נתחיל מהוספה לעשור הקודם. דברנו על ארבעת הרוחות של המשיח – "רוח ה' רוח חכמה ובינה רוח עצה וגבורה רוח דעת ויראת ה'". בתחלה הסברנו אותן לפי כתר-חכמה-בינה-דעת בפני עצמן ואחר כך לפי הסדר של ארבעת העולמות אצילות-בריאה-יצירה-עשיה. לפי הסדר הזה המשמעות של הרוחות משתנות. למשל, "רוח חכמה ובינה" הוא על דרך 'הבן בחכמה' או על דרך 'חכם בבינה'. רציתי רק להוסיף לזה, על פי מה שלמדנו בשער 'שלשה דלוגים' והדגלים במדבר.

יש מחלוקת בחז"ל האם סדר הליכת הדגלים במדבר היה לפי סדר החניה כצורת תיבה, או בצורת שורה ארוכה. בשעור אחר הסברנו ששורה היא על דרך השתלשלות מלמעלה למטה, כמו מעשה בראשית, ואילו תיבה היא התכללות והשראה. כלומר, "נעוץ סופן בתחלתן" והכל רבוע ועגול אחד, כמו מעשה מרכבה. לענינינו, ההסבר הראשון שהרוחות כנגד כחב"ד מתאים לדעה שהדגלים הלכו כתיבה ואילו הסדר שכנגד העולמות, מלמעלה למטה, הוא כדעה שההליכה היתה בצורת שורה. לפי זה, דן היה השבט אחרון בסוף, כמו שכתוב שהענן פלט אותו ועמלק פגע בו, ב"נחשלים אחריך". זה מתאים לצורה של השתלשלות, שבסוף יש גם יניקה לחיצונים, מה שאין כן בצורה של תיבה כולם כאחד. המצב המתוקן הוא ודאי המצב של החניה, כל המחלוקת היא על הנסיעה. נסיעה היא מצב של מעבר בין יש ליש, שיש בו בטול ואין, והשאלה היא אם הסדר התהפך באותו זמן מתיבה לשורה או שבעת הבטול שבאמצע הוא  שמר על הצביון שלו, צביון של תקון.

אפשר לקשר את זה עם מה שלמדנו ב"הרכבת אנוש לראשנו", שם אומר ר' הלל שיש מדרגה בעבודת ה' שבה אם עוברים מדרגה לדרגה לא מתבטלים מן הצורה הראשונה. לא מאבד, רק עולה כל הזמן. כך זה אצל מי שעובד את ה' מצד החב"ד שבנפש, אבל מי שעובד בעיקר מצד החג"ת צריך להיות בטול גמור באמצע בין דרגה לדרגה. זה מתאים מה שלמדנו כאן, שהסדר של תיבה ברוחות הוא סדר שכנגד כחב"ד, סדר שאינו מתבטל ומשתנה בעת הנסיעה, בעוד שלפי הדעה של נסיעה כשורה יש שנוי צביון בעת הנסיעה.

הגענו לפרק ח (עמוד קסד), שבו נשלים גם רמזים שלמדנו בפרק קודם ולא ראינו אותו בתוך ציור. אמרנו שכל פרצוף כולל אבי"ע והמילה פרצוף עולה אברהם יצחק – אברהם כנגד עולם האצילות ויצחק כנגד עולמות בי"ע. זה יהיה שייך לפרק הבא:

פרק ח

וכן אצילות בריאה יצירה עשיה עולה "הלא הוא כמס עמדי חתום באוצרתי" [פסוק בשירת האזינו].

יש כאן בפסוק שתי מדרגות: "כמס עמדי" ו"חתום באצרותי". מה זה "הוא"? גלוי המשיח או הקץ.

הנה אמרו חז"ל [בפרקי דר' אליעזר] "עד שלא נברא העולם היה הוא ושמו בלבד" [במקור, שלא כמו בספרי החסידות, כתוב "שמו הגדול"]. "שמו" בחינת "רזא דשמיה" – סוד האצילות כנ"ל

הסברנו בתחלת השער, שהשם של ה' הוא האצילות, כאשר לפי הקבלה הראשונה הכוונה היא לעולם האצילות הפרטי שלאחר הצמצום ולפי החסידות "שמו הגדול" הוא 'אדם דאצילות', האצילות הכללית של האור שלפני הצמצום.

שהוא סוד ה-י שבשם [ביחס לכללות המדרגות שבשם הוי'].

בדרך כלל בקבלה ובחסידות שם הוא כנגד המלכות ואילו כאן זה כנגד האצילות. הענין הוא, שהחכמה בעצמה נקראת מלכות ביחס לכל מה שמעליה, ביחס לכתר. מפרשים את זה על הפסוק "ראשית חכמה יראת ה'", שהחכמה היא ראשית משני הכיוונים: לגבי המודע בנפש היא ראשית מלמעלה, אבל לגבי העל-מודע החכמה היא רק מלכות, מלכות של הכתר, ואז היא ראשית מלמטה. כאשר היא ראשית מלמטה, הכתר ביחס אליה הוא זכר, ולכן הוא נקרא כאן "הוא" – "הוא ושמו בלבד". והרמז: הוא שמו עולה משיח. לכן:

"הוא" סוד קוצו של י.

יש כאן בפסוק שתי מדרגות: "עמדי" ו"אוצרתי". "עמדי" זה יותר כי הוא כל הזמן איתי, לעומת דבר שרק נמצא באוצרות שלי.

והנה "עמדי" הוא סוד ה"אצילות" מלשון "אצל" וסמוך, שהוא עמדי ממש.

יש שני פרושים למילה אצילות: לשון אצל וסמוך ולשון האצלה והפרשה. שני הפרושים משלימים אחד לשני, שהדבר מופרש ועם זה הוא עדין ברשות היחיד, אצל וסמוך. זה עולם האצילות. מי "כמוס עמדי"? השם ביחס ל"הוא".

וזהו דבחינת "הוא" כמס עמדי [ש"הוא" מתיחד עם השם] – "איהו וחיוהי חד בהון איהו וגרמוהי חד בהון".

השם הוא ה"חיוהי" וה"גרמוהי" של עולם האצילות, ואותו השם מתיחד עם מדרגת "הוא" בעולם האצילות. נתבונן במילה באוצרתי:

בתיבת "באוצרתי" ישנן אותיות בורא, אותיות יוצר [בשלמות] ואות ת – סוד העשיה התחתונה כנודע [בקבלה].

מה זה "חתום"? זה גם מתיחס אל מדרגת "הוא". "באוצרתי" הם עולמות בי"ע, בהם אין "איהו וחיוהי וגרמוהי חד בהון". ה' ודאי נמצא בהם,

 רק לא בגלוי. מה שכן נמצא בעולמות האלו חתום שם. זה כמו דבר שמונח בתוך קופסא, בלי שאפשר לפתוח אותה, אבל הוא נמצא שם. "חתום" זה כמו דבר שסגור בחותמת, ואילו ב"כמוס" יש איזה ממד של גלוי. זה כמו בבטוי "טעם כמוס לרצון", שהטעם לא גלוי אבל לבעל הסוד הוא גלוי.

וזהו "חתום באוצרתי", ש"הוא" [עצמותו יתברך] חתום גם בעולמות התחתונים בי"ע.

מצד אחד "כמס עמדי" זה יותר, אבל מצד שני יש ב"חתום באוצרתי" משהו שאין למעלה. יש שם אוצרות המלך, לא המלך עצמו, ושם טמונים כל הכסף והזהב והאבנים היקרות שלו. מה זה? התורה והמצות, שעל ידן מבררים את הנצוצות שהיו שם מאז ומתמיד. הנצוצות אלו אבנים יקרות שלא נמצאות באצילות אלא מעליו, מעולמות התהו, והם נפלו דוקא למטה. הם כמו המשל של צפור המדברת, שיש בה חדוש. יהלום נקי, מעט אור שהוא מקבל בלילה ובחושך, נותן אור מיוחד.

מה שהפסוק מתחיל עם המילה "הלא" מראה שיש כאן פלא [הלא הן כמעט אותיות פלא], פלא שבא מרדל"א. זה לא כמו שהיית חושב שכך, אבל זה בכל זאת כך.

שוב, "כמוס עמדי" זה סוד שאני ודאי יודע ממנו, כמו משהו שהחבאתי בתוך הפה או הבגד שלי. "חתום באוצרתי" זה דבר שלמרות שאני יודע עליו גם אני לא נכנס לראות אותו, וקל וחומר אנשים אחרים. הסיבה שאחרים לא רואים זה לא בגלל שהוא חתום, אלא בגלל שאין להם רשות להתקרב לשם בכלל. הם נמצאים שם אבל לא יכולים להסתכל. באצילות אני לא רואה כי אני לא נמצא שם (אצילות נמצאת גם פה, אבל אני לא רואה כי אני לא שם), אבל בעולמות התחתונים אני נמצא ולא רואה כי זה חתום.

יש מאמר יפה מן הרש"ג [ר' שמואל גרונם אסתרמן], המשפיע בתומכי תמימים, בפרוש שער היחוד והאמונה בתניא, האומר שה"איהו" בעולם האצילות – שבכל יחוד ומצוה שאנחנו עושים – לפעמים מתגלה ולפעמים אינו ומה שתלוי בנו הוא השם שבאצילות. לפי זה, אפשר לפרש שלגבי 'אני' ממש זה ודאי גלוי, אבל לגבי ה"כמוס עמדי" הוא יכול להתגלות כמו 'טעם כמוס'. על פי קבלה, 'טעם כמוס' הוא מוחא סתימאה, השכל שבתוך הכתר, וזו מדרגה שיכולה להתגלות באצילות.

נסכם את הפרק בציור הבא. מה שנמצא כאן מעל לאות י, בקוצו של י, הוא מדרגת "איהו", רק שהרמז לשנו כולל רק את ארבעת המדרגות שבשם הוי'. לכן מדרגת "איהו", קוצו של י, כמוסה בתוך האות י שבשם.

כאן חמשת האותיות במלה פרצוף מחולקות בעצמן כנגד שם הוי' עם קוצו של י, לפי הרמז שאצילות בריאה יצירה עשיה עולה – כאשר המילים מחושבות ב"עיגול" (שהאות א עולה אֶלֶף, בלשון הרמ"ק) – פרצוף . האות פ היא האות היחידה בה כמוסה אות נוספת – האות ב.

קוצו של   י                   הלא הוא       פ             

י                   כמס עמדי            ר               אברהם

ה                  חתום                   צ           

ו                   באוצרתי              ו                 יצחק

ה                                       ף