פרק ח

בהתעוררות הנפש להטיב, באהבה וחסד, לא קיימת הבחנה מדויקת במהות הזולת המקבל את מתן גמילות החסד,

במדת אין הרבה שכל של הבחנה להבחין למי גומלים את החסד

באם הוא ראוי אמנם על פי זכותו והכשרת מעשיו לקבל ההשפעה. [החסד אינו דן את הזולת] איזון מדת החסד [את הנטיה לתת לכולם בלי הבחנה בכלל] בא מכח מדת הגבורה לצמצם את מקור החסד מתוך יראה

כאן ההסבר לקשר בין יראה למדת היראה. גבורה זו גבורה לצמצם, כאשר המניע שלה היא היראה שמא החסד ילך אל המקום הלא-ראוי.

שמא יומשכו מי החסד למקום בלתי ראוי (ויהיו עלולים להזיק בתוספת "יניקת החצונים" ח"ו).

מה כל כך גרוע אם נותנים למקום שאינו ראוי? זה לא רק שהשפע הולך לאיבוד. אפשר לומר, שמי שהוא כילאי לא ירצה לתת בכלל, אבל יש אחד שכן רוצה לתת אבל לא רוצה לתת במקום הלא-ראוי. לכאורה, מה כל כך גרוע בזה? מה איכפת לך לתת? יש בזה שתי סבות: או שהוא לא רוצה לאבד סתם, לא רוצה לעבור על 'בל תשחית'. אבל יש אחד שלא איכפת לו כל כך מן האיבוד, רק שהוא לא רוצה להזיק. אם נותנים למקום הלא-ראוי המחשבה הפנימית יותר אומרת שזה יזיק, במקום להועיל.

בנזק שיכול לבוא שיכול לבוא על ידי השפעה במקום הלא-ראוי יש כמה אופנים והאופן הכי פשוט נקרא בלשון הקבלה "יניקת החצונים". זה לתת תוספת כל לרע במקום לתקן אותו. זה עיקר היראה [כמו 'נטורי קרתא, סאטמר, שלא רוצים לתת לחילונים בגלל שמפחדים – אם זה באמת פחד אמיתי – שלא רק שלא יתקנו אותם אלא גם יתנו להם כח. מה זה לתת כח? זה כמו אישור. כמו לאשר את השטר, שזה לתת לו כח וזה מזיק במקום לתקן. זו דוגמה קיצונית]. לא חייב להיות אכזרי, רק שיש בו הרבה ממדת היראה.

עיקר הענין של הגבורה הוא, שפחד והיראה הוא הכח המניע לצמצם את מתן החסד. זה לא בגלל שהוא רע או אכזרי. זה רק בגלל שהוא מפחד. אם זה במדה נכונה – זה בסדר, זה איזון. זה איזון לחסד, שרוצה לתת לכולם בלי הבחנה.

כמו שהסברנו, עיקר המדות זה החסד וכל שאר המדות זה חסד, זה לתקן את החסד. בשביל לעשות תקון ראשון צריך לעשות משהו שנראה כההיפך ממנו, אבל אם הוא במדה נכונה הוא בא לתקן אותו. הכל כדי להגיע בסוף למה שקורא הרמב"ם "שביל הזהב", הקו האמצעי. זו הדרך הפנימית להבין את כל המדות שבלב. כולן באות לתקן – ליצב ולעצב נכון – את מדת החסד. הדבר הראשון הוא תמיד הניגוד, אבל המטרה של הניגוד הוא החסד.

יותר מזה, כל יג המדרגות נכללות באהבה (כמו שלמדנו בפרק ה). אפילו השעשועים העצמיים, שזה ה"אור המאיר לעצמו", זה בגלל ה"אור המאיר לזולתו". זה אחד מיסודות אצל ר' הלל, שלא היו שעשועים עצמיים אם לא היתה כוונה נסתרת שאחר כך יהיה "אור המאיר לזולתו", שיהיה גלוי של "נתאוה הקב"ה להיות לו דירה בתחתונים". הוא רק אמצעי, שלב ביניים.

נחזור. בחסד אין הבחנה אבל בגבורה יש אבחנה. יש יראה שמביאה לצמצום מתן החסד.

נמשיך:

מדת הגבורה נקראת [בקבלה הראשונה] מדת ה"דין". החסד הוא "לפנים משורת הדין" (חג"ת – חסד גבורה תפארת – נקראו גם כן חד"ר – [שזה ראשי תבות] חסד דין רחמים, בסוד הפסוק "ובדעת חדרים ימלאו".

האות ד במילה חדר – הדין – היא השם הנרדף לגבורה ואילו האות ר במילה חדר – הרחמים – היא הפנימיות של התפארת. כלומר, התפארת מתגלה בפנימיותה, הגבורה מתגלה בחילוף השם ואילו החסד נשאר חסד.

[בדרך כלל, כשמדברים על המדות של ה' מדברים רק על שתי מדות – מדת הדין ומדת הרחמים, כמו שם הוי' ושם אלקים, אבל באמת יש שלש מדות – מדת החסד].

שוב, יש דין, יש לפנים משורת הדין ויש רחמים. רחמים זה לא לפנים משורת הדין. לפנים משורת הדין זה האור המקיף, אור ה"סובב", שורת הדין היא הצמצום ואילו מדת הרחמים זה סוד הקו. זה להאיר את האור בתוך מדת הדין, בתוך הצמצום.

מה משמעות הרמז במילה חדר? הבטוי בעם ישראל לילד שהולך ללמוד תורה הוא, שהולך ל'חיידר'. מה הוא לומד שם? הוא לומד שם את האיזון בין המדות של חסד-דין-רחמים. שיהיה לו דין-לפנים משורת הדין-רחמים. זה עיקר החינוך. כך זה בקטנות. כשהוא מתבגר עיקר החינוך הוא חב"ד, אבל בתור ילד קטן צריך לחנך אותו לחד"ר – איזון חדרי הרגש. בתוך הילד הזה – ילד יהודי – יש את שלשת האבות אברהם יצחק ויעקב, וצריך לגלות אצלו את החסד את הגבורה ואת התפארת. צריך להשריש אצלו את הרצון לתת לכולם, את החוש להבחין מה הוא עושה ולמי הוא נותן, ואחר כך את החוש הכי פנימי – את הרחמים, כמו דרך מצות 'צער בעלי חיים', שלא יזרוק אבנים על חתולים וכיו"ב [זה יסוד החינוך וזה ודאי משריש אצל ילד את מדת הרחמים, אחר כך אפשר ללמד אותו שבני אדם הם לא פחות מחתולים...].

נחזור לפסוק במשלי. הפסוק המלא הוא: "בחכמה יבנה בית בתבונה יתכונן ובדעת חדרים ימלאו כל הון יקר ונעים". הדעת, בקבלה, היא פנימיות ז"א והיא 'דעת תחתון'. זו 'דעת המתפשט' להיות הפנימיות של המדות. המדות הם החדרים כאן, חדרי הלב, ולכן כתוב בזהר שהדעת נקראת מפתח:

חדרי הלב נפתחים ומתמלאים על ידי הדעת הנקרא [בזהר] "מפתחא דכליל שית" [והוא מפתח שפותח ששה חדרים, חדרי הלב] –

כל מדה בפני עצמה נקראת חדר, כיוון שיש התכללות בין כל הדרי הלב אלו באלו. לכן יש חדר של חסד, חדר של דבורה וכו'. הדעת היא המפתח שפותח את כל החדרים ואחרי שהוא פותח אותם הוא ממלא אותם "כל הון יקר ונעים".

במילה חדר, מלבד המשמעות של הבנין בממד המקום, יש משמעות נוספת. חדר הוא מלשון חדירה והדעת זה הכח לחדור אל תוך החדר. המשמעות הראשונה היא במשמעות של נוקבא ואילו החדירה אל תוך החדר הוא כח של הזכר, שעושה את הנקבה כלי וממלא אותה בכל טוב. זה השפע שבא מן הדעת אל תוך ששת חדרי הלב. הוא

כח החדירה לתוך ששת חדרי הלב: עיקר החד"ר וענפיהם נה"י – נצח הוד יסוד – בסוד המשך הפסוק הנ"ל: "כל הון יקר ונעים" ראשי תבות נה"י).

מה הקשר בין המילים שברמז – הון, יקר, נעים – לספירות נצח הוד ויסוד? הממונה על אוצרות המלך, הון המלך, הוא ההוד. בספורי מעשיות של ר' נחמן (מעשה מבעל תפלה) הממונה על האוצרות הוא כנגד ההוד. עיקר קלקול העולם, שנקרא "רגליה יורדות מות", הוא בעבודה זרה ובסוף ימי הגלות עיקר העבודה זרה היא כסף. מן הממון, ההון, נעשה עבדה זרה. זה נקרא קלקול ספירת ההוד, שכן הוד זה להודות לה' ואילו קלקול ההוד זה להודות לכסף, להודות לכיס... למי שיש יותר מזומנים בכיס אומרים 'מודים אנחנו לפניך' והכסף יענה את הכל.

[לכן, כשלמדנו על שש מצות התמידות, עבודה זרה היתה כנגד ההוד. כיוון שזה קשור עם חודש אלול שלנו נחזור על זה. כתוב בתחלת ספר החינוך שיש ברמב"ם שש מצוות תמידיות ושהן כנגד שש ערי מקלט שצריך לנוס אליהן. הסברנו, ששש המצות התמידיות הן כנגד ו' הקצוות. ההתבוננות של חודש אלול היא שאתה נמצא בתוך המקלט והמקלט של היהודי זה שאתה נמצא בתוך שש המצות התמידיות. הוא נמצא בתוכן ואסור לו לצאת מתוכן. הוא צריך לנוס לתוכן ולא לצאת מתוכן אף פעם.

איך? אהבת ה' היא כנגד החסד והיא בצד ימין. יראת ה' היא בצד שמאל. "אנכי" ו"לא יהיה לך" הם כנגד מעלה ומטה. "אנכי ה' אלקיך" זה להאמין בה' שלמעלה ואילו "לא יהיה לך" זה לא להאמין באמונות טפלות שמתחתיך. זה מה ששומר את האדם מלפול. "שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד" זה קדם, מה שלפני העיניים. "לא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם" זה האחור. הזנות שכנגד ספירת היסוד היא "אשר אתם זונים אחריהם". זה מה שבא מן האחור. זו כוונה בשביל כל השנה כולה, אבל במיוחד בחודש אלול].

רק הזכרנו את הענין הזה כדי להסביר למה עבודה זרה – "לא יהיה לך אלהים אחרים על פני" – היא כנגד ההוד ושעיקר העבודה זרה בסוף הגלות היא העבודה זרה של הכסף. לכן יש בזה גם תקון, ש"רבי מכבד עשירים". כתוב שהמשיח יבא בזכות בעלי ההון. הוא יחזיר את כל הממון לקדושה. זה תקון ההוד, תקון ההון.

נמשיך: יקר הוא כנגד היסוד. בקבלה כתוב בפרוש, שיקר הן אותיות קרי וזה תקון הברית. נעים קשור עם הנצח, כמו במשפט שאומרים בהקפות של הושענא רבא: "נעימות בימינך נצח".

אם כן, הדעת הוא המפתח שפותח את החדרים, ולא רק שהוא פותח אותם אלא הוא גם ממלא אותם. במה? ב"כל הון יקר ונעים". הוא ממלא אותם בספירות נה"י. מה זה נה"י? זה הכח שיש במדות להוציא מן הכח אל הפועל. זה הבצוע של הרגש והכח הזה הוא בעיקר מה שהדעת מחדירה אל תוך החדר, אל תוך הרגש [מי שזוכר את מה שלמדנו בסוד ה'מגן דוד', שם רואים שלנצח ולהוד יש שרש גבוה מן החסד והגבורה. הם נמצאים בין החכמה והבינה לבין החסד והגבורה].

מדת הגבורה מתגלה בסוד הרקיע שנברא ביום השני של מעשה בראשית, "המבדיל בין מים למים".

גבורה היא הבדלה וזה הפשט של היום השני של מעשה בראשית. אם כן, היום למדנו על המדות חסד וגבורה שכנגד שני הימים הראשונים של מעשה בראשית.

* * *

בפעם הקודמת למדנו על החסד והגבורה, בפעם הזאת הגענו אל מדת התפארת, הרחמים. כל מדה נמשכת מן המדה הקודמת לה, ולכן התפארת נמשכת מן הדין. התפארת והרחמים הם פנימיות ועצמיות מדת הדין: