פרק יג

המשכת האצילות מא"ק [שהוא] המאציל העליון [לגביו] היא בדרך גלוי ההעלם בלבד,

זה רעיון יסודי מאד בחסידות, שמביא אותו האדמו"ר הזקן והאדמו"ר האמצעי ואחר כך מרחיב עליו ר' הלל בשער היחוד (פרק ג) באריכות מופלגת. אפשר לומר שזה יסוד כל החסידות. הרבי הקודם אומר, שהמאמר "זכר רב טובך" שבסידור, שאמר אותו האדמו"ר הזקן אחרי השחרור מן המאסר השני, הוא התחלת התקופה של באור החסידות בהרחבה. כל הרחבת וביאור החסידות הוא על שני זוגות המושגים: העלם וגלוי מול עצם והתפשטות.

בקצור הכי נמרץ: "העלם וגלוי" זה שהדבר קודם היה נעלם ועכשיו אני רק רואה אותו. כמו מטמון שטמון באדמה ואני חופר ומגלה אותו. לא קרה לו שום דבר, רק חשפתי אותו. אבל אם יש משהו שמתפשט ממשהו, ואפשר להתיחס אל ההארה מבלי להתיחס אל העצם, כמו אור שיוצא מן השמש – זה נקרא "עצם והתפשטות". האור בעצמו מרגיש תמיד זיקה אל המקור שלו, וזה נקרא בלשון החסידות "אור דבוק במאור", אבל אני המשקיף יכול לראות את האור בלי לראות את השמש. אולי על ידי התבוננות אני יכול להסיק שיש מקור לאור, שיש שמש, אבל זה לא מתגלה לי בהדיא.

עצם והתפשטות זה כמו יציאת בריאה מתוך האצילות, כאשר בריאה בהקשר הזה כוללת את כל עולמות בי"ע. בריאה במובן של תהליך. לברוא משהו זה תהליך של עצם והתפשטות. זה לא התפשטות של 'עילה ועלול', אלא של בריאה יש מאין, ובכל זאת זה רק עצם והתפשטות.

כעת צריך לחלק בתוך המושג התפשטות בין שני סוגים: בין אור לבין שפע, או במילים אחרות בין 'עילה ועלול' ובין 'יש מאין'. זו גם חלוקה עצומה, אבל ההבדל הראשוני הוא בין 'העלם וגלוי' לבין 'עצם והתפשטות'. 'עילה ועלול' היא התפתחות טבעית ואילו 'יש מאין' היא בדרך של צמצום. שניהם הם אופנים שונים של 'עצם והתפשטות', כאשר הם נקראים לפעמים בשם אור ושפע. כאן 'אור' הוא לא במובן של 'אור עצמי' – מושג של הרבי הרש"ב – שרק מגלה את העצם, אלא אור המתפשט מן המאור.

שוב, זה רעיון שהוא מיסודי היסודות של החסידות. במאמר ההוא יש ארבעה משלים בשביל העלם וגלוי וחמישה לעצם והתפשטות, כאשר כל משל הוא משל אחר.

אין מיש (האמיתי),

'עצם והתפשטות' זה 'יש מאין' – יש נברא מאין אלוקי – אבל 'העלם וגלוי' הוא בדרך של 'אין מיש'. הגלוי הוא אין ביחס לנעלם, ליש האמיתי. בלגלות אותו לא עשיתי לגביו שום דבר, אם כן הגלוי הוא אין לגביו, בעוד הוא היש האמיתי. אצלנו, עולם האצילות הוא האין היוצא מן היש האמיתי – אדם קדמון.

[אגב, זריחת השמש היא דוגמה להעלם וגלוי. את חווית הזריחה אין במשך כל היום כיוון שאתה לא מסתכל על עצם השמש אלא רק על ההארה שלה. מה שאין כן בזריחה אתה מסתכל על עצם השמש ואז יש חויה עצמית. כל היום יש רק התפשטות. בתורה נקרא רגע חצות היום "עצם היום" בגלל שאז יש התקשרות לעצם של ההתפשטות. אפשר לומר, שחצות היום זו ההתקשרות של ההתפשטות אל העצם ואילו רגע הזריחה הוא רגע גלוי העצם. מה קורה בשקיעה? בדיוק ההיפך, שהגלוי נעלם וחוזר להיות העלם].

המושג הזה – "אין מיש" – נקרא בחסידות:

בחינת "דעת עליון".

גלוי ההעלם זה כמו להמשיך את הגלוי של העצם. הגלוי הוא גם כן משהו אבל העיקר הוא להמשיך את גלוי ההעלם. לא שהגלוי הוא עצם ממש, הוא רק אור עצמי שאינו מתפשט ביחס למקור. אין לו שום מציאות מחוץ לעצם, כמו עולם האצילות. זה כמו אדם צדיק עליון שכל הענין שלו הוא רק לגלות את ה'. זה לא שהוא התפשט מה' אלא כל המציאות שלו זה רק לגלות אותו. הוא-הוא גלוי ההעלם, ואותו דבר הוא מצד עצמו אין, 'בטול במציאות', וזה הדבר שהוא מגלה. לכן עולם האצילות נקרא 'שֵׁם'.

אצל ר' הלל בהרבה מקומות מוסבר, שהעלם וגלוי הן אותיות המחשבה ואילו אותיות הדבור הן משל לעצם והתפשטות. זה מתאים למה שראינו בתחלת השעור, שהמחשבה היא בטול וחכמה בשרש העליון שלה. באותיות המחשבה אתה עוד מרגיש אותם – פחות או יותר – וזה כמו הכלים שבעולם האצילות בשביל האור, אבל במחשבה אמיתית אתה מרגיש רק גלוי ההעלם, רק בטול. זה גלוי התת-מודע בתוך המודע. הן יחסית אין ביחס לגבי היש האמיתי ממנו הן נמשכו, כטפה בים, אבל הן גלוי של ההעלם. זו אחת הדוגמאות.

יש עוד דוגמה – כח הראיה כפי שהוא מתגלה בעין, בעוד ששאר הכוחות המתפשטים באברי הגוף הם על דרך 'עצם והתפשטות'. זהו נושא ארוך שצריך ללמוד אותו בפני עצמו.

מה שאין כן המשכת הבריאה מהאצילות היא בדרך התפשטות הארה מן העצם (לאחר צמצום אור האצילות),

אור האצילות מצטמצם ונמשך ממנו הארה מן העצם. כלומר, שהגלוי של האצילות הופך בעצמו להיום עצם של ההתפשטות, שהיא למטה מגלוי ההעלם.

יש (הנברא) מאין, בחינת "דעת תחתון".

כל זה לגבי בי"ע בכלל, אבל בפרט יש הבדל בדרך ההמשכה בין העולמות התחתונים:

המשכת היצירה מהבריאה היא בדרך יש מיש, והמשכת העשיה מהיצירה בדרך פרט מכלל כמבואר לעיל.

בדרך פרט, להרגיש "יש מאין" זה עולם הבריאה. זה להרגיש את היש ללא שום צורה אבל שמשהו יוצאת מן העצם. אחר כך, מה שנוצר – על דרך יצירת הולד – זה "יש מיש", אבל עדיין יש לו רק מציאות כללית. כאשר הוא מתחלק לפרטים זו כבר מציאות פרטית.

הזכרנו, שב"עצם והתפשטות" יש גם השתלשלות 'עילה ועלול' וגם 'יש אין'. יש מאין זה בעיקר בעולם הבריאה ואילו עולמות יצירה ועשיה הם שני דרכים של השתלשלות עילה ועלול. יש השתלשלות של "יש מיש", צורה מהיולי, ויש את עיקר הדוגמה להשתלשלות עילה ועלול – יציאת הפרט מן הכלל. הפרטים שהיו כלולים בתוך בכלל יוצאים אחד לאחד.

בלשון החסידות: מבריאה ליצירה זה יציאת מדות מתוך שכל, וזו עיקר הדוגמה בחסידות להשתלשלות עילה ועלול. המדות היו כלולות קודם בתוך השכל. מרגש כללי לאיך שאתה מבטא אותו, שזה ממדות להבעה במלכות, באופנים שונים – זה נקרא פרטים מכלל.

[שאלה: האם העלם-גלוי-עצם-התפשטות מכוונים כנגד שם הוי' ב"ה?

תשובה: אפשר לכוון, למרות שזה לא הפשט. האצילות היא גלוי ובינה היא העלם. עיקר הגלוי הוא באמא – "גלוי עתיקא באמא". הוא עובר בתחלה בהעלם באבא ועיקר המקום שבו הוא מתגלה הוא באמא. אחר כך, עיקר העצם הוא בז"א, הנקרא "מלכא", וההארה ממנו היא הצמצום של המלכות של המלך. העצם של האצילות, שאחר כך מתפשט בעולם הבריאה, זה פרצוף ז"א שבעולם האצילות ואילו ההארה שעוברת את המסך שבין אצילות לבריאה היא ההארה של המלכות של ה'. אם כן, בתוך אצילות עצמה יש רושם של העלם בחכמה, עיקר הגלוי בבינה, העצם ביחס להתפשטות שתבוא אחר כך היא בז"א וההתפשטות היא בעיקר תופעה של המלכות בעולם האצילות]

כל הרעיון הזה, שהוא רעיון מרכזי בתורת החסידות, החיה רק הקדמה למה שנראה כעת:

והנה המשכת החיות בכל העולמות "היא מצות הצדקה שהיא מצות ה' ממש מה שהקב"ה בכבודו ובעצמו עושה תמיד להחיות העולמות" [כך הלשון של האדמו"ר הזקן בספר התניא לגבי הצדקה של הקב"ה]. במצות הצדקה ([שנקראת בתלמוד ירושלמי] "מצוה סתם") יש ארבע מדרגות כנגד המשכת החיות מהמאציל לאצילות, מאצילות לבריאה, מבריאה ליצירה, מיצירה לעשיה.

בפרק ב הסברנו את סוד ארבעת השומרים של התורה. כעת אנחנו רוצים לסיים עם מצות צדקה, שהוא נושא גדול וחשוב מאד. כל עולם הוא אופן אחר איך הוא נותן צדקה, איך הוא משפיע. יש צדקה מא"ק לאצילות, יש צדקה מאצילות לבריאה וכו', כאשר כל עולם הוא עשיר לגבי העולם שבא אחריו. א"ק הוא העשיר ואצילות הוא העני שמקבל ממנו, רק שהוא מקבל בדרך של 'העלם וגלוי'.

שאלה: הרי הוא זה שמהווה אותו?

תשובה: גם להוות אותך זה צדקה. כתוב "מכלכל חיים בחסד" והכוונה היא שקודם מהווים את הכלי ואחר כך נותנים אל תוכו. הצדקה כוללת גם את מה שאני עושה אותך וגם את מה שאני נותן לך, כמו כלי ואור. בפורים אין אביון, אז צריך לברוא אביון ולקיים בו את המצוה... אפשר לדרוש על זה את הפסוק "את הנפש אשר עשו בחרן". אם חורה לך שאין לך עני אז צריך לעשות איזה עני ואחר כך אפשר להחיות אותו. באמת כתוב בחסידות, שהסיבה שצריך שיהיו עשיר ועני היא כדי שיהיו רחמים – "ונתן לך רחמים ורחמך". רחמים זה נקרא המתקה, ובלי סדר של השפעה מעשיר לעני, בלי צדקה, אין רחמים והכל מציאות של דין. של חרון. לכן צריך איזה עני שאפשר לתת לו ואז יש גלוי של מדת הרחמים, של מצמדת ההמתקה, ועל ידי כך ממתיקים את הדינים.

אם כן, יש ארבעה עולמות: מא"ק לאצילות, מאצילות לבריאה, מבריאה ליצירה ומיצירה לעשיה. כל אחד מהם הוא עני לגבי הקודם ועשיר לגבי הבא אחריו. כך כתוב בפרוש בקבלה, שהראש של כל דבר היא הקבלה שבו והסוף היא המשפיע שבו. לכן הראש הוא עני והסוף הוא עשיר.

במצות הצדקה, שהיא גם "מצוה" סתם וגם "מצותך", יש ארבעה מדרגות של נתינה כנגד ארבעת המעברים שבין עולמות א"ק אבי"ע, אבל אפשר גם לכוון אותם כנגד אבי"ע הכלליים. נתחיל מלמטה למעלה:

מיצירה לעשיה [הצדקה במדרגה הנמוכה ביותר] נמשך השפע ממדת החסד שבלב [עולם היצירה הוא עולם של מדות, של חסד שבלב] – [זו הצדקה הרגילה, שבאה מ]טבע הטוב להטיב. והוא במדה וגבול לפי גלוי מדת החסד שבלב. והוא בחינת "מעשה הצדקה".

כלומר, כמה שאדם יותר טוב הוא יותר אוהב לדבר. הדבור מפרט את הכללים שלו. זו צדקה בתוך עצמו. כשהוא מדבר הוא עושה צדקה מתוך הלב שלו אל תוך הפה. זו הצדקה מתוך טוב הלב.

מבריאה ליצירה היא "עבודת הצדקה"

כתוב בתניא, שמה שאתה נותן מתוך טבע הטוב שלך נקרא "מעשה הצדקה" ומה שאתה עושה אתכפיא על עצמך לתת יותר מאשר הטבע הטוב שלך מחייב, רק  מפני שזה רצון ה', נקרא "עבודת הצדקה". אחד שלא רוצה בכלל לתת וצריך אתכפיא כדי להוציא גרוש מהכיס, על ידי שאומר לעצמו שזו מצוה בתורה – זה אפילו לא בעולם היצירה. הצדקה שלו היא בעולם העשיה. אצלו לא מתגלה בכלל הלב הטוב, רק שהוא חייב לתת. זו כפיה עצמית של עולם העשיה, שנקראת 'פרומקייט' טבעי. זה לא צדקה אמיתית. צדקה אמיתית היא הצדקה שמיצירה לעשיה ב"טבע הטוב להטיב". למעלה מזה, יש אחד כופה את עצמו לתת יותר מן הטבע הטוב שלו, וזה נקרא בתניא "עבודת הצדקה". הוא אומר על דקה כזו שזה:

"לדמות הצורה ליוצרה"

שאתה תהיה דומה ליוצר הצורה. זה עולם הבריאה שיוצר את הצורה בעולם היצירה. היוצר היא הבריאה והצורה היא היצירה. מה זה? זה שה' נותן בחסד, בלי גבול. אצלך החסד הוא עם מדה וגבול, אבל אם אתה עובד את "עבודת הצדקה" אתה צריך לדמות את הצורה שלך ליוצר – הכח ההיולי לתת בלי גבול, יותר ויותר מאשר הטבע שלך המוגבל מחייב.

בבחינת "חסד אל כל היום" ממש "חסד של אמת להחיות העולם בכל רגע ורגע" [בלי שום תגמול ושכר].

יותר גבוה מזה:

מאצילות לבריאה הוא על דרך הצדיק שאין לו משלו ("צדיק ורע לו"),

מה הכונה "צדיק ורע לו"? שאין לו משל עצמו שום דבר. צדיק כזה היא מדרגה גדולה בעבודת ה'. בן הצדיקים תלמידי הבעש"ט היו שתי מדרגות: היו צדיקים – צדיקים ממש של ספר התניא – שהיו מקפידים להחזיק את עצמם בעניות, כמו ר' מאיר מפרמישלן ועוד. היו צדיקים שהיו מקפידים להחזיק את עצמם עשירים, כמו ר' מנחם מנדל מויטבסק וצדיקי בית רוז'ין. צדיק כזה, שחייב להיות עני, נקרא "צדיק ורע לו". כל המדרגות של הצדיקים בהתבוננות הזו הם מעולם האצילות ומעלה. כתוב בתניא שעולם האצילות הוא עולם הצדיקים, בבחינת "הנסתרות לה' אלקינו". אותו "צדיק ורע לו" אין לו משל עצמו, אז איך הוא עושה צדקה?

אלא לוה מאחרים (בבטחון גמור שהקב"ה ישלם – "בחנוני נא בזאת") ונותן–

כתוב בחז"ל שעל הוצאות צרכי שבת ועל מצות הצדקה אפשר לבחון את הקב"ה, שהוא יגמול על את כמה וכמה על ההוצאות. אחד כזה שיש לו את המדה של "בחנוני נא בזאת" אין לו משל עצמו, אבל יש לו ממה שלוה מאחרים. הוא בטוח בה' שיחזיר לו. ממה הוא נותן? זה מה שנקרא:

יש מאין.

אין לו כלום  משל עצמו אבל הוא בטוח בה' שיתן לו. יש מצוה לבחון את ה' בזה, ומי שבוחן את ה' בזה הוא "צדיק ורע לו". לבחון את ה' בצדקה זו מדרגת האצילות, יש מאין, שלוה מאחרים ונותן צדקה. זה נקרא יש מאין.

את הכח לברוא יש מאין הוא מקבל מן העצמות ממש, ש"מאמיתת המצאו נמצאו כל הנמצאים" בלשון הרמב"ם. רק שהכח הזה עובר דרך הכלים של עולם האצילות, כמבואר באגרת הקדש כ ("איהו וחיוהי"). עצם הצדקה זה מה שהוא בורא את התחתונים, והכח הזה בא מעצמותו ממש, ש"אין לו שום עילה שקדמה לו".

יש עוד צדקה, והיא הגבוהה ביותר, מהמאציל לאצילות. מיהו המאציל? הוא בדיוק להיפך מן האצילות. לצדיק בעולם האצילות אין כלום, אבל מאציל הוא ה"צדיק וטוב לו" שיכול לומר כמו יעקב אבינו "יש לי כל". יש לו הכל בגלל שהוא הכל.

בהתחלת התניא יש חמש מדרגות: שתי מדרגות של רשע, שתי מדרגות של צדיק ובינוני באמצע. כתוב במפרשים של התניא [יש בזה שתי שטות אבל זו העיקרית] ש"צדיק ורע לו" הוא האצילות ואילו "צדיק וטוב לו" הוא אדם קדמון. הבינוני הוא בבינה, ולכן כל הספר נקרא ספרן של בינונים של מדרגת ההתבוננות. "רשע וטוב לו" הוא בעולם היצירה ומי שלא רוצה לתת הוא "רשע ורע לו", אלא שאם הוא כופה את עצמו לתת הוא יכול להיות "רשע ורע לו" ועדיין לקיים את כל המצות...[זה לא הפשט בתניא...].

לפי זה, חמש המדרגות הללו הן כנגד ארבע אותיות שם הוי' עם קוצו של י: "צדיק וטוב לו" הוא בקוצו של י, הוא אדם קדמון. כמה שלא יתן זה בעיניו כאילו לא נתן עוד שום דבר. הוא מולטי-מליונר. אחד בא ומבקש ממנו אלף דולר, ואחרי שהוא נותן לו אותם הוא לא מרגיש שנתן משהו. "זה נהנה וזה לא חסר". הוא נהנה ולא חסר שום דבר, כי הוא לא מרגיש שנתן משהו. לתת צדקה במדרגה כזאת זה נקרא גלוי ההעלם בלבד. הגלוי הוא אין. מה שאתה נותן זה לגביך שום דבר, ומה שזה מגלה זה רק אותך. אתה לא חסר שום דבר. זה נקרא אין – אין מיש. מהו ה"יש"? יש של "יש לי כל", של היש האמיתי.

בעולם האצילות לא רואים כלום, רק את ה'. זה נקרא אין, שהוא לגבי עצמו אין. מה שהוא רואה זה רק גלוי ההעלם. כך זה בצדקה: ככל שהדבר הזה בעיני הוא אין ושום דבר, אז בעצם כשאני נותן לך את זה אני מחדיר ומכניס בזה את גלוי עצמי. ככל שזה תופס מקום אצלי ואני מחשיב אותו – זה התפשטות שחסרה לי. משהו נתתי לך. אבל ככל שזה לא מחסר כלום זה בסך הכל רק גלוי העצם ואין, וזה רק אמצעי, בעוד שעצם הנתינה זה אני בעצמי. זו הצדקה במדרגת גלוי ההעלם, מא"ק לאצילות.

מהמאציל לאצילות הוא בסוד "יש לי כל" ("צדיק וטוב לו"), וכל מה שנותן אינו נחשב אצלו לכלום – אין מיש [שהיש נתן אָיִן]. והוא בחינת "צדיק יסוד עולם", שהוא סוד "שקל הקדש" שאינו נחסר כלום לעולם ועד.

אצל הצדיק הזה השקל תמיד עומד, בלי אינפלציה... אם יש צדיק יסוד עולם אז יש גם שקל שעומד לעולם, ואם אין צדיק יסוד עולם אז גם אין שקל.

שאלה: "העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט", באיזו מדרגה מדובר?

תשובה: זה יכול לבוא מהמדרגה הכי גבוהה. שוב, אם זה לא שלך בכלל וגם לא מטוב הלב שלך – אז זה במדרגת האצילות. לא שבעולם האצילות אין לב טוב, אבל שם הוא בבחינת אין. אם אין שם כסף אז גם אין שם טוב לב. אבל מדרגת צדיק יסוד עולם ממש, שהוא שקל הקדש, שכל מה שהוא נותן הוא בבחינת מחצית השקל. יש ווארט מהצמח צדק, שבמילה מחצית האמצע היא האות צ – הצדיק – ושתי האותיות הקרובות אליה הן אותיות חי ושתי הרחוקות ממנה הן האותיות מת. כל הבחינה הזאת של מחצית השקל תלויה בהתקשרות עם הצדיק יסוד עולם. הוא השקל וכל מה שיוצא ממנו הוא מחצית השקל.

בזה סיימנו את השער ארבעה עולמות במצות הצדקה. ה' יעזור שנזכה לקיים אותה.