תחלת השעור – בו נלמד גוף הפרק – חסר

פרק יח

בעבודת האדם מלמטה למעלה, המלכות – שפלות – היא "קבלת עול מלכות שמים" – עבודת העבד לאדונו ומלכו. עבודה זו צריכה להיות ב"שמחה ובטוב לבב מרב כל", והוא כאשר מתבונן (שהרי קו העבודה הוא בבינה – לבא, עבודת ההתבוננות) בגדולת המלך – מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא – ועל שזכינו, עם בני ישראל קדושים, להיות עבדיו, וכנוסח התפלה: "אתה בחרתנו מכל העמים, אהבת אותנו ורצית בנו ורוממתנו מכל הלשונות, וקדשתנו במצותיך, וקרבתנו מלכנו לעבודתך ושמך הגדול והקדוש עלינו קראת".

על ידי עבודתנו נעשה "נחת רוח" למעלה, כביכול, מ"מעשה התחתונים" – "נחת רוח לפני שאמרתי ונעשה רצוני". אמיתת שמחת העבד באה מהרגשתו והתאחדותו בשמחת האדון, אבינו מלכנו יתברך, עד ששמח בשמחת ה' ממש. וכן מבואר בדא"ח, בענין השפלות והשמחה ש"הא בהא תליא", הא תתאה ב-הא עילאה ו-הא עילאה ב-הא תתאה, שפלות בשמחה ושמחה בשפלות, ועל כן צורתן אחת באותיות השם ב"ה.

עד כאן חסר

על הענין הזה, של הקשר בין שפלות לשמחה, יש מאמר שהוא ספר שלם של ר' אייזיק מהומיל הנקרא 'מאמר השפלות והשמחה', וכל ענינו להסביר מה זו שמחה ומה היא שפלות.

זה גם סוד "מי זאת עולה מן המדבר", עבודת הבעש"ט. מי עם זאת עולה נחת, שנת לידת הבעש"ט. מי היא השמחה וזאת היא השפלות וצריך לחבר אותם יחד "מן המדבר", בדבור. זו הכוונה הכללית ביותר בעבודת התפלה אצל הבעש"ט (בכתר שם טוב), שצריך בעת התפלה לייחד את 'מי' עם 'זאת'. על פי פשט, זה לייחד את המחשבה בדבור – מחשבה הן אותיות בשמחה – שכאשר יש כוונה אמיתית במחשבה היא באה מיסוד אמא, מקור השמחה, והיא צריכה להתחבר עם הדבור, עם השפלות.

שוב, המחשבה היא השמחה והדבור הוא השפלות – ה עילאה ו-ה תתאה – וצריך להמשיך את שמחת המחשבה אל תוך שפלות הדבור. הדבור בתחלה הוא הפוך מזה, הוא גאוה, ולכן כתוב שדבור מתוקן צריך לבוא אחרי שתיקה – "חש-מל". "חש" היא שתיקה והשפלה ורק אחר כך אפשר לדבר "מל". הבעש"ט מסביר את דברי חז"ל "אם דומה עליך רבך כמלאך ה' צבאות תורה יבקשו מפיהו ואם לאו אל יבקשו", ש"מלאך" הן אותיות "כאלם", שאם הוא משפיל את עצמו בשתיקה ורק אחר כך מדבר – "תורה יבקשו מפיהו", אבל אן לא אז לא. זה תקון הדבור  על ידי שפלות [בהמשך נסביר שסוד החשמל הוא אור שבא מאמא, וגם קשור עם משלח מנות של פורים], כאשר מה שמאיר בדבור היא שמחת המחשבה. זה היחוד של "מי" – "זאת" בתפלה.

המקור בנגלה [אצל האדמו"ר האמצעי יש מאמר שלם על הפסוק "ויספו ענוים בה' שמחה ואביוני אדם בקדוש ישראל יגילו"] לקשר ההדוק הזה בין שמחה לשפלות הוא ברמב"ם המובא בהערה קנ:

קנ. עיין ברמב"ם סוף הלכות לולב (בהמשך לתאור מצות שמחת בית השואבה בחג הסוכות) וזה לשונו:

"השמחה שישמח אדם בעשיית המצוות ובאהבת האל שציווה בהן, עבודה גדולה היא [עבודה כפולה של שמחת המצות ושל שמחת אהבת ה']. וכל המונע עצמו משמחה זו, ראוי להיפרע ממנו [מגיע לו עונש], שנאמר 'תחת אשר לא עבדת את ה' אלקיך בשמחה ובטוב לבב' (דברים כח, מז).

וזו סיבת הגלות. סיבת הגלות היא קיום מצות ללא שמחה, ו"מצא מין את מינו" – אתם גולים לחוץ לארץ, למקום בו אין שמחה. על פי פשט, הסיבה בפסוק היא "תחת אשר לא עבדת את ה' אלקיך בשמחה ובטוב לבב". ולמה לא היית בשמחה? "מרב כל".

וכל המגיס דעתו [מלשון גסות רוח] וחולק כבוד לעצמו ומתכבד בעיניו במקומות אלו חוטא ושוטה.

מה רואים מכך?  מי שלא שמח זה מגסות רוח. בעיניו, רק אנשים נבזים שמחים, כמו התם של ספורי מעשיות שהחכם רואה אותו בבזיון. הרמב"ם כותב, שמי שלא מסוגל לשמוח זהו סימן של גסות רוח ויש בגסות רוח שלו שלש מדרגות: "מגיס דעתו", "חולק כבוד לעצמו", "מתכבד בעיניו".

ועל זה הזהיר שלמה 'אל תתהדר [מלשון כבוד] לפני מלך' (משלי כה, ו) [לפני מלכו של עולם]. וכל המשפיל עצמו ומקל גופו [בהמשך נסביר שזה תקון האשה, ש"דעתה קלה" למעליותא, שהיא מוכנה להיות 'קלה' ומושפלת. זה תקון המלכות, תקון הדבור, בשפלות] במקומות אלו [בשביל להיות שמח] הוא הגדול המכובד העובד מאהבה.

זה מה שנקרא בלשון הזהר "מאן דאיהו זעיר – איהו רב ומאן דאיהו רב – איהו זעיר". מי שעושה את עצמו גדול הוא "חוטא ושוטה", הוא קטן שבקטנים, ומי שמשפיל את עצמו הוא המכובד, הוא גדול באמת "העובד מאהבה". אצל מי מוצאים את המידה הזו, של נכונות להשפיל בכבודו על מנת לשמוח לפני ה בשמחה של מצוה? דוד המלך. לכן אנחנו מבינים שזהו תקון המלכות.

וכך מסיים הרמב"ם את הלכות לולב:

וכן דוד מלך ישראל אומר 'ונקלותי עוד מזאת [אעשה את עצמי קל שבקל], והייתי שפל בעיני' (שמואל ב' ו, כב) [בבחינת "נשים דעתן קלה", ולכן הוא היקל בכבודו לפני השפחות, שבתוך הנשים הן הקלות ביותר]. ואין הגדולה והכבוד אלא לשמוח לפני ה' שנאמר 'והמלך דוד מפזז ומכרכר לפני ה' וגו'' (שם טז)".

עד כאן לשון הרמב"ם. כאן מחבר הרמב"ם שמחה עם עבודה מאהבה. כמובן, יש לו פרק קודם [בהלכות תשובה] שתכלית עבודת ה' היא עבודה מאהבה, עד כדי "באהבתה תשגה תמיד" וזה צריך להיות מצב תמידי. שמחה גלויה, שפורצת עד כדי 'לכרכר ולפזז', גם דוד לא קיים בכל רגע, אבל מי שבעת הצורך לא מסוגל לכך זהו סימן שכל הזמן הוא גס. בנפש צריך יהודי להיות כל הזמן מוכן להקל בגופו כדי לשמוח לפני ה'.

מה רואים מכך? רואים את הקשר הפשוט בין שמחה לשפלות. קודם זה היה נראה כשני הפכים, שאם אתה בשפלות אז אתה צריך להרגיש לא טוב, ואיך שייכת אז שמחה? כאן אנו רואים, שעל דרך הפשט זה אותו הדבר. אתה מוכן כל הזמן להשפיל את עצמך ואז אתה שמח. גלוי השמחה דורש השפלה ומי שלא מוכן לזה לא יהיה שמח. זהו בדיוק המוטיב של הספור של החכם והתם של ר' נחמן. מי שחכם בעיני עצמו הוא עצוב כל הזמן ולא מסוגל להיות שמח, ואילו מי שהוא פשוט הוא כל הזמן שמח.

שאלה: "כל השרוי בלא אשה שרוי בלא שמחה", זה בגלל שהאשה משפילה אותו?

תשובה: זה לא שהיא נותנת לו מכות... האשה היא כמו ראי טוב, שלפי איך הוא מוצא חן בעיניה הוא מרגיש אם הוא נמצא כעת בגבהות רוח או לא, ואז הוא מתקן את הגאוה שלו. אתמול הזכרנו, שטענת אהרן ומרים על משה היתה למה הוא פורש מן האשה, הרי מי שפורש מן האשה מתגאה. באמת, משה רבנו היה כל כך ענו, שהיה יכול גם לפרוש מן האשה, ועם זה זו לא מדרגת המשיח. הסברנו, שעֲנָוָה הן אותיות עֹונָה, שמי שמקיים את מצות עונה עם האשה מתקן בכך את הגאוה שלו. זה גם כן תקון גדול מאד.

מאיפה יודעים שהאשה היא באמת תקון הגאוה של האיש? מן הפסוק "אעשה לו עזר כנגדו". חז"ל דורשים את הפסוק "זכה – עזר, לא זכה – כנגדו", אבל הפרוש הוא ששניהם דבר אחד. מה שהיא עוזרת לו זה 'כנגדו'. כלומר, יש לאשה חוש לנגד אל ה"לא זכה" שיש בו. בכל אחד יש חלק בו הוא "זכה", בו הוא מזוכך על ידי זכוך ה'אני', ויש חלק של "לא זכה", חלק בו הוא אינו מזוכך, שלא זיכך את ה'אני' שלו. כנגד חלק ה"זכה" מתגלה באשה החלק של "עזר", אבל כנגד החלק של "לא זכה" שבו צריך להתגלות באשה חלק ה"כנגדו" שבה. איך היא עוזרת לו? על ידי שהיא "כנגדו". היא עוזרת לו לזכך את עצמו על ידי ההתנגדות שלה.

שוב, ההתנגדות זה לא חייב להיות בצעקות, לא במלחמה בבית [בחינת לוחות השניות, שנתנו בחשאי ולא בקולות וברקים]. ההתנגדות היא בכך שהיא משמש לו כראי, שברגעי שהוא קצת גס רוח הוא מיד רואה את זה עליה בכך שהפסיק למצוא חן בעיניה. היא מיד משקפת את המצב הנפשי שלו, ומה שמוצא חן זה תמיד השפלות – "שפל רוח יתמך כבוד" שהיא בחינת "אשת חן תתמך כבוד".

מכאן ששלמות השמחה באה על ידי שפלות "המלך" [דוד המלך שעומד] "לפני מלך" [לפני ה'], והיא שלמות עבודת העבד למלכו.

כל יהודי הוא מלך – "כל ישראל בני מלכים" – והוא צריך לדעת שהמלכות שלי עומדת ונצבת לפני מלך. זה בדיוק מה שלמדנו בפרק יט, ש"מלכותך" היא-היא "מלכות כל עולמים". אם יש שפלות המלך לפני מלך בדבקות "מלכות כל עולמים" ב"מלכותך" אז יש שמחה.

כמו ששמנו לב לפני כן, יש ברמב"ם שלשה בטויים של גאוה:

שלשת הבטויים "מגיס דעתו, וחולק כבוד לעצמו, ומתכבד בעיניו" הן כנגד – ב"לעומת זה" – "חש מל מל" (הכנעה, הבדלה, המתקה" – כתר שם טוב אות כח).

אלו שלשה בטויים שונים [הרמב"ם לא 'זורק' סתם כך מילים]. מה ההבדל על דרך הפשט "חולק כבוד לעצמו" לבין "מתכבד בעיניו"? זה קשור עם מה שראינו קודם אצל ר' אייזיק מהומיל, שיש עבודת ה' שהיא בבחינת נוקבא, ש'כל הכבוד לה''. כך זה בחינת הלך המחשבה של הרמב"ם. לעומת זה, העבודה שבבחינת זכר היא העבודה של "אין עוד מלבדו", ואת זה לא רואים בגלוי אצל הרמב"ם.

נסביר. יש עבודה שעל ידי התבוננות מגיעים לכך ש"מלא כל הארץ כבודו" ואז כל העולם חייב בכבודו של ה' בעשיית רצונו, ויש עבודה של התבוננות ב"את השמים ואת הארץ אני מלא", אני ממש, וזה בחינת זכר. כל המחשבה של הרמב"ם היא תקון הכבוד, ולכן הוא מסביר בכל פעם שעבודה זרה מתחילה עם שבוש המחשבה, שכאילו צריכים לתת כבוד למישהו אחר.

לענינינו, אם אדם מכבד את עצמו זה פולחן עצמי. "מגיס דעתו" זה היפך ההכנעה, זה שהוא לא מכניע את עצמו. יש לו גסות הרוח. "חולק כבוד לעצמו" זה ההיפך מהבדלה. במקום ש"כל הכבוד לה'" הוא חולק את כל הכבוד לעצמו. הוא עושה הבדלה רעה, הוא מבדיל את הכבוד לעצמו. "מתכבד בעיניו" זה אחד שכבר מתנהג בדרכי כבוד. הוא מקבל כבוד, מגלה כבוד, מראה כבוד. זה כבוד עצמו בגלוי. אחד שרק "חולק כבוד לעצמו" זה אחד שתובע את הכבוד – או בינו לבין עצמו או מאחרים – לעצמו אבל עוד לא מתנהג כך. ה"מתכבד בעיניו" כבר חי לפי הדמיון הזה, הדמיון שמגיע לו כבוד. זה כנגד ההמתקה. המתקה היא הדבור בקדושה, והמתכבד בעיניו זו הבעה חיצונית של כבוד עצמו.

דבר נוסף שבולט הוא, שבשתי המדרגות האחרונות – "חולק כבוד לעצמו" ו"מתכבד בעיניו" – המילה 'כבוד' משותפת וזה בהתאם לכך ששתיהן כנגד שתי המדרגות "מל מל".

מתוך ה"לעומת זה" אפשר להבין מה זה בקדושה. קודם כל צריך אדם להכניע את עצמו. אחר כך הוא מבין ש"כל הכבוד לה'", לא לי. אחר כך הוא כבר יכול להמתיק, לדבר בצורה המתאימה והנאותה.

נמשיך:

תקון החשמל, אותיות לשמח, הוא סוד המלבוש הנמשך מאמא – "אם הבנים שמחה" – להקיף ולהגן עד לתכלית רגלי המלכות – שפלות בעצם.

כתוב בכתבי האריז"ל, שיש מלבוש והוא נמשך מאמא ונקרא חשמל. המלבוש הזה הוא מקיף, והוא נמשך להגן על זו"ן בזמן הזווג שלהם, בכדי שלא תגיע שום יניקת אור אל החצונים [כמו שבשעת הזווג צריכים שני בני הזוג להתעטף בסדין]. אותו החשמל שנמשך מן החצוניות של אמא, שבהקשר אחר נקראת החופה שעל גבי הבנים או הסוכה של "מקיפין דאמא", יוצא מן העור של הנה"י שלה, עור הרגליים שלה, נמשך ויורד ומתעבה כדי להקיף את המלכות מלמטה. שם, במדרגה הנמוכה של המלבוש הזה, הוא נקרא 'נעל', ועל כך נאמר "מה יפו פעמיך בנעלים בת נדיב". עוד דבר שנעשה מן המלבוש הזה: סוד המעקה שעל הגג המפריד בין עולם הבריאה לעולם האצילות.

מה הענין? החשמל הזה בקבלה הוא סוד המשכת השמחה אל השפלות בנפש. האור נמשך מ"אם הבנים שמחה" שבאמא עד תכלית הרגליים של המלכות, השפלות שלה, להקיף ולהגן עליה מלמטה. לכן חשמל הן אותיות לִשְׂמֹחַ. על פי פשט, חש-מל הוא כהסבר חז"ל על חיות הקדש, ש"עתים חשות עתים ממללות" בתקון הדבור על ידי השפלות, שלא לדבר מתוך גאוה אלא מתוך שתיקה של שפלות, אבל על פי הצרוף חשמל הוא לשמֹח וזה מרמז להמשכה שיש מאמא ועד מלכות.

על פי הנ"ל מובן טעם הכנוי של חז"ל למצות סוכה – "מצוה קלה" (עבודה זרה ג, א),

כעת נסביר את מה שהזכרנו קודם, שסוד "נשים דעתן קלה" מתפרש למעליותא. 'קלה' היא היכולת הנשית של האשה להקל בכבודה. מכאן אפשר גם להבין עוד משהו עמוק, והוא מה שנקראת מצות סוכה "מצוה קלה". מה היתה המצוה בכל חג הסוכות? מה שהרמב"ם הסביר בהלכות שקדמו להכלה שהבאנו, מצות שמחת בית השואבה, בה צריך אדם להקל בגופו.

מה זה "מצוה קלה"? לא קלה בשכר, חס וחלילה, שכן אי אפשר לשקול את מצותיה של תורה. צריך לדרוש את הבטוי, שמצות סוכה היא מצוה שדורשת קלות. אם אתה לא בבחינת 'דעת קלה' למעליותא אתה לא יכול לקיים את מצות סוכה. אם אתה לא מוכן להקל בגוף ולהיכנס אל תוך הסוכה, לאכול בה, לשתות בה, לישון בתוכה – אין לך מצות סוכה. מצות סוכה היא מצוה שאומרת: 'אדם מכובד, תצא מן הבית היפה והמוכבד שלך, תקל בכבודך ותיכנס אל תוך בית עראי'. מי נכנס לתוך סוכה? סתם כך רק אדם משוגע או סתם אדם שפל. מי יצא מבית מפואר ויכנס לתוך סוכה? סוכה זו מצוה שדורשת מקסימום של השפלה עצמית.

כיוון שאדם צריך להקל בעצמו בעת קיום מצות סוכה, לכן אין לך זמן שמחה יותר גדול מאשר חג הסוכות. זה עיקר "זמן שמחתנו", שכן זה עיקר הזמן בו יהודי מיקל בעצמו ביותר, וממילא שמח ביותר.

מלשון "ונקלותי" – "משפיל עצמו ומקל גופו", וכן טעם לשבח בסוד "נשים דעתן קלה" (שבת לג, ב), שהמלכות ("אשה יראת ה'") אינה מגיסה דעתה (בחינת אשה רעה ר"ל) [כתוב, ש"אשה רעה" היא העצבות וגסות הרוח, בדיוק ההיפך מאשה טובה] אלא אדרבה מקילה עצמה במקום מצוה ועל ידי כך זוכה לבנים – "אם הבנים שמחה"

יש הרבה מאמרי חז"ל על הקשר בין הזכיה בבנים לבין השפלה עצמית. עצם הכניסה להריון, יש אשה שקשה לה מאד המחשבה על כניסה להריון. יש הרבה נשים היום שעבורם זה משבר נפשי, משבר פסיכולוגי, גדול. למה? בגלל שהריון הוא מצב בו היא קלה מאד. מצב מבוזה [יתכן ויש עוד פחדים, זה אחד מהם]. להיות בהריון ואחר כך להיות אמא – להניק, חיתולים, לכלוך וכל זה – זה מצב של השפלה עצמית גדולה מאד, בין היא מודעת לכך ובין אם לא. יש אשה שלא מוכנה נפשית לכל ההשפלה הזו עם כל הצר שיש בזה ולכן היא מונעת את עצמה מזה [לכן יש היום כל כך הרבה אמצעים למניעת הריון].

איזו אשה זוכה לבנים? אשה שמוכנה להשפיל את עצמה. זה נקרא "נשים דעתן קלה" למעליותא.

(מה שאין כן במיכל בת שאול ודו"ק).

היא היתה בת מלך, ולא היתה דעתה נוחה מכך שהוא משפיל את עצמו, ולכן היא לא הולידה בנים. היא יותר מדאי הקפידה על הכבוד.

וזהו ש"סוכה" היא מלשון "יסכה" – [היא] שרה אמנו ע"ה [וסוכה היא "מקיפין דאמא"] – שזכתה לבנים על ידי שהקילה בעצמה בהמסרה לפרעה ואבימלך.

מלבד זה שמסרה את שפחתה הגר לאברהם. היא פעמיים הושפלה בצורה עצומה, וכתוב שדוקא על ידי שתי ההשפלות האלו היא זכתה אחר כך לבנים.

והיא [שרה אמנו] מקור השמחה בלדתה את יצחק, וכמו שאמרה "צחק עשה לי אלקים כל השומע יצחק לי" ותרגומו "חדוא... יחדי לי", וכן פרש רש"י [ש"יצחק לי" הוא] "ישמח עלי וכו'".

והיא זכתה להוליד את עיקר השמחה על ידי השפלה, שזה "אם הבנים שמחה" בשפלות.

בכך סיימנו את ההערה על השפלות והשמחה.

נתחיל היום את פרק יט בספר. הוא בא בהמשך לפרקים שקדמו אליו, שדברו בענין המלכות. הסברנו, שמלכות בפנימיות היא שפלות ופה בא המשך להסבר ענין זה.