עד כאן למדנו את פרוש ו הקצוות, מחסד ועד יסוד, ואת המשמעות הפנימית של כל אחת מהן, מאהבה ועד אמת. כעת יש כמה דברים כלליים ביחס ל-ו הקצוות, והראשון הוא להסביר את פשט המושג הזה, ו' קצוות. הפשט הוא ד' רוחות העולם, מעלה ומטה. הסברנו קצת קודם וכעת צריך להרחיב בזה יותר.

פרק יג

והנה, הקבלת ו"ק הנ"ל לד' רוחות העולם מעלה ומטה כנ"ל, היא כך:

א. חסד – דרום (ימין, כשפני האדם למזרח),

ולכן בכל התנ"ך נקרא צד דרום "תימן", מלשון ימין. החסד הוא ענף של החכמה ולכן יש מאמר חז"ל האומר "הרוצה להחכים – ידרים". לכן גם בספר יצירה, התמורה שכנגד החסד היא "תמורת חכמה – איולת".

בחינת "ימין מקרבת" [ולקרב זה מתוך אהבה] – [ועוד דבר שהימין עושה] "ימינו תחבקני".

אלו שתי פעולות של הימין: לקרב ולחבק, שעל פי פשט הן באות ממקום אחד, מחסד ואהבה.

ב. גבורה – צפון (שמאל), בחינת "שמאל דוחה" [ההיפך מן הימין, צמצום] – "שמאלו תחת לראשי"

זה תחלת הפסוק של הימין – "וימינו תחבקני". לכאורה, זה לא אותו הדבר. "שמאל דוחה" זה באמת ההיפך מ"ימין מקרבת", אבל "שמאלו תחת לראשי" זה לכאורה לא הפוך מ"ימינו תחבקני". זה נראה כמו שתי פעולות קרוב בין החתן והכלה בשיר השירים. איך זה מסתדר?

בחסידות מסבירים ש"שמאלו תחת לראשי" בפסוק זו ההתעלות שיש בשמאל. השמאל דוחה למטה כדי להתעלות כלפי מעלה. בפיזיקה יש כלל, שכנגד כל כח יש כח הפכי שוה. כל המטרה של השמאל בדחיה כלפי מטה זה בשביל שהפנימיות תתעלה. דוחים את החיצוניות למטרת התעלות הפנימיות. בכח זה שהשמאל דוחה את החיצוניות – את התאוות של האדם – בכך הראש מתעלה לקבל המשכת מוחין פנימיים.

 (המשכת "מוחין" פנימיים, לרומם את ראש המקבל, על ידי צמצום אור השכל של המשפיע כמבואר בדא"ח).

כך נוספה עוד נקודה. כדי להמשיך מוחין מן המשפיע אל המקבל, כמו רב ותלמיד, המשפיע צריך לצמצם את השכל שלו כדי שיתקבלו אצל המקבל. כך גם אצלנו, אצל החתן והכלה בשיר השירים. מה שהמשפיע מרים על ידי השמאל את הראש של המקבל זהו צמצום פנימי של המשפיע. הוא מצמצם את השכל שלו כדי להמשיך מוחין חדשים.

אם כן, יש כאן שני דברים: יש מה שהמשפיע מצמצם את עצמו כדי להמשיך שפע את המקבל, ויש בתוך המקבל עצמו "שמאל דוחה", שהשמאל דוחה את החיצוניות שלו על מנת שיוכל להרים את הראש. המשפיע מתייחס רק לראש של המקבל והדחיה של החיצוניות נעשית כבר בדרך ממילא. אלו שני ההסברים, אחד אצל המשפיע ואחד אצל המקבל, ולאחר שניהם יכולה להתגלות האהבה של "וימינו תחבקני".

אלו היו חסד וגבורה, ימין ושמאל, דרום וצפון.

נחזור שוב ונוסיף מוסר השכל, דרך ארץ פשוטה. כתוב בחסידות, שהמזיגה הנכונה בין שמאל וימין זה השכל של 'דרך ארץ', של התייחסות לזולת בכלל. בכל התייחסות יש הסתייגות ופתיחות, אתה קצת מרחיק וקצת מקרב, כאשר בכל פעם צריכה להיות מזיגה נכונה בין שתי התנועות. יש שכל, שמכוון ומנהיג את השמאל ואת הימין מתי להרחיק ומתי לקרב, ואלו המוחין של ז"א. ז"א הוא בעיקר המדות, ו' הקצוות, וצריך להמשיך מוחין לתוכו. מוחין של ז"א זה השכל איך להסתדר עם ה"שמאל דוחה וימין מקרבת", איך להתמודד עם המציאות במזיגה נכונה ביניהם.

מכאן יוצא חדוש פשוט, שהדחיה אינה דחיה סתם. כל דחיה היא דחיה של החיצוניות על מנת להרים את הפנימיות. המטרה הסופית היא רק לתקן, רק להעלות, רק שחלק מן ההתענות היא על ידי דחיה. כך זה במערכת יחסים, כמו רב ותלמיד. לדחיה יש חלק חשוב בתהליך של התבגרות. אם רוצים שמישהו יתבגר צריך הרבה-הרבה לדחות אותו. לכן אומרים חז"ל "תנוק יצר ואשה לעולם תהא שמאל דוחה וימין מקרבת". זו הכונה הפנימית של "שמאלו תחת לראשי", שבשביל להרים את ראש המקבל ולהמשיך לו מוחין צריך דחיה.

שוב, אדם מעורב מטוב ורע. כמו תלמיד שיש לו הרבה חיצוניות, הרבה 'בליטות' ותוקף של גסות, עיקר היחס של הרב צריך להיות דחיה. הוא צריך לדחות ולדחות אותו. קצת לעודד אותו מדי פעם, אבל בעיקר לדחות כי רק הדחיה עושה את הברור. היא מוציאה את החיצוניות, והעיקר, מרימה לו את הראש. מבגרת אותו.

ג. תפארת – מזרח (קדם), [משם זורחת השמש בבקר ועל כך יש פסוק בצפניה] בחינת "בבקר בבקר משפטו ('רחמי') יתן לאור".

התפארת נקראת משפט, רחמים – "משפט איהו רחמי" [כמו שהסברנו בפרק ט] – והפסוק אומר שזמן המשפט הוא בבקר. לכן כאשר מסתכלים על הזריחה בבקר מסתכלים על זריחת המשפט, זריחת מדת הרחמים. כך צריך לכוון בתפלה, כאשר פונים לכוון מזרח, שפונים אל מדת הרחמים של ה'.

ממילא, זה על ידי מדת הרחמים של האדם עצמו, זה שרואה את מדת הרחמים של ה'. "ונתן לך רחמים ורחמך", כלומר על ידי שהוא נותן בך את מדת הרחמים לרחם על מישהו אחר – זה נותן לך את הכלי לכך שהוא ירחם עליך.

הזוג הבא – נצח והוד – הולכים ביחד, כאשר היחס ביניהם הוא מעלה ומטה. כדי להסביר אותו נחזור ונקדים את הכוונה הכללית של החודש שלנו, חודש אלול, והיא כוונת עיר המקלט. הרמז העיקרי שהאריז"ל מביא לחודש אלול הוא הפסוק "אשר האלקים אִנָה לידו ושמתי לך מקום אשר ינוס שמה" – ראשי תבות אלול – המדבר במנוסת רוצח לעיר מקלט. בהקדמת ספר החינוך כתוב, שששת ערי המקלט הן כנגד שש המצות התמידיות שבתורה, לפי מנין הרמב"ם. הזמן להתחזק בשש המצותת התמידיות, שזה נקרא לנוס אל עיר המקלט, הוא חודש אלול.

יש ספוק שנאמר על ידי בלק לבלעם, שהוא פסוק עמוק הנדרש בספרא דצניעותא, החלק העמוק ביותר בכל ספר הזהר. הפסוק אומר "ברח לך אל מקומך" וההסבר שם הוא, שהנשמה חוזרת אל השרש הכי עמוק שלה, אל ה'רישא שלא אתיידע'. הבריחה הזו היא העבודה של חודש אלול, כאשר האדם נס אל המקום שלו.

מהו המקום? המקום הוא ו הקצוות. בכתבי האריז"ל יש כמה כוונות איך לכוון במילה 'מקום', שהיא אחת משמותיו של הקב"ה. כוונה אחת היא, ששם הוי' ברבוע פרטי – י ברבוע  ┴ ה ברבוע ┴ ו ברבוע ┴ ה ברבוע – עולה מקום. כוונה נוספת היא, שיותר שייכת לנו כאן, שמקום עולה ו פעמים השם הקדוש אל. על השם אל כתוב הפסוק "חסד אל כל היום" שעליו נדרש בזהר "יומא דאזיל עם כולהו יומין". כלומר, השם אל הוא השם של כל אחד מ-ו הקצוות, הכולל את כולן. לכן ו פעמים אל זה כללות ו הקצוות בעצמן, וזו הכוונה במילה 'מקום'.

דבר נוסף בהקשר לשם אל. יש מדרש האומר שאת המילה 'אֶל' [הנקוד בסגול] שבמשמעות של כיוון דורשים במשמעות שם השם הקדוש אֵל [הנקוד בצירי]. כלומר, פרוש השם אל הוא במשמעות של כיוון – "אֶל המקום". מהן הקצוות? אלו ששה כיוונים, וממילא ששה כוונים אלו הם ו פעמים אל, וכולם יחד מהווים את המקום.

ששת הכיוונים של ו הקצוות הן כנגד שש המצוות התמידיות. כתוב "הוא מקומו של עולם ואין העולם מקומו", וזה אומר שיהודי צריך להיות בתוך המקום, שזה בתוך ה'. זה המקום של היהודי, לא המקום הגשמי. איך הוא נכנס אל תוך המקום הזה? על ידי שש המצוות התמידיות של התורה. "אורייתא וקוב"ה כולא חד", ואם כן ה' והתורה והמצוות הכל אחד, ועל ידי קיום שש המצוות התמידיות היהודי נמצא בתוך ה'. המקום שלו זה ה'.

[זו ההתבוננות הכי יסודית – גם על פי 'נגלה' וגם על פי נסתר – של היהודי. זה מקום שבו הוא חי ואז הוא נקרא צדיק חי – "צדיק באמונתו יחיה". הוא חי בתוך המקום האלוקי].

אם כן, מהן שש המצוות התמידיות? שתי המצוות הראשונות הן שתי הדברות הראשונות מעשרת הדברות: "אנכי" ו"לא יהיה לך". "אנכי" זה מלמעלה ו"לא יהיה לך" זה מלמטה. מצות היחוד של "שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד" זה מצד קדם, ממזרח. אהבת ה' – "ואהבת" – מימין ויראת ה' – "את ה' אלקיך תירא" – זה משמאל. זה פשוט. המצוה הששית שמכוונת לאחור, למערב, היא מצות "לא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם". זו מצות שמירת המחשבה, שלא תכנסנה מחשבות זרות מאחור, דרך היסוד, שלא לפגום את היסוד בזנות.

חז"ל אמנם מחלקים ומפרשים, ש"אחרי לבבכם – זו מינות, ואחרי עיניכם – זו זנות", אבל שניהם נכללו בהמשך הפסוק בזנות – "אשר אתם זונים אחריהם". זו זנות מה' אחד, כמו אשה הבוגדת בבעלה. בכל הנביאים נקרא עם ישראל אשה בוגדת כאשר הם עובדים עבודה זרה. עבודה זרה זו זנות של אשה ואילו הזנות של "עיניכם" היא זנות של גבר המסתכל על התאוות. זה פגם העיניים. זו מצוה תמידית, שכל הזמן אני צריך להיות מוכן לדחות את המחשבה הזרה ממני. כך מוסבר בספר התניא, שהבינוני אינו יכול למנוע את המחשבות הזרות מלהיכנס אל המח שלו, אבל ברגע שהוא מרגיש אותן הוא יכול מיד לדחות אותן. הוא צריך להיות כמו חיל שמוכן כל הזמן. זה תקון הברית, היסוד, שכנגד צד האחור. זה לדחות את המחשבות שנכנסות, כביכול, דרך האחור. מה זה 'דרך האחור'? זה בלי לשים לב. מה שאתה לא שם לב אליו, אתה לא רואה אותו, זה נקרא 'דרך האחור'. משם הם נכנסות, אבל ברגע שאתה מודע אליהן אתה צריך להיות מוכן לדחות אותן ולהיטהר מהן – "לב טהור ברא לי אלקים".

שוב, הכוונה הזו היא הכוונה היסודית ביותר והיא שייכת בעיקר לחודש אלול. אלול במספר סדורי עולה אל. האותיות ול של סוף המילה אלול – שהם עצמן עולות ו פעמים ו, התכללות ו הקצוות בעצמן – נכללות באותיות אל שבתחלתה. כלומר, האות ו נכללת באלול. זה החודש בו צריך להגדיר את המקום, שהמקום שלי הוא המקום האלוקי ולא המקום הגשמי. זו עבודת המצוות התמידיות שכנגד ו הקצוות.

איך זה מכוון בעבודה הפנימית? "אנכי" היא כנגד המעלה, ולפי זה היא עבודת הבטחון ו"לא יהיה לך" היא התמימות. "שמע ישראל" זה הרחמים. אהבה ויראה זה אהבת ה' ויראת ה', וזה הכי פשוט. "לא תתורו" זה אמת.

נסביר יותר. בחסידות מוסבר, שההבדל בין "אנכי" לבין "שמע ישראל" זה ההבדל בין מצות האמנת אלוקות לבין מצות יחוד ה'. מצות האמנת אלקות זה גם להאמין ש"אנכי ה' אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים" וגם מצות "לא יהיה לך אלהים אחרים על פני", שלא לסמוך על שום סיבה אחרת מאשר 'סיבת כל הסיבות', הקב"ה. זה לבטוח אך ורק בה', בורא שמים וארץ. מצות האמונה מתבטאת במדת הבטחון והתמימות. אלו שתי הדברות הראשונות. הנצח, הבטחון, שלנו זה "אנכי" והתמימות שלנו היא ש"לא יהיה לך אלהים אחרים על פני".

שוב, מצות "אנכי" זה להאמין שה' נמצא ושה' אחד, וכמו שה' הוציא אותנו ממצרים כך הוא נמצא אתנו בכל עת ובכל שעה ועלי לבטוח אך ורק בו. אני נסמך רק עליו. מצות "לא יהיה לך" זה אותו הדבר, רק זה הלאו שלא להאמין שיש אל אחר חוץ ממנו. שלא יהיה לך דבר שאתה סומך עליו חוץ מן הקב"ה. זה לא לראות שה' נמצא בכל דבר אלא זה רק התוקף להיסמך אך ורק על ה'. זה בטחון ותמימות שמתגלות ממצות האמונה.

מה שאין כן "שמע ישראל" במצות היחוד. מה זה מצות היחוד? זה לראות את ה' בכל דבר, שה' אחד ב"ז רקיעים ו-ד רוחות העולם". מצות היחוד היא מצוה יותר שכלית. היא מצוה למצוא את ה' בכל דבר. איך אני רואה את ה' בכל דבר? כתוב בחסידות, שלראות את השם המיוחד לנו, שם "הוי' אחד", זה לראות בכל דבר איך הוא מתנהג במדת הרחמים. זה נקרא לחפש את ה' בכל דבר. יש עולם הדין ויש עולם הרחמים. הטבע הוא דין, וה' – "היה הוה ויהיה כאחד" שבשם הוי' – הוא למעלה מן הטבע שהוא מהווה והמציאות שחו בכל דבר היא מציאות הרחמים. מה שאני רואה בחיצוניות הוא דין ואני צריך להתבונן – במצות "שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד" – שהכל כאן רחמים. זה נקרא, בלשון הקבלה הראשונה, לגלות את 'עולם הרחמים' בתוך 'עולם הדין'. עולם זה מה שאתה חי וצריך לחיות בתוך עולם הרחמים.

כמובן, למצוות הללו יש שרש יותר גבוה. למשל, מצות האמונה ודאי באה מן האמונה, מן הרדל"א, ומצות היחוד ודאי קשורה עם היחוד שבפנימיות ספירת הדעת, וכך הלאה. כאן אנחנו מדברים על המצוות הללו איך הן מתגלות בתוך המדות, מה זה צריך לפעול עליהן. מצות האמונה – בחיוב ובשלילה – צריכה לפעול במדות בטחון ותמימות. הפעולה של היחוד בלב היא להרגיש רחמים. היחוד עצמו הוא בשכל, אבל להרגיש אותו 'תכל'ס', בלב, זה להגביר אצלו את מציאות הרחמים על מציאות הדין. זה נקרא להסתכל בבקר על זריחת השמש בכיוון מזרח כמו בפסוק "בבקר בבקר משפטו – הדין ולא הרחמים – יתן לאור".

המשיך הלאה. אהבה ויראה זה פשוט. החידוש הוא במצוות "לא תתורו" שמגלה את מדת האמת בלב. אדם אמיתי הוא אדם עם נכונות תמידית של שמירה. בפעם הקודמת למדנו על קיום הברית, כח השבועה שבו ליישם את המשימה בפועל ממש. אבל בברית יש ממד אחר: שמירת הברית, נטירת הברית. זו טבע ותודעה תמידית של שמירה. מי שהוא אמיתי הוא תמיד נמצא במצב של שמירה. האמת מחייבת שמירה תמידית. כאן, האמת היא חוש בנפש לשמור שלא תכנס מחשבה זרה ומיד לעמוד כנגדה.

כל זה היה דרך אגב, כדי להסביר יותר טוב איך מקבילות ו הקצוות אל שש מדות הלב. נחזור לכתוב:

ד. נצח – מעלה, בחינת המאורות וכוכבי השמים [שנבראו ביום הרביעי, שכנגד הנצח] כנ"ל.

ה. הוד – מטה, בחינת "ואציעה שאול הנך" כנ"ל

תכלית שתי הדברות הראשונות – "אנכי" ו"לא יהיה לך" – היא להרגיש כל הזמן יחד עם ה', והסברנו שיש בזה שני מצבים. יש מצב של "אם אסק שמים שם אתה" ויש מצב של "ואציעה שאול הנך". ביחד עם ה' זה לא הגלוי שכל דבר זה ה', אלא רק להרגיש שאבא שלי נמצא איתי בכל מצב ובכל רגע. ממילא אין לי מה לפחד ואין לי מישהו אחר לסמוך עליו מלבדו. זו המשמעות הפשוטה של שתי המצוות הללו.

הדבר העיקרי שנברא ביום החמישי לבריאת העולם זה הדגים, שעליהם נאמר "ואציעה שאול הנך". דוקא שם יש גלוי יותר מאשר "אם אסק שמים שם אתה" – מרחוק. זה צד מטה שבהוד, בתמימות.

(בריאת העופות ביום החמישי טפלה לבריאת הדגים והתנינים – לויתן כנ"ל. העופות הם בחינת התכללות הנצח בהוד, בסוד "תרין פלגי גופא" כנ"ל).

העופות ביום החמישי הם התכללות הנצח בהוד, כפי שההוד נכלל בנצח, שעוד שההוד מצד עצמו הם הדגים.

ו. יסוד – מערב (אחור),

למה הוא נקרא מערב? מערב זה מלשון תערובת והתכללות. יש הבדל בין זריחת השמש ובין שקיעת החמה, דבר שאפילו על פי מדע קשה להסביר. על פי מדע זה היה צריך להיות אותו הדבר, אבל במוחש רואים הבדל. בזריחה יש התגברות של אור אחד, מה שאין כן בשקיעה רואים תערובת של הרבה גוונים יחד. במערב יש ערבוב של הרבה אורות יחד, וזה היסוד, בעוד שבמזרח יש אור אחד, וזה מצות "ה' אחד".

לכאורה, גם המזרח, שכנגד מדת התפארת, צריך לכלול רבוי גוונים. הרי תפארת היא מלשון רבוי גוונים, כמו שלמדנו. ההסבר לכך הוא על יסוד מה שלמדנו בפעם הקודמת, שפאר זה ראשי תבות פאר אמת רחמים, ולפי זה הפאר של התפארת היא רק המלכות שלה, הגלוי שלה [בעוד שהאמת היא היסוד שבה והרחמים היא העצם שלה, התפארת שלה]. מה קורה במזרח? במזרח העין תופסת את הפנימיות, את ה"פנים", של התופעה ואילו במערב העין תופסת את החצוניות, את ה"אחור". במזרח תופסים את האחדות של התופעה ולכן רואים שהכל רק אור אחד ואילו במערב תופסים רק את החיצוניות, את רבוי הגוונים שבה. אם כן, גם במזרח וגם במערב יש את אותה התופעה רק שהיא נתפסת בצורה שונה. במזרח היא נתפסת ב"פנים", בפנימיות, של התופעה, שזו האחדות, ולכן העין תופסת רק אור פשוט. במערב העין תופסת רק את ה"אחור" של התופעה, שזה רבוי הגוונים.

בלשון האריז"ל: בתפארת רואים רק חסד אחד, החסד המיוחד של התפארת, ואילו ביסוד רואים את התקבצות כל ה החסדים. בכל זאת, יש ה חסדים בתפארת, אלא שכאשר הם מתגלים – מתגלה רק חסד אחד. כאשר החסדים אינם גלויים הם נקראים 'חסדים מכוסים', והם מכוסים בתוך יסוד אמא ויסוד אמא נמצא בתפארת ז"א. אם כן, באתכסיא יש ה חסדים בתפארת ואילו באתגליא יש ה חסדים יסוד. שוב, ה החסדים מכוסים קודם ביסוד אמא וכולם נמצאים במקום הלב, בתפארת ז"א. התפארת, שזו המזיגה הנראית לעין, זו ההתכללות של המדות החיצוניות של חסד וגבורה, אבל מצד החסדים – כולם באחדות. הם מכוסים ביסוד אמא – בהתבוננות של "שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד". יסוד אמא זו השמיעה, שבה כלולים כל ה' החסדים. אחר כך הם מתפשטים – אחד הולך לחסד, אחד לגבורה, אחד לתפארת וכו' – ובסוף מתכללים כולם באתגליא בתוך היסוד. לכן בו רואים את כל התכללות הגוונים בגלוי, וזו סיבת ההבדל בין השקיעה לבין הזריחה ולכן נקרא ה"אחור", היסוד, מערב.

התכללות ("התערבות") כל הקצוות יחד וקיומם, בסוד ביאת השמש לפנות ערב.

שקיעת השמש בלשון הפסוק נקראת לבוא – "ביאת השמש". כאשר השמש באה כל הקצות מתכללים יחד ומתקיימים יחד [שזה קיום הברית עליה למדנו בשעור הקודם].

בגלל התופעה הזו, של התכללות הגוונים בו:

על כן נקרא היסוד "כל" [בפסוק "כי כל בשמים ובארץ", על שם שכולל את כל ה החסדים], בסוד "יש לי כל" שאמר יעקב אבינו ע"ה,

למה יעקב? כתוב פסוק "תתן אמת ליעקב", שמשמעותו הוא 'תתן יוסף ליעקב', וכמו דברי הזהר "גופא ובריתא חשבינן חד".  יוסף הוא ברית האמת והוא משלים ליעקב. שניהם דבר אחד. כמו כן כאן, בפסוק הזה: "יש לי כל". יעקב אמר אותו לעשו כאשר נולד יוסף והוא נפגש עמו. כאשר הוא אומר לו "יש לי כל" הוא אומר לו בעצם 'יש לי יוסף'. לכן כתוב "והיה בית יעקב אש ובית יוסף להבה ובית עשו לקש", ולכן יעקב אומר לעשו שהוא לא מפחד ממנו, כי יש לו את יוסף, יש לו "כל".

על שם הקשר הפנימי שיש בין יעקב ליוסף כמו שכתוב "אלה תולדות יעקב יוסף" [שמפסוק זה דורשים ש"גופא ובריתא חשבינן חד"] (יעקב כנגד התפארת – כללות הו"ק מצד פנימיותם ברבוי גווני רגשות הלב.

כאן הסברתי את רבוי הגוונים שבתפארת וביסוד קצת אחרת. רבוי הגוונים שבתפארת זה כמו הרבה רגש ביחד, ואילו

ויוסף כנגד מדת היסוד – "צדיק יסוד עולם", "מכלכל" ו"משביר" את כללות האורות והשפע העליון.

הוא צריך לכלכל ולהשביר את כל השפע ולהביא אותו לידי פועל. יש לו רבוי גוונים כמו המשביר הגדול ושם יש את הכל באתגליא ואילו אצל יעקב יש את הכל באתכסיא. בתפארת אלו גוונים של רגש ואילו ביסוד זה כבר מוכן להשפיע.

שניהם מתיחדים בסוד "גופא ובריתא חשבינן חד" –"גוף" – תפארת, ו"ברית" – יסוד – נחשבים כאחד.

נצח והוד נחשבים ל"תרין פלגי גופא", שני חצאים של אותו הגוף, כאשר כל אחד הוא רק חצי ללא השני. תפארת ויסוד זה יחוד יותר פנימי.

בתוך ו' הקצוות יש שלשה קוים ושלשה יחודים זה לא אותו הדבר. שלשה קוים זה ימין, שמאל ואמצע: חסד-נצח בימין, גבורה-הוד בשמאל ותפארת-יסוד באמצע. אבל יש שלשה יחודים, ואז חסד וגבורה הם זווג, נצח והוד הם זווג שנקרא "תרין פלגי גופא" והיחוד השלישי, שהוא גם קו האמצעי – הוא היחוד שבין תפארת ויסוד. על היחוד הזה כתוב המשפט "גופא ובריתא חשבינן חד" – הם אחד ממש.

נסביר יותר: יחוד חסד וגבורה הוא על דרך יחוד זכר ונקבה. חסד כולל את כל החסדים, כאשר "בנין הזכר מן החסדים",  וגבורה כוללת את כל הגבורות, כאשר "בנין המלכות [הנוקבא] מן הגבורות". זה יחוד בין שני גופים נפרדים לגמרי. היחוד בין נצח והוד הוא יחוד קצת יותר הדוק, "תרין פלגי גופא", בין שני חצאי אותו גוף. כמובן, גם זכר ונקבה הם בפנימיות שני חצאי נשמה אחת, אבל בהתגלות הם שני גופים נפרדים שצריכים להתחבר. אבל בתפארת ויסוד זה עוד יותר. הם אחד ממש, לא שני חצאים, ואי אפשר להפריד ביניהם בכלל.

הזווגים הללו הם הזווגים שבממד המקום. הזווג הראשון הוא בין הימין והשמאל, חסד וגבורה, השני הוא היחוד בין מעלה ומטה והיחוד השלישי הוא היחוד שבין פנים ואחור – תפארת ויסוד. יוצא לנו, שהיחוד בין ימין ושמאל הוא כמו היחוד בין שתי הידיים, כמו במחיאת כפיים. היחוד של נצח והוד זה היחוד בין התודעה של מעלה ושל מטה, שלא יתכן אחד בלא השני. היחוד בין התפארת והיסוד זה היחוד בתודעה שבין הפנים והאחור.

התודעה של ימין ושמאל היא תודעה של שני דברים שצריכים להתאחד. התודעה של מעלה ומטה היא תודעה של שני חצאים של אותו הדבר [יש על זה מאמר ארוך של האדמו"ר האמצעי להסביר את ההבדל ביניהם]. התודעה של פנים ואחור הוא תודעה אחרת לגמרי משני הקודמים. למה? כי את האחור לא רואים בכלל. הוא לגמרי בתת-מודע וממילא הוא אחד לגמרי עם הפנים, עם מה שאני רואה קדימה.

כאשר אני מסתכל אני קולט יחד את המעלה ואת המטה. אני קולט אותם כשני חצאים. את שני הצדדים, ימין ושמאל, אני קולט כשני דברים נפרדים, שכן צריך להזיז את הראש מצד לצד כדי לראות את שניהם. אבל הפנים והאחור – אין בכלל אחור. אני לא רואה אותו בכלל. הוא נכלל בפנים בסוד "תתן אמת ליעקב", "יש לי כל". את ה"אמת" – שזה האחור – נותנים יעקב, שזה הפנים.

הסברנו פעם, שהאות ו שבשם כוללת את כל הפרצופים. זה אחד מן היסודות העמוקים ביותר של כל הקבלה והחסידות. נצח והוד הם בשרש שלהם כנגד פרצופי אבא ואמא, חסד וגבורה הם כנגד פרצופי זעיר אנפין ונוקבא (זו"ן), תפארת ויסוד הם כנגד שני פרצופי הכתר – אריך אנפין ועתיק יומין. כל הקבלה נכללת בפרצוף ז"א. כתוב "בראשית ברא" ובראשית זה ברא שית, ברא שש.

ר' חיים ויטאל שואל שאלה בתחלת ה'עץ חיים', איך אנחנו מדברים מהספירות העליונות, הרי כתוב "הנסתרות לה' אלקינו" ולפיכך אי אפשר לדעת שום דבר מספירות חכמה ובינה ולמעלה. לכאורה, אפשר לדבר רק על הו"ק. יש הרבה תרוצים, אבל ההסבר הכי עמוק הוא, שכל מה שלא נדבר בספירות העליונות עד רום המעלות, עד אור אין סוף ממש, הכל נכלל בסופו של דבר בתוך ו' הקצוות, איך שזה מתגלה אלינו – "והנגלות לנו ולבנינו". למה? בגלל מה שהסברנו.

שוב, היסוד זה עתיק יומין, פנימיות הכתר. עתיק זה התענוג שמתגלה ביסוד. אריך אנפין, שזה הרצון, הוא כנגד הרחמים. לכן, בתוך אריך אנפין מתגלות יג מדות הרחמים, שמתגלות אחר כך בתפארת. בשרש, בפרצופי הכתר, הסדר מתהפך ויוסף עולה על גבי יעקב [יש כמה מדרשי חז"ל כאלה]. השרש של בטחון ותמימות, נצח והוד, הוא באבא ואמא, בטול ושמחה. החסד והגבורה כוללים את כל זו"ן – החסד כולל את ז"א והגבורה את כל נוקבא דז"א, שכן "בנין הזכר מן החסדים ובנין הנקבה מן הגבורות". אם כן, הכל נכלל בסוד ו' הקצוות.

יוצא מכך, שהיחוד של תפארת ויסוד הוא היחוד הכי פנימי. הוא מושרש בתוך הכתר, בעתיק ואריך. הכתר היא ספירה אחת והיחוד בין אריך ועתיק הוא 'מיניה וביה'. לעומת זה, היחוד בין נצח והוד נובע מן היחוד בין פרצופי אבא ואמא, שעליהם כתוב שהם "תרין רעין דלא מתפרשין לעלמין". לכן, הם כשני חצאים של אותו הדבר. מה שאין כן היחוד בין חסד וגבורה הוא היחוד של זו"ן בעצמם, שאינם ביחד תמיד. לפעמים הם דבוקים לפעמים לא. לפעמים הם במצב של "אחור באחור" ולפעמים במצב של "פנים בפנים".

בנוסף, רק ביחוד שבין תפארת ויסוד הם מתהפכים. ביחוד בין נצח והוד אבא הוא כנגד נצח ואמא כנגד הוד. הסדר נשמר. ביחוד בין חסד וגבורה החסד כנגד ז"א והגבורה כנגד הנוקבא, ושוב הסדר נשמר. רק ביחוד בין תפארת ויסוד זה מתהפך, שהשרש של היסוד [עתיק] גבוה מן השרש של התפארת [אריך].

כלל גדול נוסף, המובא בזהר ובכתבי האריז"ל ומוסבר בחסידות. יש לפעמים  זווג בין ז"א לבין נוקבא דז"א שנקרא בלשון הקבלה הראשונה רק 'זווג היסוד', זווג בין יסוד ומלכות, ויש לפעמים זווג שנקרא 'זווג התפארת', והוא זווג בין תפארת ומלכות. לכאורה, כל זווג הוא ביסוד, אז כיצד יתכן זווג תפארת ומלכות ללא יסוד? ההסבר הוא, שיש זווג שבו היסוד הוא מה שמורגש בעיקר. הזכר מרגיש בעיקר את היסוד, את הברית, בעת הזווג. מה שאין כן בזווג תפארת ומלכות מה שמורגש זה התפארת, הלב.

שוב, יש זווג שבא מן הלב, אפילו שלמעשה הוא נעשה על ידי היסוד. אם בעיקר מה שמתגלה בזווג הוא הלב – הזווג הנפשי, הרוחני, הפנימי – זה נקרא זווג תפארת ומלכות ואם מה שמורגש בעיקר הוא הזווג הגשמי, ההתקשרות הגשמית, זה נקרא זווג יסוד ומלכות.

מה זה נוגע אלינו? התפארת נקראת "פנים" ואילו היסוד נקרא "אחור". גם בזווג זה היחס. זווג רוחני נקרא בכתבי האריז"ל זווג של "פנים בפנים". אבל אם יש זווג חיצוני, גשמי, הוא נקרא זווג של "אחור באחור". זה הממד הגשמי בין בני הזוג, לעומת הממד הרוחני שבזווג תפארת ומלכות.

הזווג שעל ידי יוסף לבדו, כביכול, נקרא "אחור באחור" – "אחור" בחינת היסוד; אך כשמאירה בפנימיות מדרגת יעקב אביו – נקרא "פנים בפנים"),

כאן יש הסבר יותר פנימי לפסוק "יש לי כל". שהיסוד, שמצד עצמו הוא גשמי, צריך שיהיה חדור רגש של רחמים עד כדי שהוא יתבטל לגמרי, כמו שהאחור מתבטל אל הפנים, ואז הזווג יהיה זווג של "פנים בפנים". בכל זאת, כיוון ש"המעשה הוא העיקר", ולמעשה הענג מתגלה דוקא ביסוד, ולא בתפארת, זה בטוי לכך שהיסוד בשרש הכי גבוה הוא מעל לרחמים. למרות שבהתגלות, היסוד צריך להתבטל בפני הרחמים כדי להיות בבחינת "פנים בפנים", בכל זאת בשרש, בעל-מודע של הכתר, השרש של היסוד הוא מעל לשרש של הרחמים, בסוד "חותם המתהפך".

וכן בסוד "תתן אמת (יוסף) ליעקב".

* * *

אנחנו ממשיכים בנושא שלנו, ו הקצוות. עד היום למדנו על כל אחד מהם בפני עצמו, אחר כך בפרק הקודם (פרק יג) הסברנו איך הם מקבילים ל-ו קצוות העולם – ד רוחות העולם, מעלה ומטה. בפרק הבא נלמד כיצד ו הקצוות שייכים אל אברי הגוף.

נתחיל להסביר את הסדר. אנחנו התחלנו עם הסבר הספירות לפי כוחות הנפש, כדרך החסידות, בעוד שעל פי קבלה מתחילים מן הגוף. כשרוצים להסביר את סדר הספירות ולקשר אותו עם העולם מתחילים קודם כל עם המקום המקיף, עם רוחות העולם, שהיא הצורה הכללית הגשמית. רק אחר כך, בסוף, כשרוצים לרדת גם לפרטים צריך להקביל גם לאברי הגוף ולראות איך זה מתלבש גם בגוף האדם. זה הסדר הנכון על פי חסידות.

לפני שנתחיל בפרט נקדים עוד הקדמה. אם יש לנו שלשה מיני סדרים להסבר הספירות – בנפש, בעולם ובגוף האדם – הם ודאי מקבילים לסוד "הכנעה, הבדלה, המתקה" שאנחנו לומדים בכל מקום. לכאורה, הגוף הוא המשל הנמוך ביותר, ולפי סדר זה אברי הגוף זה כנגד המתקה.

אם רוצים לסכם במילה אחת את כל העבודה הפנימית של הכוחות הפנימיים – מאמונה ועד שפלות – אז זו 'הכנעה', בטול. כל הפרושים שלנו על העבודה הפנימית, הכל נכלל במילה אחת: הכנעה. בפרק ה הזכרנו שכל המדרגות בבחינת מקיף הן אמונה ואילו בבחינת פנימי הן בטול [ארץ ישראל, ארץ הקדש, נקראת 'ארץ כנען' כח כל עבודת הקדש שבה היא בבחינת הכנעה. "טובה הארץ מאד מאד" – "מאד מאד הוי שפל רוח"].

שתי המדרגות הבאות הן כנגד "מל מל". מל הוא מלשון גלוי, ואכן בשני הסדרים הבאים המטרה היא גלוי האור בעולם. קודם יש גלוי מופשט, שאדם יוצא מעצמו על מנת להתחבר עם האור שמקיף אותו, וזה מתגלה בעבודת קיום שש המצוות התמידיות. ענין המצוה הוא תמיד הבדלה, ושש המצוות התמידיות ענינן הוא לצאת מעצמי. ידוע הכלל הגדול בחסידות, שעצבות היא אינה עבירה ובכל זאת היא השרש לכל העברות וכך השמחה אינה מצוה אבל היא השרש לכל המצות שבתורה, וכך הלאה [לכן הלא-חסידים לא יודעים מה זו עבודה פנימית, כי זה לא כתוב בתורה].

הן בגדר של "דרך ארץ קדמה לתורה", שאחד הפרושים לכך בחסידות הוא, ש"דרך ארץ" הוא הכתר שלמעלה מן החכמה, ולכן היא למעלה מן התורה. "קדמה לתורה" הוא מלשון קדם, שהוא הכנוי אל הכתר. "גן בעדן מקדם" – "גן" היא המלכות, הגלוי של התורה הנגלית ב-גן פרשיותיה, "עדן" היא החכמה, פנימיות התורה הנסתרת, ו"מקדם" הוא הכתר. ה"ארץ" של "דרך ארץ" היא מלכות דא"ק, פנימיות הכתר, שלמעלה מן הכתר עצמו. שוב, הצמח צדק מסביר, שבכל פעם שמופיע הבטוי "קדמה" הוא בשרש דבר ששייך אל הכתר. גם התורה נקראת קדם – "משל הקדמוני" – והיא המשל של ה"קדם", אבל "קדם" בעצמו זה "דרך ארץ קדמה לתורה". זו התורה שהיא בבחינת 'רזין דרזין'.

שלשת הבחינות הללו הן גם כנגד "השתלשלות, התלבשות, השראה". "גן" זו השתלשלות התורה, "עדן" זה התלבשות הפנימיות שלה ואילו "קדם" זו השראת רזיה.

נחזור לענין. כל העבודה הפנימית בנפש היא בחינת "חש". אחר כך, כאשר מתחילים ליישם את זה בקיום המצוות זה כבר בחינת "מל" של הבדלה. כל הוראה בתורה זה להבדיל בין הקדש ובין החול, בין הטהור ובין הטמא. לכן אסור להורות שתויי יין, כפי שלכהן אסור להיכנס שתוי יין למקדש. מי ששותה יין לא מסוגל להיות בהבדלה. יתכן שלהמתקה הוא כן מסוגל, בבחינת "נכנס יין יצא סוד"... "חייב איניש לבסומי בפוריא", ו"לבסומי" זה להמתיק, אבל להורות ולהבדיל הוא לא מסוגל. כל קיום המצוות התמידיות זה בבחינת הבדלה, בחינת ברית התקשרות.

הרמז על היחס בין ההכנעה בתקון כוחות הנפש הפנימיים שבעבודת ה"חש" לבין עבודת ההבדלה שבקיום המצוות, הנכללות בששת המצוות התמידיות הוא הפסוק "כל מצותיך אמונה". כל המצות הן בגדר אמונה. איך כל המצות הן אמונה? אם כל אחת משש המצוות התמידיות כוללת אמונה [קב] מצוות אז יש לנו כבר ברית מצות, ואם נוסיף להן את מצות התפלה שבאמצע – "איזוהי עבודה שבלב זו תפלה" – נקבל תריג מצות. למה דוקא את מצות התפלה? אמרנו, שכל העבודה הפנימית ששייכת לסדר הראשון שכנגד "חש" אינה קיום מצוות, אך אם בכל זאת הן שייכות למצוה אז זו מצות התפלה. התפלה היא ה'אני' שבאמצע, בתוך המקום שמקיף – "ואני תפלה" – במצב תמידי של התבטלות. יש בספר יצירה ו קצוות, והאדם שבאמצע נקרא "היכל הקדש שבאמצע". הוא זה שצריך להיות בבחינת תפלה ו-ו הקצוות המקיפות אותו צריכות להיות שש המצוות התמידיות.

על כך יש מאמר של ר' יוחנן בגמרא "הלואי שיתפלל אדם כל היום כולו", ובחסידות [במיוחד אצל האדמו"ר האמצעי] מוסבר שזו מצוה שבגדר שאיפה לתמידיות. יש מצוה ששואפת להיות תמידית. ידוע, שדוקא על מצות התפלה יש מחלוקת בין הראשונים אם היא מדאורייתא או מדרבנן, אם היא בכלל מצוה או לא, ולכן מי שאינו חסיד לא תמיד מבין למה להתפלל. למה ללמוד הוא מבין, אבל להתפלל הוא 'לא מבין בזה...' [יש כמה סיפורים בזה, ואכמ"ל]. אותו 'מתנגד' שייך רק לאתגליא, ומכל העבודה הפנימית של עבודת התפלה הוא לא יודע [כמובן, כאשר אני מדבר על 'מתנגד' אני מתכוון למתנגד שבתוכי ובתוך כל אחד ואחד].

אם כן, יש מצוה אחת שהיא חצי מצוה חצי לא-מצוה. היא על הגבול. זו מצות התפלה. לכן מביא האדמו"ר האמצעי במאמר 'קונטרס התפלה' [מהדברים היפים ביותר שיש בחסידות חב"ד. מהדברים הראשונים שכתב, והוא כתב אותו, ואת 'פוקח עיוורים' לבעלי התשובה, באידיש במטרה להפיצו בין החסידים הפשוטים], שאחד הרמזים בגמרא לחי הברכות שבתפלת 'שמונה עשרה' הוא שהם כנגד חי חוליות שיש בשדרה, ובמשנה במסכת אהלות המביאה את פרוט רמח האברים של האדם חוליות השדרה אינן נמנות בתוכן. כך הוא מסביר את השטה, שבה הוא נוקט, שמצות התפלה היא רק מדרבנן. בכל זאת, התפלה מדומה לעמוד השדרה שמחזיק את כל החיות של כל האברים של הגוף. סוד התפלה הוא חוט השדרה של כל התורה. זה הפנימיות של השלד.

שאלה: גם במצות ברית מילה יש משהו תמידי, שכן מי שלא מל עובר בכל רגע על איסור כרת?

תשובה: אכן, יש קשר בין מצת התפלה למצות ברית המילה. יש בברית שני דברים: שמירת הברית וקדושת הברית. שמירת הברית היא החלק השלילי, שלא לפגום בברית ועל ידה זוכים לקיים את החלק החיובי שבה. קדושת הברית היא הענין החיובי של המשכת "זרע קדש ברך ה'" ועל ידי זה מקיימים את המצוה הראשונה, מצות "פרו ורבו" הנקראת 'מצוה רבה'. עיקר גלוי האין סוף הוא בקיום מצוה זו, והיא עיקר גלוי הצלם והדמות בעולם הזה. כל התורה והמצות הוא גלוי העצמות כאן, למטה בעולם הזה, ולכן אומרים חז"ל, שמי שלא מתעסק בפריה ורביה הוא "ממעט את הדמות". עיקר גלוי האלוקות למטה הוא במצות "פרו ורבו", והברית זה להמשיך את ה"זרע קדש ברך ה'". הסברנו לפני כמה ימים, שהיסוד הוא הלולב, העולה אל הדעת כדי להמשיך משם את הטפה מפנימיותה. זה עיקר ההבדל בין ישראל לבין אומות העולם, עליהם כתוב "אל אחר איסתריס ולא עביד פירין". אין להם את הדעת של הקדושה, והכח של השדרה הוא לעלות אל הדעת ולהמשיך מן ממנה – מן הסגולה של עם ישראל – את כח האין סוף, שזה הכח להוליד בדומה לו ולהרבות את הדמות והצלם בעולם. ממילא, השדרה היא מקור הברית, וזהו הקשר בין התפלה ובין מצות הברית.

כל זה היה להסביר, שבמצות התפלה יש משהו מיוחד והוא שהיא מצוה ואינה מצוה, וכן להסביר שבתור מצוה היא מצוה כזו ששואפת להיות תמידית. על כך נאמר "הלואי שיתפלל אדם כל היום כולו" [הלואי אותיות אליהו, מבשר הגאולה. הגאולה היא המצב התמידי של תפלה ואליהו הוא המבשר אותו. אליהו הוא גם מאלך הברית]. שש מצות תמידיות הן מצות שהחיוב שלהם לא פוסק לעולם ויש מצוה אחת שהיא בבחינת שואפת להיות כזו.

נחזור אל הרמז. "כל מצותיך אמונה" זה שכל מצוה משש המצות התמידית המקיפות את המקום כוללת אמונה מצוות, כאשר ו פעמים אמונה עולה ברית [יש רמז נוסף במילה אמונה, שהיא א מונה. מונה עולה קא (מֵאָיִן), כלומר שהאות א מונה מן האָיִן – כמו "והחכמה מאין תמצא" – עוד קא מצות]. ברית עם עוד מצוה אחת, מצות התפלה, עולים תריג. זו כוונה חשובה בכוונת תריג המצות.

מה יוצא מן הרמז? יוצא ששש המצות התמידיות הן המקיפות את המקום מסביב, ואילו ,ואני תפלה" היא באמצע. המקום שמקיף את האדם הוא בחינת בית והבית הוא "ביתי בית תפלה יקרא". מה עושים בתוך הבית? עובדים את ה' ב"עבודה שבלב זו תפלה".

על ידי כך אפשר להסביר עוד דבר חשוב. הרמב"ם מונה את מצות התשובה כמצוה פרטית וכשהוא מפרט אותה משמע מדבריו שעיקר המצוה היא מצות הוידוי, וידוי דברים. בחסידות מוסבר שזהו רק החלק החיצוני של התשובה, בעוד שאת החלק הפנימי שלה מקיימים על ידי עבודת התפלה. תפלה היא גם בחינת תשובה פנימית אל ה'. כמו שעיקר הבית הוא "ביתי בית תפלה" כל בית המדרש הוא בית שדורשים בו את ה', כמו שכתוב על רבקה אמנו "ותלך לדרוש את ה'". יש דרישת ה' דרך התורה ויש לדרוש את ה' ישירות, דרך עבודת התפלה. עבודת התפלה היא עבודת ההתבוננות ועבודת הדבור, והיא-היא עבודת התשובה הפנימית.

שוב, כל המצות המעשיות הן בבחינת בנית מקום. הן בבחינת בנית בית המקדש. כל התורה כולה וכל המצות כולן כלולים בתוך מצות "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם", כאשר התפלה היא ה"ושכנתי בתוכם", היא העבודה שנעשית בתוך בית המקדש. זו ה"עבודה שבלב זו תפלה".

כמובן, שאם אדם לא מתפלל בתחלה אין לו שום כח לבנות את הבית. כך כתוב בזהר על האבות, שאדם הראשון הכין על ידי עבודתו הרוחנית את הכותל המערבי של בית המקדש, ולכן הוא העומד נצחי. אחר כך בא אברהם אבינו והוסיף את הכותל הדרומי, שכנגד החסד. אחר בא יצחק אבינו ובנה את הכותל הצפוני ויעקב אבינו בנה את הכותל המזרחי. בסוף בא משה רבינו ובנה את הגג. הרמז המופלא על כך בזהר הוא, שאדם הראשון הקריב מנחה, ומנחה עולה קג. זה היה השרש. אחר כך בא אברהם אבינו ו"קראו הר", והר עולה ב פעמים קג (עם הכולל). אחר כך בא יצחק אבינו "וקראו שדה", ושדה עולה ג פעמים קג. אחר כך בא יעקב אבינו "וקראו בית", ובית עולה ד פעמים קג. בסוף בא משה רבינו והתפלל תקטו תפלות (או תחינות לפי גרסה אחרת) על מנת להכנס לארץ, כמנין ואתחנן, שהם ה פעמים קג [חז"ל אומרים, שזו היתה שלמות העבודה של משה רבנו. יש עשרה לשונות של תפלה, ותחינה בתחנונים היא הגדולה שבכולן. ואתחנן עולה גם תפלה]. זה נקרא ההכנה לבנית בית המקדש על ידי אבות העולם, עוד לפני שהוא יורד למטה בפועל. מכאן רואים, שכדי להכין את בנית הבית, שאלו כל המצות, צריך להתפלל קודם.

כל הרמז הזה בפסוק "כל מצותיך אמונה" בא להסביר את הסדר שלמדנו בפרקים הקודמים. קודם הסברנו את העבודה הפנימית, שהיא כמו התפלה שאמורה להיות באמצע, "היכל הקדש שבאמצע". אחר כך צריכה לבוא עבודת ההבדלה, שהיא עבודת קיום כל המצוות. על ידי המצוות בונים את המקום וזו ההתקשרות אל המציאות בבחינת כלל, בבחינת מקיף. בסוף בא הפרק הזה, וזו עבודת ההמתקה. המתקה זה לקשר את הכל עם הגוף, להמתיק את הגוף.

זה הסדר הנכון. מה עושים ה'חיצונים'? הם קודם מתחילים עם המתקת הגוף. על זה כתוב "נרגן מפריד אלוף". הנרגן – מי שעושה קטטה וריב – מתחיל עם הגוף והוא מפריד את אלופו של עולם מן העבודה שלו. הוא רק מתחיל עם עצמו. כל העבודה של הגוים, של ה'לעומת זה', מתחילה תמיד עם זכוך הגוף, אבל אצלנו זו עבודה שבאה בסוף. זו עבודה של המתקה, שבאה אחרי שיש הכנעה של הנפש והבדלה של קדושת המצוות, ואז אפשר לקשר את העבודה עם האברים של הגוף ממש.

קודם הזכירו בשאלה שנשאלה שהברית היא גם כן בחינה של שלמות. אפשר לומר, שהשלמות הזו מתגלה כאן, במדרגה שלנו, כאשר הקדושה מתגלה דוקא באברים של הגוף. במדרגה הזו כל האברים נכללים בברית והברית היא עצמה מצוה, היא קדש, היא 'חפצא' של קדושה. אברהם אבינו נשבע בברית המילה שלו, כאשר שלח את אליעזר להביא את רבקה ליצחק, כפי שנשבעים בספר תורה. ברית המילה היא 'חפצא דקדושה' והיא המצוה היחידה בה נצטווה אברהם. עד ברית המילה היה שמו אברם, ועל ידה נוספה לו האות ה, שהשלימה את שמו לאברהם, וזה עולה רמח, כנגד רמח אברי הגוף. זה בא לרמז, שכל האברים של הגוף נכללים בבחינת אבר הברית. בזהר מובא שאברהם הוא אבר מה. כלומר, הוא אבר שבבחינת מה, בבחינת בטול, כאשר בלשון חז"ל סתם אבר הוא אבר ברית.

בהקשר הזה הסברנו פעם, שהמילה אבר מתפרשת בשלשה אופנים שונים והשם שלש מדרגות של השתלשלותה. בתנ"ך אבר זה כנפיים – "יעלו אבר כנשרים" – וזה בחינת מקיף. אם נטלו הכנפיים מן העוף הוא עדיין כשר לאכילה, שכן עיקר החיות הפנימית שלו אינה תלויה בהם, רק עיקר התוקף, שזה המקיף, שורה עליהם. זה השרש של המילה. אחר כך, בלשון חז"ל, יש למילה עוד שני פרושים: הפרוש הכללי הוא 'רמח אברים' והפרוש הפרטי הוא אבר הברית – "אבר קטן יש באדם, מרעיבו שבע, משביעו רעב" [נאמר על חטא דוד ובת שבע, שלפי אחת הדעות בזהר היה אתמול, ב-טו אלול].

אם כן, התכלית היא שכל אברי הגוף יהיו בבחינת אבר מה, יהיה חדור בבטול, בבחינת שם מה החדש. כל זה היה הקדמה לפרק הבא שנלמד, שהתכלית היא שכל הגוף יהיה 'חפצא דקדושה' ממש, כמו הברית.

מי מסוגל לזה? רק אברהם. כתוב שאברהם אבינו קיים את כל המצוות, וכולם שואלים למה הוא לא קיים את מצות ברית מילה? למה הוא חיכה עד גיל תשעים ותשע לצווי ה'? יש המון פרושים [כנראה על כל ברית מילה יש פרוש חדש...], אבל הפרוש העיקרי, הפנימי [יש על זה שיחה מהרבי שליט"א], הוא שהמצווה הזו היא גלוי העצמות מלמעלה – "ומל ה' אלקיך את לבבך" – וזה דבר שהאדם לא יכול לעשות מלמטה, אפילו לא אברהם אבינו. הוא ודאי יכול לקיים אותה גם מעצמו, אבל אם כך הוא יפסיד את הענין העיקרי של הברית, את ההתעצמות עם האלוקות ממש, בתוך הגוף.

יש גוי שיכול לעבוד כל החיים שלו על הזדככות הגוף, וגם אברהם אבינו עשה כך, אבל ברית מילה זה לא דבר שאדם יכול לעשות מעצמו. זה הזכוך האמיתי  המופלא של גלוי אלוקות בגשמיות ממש, וזה  דבר שיכול לבוא רק מלמעלה, על פי צו של הקב"ה. על הפסוק "וכרות עמו הברית" דורשים חז"ל, שהקב"ה אחז ביחד עם אברהם את ידו ברגע שהוא מל את עצמו. לא הוא מל את עצמו אלא הקב"ה כרת עמו את הברית. זה תכלית הכונה, שהגוף יתעצם ממש עם האלוקות ויהיה 'חפצא דקדושה', כמו ספר תורה, בגשמיות ממש.

זו תכלית כוונת מצות ברית מילה וזו תכלית כוונת כל המצוות, שכל הגוף יהיה כמו ברית מילה. בברית מילה ה'גברא' נעשה 'חפצא'. בחסידות מוסבר, שה'גברא' זה האור ה"ממלא כל עלמין" ואילו ה'חפצא' זה האור ה"סובב כל עלמין", וכאשר ה"סובב כל עלמין" מתאחד לגברי בתוך ה"ממלא כל עלמין" זה כמו התכלית של מצות ברית מילה ושל כל התורה והמצוות, להיות 'חפצא' של קדושה, בבחינת "ואתם תהיו לי ארץ חפץ".

נסכם: השלב הראשון היה העבודה הפנימית. השלב השני היה הגדרת המקום ובנינו. אחר אפשר לחזור ולהחדיר את הכל בתוך הגוף. כל זה היה הקדמה לסדר שלנו כאן בספר בהסבר הספירות.