זה נקרא בלשון המקרא עשתי-עשר. מה זה עשתי עשר? זו מחשבת העשר. עֶשֶׁת הוא לשון מחשבה, כמו בפסוק "אבדו עשתונותיו", ועשתי-שער הוא זה שחושב את העשר. בגלוי יש עשר ספירות, אבל אם כוללים עמן גם את מחשבת העשר, שזו מחשבת הכתר, יש כבר אחד עשר ספירות. אותו אחד-עשר כולל בתוכו בפנימיות שלש (אמונה, תענוג, רצון) ולכן בפנימיות יש שלשה-עשרה כוחות.

שוב, זה מה שנקרא בלשון הפרדס "ג ראשי ראשים". בלשון רב האי גאון יש לכל אחד מהם שם מיוחד: "אור קדמון", "אור מצוחצח", "אור צח", מלמעלה למטה. ראשי התיבות של הכנויים הללו – צח, מצוחצח, קדמון – הן קמץ, שהוא הניקוד של הכתר. למה הכתר נקוד בקמץ? כי הוא נעלם. פָּתַח הוא פתוח וקמץ הוא סגור ונעלם. החכמה נקודה בפתח, כי חכמה היא 'ראשית הגלוי'. קמץ ופתח הם העלם וגלוי, כאשר באותו העלם האין-סוף שבכתר יש שלש מדרגות. זה הרמז של הגאונים.

כעת, מכאן ועד סוף פרק ה, יש הרבה רמזים [רק יחסית, כי יש הרבה יותר...] על מערכת הספירות הפנימית, שנקראת 'צלם הוי''.

בשלשה עשר השמות הפנימיים, ראשי התבות של אמונה, תענוג, רצון, בטול, שמחה, יחוד (ששה הראשונים) הוא צרוף אותיות בראשית,

מאמונה ועד היחוד, כי האמונה מתגלה ביחוד, כמו שהסברנו. אמונה זה כמו מצות האמנת אלוקות של "אנכי הוי' אלקיך" ויחוד זו מצות יחוד ה' של "שמע ישראל הוי' אלקינו הוי' אחד". השער השני בספר התניא נקרא 'שער היחוד והאמונה'. לכן, מאמונה ועד יחוד זו יחידה אחת, שראשי תיבותיה הן אותיות המילה בראשית.

וכן ראשי התבות של יראה, רחמים, בטחון, תמימות, אמת, שפלות (ששה האחרונים [ויש כאן חן, סימטריה: ששה כנגד ששה]) הוא בראשית.

מה נשאר? מה שנשאר הוא:

השביעי (ה"חביב" [חביב זה אהוב, אהבה]) שבאמצע הוא "אהבה" שעולה יג כנגד כללות יג השמות,

הסברנו פעם מהמגיד ממעזריץ', שעיקר הסוד של דברי חז"ל ש"כל השביעין חביבין" נאמר על יג מדות הרחמים, בגלל שאם יש לך מערכת של יג אז השביעי הוא המרכז, האמצע, שלה והוא תקון "ואמת". זה נקרא 'הנקודה האמצעית'.

חסר קצת בקלטת

כל זה היה כדי להסביר על המספר 13, שהוא סוד "שתי שבתות" – ששה מכאן וששה מכאן ושבת באמצע. בקבלה מובא שסוד זה של המספר 13 מרומז במלוי האות ו – ואו [על פי המלוי של שם מה החדש, השם של פנימיות הכתר שמאיר בכל עולם האצילות – "אורח אצילות"]. יש ו מכאן ו-ו מכאן ו-א באמצע. במערכת שלנו, השביעי שבאמצע הוא האהבה, והרמז הפשוט לכך שהיא כוללת את הכל הוא, שאהבה עולה 13. בחכמת המספר, 13 הוא מספר ראשוני וגם 7 הוא מספר ראשוני, כאשר 13 הוא המספר הראשוני ה-7 [אין עוד תופעה כזו].

אם כן, יש לנו במערכת שלנו בראשית למעלה ובראשית למטה [בראשית – ב בחינות ראשית] והשבת באמצע. שבת היא גם בראשית, שכן בראשית היא צרוף אותיות ירא שבת. יש שבת למעלה ויש שבת למטה והיחוד בין שתי השבתות נעשה על ידי האהבה שבאמצע, שעולה:

וכמנין בראשית במספר קטן (כמבואר בתקוני זהר).

עד כאן הרמז הראשון, שבו מבחינים מיד כשמתבוננים במערכת יג השמות הפנימיים.

אם נחבר את יא השמות החיצוניים ל-יג השמות הפנימיים תהיה התוצאה כד. מה הקשר בין ד – ארבע אותיות שם הוי' –  י – עשר הספירות – ובין כד? בתורת המספר 10 יוצא מ-4 בצורת המשולש. 10 הוא המשולש של 4. אם במקום לחבר את המספרים מ-1 עד 4 אני מכה [מכפיל] אותם זה בזה נקבל 24. הכאה, בקבלה, הוא כבר יחוד שלם. שוב, עיקר המספר 4 הוא ארבע אותיות שם הוי', ממנו יוצא המספר 10 של עשר הספירות וממנו יוצא המספר 24 – כד הבחינות, המקבילות ל-כד תכונות בנפש, שאדם צריך לבנות – יג בפנימיות ו-יא בחצוניות.

כעת נעבור לרמז הבא, העוסק במספר האותיות שיש במערכת השמות החיצוניים:

ב-יא שמות החצוניים [מכתר ועד מלכות] יש מב אותיות

זה אחד מן הרמזים העיקריים לכך שהעולם נברא באמצעות השם של מב אותיות, על פיהן כתובה תפלת "אנא בכח". העולם נברא באמצעות עשר הספירות, כמו שכתוב במסכת חגיגה "בעשרה דברים העולם נברא: בחכמה, בתבונה וכו'". כתוב בקבלה, ששם של מב אותיות מתחלק ל-ג' ידות – ג פעמים יד – והן נקראות "יד הגדולה", "יד החזקה", "יד רמה". לפי זה, צריך למצוא במערכת שלנו, מערכת השמות החיצוניים, רמז לאותן ג' ידות.

איך?

(מכתר עד דעת [וכפי שאמרנו, זו יחידה אחת] יש יד אותיות. בקו האמצעי של המדות: תפארת יסוד מלכות יש יד אותיות, ו[ממילא מובן ש]בשני הקוים [הקיצוניים] ימין ושמאל: חסד נצח גבורה הוד יש יד אותיות. והוא סוד ג' ידות שבשם מב כנודע וד"ל)

[בפרק הזה אנחנו מסבירים רק את הרמזים, ולא את התוכן שיתבאר בהמשך הפרקים]

כל מב אותיות אלו הם:

כנגד שם של מב אותיות דמעשה בראשית (פעולת הבריאה בחיצוניות).

"מעשה בראשית" נקרא פעולת הבריאה בחצוניות. יש 'תקון העולמות' בפנימיות, לעומת 'התהוות העולמות' בחצוניות, והיא רמוזה ב-מב האותיות של חצוניות הספירות. לעומת זה ברמז הקודם, של פעמיים בראשית, יש רמז ל'תקון העולמות' הפנימי.

ב-י שמות הפנימיים יש חן אותיות [לפי החלוקה הבאה:] (מאמונה עד יחוד [שזו, כאמור, זו יחידה אחת] יש כו אותיות כמנין הוי' ב"ה, ומאהבה עד שפלות [שהם ז מדות הלב] יש לב אותיות כמנין כבוד, הכל בסוד "ברוך כבוד הוי' ממקומו";

במערכת הפנימית יוצא, ש-ו הקצוות עולים כבוד אותיות ואילו המוחין, הפנימיות, עולים הוי' אותיות. מה שכתוב ש"מלא כל הארץ כבודו" מתיחס בעיקר לארץ ישראל, לפי הרמז שארץ ישראל עולה כבוד פעמים הוי'. החן – חן האותיות – הזה בא לידי בטוי דוקא בארץ ישראל.

מהו ה"מקום" של "ברוך כבוד הוי' ממקומו"?

מקום הוא סוד צלם הוי' [המערכת הפנימית] כדלקמן. בקו האמצעי של המדות: רחמים אמת שפלות יש יג אותיות כמנין אחד, ועם ו העליונות הוא סוד הוי' אחד – אלדד,

על סוד הוי' אחד כתוב שהיו שני נביאים – אלדד ומידד – שניבאו בשם משה רבינו, והם נקראים שני המקורות של השפע, שני דדי החלב. אלדד עולה טל, הוי' אחד [כאשר היחס בין הוי' ל-אחד הוא היחס של "שלם וחצי"], והוא בסוד הדד הימני ומידד עולה חן, הוי' יחיד, והוא בסוד הדד השמאלי. הם מקור היניקה לכל נשמות ישראל.

ועם יט האותיות הנותרות (אהבה בטחון יראה תמימות) הוא סוד הוי' יחיד – מידד כמבואר במקום אחר וד"ל; וכן מידד – חן עולה יג – אהבה – אחד במספר קטן)

כלומר, יש ב-יג השמות חן אותיות, ו-חן בעצמו עולה יג במספר קטן.

חן האותיות של כל המערכת של יג השמות הפנימיים רומזים לפסוק:

בסוד "ונח מצא חן בעיני הוי'" [למצוא חן בעיני ה' זה לגלות בנפש את יג הבחינות הפנימיות] – שלמות הכונה הפנימית של מעשה בראשית

לכן רמוזה במערכת הפנימית פעמיים המילה בראשית, שתמיד בסיום הדבר מכפיל את עצמו, בבחינת "כפליים לתושיה".

הפסוק הראשון של פרשת בראשית הוא "בראשית ברא אלקים את השמים ואת הארץ" ואילו הפסוק המסיים אותה הוא "ונח מצא חן בעיני ה'", בסוד "נעוץ תחלתן בסופן וסופן בתחלתן". "בראשית ברא אלקים" זה לשם איזו תכלית. איזו תכלית? התכלית היא "ונח מצא חן בעיני ה'". אדם הראשון לא מצא חן בעיני ה', כיוון שחטא, ואילו התכלית מתגלה בסוף הפרשה. התחלת מעשה בראשית היא על ידי שם של מב אותיות  של החיצוניות, של 'צלם אלקים', והיא יכולה לפול בחטא, אבל התקון הסופי מרומז בפסוק האחרון – "ונח מצא חן בעיני ה'". נח הוא בבחינת תחית המתים, כלשון הזהר "ניחא דרוחא לעילא, ניחא דרוחא לתתא", ב"יום שכולו שבת". כמובן, על פי פשט, נח אפילו אינו יהודי אבל בפנימיות הפסוק הזה מרמז לתכלית כל הכוונה של מעשה בראשית. שכל יהודי יהיה בבחינת "ונח מצא חן בעיני ה'" כמו שיהודי יכול למצוא חן בעיני ה'. זה חן פנימי, לא חיצוני. אצלנו, אלו חן האותיות שיש במערכת השמות הפנימיים.

(ועל כן הוא הפסוק האחרון החותם את פרשת בראשית, בבחינת "הכל הולך אחר החתום", שהרי "סוף מעשה עלה במחשבה תחלה" – "חן בעיני הוי'").

כל העולם זה בשביל למצוא חן בעיני ה'. מתי העולם מוצא חן? על ידי הצדיק. נח הוא הצדיק ואם יש צדיק אז הוא "יסוד עולם", והוא עושה שהעולם ימצא חן בעיני ה'. לכן הסיום של מעשה בראשית הוא "ונח  מצא חן בעיני ה'".

נח, על פי פשט, לא השלים את התקון שלו ורק הוא מצא חן. להיפך, שאר העולם לא מצא חן עד שה' השמיד אותו, אבל "נח מצא חן" האמיתי הוא משה רבינו – תקונו של נח – שאמר "ואם אין מחני נא מספרך". הוא גלגול של נח, שכן הוא מסר את נפשו על עם ישראל. הוא אמר "מחני נא", וכתוב בזהר שאותיות מחני הן אותיות מי נח, ובזה תיקן את נח. המשיח יהיה עוד יותר, והוא יתקן את כל העולם. נח מצא חן רק על עצמו, וזה לא 'קונץ'. משה רבינו מצא חן בכך שמסר את נפשו על עם ישראל גם בזמן שחטאו. המשיח יעשה שכל העולם כולו ימצא חן בעיני ה' וזה יהיה התקון הסופי של כל העולם. כל זה רמוז בפסוק האחרון של פרשת בראשית.

כמו שהסברנו את סכום המילים של שתי המערכות – הפנימית והחיצונית – יחד כך נרמוז גם את סכום האותיות שבשתי המערכות:

ביחד מב ו-חן עולה ק – י פעמים י– [וכתוב בכתבי האריז"ל ובכל ספרי הקבלה, שהמספר הזה הוא] בסוד שלמות התכללותן של עשר ספירות זו בזו על ידי גלוי הפנימיות בחצוניות.

י פעמים י בראשי תיבות הוא יפי. יפי היא המילה המרמזת לשלמות השכלול. יש חן ויש יפי, כמו שכתוב "שקר החן והבל היפי", שזה בסטרא אחרא, אבל כאן זה התקון של החן והיפי. רבוע הוא גלוי של שלמות, ושלמות היא רק כאשר הפנימיות מתגלה בתוך החיצוניות – יג הפנימיות בתוך יא החיצוניות.

את ההמשך נשאיר לפעם הבאה.

* * *

נגנו 'אני לדודי'

הגענו לאמצע פרק ה, העוסק ברמזי מערכת הספירות הפנימית והחיצונית, שנקראו 'צלם אלקים' ו'צלם הוי''.

מערכת הספירות החצוניות נקראת "צלם אלהים", והפנימית – "צלם הוי'" (בסוד "שמש ומגן הוי' אלהים".

זה כלל גדול בכל מעשה בראשית, שבכל פעם שם אלקים הוא המגן החיצוני על הפנימיות שבשם הוי'. במעשה בראשית יש לב פעמים שם אלקים, וזה המקור בספר יצירה למושג היסודי בקבלה לב נתיבות חכמה, שהבטוי "צלם אלקים" הוא אחד מהם, שבשמות אלו יש בפנימיות שם הוי' נעלם. הגלוי של שם אלקים שייך בכל העולם כולו בעוד שהגלוי של שם הוי' שייך לארץ ישראל בפרט. שם הוי' הוא שם החכמה ועל ארץ ישראל נאמר "אוירא דארץ ישראל מחכים". לכן לב פעמים הוי' עולה ארץ ישראל. זו הפנימיות של כל מעשה בראשית. לענינינו, אחת מ-לב שמות אלקים של מעשה בראשית הוא בבטוי "צלם אלקים" וממילא מובן שבפנימיות שם אלקים הזה מונח 'צלם הוי''.

ממילא מובן גם, ש'צלם הוי'' הוא בעיקר בחינת מוחין דאבא ואילו 'צלם אלקים' הוא בעיקר בבחינת מוחין דאמא. את זה אפשר להסביר על פי הנאמר בספר הזהר על הפסוק "והמשכילים יזהירו כזהר הרקיע", שספר הזהר הוא "מן זוהרא דאמא עילאה" – הזהר של אמא עילאה. כל מערכת הספירות החיצונית – מכתר ועד מלכות – שמתבארת בספרי הקבלה היא בבחינת "זוהרא דאמא עילאה", היא בבחינת מוחין דאמא. החידוש של החסידות  הוא חכמה בעצם, בטול, מוחין דאבא. זהו 'צלם הוי'' המתגלה בתורת החסידות.

זו גם בחינת ארץ ישראל. כל הקבלה היא בחינת ארץ ישראל, אבל החסידות היא ארץ ישראל שבארץ ישראל. היא אמנם התגלתה בחוץ לארץ, אבל ידוע שהבעש"ט וכל הצדיקים שהיו אחריו בחוץ לארץ היו בקדש הקדשים של בית המקדש. יש על זה הרבה ספורים אבל לא נאריך בזה כעת.

אם כן, המכנה המשותף של כל המערכת הפנימית  של 'צלם הוי'' הוא "הוי' בחכמה", בטול, מה. כל השמות הרגילים של המערכת החצונית – מכתר ועד מלכות – הם 'צלם אלקים' של מוחין דאמא – "זוהרא דאמא עילאה".

ההתלבשות של המערכת הפנימית בתוך המערכת החיצונית היא בסוד הפסוק "שמש ומגן הוי' אלקים", שהיחס בין שם הוי 'לשם אלקים הוא היחס שבין השמש למגן. שם אלקים פועל בחיצוניות, על ידי העלמת אור הוי' הפנימי. שם אלקים הוא שם הפועֵל, והוא נקרא "כח הפועל בנפעל". לכן מעשה בראשית הוא "בראשית ברא אלקים את השמים ואת הארץ". אלהים עולה הטבע כי הוא השם של ה' שמתגלה בטבע בתור "כח הפועל בנפעל". איך הוא  פועל? על ידי העלמת שם הוי' הפנימי. זו העלמת האחדות הפשוטה. ה' הוא אחד והבריאה היא רבוי, אז בשביל לפעול את "כח הפועל בנפעל", ברבוי, צריך מגן להעלים ולהסתיר את האחדות הפנימית שבשם הוי'.

לכן זה מענין, שבמערכת החיצונית יש אחד עשר בחינות, ולא עשר. עשר זה עדיין קצת אחדות אבל אחד עשר זה כבר בחינת רבוי, עד שהוא גם מניק את הסטרא אחרא ב"אחד עשר כתרין דמסאבותא". לעומת זאת במערכת הפנימית יש יג שמות, וזה מרמז לאחדות – אחד עולה יג – "הוי' אחד".

שם אלהים פועל בחצוניות על ידי העלמת אור הוי' הפנימי, אך באמת [אין כאן שתי תופעות נפרדות, אלא] "אין עוד מלבדו" – "הוי' הוא האלהים" [כי בעצמות הוא נושא "שני הפכים בנושא אחד"]).

על סוד זה [שהפנימיות היא 'צלם הוי''] בא רמז נפלא: כל השמות הפנימיים [מאמונה ועד שפלות] עולים יחד [4,160] כמנין צלם פעמים הוי' ב"ה.

יש רמזים נוספים ליפי לחן ולפאר של השמות הללו לפי החשבון. נסתכל רק על ז המדרגות שבקו האמצעי, בסוד "כל השביעין חביבין" [הזכרנו בשעור הקודם שהמספר 13 הוא המספר הראשוני ה-7. כלומר, 7 הוא האמצע של 13]:

הקו האמצעי: אמונה תענוג רצון יחוד רחמים אמת שפלות עולה יו ברבוע [256] פעמים הה [שזה 2,560]. שני הקוים ימין ושמאל: בטול אהבה בטחון שמחה יראה תמימות עולים [בדיוק ההיפך] יו פעמים הה ברבוע [שזה עולה 1,600; שהוא בעצמו שלמות של רבוע – 402],

מה זה האותיות האלו – יו ו-הה? אלו האותיות המרכיבות את שם הוי'. שני הזכרים – יו – ושתי הנקבות – הה.

שוב, שם הוי' מתחלק ל-10 ול-16 בשתי צורות: או ש-10 היא האות י וה-16 הן האותיות הוה המתפשטות ממנו כהתפשטות מן העצם, או שה-16 זה הזכרים – אותיות יו שבשם – וה-10 אלו הנקבות – אותיות ה עילאה ותתאה שבשם. לפי האפשרות הראשונה ה-10 הוא המשפיע וה-16 הוא המקבל, ואילו לפי האפשרות השניה 16 הוא המשפיע ו-10 הוא המקבל.

אגב, מה הקשר בין שני המספרים הללו? הם המשולש של 4 והרבוע שלו. כל שם הוי' נקרא 'שם בן ד'. זה נקרא הבית של המספר 4 – רבוע של 4 ועליו משולש של 4.

היפי בסימטריות כאן הוא, שבקו האמצעי הסכום הוא המשפיעים [יו – 16] ברבוע פעמים הנקבות [הה – 10] ואילו בקוים הקיצונים זה להיפך, שהזכרים בפשוט פעמים הנקבות ברבוע. ידוע, שכל רבוע הוא תמיד בחינת שלמות, וזה אומר שבקו האמצעי הזכר הוא זה שבהתכללות, בשלמות, והוא מזדווג – כל כפל הוא בחינת זווג – עם הפשטות של הנקבה. בקוים הקיצוניים זה בדיוק להיפך, הזכר הוא הפשוט והוא מזדווג עם ההתכללות, השלמות, של הנקבה. זה היחס בין הקו האמצעי לבין שני הקוים ימין ושמאל.

מה יוצא לנו מזה? עיקר שלמות הזכר מתבטאת ומתגלה בקו האמצע ואילו עיקר שלמות הנקבה מתגלה בהתפשטות, בצדדים, בקצוות, כאשר בכל אחד יש התכללות עם השני. הכל יחד עולה 10 פעמים 16 פעמים שם הוי'. זה פלאי פלאים. זה לא מסתבר על פי שום סיכוי שבעולם.

מה קורה כאשר מכפילים את שני המרכיבים הללו בעצמם? לפעמים בקבלה מסבירים שסוד המילה צלם הוא י פעמים הוה, שזו ההתפשטות פעמים העצם, אבל האופן היותר פנימי הוא:

כאשר יו פעמים הה עולה צלם, והוא פלא.

בצורה זו זה הזכר פעמים הנקבה, המשפיע פעמים הנקבה, כאשר כפל הוא תמיד זווג בין שני המרכיבים.

צריך להסביר טוב יותר את זה שהזכר הוא סוד האמצע והנקבה היא סוד שני הקוים ימין ושמאל – ההתפשטות מן האמצע. בדרך כלל ההסבר הוא הפוך, שהאמצע היא הנקבה, המלכות, והזכר הוא זה שסביבה. איך זה מסתדר? או שמסבירים על דרך עגולים ויושר, שהנקבה היא העגולים והזכר הוא האור הישר, או שזה על דרך מה שיהיה לעתיד לבוא, כאשר ה' "חדשה אני בורא בארץ נקבה תסובב גבר". בעולם הזה זה ההיפך.

תמיד מסבירים את ההבדל בין היום למה שיהיה לעתיד לבוא לפי ההבדל בהשקפה ביחס במערכת השמש והכוכבים: לפי ההשקפה של כדור הארץ נראה לפי מראית העין שכדור הארץ עומד באמצע ואילו השמש והירח מסתובבים סביבו, אבל קרוב לימות המשיח – שזה בתקופה האחרונה – מגלים שאם משקיפים מלמעלה רואים שהשמש – שהיא הזכר – עומדת באמצע והארץ מסתובבת סביבה. זה נקרא "נקבה תסובב גבר", שהזכר עומד באמצע והנקבה היא זו המסתובבת. לפי זה, הגלוי הזה הוא כבר לקראת ביאת המשיח. קופרניקס חי בזמן האריז"ל, שאמר על תקופתו שהיא התחלה של לביאת המשיח, והוא זה שגילה את ההשקפה החדשה הזו.

כמובן, "אלו ואלו דברי אלקים חיים" וה' בורא את ה'דעת תחתון', שנראית מכדור הארץ, כפי שהוא בורא את 'דעת עליון'. שניהם שוים. לכן, על פי איינשטין זה נכון וזה נכון. הכל יחסי וזו רק נקודת מבט. אם אתה קובע שאתה מרכז העולם אז הכל מסתובב סביבך. יש סדרת נוסחאות מתימטיאות כדי לכלול את הכללים של המערכת, רק שאם השמש עומדת באמצע הרבה יותר פשוט לכתוב אותן, בעוד שאם הארץ היא זו שבאמצע זה מסובך מאד. זה כל ההבדל. אם מסתכלים רק על מערכת השמש העין תופסת, בדרך ממילא, שהשמש עומדת באמצע וממילא הכל מסתובב סביבה ואז זה נראה אובייקטיבי. אבל גם האובייקטיבי זה רק דמיון. הוא רק יחסי-אובייקטיבי (זה נקרא תורת היחסיות הכללית). לכן כתוב "אל דעות הוי'", שהוא כולל את שתי הדעות כאחד.

אם כך, לפי מה שראינו ברמז המספרי של היחס בין 10 ל-16 בשם הוי' ב"ה, הזכר [אותיות יו] מתגלה בעיקר באמצע והנקבה [אותיות הה] בצדדים בדיוק כמו היחס שיהיה לעתיד לבוא – "נקבה תסובב גבר".

נמשיך הלאה:

ועיין בתניא פרק מ' הגהה שלישית שיש בחינה בפרוש ד' אותיות שם הוי' ב"ה שבה ה-י וה-ו שבשם הן כנגד הראש והגוף – בחינת קו אמצעי – והב' אותיות ה ה שבשם הן כנגד ב' הקוים ימין ושמאל [שהם שתי הידיים], ועל כן בחשבון הקו האמצעי ה-יו בא ברבוע ובו נכלל ה-הה בפשוט, ובחשבון שני הקוים ימין ושמאל הדבר הפוך – ה-הה בא ברבוע [בהתכללות] ובו נכלל ה-יו בפשוט.

כתוב בתניא, בשם הזהר ומובא בפרדס, שיש פרוש בשם הוי' שהולך בצורת עגול:

י

ה              ה

ו

בציור זה האות י היא הראש; האות ה עילאה היא ה אצבעות יד ימין והיא כוללת גם את ה אצבעות רגל ימין, שעולה ונכללת ביד; האות ו היא הגוף; האות ה תתאה היא יד שמאל הכוללת בה גם את אצבעות רגל שמאל. לפי פרוש זה האותיות יו עומדות באמצע ואילו האותיות הה הם הידיים והרגליים המתפשטים מהם. לפי זה פשוט, שאותיות יו הם הקו האמצעי ואילו האותיות הה הן הקוים ימין ושמאל. ממילא גם מובן שהקוים ימין ושמאל מקבלים מקו האמצע, המשפיע.

כתוב, שבידיים יש מעלה וחיסרון לגבי הגוף: בידיים יש פחות חיות פנימית מאשר בגוף, ולכן יש דין בהלכות טרפות בשו"ע האומר שאם נקצצו הכנפיים והגפיים העוף כשר. כלומר, הוא יכול עדיין לחיות. מכאן לומדים שעיקר החיות אינה בכנפיים. אבל, מצד שני, בתורה המילה אבר היא כנף – "יעלו אבר כנשרים". אבר הוא מלשון אביר ותקיף. לכן כתוב שעיקר התוקף של העוף הוא בכנפיים. כך גם הבטוי השגור, שכאשר רוצים להחליש מישהו אומרים שרוצים 'להוריד לו את הכנפיים', את כל הפוטנציאל שלו. לעוף זה ליזום, לעשות משהו, בחיים. כל מה שהוא עושה זה בזכות הכנפיים שלו ואם מקצצים לו אותן הוא לא יכול לעשות שום דבר.

כל זה היה על בחינת הנוקבא, החוסן שהוא רק המקיף השומר מבחוץ ובכל זאת הוא התוקף [זה מסביר את מאמר חז"ל "כל השרוי בלא אשה – שרוי בלא חומה" ולכן סדר נשים נקרא "חוסן". האשה היא החוסן, המקיף].

נסכם את הפסקה האחרונה: הכל היה להסביר את הרמז צלם פעמים הוי', כאשר צלם עצמו הוא שם הוי' – 10 פעמים 16. בזה עצמו יש שתי דרכים: י פעמים הוה, או יו פעמים הה. כאן בחרנו באפשרות השניה, לפי הסוד של שם הוי' בספר הזהר שאותיות יו הן ראש וגוף בסוד קו האמצעי ואותיות הה הן שתי הידיים בסוד הקוים הקיצוניים. יצא שדוקא באמצע האותיות יו הן בהתכללות כפול האותיות הה בפשוט, ואילו בשני הקוים ימין ושמאל זה מתהפך, ששתי האותיות הה הן בהתכללות כפול האותיות יו שבפשוט. הכל ביחד זו סימטריה נפלאה וממילא הוא באחדות נפלאה, כמו שהסברנו שחן עולה אחד במספר קטן, ולכן יש גם חן אותיות בשמות הפנימיים של 'צלם הוי''.

עוד רמז על המספר הזה – צלם פעמים הוי' – 4,160. קודם אמרנו ששני הקוים ימין ושמאל עולים למספר רבועי, אבל המספר הכולל של כל השמות אינו רבוע. הוא אינו רבוע, אבל הוא רבוע עם השרש שלו:

הכל עולה ח ברבוע ועוד סד ברבוע, סוד חסד,

מה זה חסד? הפרוש הפשוט בקבלה הוא, שחסד עולה עב והוא מורכב מפעמיים לו – לו צדיקים נגלים ו-לו צדיקים נסתרים [כמו שהרחבנו בשעור קודם]. אבל בקבלה יש עוד פרוש, והוא שהמילה חסד היא "המתקת הדין בשרשו". דין עולה סד, והוא רבוע של ח. יוצא, שהאות ח היא השרש, הדין הוא הרבוע שלו [סד] ושניהם יחד הם חסד. זה נקרא "המתקת הדין בשרשו". האות ח היא מלשון חיים, והמתקת הדין היא בשרש החיים.

לענינינו, כל השמות של המערכת הפנימית עולים ח ברבוע עם הרבוע שלו ברבוע – סד ברבוע – וביחד: חסד

שפנימיותו אהבה שבה נכלל הכל כמבואר לעיל [בשעור הקודם]. סוד חסד הוא ח ו-ח ברבוע שעולה סד-דין, היינו המתקת הדין כאשר נכלל ב"שרשו" – חסד. וכן המתקת כל השמות החצוניים הוא על ידי השמות הפנימיים.

קודם הזכרנו, שהיחס בין 'צלם הוי'' לבין 'צלם אלקים' הוא כמו היחס ביו מוחין דאבא למוחין דאמא. ממילא מובן גם, שהיחס ביניהם הוא כמו היחס שבין חסד לדין. השמות החיצוניים – מכתר ועד מלכות – הם בבחינת דין, ולכן יש בהם מב אותיות כמו בשם של הגבורה, של הדין, ואילו בכל השמות הפנימיים יש חן אותיות כי הם בבחינת "חן וחסד" לעומת הדין. לכן הם ממתיקים את הדין, ולכן הם שייכים לתורת החסידות.

כתוב, שבמילה חסיד יש אות י של חכמה שמאירה את החסד. כך גם במערכת הפנימית: בפנימיות הכל חכמה, בטול, ובחצוניות הכל חסד ואהבה.

שורות שלא נלמדו בשעור:

וזהו שהכל עולה סה פעמים סד – אדני פעמים דין – ומבואר בכתבי האריז"ל שהמתקת הדין הוא על ידי ה-א של אדני (והיינו ה-ח ברבוע כנ"ל, שרש ה-סד בסוד חסד).

עד כאן

עוד רמז [יש רמזים עד אין סוף, ופעם למדנו כמה חודשים רק רמזים על השמות הפנימיים האלו. כאן אני מקצר רק לדברים העיקריים]: תמיד כשיש משהו מושלם צריך להיות קשר בין הראשון – אמונה – לבין האחרון – שפלות, בסוד "נעוץ סופן בתחלתן". זו הסיבה שבקבלה תמיד אמונה היא מלכות, למרות שכאן הוא בכתר. שרש המלכות הוא ברדל"א ולכן אצלנו היא בראש הכתר. כאשר שפלות של העליון יורדת להתגלות בתחתון – היא הופכת להיות האמונה שלו.

בלשון אחרת. אם יש רבי וחסיד אז השפלות של הרבי זה שרש חזוק האמונה אצל החסיד. לכן בעלי אמונה חזקה הם תלמידים של רבי שיש לו שפלות עצומה, כמו משה רבינו. אצלו עיקר המעלה היא "והאיש משה ענו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה", ולפי ערך הענוה שלו כך ערך חזוק האמונה אצל עם ישראל. כתוב בחסידות על הפסוק "ויאמינו בה' ובמשה עבדו", שהכוונה היא שהאמינו בה' 'על ידי משה עבדו'. על ידו מגיעים למדרגה הרבה יותר עמוקה עד אין סוף באמונת ה'. באמונה של משה – ובעיקר בשפלות שלו – הוא משפיע אמונה לכולם. השפעת האמונה מלמעלה היא על ידי השפלות. כל זה בסוד המן, שירד בזכות משה, שעליו כתוב "מן הוא" – אותיות אמונה. זה נקרא "נעוץ סופן בתחלתן" ולכן הקשר הכי חשוב כאן הוא בין השפלות לאמונה.

[למי שמתמצא, בחודשי השנה בסוד ה'מגן דוד' אמונה ושפלות הם כנגד החודשים ניסן ואב. שפלות היא כנגד חודש אב ואמונה היא כנגד חודש ניסן. מה הקשר ביניהם? אב הוא התמצית של האביב. אנחנו כעת עומדים בסוף חודש אב, וזה בדיוק "נעוץ סופן בתחלתן", ולכן אנחנו צריכים ברגע הזה להתחבר עם תחלת ניסן ועל ידי זה יתגלה אלול, שזו מדת הרחמים שביניהם].

זה הרמז בבחינת המספר לקשר שבין שפלות לאמונה:

שפלות, בסוף, עולה ח פעמים אמונה, בראש, בסוד "נעוץ סופן בתחלתן ותחלתן בסופן". ח פעמים דוקא, כנגד ח דרגות שבין אמונה לשפלות: תענוג, רצון, בטול– שמחה, יחוד, אהבה – תמימות, אמת (כמובן מציור הספירות בפנימיות שבו י דרגות כולל אמונה ושפלות, מה שאין כן בציור הספירות בחצוניות יש ח דרגות בכלל, הכל בסוד חי הוי' וד"ל),

אם נסתכל שוב על שתי המערכות (ראו בדף הקודם), אז למרות שבפנימית יש יג מדרגות ובחיצונית יא מדרגות, אם נספור את המדרגות של הירידה – כאשר כל שתי מדרגות של ימין ושמאל נחשבות לרמה אחת של ירידה – נראה שרק במערכת הפנימית יש עשר מדרגות של ירידה. זה עוד רמז חשוב לכך שה-יג הוא העשר האמיתי. לעומת זאת, במערכת החצונית יש רק שמונה מדרגות של ירידה. יוצא, שהיחוד בין שתי מדרגות הירידה הוא בסוד חי – "חי הוי'".

שוב, זה כאשר בטול ושמחה, אהבה ויראה, בטחון ותמימות נחשבות למדרגה אחת. למה ההתפשטות לימין ולשמאל נחשבת למדרגה אחת? כי בתקון תמיד ימין ושמאל יוצאים יחד, בבחינת "תרין רעין דלא מתפרשין לעלמין", כדי לאזן אחד את השני, כמו במאזניים. בחכמה ובינה זה פשוט – "כחדא נפקין כחדא שריין". גם באהבה ויראה. על היחוד שבין בטחון ותמימות ראינו את הפסוק "הולך בַּתֹם ילך בטח". מה שאין כן כל נקודה ונקודה בקו האמצעי היא מדרגה בפני עצמה. הקו האמצעי הוא קו שמכריע בין השנים ויש בזה שתי צורות: או שהוא בא בסוד שרש, כרב המכריע בין התלמידים, ואז הוא למעלה משניהם, או שהוא בא לאחר שניהם, כמו תלמיד שמכריע בין שני רבותיו.

לדוגמה: לשמעיה ואבטליון היו שני תלמידים, שמאי והלל, שקבלו מהם וכל אחד קיבל בצורה שונה והפוכה. כל אחד משלים את השני. כאן  המכריע הוא למעלה משניהם, כמו "סגולתא", סגול עליון. אבל יש להיפך, שהמכריע הוא למטה משניהם, כמו תלמיד שקיבל משני רביים והוא צריך להכריע ביניהם. כמו ר' יוחנן ביחס לרב ושמואל, שהוא קצת למטה משניהם, בא אחריהם, אבל פוסקים את ההלכה כמותו. רב הוא בימין ושמואל בשמאל ור' יוחנן באמצע, למטה משניהם. כך או כך, קו השמאל הוא תמיד קו שמכריע בין ימין ושמאל בתקון, ולכן דוקא במערכת הפנימית יש עשר מדרגות של המשכה.

לפי זה, מובן למה שפלות עולה ח פעמים אמונה. על השפלות כתוב "לית לה מגרמה כלום" ואילו האמונה למעלה כבר ישנה. התכונה של שפלות היא שהיא מקבלת מכולם, כמו שכתוב "כל הנחלים הולכים אל הים", אל המקום הנמוך ביותר. כל הפנימיות היא מים – גם חסד משול למים וגם חכמה משולה למים – וכל המים האלו יורדים מן האמונה אל השפלות. השפלות בעצמה היא שום דבר אבל האמונה יורדת עד אליה ח מדרגות. השפלות מצד עצמה היא כלי ריק, ו"לית לה מגרמה כלום", אבל יש בה כח להוריד ולמשוך שמונה מדרגות של אמונה.

מה יוצא מזה? יוצא שעל ידי היחוד שבין שפלות ואמונה יש ט פעמים אמונה ומתגלה שהכל זה אמונה. מתגלה שבפנימיות תענוג זה אמונה, שרצון זה אמונה, שבטול ושמחה זה אמונה – שהכל מדרגות של אמונה. תענוג היא מדרגה שניה של אמונה, רצון הוא מדרגה שלישית של אמונה וכו'. כולן מדרגות של המשכת האמונה, וכולן נמשכות על ידי השפלות שבסוף. זה הקשר בין הסוף לבין ההתחלה.

ממילא זה מתקשר עם מה שראינו בשם ספר התניא בסיום ההערה הראשונה [בתחלת השער], שכל הספירות כולן הן "רזא דמהמנותא". "כל מצותיך אמונה". כלומר, שיש עוד יותר פנימיות בספירות: יש את המערכת החיצונית של הספירות, יש את המערכת הפנימית, ואם מסתכלים ומתבוננים על ההתחלה והסוף שלה מבינים שהסוף ממשיך את ההתחלה דרך כל המערכת כולה. ממילא נמצא שהכל – מהתחלה ועד הסוף – אמונה.  לפי הערכים של הבעש"ט "השתלשלות, התלבשות, השראה": המערכת החיצונים היא כמו "השתלשלות", המערכת הפנימית היא כמו "התלבשות" – 'צלם הוי'' שמתלבש בתוך 'צלם אלקים' – ואילו מה שהכל אמונה, מה שמתגלה על ידי היחס של שפלות לאמונה בסוד "נעוץ סופן בתחלתן", זה בסוד ה"השראה". זה נקרא שכל הספירות הן "רזא דמהמנותא". הכל בסוד "חש, מל, מל".

שאלה: למה השפלות לא נחשבת במנין הירידות?

תשובה: זה בדיוק מה שהסברנו, ששפלות היא שום דבר, "לית לה מגרמה כלום". זה כמו שיש בלשון הקדש ט נקודות [קמץ, פתח, צירי וכו'], כנגד הספירות, ורק במלכות אין נקוד. כל אות שאין לה נקוד היא במלכות, והיא רק מקבלת את ט הנקודות. אצלנו, ט הנקודות הן ט האמונות.

לפי דרכנו, מהי הנקודה האחרונה של האמונה? אמת. שפלות זה להמשיך את האמונה אל האמת. שפלות בעצמה היא כלום. זה יחוד אמת אמונה [העולה אהיה אשר אהיה, שם הגאולה]. על יחוד זה כתוב בזהר "איהו אמת איהי אמונה" – 'הוא' זה התפארת או היסוד (כמו כאן) ו'היא' זו המלכות. לפי ההסבר שלנו יוצא פרוש יותר עמוק, עד אין סוף. יוצא, ש'איהי' זו השפלות ו"איהי אמונה" זה שהיא זו הממשיכה את האמונה מרדל"א אל האמת, בסוד "אשת חיל עטרת בעלה". השפלות של המלכות היא זו הממשיכה את האמונה עד שהאמונה מתגלה בנקודת האמת.

זה נקרא שהאמונה מתאמתת. מה הסוד של התאמתות האמונה? זה מה שלמדנו אתמול מהרבי שליט"א, בסוד המילה 'אמן'. הוא מסביר שאמן זה 'כך יתאמת לעינינו' (הביא את זה מלשון הב"ח). ממילא מובן, שעיקר ענית אמן צריכה להיות מתוך שפלות דוקא. אם יש לאדם שפלות בענית אמן הוא ממשיך את האמונה של ה'אמן' אל תוך ההתאמתות. זה נעשה על ידי השפלות. מה פרוש המילה 'כך'? כך זה כמו ככה – כתר כל הכתרים [כפרוש הבעש"ט] שזה רדל"א. 'כך יתאמת' הכוונה היא שהרדל"א יתפשט וימשך עד היסוד. אמת ואמונה באות בלשון הקדש מאותו השרש. אמרנו אתמול שאמן הוא ראשי תבות 'אנו רוצים משיח נאו'. אמן זה שלא רוצים יותר לחכות, שזה כבר יהיה. זה ממש פשט המילה אמן, כי אמן היא מלשון אמת.

שוב, 'כך' זו האמונה ו'כך יתאמת' זו ההמשכה מאמונה לאמת. מה זה 'לעינינו'? זו כבר ההמשכה למלכות, הנקראת בזהר "עולמתא שפירתא דלית לה עינין" – עלמה יפהפיה שאין לה עיניים. היא באמת יפה אבל היא לא רואה בעצמה שום מעלה. בעיני עצמה היא מכוערת. היא יודעת שכל מה שיש לה הוא מצד ה', אבל מצדה אין לה שום דבר, שום עיניים.

[בשיחה של הרבי מובאת עוד תוספת חשובה, והיא ש]כך זה היום, אבל לעתיד לבוא, כאשר האמונה תתאמת לגמרי, גם הנשים המכוערות תקבלנה את ההכרה במעלת עצמן בפנימיות ותשארנה גם עם המדרגה הקודמת, של 'מכוערות'. זה יהיה "שני הפכים בנושא אחד", כמו שמסביר הבעש"ט על הפסוק "כן בקדש חזיתיך", שלעתיד לבוא אנחנו נתגעגע למדרגה של הגלות ועל ידי הגעגועים תישאר המדרגה הזו גם בגאולה. בגלות העבודה היא של 'מכוערות', אבל לעתיד לבוא כאשר כן תתגלה המעלה הפנימית בכל זאת תישאר המדרגה הראשונה של הגלות. לענינינו, 'כך יתאמת לעינינו' זה שאחר כך נקבל את העיניים. עד אז היא רק "עולמתא שפירתא דלית לה עינין" בכלל, אבל בגאולה זה יתגלה.

נסכם את שלשת המילים 'כך יתאמת לעינינו': 'כך' היא התעוררות האמונה הפשוטה על ידי שפלות בתחלה, אחר כך האמונה הפשוטה נמשכת עד לאמת וזה נקרא 'יתאמת', ובסוף זה מתגלה בכלי הריקן – 'לעינינו'. קודם הכלי הריקן לא ראה שום דבר, הוא היה בלי עיניים בכלל, ואחרי שהאמונה נמשכת באמת מתגלים העיניים גם בתוך השפלות [והרמז: כך יתאמת לעינינו עולה (עם הכולל) כתר מלכות, וכן עולה שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד (עם הכולל)].

נסיים את הקריאה:

כאשר השפלות ממשיכה את האמונה הפשוטה דרך כל הדרגות הנ"ל, אך היא בעצמה "לית לה מגרמה כלום" [ולכן אינה עולה בחשבון] וד"ל. נמצא שהכל הוא התפשטות האמונה הטהורה, עיין בהערה שבתחלת השער [שכל הספירות הן "רזא דמהמנותא"].

הסוד הזה, שכל הספירות הן "רזא דמהמנותא", הוא סוד ה"השראה". מה שאמרנו קודם, שכל הספירות הם בחינת חכמה או חסד, זה בסוד "התלבשות". בפנימיות עצמה של ההתלבשות, כאשר הפנימיות מתלבשת בתוך החיצוניות, יש גם כן פנימיות וחיצוניות: הפנימיות של כל מה שמתלבש זה הבטול, שהכל בטול, והחצוניות היא האהבה, הכל אהבה. "התלבשות" היא בסוד ה"מל" הראשון שב"חש, מל, מל", כאשר ב"מל" הראשון יש תמיד שתי מדרגות: אחת שמתקשרת אל ה"השתלשלות" ואחת שמתקשרת אל ה"השראה". כעת, מה שמתגלה לנו ברמז הקושר בין הסוף להתחלה הוא, שיש בעצם עוד מדרגה – שהכל זה אמונה. מתגלה שהכל זה אמונה, וזו כבר מדרגה בפני עצמה – זו כבר "השראה". זה כבר חסידות ועצם הגלוי של הבעש"ט.

כעת אפשר להבין גם יותר טוב את המילה אמונה. מה זו אמונה? כתוב שאמונה היא מלשון אומנות – "מעשה ידי אמן". אם אמונה היא רק רדל"א למעלה, אז לא ברור מה הקשר לאמנות. אבל אם אמונה היא הכל – התענוג, הרצון, הבטול וכו' – אז אמונה היא האומן הגדול ביותר. זה הדבר שמופיע בכל מדרגה ומדרגה בתור מישהו אחר. זה כמו בסיפור מבעל תפלה בספורי מעשיות, שאצל כל מי שהולך אליו הוא מופיע בתור מישהו אחר. מי האמן הכי גדול? האמונה. הוא התענוג, הוא הרצון, הוא הבטול-שמחה, הוא היחוד, הוא האהבה-יראה, וכך הלאה. הוא 'משחק' את כל התפקידים. ואיך זה מתגלה? על ידי השפלות. זה ה"נעוץ סופן בתחלתן", וכל זה מתגלה על ידי הרמז הקושר בין שפלות לבין אמונה.

נמשיך לרמז הבא:

וכן בשמות הספירות בחצוניות יש קשר מספרי מיוחד בין [המדרגה הראשונה ובין המדרגה האחרונה, בין] כתר למלכות:

מהו היחס המספרי ביניהם? מלכות היא ד פעמים עדן [עדן עולה חצי רמח] וכתר הוא ה פעמים עדן. בחיצוניות הספירות זהו הזוג שקיים בינו יחס. היחס הוא 4 ו-5. כל עדן הוא ד פעמים אל, וממילא מלכות עולה טז פעמים אל וכתר עולה כ פעמים אל.

מה זה אומר?

כתר עולה היה פעמים אל, ומלכות עולה הוה פעמים אל.

השם אל יכול להיות שם החסד, כמו שכתוב "חסד אל כל היום", ויכול להיות שם החכמה, כמו שכתוב בזהר "אל נהירו דחוכמתא" [ולכן אל הוא התחלת המילה אַלֶף של החכמה – "אאלפך חכמה"]. אבל לפעמים אל הוא שם האמונה, כמו שכתוב "אל אמונה ואין עול", אפילו יותר מאשר שם הוי'. בכל התנ"ך רק השם 'אל' כתוב בסמיכות למילה אמונה.

אל הוא שם האמונה כמו שכתוב "אל אמונה וגו'". בכתר, "בחינת "עתיק יומין" [שזה פנימיות הכתר], שייך היה אל,

כאן העבר הוא עבר של קדמון, שלפני בריאת העולם וממילא גם אחרי סוף העולם. עתיק יומין הוא 'קדמון לכל הקדומים'.

כתוב בתניא שמלכות היא שרש הזמן שלנו, ובבחינת הזמן עצמו ההוה הוא שרש הזמן. כללות הזמן הוא זמן ההוה, ואילו היה ו-יהיה הם ההתפשטות ממנו, אבל כאשר מדברים לפני הזמן שייך רק זמן עבר. שוב, יש זמן עבר ששייך לזמן הנברא והוא טפל אל זמן ההוה, הוא רק  מתפשט ממנו, אבל יש זמן עבר שהוא ה'קדמון' בעצמו.

על הקדמון האמיתי יש בטוי בקבלה 'כל קדמון נצחי'. לא כל נצחי חייב להיות קדמון, אבל כל קדמון הוא גם נצחי [זה כלל המובא בכל ספרי המחקר שגם הרמב"ם במורה נבוכים מביא אותו]. זה כלל חשוב. נצחי יכול להיות נצחי ברצון הבורא, ויכול לא להיות קדמון. קדמון אמיתי זה רק עצמותו יתברך – הקדמון לכל הקדומים – אבל ה' יכול לברוא מלאך נצחי שאינו קדמון. זה תלוי ברצון ה'. קדמון נצחי עולה משיח, וראשי תבותיו הן קן – "קן צפור" [שהוא היכל המשיח בזהר]. המשיח הוא זה שמגלה את ה'קדמון-נצחי'.

לפי הכלל הזה, יש 'היה' שהוא בסוד "עתיק דעתיקא", הקדמון הנצחי, וזו האמונה הפשוטה של הכתר – עתיק יומין בכלל, ורדל"א בפרט. כל זה היה בשביל להסביר את הרמז שכתר עולה היה פעמים אל, מה שאין כן המלכות, שהיא שרש הנברא, עולה הוה פעמים אל, שכן לגבי הזמן הנברא 'היה' ו'יהיה' הם רק פרטים של זמן ה'הוה'. הם לא 'היה' מוחלט.

מה שאין כן במלכות, שעיקרה "הוי' מֶלֶך" בלשון הוה, שהרי היא מהוה את הכל ['הוה' הוא גם מלשון מהווה. המלכות היא כח מהווה ולכן עיקר המלכות היא בחינת הוה] בכחו יתברך בכל יום תמיד [לגבי הבריאה יש רק את נקודת ה'הוה', ואין בכלל את זמני 'היה' ו'יהיה', ולכן בה], שייך הוה אל וד"ל.

הכתר הוא חמש רביעיות ביחס למלכות, [למה?] שבו מושרשת המדרגה החמישית העליונה – קוצו של י – סוד היחידה שבנפש.

המלכות מגלה למטה ארבע מדרגות. לכן היא נקראת "רבע ישראל", שכל ארבעת המדרגות מתגלות בה, אבל הכתר היא כבר המדרגה החמישית, הנעלמת לגבי בה שמתגלה במלכות, ובאמת היא שרש המלכות היא במדרגה החמישית הזו. זהו היחס המספרי שיש בחיצוניות הספירות בין הכתר לבין למלכות.

בזה סיימנו אצת הרמזים של שתי המערכות – הפנימית והחיצונית. שוב, יש אין-סוף רמזים וכאן בחרנו רק את העיקריים.