריעותא, שבאמת לא יהיה שום דבר... אם זה כך אז זה באמת הכל לא שוה כלום. כל הקונץ הוא להיות יותר גדול מאותו אחד שרוצה להיות גדול, ובכל זאת להישאר שום דבר. זה כבר קונץ. כדי להיות חסיד צריך קונץ.

אותו בעל תשובה מרגיש, שאם הוא יתחיל עם התחושה שאינו שום דבר הוא ישאר כזה. לכן יש לו איזו השגה שהוא רוצה 'להיות משהו'. לכאורה, לרצות 'להיות משהו' זה לא בסדר, זו ישות. איך אפשר בכל זאת להצדיק אמירה כזו? כמו שאמרנו קודם, שהספירה באה תמיד לפני הפרצוף. לפני שנעשים פרצוף, לפני שנעשים גדולים, צריך לגלות קודם את כל הפוטנציה, וכאשר מגלים אותה מתעוררת הרגשת ישות, "אנא אמלוך" של עולם התהו. אם אחד מתחיל מנקודה יש לו איזו הצדקה בלהיות קו, אבל אחר כך הוא צריך לחזור ולתקן את עצמו. דרך החסידות היא שאפשר לעבור את השלב הזה גם מבלי להישבר. זו המסירות נפש של הצדיקים. החסידות האמיתית היא, שמצד אחד צריך לגלות את הפוטנציה ומן הצד השני, בזכות הצדיקים, יש כח שמירה של "כל המחובר לטהור – טהור"[46], והיא שומרת אותו שלא ישבר.

יש ספור-בדיחה מרבי מנחם מענדל מויטבסק, שהיה חותם אחרי שמו במלים 'השפל באמת'. פעם בא איזה 'מתנגד' וטען שגם הרב שלו חותם כך, אז מה החילוק ביניהם? ענו לו שהרב שלו הוא באמת שפל... אצל רבי מנחם מענדל המלים הללו באו כדי להסתיר ולהחביא את השפלות. אדמו"ר הזקן אמר שמרבי מנחם מענדל הוא למד את מדת השפלות. לכן הוא זכה לעלות לארץ, שהמדה שלה היא מדת השפלות – "טובה הארץ מאד מאד"[47] ו"מאד מאד הוי שפל רוח"[48]].

למה הבאנו את כל זה? כדי לומר שחסיד אמיתי צריך לדעת שהוא באמת 'גארנישט'. זו הרגשת ה'התחברות' של הנקבה. להיות מחובר היינו להיות באמת 'גארנישט' ועם זאת להישאר מחובר. החסיד יודע כל הזמן שאם יהיה נפרד – חלילה וחס – הוא יהיה טמא. ההרגשה שלו כל הזמן היא, שאם הייתי לעצמי הייתי טמא, אבל כיוון שאני מחובר אל הטהור – אני טהור. בעיני עצמו הוא שום דבר.

'דעת תחתון' – הולדת המדות וקיומן

הַדַּעַת הָעֶלְיוֹן מְקַשֵּׁר וּמְחַבֵּר חָכְמָה לְבִינָה – אַבָּא לְאִמָּא כַּנ"ל. וְיֵשׁ עוֹד בְּחִינַת "דַּעַת-תַּחְתּוֹן" הַמִּתְפַּשֵּׁט מִן הַמֹּחַ אֶל הַלֵּב לְהוֹלִיד וּלְקַיֵּים אֶת הִתְגַּלּוּת הַמִּדּוֹת "אַהֲבָה וְיִרְאָה" מִתּוֹךְ הַשָּׂגַת הַבִּינָה.

כאן נזהרתי בלשון. המדות נולדות מאמא, אבל לא משתלשלות ממנה רק בבחינת 'עילה ועלול'. גם למדות יש שרש עצמאי בכתר, והוא נקרא בספר הזהר "ז"א בעתיקא אחיד ותליא"[49]. בכל זאת, יש הבדל בין קשר זה לבין הקשר של אבא ואמא עם הכתר. אבא ואמא יצאו בבת-אחת מן הכתר, הם מתגלים ביחד ושרויים כאחד ורק אחר כך מתקשרים ומזדווגים כדי להוליד את המדות. למדות יש גם שרש עצמי בכתר, אבל עליו לא כתוב "נפקין כחדא". השרש הזה מתגלה רק לאחר ועל ידי הזווג של אבא ואמא, שעל ידו נולדות המדות.

למה צריך דעת? דעת צריך כדי שכל הזמן תהיה המשכת מוחין מאמא לז"א, למדות, כדי לקיים אותן. אחרת יסתלקו ויתעלמו המדות של הקדושה בתוך התת-מודע, בתוך הכתר. זה מה שכתוב שם בתניא[50], שאם אדם לא מתמיד להתרכז ולהתבונן, לפקוח מחשבתו תמיד בענין האלקי, המדה – האהבה או היראה – תסתלק. זה נקרא 'דעת תחתון', והיא זו שמקיימת את המדות ואת לידתן.

כתוב בתניא[51], שדבר שאינו מקוים הוא כמו דמיון שוא. אם לאדם יש אהבה ויראה ואין לו כח לקיים אותן זהו כח הדמיון. הבינה לא חזקה, ואז הדמיון הזה נחשב לנפל, כמו שכתוב "אם אין בינה אין דעת". יש אמנם לידה אבל היא מיד מסתלקת. מה נשאר? נשאר גוף מת. גוף מת זה נקרא 'התפעלות חיצונית'[52]. זו הביקורת שיש בחסידות חב"ד על 'בליטות' שיש אצל חסידים, שלמרות שיש להם התפעלות מה' באות אחריה סתם תנועות חיצוניות, שהן כבר לא התפעלות בכלל. מה קרה כאן? היתה לידת נפל[53]. באמת היה משהו, לרגע אחד, אבל לא היתה 'דעת תחתון' כדי לקיים את הפנימיות, ואז הסתלק האור הפנימי ומה שנשאר הוא רק גוף מת, שמתבטא בכל מיני העוויות חיצוניות.

בשלב זה, אם האדם גם מודע אל מה שהוא עושה – זה עוד יותר גרוע. אם אחד מוחה כפים בגלל שרבי נחמן אמר[54] שטוב למחוא כפים – ניחא, זו כבר קבלת עול, אבל אם נדמה לו שזו עבודת ה' – זה כבר נפל, עבודה זרה, 'פולחן עצמי'. את התופעה הזו ביקרה חסידות חב"ד.

בשביל שלא תהיה לידת נפל צריך 'דעת תחתון':

עַל בְּחִינָה זוֹ נֶאֱמַר: "אִם אֵין בִּינָה אֵין דַּעַת". וְהוּא כַּאֲשֶׁר "מְקַשֵּׁר דַּעְתּוֹ בְּקֶשֶׁר אַמִּיץ וְחָזָק מְאֹד וְיִתְקַע מַחֲשַׁבְתּוֹ בְּחוֹזֶק בִּגְדוּלַּת אֵין סוֹף ב"ה וְאֵינוֹ מַסִּיחַ דַּעְתּוֹ".

שוב, בדרך כלל מזהים 'דעת עליון' ו'דעת תחתון' בסוד הפסוק "אל דעות הוי'"[55]. 'דעת עליון' היינו התקשרות אל מציאות, אבל איך רואים את המציאות – זה כבר תלוי בנקודת מבט. על פי נקודת המבט מקבלת הדעת תפקידים שונים, תכונות שונות, אבל כח הדעת – לקשר שני דברים – הוא אותו הכח.

'דעת עליון' – לתפוס את ה'יש האמיתי'

נסביר יותר: בשביל להוליד מדות צריכות המדות לתפוס מקום. אם אהבה ויראה אינן דבר חשוב לא תתכן דעת כדי לחיות אותן כל הזמן. בשביל שהמדות תהינה מספיק חשובות, שתהינה בתפיסת מקום, צריכה להיות דעת כזו המבוססת על השקפת עולם של 'דעת תחתון', שה'יש' הוא נמצא. לכן הדעת, שתפקידה הוא לקיים את המדות, היא 'דעת תחתון'. לעומת זאת, 'דעת עליון' היא דעת בבחינה אחרת לגמרי. אצלה למעלה הוא ה'יש', והמדות לא שייכות בכלל. היא שייכת רק לתפיסת ה'יש האמיתי' ולתפוס את ה'יש האמיתי' זו תכונה ששייכת לאמא. לכן ענינה של דעת זו הוא לקשר את אבא ואמא.

שוב, הפעולה דומה בשניהם – לחבר. ההבדל הוא בתודעה. לכל דעת יש תודעה אחרת במציאות ולפי התודעה כך היא הפעולה. ב'דעת עליון' התודעה היא של ה'יש האמיתי', שלמטה הוא 'אין', וממילא הדעת היא להתקשר אל ה'יש האמיתי' שלמעלה, לחבר אבא ואמא, חכמה ובינה. 'דעת תחתון' באה לחבר את ה'אין' אל ה'יש', לחדש בכל פעם את המדות, את ה'יש'. איך אני יודע שהמדות הן 'יש'? כמו שכתוב בתניא: "יש מי שאוהב", "יש מי שירא"[56]. יש מישהו שאוהב את ה' או ירא אותו. לכן המדות עומדות בסכנה של חיצוניות, של עבודת האדם את עצמו, ולשם כך צריך להמשיך אליהן בכל פעם 'אין'. זו העבודה של חסידות חב"ד – לשמור את המדות שלא תפולנה מאהבת ה' לאהבת עצמו. צריך להמשיך בכל פעם מחדש מתוך ה'אין' אל תוך ה'יש'.

בינה – מבררת את פסולת ההברקה

עד כאן דברנו על עצם הענין של בינה ודעת, של השכל, בחיצוניות. כעת נעבור לדבר על פנימיותן:

וְהִנֵּה "אֵם הַבָּנִים שְׂמֵחָה", שֶׁעַל יְדֵי גִּלּוּי הַשִּׂמְחָה בְּהַשָּׂגַת הָאֱמֶת שֶׁבַּבִּינָה – אִמָּא (בִּינָה דַּוְקָא; שֶׁכְּשֵׁם שֶׁהַחָכְמָה הִיא בְּחִינַת הָרְאִיָּה, הַבִּינָה הִיא בְּחִינַת הַשְּׁמִיעָה; בְּחִינַת "אֹזֶן מִלִּין תִּבְחָן" [שמיעת האזן של הבינה היא זו המבררת את האמת], רָאשֵׁי תֵיבוֹת אֱמֶת) –

השגת האמת היא דוקא בבינה. בחכמה, אפילו שזו הברקה שמעל להתבוננות, אי אפשר לדעת עדיין אם זו אמת נקיה או לא. החכמות תמיד עלולות להיות מעורבות בפסולת, כאשר אני לא מודע לקיומה. אני רואה בהן רק אור של הברקה גדולה. כך הוא היום במדע. לדעת משהו רק כהברקה – זה לא שוה שום דבר. מתי הידיעה שוה? אחרי שהיא עוברת את הנסיונות במעבדה.

ישנו גם מצב הפוך, שיש יותר מדי בינה ופחות מדי חכמה, וגם הוא לא מצב טוב, שעל כך נאמר "מינה [מן הבינה] דינין מתערין"[57]. אבל אם יש רק הברקה ללא הכח לבחון – זו לא אמת, ואפילו אצל מי שיש לו החוש הכי גדול בהברקות. השגת האמת היא הברור שהנוקבא עושה לזכר. לאחר שהבינה מבררת את החכמה – זו השגה באמת.

שוב, לגבי אמונה והתקשרות ראשונה – אדם לא מאמין למה שהוא אינו רואה. אם כן, לכאורה ראיה היא הדבר הכי חזק. אכן, אפשר לראות גם דמיונות, חלום, ואז נשאלת השאלה: מי אמר שראית דבר נכון? אולי רק אחוז אחד נכון ממה שראית ו-99% דמיון? לדעת שראית דבר שאינו מדומה זו הבחינה של הבינה. אחרי שהראיה עוברת את הבחינה של הבינה, שאתה מוציא את הפסולת מן הבר, מה שנשאר הוא אמת צרופה. זו אמת שאתה שומע, ואז אתה מתמלא שמחה. זה נקרא 'מקור השמחה'.

מקור השמחה הוא השגת האמת מתוך הראיה. זו שמיעת הבינה. בראיה אין מקום עדיין לשמחה, משני טעמים: ראשית, לא שייך עדיין לשמוח, כי ראיה היא בטול, ואין עדיין מי שישמח. שנית, גם אם היה מישהו שישמח הוא לא מסוגל לשמוח, כי הוא לא יודע עדיין אם הדבר 100% נכון.

"אם הבנים שמחה"

"נִתְעַבְּרוּ" הַבָּנִים – מִדּוֹת הָאַהֲבָה וְהַיִּרְאָה בְּרֶחֶם הָאֵם,

השרש האמיתי של המדות, של ה"בנים", הוא בכתר. איך הם מתעברים בבינה? על ידי הברור. סוד העיבור הוא, שזרע האב אינו מבורר והנוקבא צריכה לברר את הפסולת מן הבר, ועל ידי הברור שלה הזרע מתחיל לחיות ולהתפתח. אצלנו, הברור הוא השגת השמחה מתוך האמת. אז מתחילות המדות להתעבר ברחם האם.

עַד שֶׁנּוֹלְדוּ בְּכֹחַ הַדַּעַת הַתַּחְתּוֹן כַּנ"ל.

'דעת תחתון' היא זו שמולידה את המדות מתוך המצב של עיבור, והיא גם זו שמקיימת אותן אחר כך בחיים, שלא יהיו בבחינת נפל, אבל הכניסה אל מצב של עיבור נעשה על ידי השמחה מהשגת האמת. כוונת הפסוק "אם הבנים שמחה" היא, שעל ידי השמחה נעשית האם ל"אם הבנים".

לפסוק זה יש שני פרושים: הפרוש הפשוט הוא, שכאשר לאם יש בנים אזי היא שמחה. זה הפשט, אבל הפרוש היותר פנימי הוא תאור איך היא בכלל נעשית "אם הבנים". קליטת הזרע נעשית על ידי שמחה. לכן יש כלל בהלכות אישות[58], בין איש לאשתו, שהאיש צריך לשמח את האשה. אם היא לא שמחה אין סכוי שהזרע יקלט. שמחה גורמת לקליטת הזרע ולברור שלו.

באמת, יש בבינה שלשה שלבים של שמחה: יש שמחה בשביל היעילות של הברור עצמו, כדי שהוא יתחיל; ישנה השמחה שבאה כאשר הברור מושלם, כאשר יש בבינה את שמיעת נקודת האמת, שנקראת בחסידות 'דערהער'; לבסוף ישנה שמחה מן הלידה, כאשר יש לבינה ילדים – מדות בלב. שלשה שלבים אלו הם כנגד הכנעה-הבדלה-המתקה של השמחה שבאמא. השמחה הראשונה באה כדי להכניע את הדינים שיש לה לברר. כאן יש תפקיד לבעל לעזור לה, לשמח את אשתו. השמחה השניה היא הברור עצמו, ההבדלה. זו השמחה המיוחדת לה, כאשר היא שומעת את מה שהאיש לא מסוגל לשמוע. השמחה הסופית מהלידה היא ההמתקה.

גִּלּוּי הַמִּדּוֹת בְּלֵב מוֹסִיף שִׂמְחָה בָּ"אֵם" הָעֶלְיוֹן, כִּפְשַׁט "אֵם הַבָּנִים שְׂמֵחָה" [וזהו פשט הפסוק].

עבודת ההתבוננות

עד כאן דברנו על בינה ודעת במובן החיצוני שלהם, ואחר כך דברנו על השמחה, על פנימיות הבינה. כעת נדבר על העבודה שיש בבינה – עבודת ההתבוננות. עיקר ממד העבודה שיש בעבודת ה' הוא בבינה, כמו שכתוב "ועבד הלוי הוא"[59]. זו "עבודה שבלב"[60], של "בינה לבא"[61]. כל המושג של עבודת ה' הוא עבודת ההתבוננות – זו תמצית הכל.

הלב הוא התכלית, ואילו העבודה היא מה שאתה עושה מלמטה למעלה. האדם מתבונן, ומתוך כך מגיע להסתכלות של החכמה או מוליד מדות של אהבה ויראה. זה כבר בא ממילא. מה שלמעלה מן ההתבוננות ומה שלמטה ממנה בא בדרך ממילא, ואילו העבודה היא דוקא בהתבוננות שבאמצע. הסדר הוא, שמהתבוננות עולים להסתכלות, ואחר כך יורדת ההתבוננות אל המדות – אהבה ויראה – ועד למעשה:

חכמה הסתכלות

בינה התבוננות

מדות אהבה ויראה

בִּלְשׁוֹן הַמִּקְרָא נִקְרֵאת [עבודת ה]הִתְבּוֹנְנוּת "דְּרִישָׁה", וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב "בְּכָל-לִבִּי דְרַשְׁתִּיךָ". עִיקַּר הַדְּרִישָׁה – בַּלֵּב [שהלב דורש את ה'], בִּבְחִינַת "בִּינָה לִבָּא וּבָהּ הַלֵּב מֵבִין" [כל זה הוסבר יותר באריכות כאשר למדנו את ההקדמה לספר[62]] – בְּחִינַת "אִם רָץ לִבְּךָ".

כמו בצואת דוד לשלמה: "דע את אלהי אביך ועבדהו בלב שלם ובנפש חפצה כי כל לבבות דורש הוי'... אם תדרשנו ימצא לך ואם תעזבנו יזניחך לעד"[63]. מכאן לומדים מה נקרא לעזוב את ה'. זה לא לעזוב קיום תורה ומצות. לעזוב את ה' היינו לעזוב את ההתבוננות, להגיד שאין לי כח לזה.

בִּלְשׁוֹן הַזֹּהַר נִקְרֵאת הַהִתְבּוֹנְנוּת "תְּשׁוּבָה עִילָּאָה" –

'תשובה תתאה' זו עזיבת החטא בלבד, בכל המובנים – במחשבה, בדבור או במעשה, גם בקיום מצות עשה וגם בעזיבת עברות לא-תעשה, אבל 'תשובה עילאה' היא עבודת ההתבוננות.

תְּשׁוּבָה מֵאַהֲבָה וּמִשִּׂמְחָה רַבָּה בַּה' יִתְבָּרַךְ, שֶׁהֲרֵי עִנְיַן הַ"דְּרִישָׁה" הַנ"ל בָּאָה מֵעָצְמַת הַגַּעֲגוּעִים וְהַתְּשׁוּקָה שֶׁל הַנֶּפֶשׁ הָאֱלֹהִית שֶׁבְּיִשְׂרָאֵל לָשׁוּב אֶל ה' יִתְבָּרַךְ.

הסבר זה מחזיר אותנו אל הגעגועים עליהם דברנו בשעור על הכתר, על הרצון. אמרנו, שבחכמה מתבטא טבע הגעגועים שברצון בכח לחכות למתמהמה – חכמה אותיות חכה-מה – על ידי שהאדם מדייק "במילי דחוכמתא"[64], לומד פנימיות התורה בעומק. כח זה שייך לחכמה, אבל הגעגועים שמתגלים בבינה הם הרבה יותר מזה. זו ממש השתפכות הנפש לדרוש את ה'. זה לא לימוד תורה, אלא לדרוש את ה' אחרי לימוד התורה.

הדרישה היא גלוי של 'רישא דאריך' בתוך אמא. השמחה היא גלוי 'רישא דאין' שבתוך אמא. הגלוי הזה יותר גדול מאשר גלוי 'רישא דאין' שיש בתוך החכמה, שהוא גלוי הענג שבשכל – חכמה אותיות חך-מה. עצם היכולת לקשר ולייחד חכמה ובינה, שהוא 'דעת עליון', ואחר כך ליחד את היחוד של 'דעת תחתון' – בא מכח האמונה, וזהו גלוי 'רישא דלא אתידע' בתוך אמא. חוזק ההתקשרות וההתחברות הוא גלוי האמונה הפשוטה – מלשון הפסוק "אמונה אֹמֶן"[65] – שבתוך הבינה.

התגלות בחכמה

התגלות בבינה

אמונה (רישא דלא אתידע)

תקיפות הבטול (כח-מה)

יחוד עם חכמה ועם מדות

תענוג (רישא דאין)

טעימת הבטול (חך-מה)

שמחה

רצון (רישא דאריך)

ציפיה למתמהמה (חכה-מה)

דרישת ה'

אם כן, גם בבינה וגם בחכמה אנחנו רואים גלויים של שלשת הראשים שבכתר, ועל כך נאמר "כחדא נפקין", ששניהם יוצאים כאחד מן הכתר, כאשר הגלוי העיקרי של כל מדרגות הכתר הוא דוקא בבינה, יותר מאשר בחכמה[66].

וְהִיא שׁרֶשׁ עִנְיַן הָ"עֲבוֹדָה שַׁבַּלֵּב" – "עִבְדוּ אֶת-הוי' בְּשִׂמְחָה, בֹּאוּ לְפָנָיו בִּרְנָנָה".

"ואל אישך – תשוקתך"

וְהִנֵּה "בִּינָה יְתֵירָה נָתַן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בָּאִשָּׁה יוֹתֵר מִבָּאִישׁ" [זה דבר שצריך להבין, למה אשה התברכה ומחוננת בבינה יתירה, יותר מן האיש], וְעַל כֵּן "אֵשֶׁת חַיִל עֲטֶרֶת בַּעְלָהּ", שֶׁהִיא מְעִירָה [מעוררת] אֶת רְצוֹן בַּעְלָהּ [על כך למדנו, "איזוהי אשה כשרה [כְּשֵׁרָה אותיות כְּשָׂרָה]? העושה רצון בעלה"[67] – שעושה ומעוררת את הרצון של בעלה] (עֲטֶרֶה וְכֶתֶר כַּנ"ל) לָשׁוּב אֶל ה' יִתְבָּרַךְ בֶּאֱמֶת וּבְלֵב תָּמִים, בְּסוֹד "וְאֶל-אִישֵׁךְ תְּשׁוּקָתֵךְ". וְכֵן הִתְגַּלּוּת הָאֹשֶׁר – הָאֱמוּנָה וְהַתַּעֲנוּג שֶׁבְּכֶתֶר עֶלְיוֹן כַּנ"ל – בְּאִמָּא דַּוְקָא, וְנִקְרֵאת "אַהֲבָה רַבָּה בְּתַעֲנוּגִים".

הפסוק אומר "ואל אישך תשוקתך"[68]. הכלל החשוב בהשפעה אומר, שכל אחד משפיע את עצמו. כאשר הקב"ה נתן את התורה הוא נתן את עצמו בתוך התורה – אנכי ראשי תבות "אנא נפשי כתבית יהבית"[69]. כך רבי, צדיק אמיתי, כאשר הוא נותן – הוא נותן את עצמו. הדבר הכי גדול בין אחד לשני הוא שהאחד נותן את עצמו לשני. מה האשה נותנת לבעל? מה יש לה שאין לבעל? יש לה תשוקה. הבעל הוא מים, האשה היא אש ולכן הכח העצמי שלה הוא תשוקה עצומה להתעלות, יותר מאשר לאיש. איש הוא משפיע, כטבע המים לרדת. חתן לשון "חות דרגא"[70], לרדת, ואילו כלה לשון כלות הנפש ב'רצוא'. זה מה שהיא נותנת לבעל. פרוש הפסוק "ואל אישך תשוקתך" בהקשר זה הוא, שהיא זו הנותנת את התשוקה שלה אל הבעל.

מהי התשוקה שהיא נותנת לו? התשוקה אל ה', לשוב בתשובה. אשה טובה היא אשה שמעוררת רצון אצל הבעל לחזור בתשובה. אשה טובה עושה כל הזמן שבעלה יהיה בעל תשובה. זה נקרא "אשת חיל עטרת בעלה"[71], וזה נקרא "בינה יתירה"[72]. מהי? בינה היא תשוקה וגעגועים, שלה יש יותר מאשר לו, והיא משפיעה אותם אליו. אותו הדבר מתגלה גם בתוכה, מתגלים בה יותר עונג ואמונה, ומה שמתגלה בה נקרא 'אהבה רבה בתענוגים'.

* * *

[1] פרק ג.

[2] כתובות כא, ב ועוד.

[3] למשל: תהלים יז, ה; איוב כג, יא.

[4] תהלים א, א.

[5] שם קיח, כה.

[6] ראה שמואל א יח, יד-טו ועוד.

[7] מבו"ש שער ב ח"ב פ"א; עץ חיים שער לא דרוש ו; אמרי בינה עד, ב ואילך; שער היחוד פרק כ (קכד, א); התבאר במלכות ישראל ח"א עמוד קסא; חסדי דוד הנאמנים ח"ה עמ' 11-62.

[8] תו"ח בראשית סה, ד.

[9] ראה הקדמה פרק ט (שיעור שני).

[10] עץ חיים שער ו פ"א.

[11] ראה מלכות ישראל הנסמן לעיל, ושם נתבארה מערכת נוספת לפני הצמצום הראשון.

[12] ישעיהו מה, ז; ראה שער 'ארבעה עולמות' פרק א (להלן כרך ו בסדרה).

[13] בראשית ב, ג.

[14] ע"פ שבת קד, א.

[15] זח"ג רפט, ב; עץ חיים שער הכללים פ"ה.

[16] ראה עץ חיים שער יד פ"ז מ"ב.

[17] בראשית ד, א; תניא, לקוטי אמרים פרק ג.

[18] ראה לקוטי תורה במדבר י, ג.

[19] פרדס שער יב פ"ג; עץ חיים שער לט דרוש י; פרי עץ חיים שער הברכות פ"ב.

[20] לקוטי תורה ואתחנן ו, א; דרך מצותיך מאמר 'אחרי הוי' אלקיכם תלכו' פ"ד (קפח, א).

[21] אבות פ"ג מי"ז.

[22] ראה שער היחוד פרק כה (קכז, ב) ועוד.

[23] עץ חיים שער הכללים פי"ג ושער הזווגים פ"א.

[24] לקוטי תורה נצבים מז, א; שם שיר השירים כב, ג; מאמרי אדה"א בראשית עמ' שנו ועוד.

[25] במדבר כד, ז.

[26] בראשית טז, ז; שם כד, יג.

[27] זח"ג קמב, א.

[28] משלי יח, ד.

[29] קהלת א, ז.

[30] זח"ג רנה, א; פרדס שער כג פ"י (ערך ים); לקוטי תורה צו יד, ב; שער האמונה לאדמה"א פנ"ב (צד, א ואילך).

[31] ראה לקמן פרק טו.

[32] עץ חיים שער כג פרק ה; לקוטי תורה דברים ה, ב.

[33] ראה הרחבה בזה בשער 'תפלה קודם הלמוד' פרק ב.

[34] בראשית כו, טו; תורה אור יז, א; מעין גנים ח"א עמ' נא והלאה.

[35] פרק ג.

[36] ראה עץ חיים שער כה דרוש ב (מ"ק) ועוד.

[37] ראה שם שער כט פרק ח (מ"ק) ועוד.

[38] פרי עץ חיים שער התפלין פ"ז.

[39] ראה תהלים מד, יח; זח"ב ג, ב; שם פז, ב; ח"ג יג, ב.

[40] גיטין סא, א.

[41] הערת הרבי הריי"צ לסה"מ (אידיש) עמוד 215; ראה אור ישראל ח"ב עמ' פא.

[42] שבת לג, ב.

[43] זח"ג רמז, ב.

[44] דברי הימים א, כט, יד.

[45] אבות פ"ג מ"ז.

[46] כלים פי"ב מ"ב; בבא קמא צב, ב.

[47] במדבר יד, ז; בת עין שם.

[48] אבות פ"ד מ"ד; כלה רפ"ג.

[49] זח"ג רצב, א; עץ חיים שער יג פ"ב.

[50] לקוטי אמרים פרק ג.

[51] שם פרק יב.

[52] תחלת קונטרס ההתפעלות, מאמרי אדמה"א קונטרסים עמ' סא והלאה.

[53] תורה אור משפטים עט, א; תורת חיים שם תלא, ב ועוד.

[54] לקוטי מוהר"ן ח"א תורה י, א; תורה מד-מו; תורה ריב.

[55] שמואל א ב, ג; ובחסידות בכ"ד (למשל: לקוטי תורה במדבר כז, א).

[56] ע"פ לקוטי אמרים פרק לה.

[57] זח"ב קעה, ב; עץ חיים שער יג פ"ח; שם שער יד פ"ב.

[58] דברים כד, ה; רמב"ם הלכות מלכים פ"ז ה"י.

[59] במדבר יח, כג; לקוטי תורה במדבר נה, ב.

[60] תענית ב, א.

[61] הקדמת תקו"ז ("פתח אליהו").

[62] לעיל כרך א בסדרה עמ' מ.

[63] דברי הימים א כח, ט.

[64] זח"א קל, ב.

[65] ישעיהו כה, א.

[66] פרי עץ חיים שער הק"ש פט"ו.

[67] תדא"ר ט; יל"ש שופטים רמז מב; הובא ברמ"א אה"ע סוף סימן סט.

[68] בראשית ג, טז.

[69] שבת קה, א; וראה פס"ז יתרו כ, ב.

[70] יבמות סג, א.

[71] משלי יב, ד.

[72] נדה מה, ב.