פרק ו

נעבור לפרק הבא, שהוא נושא בפני עצמו. הפרק הקודם היה על המילה "אף", שבאה לרבות את גלוי האצילות בתוך העשיה. הפרק הבא יהיה על המילה "לכבודי", כאשר גלוי האצילות בתוך העשיה הוא בעצם גלוי הכבוד של ה' [על המילה 'כבוד' למדנו את הערה ט (בעמוד קמו) באריכות, שבקבלת הראשונים היא סוד המרכבה העליונה במלויי האותיות].

המילה לכבודי – שהיא המילה כבוד עם האותיות לוי הנלוות אליה – עולה לחם, שהוא ג פעמים שם הוי', שהוא המשולש של יב. הוא קשור עם אחד הסודות בקבלה של יב הלחמים שבלחם הפנים. וכן הוא ו פעמים אחד. המיוחד בזה הוא שהם בעצם ו צרופי המילה אחד. סכום כל יב צרופי שם הוי' יחד עולים 312 (בשם אדני יש כד צרופים, שכן בשם הוי' יש שתי אותיות ה זהות].

יש בקבלה צורת גימטריה בה מחשבים את סכום כל הצרופים של המילה. למשל, הוי' אחד עולה טל בחשבון רגיל, ואילו בחשבון הצרופים הוי' עולה 312 ואחד עולה 78 [מקור החשבון הזה קשור עם פורים, שכן ששת צרופי המן עולים רשע...]. יחד הם עולים שמן (390) – י פעמים טל, הסכום הפשוט שלהם. בקבלה כתוב שזה היחס בין טל לשמן, ששמן הוא טל פי עשר, טל מרוכז. גם במערכת ז המשקים שמן הוא ביסוד והטל בתפארת, והשמן מקבל מן הטל.

כל זה היה הקדמה למילה לכבודי:

"ולכבודי" עולה ג פעמים הוי' ב"ה, בסוד גלוי אלקות דאצילות בג' עולמות תחתונים בי"ע: "...ולכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו".

נחזור שוב. "כל הנקרא בשמי" זו המשכה מן המאציל אל תוך האצילות, ואילו "ולכבודי" זה להמשיך את הגלוי של האצילות בתוך העולמות התחתונים – "בראתיו יצרתיו אף עשיתיו", כאשר עיקר תכלית הגלוי הוא בעשיה – "אף עשיתיו". לכן ולכבודי הוא המשכה ג פעמים שם הוי' של האצילות.

ג פעמים הוי' ב"ה הוא סוד "שם בן יב אותיות" [וכתוב שאם מצרפים אותם נכון הוא] וסוד "הוה והיה ויהיה" [שזה כללות הזמן] (שבו ג פעמים צרוף ד' אותיות הוי' ב"ה, וכאשר חוזר הגלגל ד-יה בתראה ד"ויהיה" קודם "הוה", נתגלו ג' צרופי הוי' ב"ה:

זה סוד של ר' אברהם אבולעפיה, המקובל הראשון, שכאשר אני כותב את המילים היה הוה ויהיה ומעביר את שתי האותיות האחרונות [יה] להתחלה, כמו בעיגול, יוצאים לי שלשה צרופים של שם הוי':

יההו הוהי הויה כנגד אזן ימין ושתי עינים דנוקבא כמבואר בכתבי האריז"ל בכוונת חודשי הקיץ [אייר תמוז ואב] שהן הארת מלכות דאצילות בג' עולמות בי"ע וד"ל)

האריז"ל מסביר שחודשי הקיץ הם תקוני הגלגלתא של הנוקבא, תקוני החושים של הראש שלה, של כנסת ישראל. חודשי החורף הם חודשים של תקוני החושים שבגולגולת הז"א. חודשי החורף הם איך שה' חש אותנו ואילו חודשי הקיץ זה איך שאנחנו חשים אותו.

מה הסדר? החודש הראשון זה הגלגלתא עצמה, שזה עצם הרצון והתשוקה. אחר כך חודשי אייר וסיון הם תקוני שתי האוזנים, אחר כך החודשים תמוז ואב הם תקוני שני העינים, ולבסוף חודש אלול הוא תקון החוטם. זה סדר שצריך להתבונן בו, ואכמ"ל. כשיש אדר ב' נוסף עוד תקון בשביל הפה, תקון הפומא, שמחבר בין שניהם כמו בזווג נשיקין.

מה שחשוב לנו בכל הענין הזה הם צרופי החודשים אייר תמוז ואב. אייר [בצרוף יההו] הוא תקון אזן ימין, תמוז [בצרוף הוהי] הוא תקון עין ימין ואב [בצרוף הויה] הוא תקון עין שמאל. איך הגענו דוקא לשלושתם? אלו הצרופים '"מתגלגלים" משלשת המילים היה הוה ויהיה, שעולים ג פעמים שם הוי' שמתגלים בשלשת העולמות התחתונים בי"ע [ג שמות הוי' יוצאות מברכת כהנים, בה מוזכר שם הוי' ג פעמים. יש ודאי סודי סודות בדלוגים שיש בין שמות הוי' שבברכת כהנים. הדבר הפשוט הוא מקום השמות בתוך חמש עשרה המילים, שהסימן לכך הוא "ביה הוי' צור עולמים" – המילים ה-ב ה-ה וה-י שבברכה].

שוב, יש כאן שלשה שמות הוי' שלפי הרמז של אבולעפיה מתגלגלים לשלש צורות הזמן –הוה עבר ועתיד – ולשלשה צרופים שונים של שם הוי' – יההו, הוהי, הויה. סדר הזמנים ברמז הזה הוא לפי סדר הפסוק "ה' מֶלֶךְ ה' מָלַךְ ה' יִמְלֹךְ לעולם ועד". כעת אנו צריכים להסביר את הסדר הזה דוקא על פי סדר העולמות.

דבר נוסף שצריך להבין הוא מהי המשמעות של אות ו החבור שבאה בסמיכות לזמני עבר ועתיד [והיה ויהיה]. הבטוי הרגיל ללא ו החבור – היה הוה יהיה – עולה גלגל, המשולש של יא, והנקרא 'גלגל הזמן'. היה הוה ויהיה, שהוא הבטוי המובא בתניא, עולה עב – "חסד אל כל היום". אצלנו עולה הבטוי עח.

אם כן הסדר אצלנו הוא הוה-עבר-עתיד, כמו בפסוק "ה' מֶלֶךְ ה' מָלַךְ ה' יִמְלֹךְ לעולם ועד". המשכת גלוי האצילות למטה בבי"ע באה מן המלכות דאצילות וכן שרש הזמן הוא במלכות, לכן דוקא על ספירת המלכות באה ההטיה לשלשת הזמנים.

לענינינו, הגלוי של ההוה הוא הגלוי בעולם הבריאה, הגלוי של והיה הוא הגלוי בעולם היצירה והגלוי של ויהיה הוא הגלוי בעולם העשיה. בעולם האצילות אתה למעלה מן הזמן וכשתה יורד משם התודעה הראשונה שאתה פוגש היא תודעת ההוה. אחר כך אתה יורד יותר, לעולם היצירה ואז אתה פוגש את תודעת העבר, ולבסוף אתה פוגש הרגשה חזקה שיהיה גם עתיד – "ביום ההוא יהיה הוי' אחד ושמו אחד" בתקון הסופי, כאן למטה.

הוה בבריאה, ששם גלוי "יש מאין" בהוה תמיד;

עולם הבריאה הוא הגלוי שה' בורא את העולם, ואת זה הוא עושה בכל רגע מחדש. זה להרגיש איך "המחדש בטובו בכל יום מעשה בראשית". מי שמרגיש איך ה' מחדש בכל רגע את העולם הוא מרגיש את ההוה. זו הרגשת הבריאה.

 והיה ביצירה, ששם הרגשת התהוות היש;

בעולם היצירה יש את ההרגשה של "יש מיש", הרגשת "עץ הדעת טוב ורע".

ויהיה בעשיה שעיקר ה"תקון" – "עשיה" – יהיה לעתיד לבוא "והיה הוי' למלך על כל הארץ וגו'".

עשיה היא לשון תקון, ועל כן עולם העשיה הוא מקום התקון לעתיד. התודעה של עולם היצירה היא תודעה של יצירת יש מיש. זו תודעה של עבר המצטרף ומגיע אל ההוה. תודעת התחדשות הבריאה היא תודעת ההוה, אבל ברגע שאתה חושב מחשבת תקון, תודעת תקון, זו תודעה של עתיד. הזיקה לתקון, שאני צריך לחזור בתשובה, היא בעולם העשיה. כתוב, שהתשובה היא בחינת "אנא עתיד לאולדה", בחינת שם אהיה, שעדיין אין לי הוויה ואני רק עתיד להיות. זו ציפיה לעתיד. עכשיו לא כל כך טוב אבל 'יהיה טוב'. בבריאה אין תודעה כזו, שכן ה' מחדש את ההוויה כל הזמן יש-מאין. ביצירה אתה כל הזמן יוצר, אתה ממשיך מן העבר אל תוך ההוה, אבל בעולם העשיה אתה רק מתקן. זה לא בכח עצמך, אלא בכח עליון – "כי הוא הנותן לך כח לעשות חיל".

כעת נעשה את החילוף של אותיות המילה ולכבודי:

"ולכבודי" – "יוד כל בו" [כמו בפסוק על ישמעאל – "ידו בכל ויד כל בו"]. כל בו סוד "ונח מצא חן בעיני הוי'", "עין" בחינת יוד דחכמה – אצילות שבו כלול הכל בבחינת אחד ממש, ועל כן "יודו בכל",

את זה אני דורש על פי הדרוש בקבלה ובחסידות על הפסוק "פותח את יָדֶךָ – פותח את יוּדֶךָ". לפי זה, יודו היא האות י שבשם, שהיא האצילות של ה', האין שלו, והיא נמצאת בכל.

בסוד "אצילות פה" ו"אחד היה אברהם" – "ויקרא שם בשם הוי' אל עולם" – "ואברהם זקן בא בימים והוי' ברך את אברהם בכל".

כלומר, המשיך את הגלוי של אברהם "בכל" – בכל דבר. הוא המשיך והבריך את החסד של אברהם בכל דבר.

נסכם את הפרק: יש שם הוי' באצילות, בסוד "הוי' בחכמה" ו"אבא מקנן באצילות". אחר כך יש הוה והיה ויהיה, שזה ג פעמים שם הוי', בסוד המשכת האצילות בעולמות התחתונים בי"ע. אחר כך יצאו מהם שלשה צרופים שונים של שם הוי': יההו, הוהי, הויה.

מה שנשאר לנו להסביר זה את הקשר ביניהם לחושים הפנימיים של חודשי הקיץ. להסביר למה בריאה – הרגשת ההוה – היא באזן ימין, למה יצירה – הרגשת העבר – היא בעין ימין ולמה עשיה – הרגשת העתיד – שייכת לעין שמאל. זה מה שמובא כאן בציור בתוך הסוגריים:

י       יהוה

(בחכמה – "אבא מקנן באצילות)

ה      הוה

יההו

(אזן ימין – התבטלות ע"י שמיעה פנימית

דבינה לבא בבריאה – "בורא חשך")

ו       והיה

הוהי

(עין ימין – הסתכלות בסוד יחודא תתאה

בדרך כלל – "יוצר אור")

ה      ויהיה

הויה

(עין שמאל – הסתכלות בדרך פרט שתכליתה "עושה שלום")

נתחיל מן האות ה עילאה. "אזן ימין – התבטלות על ידי שמיעה פנימית". אזן היא שמיעה וימין היא שמיעה פנימית. בכל מקום בקבלה ימין זה פנימי ושמאל זה חיצוני. השמאל את חיצוניות ההתהוות והימין את הפנימיות. אזן ימין היא שמיעה פנימית "דבינה לבא בבריאה". כתוב בפרוש מהאדמו"ר האמצעי, שאי אפשר לראות את המהות של הבריאה יש מאין אבל את לשמוע אפשר. זה נקרא 'דערהער', שמיעה פנימית של המהות, וזה כל חסידות חב"ד. זה נקרא "בורא חשך" של עולם הבריאה, שאי אפשר לראות אלא לשמוע. כמו שחז"ל אומרים שבלילה אין אור אבל השמיעה מתגברת.

נעבור לאותיות וה. "עין ימין – הסתכלות בסוד יחודא תתאה בדרך כלל – 'יוצר אור'. עין שמאל – הסתכלות בדרך פרט שתכליתה 'עושה שלום'". ימין הוא גם פנימי וגם כללי ביחס לשמאל. שמאל הוא חיצוני וגם יותר פרטי. היחס אצלנו בין יצירה לעשיה הוא היחס שבין כלל לפרט. לענינינו, שתי העניים זה לראות את המציאות ממש, רק שעין ימין זה לראות את המציאות הכללית ועין שמאל זה לראות את המציאות הפרטית. שוב, לשמוע זה לשמוע איך שזה מתהווה יש מאין, אבל כעת אני כבר רואה את העולם ויש לי שתי עיניים לראות. בעין ימין אני רואה באופן כללי ובעין שמאל את הניתוח החיצוני של כל הפרטים. בעין ימין אני מסתכל על הכלליות, שהיא הפנימיות, של המציאות שלפני ובעין שמאל אני מבחין בכל רבוי הפרטים שיש כאן.

בשביל מה צריך כל אחד מהם? הכלליות, הפנימיות, של המציאות היא היצירה שלו "יש מיש". הפרטיות החיצונית שלו היא לשם ולתכלית עשית השלום שבו. שכלול ושלום הוא רק בין הרבה פרטים. אני צריך להבחין בכל הפרטים שיש כאן, כמו כאן בחדר שיש הרבה אנשים, לשם השלום שיתחולל כאן. לדוגמה: יש כאן הרבה אנשים שונים, אז צריך את הכלליות כדי לראות את כולם ולקשר אותם עם העבר המשותף, שאנחנו כולם בנים של אותו אבא או סבא. את זה אני עושה בעין ימין וזה מקשר את כולם לשרש משותף. בעין שמאל אני רואה כל אחד בפני עצמו, לפי האופי ותכונות הנפש שלו, בתוכנית לחולל כאן שלום אמיתי בין כולם, שזו התכלית האמיתית.

שאלה: לפי זה יוצא שהשמיעה בבריאה יותר גבוהה מן הראיה שביצירה ובעשיה. זה לא הפוך?

תשובה: מה שהאריז"ל שם את האוזניים מעל לעיניים, סמוך יותר לגלגלת, זה בגלל שלגבי גשמיות השמיעה היא יותר פנימית מן הראיה. בשרש ראיה יותר גבוהה משמיעה, שכן שרש הראיה הוא באמא ושרש השמיעה הוא באמא, אבל לגבי ז"א ונוקבא, לגבי החושים, האזניים מעל לעיניים. כך זה כשמתייחסים למציאות. לעתיד לבוא כתוב "עין בעין יראו" דוקא.

שאלה: יוצא שחודש סיון הוא אזן שמאל, מה הענין?

תשובה: אזן שמאל היא הפרטיות של ההבנה. אייר וסיון הם על דרך החכמה והבינה שבתוך הבינה בעצמה. זה מתאים לשאלה הידועה של כל הראשונים למה עשרת הדברות מתחילות מ"אנכי ה' אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים" ולא 'אשר בראתי שמים וארץ'?  לדרכנו, לשמוע את ההתהוות הכללית של כל דבר יש מאין בכל רגע – זה שייך לחודש אייר וזה רק הקדמה למתן תורה. מה ששייך למתן תורה זה לשמוע פרטיות. לשמוע נשמות – "אשר הוצאתיך מאץ מצרים" – וזה מכשיר אותן לקבל את כל התורה אחר כך. התורה היא בסופו של דבר השגה פרטית, לא השגה כללית, של תרי"ג מצות – "ועלמות אין מספר". זה שייך יותר לאזן שמאל.