פרק ט

פנימיות ועצמיות מדת הדין – "דין אמת לאמיתו", "להוציא לאור משפט" ("משפט – רחמי"),

אמת היא בחינת יעקב, כמו שכתוב "תתן אמת ליעקב", ויעקב הוא התפארת. כאשר זוכים "להוציא לאור משפט", שזה "דין אמת לאמיתו", אז המשפט הוא רחמים. כך כתוב ב"פתח אליהו": "משפט איהו רחמי". יש מדת הדין ויש מדת המשפט. דין זה גבורה ומשפט זה רחמים. זה דין, אבין דין אמת לאמיתו. זו הפנימיות של הדין בעצמו. לכן כתוב "כי ביצחק יקרא לך זרע". בתוך יצחק, הפנימיות של יצחק, זה בעצם יעקב. פנימיות הדין היא התפארת, הרחמים.

הוא בסוד כחו הפנימי של הרקיע לחבר ולהאיר (על ידי "חלונות הרקיע") את המים העליונים במים התחתונים.

בפעם הקודמת אמרנו, שהדין מרומז במעשה בראשית בבריאת הרקיע, שתפקידו הוא הבדלה, להבדיל בין המים העליונים ובין המית התחתונים. כעת אנו אומרים, שפנימיות הדין הם הרחמים, כלומר שפנימיות הרקיע המפריד הוא מחבר ביניהם. פנימיות הכח המבדיל הוא בעצמו הכח המחבר. יש כלל בחסידות, שיש שני סוגי ממוצעים: יש ממוצע המפריד ויש ממוצע המחבר. יש דבר שנראה בחיצוניותו כמפריד ומבדיל, אבל כאשר חודרים אל פנימיותו רואים שדוקא הוא משמש המחבר. זה סוד הרקיע, שבחיצוניותו נראה כמפריד בין המים העליונים לתחתונים אבל בפנימיותו הוא מחבר, דרך חלונות הרקיע.

אם כן, מלאכת יום השני, מלאכת בריאת הרקיע, נמשכת אל תוך היום השלישי של מעשה בראשית. פנימיות היום השני מתגלה רק ביום השלישי.

איך נעשה החבור ביניהם?

המים העליונים מאירים תחלה בבחינת "אור מקיף" לעורר "התעוררות רחמים רבים" במים התחתונים עצמם – [שעל זה כתוב בחז"ל] "מים תחתונים בוכים: אנן בעינן למהוי קדם מלכא קדישא"–

המים התחתונים, ברגע שהם מרגישים את הרחוק והנתוק מן השרש שלהם, מתחילים לבכות. בכתבי האריז"ל כתוב, שהבכי שלהם מרומז בפסוק שאומרים המלאכים בעולמות התחתונים, האופנים וחיות הקדש: "ברוך כבוד הוי' ממקומו" – ראשי תבות בכים. האופנים הם המלאכים שבעולם העשיה והחיות הם המלאכים של עולם היצירה. הם בוכים ואומרים 'גם אנחנו רוצים להיות לפני המלך הקדוש'. הם "מתנשאים לעומת השרפים", שהם המלאכים של עולם הבריאה שמעליהם, ורוצים גם להיום במעמד עליון כמותם. כך גם המים התחתונים בוכים לעומת המים העליונים.

מה מעורר אותם בכלל להרגיש את הרחמנות שיש עליהם? זה כמו הסוד של החודש שלנו, חודש אלול. אלול הוא ראשי תבות "אני לדודי ודודי לי", שזו התעוררות של הכלה מלמטה – "אני לדודי" – ואחריה באה ההתעוררות של החתן מלמעלה – "ודודי לי". אבל אין לך התעוררות מלמטה אם אין לך קודם התעוררות מלמעלה, ואלו יג מדות הרחמים שמאירות בחדש אלול. ההארה הזו היא בבחינת אור מקיף, ולכן נקרא חודש אלול 'חודש הרחמים', וזה מה שמעורר את הנשמה בבחינת "אני לדודי".

לפי זה, כדי שתהיה התעוררות של המים להיות בבחינת "בוכים" צריך קודם גלוי של המים העליונים בעצמם בבחינת אור מקיף. זה השלב הראשון של פעולת הרקיע בפנימיות. לחבר. קודם הוא מאיר מן המים העליונים אל המים התחתונים אור מקיף, וזה מעורר את הבכי, את ההתעוררות, ברצון להיות גם כן "קדם מלכא", לפני ה'.

זה כמו חסיד פשוט שרואה פתאום עבודת ה' נפלאה של חסיד מובהק. זה בעצמו מעורר אצלו את החשק גם לעבוד כך. הרושם שהוא קיבל מן החסיד, שראה אותו מתפלל באהבת ה' גדולה וכד', זה עשה אצל 'הזזה עצמית' [זה הבטוי בחסידות], זעזוע. זה נקרא שהיתה לו רק התגלות של אור מקיף. זה לא היה מכוון אליו בהתגלות. כיוון שהצדיק לא עשה שום סימן גלוי לכך שזה היה מכוון אליו, רק שהוא רואה את ההתלהבות שלו וזה מעורר אצלו את השאלה 'למה אני לא ככה?', לכן העבודה נקראת במקרה כזה על שם התחתון. זה "אני לדודי". זה לא גלוי שהעליון מתכוון להתעוררות התחתון.

כך זה צריך להיות בתחלה, גם אצל האופנים והחיות. ישנה איזו הרגשה מצדם בעבודה של השרפים, ולכן הם מתחילים לבכות – "מתנשאים לעומת השרפים" – ולרצות להיות כמותם. כל זה ההתחלה, בבחינת 'אור מקיף'.

ואחר כך [אחרי שיש התעוררות מלמטה נמשך לפי ערך גלוי ש]בבחינת "אור פנימי" [מן המים העליונים אל המים התחתונים] – [ועל זה כתוב] "ומלאה הארץ דעה את הוי' כמים לים מכסים".

כאשר המים העליונים ירדו ומלאו את כל הארץ בבחינת 'אור פנימי'. בזמן הזה, מה שהרקיע מחבר זה רק בשביל לעשות התעוררות. אם הרקיע היה רק מפסיק ומחבר, ח"ו, לא היתה בכלל שום התעוררות. בזמן הזה, עיקר הכח של החיבור מתבטא בכך שיש התעוררות מלמטה. לעתיד לבוא ירדו המים העליונים לגמרי ו"מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים". זה עיקר הרחמים של ביאת המשיח, שעליהם נאמר "ברחמים גדולים אקבצך", "כי מרחמם ינהגם".

זהו סוד המשך מלאכת היום השני של מעשה בראשית ביום השלישי [שזהו סוד כוחו הפנימי של הרקיע, כמו שהסברנו], כנגד מדת הרחמים, פנימיות התפארת ([למה? ההסבר החסידות לכך הוא, שתפארת היא] היופי והפאר שבא ברבוי גוונים שונים הממוזגים יחד בהתאמה נכונה).

אם אין רבוי של דברים בהתאמה זה לא יפי, לא תפארת. כך זה גם במדת הרחמים. הרחמים הם המזוג הנכון בין מדת החסד ובין מדת הדין. בהתגלות, נוטה התפארת אל צד החסד ולכן הפרוש של רחמים הוא אהבה – "ארחמך ה' חזקי", אבל מצד עצם הרחמים הוא-הוא פנימיות מדת הדין.

לכן כתוב בחז"ל "בתחלה עלה במחשבה לבראתו במדת הדין, ראה שאינו יכול, עמד ושתף עמה מדת הרחמים והקדימו למדת הדין". יש שמתקשים במדרש הזה כיצד יש שינוי הדעת למעלה, הרי כתוב "אני הוי' לא שניתי"? לפי מה  שהסברנו מובן, שכן הרחמים הם עצמם פנימיות הדין. זה לא שנוי. זה שהעולם לא מתקיים על ידי חצוניות מדת הדין – זה מה שממשיך את הפנימיות של מדת הדין, את מדת הרחמים. לכן ה' "הקדימו למדת הדין", כי הפנימיות קודמת לחיצוניות.

שוב, מדת הדין היא לא דבר אחר. היא רק החיצוניות של מדת הדין והפנימיות היא הרחמים. מתי זה מתגלה? כאשר העולם לא מסוגל לקבל את הקושי מדת הדין. זה בעצמו מכריח את התגלות פנימיות מדת הדין, את מדת הרחמים. המציאות ש"אין העולם מתקיים" היא זו הממשיכה את פנימיות ועצמיות מדת הדין להתגלות. רחמים מתגלים רק בהתאם למציאות ולהכרח שבה. מרחמים על המציאות, לא על המהות. על המצב. על המצב שהוא מסכן. זה נקרא "השליך משמים ארץ תפארת ישראל". התפארת היא הרחמים והיא מושלכת ארצה. הכוונה שהיא מתעוררת רק על ידי המציאות.

אם כן, מה היופי שיש בזה? היופי הוא, שבגלוי זה חסד, אבל החסד נמצא בפנימיות "ביצחק", הוא נמצא בפנימיות של הדין

זה כמו הכלל אצל הרבי מאיזציבא, בעל 'מי השלוח', לפיו הכללים של התורה הם מדת הדין ואילו הפרטים הם מצד מדת הרחמים.

איך הסברנו בפעם הקודמת? אמרנו, שהדין הוא השכל החיצוני שעושה הכללות. החסד שבתחלה הוא רגש. אצל כל יהודי הרגש המקורי הוא לעשות טוב, חסד. דין הוא כבר שכל, אבל שכל חיצוני. השכל מודד כבר את הזולת אם הוא ראוי לקבל את השפע, את החסד, או לא. באמת, דין הוא חסד יותר גבוה. יותר חסד מחסד. אבל רחמים הם כבר פנימיות השכל. זה נקרא "השכל הנעלם מכל רעיון". הרחמים הם השכל כמו שהוא נמצא בתוך הכתר ולכן הכתר נקרא 'מקור הרחמים'.

נסביר יותר. שכל, בתור מדה, כולל את כל המדות. לכן הדין הוא שכל ושכל כולל את כל המדות. אבל זהו רק השכל הגלוי, המודד את המציאות על פי ההתרשמות הראשונה, החיצונית, האם הדבר ראוי לקבל או לא ראוי לקבל. זה נקרא דין, אבל הרחמים הם "השכל הנעלם מכל רעיון", 'מקור השכל' שבתוך הכתר. זה לראות את הפנימיות של המציאות, ולכן "כתר עליון איהו כתר מלכות" ו"השליך משמים ארץ תפארת ישראל". האין של הכתר היא זו שרואה את הפנימיות של הארץ, של כל דבר שנמצא למטה בארץ, והיא מעוררת את מדת הרחמים.

אלו ה"רחמים רבים", שהם פנימיות הדין. פנימיות הדין נקראת 'אף על פי כן', שאף על פי שמצד הדין נקבע שלא מגיע לו ולא צריך לתת לו, בכל זאת 'אף על פי כן' מגיע לו. למעלה מטעם ודעת.

שאלה: איך היא כוללת את כל המדות?

תשובה: כל המדות הם חסד. אצל יהודי רגש זה להטיב. זה שהדין מנגד אל החסד זה רק בגלל שיש לו איזה שרש יותר גבוה. לכן הוא מוצדק. לכן יכול לבוא הדין ולומר לחסד 'אני יותר חכם ממך, אתה רק רגש ואני רואה שלרשע לא מגיע'. הרגש הפשוט זה לעשות טוב לכולם. זו השפעה גמורה ולכן זה מקור כל המדות. הדין אומר, שבזכות שיש לי קצת יותר שכל בגלל זה אני רוצה להגביל את מדת החסד. אבל כעת בא משהו עוד יותר גבוה, שזה מדת הרחמים, שהמקור שלה בפנימיות השכל. למרות שבעיני השכל החיצוני אומר שלזה מגיע ולזה לא מגיע, אם נסתכל יותר עמוק על זה שלא מגיע לו נראה שיש רחמנות עצומה עליו ולמרות שלא מגיע לו – אף על פי כן מגיע לו.

אם כן, הרחמים מכריעים לצד החסד מכח זה שהם פנימיות מדת הדין. נסביר. באים שנים אל הדין, אחד אומר כך ואחד אומר הפוך וצריך להכריע. הכרעה אמיתית אומרת שגם אתה צודק וגם אתה צודק, אבל אם כך מה עושים? הכרעת הדין זה לומר שצריך לעשות כמו שאתה הראשון אומר, אבל לך אין את השכל של הצדקת ההכרעה הזו. אם נחדור לפנימיות של השני – נכריע בסוף כמו הראשון. זו הכרעה אמיתית ואז גם יש שלום. זו הכרעה של "אלו ואלו דברי אלקים חיים". למעשה אפשר לעשות רק כמו אחד מהם, אבל דוקא זה שעושים כפי דעתו צריך להיות מוכרע מכח פנימיות דעת השני שמנגד אותו. אם רק ניכנס לפנימיות השכל שלו נגלה צריך לעשות בדיוק כמו שאומר חברו.

זה נקרא הכרעה פנימית, הכרעה שחודרת אל פנימיות הדין. דין זה לדון בהתאם למציאות, אבל דין מצד עצמו זה רק הַכְלַלוֹת. הדין לא יכול לראות את הפרט מצד עצמו בפנימיות. הדין אומר, שמצד החיצוניות זה רשע ולא מגיע לו וזה צדיק ומגיע לו. החסד אומר, שהוא בכלל לא חושב מי צדיק ומי רשע, אלא הוא רוצה לתת לכולם, בשווה. באה מדת הרחמים ואומרת שבאמת צריך לעשות כמו שמדת החסד אומרת, אבל למה? בגלל פנימיות השכל של מדת הדין. אם נתבונן עוד יותר ונכיר את המצב, לפיו קבעה מדת הדין שאותו אחד הוא רשע, נראה ש"עוד מעט ואין רשע" (כפי דרשת ר' נחמן). יש לו נקודה בה הוא עדין אינו רשע ולכן יש עליו רחמנות גדולה, כמו שכתוב בתניא (פרק לב). הוא פשוט מסכן. אם רק נשתמש בשכל עוד יותר, ניכנס פנימה, נראה שצריך לעשות כמו שהחסד אומר. זו דוגמה של הכרעה. זה נקרא 'דין אמת לאמיתו' וזה סוד יום השלישי של מעשה בראשית.

יעקב אבינו הכריע בין שני אבותיו הקדושים, בין אברהם אבינו ובין יצחק אבינו. על זה כתוב "יעקב אשר פדה את אברהם". הוא פדה את אברהם – הלכה למעשה – על ידי כך שהוא נקרא "ביצחק", שהוא הפנימיות של יצחק. הפנימיות של יצחק מכריעה לצד אביו אברהם. מה שאת עשו הוא לא בירר, זה בגלל שהוא לא היה מוכן וכאשר המתברר לא מוכן המברר לא יכול לברר אותו.

התפארת, שהיא רק חיצוניות המדה המשלבת חסד וגבורה, היא למטה מהם, אבל הפנימיות היא למעלה משניהם. הפנימיות של התפארת זה "עושה שלום במרומיו", ולעשות שלום אמיתי בין שני מנגדים צריך כח האחד שכולל את שניהם ונושא אותם. תפארת זה כח שחסד וגבורה הם לא דבר מנגד לגביו. נחזור למשל שאמרנו קודם. שני חסידים נכנסים אל הרבי, והרבי – שהוא צדיק אמיתי – יודע שכל הויכוח בין שניהם נובע מצמצום הדעת. הדעת הרחבה של הצדיק כוללת בעצמה את שתי הדעות ואין בכלל שום מחלוקת. מצדו, אלו שני חצאים של אותו הדבר רק שצריך לגלות להם את זה. כל ההתנגדות היא רק דמיון אחד גדול. לעשות שלום ביניהם זה לגלות להם את זה ששניהם אומרים את אותו הדבר, ובכל זאת להכריע כמו האחד על פי פנימיות הטעם של השני. אז מצד הרחמים בעצמם – הכל זה דבר אחד.

מה שכתוב, שהלכה תהיה לעתיד כמו בית שמאי הכוונה היא שיתגלה שמה שאנו נוהגים היום למעשה כמו בית הלל זה בפנימיות הטעם של בית שמאי. לכן גם בית שמאי קבלו את זה ולכן בית הלל בעתיד יפסקו בעצמם כבית שמאי. לעתיד לבוא יהיו כל ישראל בבחינת "ועמך כולם צדיקים".

נחזור לענין. גמר מלאכת היום השני, שנעשתה ביום השלישי, זה לפתוח את חלונות הרקיע ולחבר בין מים עליונים ותחתונים. זו כבר המתקה. ביום הראשון לפני בריאת הרקיע היו "מים במים" [כמו שלגבי האור היה המצב בו "אור וחשך משמשים בערבוביה"]. הכל היה מעורב יחד. אחר כך, ביום השני נעשתה ההבדלה, אבל זה לא העיקר. הערבוביה הראשונה היא כמו מדת החסד, לגביה הכל שווים ולא מבחינים בין צדיק לרשע. הבדלת הרקיע ביום השני זו כבר מדת הגבורה, להבדיל בין הצדיק לרשע, בין זה שמגיע לו לבין זה שלא. אחר כך מגיע היום השלישי, שכנגד הרחמים ושגומרת את מעשה יום השני, ואז פותחים את חלונות הרקיע ואומרים ש'אף על פי כן' מגיע לו. מה שמשפיעים לצדיק משפיעים גם כן לרשע. רואים, שמה שהוא רשע זה לא שהוא נפרד ומנותק לגמרי מן המקור שלו, אלא יש לו נקודה בה עדיין אינו ורשע והיא אחוזה ותלויה תמיד באין סוף, בשרש שלו.

מה עוד נברא ביום השלישי לאחר גמר מלאכת היום השני? הצומח:

וכן במאמר "תדשא הארץ דשא וגו'" – כללות ה"צומח" – מופיע לראשונה במעשה בראשית סוד החיים והתולדה [זה כבר דבר חדש לגמרי. זו התופעה הראשונה של חיים, של תולדה, של דבר שגם חי וגם מוליד, כמו שכתוב] – "מזריע זרע".

המשכת ה"זרע" היא על ידי הרחמים והתפארת – "המרחם בדין" (עיין בספר יצירה על פי נוסח האריז"ל פרק ד'  משנה י': "המליך אות ד (כנגד התפארת) בזרע וכו'").

בספר יצירה, על פי שיטת האריז"ל הזרע הוא כנגד התפארת. הכוונה היא, שבכל מדה ומדה משבעת המדות – מחסד ועד מלכות – יש תמורה:

חסד                                                         גבורה

תמורת חכמה איולת                                 תמורת עושר עוני

תפארת

תמורת זרע שממה

נצח                                                הוד

תמורת חיים מות                                      תמורת ממשלה עזות

יסוד

תמורת שלום מלחמה

מלכות

תמורת חן כיעור

זה אחד מן היסודות בקבלה, ורק במדות יש מציאות של תמורות. נסביר את שלשת התמורות הראשונות, כנגד חסד-גבורה-תפארת. תמורת החסד – "תמורת חכמה איולת" – היא כמו המנורה בבית המקדש שעמדה בצד דרום. החכמה מתגלה בחסד. השולחן עומד בצפון, כנגד הגבורה, ועל זה כתוב "תמורת עושר עוני". הזר של השולחן הוא כמו כתר, כתר מלכות, והמלכות היא סמל העושר. התפארת כנגד מזבח הקטורת, וקטרת בארמית היא לשון קשר, "בחד קטירא איתקטרנא", זה סוד טהרת המשפחה.

שלשת אלו מקבילים למבצע של הרבי שליט"א לנשים. שלשת המצות [מתוך עשרת המבצעים] שנתנו דוקא לנשים מקבילות לשלשת כלי הקדש במקדש. בלשון חז"ל אלו "נדה וחלה והדלקת הנר". אצל הרבי הדלקת הנר זה מבצע נרות שבת קדש, חלה זה מבצע כשרות המטבח ונדה זה מבצע טהרת המשפחה. שלשה אלו הם כנגד שלשת הכלים שהיו בקדש. המנורה היא כנגד הדלקת הנר. השולחן עם לחם הפנים שעליו הוא כנגד כשרות המטבח. מזבח הקטרת, המעלה ריח בֹשם – "ריח נחוח" – שעליו נאמר שהיה עולה כעמוד ישר למעלה, "בחד קטירא אתקטרנא ביה אחידא ביה להיטא", הוא כנגד טהרת המשפחה. קטירא הוא לשון קשר וחבור של דעת, וזה השרש של היחוד בין איש לאשה.

לענינינו, על המנורה שבחסד כתוב "תמורת חכמה איולת", על השולחן שבגבורה כתוב "תמורת עושר עוני" ועל המזבח שמעלה ריח קטרת כתוב "תמורת זרע שממה". את כל זה הסברנו רק בשביל הזרע שמתגלה בתפארת, ביום השלישי של מעשה בראשית, בבריאת הזרע החי והמוליד – "מזריע זרע".

רחמים הוא לשון רחם, אבר ההולדה באשה. בקבלה, יסוד אמא מתפשט עד תפארת של זעיר אנפין ומסתיים שם. זה נקרא 'המרחם בדין'. על יעקב אבינו כתוב "כולו זרע אמת – מטתו שלמה". אמת הוא דבר אין סופי, דבר שלא נפסק. כאשר דבר מוליד זה נקרא גלוי האין סופיות שבו. מדת האמת מצד עצמה שייכת אמנם אל היסוד, אל הברית, אבל הסוד של אמת הוא בכל מקום כח תולדה אין סופי. אמת היא ההיפך של כוזב [יש על זה פרק שלם בתניא], של דבר שנפסק, והדבר הראשון שנברא עם כח להוליד זה ביום השלישי של מעשה בראשית.

הקטע הבא לא נלמד (הודפס רק בספר)

עיקר הצומח הוא ה"עץ עֹשה פרי" – "עמודא דאמצעיתא" – שממנו יוצאות "פארות" שאר מדותיו יתברך. והוא בחינת "האדם עץ השדה" (עץ השדה עולה דעת, פנימיות התפארת, בסוד "משה מלגאו יעקב מלבר", כאשר השדה עולה שדי, שם היסוד – "סיומא דגופא" דתפארת, בסוד "גופא ובריתא חשבינן חד" כדלקמן, סוד "אלה תולדות יעקב יוסף", והוא סוד הקשר בין בריאת ה"עץ עשה פרי" ביום השלישי ובריאת האדם ביום הששי – "כתפארת אדם לשבת בית" ביום השבת קדש, שנעוץ ב-ב רבתי דבראשית – בית אֹשר וד"ל).

עד כאן.

נמשיך לפרק הבא.

עד כאן למדנו על ה-ג' ראשונות של הרגש: חסד-גבורה-תפארת. זה הרגש בעצם, הרגש שבתוך הלב. אחר כך מתחילה שלשית הרגש שבמעשה: נצח-הוד-יסוד. אלו כוחות הבצוע. זה הרגש שמתגלה בעת הבצוע. הכח שמניע את המעשה אבל נשאר בלב הם החסד הגבורה והתפארת, אבל ברגע שמתחילים לבצע מתגלים בנפש עוד כוחות. זה רגש שמתגלה בשעת הבצוע על מנת לבצע נכון.

שוב, חב"ד שבנפש הם הגלוי שבינו לבין עצמו, כמו התורה שקדמה אלפיים שנה לבריאת העולם, שעליהם נאמר "שעשועים יום יום". הבריאה עצמה מתחילה הששת הימים, שכנד ששת מדות הלב. ג' המדות הראשונות חג"ת הם הגלוי הפנימי בלב. לפי חז"ל, הצומח עוד לא יצא ביום השלישי על פני השטח אבל הוא כבר יצא לעולם. רק ביום הששי הוא מתגלה בחוץ על גבי השטח.

את הקשר בין ג' הימים הראשונים אל ג' הימים השניים רואים בעיקר ביום הרביעי, בו "נתלו המאורות". הם היו כבר מוכנים מן היום הראשון, אבל זה התגלה, וזה הדבר הראשון שהיה כבר מוכן ורק התגלה, ביום הרביעי. מה שה' אמר כבר ביום הראשון "יהי אור" התגלה ביום הרביעי כאשר הוא אמר "יהי מאורות". לכן רש"י, באותו פסוק של יום הרביעי, מפרש שכל מעשה בראשית היו מוכנים כבר מן היום הראשון.

הדבר הראשון שצריך להתגלות כאשר האדם עושה משהו זה רגש הבטחון. הבטחון לעשות. אם אין לו בטחון אין לו שום כח להתחיל לעשות. הבטחון הזה הוא הנצח. בכח הזה הוא יכול לנצח. הבטחון הוא בכח לבצע את מה שהרגש מחייב ומניע.

בשביל מה צריך הרבה בטחון דוקא בהתחלה? נקרא בפנים: