פרק יא

במלת הוד כמה פרושים:

"הוד" מלשון "הודיה" על הטוב השופע מאתו יתברך תמיד.

ב. "הוד" מלשון "הודאה" באמיתת המצאו יתברך לבדו – "אין עוד מלבדו" ממש ו"לית מחשבה תפיסא בך כלל".

ג. "הוד" מלשון "וידוי" על חטא ופשע [כמו מאמר חז"ל: "רשע תן תודה", להודות ולהתוודות] –  מצות התשובה ששרשה בבינה כנ"ל ומתפשטת עד הוד כדלקמן.

ידועה הסוגיה בראשונים ובאחרונים לגבי מצות התשובה, ובמיוחד בדעת הרמב"ם, האם עיקר התשובה היא עזיבת החטא או וידוי דברים. לפעמים משמע שהעיקר הוא וידוי דברים. התשובה היא באמא ואמא היא מ"הנסתרות לה' אלקינו", מה שאין כן שאר רמח מצות עשה הן 'רמח אברים דמלכא' ומלכא הוא ז"א. לפי זה, עיקר התשובה היא עזיבת החטא בלב, והיא בבינה, ואילו הגוף של מצות התשובה היא מצות הוידוי, ההוד.

בין בינה לבין גבורה יש את הגבורה. מה זה גבורה במצות התשובה? זה הבית דין. כתוב שהיכל הזכות הוא בגבורה, ושם יש את 'בית דין של מעלה'. לפי בית הדין יש האשמה נגד הנאשם. האשמה נשמעת מבית הדין והאדם צריך להרים את הידיים ולהודות.

לכן הזכרנו פעם, שהוד הוא מלשון הֵד – "הד הרים". עיקר ההוד זה להחזיר, כמו ההד שמחזיר את הקול. "איהי בהוד", בבחינת אור חוזר מלמטה למעלה. עיקר הוידוי הוא כאשר שומעים את ההאשמה מלמעלה, כביכול, ומרימים ידיים. להיכנע. מכל התפלות עיקר ההכנעה היא בהוד. לתת תודה בלשון חז"ל זה להתוודות, כמו בפסוק "והתוודו את חטאתם".

שוב, בבינה התשובה היא באתכסיא והיא עיקר התשובה וכשהיא מתגלה היא כבר צריכה להיות וידוי. הוידוי בא כהד, כאור חוזר, על ידי ההאשמה שבאה מן הגבורה. יש על הדבר הזה 'אור החיים' יפה, על שרה שכיחשה ולא הודתה. למה לא הודתה? היא חשבה ש"אשרי נשוי פשע כסוי חטאה" ולכן אסור לגלות אותם והתשובה היתה שאם ההאשמה יוצאת מלמעלה אז להיפך, "מודה ועוזב ירוחם". אם אין הרגשת האשמה שעשית כך וכך, שאומרים לך "רשע תן תודה", אז אין מקום להודות. עיקר ההודיה והוידוי הוא כששומעים את ה"רשע תן תודה". אם אתה לא שומע מן הקב"ה אז עדיף לכסות, אפילו כלפי שמיא (כך גם משמע מן הגמרא בברכות), אבל המדרגה העליונה יותר היא כאשר זוכים לשמוע את ההאשמה משמים ואז האדם מרים את הידיים ומודה.

הרבי מאיז'ביץ מסביר, שהרבה פעמים האדם עושה דבר בינו לבין עצמו, ואין האשמה, זה נעשה כאילו לא היה ולא נברא ואז, להיפך, צריך לכסות את זה. אבל אם זה מתגלה לו בתור האשמה מלמעלה הוא צריך להתוודות. זה נקרא הוד.

הזכרנו את לשון הזהר "בינה עד הוד אתפשטת", ללא הגבורה באמצע. בדעת יש ה חסדים ו-ה גבורות והם מתפשטים מן המקור שלהם ביסוד אמא אל המדות – מחסד ועד הוד. אחר כך נמסר הכל אל היסוד ונכלל בו, ולכן נקרא היסוד כל [מלשון כלל], והוא מוסר אותם אל המלכות. כל אחת מן המדות, מחסד ועד הוד מקבלת חסד פרטי: חסד אחד בחסד, חסד אחד בגבורה, חסד אחד בתפארת וכו'. אותו הדבר לגבי ה הגבורות.

שוב, היסוד והמלכות הם שני כוללים, כולל א וכולל ב: היסוד נקרא 'הכולל הראשון' והמלכות נקראת 'הכולל השני'. אלו שני חותמות. היסוד נקרא 'חותם' והמלכות נקראת 'חותם בתוך חותם'. אלו היסוד והמלכות, אבל ההתפשטות של החסדים והגבורות היא מחסד ועד יסוד. הוד נקרא הסיום של ההתפשטות הפרטית.

איך רואים את זה במוחש? כאשר מסתכלים על כל דבר שיש ששה קצוות, כמו אדם שיושב בתוך חדר ומסביבו יש ארבעה כיוונים מעלה ומטה, יכולים להבחין בבת אחת רק בחמש מן הקצוות שלו. אפשר לראות הכל – ימין ושמאל, מעלה ומטה וקדימה – חוץ מן האחור. האחור הוא היסוד. זה שלא רואים את האחור זה בגלל שהוא הכולל שמקבל את הכל. דוקא האחור הוא זה שמקבל את ההתרשמות, רושם לא מודע כל כך, מכל חמשת הכיוונים. לדוגמה: במצלמה האחור הוא סרט הצילום ('פילם') ושם הכל מתרשם. אתה פותח את העין של המצלמה ומשם הכל עובר לאחור, למערב. למה הוא נקרא 'מערב'? כי הוא מערב את הכל יחד.

יוצא לנו, שההוד הוא סוף ההתפשטות הפרטית, סוף הגלוי הפרטי, ולכן יש בו אור חוזר מלמעלה למטה. בכל פעם שיש סיום יש אור חוזר ולכן יש אור חוזר בהוד, יש אור חוזר ביסוד ויש אור חוזר במלכות. בהוד יש סיום של ההתפשטות הפרטית. היסוד הוא 'סיומא דגופא', הסיום של המשפיע בתור כלל, לא בתור פרט. אחר כך, כשאשר הכל נמסר אל המלכות, זה הסיום וההתכללות של הכל.

שאלה: למה האור חוזר בסיום?

תשובה: כמו בגשמיות. כאשר האור מגיע אל סיום הוא חוזר בחזרה ואז הוא מתגבר ומקבל עוצמה בדומה לעוצמה של ההתחלה. אם יש ירידה מכתר ועד מלכות אז ברגע שהאור מתחיל לחזור האור הוחזר בעצמו הוא כמו כתר, וככל שהוא עולה הוא מתמעט אז הוא מתאזן. ביסוד הוא כבר בעוצמה של חכמה, בהוד בעוצמה של בינה ועד שבכתר הוא כבר בעוצמה של מלכות.

נחזור לענין. כל שלשת הפרושים הראשונים קשורים זה בזה. כולם סוגים שונים של הודאה. יש הודיה על טובה, כאמירת 'תודה רבה'. יש הודאה על דבר שלמעלה מן השכל שלי, כמו "מודים חכמים לר' מאיר". אני מודה ש"אין עוד מלבדו". פרוש הזה רואים את הקשר בין אמונה להודאה, אני מאמין ומודה. אמונה היא המדרגה הכי גבוהה בכתר והיא קשורה דוקא עם ההוד, עם התמימות. זה הסך הכל, הפרט האחרון.

בהקשר הזה, יש ספור שממחיש את מדת ההוד על אחד מגדולי תלמידי אדמו"ר הזקן, ר' בנימין קלעצקער [מספרים עליו שהיה יכול להתחיל פסוק "שמע ישראל" ולסיים אותו אחרי שמונה שעות. יש דעה שהוא זה שכתב את 'אגרת השלום' שלמדנו], שהיה גם גביר גדול. פעם אחת עשה ניהול חשבונות על סכום גדול. הוא רשם בטור את הסכומים וכאשר בא לכתוב את הסיכום למטה יצא לו "אין עוד מלבדו". זה הסך-הכל. כשהרבי שליט"א מספר את הסיפור הזה, הוא אומר שיצא לו כך בלי לשים לב, ללא התבוננות. היה מונח אצלו, בתמימות גמורה, שהמילים 'סך הכל' זה "אין עוד מלבדו".

סיפור נוסף [שהרבי שליט"א תמיד מספר אותם ביחד], שקשור עם מחשבות זרות שבאות בשעת התפלה ומבלבלות את האדם. כשהיו שואלים את ר' בנימין איך אפשר להיות יהודי פשוט גם בשעת העסק ולהישאר דבוק בה' [הוא היה תמיד מאד עסוק ועם זאת דבוק]. הדוגמה לכך בתורה היא יוסף הצדיק, שהטענה של השבטים כנגדו היתה על הדבר הזה. הם היו רועי צאן, מופשטים מגשמיות, ואילו הוא היה עוסק בעניני העולם, ובמיוחד לאחר שירד למצרים (חז"ל אומרים שהיה מנהל החשבונות של שר הטבחים) ועל אחת כמה וכמה כאשר נעשה משנה למלך. בחסידות מוסבר, שרק יוסף הצדיק, שהיה נשמה דאצילות, היה מסוגל להיות שקוע בנהול חשבונות, בעסקי עולם הזה, ולא להינתק מן הדבקות בקדושה, בעוד ששאר השבטים לא היו שייכים בזה. זה אחד ההבדלים העיקריים בין יוסף והשבטים וזה גם אחד מן הדברים שהם לא הבינו כיצד זה יתכן. יש כמה דברים שכתוב עליהם שיוסף גילה מה שאפילו האבות לא היו מסוגלים לגלות, וזה העיקרי שבהם. גם האבות היו רועי צאן בלבד, ולא משנה למלך. רק יוסף יכול להיות משנה למלך ולהישאר צדיק. במפגש בין יעקב ליוסף מביא רש"י את המדרש, שיעקב בכה על דבר זה ומכאן רואים שזו רבותא גדולה מאד, אפילו בשביל יעקב אבינו, שהוא בחיר האבות. כל זה היה דרך אגב, כהקדמה לכך שהדוגמה בין החסידים לכך הוא ר' בנימין קלעצקער. היו שואלים אותו כיצד יהודי פשוט – הוא לא החזיק מעצמו צדיק – יכול לחשוב על הקב"ה בשעת העסק שלו? הוא ענה, שאם אתה מבין כיצד יכולות לבוא מחשבות זרות בשעת התפלה אתה יכול להבין איך אפשר לחשוב על ה' בשעת העסק. אם כאשר אדם נמצא בעולם האצילות בתפלת שמונה עשרה יש לו מחשבות זרות אז לא פלא שבתוך העסק עולה "אין עוד מלבדו".

את כל זה ספרנו, כדי לומר שכל שלשת הפרושים הראשונים של הוד הם פרושים של הודיה, שהיא התקון של הפרוט. נסכם שוב: יש הוד של הודיה, של אמירת תודה רבה. זה כמו אמירת אמן, שרק השומע עונה אותו ולא המברך. הפרוש הפשוט של המילה אמן היא הודיה [והזכרנו את פרוש הב"ח – 'כך יתאמת לעינינו']. יש הודיה במובן של שכל שלמעלה מן החושים שלו. ויש הודיה מלשון וידוי, שהוא מודה להאשמה של "רשע תן תודה" ואומר "אשמנו, בגדנו".

יש עוד פרוש רביעי, שנראה כמשהו אחר לגמרי:

ד. "הוד" מלשון "הוד מלכות" ["הוד והדר"] המתגלה על ידי עבודות ההודיה הנ"ל.

כאן זה כבר פרוש אחר, מלשון אור. אור של הוד מלכות, שהוא בעצמו האור חוזר. זה האור החוזר מכל שלשת העבודות של ההודיה.

עד כאן הסברנו את ספירת הוד החצונית. כעת נסביר את הפנימיות שלה:

פנימיות ההוד היא מדת התמימות (המביאה לכל הפרושים הנ"ל של מדת ההוד), והיא הכלל הגדול בדרך התורה ועבודת ה' יתברך, כמו שכתוב "תמים תהיה עם הוי' אלקיך" ופרש רש"י ז"ל: "התהלך עמו בתמימות, ותצפה לו, ואל תחקור אחר העתידות, אלא כל מה שיבא עליך קבל בתמימות ואז תהיה עמו ולחלקו".

הבאתי כאן את כל פרוש רש"י במלואו, שכן הוא אחד מפרושי רש"י הנפלאים ביותר בכל התורה כולה. אחד מגדולי החסידות, הרבי מקומרנא, מפרש באריכות על פי קבלה את חמשת הבטויים שבדברי רש"י כנגד חמשת המילים שבפסוק, כך:

[חסר קצת]

יש שתי רגלים, נצח והוד, אבל כתוב שצד השמאל מנהיג את ההילוך, גם של הימין. לגבי ההילוך השמאל הוא זה שמנהיג את הימין ולכן בפסוק כתוב "הוֹלֵךְ בַּתֹּם [ורק אחר כך] יֵלֵךְ בֶּטַח". זה המקור לבטוי בצבא 'שמאל-ימין', קודם שמאל ורק אחר כך ימין. זה מה שהסברנו בשעור הקודם, שבכליות ההוד נכלל בנצח ואילו ברגלים הנצח כלל בהוד. בספר יצירה רגל ימין מנהיגה חוש אחר, את חוש הדבור, ולכן בתנ"ך דבור קשור עם הילוך – "הולך רכיל", אבל רגל שמאל מנהיגה את חוש ההילוך.

במסורה הישנה נכתבת המילה 'תמים' בפסוק הזה עם אות ת רבתי (ת גדולה) וכך פוסק להלכה גם הרבי מקומרנא.

יש רמז לשבת הגדול שקשור עם הפסוק של התמימות. יש שלשה פסוקים שמתחילים עם אות גדולה, שאותיותיהן שבת. באות ש הפסוק הוא "שיר השירים אשר לשלמה", באות ב הפסוק הוא "בראשית ברא אלקים את השמים ואת הארץ", באות ת הפסוק הוא שלנו: "תמים תהיה עם ה' אלקיך". זו כוונת שבת הגדול. שיר השירים קשור במיוחד עם שבת, עם קבלת שבת. האדמו"ר הזקן אמר שאם היה לו כח היה מתקן לומר את שיר השירים לפני קבלת שבת, שזו עיקר קבלת שבת. גם בראשית קשור עם שבת. כתוב שבראשית הוא צרוף של ירא שבת ולכן שבת נקראת 'שבת בראשית'. "תמים תהיה עם ה' אלקיך" זו תכלית העבודה וזה גם קשור עם שבת.

כמה מילים יש בשלושת הפסוקים הללו? 16 [4²]. כמה אותיות? בפסוק הראשון יש יז אותיות. טוב אותיות וזה הרמז הראשון של בעל הרוקח בפרוש לשיר השירים, רמז לצדיק המייחד את החתן ואת הכלה בשיר השירים. בפסוק השני יש כח אותיות ובשלישי יש יט אותיות. סך הכל: 64 אותיות [8²]. עם נעשה רמז ממספר המילים וממספר הפסוקים ברבוע, הרמז יהיה במילה אחד – ח ברבוע ו-ד ברבוע.

כמה מילים בשני הפסוקים הראשונים של קריאת שמע? 6 ב"שמע" ו-10 ב"ואהבת", סך הכל: 16 מילים. כמה אותיות? ב"שמע" יש כה אותיות ובפסוק השני יש טל [הוי' אחד] אותיות. סך הכל: גם כן 64 אותיות. שוב יש לנו 4² מילים ו-8² אותיות.

בפעם השלישית יש את אותה התופעה בשני הפסוקים של עשרת הדברות. בדבור הראשון – "אנכי הוי' אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים" – יש ט מילים ו-מא אותיות. בפסוק השני – "לא יהיה לך אלהים אחרים על פני" – יש ז מילים ו-כג אותיות. ביחד יוצאים אותם מספרים. זה היה הרמז לפסוק של התמימות.

מובא בדא"ח שתרגום "תמימות" בל"א הוא "ערינסקייט", כלומר "רצינות" [באמת המילה 'רצינות' באה מערבית, רק שכך משתמשים בה].

הזכרנו, שבתמימות יש ג מדרגות – תמימות ברצון, תמימות בלב, תמימות במעשה – כמבואר בפרק ד בספר דרך חיים. התמימות שאנו מדברים עליה כאן היא התמימות שבלב. זה המניע את ההילוך, את ההתקדמות בחיים. חוש ההילוך הוא החוש של חודש סיון בספר יצירה, חודש של מתן תורה. מה הקשר למתן תורה? זה החודש של "הליכות עולם לו – אל תקרי הליכות אלא הלכות". הלכות הם ההליכות, על ידי ההלכה אדם מתקדם בבחינת "ילכו מחיל אל חיל". להיות מהלך – "ונתתי לך מלכים בין העומדים" – זה מי שמתקדם ולא עומד על מקום אחד. להתקדם בחיים – זה תלוי ברצינות, ב'ערינסקייט'. אדם רציני לא מגיע אף פעם לסיפוקו, עד העולם הבא. בתמימות יש הרבה בטול, ותמיד הוא מרגיש שיש עוד מה לעשות.

מה זה הוד בכלל? מדת ההוד זה כמו שמתמקדים במטרה ולא מחטיאים אותה. שתי המדות העקריות הנצרכות לבצוע מעשה הן נצח והוד. נצח זה בעיקר הכח לסלק מניעות ולהתגבר עליהן והוד זה להיות מכוון תמיד על המטרה. כאשר אתה הולך לבצע משהו צריך כח להתמודד עם הבעיות והמכשולים שבדרך ובנוסף צריך כל הזמן הכוונה שלא תטעה בדרך. כח ההתמודדות הוא הנצח וההוד היא ההכוונה המתמידה. זו דבקות של מטרה.

כשעמדו ישראל עם הים הם התחלקו לארבע כתות [כתוב במדרש מפורסם שהרבי אוהב להביא]: כת אחת אמרה לחזור למצרים, כת אחרת אמרה לברוח למדבר, כת שלישית אמרה להילחם עם המצרים וכת רביעית של נחשון בן עמינדב אמרה שצריך לקפוץ אל תוך הים. הרבי תמיד שואל, למה לים ולא למדבר? למה לא להתבודד ולהתפלל במדבר? מה ההבדל בין הכת הרביעית לשניה? הוא מסביר, שהכת של נחשון זו הכת ששמעה ממשה רבינו שצריך להגיע להר סיני, שמעו שיש יעד. ההוד זו הכרת היעד, וכיוון שידעו שיש יעד בהר סיני אז אין יותר חשבונות. גמרנו. אם יש ים זה לא מפריע לי, אני קופץ לים. זה הסיפור העיקרי של מדת ההוד. למה הוא קשור עם נחשון בן עמינדב? נחשון הוא נשיא שבט יהודה ויהודה הוא מלשון הוד. הוא תמיד מכוון על היעד. להבדיל, יש גם עופות ודגים שיש להם מסירות נפש לחתור נגד הזרם ולחזור למקום שלהם כדי להוליד שם. מסירות הנפש הזו היא מדת ההוד. זו הדוגמה לספירת ההוד.

ספירת הנצח זה לנצח את המניעות ואילו ספירת ההוד זה להישאר מכוון ליעד כל הזמן והם משלימים אחד את השני. בקבלה, נצח והוד הם שני לוחות הברית. בתורה כתוב "לוחת" בכתיב חסר, וחז"ל מסבירים שזה להורות שהם ששוים לגמרי. ה"ברית" בעצמה זה היסוד, אבל "לוחות הברית" אלו הנצח וההוד. אלו שני כוחות שמתגלים ביחד בשעת מעשה. אדם יכול ללכת ולאבד את הכיוון וההוד זה הכח שלא לאבד אותו.

כתוב בחסידות כלל חשוב מאד, שברגע שמתחילים לעשות מאבדים במידה מסוימת את הבהירות השכלית למה התחלתי לעשות. כך זה אצל אדם רגיל שאינו צדיק. זה חלק מן המציאות, חלק מן התקון. ברגע שמאבדים את הבהירות הזו צריכים כח להישאר מכוון, לא להתיאש. הוד זה כאשר הוא מודה להחלטה של עצמו [יש סיפור על ר' נחמן, שכאשר היה צעיר היה מחליף כל פעם את הסדר בעבודת ה'. הוא אמר שאם היה מחליט לעצמו לעבוד את ה' בצורה מסוימת ולעשות לו סדר היה מחזיק אותו שבועיים]. היום קוראים לזה 'מחויבות'.

ההרגשה בלב שאתה מחויב למשהו זה נקרא 'רצינות' וזה מה שגורם לאדם ללכת. למה? האדם המתקדם בחיים הוא האדם הרציני.

שאלה: אהרן הכהן הוא כנגד ההוד. איפה רואים אצלו את הרצינות ואת ההילוך?

תשובה: על אהרן כתוב "רודף שלום". הוא הלך במהירות הכי גדולה כדי לעשות שלום בין אדם לחברו ובין איש לאשתו [אדם-חברו-איש-אשה הם כנגד שם הוי', ואכמ"ל]. בנוסף ובפנימיות, הוא זכה יותר ממשה רבינו להמשכיות של זרע. הוא זכה ל"כתר כהונה" הנמשך לבניו אחריו בעוד משה, שזכה ל"כתר תורה" לא זכה דוקא לבניו. התקדמות היא כמו הולדה. לנכד שלו, לפינחס, יש מעלה שאפילו גדולה משלו – "פינחס הוא אליהו". לעתיד לבוא יגיע אליהו הנביא והוא היה רבו של המשיח. אצל נדב ואביהו ההתקדמות היתה אפילו יותר מדאי. בזהר, עבודת הכהנים היא "בחשאי וברעותא דלבא" (בשקט וברצון גדול של הלב) ומוסבר שהמילה שקט, 'חשאי', היא מלשון חיש, מלשון מהירות. עבודת הלויים היא "לארמא קלא" מלמטה למעלה, ושרשה הוא באמא, ואילו עבודת הכהן היא מלמעלה למטה, משרש אבא. אצל שניהם העבודה היא עבודה של "רצוא", אלא שאצל הלוי היא עבודה בחצוניות, בקול, ואילו אצל הכהן היא בחשאי.

נמשיך הלאה, ונחזור אל הפסוק של התמימות עם פרוש רש"י עליו. רש"י מסביר שהמדה הזו היא המדה המחברת את היהודי עם הקב"ה – "ואז תהיה עמו ולחלקו". יש משהו מיוחד במידת התמימות שנותנת את ההרגשה של 'יחד' עם ה', תמיד אבא נמצא לידי. למה זה מביא? זה מביא לתשוקה אל הקב"ה, ל"שפכי כמים לבך נוכח פני ה'". יש לו הרגשה של נוכחות ה' תמיד.

במדת הנצח יש הרגשת בטחון בה' –"כי הוא הנותן לך כח לעשות חיל". זה להרגיש בכל רגע שאם אני צריך להרים את היד שלי אז הקב"ה נותן לי כח להרים. תמיד מוכן – 'על המקום' – כח מהקב"ה שזורם בי. אבל בהוד ההרגשה היא הרגשת הנוכחות של ה', שה' נמצא, הרגשה של "לית אתר פנוי מיניה". זו הודאה שלמעלה מטעם ודעת. אתה מודה לדבר שאתה לא רואה. יש פרוש בחסידות לפסוק "ה' צלך על יד ימינך", שה' הוא כמו הצל שלך שהולך לאן שאתה הולך. זה גם קשור עם הליכה. לאן שאתה הולך – "ה' צלך". זו הרגשת מדת ההוד.

יוצא שיש שני דברים במדת ההוד: יש מה שאתה מכוון אל היעד. אם היעד הוא ביאת המשיח אז אדם רציני הוא אדם שכל הזמן מתקדם והולך לקראת היעד. ויש דבר נוסף, שעם כל זה שהיעד הוא רחוק יש משהו שכל הזמן מעודד אותך. אתה מקבל עידוד מהרגשת נוכחות ה'. שוב, יש התקשרות אל היעד ויש את הרגשת המעודד – הנוכחות התמידית של הקב"ה, שאיפה שלא תהיה ה' אתך. צריך להביא את המשיח, ולמרות שזה לא נראה באופק אתה מרגיש כל הזמן עידוד. זה הבטחון שיש בהוד – לא להתיאש, לא לאבד את התקוה, להמשיך בהליכה, להמשיך בדרך. כל זה יוצא מפרוש רש"י לפסוק "תמים תהיה עם ה' אלקיך".

מדה זו היא הכח בנפש להיות "יחד" עם הקב"ה, אבינו שבשמים, בפשטות בכל מצב ומצב של החיים:

ומהם שני המצבים העיקריים? זה מה שנקרא 'על הגובה' או 'לא על הגובה'. יש לפעמים שזה 'הולך' טוב ויש מצבים שלא, שאדם קבור באדמה. זה הפסוק המפורסם שבתהלים, שר' נחמן אומר שהוא הפסוק של חודש אלול:

"אם אסק שמים שם אתה ואציעה שאול הנך",

אם אני עולה לשמים – אתה שם. לא שהוא "הנותן לך כח לעשות חיל", לא שהבאת אותי אל השמים (זה פרוש של נצח), אלא שאם עליתי לשמים – אתה שם. ואם "אציעה שאול – הנך". מסבירים שה"הנך" של השאול הוא הרבה יותר מן ה"שם" של השמים. שוב, ההוד של החיים זה להרגיש שבכל מצב ומצב של החיים ה' נמצא בו.

ומכאן הקשר לבריאת העופות והדגים ביום החמישי של מעשה בראשית.

זו התבוננות פשוטה ויפה לנבראים של היום החמישי של מעשה בראשית.

כתוב, והבאנו את המשפט קודם לגבי הוידוי של התשובה:

"בינה עם הוד אתפשטת" (הבינה מתפשטת עד הוד ומתגלה בו ביחוד). בעבודת ה', משמעות הענין היא שהוד – עבודת התמימות – הוא הכלי לגלוי השמחה האמיתית שבבינה,

מה שאמרנו קודם, בענין הוידוי, היה בקשר למילה הוד. כעת צריך להסביר את הקשר למידה הפנימית, לתמימות. השמחה, פנימיות הבינה, מתפשטת עד למדת התמימות. אם אדם עובד את ה' בתמימות זה מה שממשיך את השמחה.

וכמרומז גם בשרש חמש

ההוד היא המדה החמישית ממדות הלב והשמחה היא הכח החמישי בכלל, מן האמונה. לכן בינה היא האות ה שבשם הוי'. וחמש הוא:

(היום החמישי למעשה בראשית כנ"ל) שהוא צרוף אותיות שמח,

ואיפה רואים, שדוקא כשאדם יורד אל השאול ומוצא שה' שם, "הנך", זה מקור השמחה? זה הסוד של הלויתן. אמרנו שביום החמישי נבראו העופות והדגים. בנפש, העופות זו ההרגשה שאתה 'עף', והדגים זו ההרגשה שאתה יורד אל תוך השאול. הרגשת "אם אסק שמים שם אתה" מול הרגשת "ואציעה שאול הנך". אמרנו, שיש מעלה ב"אציעה שאול הנך" יותר מאשר ב"אם אסק שמים שם אתה", ולכן עיקר הבריאה של היום החמישי היא בריאת הדגים, ואילו בריאת העופות טפלה להם. כעת אנו מוסיפים, שבתוך הדגים עצמם יש משהו מיוחד שנקרא הלויתן – "ויברא אלקים את התנינים הגדולים". על הלויתן כתוב שה' משתעשע אתו ולכן הוא קשור עם השמחה.

מה זה הלויתן? זה הגלוי של "הנך" בתוך השאול הכי תחתון וממילא מי שיכול לרדת אל השאול שבתחתית הכי גדולה ולגלות ש"הנך", הלויתן, הקב"ה משתשע אתו. זה הכלי לה שכת השמחה אל ההוד מן הבינה – "בינה עד הוד אתפשטת".

והוא סוד "לויתן זה יצרת לשחק בו" שנברא באותו יום חמישי.