פרק יב

הגענו לספירת היסוד, שפנימיותה היא מדת האמת. לכאורה, כל הקו האמצעי נקרא אמת – "תתן אמת ליעקב" – ולכן בדרך כלל אמת זה בתפארת. כאן אנחנו אומרים שאמת היא בעיקר יסוד.

בכל פעם שיש אמת זה ביסוד ולכן אם זה בתפארת אז בלשון כתבי האריז"ל זה היסוד של החזה. זו האמת של התפארת. אם זה בדעת אז האמת היא היסוד של הדעת, הלשון, כאשר "דעת גניז בפומא", וכך הלאה. יש רמז, שלא כתוב כאן, שהשרש פאר – שרש המילה תפארת – הוא ראשי התבות של פאר אמת רחמים, שהם המלכות היסוד והתפארת  של התפארת. הפאר הוא היפי החצוני שמתגלה ולכן היא המלכות של התפארת. דבר מפואר זה היפי של הדבר ויפי שייך לנוקבא, למלכות. האמת היא היסוד של התפארת והרחמים הם התפארת של התפארת. לכן אמרנו, שסתם תפארת זה רחמים אבל אמת סתם זה יסוד.

איך יודעים שאמת שייכת ליסוד? קודם כל יש כמה בטויים בחז"ל:

היסוד נקרא "חותם אמת" ("חותמו של הקב"ה – אמת"),

תחלת מעשה בראשית היא במילה אמת וסופו במילה אמת. התורה מתחילה במילים "בראשית ברא אלקים" – סופי תבות אמת – וסיום מעשה בראשית הוא במילים "אשר ברא אלקים לעשות" – סופי תבות אמת. אמת היא החותם בתחלה והחותם בסוף, "חותם בתוך חותם". על כך בא מאמר חז"ל: "חותמו של הקב"ה – אמת". היסוד נקרא "סיומא דגופא", החותם שחותם את כל האורות העליונים, את כל ה החסדים שיורדים מן הדעת דרך ה הקצוות של ז"א, במלכות. לכן בא הרמז דוקא בסופי התבות, בחתימתם.

בחינת "צדיק יסוד עולם" [הצדיק הוא בחינת אמת והוא היסוד של העולם] ([כפי שספירת היסוד היא] סיום בנין העולם, שתחלת בנינו ועיקרו הוא על ידי מדת החסד – "עולם חסד יבנה" כנ"ל),

יש שני פסוקים הכוללים את כל העולם. פסוק אחד אומר "עולם חסד יבנה" והשני אומר "וצדיק יסוד עולם". כפי שהתחלת בנין העולם היא בחסד, ביום הראשון של בריאת העולם, והחסד הזה הוא ההולך עם כל ששה הימים הבאים ["יומם יצוה ה' חסדו" – "יומא דאזיל עם כולהו יומין"] כך היסוד של העולם הוא הצדיק. מיהו הצדיק? אדם הראשון שנברא ביום הששי של מעשה בראשית שכנגד היסוד. הוא צריך להיות ה"צדיק אמת". אם הוא מקיים את הברית, את הציוי שציוה אותו הקב"ה, אז הוא "צדיק אמת" ואם הוא חוטא הוא משקר בבריתו. עיקר הפגם הוא השקר ועיקר התקון הוא האמת.

בכל ספר הזהר מופיע הבטוי "זַכָּאֵי קְשׁוֹט", שזה התרגום של הבטוי 'צדיק אמת'. בגמרא לא מופיע הבטוי הזה, אלא הבטוי 'צדיק גמור', אבל בזהר רווח הבטוי 'זכאי קשוט'. ר' נחמן מברסלב מרבה להשתמש בבטוי הזה – "צדיק אמת".

באמת, יש שלשה בטויים לגבי צדיק מוחלט שגמר את העבודה: 'צדיק גמור', 'צדיק וטוב לו', 'צדיק אמת'. נקביל אותם כנגד הכנעה-הבדלה-המתקה. 'צדיק וטוב לו' הוא ודאי המתקה. כשאומרים 'צדיק גמור', מה הוא גמר? על פי פשט, זה אחד שגמר עם הרע שלו. לכן זה כנגד הבדלה. הוא נבדל מן הרע שלו, בעוד ש'צדיק וטוב לו' כבר לא צריך להיבדל, כבר טוב לו. יוצא לפי זה, שדוקא שתי המדרגות שכנגד מל-מל, מדרגות של גלוי, כתובות בגמרא ואילו מדרגת ה-חש היא זו הכתובה בזהר, בנסתר. למה 'צדיק אמת' זה הכנעה? מהי האמת שלו? האמת שלו היא ההכנעה והבטול שלו.

למה אמת קשורה עם בטול? לבעל הרוקח יש רמז יפה מאד בזה. אותיות אמת הן ראש-תוך-סוף של האותיות, ואילו בשבעת הרועים הראש הוא אברהם, התוך הוא משה והסוף הוא דוד. דוקא שלשת אלו אמרו בטויים של הכנעה ושפלות: אברהם אמר "ואנכי עפר ואפר", משה אמר "ונחנו מה" ודוד אמר "אנכי תולעת ולא איש". ראשי התבות של הבטויים "אפר" "מה" "תולעת" הם אמת. בלקוטי מוהר"ן (תורה עב) יש תורה שלמה להסביר שחיים נצחיים תלויים בשפלות. אמת זה דבר נצחי, לא כוזב, והדבר שהוא אמיתי ולא כוזב לעולם הוא הבטול והשפלות של הצדיק.

בקבלה, מהי האמת שביסוד ז"א? זה הבטוי "יסוד אבא ארוך ומתלבש ביסוד ז"א" ומסתיים בו. האמת שיש ביסוד זה יסוד אבא. אמת היא מלשון אמה ואמה הוא אחד מן בכנויים לברית, ליסוד. אמה היא א מה. כלומר, השרש של מה הוא בחכמה, כח-מה, רק שהוא ארוך ומתלבש ביסוד ז"א. זה הבטול שיש בתוך הצדיק והבטול הזה בא מיסוד אבא. זה ה"צדיק אמת", שכאמור הוא בבחינת חש.

נחזור לענין. הבטוי 'צדיק אמת' בא מלשון 'זכאי קשוט' בזהר.

"צדיק אמת" – [שמכוון ל]בריאת האדם הראשון ("זכר ונקבה בראם ויקרא שמם אדם") ביום הששי.

שוב, קיום העולם הוא קודם כל על ידי "עולם חסד יבנה". אחר כך מתפשטים החסדים ההלו ב-ה קצוות, ואחר כך מתכללים ביסוד, ב"צדיק יסוד עולם".

הזכרנו קודם, שאמת קשורה עם ברית. היסוד נקרא ברית והברית יכולה להיות ברית אמת או שקר. לפגום בברית זה לפגום באמת, זה לשקר בברית. ברית זה קשר, כמו קשר בין שני אנשים. ההתקשרות הראשונה שהיתה – מלבד הקשר בין הנשמה לבין הקב"ה – היתה ביום הששי של מעשה בראשית ההתקשרות הפשוטה בין אדם לחוה. מדת היסוד של היום הששי היתה ההתקשרות שבין אדם וחוה.

האור החיים הקדוש אומר, שעיקר החטא הסתעף מאי-הנאמנות שהיתה בין אדם וחוה. לא היה קשר אמיתי ביניהם, לא היתה אהבה אמיתית. פגם באהבת ישראל שבא לידי בטוי בפגם באהבה בין איש לאשתו. היסוד בגוף הוא כמו הדעת בראש. על היחוד שלהם כתוב "והאדם ידע את חוה אשתו" אבל בגוף זה בברית, ביסוד. אם כן, אמת ביסוד היא נאמנות. אם אין נאמנות בין בני הזוג זה נקרא לשקר בברית, פגם הברית, וזה שרש החטא.

נסביר על המילה חטא בעצמה. כתוב, שחטא עולה חי. הברית המתוקנת נקראת 'אבר חי'. החטא, פגם הברית שקשור תמיד עם זרע לבטלה [וגם אם זה לא ממש, גם התקשרות לא אמיתית היא בדקות זרע לבטלה], הוא גם מלשון חיטוי וניקוי – "תחטאני באזוב ואטהר". למה? חיטוי הוא מלשון הזיה, להזות טפות. לכן המילה הזו קשורה עם הברית. כאשר הוא נפגם זה נקרא חטא, פגם החיטוי, וכנגדו יש את התקון לחטא – החיטוי של התשובה, "תחטאני באזוב ואטהר". זו טהרת הגוף.

כל הרמזים הללו קשורים עם יום הששי של מעשה בראשית. איזה יום זה היה? זה היה ראש השנה – "זה היום תחלת מעשיך זכרון ליום הראשון". ביום הששי, יום בריאת אדם הראשון, אנחנו מזכירים בתפלה את היום הראשון, יום החסד – "זכרון ליום הראשון". ה"צדיק יסוד עולם", שעליו נאמר "זה היום תחלת מעשיך", הוא ה"זכרון ליום הראשון". יש בזכרון כל להעלות את היום הראשון, את כל מעשה בראשית, למדרגה יותר גבוהה. מעשה בראשית ה מדות וזכרון זו המשכת מוחין בתוך המדות על ידי הצדיק. בזכרון שלו הוא ממשיך מוחין בתוך מעשה בראשית.

[משהו יפה, שקשור עם הגמרא (שאנחנו לומדים) במסכת ראש השנה. יש מאמר חז"ל שמתאר מה היה בכל שעה ושעה מן היום הששי של מעשה בראשית. כתוב, שהצו לאדם הראשון היה בשעה התשיעית והחטא היה בשעה העשירית. לפני שהוא נצטווה לא שייך לגביו מצות, שכן "גדול המצווה ועושה משאינו מצווה ועושה", ומיד בבריאתו הוא זכה במצוה. זו זכיה לגביו כמו מתן תורה. הקב"ה שם את האדם בגן עדן "לעבדה ולשמרה", ובזהר כתוב ש"לעבדה" אלו רמח מצות עשה ו"ולשמרה" אלו שסה מצות לא-תעשה. בצו הזה שלא לאכול לעץ הדעת הוא קיבל את כל התורה כולה, כל ה-רמח וכל ה-שסה, ונעשה בגדר של "מצווה ועושה. אם כן, צריך לחקור מה היתה המצוה הראשונה שנצטווה ואיזו מצוה ראשונה הוא קיים? תוספות במסכת ראש השנה אומר, שהמצוה הראשונה שאדם הראשון קיים מיד ברגע שנצטווה היא מצות קדוש החודש (ולכן זו המצוה הראשונה שקבלו ישראל כאשר יצאו ממצרים). יש חשבון בלוח השנה לפיו שבאותה השניה שהוא קיבל את הצו למצות קדוש החודש, בשעה התשיעית, הוא מיד זכה לקיים אותה. עוד לפני מצות "פרו ורבו".

הענין של מצות קדוש החודש הוא האמת. בית דין לא יכול לדחות את ראש חודש יותר מדי זמן מסיבה שלא יראה כשקר, "מחזי כשקרא". על זה כתוב "ראש דברך אמת" – ראש השנה וראש חודש ושניהם צריכים להיות בבחינת אמת. זה רמז יפה, שתחלת קיום התורה היא מנקודת האמת. מה זה קדוש החודש? זו עדות אמת על מה שאתה רואה, ואחר כך קדוש אמת. הבייתוסים ניסו לפגום במצוה הזו, לפגום באמת].

סוד קדוש החודש הוא הסוד של כל התורה, תורת האמת. יסוד הוא י סוד. י היא הטפה והטפה הזו היא טפה סודית. חכמת הסוד נקראה בלשון הראשונים 'חכמת האמת'. כל התורה כולה אמת, אבל היא דנה ומתלבשת בתוך טענת השקר, אבל תורת הסוד אינה. היא תמיד, אך ורק, אמת. כל תורה דנה בטוען ונטען, שאחד מהם משקר. היא מתלבשת בתוך השקר לברר מי אומר אמת ומי לא. כח ה'נגלה' הוא כח האמת להתלבש בתוך השקר כדי לברר אותו. הסוד לא מתלבש בשקר. הוא האמת בעצמה. בלשון ר' הלל: חכמה תתאה היא החכמה זה מה שיורד אל העולמות לברוא אותם וממילא לברר אותם ואילו חכמה עילאה זה מה שנשאר למעלה.

נמשיך הלאה:

פרוש "אמת" בספירת היסוד הוא במובן של "דבקות במטרה"

מהי המטרה? המלכות. למה היא נקראת מטרה? השרש של מטרה הוא אותיות מטר. מטר הוא שפע שיורד מלמעלה והמטרה הוא המקום אליו יורד המטר. המטר הוא טפות החסד שיורדות כדי להמתיק את הנוקבא. המטר הוא מה שהמשך על ידי היסוד, והחיות של היסוד – שנקרא 'אבר חי' – זו הדבקות במטרה.

הבאה, בקדושה, מדבקות אמיתית "בה' חיי החיים... בדביקה וחשיקה בחשק ותענוג נפלא" [לשון האדמו"ר הזקן באגרת הקדש טו],

בתוך הנפש השכלית, החצונית, יש גם מדת היסוד, שזו סתם דבקות במטרה, אבל בנפש האלקית הדבקות במטרה החצונית באה מדבקות יותר פנימית – הדבקות בה'. זה גם בסוד התלבשות יסוד אבא ביסוד ז"א. מזה משתלשלת אחר כך הדבקות המטרה הגשמית.

על מנת לקיים את יעוד רצון הנפש, המשתלשל על ידי הספירות העליונות, בפועל ממש.

כל הספירות הן השתלשלות של תכלית, של יעוד, ויעוד קשור עם יסוד. היסוד הוא הכח שמרגיש את היעוד ומתקשר עמו, כאשר היעד עצמו  היא המלכות.

בשעור הקודם למדנו שגם בהוד יש דבקות במטרה. שם קראנו לה מחויבות, מחויבות לתכלית. כאן זה משהו אחר. מה זה יעוד בתורה? זה לשון קדושין אצל אמה עבריה. אפשר לומר במקום 'הרי את מקודשת לי' – 'הרי את מיועדת לי'. להרגיש את התכלית מרחוק ואת המחויבות להגיע אליה – זה הוד. זה ללכת ישר עד שאני מגיע וזה נקרא להודות. אבל הרגשת יעוד, שזו הרגשת דבקות ביעוד הזה, כמו איש ואשה – זה שייך ליסוד. ביסוד מקבלת התכלית רושם של יעוד.

שוב, יעוד סתם זה כמו הגורל שלי, ההשלמה של עצמי. לכן כתוב תמיד שספירת היעוד היא השלמות. בספירת ההוד ההודאה באמת לשליחות שמוטלת עלי היא על פי אמונה, בלי להכיר ובלי שזה יתגלה שזו השלמות שלי, שזו בת-הזוג שלי.

כמו חיל בצבא שקבל יעד, שליחות, והוא צריך להגיע אליו. מה שהוא מכוון אל המטרה כל הזמן בלי להתבלבל, בקבלת עול – זו ספירת ההוד, אבל ברגע שהוא מרגיש שזה התפקיד שלי בחיים, ולא סתם תפקיד אלא בת-הזוג שלי בחיים, אז הוא נקרא יעוד. הרגשה הזו היא הרגשת היסוד, שממנה באה הדבקות במטרה.

לכן, בלשון הקדש הבטוי לבעילה הוא 'לפקוד את אשתו'. תפקיד הוא מלשון פקודה ופקודה זה לפקוד את האשה. ההרגשה האמיתית לגבי התפקיד זו הרגשה של בת זוג, של הרגשת השלמות שלי. אם מרגישים כך יש דבקות והדבקות היא אמיתית. הוא לא משקר. הוא נאמן ליעוד שלו. זו האמת של הדבקות במטרה, שבנפש האלקית באה מדבקות פנימית יותר – מן הדבקות בה'.

נחזור שוב על ההבדל בין הדבקות במטרה שבהוד לבין זו של היסוד. בהוד אין תענוג, זה רק בקבלת עול. מה שאין כן היסוד נקרא 'אבר התענוג'. אם אין תענוג בשליחות זה לא 'נדבק'. הוא יכול להיות מחויבת לזה אבל לא דבוק. מה זה הענג? הענג בא מההרגשה שזו בת-הזוג שלי. זו ההרגשה של היסוד, של ה"צדיק אמת".

כאן כולנו רוצים להיות מורים ומחנכים, אז לא דומה מורה שמלמד מתוך מחויבות למורה שמלמד מתוך חשק, מתוך הרגשה שהלמוד והדבר  שאותו הוא מלמד הם בני זוג. אותו הדבר לגבי בנין הארץ. היום, יש הוראה מהרבי הקודם לכל מי שבא לכאן לארץ, צריך להתעסק באחד משני דברים: חינוך או חקלאות. או שאתה דבוק בחינוך או שאתה דבוק בבנין הארץ, בחקלאות ובשניהם אתה צריך להרגיש את הבת-זוג. או שהתלמידים שלך הם הבת זוג, ואז אתה מלמד עם "חשק ותענוג נפלא", או שהארץ היא הבת זוג ואז אתה מעבד את הארץ ובונה אותה בתענוג נפלא. לא בקבלת עול של מדת ההוד. זה צריך להיות במדת היסוד, במדת ה"צדיק יסוד עולם" – אדם הראשון שנברא ביום הששי – שמלא בתענוג, התענוג הנפלא של הדבקות בה'.

על הפסוק "לך לך מארצך" אומר רש"י: "לך לך – להנאתך". שואלים כל המפרשים: וכי חסר לו הנאה? הוא יוצא בשביל סיפוק? הרי צריך לעשות מתוך "לשמה"? הפרוש האמיתי הוא, שצריך לעשות מתוך הרגשת דבקות.

יש סוגיה שלמדנו עליה לפני כמה ימים בגמרא, שמצד אחד "מצוות לאו להנות נתנו", אבל מצד שני כתוב שאם אחד אכל מצה בלי כוונה הוא יצא ידי חובה, בגלל שהוא נהנה וההנאה עושה כאילו שהוא כיוון בעשית המצוה. הסברנו, שמה שההנאה היא "במקום הכוונה" זה שההנאה מחשיבה את העשיה להיות עשיה. כמו שכוונה המצוה מחשיבה אותה לעשיה כך ההנאה מן המצוה מחשיבה אותה כ'חפצא' של מצוה וממילא הוא מקיים את המצוה. לכאורה זה 'תרתי דסתרי'? איך ההנאה מחשיבה את העשיה למצוה בעוד ש"מצות לאו להנות נתנו"? אלא הסברנו, שהנאה היא כמו יסוד הבנין, שעליה עומד גוף הבנין, המצוה עצמה. היסוד של העשיה, שעושה שהעשיה תהיה עשיה, נבנה על ידי ההנאה, רק שעל הגוף של המצוה שעומד על גביה – שזה כמו ה"תפארת גופא" העומדת על גבי ספירת היסוד – נאמר "מצוות לאו להנות נתנו".

לכן, במצות שיש הנאה זה במקום כוונה. יש קשר גדול בתורה בין 'הנאה' לבין 'לא הנאה'. בכל מצוה צריך להיות מצד אחד הנאה, שזו כוונת המצוה. אמרנו, שבהקדמת הספר דרך חיים מסביר האדמו"ר האמצעי שאדם המכוון לצאת זו הנאה. כל כוונה היא במקום הנאה. בדרך כלל מסבירים, שההנאה היא במקום כוונה, אבל בחסידות מסבירים בדיוק להיפך, שכוונה היא במקום הנאה. הכוונה לצאת ידי חובת המצוה היא בעצמה ההנאה האמיתית במצוה. זה היסוד שעליו עומד גוף המצוה, עיקר המצוה, של "מצוות לאו להנות נתנו". ההנאה והענג בקיום המצוה היא היסוד של קיום המצוה.

אם כן, היסוד הוא הרגשת היעוד של כל האורות שהשתלשלו מן הספירות העליונות והתפשטו אל המטרה שלהם, אל היעוד שלהם.

רק בהתגלות השכל והרגש בפועל "מתאמתים" כל הכחות העליונים.

אמת כאן היא מלשון התאמתות. לפי זה, מי זה הצדיק? הצדיק הוא אחד שמרגיש שאם הדבר לא יצא אל הפועל – זה לא אמת. בגמרא חוזר הבטוי 'למאי נפקא מינה?', שבוחנים את האמת אליבא דמעשה. זה היסוד של השכל. אם אתה לא יכול לראות את ה'נפקא מינה' למעשה – הדבר לא מתיישב אצלך. ביסוד, אם הדבר לא בא עד למעשה – זה 'בלוף'. זה ההכרח של הנפש לא להתאכזב. דבר אמיתי הוא דבר שלא כוזב, כמבואר בתניא.

היסוד זו הדבקות במטרה על מנת לא להתאכזב. אם הדבר לא יתגשם בפועל ממש אז הכל אכזבה. איך יודעים את זה? מפרוש רש"י על הפסוק "וארא אל האבות וכו' ושמי הוי' לא נודעתי להם" – "לא נודעתי במדת האמת שלי, שהבטחתים ולא קיימתי". כל זמן שלא קיימתי הדבר אינו אמת. זה פרוש המושג 'התאמתות'.

לכן הברית נקרא 'קיים', לקיים את הברית. קיום עולה יוסף. על הברית כתוב קיום, לקיים את הברית. זה נקרא 'קימת הברית', 'אבר חי' בקבלה. קיום זו ההתאמתות של ההבטחה. הבטחה היא מלשון בטחון, וזה כבר שייך לנצח ולהוד.

הסדר הוא כך: קודם כל יש שכל בחב"ד, אחר כך רגש בחג"ת, אחר כך יש עצה בכליות, בנצח ובהוד. העצה היא איך לבצע ותוך כדי ההתייעצות של הכליות כיצד לבצע את המשימה יש הבטחה. יש בטחון שאתה בוטח בה' שיקיים את ההבטחה שלו אבל יש בטחון בעצמך, כאילו שאתה מבטיח לעצמך. אחר כך בא הקיום.

בלשון ארמית שבועה היא קיימא. כאשר אדם נשבע הוא נשבע על האמת. לא שקיום זה לקיים את השבועה אלא להישבע. זה נקרא לקיים בארמית. זה עוד לפני שאתה מקיים אותה. זה תכלית התוקף של הנצח וההוד. נצח והוד זה הבטחה – כמו שהיום בממשלה אומרים למי שלא רוצה להישבע שיצהיר – זה שלב בנפש שאני רק מבטיח. בשביל לעשות את המעשה בפועל יש שלב של הבטחה, של בטחון, בנצח והוד. אבל אחר כך יש שלב נוסף, שלב של דבקות במטרה, ואז אתה נשבע. זה שאתה נשבע שתעשה את המעשה – זה כבר ספירת היסוד.

למה? אם אתה נשבע באמת הוא ממילא יקיים. למה התניא מתחיל על "משביעין אותו? כי עיקר השבועה היא "תהי צדיק". זה לא סתם. הכוונה היא שזה בעצמו התעוררות נקודת הצדיק שבו. השבועה היא מקור ה"צדיק", היסוד, שבכל אחד ואחד. תקון הברית הוא הכח בנפש להישבע. ברגע שהוא נשבע בפנימיות הוא מגלה את נקודת הצדיק ואז יש לו כח לקיים.

שוב, כתוב שמי שנשבע באמת מגלה את באותו רגע את היחידה שבנפש והיחידה שבנפש, שזו השלמות שמתגלה ביסוד, אין שום דבר שיכול לעמוד בפניה ולכן מי שנשבע – יקיים בסופו של דבר. מן התרגום בלשון ארמית רואים, שהקיום זה לא הסוף אלא הסוף תלוי בתחלה. שאם אתה מקיים כמו שצריך, שזו השבועה בעצמה, אתה גם מקיים בסוף, בפועל. ליהודי יש כוחות אין סופיים ורק צריך להישבע כדי לקיים אותם.

לפי זה, מה זה פגם הברית? זו חולשה נפשית שאני לא יכול להישבע. יש מי שלא יכול אפילו להבטיח, וזה כבר חיסרון בנצח והוד שלו, אבל ביסוד זה השבועה ולכן היסוד הוא האמת. אם הוא נשבע באמת הוא גם יקיים באמת.

מדת האמת מתגלה אל המקבלים רק כאשר היא באה בסוף. לכן הקב"ה אמר למשה ש"לא נודעתי להם" זה ש"הבטחתים ולא קיימתי להם". כל זמן שהוא לא קיים בפועל – מדת האמת לא התגלתה אצל המקבלים. אי אפשר לומר שה' הוא לא אמיתי. מצד ה', המשפיע, ברגע שהוא נשבע אז הוא אמת – "ההוא אמר ולא יעשה" – אבל מצד המקבלים מדת האמת היא רק כאשר הדבר מתגשם ומתקיים בפועל ממש. כל זה היה להסביר שאמת היא מדת הצדיק.

שאלה: שבועה היא מלשון המספר שבעה, שזה המלכות, ולא היסוד?

תשובה: בכל ספרי הקבלה מובא שהשביעי זה מהבינה, הנקראת 'ראשית המציאות'. יום השביעי הוא הרבה פעמים היסוד.

הברית היא אמת ופגם הברית זה שקר. לכן כתוב ש"ברית הלשון מכוון כנגד ברית המעור". כל בעלי המוסר, ובראשם בעל ה"חפץ חיים" זצ"ל, מסכימים פה אחד שאי אפשר לתקן ישר את הברית ועיקר תקון הברית מתחיל מתקון הלשון. לדבר אמת. "אני הוי' לא שניתי".

נקשר את הדברים עם מה שלמדנו בתחלת השער, בפרק של הכתר. בכתר יש ג' רישין: אמונה, תענוג ורצון ואילו היסוד עולה עד לכתר. ממילא יש ביסוד מתגלים שלשת כוחות הכתר. הענג שבדבקות שיש בברית בא מן התענוג של הכתר. גוף השבועה, העזות שיש בה ["ישראל עזים שבאומות"], באים מן הרצון שבכתר. האמת שיש בשבועה באה מן האמונה שבכתר. "אין עז אלא תורה" ו"אין אמת אלא תורה", ושניהם מתגלים בתוך השבועה. החוצפה של הקדושה, שככה יהיה ולא אחרת, באה מן הרצון אבל האמת שיש בזה, שהדבר חייב להתאמת בפועל – זה בא מן האמונה, העולה על כולנה.

נסכם: אמת של הברית היא מלשון נאמנות, להיות נאמן לברית, וכן מלשון "התאמתות", שהדבר מתאמת בפועל. כל זמן שהדבר לא מתאמת הוא לא מסכים. הצדיק לא מסכים אם הדבר לא יתגשם והוא רוצה לראות מיד את ההתגשמות של ההבטחה.

מוסבר בחסידות, שזה ההבדל בין 'צדיק' לבין 'ישר'. כתוב "אור זרוע לצדיק ולישרי לב שמחה", ומוסבר שישר הוא אחד שיש לו סבלנות. הוא מוכן לכחות עוד כמה דורות. מי הם הישרים? האבות [ספר בראשית נקרא 'ספר הישר'], שעליהם נאמר "המאמין לא יחיש". הוא יכול לחכות בשקט. אבל משה רבינו, שבנקודה הזאת הוא צדיק, אין לו סבלנות – "למה הרעותה לעם הזה ולמה שלחתני". אם כן – אז שיהיה כבר. אין לו סבלנות. במקרה הזה – זה למעליותא. על ידי הלחץ שלו הוא ממשיך, וללא התכונה הזאת הדבר היה נמשך עוד כמה שנים. אצל הצדיק יש הכרח בנפש להוריד, כמו שמשה רבינו הוריד את השכינה אל הארץ. ישר זה אחד שמאמין בה'. ה' אמר אז זה יהיה מתישהו.

[זה מסביר את הקריאה של הרבי שליט"א 'משיח עכשיו'. יש כאלו עם סבלנות, שאנחנו מאמינים כבר אלפיים שנה. זה בחינת ישר, אבל צדיק זה אחד שאין לו זמן לחכות. הוא אומר לה': או שאתה מביא עכשיו או שאתה לא אמיתי. תיישם את זה 'בשטח'].

לפעמים חוסר הסבלנות זו דוקא לגריעותא. מה היה החטא של אדם הראשון? שלא חיכה לשבת עם הזווג. כך כתוב בקבלה. קודם הזכרנו את דברי האור החיים הקדוש, שהחטא היה קשר לא אמיתי בין אדם לחוה. לדרכנו, חוסר ההתקשרות באמת מתבטא בכך שהם הזדווגו יותר מדאי מהר. לא היה לו סבלנות לחכות. אז זה לגריעותא. צריך לומר, שאם היה הקשר ביניהם אמיתי היה קורה אחד משני דברים: או שהיו מחכים או שאפילו אם היו מזדווגים לפני הזמן זה היה בסדר. זה תלוי הא בהא. כיוון שהקשר ביניהם לא היה פנימי זה גרם לכך שיזדווגו לפני הזמן, היו צריכים לחכות לשבת. לכן משמע, שאם היה הקשר אמיתי או שהיו מחכים או שאפילו אם זה היה לפני הזמן – זה היה הזמן. ברגע שהקשר אמיתי זה סימן שזה הזמן.

נחזור לענין. הסברנו שקודם יש שכל, יש רגש, יש הבטחה ויש שבועה ויש קיום השבועה. כלומר, יש קיום השבועה בתחלה, שברגע שהוא נשבע זה כבר נקרא קיום, ואחר כך לגבי המקבלים צריכה לבוא ההשפעה בפועל ממש. נקרא את זה בפנים:

"התאמתות" זו היא "קיום" הבטחת ה"בטוחות" הנ"ל, נצח והוד [הם המבטיחים והברית הוא המקיים];

וזה ההסבר לדברי הגמרא שמובאים בתחלת ספר התניא "משביעין אותו תהי צדיק", שעיקר השבועה באה כדי לגלות את התכונה הזו של "צדיק יסוד עולם" שיש בכל יהודי.

והיא תלויה בהתגברות הרגשת התענוג בעצם פעולת ההשפעה.

התענוג שיש בשבועה הוא זה הנותן את העז להישבע ובתוך העז נכללת האמת של האמונה הפשוטה.

היסוד נקרא "אות ברית קדש".

כאן מוזכרת המילה 'קדש' בהקשר לברית, שמדת היסוד בנפש האלקית יש קדושה בעצם הברית – "אות ברית קדש". המלכות נקראת דבור, ואפילו במלכות העליונה – מלכות דתבונה – יש אותיות שנקראות 'אותיות המחשבה', אבל יש מובן נוסף של אות – אות וסימן, "אות ומופת", "מופת הייתי לרבים". כתוב, שאות מלשון מופת וגלוי הוא המקור לכל האותיות של הלשון. בלשון הקדש יש שני מובנים למילה אות: אות ומופת במובן של נס ואותיות. שני הפרושים הללו קשורים זה בזה.

הפסוק בתהלים אומר "אותותינו לא ראינו" בזמן הגלות, ויש בזה שני פרושים: פרוש ראשון אומר שזה על ההשגחה הפרטית שנעלמת בזמן הגלות, כאשר אין גלוי אלוקות ולא רואים אותות ומופתים. פרוש נוסף, ש'אותיותינו לא ראינו', שלא רואים את פעולת אותיות התורה והתפלה שאנחנו מוציאים מן הפה שלנו וכן את אותיות עשרה מאמרות, בהן מחדש הקב"ה בכל יום מעשה בראשית. את כל האותיות האלו אנחנו לא רואים בזמן הגלות. אלו שני הפרושים למילה 'אות' ושניהם קשורים זה בזה.

האות המובן של "אות ומופת" הוא הצדיק – "מופת הייתי לרבים" – הנקרא 'אות ברית קדש'. הצדיק הוא מופת הדור, הוא האות של הדור, הוא ה"צדיק יסוד עולם". הוא הברית ה"קיים", כמו העמוד והדגל שכולם רואים אותו ושכל העולם עומד עליו. אחר כך יש מובן נוסף, מלשון אותיות. אותיות המחשבה הן 'פרצוף לאה' ואילו אותיות הדבור הן 'פרצוף רחל' של המלכות.

שני המובנים במילה אות – מלשון מופת ומלשון אותיות – באים משרש משותף, השרש אוה, תאוה, 'אות נפשו'. זה נקרא תיאובתא של הזכר אל נקבה ושל נקבה אל הזכר, בקדושה. התאוה של המשפיע אל המקבל  - "כמו "נתאוה הקב"ה להיות לו דירה בתחתונים" – היא האות מלשון 'אות ומופת' ואילו אות נפשה של המקבלת אל המשפיע הוא בסוד האותיות. הבטוי בחסידות הוא 'עצם הנפש מלאה אותיות'. בלשון ר' נחמן זה שהנפש האלקית של כל יהודי 'מלאה געגועים', אוצר של בליוני אין סוף געגועים לה' וכל געגוע הוא כמו נצוץ קטן. כל הגעגועים הללו הן האותיות של אות נפשה.

כל זה היה ביחס למילה 'אות' בתוך הבטוי 'אות ברית קדש'. את המילה 'ברית' כבר הזכרנו, שברית היא התקשרות. שרש המילה ברית בלשון הקדש הוא מלשון ברה – "מצות ה' ברה מאירת עיניים", "בר לבב" [ברה עולה אור, וכן אין סוף]. הצדיק הוא ה"בר לבב", זה שבירר את הנפש שלו. לכן יוסף המשפיע משביר בר לכל עם הארץ [גם במילה משביר יש אותיות בר].

"מצות ה' ברה" רומזת למצוה שנצטוה אדם הראשון, מצות קדוש החודש. מצוה וצו זה מלשון צותא, מלשון חיבור, וגם מלשון זרוז ["צו – מיד ולדורות"]. בשעור אחר הסברנו שזרוז צריך לבוא כאשר צריכים לחבר שני הפכים יחד. כאשר רוצים לחבר שני דברים שאינם הפכים לא צריך להזדרז, אבל כשצריך לחבר שני דברים שהם הפכים בעצם, שעל פי הגיון אי אפשר לחבר אותם בכלל, הדבר היחיד שיכול לחבר אותם זה מהירות האור. מהירות האור, שלמעלה מן הזמן, יכולה לחבר שני מקומות שונים באותו זמן. מצדנו, יש למהירות זמן אבל היום במדע יודעים שלאור מצד עצמו אין זמן וממילא הוא נושא הפכים. לכן על הזריזות של המצוה הברה – העולה אור – כתוב "מצות ה' ברה מאירת עיניים", שזה האור של העניים. עיקר המצוה נתנה לצדיק. לכן כתוב שהמילה 'מצוה' נגזרת מן האות צ וכל שאר האותיות הן אותיות נוספות. הצדיק הוא סוד המצוה [פעם, כשרמזנו את שמות כל האותיות הסברנו, שהמילה צדיק היא ראשי תבות של צווי דרך הוי' קיים. כעת מובן למה 'צווי' ולמה 'קיים' שייכים לצדיק].

כל זה היה ביחס למילה 'ברית'. למה נקרא הברית 'קדש'? קדש זה בעיקר על שם התלבשות יסוד אבא בתוך יסוד ז"א. כל 'קדש' הוא מיסוד אבא וכאשר יסוד אבא מתלבש ביסוד ז"א הוא נקרא 'אות ברית קדש'. את זה נסביר יותר:

קדושת ההתקשרות וההתחברות בפועל. הוא עולה עד הדעת (כח ההתקשרות הרוחנית) וממשיכה למטה, בסוד "והאדם ידע את חוה אשתו" – ביום הששי של מעשה בראשית

זו כוונת הלולב בחג הסוכות. הלולב עולה למעלה, עד הדעת, וממשיך אותה למטה על מנת לחבר את הזכר עם הנקבה. זה נקרא לחבר את הלולב ומיניו עם האתרוג. הלולב הוא השדרה, כאשר החלק התחתון שבו הוא הברית, ויש כח בברית שעולה דרך השדרה עד הדעת – התיומת שבראש הלולב – ומשם ממשיך את הטפה דרך השדרה. זה עושה את החיבור בין הלולב לבין האתרוג, בין המשפיע לבין המקבל. זה סוד הלולב בקבלה.

(באמת עליו היה להמתין עד ליום השביעי – יום שבת קדש – כנגד חוה – מלכות, תכלית הכל; ואזי היתה צומחת האמת מלמטה, בסוד "אשה מזרעת תחלה [ראשי תבות אמת] – יולדת זכר" – "אמת מארץ תצמח", מה שאין כן ביום הששי התעוררות האמת היא מלמעלה, בבחינת "איש מזריע תחלה – יולדת נקבה".

כאן מוסבר כלל גדול. חז"ל אומרים במדרש, שכאשר איש מזריע תחלה – יולדת זכר ואילו כאשר אשה מזרעת תחלה – יולדת נקבה. בחסידות מוסבר, ששני המצבים – "איש מזריע תחלה" או "אשה מזרעת תחלה" – הם ראשי תבות אמת. מה ההבדל? ההבדל הוא האם התעוררות האמת היא מלמטה או התעוררות מלמעלה. 

כעת נבין יותר מה שאמרנו קודם, שאם היה קשר אמיתי בין אדם לחוה או שהיו ממילא ממתינים עד לשבת או שהיו מקדימים את הזווג ליום הששי וזה היה בסדר. בכל זאת, יש הבדל בין המדרגות. אם מחכים עד לשבת אז האמת כאן היא אמת שמתעוררת מלמטה. יום השבת הוא כנגד חוה, כנגד המלכות, ואז עיקר האמת שמתגלה היא אמת מלמטה, אמת של "אשה מזרעת תחלה יולד זכר". מה שאין כן, אם יש אמת כבר ביום הששי וזה מה שמעורר את הדבקות של אדם וחוה, זו כבר אמת של "איש מזריע תחלה" ואז – "יולדת נקבה. שניהם זה בקדושה, ובכל זאת כאשר האיש הוא זה המזריע תחלה יש לידה אבל זו לידת נקבה. אבל אם ממתינים, ואז האשה היא זו המזריעה תחלה, הלידה היא לידת זכר.

שוב, בפועל כשאדם וחוה לא המתינו זה בכלל לא היה בסדר. זה היה פגם במדת האמת לכתחילה, אבל בכל זאת, הענין הזה – של עלית היסוד עד הדעת על מנת להמשיך את הטפה – שייך בעצם ליום הששי, ליום של היסוד. ביום הששי כבר צריך להתחיל להכין את השבת. לכן כתוב בכתבי האריז"ל, שאחת ההכנות ביום הששי לקראת יום השבת – דין שמובא בשולחן ערוך – היא השחזת הסכין. זו הכנת היסוד לקראת עלייתו בשדרה עד הדעת להמשיך משם את טפת הברית. בכל זאת, צריך להמתין עם ההכנה הזאת, ו"מי שטרח בערב שבת – יאכל בשבת". נותנים זמן עד שהמלכות תתעורר מעצמה מלמטה, ואז – "יולדת זכר". אבל כשלא ממתינים – "יולדת נקבה".

שניהם אמת, אמת מלמעלה ואמת מלמטה. זה בכלל כלל גדול בין איש לאשה [למדנו על זה ב'שלום בית']. עיקר העבודה של האיש היא להמתין לקצב של האשה. אם מחכים לקצב של האשה בכל דבר אז זו בחינת שבת ואם האיש מקדים לפי הקצב שלו זה כמו זווג של יום הששי. כל פעם כך. צריך תמיד להיות בסוד "מי השילוח ההולכים לאט", ואז גם הזווג של חול הוא בבחינת שבת. כל פעם שהאיש מחכה לאשה זה נקרא זווג של בחינת שבת ואם הוא לא  מחכה לאשה זה נקרא זווג של חול. כך זה בפנימיות, גם אם זה לא שבת או לא חול. גם זו אמת מצדו, בכל זאת זה לא כמו האמת שלה. האמת שלו היא אמת מלמעלה, בחינת "איש מזריע תחלה", ואילו האמת שלה היא אמת מלמטה, בחינת "אשה מזרעת תחלה".

מה ההבדל בין זה לזה?

"לידת נקבה" הוא ענין עבודת הנשמה "על מנת לקבל פרס" – שאינה עבודה אמיתית לגמרי,

כך מסביר האדמו"ר הזקן בלקוטי תורה. הוא מסביר, ש"יולדת נקבה" הכוונה היא עבודה לשם קבלת 'סיפוק'. כל אחד שרוצה לקבל ספוק מן העבודה שלו זה נקרא 'נקבה'. אחד שלא רוצה לקבל ספוק נקרא 'זכר'. כאן, זכר ונקבה זה כמו הידוע מהרב אשלג שיש 'רצון להשפיע' ויש 'רצון לקבל', כאשר המקור של כל ירידה וקלקול בסדר ההשתלשלות הוא רצון גדול מדאי לקבל. מקור הרעיון הוא בלקוטי תורה בענין הזה.

אם ההתעוררות באה מצד האשה היא יולדת 'רצון להשפיע', זכר. אם ההתעוררות באה מצד הזכר, מצד המשפיע, קורה להיפך – נולד 'רצון לקבל'. הכלל הוא שצריך להוליד בעולם יותר ויותר רצון להשפיע. רצון להשפיע אינו תלוי במין – זכר או נקבה. זה לא אומר שום דבר. כתוב "אשרי מי שבניו זכרים, אוי לו למי שבניו נקבות". יכול להיות איש שיש לו עשרה בנים וכולם נקבות. יהודי הוא בעיקר 'רצון להשפיע'. זה ההבדל בין יהודי לבין אינו יהודי, ובשביל שיהיה רצון אמיתי להשפיע צריך לחכות שתבוא התעוררות מלמטה.

יוצא מזה, שבפנימיות יש לאשה שתי תכונות: תכונה חיצונית של רצון לקבל ותכונה פנימית של רצון להוליד זכר. כמו שיוד, ש כל אשה רוצה להוליד בנים ולא בנות. למה? היא בת, למה שלא תרצה בנות? כל ההסברים שנותנים הם הסברים חיצוניים. ההסבר הפנימי הוא, שיש באשה יותר מבאיש רצון להוליד משפיע, בעוד שהרצון לקבל אצלה הוא רק החיצוניות של הרצון הזה. לכן, אם האיש מכריח את אשתו להזדרז יותר מדאי, זירוז מעושה לגריעותא, הוא רק מעורר אצלה את חיצוניותה [כמו שמדברים היום על דברים לא-כשרים, מנהגי בורות ומנהגי נכרים, על זרוז להתעוררות מינית. זה רק מעורר את החיצוניות של הרצון לקבל. אלו מעשים מושחתים, "מעשה ארץ מצרים" ו"מעשה ארץ כנען" שהם תועבה בעיני ה', מהתחלה ועד הסוף. הכל רק בשביל לעורר את הרצון החיצוני לקבל]. מה שאין כן כאשר מחכים לשבת, כאשר היא מתעוררת בצורה פנימית-טבעית, מה שמתעורר זה פנימיות ועצמיות הרצון שלה להוליד זכר, להוליד משפיע. ממילא, אם זה הרצון שלה, אז כך גם זה נעשה בפועל.

באופן הזה, באמת שניהם – גם האיש וגם האשה – הם בבחינת זכר, בבחינת משפיע. אם האיש מתאפק ומחכה אז ודאי שכולו רצון להשפיע, ולא לקבל ענג לעצמו, אבל אם האיש מזדרז אז הוא גם כן נעשה נקבה. הוא בעצמו אשה. הוא רוצה רק ספוק והנאת עצמו ומכיוון שהוא אשה הוא עושה שהאשה גם כן תהיה אשה. הוא מעורר אצלה איזה מן תשוקה חיצונית. ממילא – שניהם נקבה, ואם שניהם נקבה יולדת האשה נקבה. אבל ברגע שמחכים אז שניהם בבחינת זכר, ואז יולדת האשה זכר. זה נקרא זווג של שבת קדש.

מה שאין כן "לידת זכר" הוא ענין עבודת הנשמה "שלא על מנת לקבל פרס" כלל אלא "לאשתאבא בגופא דמלכא" באמת לאמיתו, כמבואר בדא"ח.

מי שלא רוצה לקבל פרס, אם הוא מקיים מצות זה רק במטרה "לאשתאבא בגופא דמלכא". כך נקרא הרצון המוחלט לחיו. ממילא מובן גם לגבי אשה: אם מעוררים אצלה רק את התשוקה החיצונית אז זה רק לקבל, אבל ההתעוררות שלה בשבת היא גם כן בבחינת "לאשתאבא בגופא דמלכא" לגבי הבעל. ממילא נמשך מן ה"רצוא" הזה "שוב" אמיתי – רצון להשפיע.

על הנקודה הזו יש מאמר ארוך באור תורה' של המגיד ממעזריץ', שבשביל שיהיה רצון אמיתי להשפיע צריך שיהיה קודם כל "רצוא" אמיתי של "לאשתאבא בגופא דמלכא" ולפי זה יהיה אחר כך ה"שוב" אמיתי. אם ה"רצוא" אינו אמיתי גם ה"שוב" שלאחריו לא יהיה אמיתי.

ועל כן [מה היתה התוצאה?], מן הזווג ביום הששי [שהיה בבחינת נקבה], צמחה [אחר כך] הרגשת ה"אני" – [שזה] שרש חטא אדם הראשון כמבואר בדא"ח).

בחסידות כתוב, ששרש החטא הוא 'הרגשת עצמו', 'הרגשת האני', שזה שרש כל הנפילות. זה היה גם השרש של הזווג שלא בזמן, שהיה בבחינת "איש מזריע תחלה", שאף על פי שיש בו אמת זו אמת שנולדת ממנה בסוף נקבה.