נעבור לפרק הבא:

פרק יב

ד' אותיות השם ב"ה שכנגד אבי"ע הן "אין, יש, כלל, פרט" כמבואר לעיל.

זו היתה ההתבוננות החשובה ביותר בכל השער הזה, בפרק א. האות י היא האין של 'בטול במציאות', האות ה עילאה היא היש של 'אפשריות המציאות' בדרך של "יש מאין", האות ו היא 'מציאות כללית' של עולם היצירה בדרך של "יש מיש" והאות ה תתאה היא 'המציאות הפרטית' של עולם העשיה. עשיה היא להוציא את כל הפרטים ולשכלל אותם בסוף. זו העשיה הסופית של "ואשתכלילו שמיא וארעא", שבתרגום בסוף מעשה בראשית.

אין יש כלל פרט עולה מחשבה הבל קול דבור.

בדרך כלל, מחשבה בתניא (פרק ד) היא לבוש הנפש, אבל יש מחשבה שהיא כח פנימי של שכל ואז היא מתיחסת לחכמה, כמובא בזהר:

יחוד יה שבשם הוא סוד "מחשבה ויובלא תרין רעין דלא מתפרשין לעלמין".

החכמה נקראת מחשבה והבינה נקראת יובל, והם אבא ואמא. כמו שאת המילה חכמה דורשים כח מה, כך את המילה מחשבה דורשים חשב מה.

יש לפעמים גם מחשבה יותר גבוהה, בכתר, כמו "מחשבה קדומה דאדם קדמון", או רלא שערים, או יותר מזה בסוד 'עצם הנפש מלאה אותיות'. שם האותיות הן מחשבה כפי שהיא בתוך העצם. בכל מקום שיש אותיות זה דבור או מחשבה ויש את זה בכמה רמות. יש במאמר השפלות והשמחה של ר' אייזיק תאור ארוך על ההתפתחות של תנוק, שבה ככל שהתנוק נמצא בשלב מוקדם יותר כך הוא נמצא במקום גבוה יותר ואז השכל והאותיות במקום יותר גבוה. בתחלה הוא במדרגת אדם קדמון, ולפני כן, בעבור, זה כמו לפני הצמצום הראשון. על המשיח כתוב "בני אתה אני היום ילדתיך", שהמשיח מגיע למצב שבו הוא נולד היום.

לפי זה, כל התהליך הוא לבוא ממחשבה שבחכמה אל הדבור לזולת. בין זה לזה יש הבל וקול. הבל הוא בלב. הוא היולי, ללא כל צורה, אבל הוא יש. הוא 'אפשריות המציאות'. הקול הוא בחינת כלל. יעקב, שהוא בדרך כלל בחינת קול, אמר "יש לי כל". הקול הוא כנגד המציאות הכללית, שכן יש בו כבר הכל רק שעוד לא התחלק לפרטים על ידי ה מוצאות הפה. זה קורה על ידי הדבור בפה, שמחלק את הקול הכללי למציאות פרטית [הפרק הזה היה אמור להיות הפרק האחרון, והוא מעין סכום של כל הנאמר עד כאן. אחר כך נוסף הפרק האחרון].

פרוש מחשבה במאמר זה [בהקשר הזה] הוא חשב מה על דרך חכמה – כח מה, ו"יובלא" הוא סוד שער הנ' דבינה – סוד שנת היובל [שהיא שנת החמישים].

"הבל" "להב" "הלב" [אלו שני הצרופים העיקריים בקבלה למילה הבל] הוא סוד "בינה – לבא", סוד "יובלא". ה"מחשבה" שבמח ([כמו שכתוב בפרוש ב"פתח אליהו"] "חכמה מוחא – איהי מחשבה מלגאו")

המחשבה כאן היא פנימיות החכמה.  החכמה היא המח ובפנימיותה – "מלגאו" – יש את המחשבה. זה פנימיות אבא, כמו שיובל הוא פנימיות אמא. באמא יש נ שערים והיובל הוא שער ה-נ. אותה הפנימיות של המחשבה:

מתחברת עם "הבל" ההתבוננות שבלב. ה"מחשבה" היא בחינת "אין" – "חשב מה" כנ"ל, וה"הבל" בבחינת "יש" דבינה, בחינת "אפשריות המציאות" דעולם הבריאה (סוד "הכל הבל" –

אמרנו שאפשריות המציאות בעולם הבריאה זה כמו הרשימו, הרושם ההיולי של הקול. כאן המובן של כל במילים "הכל הבל" הוא לפני שיש כלל בעולם היצירה, שהזכרנו קודם.

בחינת ה"רשימו", רושם ההיולי, בסוד הבריאה "יש מאין" כנ"ל).

עד כאן היה הזוג אין-יש שכנגד המחשבה וההבל, המחשבה במח וההבל בלב. אחר כך יוצא הקול דרך הקנה והדבור דרך הפה. כך לכל אחד מן הכוחות שבסדר הזה יש אבר. בתקוני זהר כתוב, שהקנה בנוי משש דרגות – "שית דרגין" – בסוד האות ו שבשם, שכנגד עולם היצירה. הפה הוא כסא הכבוד שבמלכות, ולכסא הזה יש "שש מעלות לכסא" דרכם עולים אליו. הקנה היה ראוי להיות מעל לכסא, אבל בכל זאת כיוון שהוא בא מן הלב, שהוא כנגד הבינה, אז הסדר הוא מלמטה למעלה. שוב, כנגד האותיות הוה שבשם יש את הלב-הקנה-הפה, בעוד האות י שבשם משקיפה עליהם מלמעלה.

הסדר הוא כך: יש את הלב, בתוכו יש את להב הלב, שהיא ההתלהבות שבו, ואחר כך היא יוצאת החוצה בתור הבל. אותו ההבל היוצא מן הלב נכנס אל תוך הריאות ומשם דרך נקב יוצא אל תוך הקנה. שם הופך ההבל להיות קול. הריאות עצמן באות לקרר את חום הבל-הלב (הן גם אותיות בהל, מלשון בהלה). המעבר הראשוני, מן המח אל תוך הלב, הוא יחוד רוחני ובקבלה כתוב שהוא נעשה על ידי גידים לבנים שבתוך הקנה [זה משהו רוחני שקשה להבין במובן פיזי. אולי אלו עצבים]. לפי זה, הקנה הוא גם מעבר מלמטה למעלה, מן המח אל הלב, וגם מעבר מלמטה למעלה, מן הלב אל הפה כאשר הוא הופך את ההבל לקול.

[במקום אחר אנחנו לומדים על סוד מעין-נהר-נחלים, שהם כנגד י-ה-ו שבשם, כאשר "כל הנחלים הולכים אל הים" – אל האות ה תתאה שבשם. כמו שיש נחלים גלויים, שמחברים את הבינה אל המלכות, כך יש גם נחל בין החכמה ובין הבינה ובין הכתר לחכמה. נחל הוא תמיד זרם ומעבר בין שתי מדרגות. לענינינו, הקנה הוא כמו נחל, שבהעלם הוא המעבר בין המח ללב ובגלוי הוא המעבר בין הלב אל הפה, אל הדבור].

"כלל ופרט" הוא ענין "קול ודבור" [וזה כתוב בפרוש בכתבי האריז"ל] שהרי הקול הוא הכלל של כל פרטי הדבור המתחלק לכ"ב אותיות ברבוי צרופים שונים בפרט, על ידי ה' מוצאות הפה וכו'. ה"קול" נמשך מ"הבל" הלב על דרך "יוצר אור" מתוך "בורא חשך" – "יש מיש".

ההבל הוא עדיין "בורא חשך" ללא גלוי וללא צורה, אבל הקול הוא כבר "יוצר אור" מתוך "בורא חשך", שזו יצירת "יש מיש" – 'מציאות כללית' מתוך 'אפשריות המציאות'. ההבל לגבי המחשבה היא בבחינת יש מאין. הבל להב הלב – שזה ג פעמים הבל – עולה אלף, האות הראשונה. הקול הפשוט בעצמו, לפני ההתחלקות לאותיות, הוא כמו האות א. כך מסביר האדמו"ר הזקן במאמרו בסידור, על כוונת תקיעת שופר לפי הבעש"ט.

בסוף באה ההתחלקות הפרטית של האותיות בדבור על ידי ה מוצאות הפה. ה מוצאות הפה הן ה הגבורות, שתפקידן הוא לחלק את הכלל לרבוי פרטים ולשכלל אותם.

י    אין              מחשבה – חשב מה

ה   יש             הבל – סוד "יובלא"

ו    כלל           קול – המשכה כללית מהבל להב הלב

ה   פרט                דבור – התחלקות פרטית ע"י ה' מוצאות הפה

כעת בא פרק סיום, שעוסק בנושא מצות הצדקה וכיצד להתבונן בכל העולמות בהקשר שלה. כתוב בתניא על הפסוק "רחבה מצותך מאד", ש"מצותך" היא מצות הצדקה והיא מיוחדת לך. ה' כל הזמן מקיים את מצות הצדקה בכך שהוא מהווה ומחייה את כל העולמות תמיד. ממילא, זה רעיון יסודי בחסידות, שכל השתלשלות העולמות היא מצות הצדקה של הקב"ה. כעת אנו רוצים להתבונן לפי זה מהי הצדקה בעולם האצילות, בעולם הבריאה וכו'.