פרק ז

ראשית "האור המאיר לזולתו" הוא גלוי "טבע הטוב להטיב";

הדבר הראשון שמתגלה לצורך הזולת זה לצון להטיב, מדת אברהם אבינו. לכן הסברנו, שחסד כולל את כל מדות הלב, את כל האור המאיר לזולת

התעוררות אהבה וחסד לטובת הזולת.

ו"ק הנ"ל הם כנגד ששת ימי בראשית (שהם עצמם כנגד "שית אלפי שנין הוי עלמא", שנולדו מיחוד ה"אלפים שנה שקדמה תורה לעולם" – [ומהם ה"אלפיים שנה"? זה "אאלפך חכמה אאלפך בינה", זה] יחוד אבא ואמא, חכמה ובינה – "שעשועים יום יום").

בחסידות מוסבר שהמילה "אלפיים" היא מלשון אולפן, לאלף, כמו בפסוק "אאלפך חכמה אאלפך בינה". אלפיים שנה הם שני ימים של הקב"ה, כמו בפסוק "אלף שנים בעינך כיום אתמול כי יעבור". על זה כתוב "שעשועים יום יום". הפסוק המלא במשלי הוא: "ואהיה אצלו אמון ואהיה שעשועים יום יום" ובחסידות מפרשים שיש כאן שלש מדרגות. 'שעשועים' היא מדרגה אחת, 'יום יום' הן שתי מדרגות נוספות. 'שעשועים' הם עצם השעשועים ואילו 'יום יום' הם שני גלויים של השעשועים.

אז התורה מצד עצמה היא אור המאיר לעצמו, אבל כאשר יש יחוד וזווג בין הימים האלו – "יום יום", בין החכמה והבינה – אז זה מתחיל להוליד את הבנים. זה מה שמוסבר כאן, שהבנים הם ו' הקצוות, שנולדו מאבא ואמא.

"יום אחד" של ששת ימי בראשית הוא כנגד החסד, וכמו שנאמר "עולם חסד יבנה". החסד הוא תחלת הבנין [ויותר מזה] וכן [הוא] כללות כל הבנין

איך יודעים שהוא כולל את הכל? הפסוק אומר "עולם חסד יבנה" וזה יכול להיות שהוא מתחיל עם חסד ויכול להיות שכולו חסד. לכן בקבלה ובזהר לומדים את זה מן הפסוק:

בסוד "יומם יצוה ה' חסדו", "יום" לא נאמר [בלשון יחיד] אלא "יומם" [בלשון רבים] ופירש בזהר: "יומא דאזיל עם כולהו יומין" (יום המצטרף ומתמזג בכל הימים).

כיוון שהוא הכח המניע העיקרי של כל הימים – אהבה וחסד.

והנה האבות הם שלש המדות העיקריות חג"ת,

ועל זה יש כאן הערה קצרה. נקרא אותה:

סד. זהו בהתגלות אור נשמתם. אך בשרשם הנעלם הוא בג' רישין דכתר עליון כנ"ל.

כשלמדנו את הפרק הראשון (פרק א) ראינו שג' הרישין הוא השרש של האבות. שם הסברנו גם את הקשר לכהן-לוי-ישראל, שכהן, בשרש הכי עליון שלו, הוא אמונה ברדל"א, לוי הוא תענוג ברישא דאין וישראל הוא רצון ברישא שאריך. כך זה בשרש, אבל אנחנו מדברים על פי פשט, שאברהם-יצחק-יעקב הם כנגד חסד-גבורה-תפארת.

נמשיך:

ואברהם אבינו ע"ה הוא כנגד החסד, "חסד לאברהם" – מדת האהבה, "אברהם אהבי". וכן נקרא אברהם "אחד" (בחינת "יום אחד") – "אחד היה אברהם",

אברהם נקרא "אחד" וגם יום ראשון של מעשה בראשית נקרא "יום אחד", ולא 'יום ראשון'. חז"ל מפרשים, ש"יום אחד" הוא יומו של הקב"ה, אבל גם מפרשים שזה יומו של אברהם אבינו, שנקרא "אחד". איך יודעים שהבריאה היא בזכות אברהם אבינו? חז"ל דורשים שהמילה "בהבראם" היא אותיות אברהם.

עוד פסוק על אברהם אבינו שנקרא "אחד":

"כי אחד קראתיו"

הסברנו כמה פעמים, שהסוד של שלשת האבות הוא 'אחד יחיד ומיוחד'. אברהם הוא 'אחד', כמו שהסברנו. יצחק הוא 'יחיד' – "בנך יחידך". יעקב הוא ה'מיוחד' שבאבות. לכן:

(אחד עולה אהבה

ולכן מיד אחרי שאומרים "שמע ישראל הוי' אלקינו הוי' אחד" אומרים "ואהבת". ועוד רמז:

וכן אחד נוטריקון: אהבה חסד [ובשעורים על שלום בית למדנו באריכות שאהבה חסד הם סוד הפה]).

איך ברמז הזה נכנסת האות ס בתוך האותיות ח ו-ד? ס היא ח בחלוף אתב"ש ו-ד בחלוף אלב"ם. יותר מזה, ועוד יותר חשוב: בגמרא יש עוד סוג של אב, הנקרא אח"ס בט"ע גי"פ, דכ"צ, הל"ק, ומ"ר, זנ"ש, והוא כאשר מחלקים את כל האותיות לקבוצות של שלש אותיות – ז קבוצות – כאשר ז הקבוצות הן כנגד ז' התחתונות. לפי זה, הקבוצה הראשונה – אח"ס – היא כנגד החסד. למה? עיקר החסד הוא חס, מלשון "חס על דלית ליה". זה הפרוש של המילה חסד.

כל זה היה על היום הראשון של מעשה בראשית, יום החסד, "יום אחד". בפרקים הבאים נמשיך להסביר את הקשר בין הספירות לפנימיות שלהן וכן את הקשר שיש בין כל מדה ליום המקביל שלה במעשה בראשית. זו התבוננות פשוטה בעבודת ה' בסוד מעשה בראשית [כמובן, לא הכל כתוב כאן, רק בשביל להתחיל להתבונן].

הפרק הבא הוא על מדת הגבורה: