ניגנו נגון

הגענו לפרק ו, שהוא פרק מעבר בין ג' ראשונות לביו ז' התחתונות:

פרק ו

הג"ר, מצד עצמם, הם "אור המאיר לעצמו";

כביכול, בינו לבין עצמו. לכן כתוב שיש יחס לחכמה ובינה עם עצמות ה' אפילו עוד קודם התעוררות הרצון לבריאת העולמות. למעלה, באור אין סוף, זה נקרא שעשועים עצמיים.

[מצד עצמם הם] אינם בגדר התפשטות לזולת [ולא מתפשטים החוצה].

לעומתם, ה"ז"ת" (ז' תחתונות – ו"ק הנ"ל [ו הקצוות, מחסד ועד יסוד] וספירת המלכות העומדת מתחתם באמצע, כיסוד העפר המקבל מכללות ג' היסודות העליונים)

קודם הסברנו באריכות, ששלשה קוים הם כנגד ג' היסודות: קו ימין הוא מים, קו השמאל הוא אש וקו האמצע הוא רוח. המלכות היא יסוד העפר, שעומד למטה ומקבל מכולם. אם כן, ה-ז' תחתונות:

הם בגדר "אור המאיר לזולתו".

אלו הבטויים המקוריים של החסידות, שבהם משתמשים בעיקר האדמו"ר האמצעי ור' הלל. בבטויים הללו יש רמז יפה, שראשי התבות של שניהם – "אור המאיר לעצמו"; "אור המאיר לזולתו" – הם אהל. אהל שייך לאור, כמו בפסוק "יהל אור".

אדם חי בשני אהלים, אהל עליון – 'אור המאיר לעצמו' – ואהל תחתון – 'אור המאיר לזולתו'. גם בינה היא עדיין 'אור המאיר לעצמו', שכן היא הסברה לעצמך, לא לזולת. חכמה נקראת 'הברקה' ובינה היא 'השגה' ושניהם הם 'אור המאיר לעצמו'. על יעקב נאמר שהיה "איש תם יושב אהלים". מה יכולים להיות שני האהלים? "אהלי שם" ו"אהלי עבר". אפשר לדרוש, שאהלי שם הם האור המאיר לעצמו ואילו אהלי עבר הם האור המאיר לזולתו.

אמנם, כתוב בחסידות ששם של אדם הוא לצורך הזולת, שעל ידו קוראים לו, אבל כתוב גם ששם אצל ה' הוא גלוי אור התורה בינו לבין עצמו. כתוב ש"עד שלא נברא העולם היה הוא ושמו בלבד", והפרוש הכי גבוה של 'שֵׁם' הוא התורה הקדומה. היא בעצמה שמו של הקב"ה, שהרי "כל התורה כולה שמותיו של הקב"ה", ומה שהקב"ה היה משתעשע בינו לבין עצמו עם התורה זה שהוא משתעשע עם השם שלו. שעשועים עם השם זה לא על מנת לגלות את עצמו החוצה. זה היה עוד לפני שעלה ברצונו לברוא את העולם. השם של ה' אלו גם נשמות ישראל, ולכן כתוב גם שהיה משתעשע עם נשמות ישראל. כל אות ואות בתורה היא נשמה, וישראל הם 'יש ששים רבוא אותיות לתורה'.

מה שה' משתעשע עם נשמות הצדיקים או עם נשמות התורה – והכל עולה בקנה אחד – זה בגדר 'אור המאיר לעצמו', וזה שֵׁם של 'אור המאיר לעצמו'. יש כתר, חכמה ובינה. ההשתעשעות עם התורה היא מצד החכמה וההשתעשעות עם הנשמות היא מצד הבינה ושניהם הם 'אור המאיר לעצמו'. זה ה-ג' ראשונות בשרש הכי גבוה שלהם.

נסביר יותר: בחסידות מוסבר שיש 'עצם אור השעשועים' ויש 'גלוי אור השעשועים' ובהם שתי בחינות, כנגד חכמה ובינה. עצם אור השעשועים זה כמו כתר, ומן העצם יש שתי מדרגות של גלוי. אלו הם החכמה והבינה. זה אחד הפרושים בקבלה לפסוק "הנסתרות לה' אלקינו". הנסתרות הם ג"ר, הם השעשועים העצמיים שבינו לבין עצמו. לכן זה נסתר, ובהם ג' מדרגות. עצם השעשועים זה כמו שה' משתעשע עם עצמו ממש, ללא גלוי, ואור השעשועים זה שהשעשועים כבר מקבלים גלוי. או שזה גלוי של התורה או שזה גלוי של נשמות ישראל. כלומר, מתגלה שזה שה' משתעשע עם עצמו זה שהוא משתעשע עם התורה או שמתגלה שזה מה שהוא משתעשע עם האומה [אומה היא האמא, מקור הנשמות, עליה נאמר "אם הבנים שמחה"]. שתי המדרגות הללו של הגלוי הן שתי מדרגות של שם, והכל עדיין בינו לבין עצמו. אם נחזור לדברי חז"ל, אז "עד שלא נברא העולם היה הוא" – זה הכתר, עצם השעשועים – "ושמו" – חכמה ובינה, גלוי אור השעשועים עם התורה או עם נשמות ישראל. ושוב, כל זה עוד לפני עלית הרצון לבריאת העולמות.

נחזור לרמז שפתחנו בו. מדרגות השעשועים הללו הן בבחינת "אהלי שם", שזה אהל של 'אור המאיר לעצמו'. מה זה "אהלי עֵבֶר"? עבר הוא מלשון "עובר לסוחר". בחסידות מוסבר, ש"עובר לסוחר" זה שהדבר עובר להיות סוחר – עובר ממצב של 'אור המאיר לעצמו' למצב של 'סוחר', שזה אור ה"סובב כל עלמין". ה"עובר"  הראשון הוא החסד. איך יודעים? אברהם אבינו נקרא "אברהם העברי". אברהם אבינו, מדת החסד, עובר ממצב של שעשועים עצמיים להיות סובב ומקיף – סוֹחֵר מלשון סְחוֹר – לבריאה. זה נקרא "הרצון הפשוט להטיב". זה אהלו של עבר – 'אור המאיר לזולתו'.

שאלה: מה הקשר בין שני האהלים – שכל אהל עולה לו – לבין חסד, העולה סכום שניהם?

תשובה: זה מה שהסברנו, שסוד עב הוא תמיד לו נגלה ו-לו נסתר, כמו לו צדיקים נסתרים מול לו צדיקים נגלים. זהו הכלל בהבדל בין הג"ר לבין הז"ת – 'אור המאיר לעצמו', 'אור המאיר לזולתו'.

כעת צריך להתחיל להסביר בפרטיות את הספירות, אחת לאחת: